דימיון ושוני

בין זלילה כפייתית (BED)

לבין  בולימיה נרבוזה

למרות שיש הרבה סימפטומים של הפרעת זלילה כפייתית (BED) שדומים לסימפטומים של בולימיה, יש הבדלים ברורים בין שתי הפרעות האכילה הנפוצות האלה.

ההבדל הכי ברור הוא שאנשים עם הפרעת אכילת יתר לא מכריחים את עצמם להקיא את מה שהם אכלו, ואנשים עם בולימיה יקיאו מיד.

BED ובולימיה פוגעות ב-2-3% מהנערות והנשים בארה״ב, ולפחות חצי מהמטופלות עם ההפרעות האלה סובלות גם מהפרעות מצב רוח ו/או חרדה שצריך לטפל בהן פסיכיאטרית.  

הפרעת אכילה כפייתית פוגעת בכ -2% מכלל האוכלוסיה וב -8% מהסובלים מהשמנת יתר.

1 מכל 10 מטופלות עם בולימיה או BED סובלת מהתמכרות לחומרים. יותר מ-25% מהנשים שסבלו בעבר מהשמנת יתר קיצונית יפתחו הפרעת זלילה כפייתית.

סימנים וסימפטומים של BED

לכולנו קרה בחיים שאכלנו יותר מדי ואחרי זה הצטערנו על זה,  אבל אנשים עם BED לא יכולים להפסיק לאכול יותר מדי שוב ושוב, אפילו שאחר כך הם מרגישים אומללים ומצטערים על זה.

סימנים אחרים של BED:

• לאכול מהר בלי מודעות לכמות או למה אוכלים

• לאכול כמויות גדולות של אוכל גם כשלא רעבים

• לזלול לבד כי מרגישים מבוכה אם אחרים רואים את זה

• להרגיש דיכאון או אשמה קיצונית

• להתנתק מהמציאות אחרי בולמוס אכילה

לאנשים שאובחנו עם BED יש התקף זלילה לפחות פעם בשבוע במשך שלושה חודשים ברצף, והם נוטים להיות שמנים ואפילו שמנים בצורה קיצונית.

אנשים עם בולימיה הם אובססיביים לגבי המשקל שלהם, ולמרות שאצל אנשים עם BED זה לא בהכרח כך, הם בדרך כלל מתביישים בגלל איך שהם נראים. סימנים וסימפטומים של BED יכולים להתפרש לא נכון אצל קרובי משפחה וחברים עם כוונות טובות, שלא מודעים לכמויות שנאכלות בהיחבא. רק פסיכולוג או מומחה בבריאות הנפש, שהם בעלי ניסיון בהפרעות אכילה, יכול לאבחן BED במדויק. 

מיכל שני, מטפלת בהפרעות אכילה, מכון טמיר כפר סבא 

סימנים וסימפטומים של בולימיה

בולימיה היא הפרעה בעלת פוטנציאל מסכן חיים ומה שמאפיין אותה זה אפיזודות מתמשכות של זלילה ואז ניסיון להקיא.

בהרבה מקרים, אנשים עם בולימיה יכולים להתמכר להתנהגויות מפצות מזיקות כדי לא לעלות במשקל, למשל להתאמן הרבה שעות בכל יום, להשתמש בצורה מוגזמת בחומרים משתנים ומשלשלים ולהשתמש בסמים ממריצים כדי להגביר את חילוף החומרים והאנרגיה.

עוד סימן לבולימיה הוא שאדם עם ההפרעה הזאת יכול לתפוס את הגוף שלו בצורה מעוותת, למשל הוא יכול לחשוב שהוא שמן אפילו אם הוא בתת-משקל קיצוני.

משהו שדומה ב-BED ובבולימיה זה תחושת אי-נוחות כשאוכלים ליד אחרים או פשוט סירוב לאכול ליד אחרים.

בולימיה יכולה גם לגרום לפתח טקסים מוזרים שקשורים לאוכל (לאכול רק אוכל מסוים, ללעוס מלא זמן או לא לאכול אוכל שמישהו אחר הכין) או לאגור אוכל בשביל זלילה בעתיד. אנשים עם בולימיה יכולים ללכת לשירותים ברגע שגמרו לאכול (בשביל להקיא), לשתות מלא משקאות בלי קלוריות (דיאט-קולה, מים) ולהימנע מלאכול בפומבי.

הרבה פעמים הם גם לובשים בגדים גדולים ורופפים בשביל להסתיר את זה שהם מאבדים משקל.

אם הם מקיאים בכוונה כמה פעמים ביום, יתפתחו אצלם סימנים של ההפרעה שאפשר לראות אותם, למשל התנפחות של הלסת או הלחיים, יבלות בפרקים של האצבעות (מהניסיון להקיא), אבנית בשיניים, מראה נפוח ומחלות שקשורות לירידה בתפקוד של המערכת החיסונית. לפעמים אנשים עם בולימיה דואגים מאיך שהם נראים ובודקים את עצמם באובססיביות במראה בשביל לחפש פגמים שלא באמת קיימים. 

יהלומית (יהלי) סימיונוביץ׳, מטפלת באכילה כפייתית בחיפה והקריות

סיכונים וסיבוכים של BED ובולימיה

הסיכונים של BED ובולימיה קצת שונים. בשתי ההפרעות יש סכנה גדולה לסבול מסיבוכים רפואיים שיכולים לדרוש אשפוז.

חלק מהסיבוכים הרפואיים יכולים להגיע עד לבעיות כרוניות שידרשו טיפול כל החיים.

הרבה אנשים עם BED יכולים להיות שמנים, כי הם לא מכריחים את עצמם להקיא או להתאמן בשביל לרדת במשקל.

השמנת יתר תורמת לסוכרת סוג 2, לחץ דם גבוה, מחלות לב, כולסטרול גבוה, סוגים של סרטן, התנוונות של מפרקים, מחלות בכיס המרה ובעיות פוריות.

לעומת זאת לאנשים עם בולימיה יש הרבה פעמים בעיות רפואיות שנובעות מתת-תזונה, מהקאה חוזרת וממערכת חיסון שנמצאת בסכנה.

בין הבעיות הרפואיות הספציפיות של בולימיה:

• ריפלוקס חומצי

• עצירות

• סחרחורת

• התעלפות

• הפרעות בקצב הלב

• חולשה בשרירים

• הרגשה של קור במזג אוויר חם (לובשים בגדים חורפיים גם כשחם)

• עששת

• דלקת חניכיים

• ציפורניים שבירות

• עור יבש

• שיער דליל או התקרחות נקודתית

• צמיחת שיער בגוף בגלל תת-תזונה/ירידה קיצונית במשקל

• פצעים שמחלימים לאט

תחלואה נלווית של בולימיה ו-BED

בעיות נפשיות שפוגעות באנשים עם בולימיה ו-BED הן דומות וכוללות דיכאון קליני, הפרעת פאניקה, התנהגויות של פגיעה עצמית, שימוש בחומרים ממכרים וחוסר שליטה בדחפים (גניבה מחנויות, הימורים והפקרות מינית).

אנשים עם סוכרת סוג 1 ובולימיה יכולים להיות מאובחנים בדיאבולימיה, סימפטום יחסית חדש של בולימיה:

כשמישהו מגביל בכוונה את המינון של האינסולין שלו כדי לאבד משקל.

דיאבולימיה מתפתחת בגלל שמישהו שיש לו בולימיה וסוכרת סוג 1 חושב שהאינסולין גורם לו להשמין.

איש כזה יכול גם להגביל צריכה של אוכל אחר כדי להפחית את המינון של האינסולין, ולהתרחק ממשפחה וחברים כדי למנוע מצב שהם יתעמתו איתו ויטענו שהוא מזניח את לקיחת האינסולין. 

טיפולים ל-BED ולבולימיה

תכנית טיפול ל-BED ובולימיה כוללת פסיכותרפיות מסוימות ומשטר תרופות שנוצרו על ידי רופאים, פסיכיאטרים ותזונאים מומחים בכל הפרעות האכילה.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וטיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT) הם שתי פסיכותרפיות שיש להן הצלחות מוכחות בעזרה לאנשים להבין ולשלוט בבולימיה וב-BED.

שתי השיטות מלמדות מיומנויות שכוללות ויסות רגשות ויכולת לעצור מחשבות ורגשות שליליים כדי שלא יסלימו. המטופל גם לומד איך שינה לא מספיקה, אכילת יתר, הקאה קבועה ושימוש לא הולם בתרופות משפיעים על הבריאות הגופנית והנפשית שלו. המטפל נותן למטופל הנחיות איך לשלב בחיים שלו חוויות אופטימיות וחיוביות כדי שזה יעזור לו להתגבר על הפרעת האכילה. מיומנויות ספציפיות של DBT ו-CBT שתומכות בוויסות רגשי כוללות זיהוי מחשבות ורגשות שליליים וחיוביים, זיהוי טריגרים ומכשולים שמונעים מהמטופל לעצור ולשנות את המחשבות והרגשות השליליים, שיפור היכולת להתמקד בתפיסה אובייקטיבית של המציאות ביחד עם זיהוי וביטול מחשבות מעוותות, וחיזוק הקשיבות לרגשות ספונטניים שאין להם בסיס עובדתי. 

קבלה רדיקלית

קבלה רדיקלית בפסיכותרפיה זה לקבל משהו כמו שהוא או לא להילחם – לפעמים בצורה לא הגיונית - לשנות את זה למשהו שהמטופל רוצה.

בשיטה הזאת אנשים עם בולימיה או BED לומדים לא לקפוץ למסקנות לגבי משהו שהם חושבים שהוא עוין או מזיק לשלומות שלהם.

קבלה רדיקלית היא היכולת לקבל את המציאות כמו שהיא באמת ולא איך שהמטופל חושב שהיא צריכה להיות.

הגישה הזאת לא מעודדת התנהגות פאסיבית של המטופל, אלא לחשוב בבהירות ולעמוד על שלו בביטחון ובצורה רציונלית. ככה אנשים עם בולימיה ו-BED יכולים להתחיל לשלוט במחשבות, ברגשות ובהתנהגויות שלהם, אולי בפעם הראשונה בחיים שלהם.

חוסר במיומנויות לקבל ולהתמודד רציונלית עם טראומות מהעבר ומההווה הוא אחת הסיבות שאנשים עם בולימיה, BED והפרעות אכילה אחרות מרגישים שקשה להם מדי לנצח את המחשבות והרגשות השליליים בלי עזרה מקצועית.

CBT ו-DBT לא רק מלמדים את המטופל על קבלה רדיקלית וטכניקות התמודדות לעמידות במצוקה, אלא גם משלבים ויסות רגשי, יעילות בין אישית ומיינדפולנס בשביל להתגבר על ה״אני״ של הפרעות האכילה ולגלות את ה״אני״ הבריא שלו. 

עמידות במצוקה

למידה של שיטות לעמידות במצוקה דרך CBT ו-DBT מאפשרת לאנשים עם בולימיה ו-BED לחוות רגעים קשים במיוחד בלי שהסיטואציה תסלים.

במיוחד אנשים עם הפרעות אכילה צריכים לשלוט בעמידות במצוקה בגלל שהם מתנהגים בצורה שיש בה הרס עצמי שהרבה פעמים מגיעה מהתמודדות לא אפקטיבית עם קונפליקטים.

דרך השימוש בעמידות במצוקה, קבלה רדיקלית ואלטרנטיבות קשובות אחרות שאפשר ללמוד ב-CBT ו-DBT, המטופל יכול לשנות דרכי התמודדות מזיקות ולא מועילות עם הפרעות האכילה.

כישורי חיים

חלק גדול מכל תכנית טיפול בהפרעות אכילה הוא ללמוד כישורי חיים להתמודד עם מצבים ביומיום שיוצרים תחושה של פאניקה ופחד אצל אנשים עם הפרעות אכילה כמו BED ובולימיה. בהרבה מקרים המטופלים לא יודעים איך להתמודד עם מתח וחרדה פשוט בגלל שהם אף פעם לא קיבלו את הכלים להתמודד עם קונפליקט בצורה חיובית. מצבים שיכולים להיחשב מאתגרים למישהו עם בולימיה או BED יכולים לא להיות מאתגרים לאחרים.

המטופלים עובדים על רכישה ותרגול של מיומנויות  קבלת החלטות על ידי השתתפות בפסיכותרפיה רגשית, CBT ותרפיה קבוצתית עם מנחים ומטפלים בהפרעות אכילה, וכך משתפרת היכולת שלהם לקבל החלטות רציונליות, וגם ההערכה העצמית וכל התחושה שלהם לגבי עצמם.

