מיומנויות חברתיות אצל ילדים

מהן מיומנויות חברתיות אצל ילדים?

מיומנויות חברתיות הן דרכים להתמודד עם אחרים, דרכן נוצרות אינטראקציות בין-אישיות בריאות וחיוביות. ילדים בעלי מיומנויות חברתיות יכולים לתקשר בצורה ברורה, ברוגע ובכבוד. הם מראים התחשבות ברגשות ובצרכים של בני גילם. 

איך לעזור לילד שלי עם מיומנויות חברתיות?

הורים יכולים ללמד כלים מגוונים לשיפור מיומנויות חברתיות אצל הילדים. הנה כמה דוגמאות:

• עודדו קשר עין.  כשמדברים עם מישהו, תנו משוב על תקשורת יעילה שבונה ביטחון, באמצעות מבט בעיניי האחר

• למדו אותם על מנעד הרגשות. למשל, איך לקבל ביקורת בלי להדוף אותה ולהתגונן

• עזרו להם לתקשר נכון עם אחרים, גם אתכם. למשל, איך להשתמש בשפת גוף נכונה

• תנו להם סביבה עם דוגמא אישית מתאימה. למדו אותם  החשיבות של גמישות פסיכולוגית ושיתוף פעולה ככישורים חברתיים חיוניים

• הכינו אותם לקראת למידה של כישורים חברתיים מפותחים יותר. למשל, עמדו על ההבדל בין להיות אסרטיבי לבין להיות אגרסיבי.

דרך ההורות אנחנו זוכים לחוות מחדש, אצל חלקנו זו אחת המוטיבציות לעשות ילדים.

אנחנו נהנים ממבט תמים ומתפעל של ילד ומתהיות שלו, שמזכירים לנו שבתוך דברים שהפכו למובנים מאליהם טמונים פלאים. דרך הילד אנחנו יכולים לחוות מחדש את פלאי הבריאה והמדע.

אך מה קורה כשהילדים שלנו מובילים אותנו לחוות מחדש מקומות פחות נעימים? מקומות שאולי שמחנו להתרחק מהם?

הרבה פעמים פלונטרים בהורות, תסכול וקושי של ההורים, מתעוררים במקומות בהם הילד מעורר ומחייה רגשות ומטענים פחות נעימים, שנשכחו, ואולי אף פעם לא זכו להתייחסות ולעיבוד מודע. מקומות בהם התשובות לא ברורות, אך בניגוד להתעמקות אינטלקטואלית בפלאי הבריאה או המדע, ההתעמקות במקומות הללו מורכבת וטעונה רגשית.

אחד מהמקומות הללו עשוי להתעורר בהורים עם הכניסה של ילדיהם לזירה החברתית.

הבטן מתכווצת כשהילד מתלונן "אף אחד לא שיחק אתי היום" "העליבו אותי" " אין לי חברים".

• איך עוזרים לילד להסתדר חברתית? 

• איך אנחנו הסתדרנו חברתית? 

• איך באמת מסתדרים בזירה החברתית של היום?

רוב ההורים מרוצים ממצבם החברתי.

אולי הדרך למקום הזה היתה מפותלת, ואולי פשוטה.

אולי הם נהנים להיות ב"מרכז העניינים", מוקפים בהרבה חברים, ואולי דווקא נהנים להתבונן מהצד עם מעט חברים בקשרים עמוקים.

רוב האנשים לא הגיעו למקום החברתי שנכון להם בצורה מודעת, מחושבת ומתוכננת.

אין לנו ׳ספר הפעלה פנימי׳ לזירה החברתית, שיחסוך מילדינו את הדרך שאנחנו עברנו, מה גם שלא בטוח שמה שהיה נכון לנו נכון לילדנו, בגלל הבדלי אישיות וטמפרמנט ובגלל פער הדורות.

רובנו גדלנו ב"שכונה", "ירדנו למטה" לשחק עם השכנים והאחים ובילינו שעות ארוכות בסביבה רב-גילאית.

יצא לנו להיות משתתפים פעילים וגם מתבוננים מן הצד.

למדנו ופיתחנו את ההבנה החברתית שלנו מניסוי וטעיה, אך גם משעות של מחקר בהתבוננות מהצד. 

המחקר המדעי על השפעות הקדמה הטכנולוגית על מיומנויות חברתיות מראה שילדים פחות פעילים בעולם הממשי מתקשים לנתח ולהבין הבעות ומחוות לא מילוליות, שהן קריטיות להתנהלות חברתית.

מה שמעודד הוא, שבחשיפה לאינטראקציות ממשיות ילדים לומדים מהר ובקלות...

היום, הרבה מהפעילות החברתית עבר למרחב הווירטואלי, ו"מי שלא שם, לא קיים".

אנחנו חוסכים לעצמנו הרבה זמן עם האפשרות לסמס במקום להיפגש ולדבר, אך ילדנו הקטנטנים, שאינם יודעים לקרוא ולכתוב, ואינם חברים בקבוצות הווטסאפ חשופים פחות להזדמנויות להתבונן וללמוד על אינטראקציות חברתיות.

יתכן שזו הסיבה שהורים מתלהבים לחבר לנייד את ילדם שזה עתה למד קרוא וכתוב. אך חיבור הילד למרחב החברתי הווירטואלי לא יתרום להבנה החברתית שלו ללא תיווך. זה יהיה בגדר "זריקה למים עמוקים". 

עליו ללמוד בעולם הממשי מהי ציניות לפני שנצפה ממנו להבין ציניות כתובה...

הורים צריכים לקחת בחשבון שמה שאנחנו למדנו באופן ספונטני, דורש היום יותר התייחסות מודעת ויותר הכוונה, אם ביצירת הזדמנויות לאינטראקציות חברתיות ממשיות ואולי גם בלמידה אינטלקטואלית.

למשל, דרך קריאה משותפת של הורים וילדיהם בספר "נונה קוראת מחשבות".

בספר, המשוררת אורית גידלי והמאיירת איה גורדון נוי, מאירות בצורה רגישה יצירתית והומוריסטית את הכלי החשוב להתנהלות במרחב החברתי:

הכלי של ההתבוננות. 

נונה, גיבורת הספר, חוזרת מהגן וחולקת עם אמה עלבון שספגה מילד. בתגובה, אמה מציעה לה כלי קסמים שעוזר לנונה לראות שהיא פרשה לא נכון את מה שנאמר לה, ואולי לא רק שלא היתה צריכה להיעלב, אלא להיפך, היתה צריכה להיות מוחמאת...

כלי הקסמים עוזר לנונה לצאת מעמדה אגוצנטרית, ולהתבונן באופן אמפתי בנקודת המבט של האחר, במניעים ובכוונה שלו, ועוזר לה לתת עוד פרשנויות להתרחשות החברתית.

נונה מגלה גילוי חשוב: לפעמים יש פער בין מה שאומרים לבין מה שחושבים, ומתכוונים.

הגילוי הזה, הוא יציאה מעידן התמימות, ויכול היה להיחוות כשבר של חוסר אמון ("אנשים צבועים", "אחד בפה אחד בלב"), אך כפי שנונה מגלה, בפער הזה יש גוונים.

לא תמיד יש פער בין מה שאומרים לבין מה שחושבים.

לפעמים טמון בפער הזה פוטנציאל מכאיב (כמו למשל באיור מהספר שבו תנין מחמיא לפלמנגו על רגליה היפות, כשבפועל חושק לטרוף אותן), ולפעמים בפער הזה יש כוח.

כוח מרגיע (כמו למשל באיור בו ילד אומר לחברו שלא בא לו לשחק איתו, כשלמעשה הוא מתכוון שלא בא לו להפסיד) וכוח דיפלומטי להתנהלות חברתית טובה (למשל האיור שבו ילדה אומרת לילד שהיא לא אוהבת צבע ירוק, כדי לא לדחות אותו ולהעליבו, כשהוא מציע לה לק מהקרטיב הירוק שלו, כשלמעשה היא נגעלת מהרוק שלו). 

ההכרה בקיומו של הפער הזה והיכולת להתנהל בתוכו ואתו בגמישות הוא מיומנוות חברתית שתעזור לילד, הן בזירה החברתית הממשית והן בווירטואלית.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון / מומחה ספציפי- 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

ARFID

אכילה בררנית אצל ילדים

מהי הפרעת אכילה בררנית (ARFID)?

הפרעת אכילה נמנעת / מגבילה (ARFID), היא הפרעת אכילה לא רצונית שפוגעת בעיקר בילדים.

ARFID מתאפיינת בכך שהילד נמנע מסוגי מזון מסוימים, צורך מעט אוכל, שוכח לאכול, חש שובע במהירות, או מגיב באופן לא מותאם לתחושת רעב. 

ההפרעה התפרסמה לראשונה ב-DSM 5  - המהדורה החמישית של ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, שיצאה לאור בשנת 2013 -  אז הוגדר מצב קליני זה כהפרעת אכילה לכל דבר. 

קיימים כיום 4 סוגים של ARFID, שנקראה בעבר הפרעת אכילה בררנית (SED (Selective Eating Disorder.

בניגוד להפרעות אכילה אחרות, כמו אנורקסיה, אכילה כפייתית, או בולימיה, ARFID אינה קשורה בדימוי עצמי בעייתי או ברצון לרזות, כי אם בתחושת מחנק, מלאות, צורך בהקאה וחרדות שקשורות לסוגים ספציפיים של אוכל.

ההפרעה אינה מתחילה אמנם כהפרעה בתפיסת דימוי הגוף, אולם בהחלט יכולה לגרום לה או להיות קשורה אליה. 

שכיחות

השכיחות של (ARFID (Avoidant/Restrictive Food Intake Disorder עדיין נחקרת, אולם הערכות ראשוניות מצביעות על כך שההפרעה משפיעה על 5% מהילדים. במרפאות להפרעות אכילה השכיחות של ARFID יכולה להאמיר ל-22%. 

על אף שההפרעה מאפיינת בעיקר ילדים צעירים, היא מאובחנת גם בקרב בני נוער ובמקרים מסוימים אף בקרב מבוגרים.  

אכילה בררנית, כשמה כן היא, דפוס אכילה סלקטיבי מאוד, כאשר האדם שסובל ממנו מוציא מן התפריט מגוון נרחב של מאכלים נפוצים. 

הורים יעידו כי כמעט כל ילד, לפחות בשלבים מסוימים, מתאפיין במידה של אכילה בררנית. רבים הם הילדים שלא מוכנים לאכול אבות מזון מסוימים, למשל, מסרבים לאכול ירקות, או גרוע מכך- מוכנים לאכול מאכלים ספורים בלבד, למשל רק שניצל תירס, במבה או קורנפלקס.

לרוב, נהוג להתייחס לאכילה בררנית כמצב שחולף עם השנים, ונפתר עוד בילדות.

עם זאת, וכמו בכל מצב, ההבדל בין מצב שגרתי וחולף לבין בעיה שמצריכה התייחסות מקצועית נעוץ בגורמים שונים, ביניהם חומרת הבעיה, היותה מתמשכת על פני זמן רב וכמובן, המידה בה הבעיה מפריעה לשגרת חייו של האדם, לבריאותו או להתנהלות נורמטיבית.

מהם התסמינים של אכילה בררנית?

הרבה ילדים רבים שוכחים לאכול, מזניחים את נושא האכילה או מגלים בררנות יתר לגבי אוכל.   

מדובר בבעיה נפוצה שמדאיגה הורים רבים, אך עם זאת, זו עדיין לא הפרעת אכילה.  ב-ARFID מדובר על סרבנות של ממש לאכול, בחוסר חשק לאכול, עד סיכון בתת-משקל, בבעיות רפואיות ופגיעה בהתפתחות הגופנית (גובה ומשקל). 

ילדים עם ARFID מתאפיינים בבעיות שקשורות למחסור בתזונה חיונית.

בנוסף, הם נותרים רזים ונמוכים מבני גילם, מה שטומן בחובו סיכון לפגיעה בדימוי העצמי ובסטטוס החברתי. כל אלה מהווים זרז, קרקע פורייה, להופעה של הפרעות אכילה בהמשך, שקשורות בדימוי עצמי.

הנה כמה דגלים אדומים, גורמי סיכון ותמרורי אזהרה להורים מודאגים:

•  אובדן משקל דרמטי.

•  לבוש בשכבות על מנת להתחמם או להסתיר אובדן משקל.

• בעיות עיכול (למשל עצירות).

• הגבלת סוג או כמות האוכל.

• אכילה של מאכלים עם מרקם ספציפי בלבד.

• בחילה, או חולי או דיווח על שובע כאשר מגיע זמן הארוחה. 

• קשיים בויסות חושי וקושי באינטרוספציה (אינטרוספציה היא חוש פנימי שמקנה תחושת רעב, שובע, חום וקור), כולל זיהוי מטושטש לגבי הערכת סיגנלים פנימיים שמכוונת להתנהגויות מבוססות צרכים.

• חולשה או עודף אנרגיה.

• פחד מהקאה.

• טווח מוגבל של מאכלים מועדפים שמצטמצם עם הזמן.

