שלישי, 29 ספטמבר 2015 19:15

פגיעה עצמית - הפסיכולוגיה מאחורי התנהגויות של פגיעה וחיתוך עצמי

דרג פריט זה
(37 הצבעות)
חיתוך עצמי ופגיעה עצמית חיתוך עצמי ופגיעה עצמית

 

פגיעה עצמית

 

למה בני נוער ומבוגרים מבצעים חיתוך עצמי? 

מה הסיבות והגורמים לפגיעה עצמית (self harm)?

האם פגיעה עצמית היא ניסיון התאבדות?

 

 

מהי פגיעה עצמית?

פגיעה עצמית, הנקראת בשפה הפסיכולוגית Non Suicidal Self Injury-  NSSI, מתייחסת להתנהגות הרסנית של הסבת נזק ממשי לשלמות הגוף. דרכי פגיעה מוכרות נוספות הינן חתכים בעור (בעיקר בידיים),הכאה עצמית, שריטה עצמית, פתיחת פצעים מחלימים, תלישת שיער, כוויות עצמיות, הטחת הראש בקיר, גירוד עצמי קשה וקיימות גם עדויות מחקריות על קשר בין קעקועים ופירסינג אצל מתבגרים לבין נטיה לפגיעה עצמית. 

פגיעה עצמית קשורה להפרעות נפשיות שונות. לרוב, היא אינה מובנת דיה על ידי הסביבה ומפורשת כניסיון אובדנות אף על פי שבמקרים רבים אין זה כך. כל ההתנהגויות הללו מאפיינות, לא באופן בלעדי, הפרעת אישיות גבולית. 

מיעוט של בני אדם מבצעים אקט אובדני, אבל כמעט כל אחד מאיתנו בוחר במהלך החיים בהתנהגויות הרסניות. ובאמת, פנים רבות לה, לחבלה העצמית ה"נורמטיבית". 

 

פגיעה עצמית והפרעת אישיות גבולית

תיכף נגיע לסיבות לפגיעה עצמית, אך תחילה כמה מילים על הפרעת אישיות גבולית (Borderline Personality Disorder) - ההפרעה הנפשית שמופיעות בה הכי הרבה פגיעות עצמיות. למעשה, זו  ההפרעה הנפשית היחידה ב-DSM-5, שהתנהגויות של פגיעה עצמית הן קריטריון אבחוני עבורה. 

BPD מסווגת בשיח הפסיכיאטרי DSM-5 כהפרעת אישיות המאופיינת בחוסר יציבות ביחסים בינאישיים, בדימוי העצמי, במצבי רוח ובוויסות רגשי, וכן באימפולסיביות.

 

 Non Suicidal Self Injury NSSI

הפרעה גבולית אצל ילדים ובני נוער הייתה ועודנה אבחנה הנתונה במחלוקת.

בעשור שבין השנים 1950-1960 תיארו מספר חוקרים ילדים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, כהפרעת התפתחות נרחבת יותר מזו של ילדים נוירוטיים, אך ללא תסמינים פסיכוטיים כוללניים, כמו מחשבות-שווא והזיות.

לכן לא יכלו לאבחן אותם כסכיזופרנים או לאבחן בהם פסיכוזות ילדות.

הדיון במושג "גבולי" התפתח באופן שאינו תלוי באבחנה בין ילדים למבוגרים.

מן ההגדרות למיניהן עולות הנקודות הבאות:

  • שכיחותה של הפרעת האישיות הגבולית היא 4%-2% מכלל האוכלוסייה, אין להסיק מנתון זה לגבי שכיחות ההפרעה הגבולית אצל ילדים ומתבגרים, ואין נתונים מדויקים אחרים המצביעים על שכיחותה בקבוצת גיל זו (טיאנו, 2010)
  • ההפרעה פורצת לרוב בגילאי הבגרות הצעירה, אז גם הסיכוי לאקטים אובדניים עולה, ושוככת עם הגיל. מהלך ההפרעה נצפה במחקרים כפחות יציב מבהפרעות אישיות אחרות, ונצפו תקופות רגיעה ארוכות יחסית. רגשות, כמו כעס, חרדה ודכאון, ותכונות שקשורות ליחסים בינאישיים, ובעיקר לנטישה ולתלות, היו השכיחות והיציבות ביותר, בעוד סימפטומים המעידים על אימפולסיביות, כמו ניסיונות אובדניים ופגיעה עצמית, היו פחות שכיחים ויציבים לאורך השנים.