עם תכנית נכונה ועזרה מקצועית טובה, אנשים עם הפרעות אכילה יכולים לשלוט בחיים שלהם, להבין את ההפרעה ולהתחיל בדרך להחלמה אמיתית.

עדכון אחרון: 

31 במרץ 2022   

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

אחריות יתר 

Inflated responsibility

תחושת אחריות היא בדרך כלל חיובית מאוד - היא עוזרת לנו לשמור על עצמנו, על ילדינו ועל כל מי ומה שיקר לנו בחיים. 

אחריות היא מצפן שמדריך אותנו להירתם ולהיאבק למען ערכים שאנחנו מאמינים ודבקים בהם, אלא שלפעמים אנחנו עלולים קצת להגזים ולקחת על עצמנו אחריות שאינה שלנו. 

אחריות יתר מתבטאת באמונה שהאדם אחראי כמעט לחלוטין למניעת כל נזק לעצמו, לאהובים עליו או לאחרים. הוא מתמודד עם הערכת יתר בתפיסת האיום ומאמין כי המציאות מסוכנת יותר מכפי שהיא באמת. 

נוכל להסכים שיהא זה הגון ואחראי לקחת בעלות על מצב בו פגענו במישהו, גם אם לא בכוונה.

אותו דבר אם שיקרנו למישהו, או אפילו השתמשנו בשקר לבן, ברור שאנחנו אחראים להשלכות.

אבל לא נראה לי שאנחנו אחראים בלעדית להשלכות הפסיכולוגיות של ההתחממות הגלובלית, אפילו שאנחנו יכולים לתרום את חלקנו למחזור או לשימוש מופחת בכלי פלסטיק ובדלקים פוסיליים.

בסופו של יום אנחנו קולטים שאין הרבה דברים שנמצאים בשליטה המלאה שלנו, וזו תובנה קריטית ובריאה.  

המחירים הנפשיים של אחריות מופרזת

אחד מהדברים שמאפיינים אנשים עם חרדה זה שהם לא יכולים להפסיק לחשוב. הם נשארים ערים עד מאוחר, חושבים ודואגים בלי הפסקה.

מחקרים הראו שמעט דאגה עוזרת לאנשים להצליח, אבל יותר מדי חרדה עושה בדיוק את ההפך ומנוונת אנשים. 

הדרייב להצליח יכול להיות ספוג בפחד, ופחד הולך ביחד עם חרדה. 

מחקר שנערך ביפן ופורסם ב-2019 מצא שלאנשים שמדווחים על תחושות חזקות של אחריות יש סיכוי גבוה יותר לפתח הפרעת חרדה מוכללת (GAD)  והפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD).

במחקר נמצאו 3 סוגים של ״אחריות מופרזת״: 

• אחריות למנוע או להימנע מסכנה או פגיעה

• תחושה של אשמה על תוצאות שליליות 

• אחריות לחשוב על בעיות ולפתור אותן

בכדי להתמודד עם חרדה קלה, בינונית או חמורה, חשוב מאוד לשים לב שהדאגות הן לא בגלל ש״פשוט אי אפשר להפסיק לחשוב עליהן״ אלא בגלל שמי שחושב אותן מרגיש אחריות.

קל להרגיש עומס מוגזם בגלל דברים שאין לנו שליטה עליהם. נושאים ברומו של עולם יכולים לתת הרגשה שלא ניתן לפתור אותם, למשל שינויי אקלים, עוני וגזענות.

העולם סביבנו מלא בלחץ, אימה וחדשות רעות, בעיקר בתקופת חרבות ברזל.

לחלקנו זה די מפתה לקחת פנימה את הלחץ והפחדים הללו, ולהרגיש אחריות אישית לפתרון של בעיות או להסבר אישי לגבי גרימתן.

אנשים עם OCD  ו-GAD מרגישים אחריות מציפה ומוחצת, אשמה על תוצאות שליליות ולחץ לפתור בעיות שהם באמת לא יכולים לפתור. 

OCD היא הפרעה שמאופיינת במחשבות ותחושות חוזרות ולא רצוניות (אובססיות) שגורמות לאדם לעשות דברים שוב ושוב (קומפולסיות) בשביל להרגיע את החרדה. 

 GAD היא הפרעה שמאופיינת בחרדה שקשה לשלוט בה ושמופיעה לעתים קרובות לעתים קרובות. שליטה היא היטב חשוב של בריאות נפשית.

אם אין מספיק שליטה, הבריאות הנפשית (ואחר כך גם הגופנית) תסבול מזה. 

מצד שני, גם יותר מדי שליטה פוגעת בבריאות הנפשית.

למשל, בהפרעות אכילה השליטה באוכל או במראה החיצוני היא הרבה פעמים דרך להתמודד עם חוסר שליטה בדברים אחרים.

גם חרדה הרבה פעמים מגיעה מתוך צורך להיות כל הזמן בשליטה.

תחושת אחריות מופרזת היא פרופורציונלית לצורך בשליטה, והמקור לצורך לשלוט בהכל הוא הרבה פעמים פחד. 

יתכן גם כי אנשים שחווים האשמה עצמית נוטים לחוות אחריות יתר כאשר הם מנסים לתקן את המצב או למנוע תוצאה שלילית. אחריות יתר זו מובילה בתורה לחשיבה שלילית שחוזרת על עצמה, כולל חשיבה אובססיבית ודאגה. 

באותו מחקר שבוצע ביפן נמצא שנבדקים עם אחריות מופרזת נוטים יותר לדאוג, להתנהג ולחשוב בצורה חרדתית.

בטיפול פסיכולוגי, אם אפילו רק מזהים ומסמנים את גבולות האחריות של המטופל כבר חווה הקלה מסוימת בחרדה.

הכרה כזו באחריות מוגזמת יכולה לעזור גם לאנשים, גם כאלה שאינם מאובחנים קלינית, אבל פשוט חיים תחת ענן של דאגנות. 

כאשר מבינים ומקבלים את הגבולות המציאותיים של האחריות, אפשר להפחית את החרדה ולחיות בצורה ראויה יותר.

למשל, צריך להבין שאנחנו לא אחראים לרגשות, לנוחיות ולאושר של אחרים, במיוחד אם זה מזיק לנו. 

מיכל שני, מטפלת ב-OCD, מכון טמיר כפר סבא 

איך מפחיתים אחריות יתר?

הנה כמה טיפים איך להפחית אחריות מופרזת, חרדה ומתח:

1.  תרגלו מיינדפולנס, ויזואליזציה ונשימות עמוקות. מחקרים מראים שמיינדפולנס, מדיטציה והתרכזות בנשימה מפחיתים משמעותית את החרדה, לעיתים ממש כמו כדור קלונקס. 

2. לצאת החוצה. מחקר עכשווי הראה שאפילו 20 דקות בטבע יכולות להפחית משמעותית את רמות הקורטיזול – ההורמון שאחראי למתח.

3. פנו לטיפול קוגניטיבי התנהגותי (cbt) -  אם אתם מתמודדים GAD, OCD, או כל הפרעה נפשית אחרת, או שפשוט יושבת עליכם אחריות על חצי עולם ואשתו, כדאי ללכת למטפל cbt מומלץ. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) יכול לעזור לכם לעבד את הרגשות, להבין את המחשבות האוטומטיות ולפתח מיומנויות וכלי התמודדות בריאים שהוכחו במחקרים. CBT מצליח להוריד סימפטומים של חרדה ב-50-75%.  

4. לעקוב אחרי הסימפטומים. קוראים לזה ניטור עצמי, ועובדים בו על מעקב עצמאי ורציני אחת הלך המחשבות שלכם לגבי אחריות. כתבו מתי אתם מרגישים חרדה, מה המחשבות שמגיעות איתה ואילו פעילויות ונסיבות מציתות אותה.. רישום כזה יעזור לכם לקבל תמונה רחבה, שדרכה תתחילו לנהל (באחריות...) את הטריגרים שמעוררים אחריות לא פרופורציונלית.

5. להתאמן! יותר תנועה פיזית פחות חרדה רגשית. 

אנחנו יודעים שלפעמים

קשה לך להחליט

במקום ללכת לאיבוד בסבך הספקות

הירשמו לשיחת ייעוץ ממוקדת

ותקבלו המלצה אחת מותאמת אישית.

השיחה עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים, 140 ש״ח

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

 מקורות:

Salkovskis, P. M. (1999). Understanding and treating obsessive–compulsive disorder. Behaviour Research and Therapy, 37(Suppl 1), S29–S52

אם אתם סובל מהפרעת פאניקה, אתם יודעים מהן תחושות קבועות של פחד וחרדה.

לפי מחקרים, אם שימוש בטכניקות הרפיה ושיפור שלהן, עוזרים לנו להפחית את המתח הגופני והנפשי ואת תגובת ה״הלחם או ברח״, שהרבה פעמים מתרחשת כשהחרדה מתגברת וכשיש התקפי חרדה. 

בין טכניקות ההרפיה הנפוצות:

• תרגילי נשימה

• שיטת הרפיית שרירים פרוגרסיבית (PMR)

• תרגול יוגה

• מדיטציה ומיינדפולנס

קל יחסית ללמוד את הטכניקות האלה, וכמו כל הרגל חיובי חדש, מאתגר יותר לתרגל אותן על בסיס יומי קבוע. 

מה שיפה זה שאפשר ״לעבוד״ על המוח: 

כאשר מדמיינים, התהליכים הנוירליים מתנהלים בדומה לפעולה אמיתית.

לכן ויזואליזציה רלוונטית לאוכלוסיות מגוונות, לא רק בתחום בריאות הנפש.

למשל, ספורטאים יודעים שתרגולים מנטליים משפרים את המוטיבציה, מגבירים את הביטחון והיעילות העצמית, מעלים את הביצועים המוטוריים, מקדמים את המוח לתפיסת הצלחה ומגבירים זרימה חופשית. 

מחקר שוודי הראה שגם חוויות מנטליות נעימות יכולות לשחרר אוקסיטוצין. זה אומר שאפשר למשל לחפש באלבום תמונות ישן זיכרונות שמחים או פשוט לדמיין את החוויות שאתם הכי אוהבים שכלול בהן מישהו אחר, וככה לגזור את התועלת של ההורמון המרפא הזה.

 ויזואליזציה היא בעצם טכניקה חזקה שיכולה לעזור לך לשחרר מתח.

בשיטה זו משתמשים בדימויים מנטליים כדי להירגע.

כמו בחלימה בהקיץ, גם בויזואליזציה עושים שימוש בדמיון.

איך ויזואליזציה עוזרת?

יש כמה סיבות שוויזואליזציה יכולה לעזור לך להתמודד עם התקפי חרדה, הפרעת פאניקה ואגורפוביה. 

האם הדמיה יכולה לשנות את תהליכים מוחיים?

למעשה, ויזואליזציה של תנועה משנה את אופן התארגנות ברשתות המוח ויוצרת קשרים רבים יותר בין אזורים שונים.

ויזואליזציה מגרה אזורי מוח שמעורבים בחזרות של תנועה, כמו הפוטאמן (Putamen), איבר שממוקם במוח הקדמי, מכניס את המוח והגוף לפעולה כדי שננוע ביעילות רבה יותר.

ויזואליזציה מהירה לחרדה

איך לדמיין חרדה אתם שואלים?

שלב 1: דמיינו תמרור עצור אדום גדול ברחוב ריק עם שמיים כחולים ובהירים מעל הראש.

שלב 2: התמקדו בתמרור וחזרו על המילה "עצור".

שלב 3: אמרו לעצמכם: ״מחשבות טורדניות לא יוכלו עוד להיכנס לתודעתי, החרדה שלי דועכת וכך עומד להימשך היום שלי״

הרבה פעמים המוח מרוכז בדאגות, במחשבות על הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות ובהטיות קוגניטיביות שרק מוסיפות לבהלה.

ויזואליזציה מרחיבה את היכולת לנוח ולהירגע על ידי מיקוד המוח בדימויים יותר רגועים ושלוים. לפני שמתחילים לתרגל ויזואליזציה, צריך לוודא שהסביבה מסודרת בצורה שנוחה לך.

הנה אודיו של 10 דקות מצוינות של תרגיל ויזואליזציה.

מוכנים לנסות?