• כאבי בטן.

• היסטוריה של רפלוקס.

• התמודדות עם הפרעה התפתחותית - כ-80% מהילדים עם הפרעות התפתחותיות, כמו אוטיזם, סובלים גם מאכילה סלקטיבית.

מה ההבדלים בין בנים לבנות ב-Arfid?

בניגוד להפרעות אכילה אחרות, ב-Arfid לוקים גם הרבה בנים: 

כשליש מהמאובחנים בהפרעה הם בנים (בניגוד לסובלים מאנורקסיה למשל, בה מאובחן בן אחד על כל 10 בנות). 

מחקר שפורסם בסוף 2021 גילה כי בנים נוטים יותר לסרב למזונות בעלי מאפיינים חושיים מסוימים, בעוד בנות נוטות לאכול יותר מבנים, אך לא מספיק. 

יש גם הבדלים מבוססי גיל:

בני נוער בוגרים יותר עם ARFID מדווחים על אכילה לא מספקת ועל אובדן תיאבון, בעוד שבני נוער צעירים יותר דיווחו על היעדר עניין במזון, הימנעות ממזונות מסוימים וסירוב לאכול בהתבסס על מאפיינים חושיים.

בגלל שההפרעה מתחילה בגיל מאוד צעיר, לעיתים בילדות המוקדמת, היא עלולה לפגוע בקשר עם ההורים, שחווים תסכול עז סביב הסרבנות של הילד לאכול.

במקום להיות מהנה ומספקת עבור ילדים, הופכת הארוחה לזירת קרב. 

במרבית המקרים אכילה סלקטיבית מלווה בתת-משקל, מדדים לא תקינים ביחס לגיל ולעיתים קשיים רגשיים כגון פחדים, חרדות, הסתגרות והתבודדות.

תחלואה נלווית

לאכילה בררנית אצל ילדים ונוער יש שיעור גבוה של תחלואה פסיכיאטרית נלווית, בעיקר עם הפרעות חרדה והפרעות תקשורת:

הפרעות חרדה

רבים מהילדים והמתבגרים עם ARFID סובלים גם מהפרעות חרדה. השכיחות של הפרעות חרדה בקרב ילדים שאוכלים בררנית נעה בין 9.1% ל-72%. טווח רחב זה מצביע על שונות בין מחקרים אך מצביע באופן עקבי על קשר חזק בין ARFID לחרדות. זו גם עדות לכך שחרדה יכולה למלא תפקיד בהחמרה או בשימור של ARFID. סוגיות רלוונטיות במיוחד בהקשר זה הן פחדים הקשורים לחנק, חרדה מהקאות או השלכות של סלידה מאכילה.

הפרעת הספקטרום האוטיסטי (ASD)

התחלואה הנלווית של ARFID עם הפרעת הספקטרום האוטיסטי בולטת אף היא, עם שיעורי שכיחות שנעים בין 8.2% ל-54.75%. 

לא לכל המתמודדים עם אוטיזם יש גם ARFID, גם לא להיפך, אבל ההערכה היא שעד שליש מהמתמודדים עם ARFID מאובחנים גם עם ASD. 

רגישויות חושיות והתנהגויות אכילה נוקשות המתקיימות אצל אנשים על הספקטרום יכולות להיות טריגרים לפיתוח ARFID, מה שמדגיש את הצורך בהערכה מדוקדקת של התנהגויות אכילה אצל ילדים עם ASD במטרה להבדיל בין סלקטיביות מזון טיפוסית הקשורה ל-ASD לבין התנהגויות אכילה מגבילות המעידות על ARFID.

מה ההבדלים בין אנורקסיה ל-ARFID?

למרות ששתי ההפרעות חולקות מאפיינים דומים, ARFID ואנורקסיה הן הפרעות מובחנות באופן מובהק, עם תסמינים וטיפולים ייחודיים:

• בעוד ARFID כרוכה באכילה מגבילה קיצונית, על בסיס סלידה, תיאבון נמוך או חוסר עניין באכילה, אנורקסיה מאופיינת בפחד בסיסי מעלייה במשקל. 

• ARFID מתחיל בדרך כלל בגיל צעיר יותר ומשפיע על יותר גברים בהשוואה לאנורקסיה

• טיפולים ב- ARFID ואנורקסיה חופפים לעיתים, אולם אנורקסיה דורשת טיפולים פסיכולוגיים נוספים בכדי לטפל בפחד מעלייה במשקל.

סיבוכים אפשריים של ARFID

כאשר ההפרעה אינה מטופלת, או שנקבע טיפול לא מתאים, קיימים מספר סיכונים בריאותיים, חלקם מזכירים סיבוכים המאפיינים אנורקסיה: 

סיבוכים גופניים

1. תת-תזונה: חוסר במגוון מזונות מוביל למחסור בוויטמינים ומינרלים חיוניים.

2. פגיעה בגדילה והתפתחות: בעיקר אצל ילדים ומתבגרים.

3. ירידה במשקל וב-BMI: במקרים קיצוניים עלול להיווצר מצב של תת-משקל מסוכן.

4. בעיות במערכת העיכול: כגון עצירות, שלשולים או תת-ספיגה.

5. פגיעה במערכת החיסון: מחסור במזון מגוון יכול להחליש את המערכת החיסונית.

6. הפרעות במאזן האלקטרוליטים: שעלולות לגרום להפרעות בקצב הלב.

7. עייפות וחולשה: כתוצאה מחוסר באנרגיה ומרכיבי תזונה חיוניים.

8. פגיעה במסת השריר ובצפיפות העצם: בעקבות תת-תזונה והיעדר פעילות גופנית מספקת.

סיבוכים נפשיים

1. חרדה סביב אוכל: חשש ממאכלים חדשים או לא מוכרים.

2. פוביות חברתיות: קושי לאכול באירועים חברתיים או במסעדות.

3. פגיעה בתפקוד היומיומי: הימנעות ממקומות או מצבים הכוללים מזון.

4. דיכאון והסתגרות: בעקבות תחושת שונה או קושי בהתמודדות עם הארוחות.

5. פגיעה בדימוי העצמי: במיוחד כאשר ההפרעה משפיעה על חיי החברה או המשפחה.

6. לחץ ומשברים משפחתיים: מאחר והאכילה הופכת לנושא רגיש בבית.

7. תחושת אשמה ובושה: בעיקר אצל מתבגרים ומבוגרים שמודעים למגבלותיהם באכילה. 

טיפולים ב-ARFID

על מנת להתמודד עם ההפרעה, בדומה לכל הפרעת אכילה אחרת, יש חשיבות רבה להתייעצות עם גורם מקצועי.

למרות שאין עדיין קווים מנחים מוסכמים לטיפול בהפרעה, ידוע כי ילדים החיים איתה צריכים לפנות לטיפול לפחות אצל תזונאי/ת מומחה. 

אנשי מקצוע אחרים שעשוי להיות להם תפקיד בטיפול בהפרעה הם מרפאת בעיסוק, רופאת ילדים התפתחותית, גסטרואנטרולוג, פסיכולוג ילדים, תזונאית (דיאטנית) לילדים ונוער, מטפל משפחתי, פסיכיאטר או רופא לבריאות הנוער, אצל מתבגרים.

ריבוי אנשי המקצוע הרלוונטיים עשוי ליצור חוסר בהירות בתכנית הטיפול ועל כן מומלץ שהמיקוד יהיה תלוי בגורמי ההפרעה אצל הילד.  אבל עם סיוע קליני נכון, הילד יכול ללמוד לקבל מאכלים שונים ללא פחד, ולהתחיל לצבור משקל ולגדול שוב.

עם זאת, הטיפול בהפרעה דורש סבלנות, בעיקר לאור העובדה שייתכן ויידרש לרופא זמן לקבוע את הגורם לה.

הטיפול בהפרעת אכילה סלקטיבית משתנה כתלות בגיל הילד וביכולתו להיות מודע למצבו. כמו תמיד בטיפול בילדים, הדרכת הורים היא המרכיב החשוב ביותר, שכן להם יכולת משמעותית וחסרת תחליף בשיפור מצבו של ילדם.

מה הטיפול הפסיכולוגי המומלץ ב-Arfid?

בתחום של טיפולים פסיכולוגיים, הטיפולים העיקריים שמסייעים להתמודדות עם הפרעת אכילה בררנית הם טיפול רגשי וטיפול התנהגותי קוגניטיבי.  

למרות ש-ARFID היא הפרעת אכילה שנכנסת אט אט לתודעה של הורים ומטפלים בישראל, ברחבי העולם מקובל לטפל בה בעיקר באמצעות טיפול CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) לילדים, המבוסס על כך שהמקור לבעיות רגשיות הוא פרשנות בעייתית של המטופל את המציאות בה חי, אשר מייצרת התנהגות בעייתית ומזיקה.  

הטיפול מתמקד בזיהוי עיוותי חשיבה ודפוסי ההתנהגות והחלפתם בדפוסים אדפטיביים, תוך הקניית כלים מעשיים.

מהי האטיולוגיה של אכילה בררנית?

נכון להיום, לא ברור מה הסיבה העיקרית לאכילה בררנית בקרב ילדים.  

לרוב היא מיוחסת למאפיינים של האוכל, כמו טעם וריח.

הסברים אלו נכונים בעיקר במצבים בהם נמנע הילד ממאכלים בודדים, אותם ניתן להסביר כ"לא טעים לי״, אך הם פחות רלוונטיים במצבים בהם הילד לא מוכן לאכול כמעט כלום.

כשהילד מסרב לאכול סוגים רבים מדי של מאכלים, מצב מתדלדל התפריט בצורה קיצונית.

במצב כזה הנטיה המקצועית היא לייחס את ההפרעה לסוג של כפייתיות, לעיתים לרגישות תחושתית ולבעיות מורכבות יותר מהעדפות טעמים וריחות.

הבעיה העיקרית באכילה בררנית היא כמובן השפעתה על בריאותו של הילד, בשנים קריטיות להתפתחותו.

כאשר הילד נמנע מאבות מזון רבים, הוא אינו צורך את כל הערכים התזונתיים להם הוא זקוק, מה שעלול לגרור סיבוכים שצוינו כאן בתת-פרק נפרד. 

לכן, כאשר היא מופיעה בעוצמה חמורה יותר, יש המתייחסים לאכילה סלקטיבית כהפרעת אכילה של ממש.

במצבה הקיצוני, אכילה בררנית מאובחנת בספקטרום הפרעות האכילה הסלקטיביות.

לרוב, אבחנה זו מתקבלת בגיל מאוחר יותר, ולא בילדות, והיא מתאפיינת במגוון קשיים רחב הרבה יותר מבררנות, כמו חרדות ובעיות התפתחותיות. 

מהם גורמי הסיכון לאכילה בררנית?

ככלל, ילדים עם AFRID עלולים ללקות בחרדה ונמצאים בסיכון גבוה יותר לפיתוח הפרעות פסיכולוגיות אחרות. 

כיוון ש-AFRID הוגדרה לא מזמן, רופאים וחוקרים עדיין לא יודעים עליה מספיק, אך מספר גורמי סיכון בכל זאת נצפו - רגשיים, סביבתיים, גנטיים ופיזיולוגיים: 

נראה שילדים הסובלים מאוטיזם, OCD, הפרעות קשב וריכוז ומוגבלות שכלית יטו יותר לפתח AFRID, ומן הצד השני, ילדים ובני נוער עם הרגלי אכילה בררניים נוטים אף הם לפתח את הפרעה על הספקטרום בהסתברות סיכונית גבוהה יותר.

9 עצות וטיפים להורים עם ילדים שאוכלים באופן בררני

כאשר האכילה הבררנית טרם הגיעה למצבה הקיצוני (חשוב לזכור שאצל מרבית הילדים מדובר בתופעה חולפת, ולכן סביר שהמצב הקיצוני לעולם לא יגיע), לרוב אין צורך בטיפול של ממש, דיי בייעוץ וביישום כמה המלצות ועקרונות הוריים חשובים. למשל:

• ילדים רעבים אוכלים מה שנותנים להם. לכן, חשוב לא לאפשר לילד לנשנש יותר מדי בין הארוחות, על מנת שיגיע לארוחה רעב מספיק כדי לאכול ארוחה בריאה שמוגשת בצלחת.

• הגישו לילד את האוכל בצורה שתהיה נעימה לעיניים ובהתאם להעדפתו. אם הילדים לא רוצים שיערבבו בין הסלט לאורז, הקפידו על כך. אף אחד לא אוהב לאכול מאכלים שאינם עושים חשק, לכן הקפידו לשמור על העדפותיהם הלגיטימיות של הילדים.

• היו בעצמכם מודל לחיקוי עבור הילדים. כאשר ילד רואה את אבא אוכל באופן בררני, אין סיבה שיסכים בעצמו לאכול מגוון מאכלים. לעומת זאת, ילד שרואה את הוריו ואת אחיו הגדולים אוכלים מגוון מאכלים, ונהנים מהם, סביר יותר שיסכים לנסות.