  • בבואו לתאר את גורמי הסיכון של ההפרעה, מציין הארגון הפסיכיאטרי האמריקני כי הפרעת האישיות הגבולית שכיחה פי חמישה בקרב קרובי משפחה מדרגה ראשונה של המאובחנים במחלה מאשר בקרב האוכלוסייה הרגילה. אולם, נראה כי הגורם הגנטי נותן הסבר חלקי בלבד בנוגע לגורמים להפרעה. בחינת תקופת ילדותם של המאובחנים הלוקים בהפרעת אישיות גבולית מעלה כי ישנה שכיחות גבוהה יותר של אירועי התעללות פיזית ומינית, הזנחה, אובדן הורי או פרידה מההורים בקרב מאובחנים אלה (APA, 2013). 

 

 

האם חיתוך עצמי הוא ניסיון אובדני?

חיתוך עצמי אינו מאפיין שכבת גיל מסוימת או מגזר מסוים. הוא מופיע בשני המינים, בכל שכבות האוכלוסיהף ובכל הגילאים - לא רק בקרב מתבגרים.

למשל, אצל קשישים קיימת התנהגות פגיעה עצמית, בשכיחות נרחבת למדי, ומחקר חדש אף מלמד כי המטפלים בהם ממעטים להפנותם לגורמי טיפול פסיכולוגיים. 

לעיתים, החותכים עצמם הם דווקא אלו הנראים כלפי חוץ כמצליחנים בכל התחומים, חברתית, זוגית, כלכלית ומשפחתית.

הפציעה העצמית אינה אקט אובדני, מטרתה להפיג כאב רגשי קשה מנשוא, ופעמים רבות זו דווקא דרך של שמירה עצמית והגנה על הנפש מכאב בלתי נסבל. מאידך, מחקר חדש מלמד כי בקרב מתבגרים עם התנהגויות פוגעניות קיימת הסתברות גבוהה לבצע ניסיון אובדני במהלך שנה לאחר אבחונם. 

מחקרים מעידים על כך שהחותכים עצמם, בעת המעשה, חשים מנותקים מאוד מגופם.

לעיתים, הם אפילו לא חשים את הכאב ולא מרגישים במצוקה נפשית תוך כדי. כמובן שהכאב קיים, ועימו גם המצוקה הנפשית, אך האדם מנתק עצמו רגשית מגופו בצורה כה חזקה כך שאינו חש אותם. מומלץ לעיין בעבודת התזה של נועה כפיר-לוין, "למות כדי לחיות - משמעות הכאב הנפשי בסיפורי החיים של נשים ששרדו ניסיון התאבדות". 

 

מה הסיבות לפגיעה עצמית? 

ישנן כמה סיבות להתנהגויות של פגיעה עצמית: שליטה עצמית, הפחחת מתח נפשי, הקהיית חושים ורגשות, דרך ביטוי לסבל הנפשי ותחושת אופוריה. 

מרבית האנשים שפוגעים בעצמם מדווחים על מצוקה נפשית גבוהה ועל הפגיעה העצמית כאסטרטגיה להקלה על אותה מצוקה: 

הדרכים לווסת רגשות באמצעות פגיעה עצמית מגוונות - חיתוך עצמי, התמכרויות לחומרים, שינת יתר ומופקרות מינית הן רק כמה דוגמאות להתנהגויות שמצליחות להסב רגיעה זמנית למתמודדים עם סערה רגשית, שאין בידיהם מיומנויות ויסות יעילות יותר.

ההבדל המרכזי בין אסטרטגיות ויסות רגשי יעילות לבין אסטרטגיות שאינן יעילות מתבטא במידת הכאב והסבל: אדם שמצליח לווסת רגשות קשים (שהם מנת חלקם של כל בני האדם) בדרכים של הרגעה עצמית מתמודד בהצלחה עם כאב. הוא יודע שהכאב הנפשי הוא זמני ולכן נעזר במיומנויות התמודדות בריאות - מחשבתיות, התנהגותיות ורגשיות - עד שהכאב יירגע. לעומת זאת, אדם שאינו מצויד במיומנויות כאלה מתקשה מאוד לשאת את הכאב הנפשי ומתמודד באמצעות התנהגויות הרסניות שמשמעותן סבל. במילים אחרות- לכולנו כואב, אבל לא חייבים גם לסבול. 

אינטואיטיבית, קצת קשה להבין מדוע מישהו יחתוך את עצמו וירגיש טוב עקב כך. התמכרויות לסמים או להימורים נותנות לאדם חיזוק, תחושה זמנית חיובית אובייקטיבית, בעוד שחיתוך עצמי אינו מעניק, לכאורה, שום תחושה טובה.