דוגמא לתרגול ויזואליזציה מרגיעה

כדי להירגע יותר, כדאי שלא יהיו לידך דברים שיכולים להסיח את הדעת, כמו טלפונים, חיות מחמד וטלוויזיה.

נסה למצוא מקום שקט שבו יש הכי פחות סיכוי שיפריעו לך.

חשוב להסיר תכשיטים כבדים ולהוריד בגדים שמגבילים את התנועה, כמו חגורה צמודה או עניבה.

עכשיו תתכונן להירגע על ידי ישיבה או שכיבה בתנוחה שהכי נוחה לך.

בהתחלה זה יכול לעזור לך אם תאט את הנשימות בעזרת טכניקה של נשימה עמוקה.

תעצום עיניים ותנסה לשחרר את המתח שאתה מרגיש בגוף. כדי להרגיע את הגוף ואת המוח עוד יותר, כדאי שתנסה לתרגל הרפיית שרירים פרוגרסיבית לפני שאתה מתחיל בוויזואליזציה.

כמה זמן?

לוויזואליזציה עצמה כדאי לפנות 5-15 דקות.

סצנת החוף הרגועה היא תרגיל ויזואליזציה שאפשר לתרגל לבד. סצנות חוף הן בין הסצנות הכי פופולריות בוויזואליזציה, בגלל ההשפעה המרגיעה שלהן.

תרגיש חופשי לשנות את הסצנה כדי שתתאים הכי טוב לצרכים ולדמיון שלך, ותשמש בה כדי להירגע, לשחרר ולברוח קצת ממטלות היומיום:

דמיין שאתה נח על חוף עם חול לבן ומרגיש בטוח, רגוע ומשוחרר, תוך כדי מחשבה על הדברים הבאים - מים בצבע טורקיז ושמיים צלולים בצבע כחול;

רחש הולך ובא של גלים רכים ועדינים; משקל גופך השוקע בכיסא החוף; החום של החול בכפות הרגליים שלך;

מטרייה גדולה שמצלה עליך קצת ויוצרת את הטמפרטורה המושלמת. תרגיע את הפנים ושחרר את כל המתח שבמצח, בין הגבות, בצוואר ובגרון. תרכך את העיניים ותנוח. תן לנשימה שלך להאט ולהתאים לקצב של הגלים. לא צריך להשקיע שום מאמץ, רק לקלוט את הדברים האלה. ברגע שהצלחת להירגע, תדמיין שאתה קם ועוזב את החוף לאט. תזכור שהמקום היפה הזה נמצא שם בשבילך בכל פעם שתרצה לחזור אליו.

לאט לאט פקח את העיניים. 

אם הסצנה של החוף לא ממש מתאימה לך, אפשר לחשוב על כל ויזואליזציה אחרת שכן. תחשוב על מקום או מצב שמאוד מרגיעים אותך, למשל לשכב בשדה גדול עם פרחים ודשא או פשוט בנוחות ובביטחון בחדר השינה שלך. 

כשאתה מדמיין את הסצנה המרגיעה, שים לב למה שאתה חווה בכל החושים:

מה אתה שומע, מריח, טועם ואיך הגוף שלך מרגיש. כשהתחושה היא שהגיע הזמן לעזוב את סצנת ההרפיה, קח את הזמן להחזיר את המוח בהדרגה להווה.

כדי להשתפר בוויזואליזציה, נסו לתרגל אותה לפחות כמה פעמים ביום.

בדרך כלל טכניקות הרפיה יותר יעילות אם בהתחלה מתרגלים אותן כשלא חווים חרדה גדולה.

עם תרגול קבוע, תוכל להשתמש בטכניקה כשבאמת תצטרך אותה, למשל כשאתה מתחיל להרגיש תסמינים פיזיים של חרדה.

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

מהי בדיקת גוף אובססיבית?

בדיקת גוף אובססיביות מתרחשת כאשר אדם עוקב ומנטר בכפייתיות את גופו, משקל הגוף או צורתו.

ביטויים של בדיקת גוף אובססיבית הם בדיקה חזרתית של הפנים מול המראה, מדידת חלקי גוף ובדיקת שומן, שרירים או עצמות.

בדומה לאובססיות סנסומוטוריות, בדיקת גוף מתרחשת על גבי רצף -  החל הרמת חומרה קלה, דרך בינונית ועד חמורה.

בדיקה אוטומטית של חלקי גוף

יש הרבה צורות של בדיקת גוף שבכלל לא שמים לב כשעושים אותן, כמו לצבוט את הבטן, להישקל לעתים תכופות (עם אשליה שינוי משעה לשעה רלוונטי) התמקדות טורדנית באיברים מסוימים במראה (כמו אצל מתמודדים עם ביגורקסיה) ניסיון (בלתי אפשרי כמובן) לחוש את העצמות, ניצול כל רגע פנוי להרחה עצמית מחשש שהגוף מפיץ ריח רע,  לבקש מאחרים להביע דעה על הגוף או להשוות שוב ושוב את הגוף לאחרים.

מתיש...  

״בדיקות גוף״ אוטומטיות הן חלק משגרת חייהם של רבים, בעיקר בזמן שיושבים, מתקלחים או מסתכלים בהשתקפותם בראי.

התופעה נפוצה במיוחד אצל סובלים מהפרעות אכילה והפרעת OCD ויש בה מעגל של היזון חוזר - כשבודקים את הגוף מאות פעמים ביום, זה יכול להשפיע על ההרגשה לגבי הצורה והמשקל. 

התנהגות קומפולסיבית כזו תורמת להערכת יתר (לעיתים נדירות יותר גם להערכות חסר) של צורה, מראה ומשקל, מה שמשמר הפרעות אכילה קשות כמו אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה, ביגורקסיה, אכילת יתר (BED) והפרעת גוף דיסמורפית (BDD).

למרות שבדיקת גוף כשלעצמן אינן מוגדרות כפסיכופתולוגיה, מחקרים מראים שהן הרבה יותר שכיחות אצל מי שסובל/ת  מהפרעות אכילה.

איך בדיקת גוף מרגישה?

בדיקת גוף יכולה להרגיש כמו קומפולסיה, טקס כפייתי,  או צורך לבדוק אותו כדי להיות בטוחים שלא הייתה עלייה במשקל מאז הארוחה האחרונה.

זה יכול גם להרגיש כמו פעולה אוטומטית או כזאת שכבר לא ניתן לשלוט בה.

לפעמים בדיקת גוף היא ניסיון להרגיש יותר טוב לגבי חלקים בגוף שהייתם רוצים לשנות או לעצב.

אלא שבמקום תחושת ההקלה המיוחלת, בדיקת גוף חזרתית רק תביא להגברת התסכול ולתחושה של אובדן שליטה על הצורה והמשקל.

המעגל הזה מגביר גם חרדה (חרדת בריאות בפרט) ודיכאון.

חוץ מזה, בדיקת גוף חוזרת ונשנית יכולה להעצים את ההשפעות המזיקות של הפרעות אכילה.

אם מטפלים בצורך לבצע את בדיקת הגוף, ניתן להפחית את הדאגות לגבי צורה ומשקל ולהקל על תפיסה מקבלת יותר של עצמכם, וגם להפך - אם לא מטפלים בזה, בדיקות גוף אובססיביות עלולות להעמיק קשיים נפשיים.

כמו תמיד, השלב הראשון בטיפול בבעיה הוא להיות מודעים לה. 

איך מתמודדים ומטפלים?

הנה שלוש טכניקות טיפוליות שיכולות לעזור כטיפול עצמי:

לעקוב אחרי בדיקת הגוף

קחו יום אחד בשבוע שבו תהיו קשובים 24 שעות לבדיקות הללו. נסו לראות באיזו תדירות אתם עושים אותן ועדיף אפילו לתעד את זה.

הרבה אנשים עם הפרעות אכילה בודקים את הגוף לעתים כל כך קרובות שהם לא יכולים לתעד כל בדיקה. אם זה המקרה, אל תלחצו, פשוט תהיו ערים לתדירות.

המטרה של התרגיל הזה היא להיות קשובים ומודעים למידה בה בדיקות גוף משפיעות לכם על היומיום. 

לאתגר את בדיקת הגוף

כשאתם מתחילים להבין מה התדירות של בדיקות הגוף שאתם עושים ומתי אתם עושים אותה, אפשר להתחיל לאתגר את עצמכם בכל פעם שאתם נסחפים עם ההרגל. 

איך?

שאלו את עצמכם את השאלות הבאות:

• מה אני מחפש/ת?

• האם הבדיקה מועילה לי?

• האם משהו השתנה מאז שבדקתי את הגוף בפעם האחרונה?

לא קל לענות על השאלות האלה, פשוט כי אין להן תשובה רציונלית חד משמעית, אבל אם תמשיכו לאתגר את דפוסי החשיבה וההתנהגות  באופן קבוע, סביר להניח שהתדירות של בדיקת הגוף תרד.

חשוב להבין שהמטרה היא לא להימנע מיחס לגוף שלכם, כי גם התעלמות יכולה להיות בעייתית בדיוק באותה מידה. התעלמות מוחלטת מהצורה והמשקל של הגוף יכולה להשפיע לרעה על ההערכה העצמית. כמו בכל דבר בחיים - למצוא את דרך האמצע. 

המצב האופטימלי הוא איזון בין שני הקצוות, בקצה האחד בדיקת גוף כפייתית ובקצה השני התעלמות מהגוף.

לדוגמה, זה נורמלי לבדוק איך אתם נראים אחרי שהתלבשתם, כי ברור שאתם רוצים לוודא שהבגדים יושבים עליכם טוב.

גם להישקל פעם בכמה ימים נשמע נורמלי ומאוזן.

אם תשקלו את עצמכם בתדירות גבוהה יותר סביר שההתעסקות המזיקה בגוף תגבר, בגלל שלמשקל הגוף יש תנודות יומיות בגלל כל מיני גורמים, כמו נוזלים, נפיחות (14 ביום בממוצע...) ועצירות.

אתגרו את בדיקת הגוף

אם אתם מחפשים דרך קונקרטית להפחית בדיקות גופניות, נסו שינוי התנהגותי.

למשל, אם אתם בודקים איבר מסוים או את כל הלוק מול הראי (אופייני מאוד לחדרי כושר ובעיקר למאמנים...) נסו להגביל הזמן מול המראה. הקדישו רגע קצר (<10 שניות) מול הראי והתכוננו ליום ואז הכינו תוכנית לא להסתכל על המראה שלכם עד ארוחת הצהריים.

ככה מתקדמים צעד אחר צעד. 

חשוב לצין שאין שום בעיה עם התנהגויות גופניות שאינן כפייתיות ושלא מופיעות בתדירות גבוהה.

למרות שהוכח שבדיקת גוף מזיקה להחלמה מהפרעת אכילה, לא תמיד מספיק שתעבדו לבד על עניין בדיקת הגוף כדי להחלים.

אם ניסיתם את זה תקופה וזה לא עזר, חשוב לפנות לעזרה מקצועית.

אנחנו פה לשיחת הכוונה: 

072-3940004

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

1 באפריל 2022   

כשאנחנו מתגייסים לרגע לשנן קוד אימות זמני שנשלח אלינו ב-sms מהבנק, אנחנו סומכים על מבנה תיאורטי שפסיכולוגים ומומחים למדעי המוח מכנים זיכרון עבודה. 

זיכרון עבודה הוא היכולת לשמר מידע במוח ולהשתמש בו לאורך פרקי זמן קצרים.  

המעבר מזיכרון לטווח קצר לזיכרון עבודה

עד שנות ה-70 הייתה מקובלת ההמשגה המסורתית של הזיכרון לטווח קצר (STM), 

ה-STM הוחלף במושג חדש: זיכרון עבודה – זכירה לטווח קצר.

החידוש אינו סותר את הטענה כי מדובר במחסן נפרד אלא רק ממשיג אותו מחדש.

אולם ה-STM כבר אינו רק "תחנת מעבר" (storage way station) סטאטית אל הזיכרון ארוך הטווח (LTM), אלא מהווה מרחב עבודה מנטאלי, מחסן דינמי, המאפשר גם אחסון וגם מניפולציה של מידע שמצוי בתודעה.

למה דווקא "זיכרון עבודה"?

משום שמתרחשים בו תהליכי עיבוד קוגניטיביים והוא לא משמש רק כמבנה זיכרון,

בזיכרון העבודה מאחסנים את המידע הנתון, אך גם מתרחשים בו תהליכים אקטיביים שמתבצעים על אותו מידע.