• חישפו את הילד למאכלים מגוונים באופן הדרגתי. אל תצפו ממנו לאכול בארוחה אחת רק מאכלים שאיננו מכיר. עדיף לשלב בין מוכר ללא מוכר, להוסיף בהדרגה מאכל אחד חדש בכל פעם. כך, לא יחשוש הילד מלהתנסות, ותמיד יהיה לפניו המוכר והאהוב לרגיעה ול"בריחה".

• תנו לילד אפשרות בחירה. בעוד ילדים עשויים לסרב לאכול מאכל אחד שהוצע להם, סביר מאוד שאם יוצעו להם מספר אפשרויות, אפילו שתיים-שלוש, הם יתרצו ויסכימו לאכול משהו מההיצע.

• שתפו את הילד בהכנת האוכל. סביר מאוד שילדים לא יוותרו על לטעום את מה שבישלו. זה גם זמן איכות שלכם אתו. 

• אל תענישו בגלל אוכל, אבל גם אל תעניקו פרס על התנהגות נמנעת. אל תענישו את ילדיכם בגלל שסירב לאכול מאכלים מסוימים (גם מבט כועס יכול להוות ענישה). לחילופין, לא בטוח שצריך לתת לילד פרס בגלל שהסכים לנסות. ניסיון לאכול מאכלים חדשים צריך לקבל יחס של דבר טבעי, שבשגרה, ולכן לא אמור לקבל תגובות מסוג חיזוק ועונש.

• קחו את הבעיה בפרופורציה מתאימה:  אל תתנו לאכילה הבררנית משקל רב יותר ממה שהיא תופסת. אל תעירו על כך לילד כל הזמן ואל תהפכו זאת לנושא שיחה עיקרי, אל תכעסו יותר מדי על הילד ואל תביעו חוסר שביעות רצון רב מדי ממנו. עיקרון זה חשוב גם למסר שמקבל הילד, אך גם להורים עצמם. חבל להעיב על מערכת היחסים כולה, ועל יתרונותיו הרבים של הילד, בגלל נטייה בררנית ממוקדת.

• לבסוף, היו אופטימיים לגבי האכילה הבררנית של ילדיכם. לרוב, מדובר במצב חולף, וכן בצרה משותפת של הורים רבים. מדובר בחלק טבעי מהתפתחותם של הילדים, שלומדים להעדיף, לברור, לבחור ולהתעקש, למידה הכרחית וחשובה ביותר עבורם.

על אף שמרבית ההורים מאוד רגישים לדפוסים בעייתיים ומצוקות שחווים ילדיהם הצעירים, כאן מדובר בהפרעת אכילה שאינה מספיק מוכרת ולכן, לא בטוח שתידלק אצלם הנורה האדומה המתאימה ובזמן המתאים. לכן, ובעקבות מודעות הולכת וגוברת להפרעה, חשוב לשים לב לדפוסי אכילה נוקשים ומגבילים במיוחד שמגלה הילד, וכשיש ספק, אין ספק-  יש צורך בהתייעצות עם גורם מקצועי.

 מוזמנים/ות לשיחה טובה על בררנות אכילה.

משתתפות בו יונית ספיר, שהיא יועצת זוגית ומשפחתית ומדריכת הורים

לצד דיאטנית הילדים תרצה שני:

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון / מומחה ספציפי- 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

מומחים מומלצים לטיפול בהפרעות אכילה

הכירו את המטפלים בקשיי אכילה במכון טמיר

מומחים לטיפול בבעיות אכילה - מכון טמיר

שירלי לייכנר

MSW

מכון טמיר בתל אביב

ד״ר עדית פרדו

Phd

תל אביב

רותם יערי

MSW

מכון טמיר בתל אביב

נועה רוזן

MSW

מכון טמיר אונליין

ענת ניר

MSW

מכון טמיר בתל אביב

ד״ר טובה בן צבי מרק

MSW

מכון טמיר בתל אביב

אסנת זילברמן

MSW

מכון טמיר בגבעתיים

מיכל שני

MSW

מכון טמיר בכפר סבא

מרגנית כרמי מדינה

MSW

מכון טמיר בכפר סבא

הילה בוצ’ן

MSW

מכון טמיר בנתניה

אדווה תובל

MSW

מכון טמיר אונליין

דרור זבולון

MSW

מכון טמיר בראשון

שירלי בכר- מערבי

MSW

מכון טמיר בנס ציונה

שרי פוגל

MSW

מכון טמיר בבאר שבע

עזר שפיר

MSW

מכון טמיר בחיפה

אביבית בנגוס כהן

MSW

מכון טמיר מודיעין

קארין רדי

MA

מכון טמיר בחיפה

דקלה סנדו ברששת

MSW

מכון טמיר בחיפה

לודה אזולאי

MSW

מכון טמיר בתל אביב

דגנית ג׳ורדין

MA

מכון טמיר בקריית אונו

דנה קליין

MSW

מכון טמיר ברמת גן

נדב דרדיק

MA

מכון טמיר בשרון

לירון יניב

MSW

מכון טמיר ברעננה

מירב רייף ממן

MSW

מכון טמיר באר יעקב

עינת סוקול

MSW

מכון טמיר רחובות

ד”ר קארן שוחט

MSW

מכון טמיר במודיעין

חניתה לאופר פישר

MSW

מכון טמיר ברמת גן

איתי רייף

MSW

מכון טמיר בהרצליה

כרמית דולב

MSW

מכון טמיר תל אביב

רותי לפידות

MA

מכון טמיר תל אביב

קרן שקד

MSW

מכון טמיר בחולון

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

 נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

מקורות והמלצות קריאה:

American Psychiatry Association (2013). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (מהדורה 5th). Arlington: American Psychiatric Publishing. עמ' 334–334. ISBN 978-0-89042-555-8.

Dinkler L, Wronski ML, Lichtenstein P, Lundström S, Larsson H, Micali N, Taylor MJ, Bulik CM. Etiology of the Broad Avoidant Restrictive Food Intake Disorder Phenotype in Swedish Twins Aged 6 to 12 Years. JAMA Psychiatry. 2023 Mar 1;80(3):260-269. doi: 10.1001/jamapsychiatry.2022.4612. PMID: 36723946; PMCID: PMC9978946.

Dolman L, Thornley S, Doxtdator K, et al. Multimodal therapy for rigid, persistent avoidant/restrictive food intake disorder (ARFID) since infancy: A case report. Clinical Child Psychology and Psychiatry. December 2020. doi:10.1177/1359104520981401

Katzman DK, Spettigue W, Agostino H, et al. Incidence and Age- and Sex-Specific Differences in the Clinical Presentation of Children and Adolescents With Avoidant Restrictive Food Intake Disorder. JAMA Pediatr. Published online October 11, 2021. doi:10.1001/jamapediatrics.2021.3861

Kennedy, G. A., Wick, M. R., & Keel, P. K. (2018). Eating disorders in children: is avoidant-restrictive food intake disorder a feeding disorder or an eating disorder and what are the implications for treatment?. F1000Research, 7, 88

Lukens, C. T., & Silverman, A. H. (2014). Systematic review of psychological interventions for pediatric feeding problems. Journal of Pediatric Psychology, 39, 903–917. 

Norris ML, Spettigue WJ, Katzman DK. Update on eating disorders: current perspectives on avoidant/restrictive food intake disorder in children and youth. Neuropsychiatr Dis Treat. 2016 Jan 19;12:213-8. doi: 10.2147/NDT.S82538. PMID: 26855577; PMCID: PMC4725687.

Sanchez-Cerezo, J., Nagularaj, L., Gledhill, J., & Nicholls, D. (2023). What do we know about the epidemiology of avoidant/restrictive food intake disorder in children and adolescents? A systematic review of the literature. European Eating Disorders Review, 31(2), 226–246. https://doi.org/10.1002/erv.2964

Thomas, J. J., Lawson, E. A., Micali, N., Misra, M., Deckersbach, T., & Eddy, K. T. (2017). Avoidant/Restrictive Food Intake Disorder: a Three-Dimensional Model of Neurobiology with Implications for Etiology and Treatment. Current psychiatry reports, 19(8), 54

מהו גישור?

איך גירושים משפיעים על מצבם הנפשי של ילדים?

ילדים רבים ברחבי העולם, שמספרם גדל והולך, חווים חוסר יציבות במשפחה עקב גירושי הוריהם.

נישואים יציבים נפוצים בעיקר במדינות המערב, כולל אוסטרליה וניו זילנד, ופחות שכיחים, גם אם קיימת מגמת התחזקות, במדינות אסיה.

מגורים משותפים, שאינם בהכרח יציבים יותר מנישואים, שכיחים בעיקר במדינות צפון אירופה ומערב, ואמנם מורידים את שיעור הגירושים, אך אינם מפחיתים את שכיחותם של משקי בית חד-הוריים.

ארה״ב נחשבת למדינה ה"מובילה" בשינויים במבנה המשפחה, שהתחילו בסוף שנות הששים של המאה העשרים, עם עליה גבוהה בשיעור הגירושים, ובהמשך, עם לידה מחוץ לנישואים, עם, או בלי, מגורים משותפים. שיעור הגירושים עלה ברוב מדינות המערב האחרות, כעשור, או שניים לאחר מכן. כיום גרים רק כששים אחוזים מילדי ארצות הברית עם הוריהם הנשואים והביולוגיים, כאשר זהו השיעור הגבוה ביותר, אחרי לטביה.

יש המכנים את חוסר היציבות המשפחתית כבעיה משמעותית בבריאות הילדים; אחרים רואים בגירושים, או פרידה, כמזיקים באופן יחסי, ואפילו בעלי סממנים של שינוי חיובי, במיוחד עבור נשים המצויות בנישואים אומללים, או ילדים שנחשפים לסכסוכים מרים.

אינספור מחקרים מעידים על כך שגירושים, או פירוד ההורים, קשורים לסיכון מוגבר לבעיות הסתגלות בקרב ילדים ובני נוער, כולל קשיים אקדמיים, למשל, ציונים נמוכים  ונשירה מבית הספר, התנהגויות בעייתיות, וביניהן מצב רוח דכאוני.

ילדים של הורים גרושים, או פרודים, נוטים גם להתנהגות מינית מסוכנת, חיים בעוני וחוויה מתמשכת של חוסר יציבות משפחתית. 

ובכל זאת, מרבית הילדים שהוריהם מתגרשים הם יציבים ואינם מציגים בעיות פסיכולוגיות חד משמעיות. עם זאת חשוב להכיר בכך שגם צעירים יציבים ממשפחות גרושות, מדווחים לעתים קרובות על רגשות, או מפגשים כואבים, כמו דאגה ממצבים ואירועים כמו טקס סיום הלימודים או חתונות, בהם יהיו שני ההורים נוכחים.

גורמי סיכון רבים, למשל הכנסה נמוכה יותר וקונפליקט הורי, קשורים לבחירה לא אקראית ביציבות המשפחתית כהשלכה לפירוד המשפחה.

מחקרים רבים מצביעים גם על גורמים המשפיעים על הקשר, ביניהם הורות פחות אפקטיבית, קונפליקט בין-הורי, מאבקים כלכליים ומגע מוגבל עם הורה אחד, בדרך כלל האב. חוסר יציבות בזוגיות לא מציג  גורם סיכון יחיד לילדים, אלא רצף של גורמים.

גורמים אינדיבידואליים, משפחתיים, אתניים ותרבותיים ממתנים את הסיכונים הכרוכים בשינויים בחיי המשפחה של הילדים, ומדגישים את חשיבות הכרת המגוון המשפחתי.

בארצות הברית, למשל, פירוד ההורים קשור לבעיות חברתיות יותר בקרב ילדים לבנים, מאשר אצל ילדים שחורים או היספניים. 

הבנת השינוי במשפחה והשלכותיה, היא קריטית לאנשי מקצוע בתחום הבריאות בכל המסגרות. רופאי ילדים עשויים לזהות סימני אזהרה, ולהתבקש לעזור לילדים להתמודד עם שינויים משפחתיים, או להתמודד עם מחלוקות הוריות בנוגע לרווחתו של הילד בתי ספר עשויים אף הם להתקל בהזדמנויות דומות.

ילדים וצאצאים בוגרים של הורים פרודים מיוצגים יתר במערכת הבריאות הנפשית. מרבית ההתערבויות בבריאות הנפש מכוונות לגורמי הסיכון הידועים יותר, כמו בעיות הורות או סכסוך משפחתי. התערבות מובנית, המציעה תמיכה וחינוך להורות, הוכחה כמפחיתה את הבעיות הפסיכולוגיות בקרב הילדים. לרוע המזל, רק מעט התערבויות בבריאות הנפש למשפחות גרושות, נחקרו בקפידה.

הגירושים מעוררים גם חששות משפטיים הנוגעים לרווחתם ולשאלת המשמורת של הילדים. "טובת הילד" הוא תקן המשמורת השולט, ו"הטוב ביותר" מתפרש בדרך כלל במונחים פסיכולוגיים (לעומת אלה הכלכליים למשל).

אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, כמו פסיכולוגים קליניים, עובדות סוציאליות ופסיכיאטרים, עשויים להיות מעורבים, מרצון או שלא מרצון, כעדים מומחים במאבקי המשמורת.