להלן חלק מהסיבות עליהן מדווחים מטופלים שנוטים לפגיעה עצמית: 

 

  • דיעה נפוצה טוענת שהחותכים את עצמם עושים זאת על מנת להחזיר לעצמם תחושת שליטה. למשל, אנשים שחווים  רומינציות בעקבות אירועים טראומטיים או מחשבות טורדניות קשות ורגשות שליליים עוצמתיים, מנסים לשלוט בהם על ידי שימוש בכאב פיזי (כגון חיתוך או כוויה עצמית) המסב את תשומת הלב מאותן התרחשויות פנימיות וגורם להקלה מסוימת בטווח הקצר. 

  

  • לפי גישה שניה, פגיעה עצמית עוזרת בשחרור מתח. לפי קלונסקי (2007), המטרה המרכזית של התנהגויות פוגעניות כלפי העצמי היא ויסות של מחשבות, רגשות וחוויות פנימיות כאוטיות המסבות סבל רב ועליה במתח ובעוררות. אנשים הפוגעים בעצמם מנסים להפחית ולהקהות את עוצמתן המכאיבה של התחושות הללו. מחקרים על קופים מלמדים כי קופים משתמשים באסטרטגיה התנהגותית של נשיכה עצמית כדרך להפחתת עוררות גופנית, מה שמזכיר אולי את האמירה "צבטתי את עצמי" במטרה לתקף חוויה בהווה. 

 

  • השערה שלישית היא שחיתוך עצמי הוא אסטרטגיית הסחה, שעוזרת להתמודדות באמצעות קהות חושים, או חוסר תחושה. אחת מהדרכים הבלתי מודעות להתמודדות עם חוויות טראומטיות היא דיסוציאציה (ניתוק), קרי האדם זוכר את האירוע הטראומטי אך עושה כל מאמץ על מנת להימנע עם הרגשות והאסוציאציות המקושרים אליו. דיסוציאציה גורמת לקהות חושים ולחוסר תחושה, חלק מהאנשים שעברו טראומה אינם מצליחים להרגיש או לחוש דבר, מה שעלול לגרום לסבל רב. פגיעה עצמית היא ניסיון לעורר רגש כלשהו דרך חוויית הכאב הפיזית והמוחשית. מחקר עדכני סוקר התנהגויות של פגיעה עצמית בקרב לוחמים משוחררים בצבא האמריקאי, בשילוב חשיבה אובדנית, לאחר שירות בעיראק ו/או באפגניסטן. 

 

  • יש דיעה המדגישה פונקציה של ביטוי הסבל הנפשי.  רבים מתקשים להביע בדרך מילולית את הסבל הנפשי שהם חווים, לעיתים גם מתוך תחושה שמילים אינן יכולות להכיל את העוצמות של ההתרחשויות הפנימיות (בעיקר בעקבות התעללות או טראומה). על כן, הפגיעה העצמית עשויה לשרת דרך לבטא באופן פיזי את הכאבים הנפשיים, לתעד ולתקף אותם עבור הפרט עצמו ו/או לתקשר אותם לאחרים משמעותיים בסביבה, במטרה להשיג תשומת לב או לקבל עזרה. כשאנחנו מדברים על תשומת לב, צריך להיזהר מהתייחסות להתנהגויות פוגעניות כטקטיקה מניפולטיבית שאין מאחוריה סיכון וכאב נפשי "אמיתי": כל אדם שמכאיב לעצמו נמצא במצוקה נפשית - בין אם הוא מייחל וכמה להתייחסותם של אחרים, בין אם הוא קורא לעזרה מתוך בדידותו ובין אם הוא מפיק מכך רווח נפשי אחר - הוא מצוי במצב נפשי לא טוב שדורש מעורבות פסיכולוגית, עדיף מקצועית.

  

  • הסבר אחר מתמקד בהענשה עצמית: חלק מהאנשים שחוו התעללות מענישים את עצמם באמצעות פגיעה עצמית מתוך תהליך הגנתי של הזדהות עם התוקפן. כלומר, ההתנהגות והתפיסה של המתעלל "הושתלו" אצל הקורבן כך שהוא מאמץ אותן ומתחיל לשפוט ולהעניש את עצמו באותה צורה שעשה המתעלל- תהליך זה ידוע בשפה הפסיכודינמית כ"הפנמה".
    עם זאת, חשוב לציין כי בדרך כלל ההענשה העצמית מתרחשת רק במקרים בהם ההתרחשויות הפנימיות עוצמתיות ומציפות, ומתעורר צורך עז בפיצוי בעקבות מחשבה, רגש או התנהגות הנתפסים על ידי האדם כ"רעים". 
    במקרים אחרים, יש קבוצה ייחודית של אנשים המתמודדים באמצעות פציעה עצמית עם רגשות אשם עקב פגיעה באחרים בעברם המקבלת מאפיינים של סוד, למשל - התעללות במסגרת צבאית או פגיעה מינית באחרים בהיותם ילדים. התופעה מכונה פציעה מוסרית (Moral Injury), והיא מקבלת יותר ויותר מקום כתופעה קלינית ייחודית. 