למשל, בספירה לאחור – אנחנו זוכרים (מאחסנים) את הספרה הנתונה וקופצים ממנה 3 ספרות אחורה. זהו תפעול מנטלי.

גם בחישוב של תרגיל מתמטי, אנו לוקחים את המידע הנתון ועושים עליו פעולה/עבודה חישובית.

מהו תהליך זיכרון העבודה?

זיכרון העבודה מוגדר לרוב כמאגר אחסון ששומרים מידע בטווח הקצר וכוכלל תהליכי חזרה שמרעננים תהליכים ביצועיים. 

בזיכרון עבודה משתמשים לדברים חשובים שקורים בהווה הקרוב ולא בעתיד הרחוק.

קיימת הסכמה בין חוקרים שזיכרון עבודה הוא מרכזי ביותר לתפקוד מסתגל של המוח, שהוא מסונכרן היטב עם שפע יכולות קוגניטיביות, למשל אינטליגנציה או תכנון וקבלת החלטות, ושהוא קשור גם לתהליכים חושיים (סנסוריים) בסיסיים. 

זיכרון עבודה חיוני גם לוויסות עצמי. הוא מאפשר את היכולת לזכור מטרות ולשמור עליהן כאשר מתמודדים עם פיתוי או היסח הדעת. 

בגלל התפקיד המרכזי שיש לזיכרון העבודה בחיים המנטליים שלנו ובגלל שאנחנו מודעים לפחות לחלק מהתוכן שהוא מחזיק בכל זמן נתון, זיכרון העבודה מהווה אלמנט חשוב בניסיון שלנו להבין את התודעה עצמה. כשפסיכולוגים ומדעני מוח חוקרים זיכרון עבודה, הם מתמקדים בזוויות שונות: 

הם מנסים למפות את הפונקציות של המערכת, וחוקרי מוח מתרכזים בבסיס העצבי שלו. 

הקיבולת של זיכרון העבודה מוגבלת. זה אומר שאנחנו יכולים לזכור רק כמות מסוימת של מידע בכל רגע נתון.

אבל יש בין החוקרים חילוקי דעות מהו הגבול הזה. הרבה חוקרים אומרים שזיכרון עבודה יכול להכיל מספר מוגבל של ״פריטים״ או ״פיסות מידע״. זה יכול להיות ספרות, אותיות, מילים או יחידות אחרות של מידע, אבל מחקרים הראו שמספר הפיסות שיכולות להישמר בזיכרון הזה תלוי בסוג הפריטים, למשל אילו טעמי גלידה יש בגלידריה או כמה ספרות מופיעות עחרי הנקודה במספר פאי. 

לפי תיאוריה אחרת זיכרון העבודה מתנהג כמו משאב מתמשך שמתחלק על כל המידע שיש בו בכל נקודה בזמן בהתאם למטרות, חלקים שונים של המידע שזכור יקבלו כמות שונה מהמשאב שרלוונטי לתהליך.

מדעני מוח מאמינים שהמשאב הזה הוא פעילות עצבית, ושלחלקים שונים של המידע האצור מוקצה כמות שונה של פעילות עצבית, לפי סדר העדיפויות באותו רגע. 

גישה תיאורטית אחרת אומרת שגבול הקיבולת של זיכרון העבודה נובע מכך שפריטים שונים מתנגשים אחד בשני בזיכרון ושהשמיכה פשוט קצרה מדי. 

ברור שזיכרון דועך עם הזמן, אבל חזרה על המידע שבזיכרון העבודה ממתן את התהליך הזה. מה שחוקרים קוראים לו ״שינון בעזרת חזרה״ כולל חזרה בראש על המידע בלי קשר למשמעות שלו, לדוגמה לעבור על רשימת קניות בראש ולזכור את מה שרשום בה רק במילים, בלי קשר לארוחה שבשבילה קונים אותם. לעומת זאת, ב״שינון בעזרת עיבוד״ מעניקים למידע משמעות ומקשרים אותו למידע אחר. 

לדוגמה, אנשים שעוסקים במנמוניקה (אומנות שיפור הזיכרון) מקלים על שינון באמצעות עיבוד בכך שהם מקשרים את האות הראשונה של כל פריט ברשימה למידע אחר שכבר שמור להם בזיכרון. כנראה שרק שינון בעזרת עיבוד יכול לעזור לגבש את המידע מזיכרון העבודה לכדי משהו שיישאר לאורך יותר זמן, או במילים אחרות – להפוך מידע מזיכרון העבודה לזיכרון לטווח ארוך. בגזרה הוויזואלית, שינון יכול לכלול תנועות עיניים, כדי לקשור מידע חזותי למיקום במרחב. כלומר, אנשים יכולים להסתכל במיקום של מידע שהם זוכרים אפילו כשהוא כבר לא שם, בשביל להיזכר איפה הוא היה.. 

לזיכרון לטווח ארוך יש קיבולת הרבה יותר גדולה והמידע שנשמר בו גם יותר יציב.

זיכרונות לטווח ארוך יכולים להכיל מידע על תקופות בחיים של האדם, סמנטיקה, ידע או סוגים יותר מרומזים של מידע, לדוגמה איך להשתמש בכל מיני חפצים או להזיז את הגוף בדרכים מסוימות (מיומנויות מוטוריות).

כבר הרבה זמן שחוקרי מוח מתייחסים לזיכרון עבודה בתור שער, נקודת מעבר מהזיכרון קצר הטווח לזיכרון לטווח ארוך.

אם לוקחים מידע מסוים מהזיכרון לטווח קצר ומשננים אותו מספיק, הוא יכול להפוך לזיכרון קבוע. מדעי מוח מבחינים בצורה ברורה בין שני סוגי הזיכרון האלה ומאמינים שזיכרון עבודה קשור להפעלה זמנית של נוירונים במוח, וזיכרון לטווח ארוך קשור לשינויים פיזיים בנוירונים ובקשרים שלהם.

זה יכול להסביר גם את האופי הקצר של זיכרון עבודה וגם את זה שיש לו רגישות יותר גדולה להפרעות או להלם גופני. 

על תהליכי זיכרון - פרק מצוין של נטפליקס ו-VOX:

מהם הרכיבים של זיכרון העבודה?

בגרסה המקורית של מודל זיכרון העבודה שפיתח באדלי יש 3 מרכיבים, אך בהמשך נוסף הרכיב של באפר אפיזודי:

• Central Executive – המפקח המרכזי (''מנהל עבודה'') - מפקח ומתאם בין הרכיבים המצויים תחתיו ומקצה להם משאבים. בינו לבין המרכיבים עצמם מתקיים קשר דו-כיווני בכך ששולחים אליו משוב על אופן התנהלותו.

• Phonological Loop – הלולאה הפונולוגית  - פונולוגיה היא מידע צלילי הקשור במילים. תפקידה של הלולאה לעשות רישום ומניפולציה של מידע ורבלי.

• Episodic Buffer – הבאפר האפיזודי - , תפקידו לעשות אינטגרציה של מידע משני הרכיבים הקודמים ולקשר את המידע לזיכרון לטווח הארוך.

• Visuospatial Sketchpad – הלוח הויזואלי-מרחבי - תפקידו לעשות רישום ראשוני (מעין סקיצה) ומניפולציה של מידע ראייתי ומרחבי המגיע מהמערכת הוויזואלית.

איך מתפתח זיכרון העבודה?

לאורך הילדות רואים שיפור במבחנים שבודקים את זיכרון העבודה.

הקיבולת שלו היא כוח מניע עצום בהתפתחות הקוגניטיבית.

ביצועים במבחנים של הערכה מתגברים באופן יציב דרך הינקות, הילדות וגיל הנעורים.

במהלך הבגרות, הביצועים של זיכרון העבודה מגיעים לשיא.

אבל יש כאן גם צד שני:

זיכרון עבודה הוא אחת מהיכולות הקוגניטיביות הכי רגישות להזדקנות, והביצועים במבדקים פוחתים עם הגיל.

העלייה והירידה של זיכרון עבודה במהלך החיים נחשבות לכאלה שקשורות להתפתחות נורמלית ולירידה בתפקוד של קליפת המוח הקדם-מצחית, החלק שאחראי לתפקודים קוגניטיביים גבוהים.

אנחנו יודעים שנזק לחלק הזה של המוח גורם ללקות בזיכרון העבודה ולעוד שינויים אחרים.

הקלטות של פעילות עצבית בקליפת המוח הקדם-מצחית מראות שהחלק הזה פעיל ב״תקופת ההשהיה״, שהיא פרק הזמן שבין הרגע בו גירוי מוצג לצופה לרגע שבו הוא חייב להגיב, כלומר הזמן שבמהלכו הוא מנסה להיזכר במידע.

יש הפרעות נפשיות, כמו סכיזופרניה ודיכאון, שקשורות לירידה בתפקודים של קליפת המוח הקדם-מצחית, אותן ניתן  לגלות  בדימות מוחי. 

ההפרעות הללו גם קשורות לירידה ביכולות של זיכרון העבודה.

מעניין שאצל מתמודדים/ות סכיזופרניה הליקוי הזה בולט יותר במשימות חזותיות של זיכרון העבודה, מאשר במשימות מילוליות שלו.

לקות בזיכרון העבודה בילדות קשורה לקשיים בקשב, בקריאה ובשפה. קליפת המוח הקדם-מצחית קשורה לטווח רחב של תפקודים חשובים, כולל אישיות, תכנון וקבלת החלטות.

סביר להניח שכל ירידה בתפקוד של האזור הזה במוח תשפיע על הרבה היבטים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים. מה שממש קריטי זה שכנראה שהרבה תפקודית קדם-מצחיים קשורים הדוקות לזיכרון העבודה, ואולי אפילו תלויים בו.

לדוגמה, תכנון וקבלת החלטות הן פעולות שדורשות שכבר יהיה לנו במוח את המידע הנדרש לניסוח כיוון פעולה. 

יש מענים וזה הולך ומשתפר.

חוקרים מאוניברסיטת בוסטון, למשל, מצאו שהפעלת גירוי חשמלי לא פולשני על חלקים מסוימים במוח עשויה לסייע בשיפור זיכרון העבודה לטווח ארוך אצל נבדקים מעל גיל 65, זאת למשך כחודש (Grover et al, 2022).

מחקרים וממצאים חדשים על חקר הזיכרון

מחקרים אחרונים הציגו תגליות חשובות לגבי המנגנונים העצביים העומדים בבסיס החקר המוחי של הזיכרון: 

1. זכרונות אינם ישויות קבועות- בכל פעם שהם מופעלים מחדש, הזכרונות נכנסים למצב לבילי, כך שניתן לשנות או לעדכן אותם במידע חדש במהלך חלון של 4 עד 6 שעות לאחר ההפעלה מחדש.

2. זכרונות אפיזודיים ספציפיים (אירועים) וזיכרונות סמנטיים (ידע כללי) חולקים מנגנונים עצביים דומים. 

3. זכרונות טעונים רגשית זכורים טוב יותר מאלה שאינם כאלה: אירועים כואבים רגשית יכולים להישאר עם מטופלים במשך שנים, ולהפריע לרווחתם הנפשית.

4. כאשר מאחזרים זכרונות, הרגשות הקשורים אליהם יכולים לחזור גם הם: למשל, הפעלת רגש היא מרכיב הכרחי לתוצאות מוצלחות בפסיכותרפיה. הפעלה זו מאפשרת לבחון מחדש אירועים ורגשות עבר, ולבנות אסוציאציות רגשיות חדשות, פחות כואבות.

איך זכרונות נוצרים?

ידוע זה מכבר שזיכרון קצר מועד מסתמך על שני אזורי מוח מרכזיים:

ההיפוקמפוס והקורטקס הפרה-פרונטלי.

שני אלה פועלים יחדיו כדי ליצור ולאחסן זיכרונות, בעיקר באמצעות "מכלולים עצביים" (Neural assemblies) הממלאים תפקיד מכריע בתהליך הזה.

חוקרים שבחנו לעומק את תהליך יצירת הזיכרונות, שמירתם ושליפתם הקליטו פעילות מוחית אצל חולדות וגילו שהתהליך כולו מתבסס על אינטראקציות דינמיות בין מכלול עצבים מרובים שנוצרו בתוך ובין ההיפוקמפוס והקורטקס הפרה-פרונטלי.

כאשר המכלולים הללו לא מסונכרנים כראוי, מתעוררות בעיות. 