לחלופין, חלק מאנשי המקצוע מקדמים, או מציעים, פתרון סכסוכים חלופי, כגון גישור גירושין.

גישור כאמצעי מסייע להורים וילדיהם

מגשרים הם צד שלישי ניטרלי, המסייעים להורים המתגוררים בנפרד לפתור מחלוקות בעצמם. בנוסף ליישוב סכסוכים, הגישור עשוי להועיל לילדים על ידי הפחתת הקונפליקט, שיפור ההורות ועידוד שני ההורים לשמור על נוכחות פעילה בחיי ילדיהם. ניסוי אחד, עם מעקב של 12 שנים, הוכיח כי גישור גירושים הניב את כל התוצאות הללו בכל הנוגע להתדיינות משפטית. מחקר אחר מצא כי מעורבות קפדנית של ילדים בתהליך, שיפרה את הצלחת הגישור.

בעוד שהתוצאות הראשוניות נראות מבטיחות, גישור, והתערבויות רבות אחרות בתחום המשפט ובריאות הנפש, דורשות לימוד קפדני, שכן סיוע לא מקצועי, גם אם מבוסס על כוונות טובות, עשוי שלא להשפיע, ואף עלול להזיק לאנשים מסוימים, תוך בזבוז משאבים מוגבלים.

אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש יכולים גם למלא תפקיד קריטי בייעוץ להורים, ואולי בפיתוח חוק ומדיניות.

אתגרים במשמורת משותפת

נושא שנוי במחלוקת הוא באיזה תוקף ובאילו נסיבות יש לקדם משמורת הורית משותפת, תוך שיתוף של 25-50% זמן הורות. סוגיית משמורת משפטית משותפת, הכרוכה בשיתוף משפטי בהחלטות חשובות, כולל טיפול רפואי אלקטיבי, קיימת בכל מקום, עם גידול בארצות הברית ובמדינות מערביות רבות.

למרות שהסכמים מסוג זה עשויים להועיל למשפחות רבות, יש מומחים שחוששים כי הנחה כזו, של עידוד משמורת משותפת עשויה להציע את הפתרון "הנכון" לקבוצת ההורים הלא נכונה: אותם 10% או פחות שמתנגדים למשמורת בבית המשפט.

סוגיות מדאיגות נוספות נוגעות לפרק הזמן הנכון להורים להיות בקשר עם ילדיהם, במיוחד הצעירים מאד, דרישות הנסיעה המוגזמות, מהילדים, על מנת להפגש עם הוריהם ולקיים את המשמורת המשותפת, והאם משמורת משותפת חייבת להיות מדוייקת בחלוקת זמן ההורים 50/50.

כמו כן, האם מצבים של ילדים עם בעיות נפשיות, למשל אוטיזם, או בעיות אישיות, עלולים לפגוע בהצלחת המשמורת המשותפת.

לפיכך, קיים צורך קריטי במחקרים על התערבויות, לרבות שינויים במדיניות, השוקלים את הסיכונים, המקום לגמישות, וההטרוגניות, בהשלכות הנובעות מאי יציבות משפחתית.

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

1 באפריל 2022   

מקורות:

D'Onofrio, B., & Emery, R. (2019). Parental divorce or separation and children's mental health. World psychiatry : official journal of the World Psychiatric Association (WPA), 18(1), 100–101

אתגר הטיפול בטראומה

טראומה שאינה פתורה עלולה להוביל לסימפטומים בריאותיים נרחבים, מנטליים ופיזיים כאחד, ולבסס הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), שהיא, לפחות נכון להיום, מצב נפשי כרוני. 

הטראומה מתחזקת ומחזקת חרדות, דיכאון והתנהגות בלתי מסתגלת. 

אם אתם מתמודדים עם טראומה, חשוב לחפש פתרונות טיפוליים שיש להם תוצאות מוכחות, כלומר פסיכותרפיה המבוססת על ראיות התומכות בהן.

טיפול בחוויה גופנית (SE) הוא אחד מהטיפולים נתמכי המחקר בפוסט-טראומה.

במאמר זה נכיר אותו.

מהי Somatic Experiencing? 

חוויה סומטית -  Somatic Experiencing היא פסיכותרפיית גוף-נפש,שפותחה במטרה למנוע ולטפל בקשיים פוסט טראומטיים ובמתח כרוני.

הגישה מסייעת למטופלים לנוע מעבר לתהליך הקוגניטיבי של הבנת הטראומה, ו״לתכנת מחדש״ את אינסטינקט ההישרדות הפרימיטיבי דרך חיבור חזק יותר אל הגוף.  

רגע, לפני ש״נדבר על זה״

גישת SE מעלה ביקורת חשובה לגבי טיפולים פסיכולוגיים בטראומה: 

הרעיון הוא שעיבוד טראומה באמצעות תיאור מילולי של הנרטיב הטראומטי ושחזורו שוב ושוב בתודעה, לא מחולל הקלה או שינוי.  להיפך - התעסקות יתרה בטראומה עלולה להפעיל מחדש את הסימפטומים הגופניים הקשורים באירוע ולהחיותם בעת העיבוד החזרתי.

ב-SE טוענים כי חזרה על מעגל זה של גוף-נפש משמרת את האקטיביות של טראומת העבר בגוף, תקועה בתוכו ומונעת שהות בהווה או התקדמות לעבר העתיד.

במקום זאת, מטפלי SE ניגשים לזיכרונות טראומטיים בעקיפין, בדגש על הדרגתיות, בכוונה להשלים את התגובה הבריאה שהופרעה בעת האירוע הטראומטי, זאת לצד מאמץ ללמוד ולתרגל מיומנויות ויסות עצמי.

לפי פיטר לוין, פסיכולוג קליני ומפתח גישת ה-SE, קשה להשתחרר מטראומה מבלי שגופנו אוצר בקרבו זיכרונות וסימנים של חוויות העבר שלנו. 

לדידו, ניתן לדבר על ריפוי קבוע רק כאשר מערכת העצבים מגיעה שוב לאיזון, הומאוסטזיס מערכתי. 

מה קורה בגוף בזמן טראומה?

מערכת העצבים האוטונומית נדרכת כאשר אנו נפגשים עם אירוע מאיים.

ספציפית, המערכת הסימפטטית מפעילה את תגובת ההגנה ״הילחם, ברח או קפא״, מנגנון הישרדותי שהיה יעיל הרבה יותר לפני מאות אלפי שנים, כאשר 3 תגובות אלו היו יעילות בעבר כדרכי התמודדות מול סכנות שאנו ממעטים לפגוש כיום.

אופטימלית, ברגע שהסיטואציה המחרידה מסתיימת המערכת חוזרת למצבה הנורמלי.

 אבל לא תמיד זה מה שקורה.

לפעמים גורם הלחץ מציף את המערכת שוב ושוב לאורך תקופה, מה שמוביל לעוררות כרונית ולחוסר-ויסות, מה שמקשה מאוד לנהל מצבי חיים.

חוסר הוויסות יכול להתבטא במגוון דרכים, למשל:

• חרדה.

• דיכאון.

• רגזנות וכעס.

• התקפי חרדה.

• חולי גופני (כמו מיגרנות, כאב כרוני, פיברומיאלגיה או בעיות במערכת העיכול).

• בעיות במערכות יחסים.

• קושי לחשוב ולהתמקד.

• אינסומניה.

• תחושה של קהות רגשית.

ההשפעה של טראומה לפי SE

המידה בה אדם חווה טראומה קשורה ליכולתו להחזיר לעצמו תחושת ביטחון לאחר האירוע המאיים.

אם האדם אינו מסוגל לעשות זאת באופן יעיל, מערכת העצבים נתקעת במצבים הישרדותיים של השבת מלחמה, בריחה או קיפאון.

מצבים אלה הם לעזר רק כאשר קיים איום אקוטי, אך כאשר אדם תקוע בתגובה טראומטית בגלל שאינו יכול לשחזר את תחושת הביטחון שלו, הוא ימשיך לחוש סכנה גם כשאינה נוכחת או להרגיש כבוי, דבר אשר יגרום לו לאבד את היכולת לחיות בהווה. נחשוב על מוחנו כבעל שני מצבים אפשריים:

• ״מוח הישרדות״ - מוח במצב הישרדות הוא מפוקס מדי, מאויים ואינו מסוגל לשאת אי-בהירות וחוסר ודאות

•  ״מוח בטוח״ - במצב זה, המוח פתוח ללמידה, רואה את ׳התמונה הגדולה׳ יותר במצבים, הוא רגוע וסקרן ולא חרד לטעות

במצב כזה, הפחד ישלוט בקבלת ההחלטות שלנו ונאבד את תחושת הכשירות העצמית, וככל שמצב זה יופעל משך זמן ארוך יותר - כך יהיה קשה יותר לכבותו. 

ככל שנטיב לנהל את תגובות המתח שלנו, כך יהיה לנו קל יותר להישמר מ״מוח הישרדות״. הדבר דורש זמן ומאמץ ופיתוח סיבולת נוכח תחושות גופניות לא נוחות, אך הוא יאפשר לנו להבין שאנו יכולים לצלוח בבטחה את החוויה הקשה.

צפו בהסבר של פיטר לוין

על התקעות הטראומה בגוף, לפי גישת SE: 

עקרונות טיפוליים

תהליכי עיבוד מלמטה למעלה

SE משתמשת בתהליך עיבוד ״Bottom-up״ -

במקום להתמקד בתהליכים מחשבתיים מודעים (הידועים גם כתהליכי ״Top-down״), הגישה מציעה מענה לסימפטומים של מתח כרוני ודחק פוסט-טראומטי דרך מידע, אבחון וריפוי המגיע מן הגוף אל התודעה ולא להיפך.

כלומר, SE ממקדת את הקשב של המטופל בתחושותיו הפנימיות במקום בחוויות הקוגניטיביות או הרגשיות.

יתירה מכך, שיטת SE נמנעת במתכוון מהתייחסות ישירה לזיכרונות הטראומטיים, זאת בניגוד לפסיכותרפיות המבוססות על טיפול בחשיפה, כמו טיפול PE או CPT, או EMDR. 

SE מכוונת לעזור למטופל להשלים את תגובות ההתגוננות שנפגעו, לפרוק את האנרגיה המוגברת ובכך לווסת את העוררות האוטונומית המופרזת.

במקום לגרום למטופל לחיות מחדש את החוויות הטראומטיות,, SE מכוננת תחושות שקשורות לביטחון, כמו חום והרגעה, זאת בטרם היא פונה לתחושות הקשורות בטראומה, כמו דריכות יתר או חרדה.

לאחר מכן ניתן לחזור שוב ושוב לתחושות הסתגלניות יותר האלה כמשאב, כשהן לאט לאט, צעד אחר צעד, נותנות מענה לתחושות הקשורות למתח.

טיטרציה (טיטור / תהליך סתירה) 

המטפל עוזר למטופל לעקוב אחר התחושות והדחפים המוטוריים שהולכים יחד עם תגובות ההגנה החלקיות, כך שהשלמה ביולוגית ופריקה אוטונומית מתרחשות בצורה מבוקרת, באמצעות צעדים שניתן לנהל.

חשיפה הדרגתית זו של הגוף לתחושות הקשורות לטראומה המוחלפות בתחושות הקשורות להקלה נקראת טיטרציה (תהליך סתירה, או טיטור).

ע״י שימוש בטכניקות כמו טיטור, ניתן להגביר את הסיבולת לתחושות גופניות קשות וללמוד מיומנויות ויסות עצמי.

בתהליך זה, המטפל שומר על מרחב מוגן, המכונה ״חלון הסיבולת״.

מה ההבדל בין SE לטיפולים אחרים בטראומה?

בעוד שמרבית הגישות של טיפול נפשי בטראומה מכוונות לשינוי קוגניטיבי, חוויה סומטית מתבססת על עיבוד סנסו-מוטורי המכוון להדריך את המטופל בין מערכות המוח הפרימיטיביות והמורכבות ביותר. 

בעוד שבטיפול שיחתי לעיתים קרובות ישוב המטופל ו״יחיה״ את האירוע הטראומטי פעם אחר פעם, התפיסה של SE היא כי טיפול שיחתי בלבד אינו מאפשר לגוף ליצור יחסים חדשים ומעצימים עם חוויות העבר.

החוויה הסומטית כוללת שיחות, אבל תפקידה המרכזי הוא להתחקות אחר תחושות גופניות ומשמעויות המיוחסות לחוויות.

ברגע שהגוף ״מוכנס״ אל תוך תהליך הטיפול ומאפשר למטופל לנוע פיזית דרך החוויה, עם תחושת ביטחון, היחסים עם החוויה משתנים והאנרגיה הלכודה נפרקת. 

מה עושים בטיפול SE?

מפגש SE יכול להתקיים פנים אל פנים או אונליין, ויכול להיות מבוצע גם בקבוצה.

SE מכוונת בעיקר למבוגרים, אבל אלמנטים שלה יכולים להיות מותאמים לשימוש עבור ילדים ונוער.