תיאוריית מרחב העבודה הגלובלי 

״תיאוריית מרחב העבודה הגלובלי״ מתארת ארכיטקטורה קוגניטיבית שנשענת על זיכרון עבודה. 

לפי תיאוריה זו, המידע שנשמר אצלנו באופן זמני הוא חלק ״ממרחב עבודה גלובלי״ במוח שקשור להרבה תהליכים קוגניטיביים אחרים וגם קובע למה אנחנו מודעים בכל רגע נתון. 

אם זיכרון העבודה קובע למה אנחנו מודעים, אזי הבנה יותר טובה שלו אולי תוכל לעזור לנו לפתור את חידת התודעה. 

יש עדויות לכך שניתן לאמן את זיכרון העבודה באמצעות מטלות אינטראקטיביות, כמו משחקים פשוטים לילדים, שכוללים יכולות זיכרון. 

יתכן שאימון כזה יכול לעזור לשפר את הביצועים בסוגים נוספים של משימות, למשל כאלה שקשורות לאוצר מילים, ידע כללי ומתמטיקה. יש גם ראיות לכך שאימון לחיזוק זיכרון העבודה יכול לשפר את הביצועים אצל ילדים עם מצבים פסיכולוגיים, כמו הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות (ADHD). אנשים רבים עם ADD / ADHD סובלים מליקוי בזיכרון העבודה. הם עשויים להתקשות בזכירה, התמקדות, ארגון והבחנה בין רמזים חשובים ופחות חשובים. הם נוטים בקלות להיסח הדעת, מפוזרים ומתקשים להתניע משימות.

חוץ מזה, שיפורים שנמצאו בחלק מהמחקרים האלה יכולים אולי לנבוע מלמידה איך להשתמש יותר ביעילות במשאבים של זיכרון עבודה, ולא בגלל הגדלה של הקיבולת שלו. התקווה בנוגע לאימונים האלה היא שנוכל למצוא סוג של מטלות פשוטות שישפרו את הביצועים לא רק במטלה עצמה אלא גם ביישומים רבים אחרים.

תודות:

שני לוי, MA, פסיכולוגית בהתמחות שיקומית

 יחד עם מומחי מכון טמיר

מקורות:

Grover, S., Wen, W., Viswanathan, V. et al. Long-lasting, dissociable improvements in working memory and long-term memory in older adults with repetitive neuromodulation. Nat Neurosci (2022). https://doi.org/10.1038/s41593-022-01132-3

University of Bristol. (2023, March 15). Memories could be lost if two key brain regions fail to sync together, study finds. ScienceDaily. Retrieved March 17, 2023 from www.sciencedaily.com/releases/2023/03/230315132454.htm

מהו מזג (טמפרמנט)?

בפסיכולוגיה, מזג (טמפרמנט באנגלית) מתייחס בהרחבה להבדלים עקביים בהתנהגות, שמבוססים ביולוגית ועצמאיים יחסית ללמידה חדשה. 

מזג של אדם ניכר כבר מינקות ולמרות שהוא מתפתח עם השנים, הוא נותר יציב לאורך החיים.

מחקרים הראו כי המזג נשאר קבוע ועקבי וניתן לראותו כמנבא של הנטייה האישיותית לתגובתיות רגשית.

מה ההבדל בין אישיות לבין מזג?

בעוד שטמפרמנט מתייחס לסגנון ההתנהגותי, או ל"איך" נראית ההתנהגות, אישיות מתארת את ה​​״מה״ וה״למה״ אדם מתנהג כפי שהוא מתנהג.

פסיכולוגים בחנו לאורך השנים את קשרים בין ההיבטים הביולוגיים של ההתנהגות (המזג), לבין מבנה והתפתחות האישיות (הסביבה).

רכיבי המזג 

מאפייני המזג כוללים 5 רכיבים מרכזיים:

• רמת פעילות.

• מידת מוסחות.

• יכולת הסתגלות.

• רגישות.

• איכות מצב הרוח.

מזג והפרעות אצל ילדים

להפרעות התנהגות אצל ילדים ונוער יש קשר מהותי לסוג הטמפרמנט, המזג המולד, של הילד. 

חשוב לדבר על טמפרמנט ולהבין את השפעתו הרבה.

אם יש לכם יותר מילד אחד, תבינו מיידית במה מדובר, פשוט על בסיס ההבדלים בין המזג של ילד אחד לילד השני.

סוגים של מזג

שלמה המלך הדגיש את הקביעות המולדת של המזג והמשכיות המאפיינים שלו לאורך החיים.

את ההדרכה ההורית לגבי הרגישות הנדרשת לסוג הטמפרמנט של הילד ניסח שלמה בספר משלי (מ"ג כב ו): 

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה.

לפי מודל האישיות הביולוגי של קלונגר קיימים 3 מימדים של מזג:

• הימנעות מנזק.

• חיפוש אחר חידושים.

• תלות בתגמול.

בימי היפוקרטס הוגדרו ארבעה טיפוסי אישיות בסיסיים. 

רובנו נוטים להזדהות עם כל אחד מארבעת סוגי המזג, אבל בדרך כלל יש אחד או שני סוגים שבולטים במידה משמעותית:

האדמוני / Sanguine

סוג האישיות האדמוני / סנגוויתי מתואר בעיקר כמי שמדבר המון, נלהב, פעיל וחברתי. סנגווינים נוטים להיות מוחצנים יותר ונהנים להיות חלק מקהל; קל להם להתחבר חברתית ולזרום והם לרוב כריזמטיים. אנשים עם אישיות זו מתקשים להתבטל ולהם עסוקים יותר בהתנהגות שוחרת סיכונים.

הסובלני / Choleric 

בעלי המזג הסובלני נוטים להיות מוחצנים יותר, עצמאים, החלטיים, מכווני מטרה ושאפתנים. תכונות אלו בשילוב עם הדומיננטיות ומוכוונות התוצאה שאופייניות להם, הופכים אותם מועמדים להיות מנהיגים טבעיים.  

המלנכולי

בעלי מזג מלנכולי נוטים להיות אנליטיים ומכוונים לפרטים הקטנים. הם חושבים לעומק ובעלי עולם רגשי עשיר. המלנכולים נוטים להיות מופנמים ומנסים להימנע מבולטות בקהל, הם סומכים על יכולתם הקוגניטיבית, שמורים יחסית לאחרים ולעתים קרובות נוטים לחרדה. לעיתים קרובות הם חותרים לפרפקציוניזם, מה שמוביל אותם להתנהגות מתוכננת ומכוונת לפרטים.  

הפלגמט

אנשים עם סוג מזג פלגמטי נוטים להיות רגועים, שלווים, שקטים ונינוחים. הם סימפטיים כלפיא חרים ובכל זאת הם מנסים להסתיר את רגשותיהם. אנשים פלגמטיים טובים גם בהכללת רעיונות או בעיות לעולם ויודעים להתפשר.

סוגי טמפרמנט בפסיכולוגיה התפתחותית

בפסיכולוגיה התפתחותית הוגדרו 3 סוגים בסיסיים של טמפרמנט:

הילד הקל (THE EASY CHILD)

הטמפרמנט הנוח מאפיין את מרבית התינוקות 70-60 אחוזים, זהו מזג שמאפשר להורים דפוס יחסים נינוח ומקבל. שיעור גבוה של תינוקות אלו מוגדרים גם כבעלי דפוס התקשרות בטוחה : 

• תינוק כזה יהיה לרוב במצב רוח חיובי ונינוח

• הריתמוס הביולוגי שלו סדיר- מספר חודשים לאחר הלידה ניתן לזהות את שעות הערות והשינה, מתי הוא אוכל מתי הוא רעב ועוד

• 'הילד הקל' מסתגל במהירה ובקלות למצבים חדשים. 

• סף התסכול שלו גבוה יחסית-> לא בקלות נהיה מתוסכל ונרגע בקלות.

• עוצמות התגובה הרגשית שלו מתונות או נמוכות יחסית.

• התינוק ברור במסריו, בצרכים שלו ובתקשורת - למה הוא זקוק ולמה לא.

• קל יותר לפתח יחסי גומלין איתו, ליצור סינכרוניזציה איתו.

הילד הקשה (THE DIFFICULT CHILD)

• לעיתים קרובות מצה הרוח שלילי

• מתוסכלים בקלות

• הריתמוס הביולוגי לא סדיר

• קשה לזהות מתי הם רעבים, מתי עייפים, מתי רוצים לשחק ולישון

•  לרוב מתקשה להסתגל למצבים חדשים ומגיב כלפיהם באופן שלילי

• .סף תסכול נמוך, תגובות מיידיות, לא טולרנטי למצבים מתסכלים

• רמת פעילותו גבוהה ועוצמת תגובותיו גבוהות.

• מאוד קשה לרצות אותו, ליצור מערכת יחסי גומלין וסינכרוניזציה איתו.

הילד "שמתחמם לאט" - THE SLOW TO WARM-UP CHILD

• לוקח לו זמן עד שיתרגל לסיטואציות

• תינוק שעוצמת תגובתו למצבים שונים היא בד"כ נמוכה, שלא כמו הקשה.

• תינוק שכל הפעילות שלו היא יחסית נמוכה

• לא מגיב בעוצמות לשום דבר

• לוקח לו זמן להסתגל למצבים חדשים אך לאחר שהסתגל הוא נינוח עם המצב.

• מצב רוח חיובי בד"כ אך מתון.  

מרכיבי הטמפרמנט, בעיקר הקיצוניים בהם, נוטים כאמור להיות קבועים ויציבים לאורך זמן:

רמת הפעילות, אמוציונליות שלילית (נטיה לפחדים ועצבנות) ונטיות אינהיביטוריות (עכבות). 

אפשר לעבוד עם הילדים ולקרב אותם למרכז אך ברוב המקרים, הילדים שנמצאים שבקצוות ימשיכו לאורך זמן עם אותו הטמפרמנט.

לדוגמא, נטיות לרגשות שליליים ונטיה לרמת פעילות גבוהה, מתמידות עד הבגרות.

מה הקשר בין מזג לשליטה רגשית?

• מזג יכול לנבא את מידת השליטה העצמית בהתבגרות ובבגרות: ילדים פחות זהירים, שנשלטים על ידי הגירוי החיצוני, יצליחו פחות לשלוט על התנהגותם. 

• פעוטות עם מזג קל מפגינים שליטה עצמית גבוהה יותר לאורך השנים.

• מסוגלות חברתית היא ביטוי של איזונים בין שליטה עצמית לבין תגובתיות רגשית.

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

23 בינואר 2023

מה זה מיקוד יתר?

מיקוד יתר הוא תסמין שכיח של הפרעת קשב וריכוז (ADHD) אצל מבוגרים, בני נוער וילדים. היפרפוקוס מתבטא בקשב ממוקד מאוד שנמשך זמן רב. התחושה היא של ריכוז כל כך עמוק במשימה, עד שכל מה שקורה מסביב מאבד תשומת לב באופן כמעט מלא. לעיתים קרובות רואים מיקוד יתר אצל  סובלים וסובלות מהפרעת קשב וריכוז (ADHD), אבל זה אינו סימפטום אבחוני רשמי.

ההפרעה מתבטאת, בין היתר, בקושי להתמקד לאורך זמן במשימה שעומדת על הפרק. 

הסובלים מהפרעת קשב וריכוז מוסחים בקלות, מה שמקשה על השקעת קשב מתמשך לפעילות ספציפית, מצב שמעורר הרבה תסכול.

אך סימפטום פחות מוכר ויותר שנוי במחלוקת, שמראים רבים עם הפרעת קשב וריכוז, מכונה היפר-פוקוס (Hyperfocus).

יש אמנם מצבים נפשיים נוספים בהם מיקוד יתר מופיע כסימפטום, כמו בהפרעות חרדה, אבל כאשר מדובר על אדם שמתמודד עם הפרעת קשב וריכוז, היכולת למיקוד יתר נשמעת הפוכה לגמרי מההפרעה, מה שמעלה מבחינתי את הצורך לעשות קצת סדר ולהבין אותה. 

האמת שכשהממוקדים יתר על המידה עושים פעילות שמעניינת ומרגשת אותם, הם מתרכזים כל כך טוב, שהם לא רואים שום דב או אף אחד אחר ממטר...  

כשמישהו נמצא במיקוד יתר הוא כל כך שקוע ומושקע במשימה שהוא לא מודע כמעט לחלוטין למה שקורה סביבו.