לרוב מגיעים למפגשים לבד, ובמקביל לפסיכותרפיה ממוקדת-טראומה מתמשכת.

תחושת ביטחון היא ברת-השגה כאשר הגוף מגיע ל״השלמה ביולוגית״ ולאנרגיה הטראומטית יש הזדמנות להתמזג מחדש בגוף.

תהליך החוויה הסומטית מתבסס על מפה קלינית לגישה למצבים הפיזיולוגיים של הישרדות (לחימה, בריחה או קיפאון) והוא עוזר לשחרר את התגובות ההגנתיות שאנו אוצרים בגופנו ואת האנרגיה הטראומטית הלכודה, הגורמת לסימפטומים הטראומטיים.

המטפל בחוויה סומטית מצדו עוזר למטופל לנווט דרך התחושות הטראומטיות באמצעות מסגרת המכונה (SIBAM - Sensation, Imagery, Behavior, Affect and Meaning). 

המטפל מתחיל בהדרכת המטופל לעקוב אחר תחושות ותנועות ולפתח תחושה של המצבים הפנימיים שלו:

מתח, הרפיה ומחזורי נשימה. הדבר מהווה מנגנון עוצמתי לוויסות מערכת העצבים האוטונומית.

טיפוח המודעות לתחושות הללו הוא הבסיס לריפוי האפקטים הפסיכולוגיים של טראומה, מכיוון שהדבר מאפשר למטופל לפתח סיבולת ולהשלים עם הדחפים הפיזיולוגיים הכלואים בגוף.

למשל, אם מטופל חש מתח בצוואר, המטפל ידריך אותו להבחין במתח אך גם לשים לב לחלקי גוף אחרים, שבהם התחושה טבעית יותר. בתהליך זה המטופל לומד לסבול את החוויות ומתחיל לפתח תחושה של שליטה על גופו. עם צבירת הביטחון, הוא יחוש רצון לפרוק את האנרגיה הטראומטית מהגוף דרך ניעור, דמעות או חום אינטנסיבי. 

בעוד שמערכת העצבים מתוכננת בבסיסה לוויסות עצמי, היא מוגבלת כאשר מדובר בטראומה. 

הערכת יעילות

ההשפעה ארוכות הטווח של טיפול באמצעות חוויה סומטית היא חידוש תחושת התפקוד הבריא, הכוללת, בין היתר, הפחתה של התנהגויות בלתי-מסתגלות, פתרון בעיות שינה וייצוב מצב הרוח. 

כאשר הגוף יכול שוב לווסת את עצמו, הוא משחזר את תחושת הביטחון והאיזון, מה שמפחית את ההצפה בהורמוני הסטרס ומאפשר לגוף לייצר הורמונים ומוליכים עצביים קטיכולמיניים - כמו סרוטונין, נוראפניפרין, דופמין ואוקסיטוצין - שמעלים את מצב הרוח, מה שעשוי להביא בתורו לעלייה ביציבות, היצירתיות והיצרנות. 

למרות שנדרשים עדיין מחקרים לביסוס היעילות, חוסר הוויסות הפסיכופיזיולוגי המשותף להפרעות שונות, מאפשר שימוש הולך וגובר ב-SE בפרקטיקה הקלינית, למשל בהפרעת פאניקה, דיכאון או כאב כרוני.

מעבר ליעילותה כטיפול בטראומה, SE נמצאה יעילה במבחן המחקר עבור מתמודדות עם סרטן השד.  

ביקורות

הביקורת המרכזית על טיפול SE היא שבסיס הראיות התומך בה עדיין אינו מספק.

מסיבה זו, הוא עדיין לא מהווה תחליף בר-קיימא לטיפולים מבוססים יותר אמפירית.

תיאורטית, הרעיונות מקבלים הדים יוצאי דופן, למשל התיאוריה הפוליוויגלית, אבל אנחנו חיים בתקופה שתובעת ראיות מבוססות לטיפולים חדשים. 

מבקרים אחרים הביעו חששות לגבי השימוש במגע. זה יכול להיות טריגר למי שעברו טראומה, ובידיים הלא נכונות, קיים פתח לניצול ביחסים הטיפוליים בין מטופל למטפל.

לבסוף, גם מטפלים ללא ידע או הכשרה בבריאות הנפש יכולים להציע SE, אבל זה טיעון רלוונטי עבור רוב גישות הטיפול הנפשי.

פיתוחים טיפוליים מבוססי SE

קיימים פיתוחים מאוחרים יותר של SE, כמו פסיכותרפיה סנסומוטורית (Sensorimotor Psychotherapy), שיטת טיפול ממוקדת גוף-נפש שפיתח פאט אוגדן.

השיטה משלבת תרפיה סומטית יחד עם עקרונות מגישת האקומי. 

בנוסף, ישנן התערבויות ספציפיות המבוססות על עקרונות SE ליישום בהקשרים ספציפיים. למשל, מודל חוסן טראומה (Trauma Resilience Model- TRM), התערבות מיידית קצרה המשמשת לייצוב נפגעי טראומה באסון ובמצבי חירום.

תפיסה נוספת שמרחיבה את תפקיד מערכות הפעולה האוטונומיות בטראומה מעניקה דגש לחשיבות עצב הוואגוס היא הגישה הפוליוויגאלית לטיפול בטראומה. 

מי מטפל ב-SE?

בישראל, מתקיימות הכשרות שוטפות בטיפול SE, בהן מוכשרים קלינאים מומחים בטראומה, בעקרונותיה הייחודיים של השיטה.

ג׳ינה רוס, אשה מיוחדת ואשת מקצוע פורצת דרך, מנחה מדי זמן מה סדנה למטפלים/ות על גישת SE בישראל, למשל אשתקד במסגרת ההכשרה של טיפול בטראומה בעמותת נט״ל. 

נציין כי אנו לא מקיימים הכשרה או הדרכה בגישת SE במסגרת מכון טמיר.

מחקר מעניין מ-2018 מציע כי מטפלים שעוברים הכשרה בגישה זו מרוויחים חוסן נפשי בעצמם:

התוצאות מצביעות על כך שאנשי מקצוע המשתתפים בקורס ההכשרה של SE לאורך 3 שנים חווים שיפור משמעותי במדדי דיווח עצמי על חוסן נפשי, ובפרט על איכות חיים (רווחה) ותסמינים פסיכולוגיים (חרדה וסומטיזציה).

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון / מומחה ספציפי- 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

מקורות:

איגרא, נ. (2010). תחושות הגוף כשדה לטראומה, לזיכרון ולריפוי - SE בטיפול פסיכולוגי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2463

Brom D, Stokar Y, Lawi C, Nuriel-Porat V, Ziv Y, Lerner K, Ross G. Somatic Experiencing for Posttraumatic Stress Disorder: A Randomized Controlled Outcome Study. J Trauma Stress. 2017 Jun;30(3):304-312

Harwood-Gross, A., Elias, S., Lerner, K., Nacasch, N., Lawi, C., Brom, D., & Barak, A. (2025). Veterans' experiences of somatic experiencing and prolonged exposure therapies for post-traumatic stress disorder: A qualitative analysis. Psychology and Psychotherapy: Theory, Research and Practice, 98(1), 175-192.

Kuhfuß, M., Maldei, T., Hetmanek, A., & Baumann, N. (2021). Somatic experiencing - effectiveness and key factors of a body-oriented trauma therapy: a scoping literature review. European journal of psychotraumatology, 12(1), 1929023. https://doi.org/10.1080/20008198.2021.1929023

Winblad, N. E., Changaris, M., & Stein, P. K. (2018). Effect of Somatic Experiencing Resiliency-Based Trauma Treatment Training on Quality of Life and Psychological Health as Potential Markers of Resilience in Treating Professionals. Frontiers in neuroscience, 12, 70. https://doi.org/10.3389/fnins.2018.00070

Vagnini, D., Grassi, M. M., & Saita, E. (2023). Evaluating Somatic Experiencing® to Heal Cancer Trauma: First Evidence with Breast Cancer Survivors. International journal of environmental research and public health, 20(14), 6412. https://doi.org/10.3390/ijerph20146412

Villines, Z. (2023, August 22). Somatic experiencing therapy: What to know. Medical News Today. https://www.medicalnewstoday.com/articles/somatic-experiencing

פוסט טראומה בקרב מפעילי כטב״מים בצבא 

עם התפתחות הטכנולוגיה קיבל השימוש בכטב״מים (כלי טיס בלתי מאוישים) מקום משמעותי בשדה הקרב.

ואולם, בניגוד לנושאים מורכבים מבחינה אתית, כמו חקירה של שבויים וחשודים בפעילות טרור או התקלות מבצעית, נדמה כי ההשלכות הפסיכולוגיות של הפעלת כטב״מים והתוצאות הנפשיות שמתבטאות ב-PTSD, נעדר מהשיח הציבורי, חלקית עקב ״הטרמינולוגיה הרכה״ שבאמצעותה מתוארות פעולות הכטב״מים. 

ועל פניו זה גם נכון: 

הסתערות חוליה בגולני מקושרת אצלנו הרבה יותר לטראומה בהשוואה למפעילת כטב״ם שיושבת בקרון הפעלה ממוזג ורחוק גיאוגרפית מהיעד. 

הטרמינולוגיה הזו קיבעה בתודעה את המפעילים והמפעילות של כלי טיס בלתי מאוישים, באופן שגוי, כחיילים וקצינים שמנהלים פעולות כירורגיות, שאין בצדן מחיר או דם, כאשר הפעלת כטב״ם למשימה צבאית נתפסת כדרך למניעת סיכון חיי אדם ולהשמדת מטרות טרור בלחיצת כפתור. 

ואולם, ככל שנחשפים לחוויות של לוחמי כטב״ם – אותם אנשים המפעילים את אמצעי הלוחמה האוויריים הללו – מגלים יותר ויותר שהרעיונות והתפיסות שלנו רחוקים מהמציאות הנפשית.

כך מתאר א׳, מפעיל כטב״מים, בכתבה שפורסמה במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות : 

״בצוק איתן היה לי מאוד חשוב לא לפתוח חדשות. בסיטואציה של מלחמה אנחנו עובדים במשמרות צפופות – חמש שעות בתוך הקרון, חמש שעות בחוץ. כשאתה יוצא מהקרון אתה חוזר פתאום לעולם, והעולם הוא מרכז הארץ, ולא קורה בו כלום. הופ, יצאת מהמלחמה. בגלל זה העדפתי לא לראות חדשות, כי הפחד שלי היה שהרגש ישפיע על ביצוע המשימה. הרגש הזה יכול להגיע מאמא ישראלית שבוכה על הבן שלה שנהרג, או להפך, מתמונות מהשטח בעזה. באמצע המלחמה, המחשבה לעומק על מה קורה היא לאו דווקא נכונה. אני לא יכול לחזור לקרון עם רגשות מוצפים ולצפות מעצמי להיות טוב בביצוע המשימה. ההדחקה טובה יותר להתמודדות בזמן אמת. אני מבין מה עשיתי, אני מבין שזה היה נדרש ושקשה לי עם זה, ואני משתדל לחשוב על זה כמה שפחות"

הציבור מתוודע בתדירות נמוכה מידע אודות ההשפעות הפסיכולוגיות והרגשיות של חשיפה לחומרים הגראפיים אליהם נחשפים מפעילי מל״טים על בסיס יומיומי.

בהשוואה ללוחמים לשעבר, שסובלים מהלם קרב ומתסמונת דחק פוסט-טראומטית, ״הפצעים הנפשיים״ של מטיסי כטב״מים עלולים להיתפס כחסרי חשיבות.

אולם בשנים האחרונות מתחילים חוקרים לטעון שההתמקדות בפגיעות מוחיות האפיל על טראומות לחימה אחרות שהן לא פחות חמורות, אך קשה יותר לגלות אותן.

לא רק שלוחמת כטב״מים לא מחקה את הפצעים הנסתרים הללו, יתכן שהיא אף מתבטאת במחירים נפשיים חמורים ונרחבים יותר, בקרב דור של לוחמים וירטואליים שהחווים מתח עצום ושיעור שחיקה גדול שאינו גלוי לעין.

המחקרים הולכים ומצטברים, בעיקר בארה״ב, על רקע השימוש הנרחב במטוסים ללא טייס בעיראק, אפגניסטן וסוריה: 

חוקרים מבית הספר לרפואת חלל ותעופה של Wright-Patterson Air Force Base באוהיו בדקו 141 אנשי מודיעין אשר במסגרת עבודתם הצבאית היו מעורבים במבצעי לוחמה מרחוק, במטרה להעריך את תגובותיהם הרגשיות להרג.

במסגרת המחקר 75% מהמשתתפים דיווחו על רגשות של יגון, חרטה, ייסורי מצפון ועצב, תחושות שהן רחוקות מאוד מניתוק שאנן.

את הרגשות השליליים הללו חוו רבים מהנבדקים על פני תקופה של חודש ויותר.