למשל, כשילד עם ADHD עסוק לעומק במשחק מחשב, אפשר לקרוא לו כמה פעמים והוא לא יענה, אפילו אם מי שקורא לו יגביר את הקול או אפילו יצעק.  

מטבע הדברים, מיקוד יתר מתסכל עבור הורים, מורים ובני זוג, ובעצם עבור כל נמען בתהליך תקשורתי. 

יכולת להתרכז מורכבת יותר מרצון אמיתי להתרכז. הרבה בני נוער עם ADHD רוצים להתרכז, נניח, בהרצאה או הורה שרוצה להתרכז בחוויה שהילד דורש בה הקשבה, אבל מיקוד היתר יוצא לפועל בפעילות רק כאשר קיים יש איזון מתאים בין עניין אישי, גירוי ותגמול.

אז למרות שההגיון אומר שמיקוד יתר מהווה מעמסה נוספת על כתפיו של המתמודד עם ADHD,  מדענים, אמנים וכותבים רבים מוכנים להישבע שניתן להשתמש בהיפרפוקוס גם באופן חיובי.

בואו נראה:

יתרונות של מיקוד יתר

יתרונות של מיקוד יתר אצל מבוגרים וילדים עם ADHD:

• כשיש דדליין, הם יכולים לדחוף הכל הצידה ולהתרכז רק בדבר שצריך לסיים

• אם יש להם מיקוד יתר על משימות שקשורות לעבודה הם מפתחים מוניטין של אנשים מוכשרים ומסורים לעבודה, וגם נהנים בעבודה

• בהתחלה של קשר חדש, לפעמים יש להם מיקוד יתר על מי שהם יוצאים איתו. רמה כזאת של קשב מחמיאה

• הורה יכול להיות במיקוד יתר בפעילות שהוא עושה עם הילד שלו. הורה שמרותק לפעילות משותפת וכיפית עם הילד גורם לילד להרגיש מיוחד ביותר

• ילד יכול להיות במיקוד יותר על פעילות שבונה לו הערכה עצמית. זה דבר מאוד חיובי, כי חיים עם ADHD יכולים לשחוק את ההערכה העצמית. מה שמשנה זה לא הפעילות, אלא איך שהיא גורמת לילד להרגיש

• חלק מהתגליות וההמצאות הכי פורצות דרך בהיסטוריה האנושית התרחשו לאור יכולתו של הממציא להיות ממוקד ושקוע בפעילות שעות על גבי ימים. 

האמת היא שכמעט כל אחד ואחת מאיתנו יכול להיכנס למצב מנטלי של היפר-פוקוס, אבל מומחים אומרים שזה נפוץ הרבה יותר בקרב אנשים עם הפרעות קשב וריכוז, ולעיתים גם בהפרעות שונות, כמו אוטיזם או הפרעות חרדה.

השפעות שליליות של מיקוד יתר

 אם לא מנהלים אותו נכון, מיקוד יתר עלול לגרום למגוון בעיות התפתחותיות.

יש אנשים שבורחים לעולם פנימי שלהם, מזניחים את האנשים שסביבם ומתעלמים ממטלות חשובות.

אם זה קורה, הביצועים בלימודים ובעבודה נפגעים ונכנס מתח מיותר וניכר למערכות יחסים.

• אנשים עם מיקוד יתר יכולים, לדוגמה, לפספס פגישות בעבודה או לפגר בהגשת מטלות, בגלל שהם מרוכזים מדי בחלקים סלקטיביים של המטלה, מהם הם נהנים יותר.

• בני זוג יכולים לכעוס עליהם, בקביעות, כי זה נראה שהם עושים רק פעילויות שכרוכות בתגמול והנאה, מה שמשאיר את ״העבודה השחורה״ לבני הזוג.

• הורים יכולים להיות מתוסכלים מהילד כי בגלל מיקוד היתר הוא לא מגיע לאכול ארוחת ערב בזמן, מפתח דחיינות בהכנת שיעורי בית ולא עומד במחויבויות של מטלות הבית מבלי שמזכירים לו שוב ושוב. 

• החיים יכולים לצאת בקלות מאיזון כי במצב מנטלי של ריכוז יתר קל יותר לאבד אוריינטציה לגבי לוחות זמנים. בגלל זה ממוקדי היתר נוטים לאחר באופן תדיר, קשה יותר לסמוך על מילה שלהם והם מאבדים קרדיט מצד גורמי סמכות.

• מתמודדים עם היפרפוקוס נוטים להיות ביקורתיים מאוד כלפי עצמם ולצפות לרמת ריכוז גבוהה בכל זמן. כדי לעמוד בדדליין דוחק, הם יכולים לתת כל מה שיש להם לאורך 10 שעות רצוף, אבל לקרוס מעייפות ״כשנגמרת הסוללה״.

5 טיפים להפקת המיטב ממיקוד יתר

1. להתאים את הקריירה לפעילויות שבהן יש מיקוד יתר. ממש כך. בחירת קריירה עם משימות קצרות וממוקדות (כמו כתיבת תכנים דיגיטליים או עיתנונות) יכולה להיות מדויקת עבור המתמודדים/ות עם מיקוד יתר. קריירה שבה הוא עושה את מה שהוא ממילא אוהב לעשות בחיים, אז מיקוד יתר יכול לעזור לו להתקדם, והוא יהיה הרבה יותר שמח ויהנה ממה שהוא עושה. 

2. הורים לילד עם ADHD צריכים להבין במה הילד מתמקד. ככה יהיו להם תובנות על מה שמעניין אותו ונותן לו מוטיבציה. זה יכול להיות דברים שבדרך כלל ילדים בגיל שלו לא יתעניינו בהם, אבל ברגע שההורים ידעו אותם, הם יוכלו לאמץ פעילויות שכוללות את מה שמעניין את הילד. לדוגמה, כשהאלוף האולימפי בשחייה מייקל פלפס היה ילד, היה לו קשה בלימודים. בגלל זה אמא שלו ״תפרה״ לו את הלימודים סביב העניין שלו בשחייה. כדי לעזור לו לקרוא, למשל, היא נתנה לו את מדור הספורט של העיתון, ודאגה שהבעיות שהוא היה צריך לפתור בחשבון יהיו קשורות לעולם השחייה.

3. לזהות מה הפעילויות שמכניסות אותו למיקוד יתר. מי שיודע בדיוק מה גורם לו למיקוד יתר, יכול לבחור בדיוק מתי לעשות אותן. אם נגיד הוא יודע שיש לו רק כמה דקות לפני שהוא יוצא מהבית או הולך לישון, אז הוא יידע לא להתחיל אותן, ושהן יותר מתאימות לסוף שבוע. גם הורים יכולים לעזור לילדים לנהוג כך.

4. לשים גבולות של זמן. מומלץ שהורים יציבו גבולות זמנים לפעילויות של ״המנעות ובריחה״, באמצעותן הילד נוטה למיקוד יתר. הכי טוב שהם ישבו וידברו איתו כדי לקבוע מראש מגבלות זמן. כולם נוטים לברוח לפעמים, לנטפליקס או למשחקי מחשב, ואנחנו יודעים שיש ערך לאסקיפיזם. יחד עם זאת,ממש חשוב להגביל את הזמן שמקדישים לפעילויות שמרחיקות אותנו מ״העולם המציאותי״, לקבוע מראש זמן מוגדר לפעילות ולנסות לעמוד בו.

5. לשים תזכורות. מי שיש לו נטיה למיקוד יתר צריך למצוא דרכים להזכיר לעצמו מתי הגיע הזמן לעשות הפסקה מתודית מהמושקעות האינטנסיבית בפעילות. מבוגרים יכולים לכוון שעון מעורר בטלפון והורים יכולים לעזור לילדים שלהם לעשות אותו דבר. הורים יכולים גם לתת תזכורות מילוליות ופיזיות, כי לפעמים כשרק אומרים לכבות את המשחק זה לא מספיק. לפעמים צריך לגעת פיזית בילד, בכתף או אפילו לעמוד בינו לבין המסך, כדי לזכות בקשב הממוקד שלו וכך לסייע לו לעבור לפעילות אחרת.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים, 140 ש״ח

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

מהו טיפול DIR?

DIR, ראשי תיבות של Developmental and Individual Differences Relationship, היא התערבות שמכונה גם ״שיטת גרינשפן״, או Floortime.

המטרה של מודל טיפול זה היא לתת מסגרת התפתחותית להערכה בין-תחומית ולהתערבות באוטיזם, כמו גם באתגרים התפתחותיים ונפשיים אחרים.

המודל הבסיסי המקיף הזה משתמש באינטראקציות וחוויות מבוססות-השפעה שמותאמות לצרכים האישיים של המטופל, כדי לקדם את ההתפתחות שלו.

המודל פותח ע״י ד״ר סטנלי גרינשפן וד״ר סרינה ווידר והוא עשה מהפכה במושג ההתפתחות.

DIR הוא המודל הראשון שמזהה את היכולות התפקודיות-רגשיות ההתפתחותיות שהן הבסיס ללמידה והתקשרות במשך כל החיים.

הכשרה ב-DIR הייתה הראשונה לקשר את היכולות ההתפתחותיות האלה להבדלים הביולוגיים/נוירולוגיים שקיימים בין אנשים בעיבוד החושי שכל בן אדם מביא לעולם.

השיטה מזהה מערכות יחסים ככוח חזק שמטפח ומייעל התפתחות. DIR הוא גם השיטה הראשונה שהציעה מודל שמבוסס על מערכות יחסים להתערבות מקיפה אצל ילדים עם הפרעה על הספקטרום האוטיסטי (ASD), הפרעות בעיבוד חושי וצרכים מיוחדים אחרים, וזאת הגישה הראשונה בשבילם שהיא באמת משולבת ומולטי-דיסציפלינרית.

המודל מתמקד בחוסרים העיקריים של התקשרות ותקשורת. הרבה פעמים ילדים עם צרכים מיוחדים מאותגרים מבחינה נוירוביולוגית, מה שמקשה עליהם להשתתף ולהנות מאינטראקציות רגשיות מוקדמות עם ההורים שלהם.

האינטראקציות המשמעותיות, החיוביות והמהנות האלה יוצרות בסיס לכל ההתפתחות.

המודל של DIR תומך בהורים בשותפות הטבעית והחזקה שלהם עם הילד ומקדם את ההתפתחות שלהם על פני טווח רחב, כולל ויסות רגשי, קשב משותף, תקשורת ושפה, מיומנויות מוטוריות, קוגניציה, היווצרות רעיונות וביצוע ופתרון בעיות חברתיות.

DIR נוצרה על ידי מומחים בתחומים של רפואת ילדים, פסיכולוגיה התפתחותית, חינוך, דיבור ושפה פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. 

״אני שונה כמו כל בן אדם״:

רנן דוולצקי, אוטיסט בתפקוד גבוה,

מספר ממש יפה ל״כאן מקשיבים״

על ההתמודדות הסובייקטיבית עם אוטיזם - 

3 הרכיבים של מודל DIR

נפרק את DIR למרכיבים שלו:

התפתחותי (D – Developmental)

מגדיר את היכולות הבסיסיות לתשומת לב משותפת ו-ויסות, התקשרות במגוון רחב של רגשות, תקשורת דו-כיוונית ופתרון בעיות חברתיות מורכבות. כל אלה שולטים בהתפתחות של היווצרות סימנים, שפה ואינטליגנציה.

הבדלים אישיים (I – Individual based)

מתייחס להבדלים בין אדם לאדם שקשורים לתגובתיות חושית ו-ויסות, עיבוד ויזואלי-מרחבי ושמעי/שפה, ותנועה ותקשורת תכליתיות.

מבוסס מערכות יחסים (R – Relationship based)

מתייחס למערכות היחסים עם מי שמטפל בילד, שהם בעצם המכשיר לאינטראקציות מבוססות השפעה, שמתאימות מבחינה התפתחותית. להורים ולמשפחות יש תפקיד מרכזי במודל הזה לאור ההזדמנויות המתמשכות שמוצעות להם לתמוך בילד בתפקוד היומיומי, כדי ליישם מטרות רגשיות חשובות שמבוססות על שלבי התפתחות.

המודל לוקח בחשבון גם את ההשפעות התרבותיות והסביבתיות על הילד.

ההתערבות מתחילה מתמיכה של המטפל בהשתתפות של ההורים והילד בבניית אינטראקציות מהנות ומתאימות התפתחותית, ובחיזוק של ליבת היחסים בין הילד למי שמטפל בו, כדי לתמוך בתהליך ההתפתחותי.

הרבה פעמים יש למטפל הכשרה מתקדמת ב-DIR. לפעמים הוא מגיע מהתחומים של רפואה, בריאות הנפש, קלינאות תקשורת, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה או חינוך מיוחד.

בדרך כלל המטפל מעודד את ההורים להשתתף בהרבה מפגשים יומיים עם הילד, רשמיים ולא-רשמיים.

התקדמות נמדדת על ידי קביעת קו התחלה ב-FEAS – סקלת הערכת תפקוד סוציו-רגשי, עם עדכונים רבעוניים.

תכניות DIR קובעות מטרות ספציפיות בכל רמה, מעריכות ומנטרות התקדמות על ידי איסוף מידע והמחשה בקטעי וידאו, ומתאימות את המטרות ואת אסטרטגיות הטיפול לפי התקדמות ההתפתחות של המטופל.

היכולות הבסיסיות להתפתחות (FCD) מנחות את מי שאחראי על הילד ואת אנשי המקצוע איך להתאים את האינטראקציות שלהם עם המטופל.

ליכולות שמוגדרות בחלק ההתפתחותי של השיטה יש 9 שלבים:

שלב 1 – קשב משותף, ויסות ועניין בעולם

הילד יכול לווסת את תשומת הלב וההתנהגות שלו והוא מתעניין בכל טווח התחושות (דברים שהוא רואה, שומע, מריח, התנועות שלו ועוד). הילד יכול להיכנס למצב של תשומת לב משותפת עם מישהו אחר, וזאת בעצם היכולת שלו לעבד את הסביבה, לסנן הסחות דעת, להשתלב ולהשתתף במשחק או במשימה (למשל להקשיב בכיתה).

שלב 2 – להשתלב או ליצור מערכות יחסים

הילד יכול להשתתף במערכות יחסים, עם עומק ההנאה והחום שלו. הרגשות שקשורים לזה, כמו אסרטיביות או עצב, יכולים להיכלל באיכות ההשתלבות והיציבות של ההשתתפות של הילד (למשל, האם הוא נסוג כשהוא לחוץ?).

שלב 3 – אינטראקציות תכליתיות דו-כיווניות עם מחוות או תקשורת דו-כיוונית מכוונת

היכולת של הילד להיכנס לתקשורת דו-כיוונית תכליתית. ברמה הכי בסיסית, זה כולל עזרה לילד לפתוח ולסגור מעגלי תקשורת, ואת היכולת של הילד להיות באינטראקציות ופעילויות תכליתיות. למשל, הילד יכול להתחיל אינטראקציה עם מישהו אחר.

שלב 4 – אינטראקציות עם פתרון בעיות דו-כיווני תכליתי להתפתחות של תחושת עצמי מורכבת

היכולת לחבר הרבה מעגלים שונים (10 או 20) של תקשורת ופתרון בעיות לדפוס אחד גדול. זה הכרחי כדי להתמודד עם הרבה מהצרכים הרגשיים הכי חשובים בחיים, למשל להיות קרוב לאחרים ולהגביל תוקפנות. זה השלב שהילד מתחיל לפתח תחושת עצמי/הערכה עצמית/עצמאות (״עשיתי את זה! תראו, עשיתי את זה!״) בשימוש ברגש, מחוות או מילים, אם הוא מדבר.

שלב 5 – פיתוח יכולת תיאור ופיתוח של חשיבה סימבולית

היכולת של הילד ליצור תיאורים מנטליים. היכולת להעמיד פנים או להשתמש במילים, ביטויים ומשפטים להעביר כוונה רגשית (״מה זה?״, ״תסתכל על הדג הזה!״ או ״אני כועס!״). מתחילים להיות לילד רעיונות משלו והוא מתחיל לשתף אותם עם אחרים. זאת היכולת לשתף רעיונות עם אחרים ולייצג רעיונות דרך משחק ופעילות.

שלב 6 – בניית גשרים בין היבטים של חשיבה רגשית

היכולת של הילד לחבר בין ייצוגים פנימיים שונים או רעיונות רגשיים (״אני כועס בגלל שאתה רע״). היכולת הזאת היא הבסיס לרמה יותר גבוהה של חשיבה, לפתרון בעיות ויכולות כמו להבדיל בין מציאות לבדיה, ויסות דחפים ומצב רוח, ולמידה איך להתרכז ולתכנן.

שלב 7 – חשיבה רב-מערכתית, השוואתית ומשולשת (ילדים בבית ספר יסודי)

הילד יכול לחקור הרבה סיבות לתחושה, להשוות תחושות ולהבין אינטראקציות משולשות בין מצבים רגשיים (״אני מרגיש שמשאירים אותי בחוץ כשמיכל אוהבת את יעל יותר ממני״). הילד יכול למצוא דרכים עקיפות לפתרון בעיה: הוא רוצה להיות חבר של יובל, והוא רואה שיותם חבר של יובל, אז הוא מתחבר עם יותם. סוג כזה של חשיבה הוא יותר רחב ואפילו קצת מניפולטיבי. הילד לומד ״לשעשע את הקהל״ כדי לספק את הצרכים החברתיים שלו. בשלב הזה הילד מתחיל להתעניין יותר בגוף שלו ובקשרים מיניים. התחושות האלה יכולות להפחיד את הילד. צריך לטפח אותו כדי לעזור לו להתמודד עם הפחדים האלה ולעזור לו להבין מה הוא מרגיש. אם הילד נהיה מניפולטיבי ״בצורה משולשת״ זה סימן טוב. כשהילד מבין מערכות של שלושה אנשים הוא מתחיל להתעניין בכל הצדדים של העולם, למשל סקס ומוות.

שלב 8 – חשיבה מובחנת רגשית של שטח אפור (ילדים בבית ספר יסודי)

צללים ושינויים הדרגתיים במצבים רגשיים שונים, יכולת לתאר דרגות של תחושות שקשורות לכעס, אהבה, התרגשות, אכזבה ועוד (״אני מרגיש קצת עצבני״). הילד מתחיל להבין איפה הוא נמצא בסולם החברתי. הוא מתחיל להגדיר את עצמו לפי כמה הוא מקובל בכיתה, מתחיל לראות גוונים של אפור ומשתפר בפתרון בעיות. הוא גם יכול לראות תוצאות של ההתנהגות שלו.

שלב 9 – חשיבה רפלקטיבית מקוטעת, תחושת עצמי יציבה וסטנדרט פנימי (ילדים בבית ספר יסודי) 

שיקוף תחושות במערכות יחסים לתחושת עצמי מופנמת (״לא מתאים לי לכעוס עד כדי כך״ או ״אני לא אמור לקנא כל כך״). הילד מתחיל להפנים ערכים ומפתח תחושה יותר גדולה של עצמי שלא יכול להישבר בגלל שקבוצת השווים לא מקבלת אותו.

פסיכופתולוגיה,  או פסיכולוגיה אבנורמלית, היא תחום ידע שמגדיר, ממפה וחוקר את השדה של הפרעות נפשיות ושל התנהגויות חריגות שאינן מסתגלות.

נניח כאן בצד את הסוגיות הביקורתיות (והלא פתורות) כלפי הפסיכיאטריה, אתייחס רק לשתיים: 

1. ביקורת מרכזית של הגישה הרפואית טוענת שהפרעות נפשיות הן מטאפורה של מחלה ולא מחלה. אם נגיע למצב בו נוכל למפות הפרעה נפשית ברמה הנוירולוגית, או אז תהא זו מחלה רפואית ולא נפשית.

2. ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן טען שבבית החולים הפסיכיאטרי אומרים המאושפזים את האמת לאמיתה, והמשוגעים הם בכלל מי שנמצאים בחוץ...

הבנת נסיבות ההפרעות הנפשיות קריטית עבור אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש  -פסיכיאטריה, פסיכולוגיה קלינית ועבודה סוציאלית.

אבל רגע, בואו נתחיל מההתחלה...

תרומתו של היפוקרטס להבנת פסיכופתולוגיה

הוגי דעת יוונים האמינו שגוף ונפש משפיעים זה על זה.

היפוקרטס – אבי הרפואה המודרנית (377 -460 לפנה"ס) היה הראשון שראה במחלה מוחית המקור להפרעה נפשית.

הוא האמין שהפרעות נפשיות הן תוצאה של פתולוגיה מוחית, –יש פה חידוש משמעותי- החולים בנפשם הם חולים לכל דבר, לא נחותים מוסרית, או מי שעברו.

הוא התבסס על תצפיות אנושיות של חוליו והתנגד לכך ששדים התערבו בהתפתחות של הפרעות נפשיות או מחלות גופניות. היפוקרטס האמין שהמח הוא המרכז של הפעילות האינטלקטואלית וכי הפרעות נפשיות הן תוצאה של מחלה מוחית.

היפוקרטס הדגיש גם את החשיבות של תורשה ופרה-דיספוזיציה וכן את האפשרות שפגיעות מוחיות יובילו לבעיות תחושתיות ותנועתיות והיה מהראשונים שהציעו הסבר להבדלים אישיותיים ולהפרעות נפשיות.

היפוקרטס סיווג את הבעיות הנפשיות לשלוש- מניה, מלנכוליה ופרנטיס (דלקת במח שמתבטאת במצב בלבולי, ויכולה להגיע לקומה ולמוות) ויצר רשימת הפרעות הנכללת בכל קטגוריה.

להיפוקרטס מיוחסת הדוקטרינה של ארבעת ה- humors כהסבר להבדלים אישיותיים והפרעות נפשיות.

ארבעה אלמנטים של העולם החומרי-

• אדמה

• אויר

• אש

• מים

לאלמנטים הללו יש תכונות של חום, קור, לחות ויובש והם חברו יחד כדי ליצור ארבעה נוזלי גוף שונים – דם, מיצי כבד, מיצי מרה וליחה.

האיזון בין ארבעת נוזלים אלו הוא המכריע לגבי הבריאות והחולי של האדם, כאשר רמה מסוימת של חוסר איזון יוצרת פתולוגיה.

איזונים שונים של הנוזלים מייצרים גוונים שונים של אישיות, במיוחד איזה נוזל הדומיננטי ביניהם בתוך האדם קבע את הטמפרמנט שלו.

כך, הרבה לפני ה-DSM, יצא לאור הסיווג הראשון של התנהגות אנושית. לפיו בני האדם נחלקו לארבעה סוגי טיפוסים בהתאם:

1 .Sanguine - אימפולסיבי מחפש סיפוקים, אופטימי, חסר חששות (דם).

2 .Choleric – אגרסיבי, כעסן, עצבני ומלא תשוקה (מיצי מרה).

3 .phlegmatic - רגוע באופן קבוע (ליחה)

4 .melancholic -מופנם, מתחשב, עצבות וחוסר תקווה (מיצי כבד).

הטיפול השכיח בעת ההיא כלל הקזת דם - איבוד יזום של כמויות דם משמעותיות. בעקבות הטיפול הסתיימו מקרים רבם נגמרו במוות.

הרציונל נבע מתוך התיאוריה כי חוסר איזון של נוזלים בגוף מייצר פסיכופתולוגיה.

היפוקרטס למעשה הבין שלא מדובר רק בגוף ויש גם קשר ללחצים, לחברה, ולהשפעות החיצוניות על האדם הסובל.

הוא הנחה רופאים להיות עדינים וסבלניים כדי להפחית סטרס וכמו כן, לא פעם המליץ להרחיק חולים ממשפחותיהם כדי להפחית את ההשפעה של גורמים חיצוניים.

טיפול במלנכוליה, למשל, כלל חיים רגועים וקבועים, העדר שפע, דיאטה צמחונית , התנזרות והקזת דם אם צריך.

מה כולל תחום הפסיכופתולוגיה?

כפי שפתולוגיה היא חקר טבע המחלה (כולל גורמים, התפתחות ותוצאות), פסיכופתולוגיה היא לימוד אותם מושגים בתחום בריאות הנפש. 

חקר ההפרעות הנפשיות כולל שורה ארוכה של אלמנטים:

תסמינים, התנהגויות, מניעה, גורמים (גנטיקה, ביולוגיה, חברתית, פסיכולוגית), מהלך המחלה, התפתחות, סיווג אבחוני, טיפולים,  פרוגנוזה ועוד. 

תחום הפסיכופתולוגיה נמתח על קשת רחבה של נושאים, ממחקר ועד טיפול עם המון נושאים בין לבין.  