מחקר אחר שבוצע על ידי חיל האוויר האמריקאי העלה כי מנתחי מידע בשרשרת ההרג של הכטב״מים חשופים לחומרים גראפיים המציגים אלימות יותר ממרבית הלוחמים בכוחות יבשתיים מיוחדים. מכיוון שתכניות לוחמה של כטב״מים נסתרות מעין.

הצגה מומלצת

על התמודדות נפשית

של מפעילת מל״טים - 

״צוותא״ בתל אביב:

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים, 140 ש״ח

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

עדכון אחרון: 

12 בדצמבר 2023

מקורות:

איתי אילנאי (אוקטובר 2019). לחץ אוויר. ידיעות אחרונות

הכל על כלי טיס בלתי מאוישים, מתוך אתר חיל האוויר:  

Eyal Press (2018). The Wounds of the Drone Warrior. NYT: https://www.nytimes.com/2018/06/13/magazine/veterans-ptsd-drone-warrior-wounds.html

כותבים/ות, עורכים

ומדיניות העריכה

של תכנים מקצועיים

באתר המכון 

אתגר הכתיבה באתר

כמכון לשירותים פסיכולוגיים, בו פעילים למעלה מ-240 אנשי ונשות מקצוע מוסמכים, אנו ערים ומודעים למשמעות התכנים של אתר קליני - פסיכולוגי או רפואי - על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתחום הרגיש של בריאות הנפש.   

קל מאוד למצוא ברשת מידע בנושא פסיכולוגיה וטיפול נפשי בעברית, אולם מידע אמין, רלוונטי, שימושי, עדכני, מובן ונגיש מחייב ניטור יום-יומי של תכנים ממקורות מחקריים ברי סמכא:

כתבי-עת, מאמרים מדעיים וספרים חדשים, מחקרים קליניים מבוקרים, ימי עיון וכנסים מקצועיים, שמחייבים אותנו להיות תמיד עם אצבע על הדופק.

התחייבות זו נלקחת במלוא האחריות, ואנו רואים בה מלאכת קודש שמכוונת לקבלת החלטות העריכה הטובות ביותר, עבורכם ועבור היקרים לכם. 

אמינות ובדיקת עובדות (Fact Checking)

בדיקת העובדות הינה הליך קריטי עבורנו. 

תוכן אתר מכון טמיר נבדק עובדתית כדי להבטיח דיוק רב ככל הניתן.

הנחיות הכתיבה באתר הן קפדניות ואנו מצטטים מאתרי מדיה מוכרים, מוסדות מחקר אקדמיים, ומחקרים שעברו סקירת עמיתים.

אם מצאת תוכן שאינו מדויק, לא עדכני, או מוטל לדעתך בספק, חשוב ליצור עמנו קשר באמצעות טופס יצירת הקשר באתר.

הכותבים/ות ותחומי מומחיותם

לפני שמאמר חדש מתפרסם באתר, התוכן נסקר מקצועית, לפחות באמצעות עורך, כותב נוסף בצוות ו/או מטפל מוסמך. 

מעבר להכשרה הטיפולית, אנחנו עומדים על כך שלכותבי המאמרים, העורכים והסוקרים, יהיה ניסיון, או לפחות זיקה מעשית בפרקטיקה שלהם לתחום הידע עליו הם כותבים.

בכל מאמר מאוזכרים שמות הכותבים, אולם במאמרים בהם לקחו חלק למעלה מ-6 כותבים ועורכים, אנו מציינים שהמאמר נכתב ע״י מומחי מכון טמיר ומפנים את הקוראים לרשימת הכותבים המופיעה בדף זה.

המקורות עליהם אנו מסתמכים בחומר הכתוב מהימנים ומקצועיים, ובסיום כל דף באתר מצוינים המקורות עליהם מתבסס התוכן, לפי כללי הציטוט של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה (APA).

איך אנחנו ניגשים לכתיבה?

אופן הכתיבה, ההשקעה בעריכה ובהתחדשות המקצועית, הם אבני יסוד בבניית אמון שמייצגת את פעילות הצוות שלנו. 

מבחינתנו, רגישות גבוהה להנגשה חברתית ותרבותית עבור קהל הקוראים שלנו, מהווה מצפן מצוין לכתיבת תוכן מקצועי טוב ומועיל. 

הכתיבה באתר אינה מדעית מדי ואינה פופולרית מדי.

אנו מקפידים על ביאור של מודלים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים, חלקם מורכבים למדי, תוך המנעות אופטימלית משימוש מופרז בז׳רגון - השפה המקצועית השגורה בפיהם של מומחי בריאות הנפש. 

כמו בקליניקה, חשוב לנו לעשות הכל כדי להימנע מציניות, מסרקזם, ומחשיבה סטיגמטית וסטריאוטיפית - כמו בטיפול כך גם במהלך הכתיבה.    

יחד עם זאת, אנחנו מאמינים כי ״קירבה לחוויה״ משרתת טוב יותר את הקוראים שלנו, זאת בהשוואה לקול מרוחק ואקדמי מדי. 

אותנטיות, מודעות עצמית ו״כניסה לראש של המטפל״, עשויות לתרום להעצמת הקוראים ואף לקדם יזימת מהלכים אישיים המקדמים רווחה נפשית.

ברוח התקופה, אנו משתדלים לאמץ ״שפה חיובית״, אמפטית, במטרה להעניק השראה לתקווה ולפעולה מיטיבה, אבל לא מגזימים עם שפה שעלולה להיות ׳מכובסת׳ מדי.

עדכון ועריכה מחדש

מאמרים שפורסמו עוברים עדכון תמידי ואינם ״ירוקי עד״, שכן המחקר והפרקטיקה בבריאות הנפש מתקדמים כל העת ואינם עומדים במקום. 

הם דורשים הטמעה של דרכי חשיבה חדשות, לצד התאמה ודיוק עכשווי. 

אתיקה בהצגת מקרים

מעת לעת שזורים מאמרים תיאורי מקרים, המאפשרים קשר קרוב יותר בין כותב לקורא. 

תיאורי מקרים אישיים עונים על כללי האתיקה המקובלים בהצגת מקרים כתובים בפסיכולוגיה קלינית ובפסיכיאטריה, בישראל ובעולם.

שמות המטופלים, ולעיתים גם קולם של מטפלים, מטושטשים היטב והדברים מובאים כלשונם ולבקשתם.

נשמח לקבל כל משוב,

הערה והארה -

בתודה,

צוות העריכה המקצועית של אתר מכון טמיר

• ד״ר רון ישי, פסיכולוג קליני מומחה מדריך

• ד״ר חוה שוורץ, פסיכולוגית קלינית מומחית מדריכה

• ד״ר סיון שרגאי פרטוק, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית מדריכה

• צופית טסלר, MA, פסיכולוגית, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית

• ד"ר ליה רינג, MSW, עובדת סוציאלית ומטפלת

כותבים.ות ועורכים.ות באתר - לפי סדר א׳-ב׳

• דפנה אברמוביץ׳, MA, פסיכולוגית קלינית מומחית.

• אפרת אוסט, MA, פסיכולוגית חברתית, עמותת רקפת.

• הדס אורינגר, MA, מטפלת בהבעה ויצירה, מטפלת לקניאנית.

• ורדה אושפיז, MA, פסיכולוגית, מומחית לטיפול בטראומה.

• שירה אליאס רוטר, MSW, פסיכותרפיסטית.

• נורית אלנהורן, MSW, מטפלת זוגית ומשפחתית, מטפלת CBT.

• ורד אמיצי, MSW, מטפלת CBT, מומחית לטיפול בטראומה.

• קרין אמיתי, MSW, מטפלת בגישה דינמית.

• אלינור אמסלם דוידוביץ' ,MA, פסיכולוגית בהתמחות שיקומית.

•  עומר אנדר, MA, פסיכולוג בהתמחות קלינית ומטפל סכמה-תרפיה.

• רון ארגמן, MA, פסיכולוג בהתמחות קלינית.

• שיראל בוטבול, MA, פסיכולוגית בהתמחות קלינית.

• טלי בורלא גלילי, MA, פסיכולוגית קלינית מומחית-מדריכה, הפסיכולוגית הראשית של המכון ומנהלת ההתמחות הקלינית.

• ד״ר יאנה בייטלמן, פסיכיאטרית מבוגרים, פסיכותרפיסטית בגישה דינמית.

• עומר ביגי אמויאל, MA, פסיכולוגית בהתמחות תעסוקתית.

• ד״ר שני בכר אבניאלי, פסיכותרפיסטית

• מאיה בלום, MA, עו"ס.  

• דר׳ דניאל בן אליעזר, MA, פסיכולוג ומומחה ביופידבק.

• נתי בן דוד, MA, קרימינולוג קליני.

• שובל בן שושן, תלמידת MA בפסיכולוגיה שיקומית.

• אביבית בנגוס כהן, MSW, מומחית לטיפול בטראומה, קב״נית בכירה (מיל׳). 

• אופיר ברגמן פרי, MA, תואר שני באבחון לקויות למידה.

• אריאלה ברזל, MA, מנחת קבוצות בשילוב אמנויות, פסיכודרמה.

• עינת ברש אופיר, MSW , מטפלת בגישה פסיכודינמית.

• שייקו (ישיעהו) ברנדויין, MA, פסיכולוג בהתמחות חינוכית.

• רוני גבריאל, MA, מטפלת בהבעה ויצירה. 

• אירית גיל לב, MSW, מטפלת CBT.

• שני דוידזון רוסמן, MA, פסיכולוגית קלינית מומחית.

• לילך דומב ירושלמי, MSW, עו"ס קלינית, מטפלת בטראומה והתמכרויות.

• יעל דנק, MSW, מומחית לטיפול בטראומה, מטפלת EMDR.

• ד"ר הדס הרמתי, MSW, פסיכותרפיסטית.

• ֿאלי הלמן, MSW, מטפל CBT בטראומה, ADHD והתמכרויות.

• רבקה הראל, MSW, מטפלת זוגית משפחתית, אנליטיקאית קבוצתית.

• דר׳ חיים וינברג, פסיכולוג קליני מומחה ואנליטיקאי קבוצתי.

• מיה וינטר פריד, פסיכולוגית תעסוקתית מומחית-מדריכה ומנהלת ההתמחות בפסיכולוגיה ארגונית תעסוקתית במכון.

• אביגיל וינר, MA, פסיכולוגית בהתמחות קלינית.

• חגית טייבר, MA, מטפלת זוגית ומשפחתית.

• איתן טמיר, MA, פסיכותרפיסט, ראש המכון.

• צופית טסלר, תלמידת MA בפסיכולוגיה קלינית, מתאמת טיפול בכירה במכון.

• עפרה טרוים, MA, פסיכולוגית קלינית מומחית.

• יעל ימיני, MA, פסיכולוגית קלינית מומחית.

• גלי יפה, תלמידת MA בפסיכולוגיה קלינית.

• עופר כהן, MA, פסיכולוג חינוכי מומחה.

• יצחק (איז׳ו) לב, MA, פסיכולוג קליני מומחה.

• אבי יקיר, MSW, מומחה לטיפול בהתמכרויות.

• איילת כהן תדהר, MSW, פסיכותרפיה אינטרגרטיבית.

• מאיה לוי, תלמידת MA בפסיכולוגיה קלינית, לימודי פסיכואנליזה, נשים ומגדר, אונ׳ ת״א.

• עמרי לויתן, MA, פסיכולוג קליני מומחה-מדריך.

• עדי מילאה, MA, ביבליותרפיסטית.

• אסתר מכלוף, פסיכולוגית, MA בפסיכולוגיה חינוכית.

• דנית מכלוף, תלמידת MA בפסיכולוגיה קלינית של הילד. 

• ליהיא מרון,  MSW, MSW, עו"ס קלינית, מטפלת בגישה דינמית.

• לאה מרקו, MA, פסיכולוגית קלינית מומחית.

• אלון נירגד גיא, MA, פסיכולוג בהתמחות קלינית.

• אורלי ספטון, MSW, מטפלת זוגית ומשפחתית מדריכה; מטפלת מינית.

• מור צח מוכתר, MA בפסיכולוגיה חינוכית.

• עדי נבו, MA, פסיכולוגית קלינית מומחית.

• דר׳ צילה סוקוליק, פסיכולוגית קלינית מומחית.

• רוני סלע דניאלי, MA,  פסיכולוגית קלינית מומחית

• לאה ספיר, MA, מטפלת DBT.

• דר׳ רוני סרור, פסיכולוג קליני וחינוכי מומחה. 

• מירב פירק, MA, פסיכולוגית תעסוקתית מומחית.

• סיון פלג, MA, פסיכולוג קליני מומחה. 

• ירון פלדמן, MA, פסיכולוג קליני מומחה מדריך.

• נופר פמינטל, MSW, פסיכותרפיסטית בגישה פסיכודינמית.

• ורד פרחי פרנצוס, MSW, מטפלת בתנועה, פסיכותרפיסטית בגישה פסיכודינמית.

• לי-את פרי לרר, MSW, מומחית לטיפול בטראומה; DBT. 

• אורי פריד, MSW, מטפל בטראומה.

• דניאלה עמרמי, MSW, פסיכותרפיסטית בגישה פסיכואנליטית.

• דורון עמרן, MSW.

• דר׳ אילן ערן, פסיכולוג קליני מומחה.

• איריס צח, MA, פסיכולוגית בהתמחות התפתחותית.

• אילת צמח, MA, פסיכולוגית קלינית מומחית.

• שרית קאן, MA, פסיכולוגית קלינית מומחית. 

• ענבר קונטס, MSW, פסיכותרפיסטית בגישה דינמית.

• רונה קופרבוים, MSW, קנדידטית בתכנית לפסיכואנליזה בגישת העצמי.

• רותם קוצר, MSW, עו״ס קלינית.

• ורד רוגל, MA, פסיכולוגית קלינית מומחית.

• גיא רומח, MA, פסיכולוג בהתמחות קלינית. 

• מילי רביד, פסיכולוגית קלינית מומחית.

• שי שופטי, MA בפסיכולוגיה קלינית.

• ענת שועה אברהמי, MA, פסיכולוגית חינוכית מומחית.

• דר׳ מירב שחר עייש,  Ph.D, עובדת סוציאלית, מטפלת בגישת CBT.

• ד״ר רעות שר, פסיכיאטרית מבוגרים. 

• ורד רוגל, MA, פסיכולוגית קלינית מומחית.

• ריטה רוזמרין, MSW, פסיכותרפיסטית בגישה אנליטית, מטפלת בטראומה, מדריכה. 

• נועה רוזן, MSW, פסיכותרפיסטית בגישה אנליטית.

• דר׳ אלון רייס, פסיכולוג בהתמחות חינוכית.

• ליה רינג, MSW, דוקטורנטית בעו״ס, מנחת קבוצות.

• שריאל רחמים, תלמידת MA בפסיכולוגיה חינוכית.

• דר׳ חוה שוורץ, פסיכולוגית קלינית מומחית מדריכה.

• סמדר שטינברג, MA, ביבליותרפיסטית, זוכת פרס ספיר לכתיבה.

• דפנה שלם, MA, מטפלת קבוצתית, ביבליותרפיסטית ומטפלת בגישה יונגיאנית.

• לירון שניר, MSW, פסיכותרפיסטית בגישה פסיכואנליטית.

• יפי שפירר, MA, אנליטיקאית קבוצתית.

• דר׳ סיון שרגאי, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית., מדריכה בפסיכולוגיה קלינית.

• אבי שרוף, MA, פסיכולוג קליני מדריך, מנהל הוועדה המקצועית במכון טמיר.

• מירב שרייבר, MA, מטפלת בהבעה ויצירה.

• דר׳ צביקה תורן, פסיכולוג וצלם.

איך לשתף את הילד

באבחנה של ASD?

כל הורה יודע כמה זה קשה, בין אם הילד שלו מוגדר עם ״צרכים מיוחדים״ ובין אם הוא ״ילד נורמלי״ שצריך לספר לו על עובדות החיים, למשל הגילוי האולטימטיבי שכולנו בסוף מתים. 

מעבר לקושי של קבלת האבחון, העיכול ההדרגתי של ההבנה שהילד שלך נמצא על הספקטרום האוטיסטי, מגיעה נקודה בזמן בה נדרש גילוי הלב והאומץ לספר לילד, או הנער, מה לא רגיל אצלו. 

האתגר הזה כל כך מעמת, שרבים מההורים מאמצים רציונליזציה שמאפשרת לדחות את השיחה הזו עוד ועוד, מה שמתבטא בכך שההורים מסתירים מהילד את האבחנה.

הכוונה אוהבת, אבל השגיאה חמורה: 

ילד חייב להכיר את עצמו כדי להרגיש בנוח להיות הוא. 

שתפו את הילד באבחנה, אך ראשית מוטב שתפתרו את החששות שלכם בנושא, כדי שכאשר תדברו איתו לא תעבירו אליו הפחדים והמתח שאתם חשים ולא תתחמו את העניין במסגרת שלילית. 

מה מפחיד את ההורים בשיחה?

הפחדים הנפוצים בקרב הורים הם שהילד לא יבין את האבחנה, שהוא יירתע מהזדמנויות שאחרת היה מקבל ומפנים או שישתמש באבחנה כתירוץ להימנע מהתמודדויות עם קשיים. 

הדברים האלה אמנם עלולים לקרות, אך עם גישה הורית סבלנית וחומלת הם יכולים להיפתר בהדרגה. 

אין לשכוח שחלק מהקשיים הללו ממילא יהיו מנת חלקו של הילד: 

כל ילד מרגיש שונה לפעמים, או מנסה להימנע מאתגרים בתירוצים שונים. 

אדרבא, חשיפת המידע בצורה נכונה תסייע לילד לחפש פתרונות שיתאימו לאופן המיוחד בו הוא חושב, תופס ומרגיש, מה שרק יחזק את רצונו להתגבר על המכשולים. 

מחירי ההסתרה והסוד 

הורים שמתלבטים האם לספר לילד על האבחנה – מוטב שיקראו על מקרים בהם היא הוסתרה...

כאשר יבינו מהן תוצאות ההסתרה סביר להניח שיכריעו מיד בעד חשיפת המידע. למעשה, דווקא הילדים שלא ידעו על מצבם נטו לחיות בהרגשה שמשהו ״לא בסדר איתם״ ולחוות קשיים בין-אישיים מכאיבים, כמו בריונות בבית הספר, כשילדים מתייחסים אליהם כחריגים ומושא ללעג.

זאת ועוד, מצבם של אוטיסטים רבים משתפר באמצעות טיפולים מסוגים שונים – רפואיים, נפשיים וחינוכיים. 

ההחלטה ההורית לשלוח אותם לאיש מקצוע, או להציב סייעת בכיתה, מבלי להסביר להם מדוע, עלולה להיות בעייתית מאוד. 

אז כן, בהחלט נכון לשתף את הילדים לגבי הקשת האוטיסטית, אבל אתם לא חייבים לעשות זאת לבדכם. 

התייעצו עם המטפלת הרגשית של הילד, עם הורים לילדים אוטיסטים אחרים (למשל, בקבוצת תמיכה להורים בבית לורן ברמת גן, במסגרת עמותת אלו״ט), עם אוטיסטים בוגרים או עם קרובים שמכירים את הילד היטב.

אם אתם ממש לא מסוגלים לעשות זאת, מוטב שאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש יציג את הדבר בפני הילד. 

אצלנו כמטפלים קיימת הנחה כללית, לפיה לא כדאי לשתף את המטופל בקטגוריה האבחנתית שאנו מייחסים לו.

קשה למצוא הרבה תועלת בשיח על אבחנה פסיכיאטרית אבל בכל מה שקשור באוטיזם, כך נראה, מדובר בסיפור יוצא מן הכלל:

״מדובר בתסמונת פיזיולוגית שההכרה בה עשויה להביא לשינויים חיוביים רבים, כמו הבנה עצמית, קבלה עצמית, שחרור מאשמה, מודעות לנקודות החוזק והתורפה, הבנה ותמיכה מהסביבה, השגת השתייכות קהילתית, טיפול נפשי ותרופתי מתאיםומיצו זכויות סוציאליות״ (בלומרוזן סלע, 2022).

מה העיתוי הנכון לספר לילד על ההפרעה?

ברור שאין לכך תשובה חותכת, במיוחד כאשר הילד מאובחן בגיל צעיר מאוד. 

דרגות ההתפתחות של ילדים על הספקטרום האוטיסטי שונות מאוד, ומה שיכול להתאים לאחד בגיל 6 יתאים לאחר רק בגיל 9. 

הכרות טובה עם הילד ומעקב עם אצבע על הדופק בכל הנוגע להתפתחותו יעזרו לכם לבחור את הזמן המתאים. 

אם הילד שואל, למשל, למה אני מרגיש שונה מהחברים שלי? יתכן שבשלה השעה להיות כנים איתו.

במקרה של ילד שאובחן בגיל מאוחר יותר, לעומת זאת, כדאי להחליט על הרגע הנכון בשקלול גורמים נוספים, למשל אם הוא מתמודד עם דיכאון כדאי לחכות שמצבו הנפשי יתייצב באמצעות טיפול רגשי.

ואולם אם הילד מודע כבר לאבחנה אחרת, למשל הפרעת קשב, והוא מנוסה בשיחה דומה, יתכן ומוטב לשתף אותו באוטיזם ללא דיחוי. 

איך משתפים את הילד?

כלל אצבע:

חיוביות. 

אין שום סיבה לבשר את הבשורה בטון שלילי, מודאג או מאוכזב.

גישה כזו רק תגרום נזק להערכה העצמית של הילד. כיום נושא הגיוון העצבי צובר מומנטום בתודעה החברתית, כך שלהציג לילד את האבחנה כווריאציה טבעית של המוח האנושי היא הדרך הנכונה והמועילה ביותר לעשות זאת.

אפשר להתחיל את השיחה מהדגשת תכונה חיובית של הילד, למשל העובדה שהוא אנליטי או מסודר יותר מחבריו לכיתה, וכן לציין שגיוון אנושי הוא דבר נורמלי, מקובל ומועיל.

עוד חשוב שלא להציף מיד את הילד במידע אודות האבחנה. הוא צריך לעכל את התיאור החדש בקצב שלו ומוטב לתת לו לשאול את השאלות בעצמו.

יש להדגיש בפניו שאין שני אנשים עם ״אותו אוטיזם״ ולכן הוא יחווה את הדבר בצורה ייחודית לו.

דרך טובה להמשיך את השיחה היא באמצעות ספרים שכתבו ילדים ומבוגרים אוטיסטים. אוטיסטים עשויים להרגיש בנוח יותר עם טקסט ויזואלי מאשר עם תקשורת ורבלית. מאוחר יותר, אפשר לנסות להפגיש את הילד עם אחרים על הספקטרום האוטיסטי, כדי שירגיש פחות שונה ויבין יותר את מצבו.

אם תקשורת פנים אל פנים פחות נוחה לילד שלך, האינטרנט הוא מקום מצוין לאתר בו אנשים מתאימים. 

הורים יקרים, הרבה סבלנות...

לוקח חודשים לאבחן אוטיזם ולעתים שנים להבין עד הסוף את השפעת ההפרעה על הפרט, על האחים ועל ההורים. 

חמלה וזמינות לילד הם המפתח להתמודדות נכונה עם האבחנה!

המחקר מתפתח והטיפולים משתפרים; נווטו את הילד בתבונה וברגישות, חפשו עזרה נאותה עבורו ועבורכם, וזכרו - זה מאתגר, אבל ככל שהילד יגדל תגלו איזה אדם מיוחד ונפלא הוא.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון / מומחה ספציפי- 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

עדכון אחרון: 

12 בדצמבר 2023

מקורות:

בלומרוזן סלע, ש׳ (2022). על אוטיסטים בתקפוד גבוה ש״אינם נראים כאלה״ - סוגיות אבחנתיות וקליניות. שיחות, כרך לו׳, אב תשפ״ב, עמ׳ 295-303.

מהי תסמונת קפגרא?

סינדרום קפגרא הוא מצב פסיכולוגי הידוע גם בשם ״סינדרום הכפיל״ או ״אשליית קפגרא״, ומי שחווה אותו יחזיק באמונה לא-רציונלית, בדלוזיה זמנית, לפיה אדם שהוא מכיר הוחלף על ידי כפיל. 

המתמודד עם תסמונת קפגרא עשוי להאמין כי בת זוגו היא כפילה של ״בת זוגו האמיתית״. 

במקרים חריגים יותר, החולה מאמין כי בעל חיים, חפץ או אפילו בגד הוא כפיל, תופעה שגולשת לתחום של הפרעה אחרת, שנקראת פרוסופגנוסיה - אי יכולת לזהות פנים.  

מהי שכיחות הסינדרום ובאילו מצבים קליניים הוא מופיע?

התסמונת נפוצה יותר אצל נשים, בהשוואה לגברים, ורק במקרים נדירים היא תופיע אצל ילדים. 

קיים קשר שכיח בין סינדרום קפגרא לבין מחלת האלצהיימר או דמנציה, שכן שתי האחרונות פוגעות אורגנית בזיכרון ומשנות את תפיסת המציאות של החולה. 

במקרים נדירים יותר, גם חולי אפילפסיה נוטים לחוות את הסינדרום. 

בהיותה דלוזיה - מחשבת שווא - מקרים של קפגרא מופיעים בתנאים קליניים של סכיזופרניה מהסוג הפרנואידי והפרעות פסיכוטיות אחרות.

בהפרעות הללו קיימת פגיעה ועיוות את תפיסת המציאות של החולה ויכולה לגרום להזיות. 

גורם אפשרי נוסף אך נדיר לסינדרום הוא פגיעת מוח כתוצאה מחבלה, בעיקר בחלק האחורי של האונה הימנית, האזור בו מעובד זיהוי הפנים. 