הרעיון הוא שככל שנבין טוב יותר מדוע ואיך מתפתחת הפרעה נפשית, כך יהיה אפשרי יותר למצוא עבורה מענים קליניים יעילים. סימנים אופיניים לפסיכופתולוגיה משתנים כמובן בהתאם לאופי הספציפי של המצב, אבל

הנה דוגמאות לכמה תסמינים שכיחים בהפרעות נפשיות:

• שינויים בהרגלי האכילה

• שינויים במצב הרוח

• דאגה מוגזמת, חרדה או פחד

• מצוקה רגשית

• קושי להתרכז

• עצבנות, חוסר שקט או כעס

• אנרגיה נמוכה או תחושת עייפות קבועה

• קשיי שינה

• מחשבות על פגיעה עצמית או התאבדות

• בעיות בהתמודדות עם אתגרי היומיום

• נסיגה מפעילויות חברתיות

אבחון של פסיכופתולוגיה

אנשי מקצוע בבריאות הנפש, אשר עוסקים במחקר וטיפול בפסיכופתולוגיה חייבים להשתמש בשפה משותפת כדי לתאר, להבין ולהגיע למסקנות לגבי דרך הפעולה הטובה ביותר לטיפול. קיימות 2 מערכות נפוצות כאלה - ה-DSM וה-ICD - המשמשות לסיווג אבחוני של הפרעות נפשיות.

שאלת האבחון מתבססת על התשתית האטיולוגית, כלומר לשאלה המורכבת והלא פתורה -  מה גורם לפסיכופתולוגיה?:

בעשורים האחרונים חלה התפתחות עצומה אך למרות שקיימת הבנה רבה יותר מבעבר, אין תשובה אחת, להיפך -

אבנורמליות היא בעיקר שאלה של השקפה, ויש מספיק השקפות:

המודל הרפואי

כמו במדעי הרפואה, גורמים ביולוגיים עומדים בבסיס התנהגות אבנורמלית ומסבירים אותה.

הפסיכופתולוגיה היא תוצאה של ליקוי גופני, תקלה במערכת העצבים המרכזית. 

פרספקטיבה פסיכולוגית

השקפה זו טוענת כי המקור לפסיכופתולוגיה הינו במערכת הנפשית. 

הפסיכולוגיה של הפסיכופתולוגיה וגם של טיפול בה מתבססת על כמה גישות תיאורטיות: 

• המודל הפסיכודינמי – בהתאם לראייה הפסיכואנליטית, בבסיס הפסיכופתולוגיה ניצבים קונפליקטים ומניעים לא מודעים. מקור הפסיכופתולוגיה בקונפליקט בנפש סוערת,  שיוצר חרדה ברבדים תת-מודעים ולא מודעים.

• מודל התנהגותי קוגניטיבי – בבסיס הפסיכופתולוגיה קיימים דפוסים קוגניטיביים שגויים, עיוותים מחשבתיים, דפוסי למידה לא סתגלניים, אמונות ליבה וסכמות שיוצרות ומנציחות את הבעיה.

• פסיכולוגיה של הלמידה - הגישה הביהביוריסטית מדגישה חוויות למידה, כמו התניה קלאסית והתניה אופרנטית, המעצבות את התפתחות הפסיכופתולוגיה. לכן המענה המתאים ביותר בגישה זו יהיה הכחדה של אותן התניות.

• מודל מערכתי משפחתי – בבסיס הפסיכופתולוגיה קיים ליקוי במערך המשפחתי. הסימפטום של חבר במשפחה מאפשר קיום הומאוסטזיס משפחתי יציב. למשל, מצבה הנפשי של נערה הסובלת מאנורקסיה עשוי לשרת,  באופן לא מודע, לכידות משפחתית.  

• הגישה ההומניסטית – מכשולים במודעות, מימוש וקבלה עצמית הם הבסיס לפסיכופתולוגיה.

הגישה הסוציו-תרבותית

איך תרבות ותמורות תרבותיות תורמים לפסיכותפתולוגיה? 

זו שאלה מרכזית. 

קשרים בין התנהגות אבנורמלית לבין אתניות, מגדר, תרבות ומצב סוציואקונומי.

בעיות חברתיות, כמו עוני, קיפוח, גזענות ואבטלה, תורמים להתפתחות התנהגות אבנורמלית.

הגישה הביו-פסיכו-סוציאלית

פה מדובר על אינטרקציות בין הגורמים הביולוגיים, הפסיכולוגיים והסוציו-תרבותיים, אינטגרציה המשמשת בסיס להבנת התנהגות אבנורמלית.

המודל הביופסיכוסוציאלי רואה פסיכופתולוגיה כתוצאה של תהליך רב-גורמי:

גם תרבות, גם גנטיקה וגם סביבה.

מהו ה-DSM? (המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות)

המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות (DSM) נוצר על ידי איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי (APA) כמערכת הערכה של הפרעות נפשיות.

ה- DSM-5 TR' שפורסם בשנת 2022, הוא המהדורה הנוכחית שכוללת קריטריונים בהם משתמשים אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש כדי להגיע לאבחנה ספציפית ולתקשר אותה זה עם זה. 

הקריטריונים ורשימת ההפרעות משתנים מעת לעת ב-DSM, בעיקר כאשר מתפרסמים מחקרים חדשים על שיטות טיפול או על מקורותיה של הפרעה מסוימת. 

כלומר, למשל, כאשר פסיכולוג קליני בירושלים מתכתב עם פסיכיאטר מניו יורק על מטופל דיכאוני, שיצא לשנתיים של רה-לוקיישן בתפוח הגדול ועבור לטיפולו של הפסיכיאטר, שני אנשי המקצוע יבינו למה בדיוק הם הם מתכוונים כאשר המטפל הישראלי מספר שהמטופל שלו סובל בשלוש השנים האחרונות מדיכאון קליני. 

יתרונות, חסרונות ומציאות ב-DSM-5-TR

ה-DSM-5 מציע מסגרת ביו-רפואית לחוויות של מתמודדים עם לקויות ומצוקות נפשיות.

למרות עשרות שנים של ביקורת, גישה זו נותרה הגישה הדומיננטית. 

אחרי כעשור ביחד, בואו נתאם ציפיות לגבי קיבלו קלינאים מ-DSM-5 ומקבלים ב-DSM-5-TR ומה לא: 

קווים של אבחנה לעומת אבחנה מלאה

ה-DSM-5 מספק לקלינאים סיכום של הסימנים והסימפטומים, אשר בקונטקסט של מסגרת ביופסיכוסוציאלית מתאימה עשוי להצביע על הפרעה נפשית העומדת בבסיסם. אבל הוא לא מקבץ של סימנים וסימפטומים שנוכחותם מסתכמת לכדי אבחון של הפרעה נפשית.

ספר הדרכה לעומת אנציקלופדיה פסיכיאטרית

ה-DSM-5 הוא מסגרת היוריסטית שמספקת סט קריטריונים לאבחון, שהם בעיקר ניטרליים מבחינת הייחוס למקורם, אך הם מניחים שההתכנסות של גורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים יכולה להיות אחראית להופעת ולבעיות הנוכחיות של המטופל. ה-DSM-5 הוא לא מודל ביורפואי של הפרעות נפשיות שנתפסות כ״מחלות מוח״, המדגיש אטיולוגיה גנטית, נוירוכימיה והתאמה תרופתית של מה שנתפס כחריגה ביולוגית.

נורמלי לעומת פתולוגי

ה-DSM-5 הוא מדריך גולמי ומותאם תרבות לזיהוי וסיווג הפרעות קליניות משמעותיות בחשיבה, בוויסות הרגשי או בהתנהגות האדם. הוא מנסה גם להבחין בין הפרעות כאלה לבין התגובות הצפויות (״נורמליות״) או המקובלות תרבותית לגורמי לחץ או אובדנים נפוצים. אבל ה-DSM-5 אינו מכשיר אמפירי להבחנה חותכת ובינארית בין מצבים נפשיים ורגשיים ״נורמליים״ ו״לא-נורמליים״, או למתן קריטריון בהיר וחסר-חפיפה עם קטיגוריות נפרדות של הפרעות נפשיות.

מהו ה-ICD? (מדריך סיווג המחלות הבינלאומי)

ה- ICD הוא מערכת סיווג שדומה ל- DSM. המהדורה העדכנית שלה היא כבר ICD-11 והיא פותחה לפני יותר ממאה שנה ומנוהלת ידי ארגון הבריאות העולמי (WHO) החל מהקמתו ב-1948. 

מה ההבדל בין ICD-11 ו- DSM-5?

ראשית, ה- ICD-11 יוצא לאור על ידי סוכנות עולמית (ארגון הבריאות העולמי) ואילו ה- DSM-5 על ידי איגוד מקצועי לאומי (האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי).  

ה- ICD-11 מאושר על ידי אסיפת הבריאות העולמית המורכבת משרי בריאות מ -193 מדינות חברות WHO. 

שנית, מטרת ה- ICD-11 היא להפחית את נטל המחלות בעולם. זה כולל אבחנות רפואיות כמו גם בריאות הנפש. 

שלישית, ה- ICD-11 זמין באופן חופשי אונליין. לעומתו, ה- DSM יש לרכוש את  והאיגוד הפסיכיאטרי האמריקני מרוויח ממכירות הספר והמוצרים הקשורים אליו.

כתיבה: 

צופית טסלר,

פסיכולוגית בהתמחות קלינית,

מכון טמיר ת״א

עדכון אחרון: 

28 במאי 2022   

מקורות:

Pies, R.W. (2021). Poor DSM-5—So Misunderstood!. in Psychiatric Times-  https://www.psychiatrictimes.com/view/late-stage-pipeline-candidate-looks-promising-treatment-schizophrenia

Stanghellini, G., & Fiorillo, A. (2015). Five reasons for teaching psychopathology. World psychiatry : official journal of the World Psychiatric Association (WPA), 14(1), 107–108

התערבות לפיתוח מערכות יחסים

(RDI) כטיפול באוטיזם

RDI מציעה תכנית שמשתמשת בגישה התפתחותית ליחידים ומשפחות עם הפרעות הספקטרום האוטיסטי (ASD) ואתגרים התפתחותיים אחרים.

השיטה מבוססת על מודל האינטליגנציה הדינמית של ד״ר סטיבן גטסטיין, שחקר ילדים ואת היכולת שלהם להיות מותאמים יותר לעולם של מערכות יחסים חברתיות-רגשיות.

בניגוד לטיפולים התנהגותיים באוטיזם, RDI אינה נחשבת לגישת פסיכותרפיה מלאה אלא כהתערבות הדרגתית ותהליכית שמקדמת עם הזמן שינויים התפתחותיים, זאת באמצעות למידת מיומנויות שהמטופל צריך לרכוש כדי להבין אתגרים ולנווט בהם בהצלחה בעצמו.

בימים בהם לא פחות מ-1300 ילדים, מרביתם מדרום הארץ, לא מקבלים את הטיפולים שמגיעים להם בגנים הטיפוליים, חשוב להכיר את היצע הטיפולים ההתנהגותיים הפרטיים, שאחד מהם הוא RDI:

עבודה עם ההורים

המודל של RDI כולל הכשרה אינטנסיבית של ההורים.

אחרי ההערכה הראשונית, יועצים מאמנים את ההורים ועוזרים להם להטמיע ביומיום אינטראקציות ופעילויות שמקדמות מטרות של הגברת האינטליגנציה הדינמית, כדי לעודד את הילד להיות קשוב יותר.

ההורים לומדים כי אינטראקציות רציפות, משלימות ובו-זמניות בונות ויסות משותף ומקדם צמיחה ושינוי בתודעת הילד.

RDI מתחילה בבית, עם ההורים, האחים, הסבים והסבתות או המטפלים, ועוזרת לשקם מערכות יחסים וקשרים אמיתיים.

RDI היא מודל לכל החיים לילדים ולמבוגרים עם טווח של יכולות ואתגרים התפתחותיים,

ערכי הליבה של גישת RDI

RDI נחקרה רבות והניבה תוצאות מרשימות.

ערכי הליבה שלה כוללים:

• למידה כתהליך הוליסטי שנמשך כל החיים

• למידה שדורשת גילוי וחוויה

• הלומד חייב לקחת בעלות

• הלומד חייב להיות אקטיבי

• הזדמנויות למידה אותנטיות ״מעוגנות״

• העברה הדרגתית

• למידה מאוזנת

• פיתוח ידע מותאם אישית ומבוסס-חוויה

• ידע, מיומנות, הרגלים ודפוסי חשיבה