בעוד שישנם חוקרים המאמינים כי מקורו של סינדרום קפגרא הוא בבעיות מוחיות, כמו ניוון, חבלת ראש, ליקוי קוגניטיבי ועוד), אחרים סבורים שהדבר נובע משילוב של שינויים פיזיולוגיים וקוגניטיביים, כאשר תחושה של חוסר חיבור תורמת לבעיה. 

סברה נוספת היא שמדובר בתקלה שקשורה בתהליכי עיבוד מידע או בשגיאה תפיסתית שחופפת לזיכרונות פגומים או חסרים. 

איך מטפלים בסינדרום קפגרא?

אין כיום בנמצא תכנית טיפולית מוסכמת עבור סינדרום קפגרא, שכן לא נערך מספיק מחקר בנושא.

עם זאת, ישנן דרכים פסיכולוגיות ורפואיות להקל על הסימפטומים, כמו טיפול CBT, טיפול רגשי תמיכתי, טיפול תרופתי באמצעות נוגדי-פסיכוזה, הכל תלוי במקור הקליני של התסמונת אצל המטופל הספציפי.

ככלל, ברמה הנפשית, יצירת סביבה חיובית ובטוחה עבור הלוקים בסינדרום היא תמיד מאמץ טיפולי כדאי ויעיל ביותר. 

טכניקה יישומית, חשובה ופשוטה למדי היא תיקוף (ולידציה) - תמיכה בהזיות במקום דחייתן והכחשתן, מה שעשוי להפחית את החרדה שחש החולה. חשוב לציין כי תיקוף אינו מהווה הסכמה עם החוויה הדלוזיונית של החולה, אלא מעבירה לגיטימציה, שיום וזיהוי של הרגשות והתפיסות, כפי שהוא חווה אותן. 

המסר הוא שמומלץ להימנע מכניסה לוויכוח או מניסיונות לתקן את התפיסה האישית של המתמודד, ולעשות כל מה שניתן על מנת להעניק לו תחושת ביטחון (אפשר לשאול, למשל, אותו מה הוא צריך), לאשר את רגשותיו, לגרום ל״כפיל״ לצאת מהחדר (אם המטפל נתפס בתור הכפיל, ניתן להשאיר את החולה עם אדם אחר עד שהאפיזודה מסתיימת) ולוודא בכל זאת שהחולה מזהה את המטפל לפי קולו (לברך אותו לשלום, בקול,ֿ לפני שהוא רואה את המטפל). 

גם טכניקות מכוונות-מציאות עשויות להיות מועילות בנסיבות מסוימות, כאשר המטפל מספק תזכורות תכופות באשר לזמן ולמקום הנוכחיים, כולל מאורעות חיים גדולים ושינויים משמעותיים. 

הטיפול באדם הלוקה בסינדרום עשוי לדרוש הרבה מבחינה רגשית, בעיקר עבור אלה הנתפסים אצל החולה ככפילים. 

ניתן לסייע לחולה באמצעות אסטרטגיות שונות, למשל לנסות ו״להיכנס״ אל תוך המציאות שלו, על מנת להבין עד כמה מפחידות חוויותיו. 

טיפול בתסמונת בסכיזופרניה

הטיפול בסינדרום מכוון לגורמים לו, כך שאם, לדוגמא, אדם לוקה בסכיזופרניה וחווה תסמינים של קפגרא – טיפול סטנדרטי בסכיזופרניה אמור להביא לשיפור גם במצב הסינדרום.  

כמו בטיפולים קו ראשון בסכיזופרניה, תרופות אנטי-פסיכוטיות, טיפול רגשי תמיכתי וטיפול קוגניטיבי התנהגותי. 

במקרים נדירים, בהם נגרמת התסמונת עקב פגיעות ראש, נשקלת אפשרות כירורגית - ניתוח מוח ממוקד. 

טיפול בתסמונת במחלת אלצהיימר

במקרה של תסמונת קפגרא שמקורה באלצהיימר, לעומת זאת, אפשרויות הטיפול מוגבלות. 

עבור חולי אלצהיימר ניתן לרשום תרופות, למשל מעכבי אצטילכולין אסטראז, המחזקים את המוליכים הבין-עצביים שמעורבים בפעולות של זיכרון לטווח קצר וארוך ותקינות השיפוט ובוחן המציאות.

טיפול בתסמונת באוטיזם

בנוסף לנאמר לעיל, נראה כי אריפליי (אריפיפרזול) היא תרופה אנטי פסיכוטית יעילה ונסבלת היטב בטיפול בקפגרא הנלווית לאוטיזם.

מה ההבדל בין תסמונת קפגרא לתסמונת פרגולי?

קיימת אבחנה מבדלת בין תסמונת קפגרא לבין  תסמונת פרגולי – מדובר בשתי תסמונות קליניות הפוכות, למרות שבשתיהן מדובר בדלוזיה חריפה, בה ניכרת פגיעה קשה ביכולת של האדם להבין נכונה את המציאות. 

בעוד שאדם הלוקה בקפגרא מאמין שהכפיל השתלט על מקומו של אדם חשוב בחייו, מי שסובל מסינדרום פרגולי מאמין שאנשים שונים הם כולם אותו אדם, המחליף תחפושות כדי לרמות אותו.

מה זה סינדרום פרגולי?

סינדרום פרגולי הוא תסומנת נדירה ומתישה למדי, במסגרתה האדם שלוקה בו סבור כי אנשים שונים ורבים הם למעשה אותו אדם. הסינדרום נקרא על שם השחקן האיטלקי לאופולד פרגולי, אשר היה ידוע ביכולתו לבצע שינויים חדים ופתאומיים בדמות שהציג במהלך הופעותיו הבימתיות הרבות.

סינדרום פרגולי דווח לראשונה ב-1927 על ידי פסיכיאטרים שניתחו מקרה של אישה בת 27 שהאמינה כי שני שחקני תיאטרון שראתה לעתים קרובות רודפים אותה, תוך שהם משנים את צורתם לזו של אנשים שהיא מכירה או פוגשת.

ניתן להסביר את סינדרום פרגולי באמצעות קשרים אסוציאטיביים אשר משמשים סוג של קשר ביולוגי של מידע אודות אנשים אחרים שלהם פנים מוכרות לאלה שיש לאנשים שהחולה מכיר. פירוש הדבר הוא שכל פנים שיהיו דומות לכאלה שהחולה מכיר – יזוהו על ידו כאותו אדם.

חולה בסינדרום פרגולי חי במצב של הזיה הגוררת מתח ופרנויה כמעט תמידיים. אין מידע רב אודות הגורמים למחלה, אך ככל הידוע היא עשויה להיות קשורה לפגיעה מוחית ויש בה מן הפרנויה, שכן החולים הוזים שהם נרדפים על ידי אותו אדם שמופיע ב״תחפושות״ שונות.

זאת ועוד, סביר מאוד שאנשים הלוקים בסכיזופרניה יחוו גם הם סימפטומים של סינדרום פרגולי, מה שלא מפתיע לאור העובדה שסכיזופרנים הם במקרים רבים פרנואידים מאוד. סימפטומים של סינדרום פרגולי ברורים למדי והם מהווים מטרד גדול עבור החולים במחלה.

בין היתר, הם עלולים לגרום לחרדה, שכן חלק מהסובלים מהסינדרום סבורים שהאדם הרודף אותם עושה מאמצים כבירים לשנות את הופעתו על מנת לפגוע בהם, והדבר גורם להם לפחד עצום. סימפטומי הסינדרום הבולטים, אם כן, הם האמונה שמספר אנשים הם אותו אדם, האמונה לפיה האנשים הללו רודפים את החולה, פרנויה מפני ה״מתחזים״, ניתוק מהמציאות וזיכרון שגוי של אירועים, אובייקטים ומקומות.

דרכי אבחון וטיפול

אם פסיכולוג או פסיכיאטר מאבחן סינדרום פרגולי, סביר להניח שיירשמו לחולה תרופות אנטי-פסיכוטיות.

גם תרופות נוגדות דיכאון ונוגדות הקאה עשויות לסייע בטיפול בתסמיני המחלה, ואם המטופל סובל מהפרעות נפשיות פסיכוטיות- מתן תרופות נוגדות-פסיכוזה, כמו טריפלואופרזין (Trifluoperazine), היא אופציה טיפולית שכיחה.

הערכה פסיכיאטרית מלאה עשויה לגלות שהסובל מהסינדרום סובל גם מסכיזופרניה, למשל, דבר שחשוב לזהותו לצורך דיוק ההחלטה לגבי בחירת הטיפול המתאים ביותר.

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

23 ביולי 2023

מקורות:

Baykal, S., & Mutlu, C. (2023). Aripiprazole Used to Treat Capgras Syndrome in an Adolescent Diagnosed With Autism. Clinical neuropharmacology, 46(2), 85–86. https://doi.org/10.1097/WNF.0000000000000536

מהי פסיכולוגיה תעופתית

ומה עושה פסיכולוג תעופתי?

מהי פסיכולוגיה תעופתית?

פסיכולוגים תעופתיים לומדים לעומק התנהגות של טייסים ובעלי תפקידים אחרים בצוותי אוויר, מבצעים מחקרים אודות גורמי אנוש קוגניטיביים שתורמים לבטיחות בתעופה (כמו חישה, תפיסה וזיכרון), מפתחים עזרי אימון חדשים (כמו סימולטורים) ומסייעים בסינון ובבחירת עובדים. 

תפקידים טיפוליים

בהיבטים הקליניים, הפסיכולוג התעופתי מיומן מאוד במפגשים תדירים עם גברים ונשים שעובדים כצוותי אוויר.

הם מקיימים מפגשים קבועים עם טייסים, דיילים, נווטים, ׳פרסרים׳ (הפרסר אחראי על ניהול השירות בטיסות מסחריות), בכדי לספק שירותי ייעוץ פסיכולוגי לטיפול בחרדות ומתחים שקשורים לעבודה האינטנסיבית עמה הם מתמודדים.

כן, לפעמים עולים מצבים שבהם, out of no where, דיילת חווה חרדת טיסה אחרי כמה שנות ניסיון. 

טראומה

ספציפית, הפסיכולוג התעופתי במקרה של איומי טרור, אסונות ותאונות שכרוכים בהתרסקויות אוויריות, מוות של איש צוות, כשלים בציוד ואסונות אחרים.

במקרים בהם מעורבת טראומה נפשית, תפקיד הפסיכולוג התעופתי קריטי ובולט בהתערבויות קבוצתיות לכל העובדים המעורבים, כמו גם למעגלים מרוחקים יותר, במטרה להתמודד באופן יעיל פסיכולוגית עם עיבוד הטראומה

אבחון

לא פחות חשוב, שמירה ומעקב אחר הבריאות הנפשית של טייסים נחשבת למשימה חיונית ביותר.

צוותי אוויר חווים הרבה לחץ ושחיקה. בעשור האחרון אירוע שני מקרים בהם התאבדו טייסים בחברות תעופה אזרחיות, לפחות אחד מהם סבל מדיכאון קליני סמוי.

תפקיד הפסיכולוג התעופתי, אפוא, הוא לנהל אבחונים פסיכולוגיים שוטפים, תהליכים של הערכת האישיות ובחינה של שינויים ומשברים בחייהם של טייסים.

צפו בסרטון קצר שמבאר את העיסוק של פסיכולוג תעופתי:

תפקידים תעסוקתיים

בהיבט התעסוקתי, פסיכולוג תעופתי עשוי לפתח, למשל, מבדקים פסיכולוגיים ספציפיים לסינון מועמדים לתפקידי טיס בכירים, לדיילים או למיומנויות עבודת צוות לצד אנשי מקצוע אחרים.

במקרים מסוימים מעורב הפסיכולוג גם בעיצוב חלקים פנים-המטוס השונים.

הכשרה בפסיכולוגיה תעופתית

אתם בטח שואלים, איך ואיפה לומדים את המקצוע המגניב הזה? 

ובכן,  ככל הידוע לנו, אין תוכניות לימודים שמציעות מסלול תואר שני ספציפי בפסיכולוגיה תעופתית, לא בישראל ואפילו לא בארצות הברית.

לכן, מרבית העוסקים והעוסקות בתחום מגיעים ממגמות אחרות בפסיכולוגיה, כמו פסיכולוגיה קוגניטיבית, פסיכולוגיה קלינית, פסיכולוגיה ייעוצית (שכבר לא קיימת בישראל, הייתהעד שנת 2000 מגמה להכשרת פסיכולוגים ייעוציים באוניברסיטת תל אביב), פסיכולוגיה תעשייתית-תעסוקתית, או פסיכולוגיה חברתית. 

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

10 במרץ 2026

מקורות:

Masi, G., Amprimo, G., Ferraris, C., & Priano, L. (2023). Stress and Workload Assessment in Aviation-A Narrative Review. Sensors (Basel, Switzerland), 23(7), 3556. https://doi.org/10.3390/s23073556https://doi.org/10.3390/s23073556

Minoretti, P., & Emanuele, E. (2023). Health in the Skies: A Narrative Review of the Issues Faced by Commercial Airline Pilots. Cureus, 15(4), e38000. https://doi.org/10.7759/cureus.38000https://doi.org/10.7759/cureus.38000