 

  • הזדהות בינונית עד גבוהה והשתייכות לתת-תרבות אלטרנטיבית, קשורה בסיכון גבוה פי שלוש לפגיעה עצמית ופי 6 להתאבדות, כך לפי מחקר שפורסם בכתב העת הבריטי לפסיכולוגיה קלינית. קבוצה  מוגדרת כתת-תרבות אלטרניטיבית כאשר היא מתאפיינת בביגוד ייחודי, איפור (למשל, אמו - emo, או גותיות goth), אמנות הגוף והעדפות מוסיקליות ספציפיות (כמו מטאליסטים כבדים - heavy metal). מצד שני, ותמיד יש צד שני, לנשים עם קעקועים יש ביטחון עצמי גבוה, כך לפי מחקר עדכני

 

  • ולבסוף, חוויית אופוריה. יש חותכים המדווחים על תחושות אופוריה לאחר שסיימו לפגוע ולהכאיב לעצמם. ככל הנראה, מדובר בתחושה הדומה לזו שאחרי פעילות גופנית מאומצת. תחושה זו מובילה לסוג של התמכרות, כאשר אותם אנשים מנסים לחוות את אותה תחושה שוב ושוב. הגוף מפרש פגיעה עצמית כסיגנל למצוקה ומשחרר אנדורפינים, אותם כימיקלים שגורמים לנו לחוש מעין אופוריה. יתכן שזו הסיבה  רבים פוגעים בעצמם.

 

המלצה על מאמר מצוין בנושא: 

ד"ר יוסי טריאסט, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי, מתאר במאמר "כשהיצר קם על יוצרו", את ההיבטים הפסיכואנליטיים של פגיעה עצמית בקרב בני נוער. 

איך לדבר עם מי שפוגע בעצמו?

בראש ובראשונה, חשוב שלא לשפוט ולבקר אותו על התנהגותו, לא להכאיב לו עוד יותר על כך. תגובות כאלה רק יגיבו את המצוקה ויהפכו אותה קשה אף יותר. חשוב לתקף את הכאב הנפשי. ביקורתיות תוביל לבושה, לאשמה ולמבוכה ובסופו של יום- למאמצים רבים ויצירתיים יותר להסתיר. פרופ' ג'יל ראתוס, אותה אירחנו בישראל במסגרת כנס של מכון טמיר והמרכז הרפואי שניידר על DBT, כותבת יחד עם עמיתה, פרופ' אלכס מילר, כי תיקוף רגש אינו מעיד כלל וכלל על הסכמה להתנהגות פוגענית. תיקוף מספק הכרה (acknowledgement) בהרגשה, אך אינו מאשר או מחזק את ההרסנות ההתנהגותית. 

חשוב לא להתנות את המשך הקשר או להטיל סנקציות על האדם החותך (כולל התעלמות). מדובר ב"בחירה" שאינה בהכרח נשלטת אלא מהווה מפלט רגשי אחרון עבור האדם, ואין שום יתרון מעשי בלבקש ממנו להפסיק למען יקיריו. למטפלים רבים קשה מאוד להתמודד עם מטופלים עם נטיה ל-NSSI, לכן חשובה כל כך התייעצות עם עמיתים ו/או הדרכה מקצועית, שתיטיב את הרגשות והמחשבות בהעברה הנגדית כלפי המטופל, תמנע צמצום התייחסותי כלפיו ותחבל בברית הטיפולית. בשיטות טיפול הממוקדות ספציפית במקרים של פגיעה עצמית קיימים בתוך הפרוטוקול הסכמים התנהגותיים ודרכי פעולה מקצועיות להתמודדות יעילה שמשאירה למטפל אוויר לנשימה כדי שלא ייגרר למחוזות השחיקה והתשישות הנפשיים.

הן בני משפחה והן מטפלים מתבקשים להשתדל להעניק למתמודד הרבה תשומת לב, לשאול ולהתעניין בצרכיו, לנסות לעודד אותו כדי להפחית את הבדידות בה הוא שרוי. חשוב להעסיק אותו במידת האפשר בעיסוקים אדפטיביים וחיוביים, לבקש ממנו עזרה, להעניק לו תחושת משמעות.

 

"אחרי הגירושים של ההורים שלי הרגשתי שאין לי איפה להיות, והתחלתי לחתוך את עצמי" <

מחקר: שיעור הפגיעות העצמיות הגבוה בעולם בקרב בני נוער- בגרמניה <

 

חיתוך עצמי מעיד על מצוקה רגשית ממשית. לכן, אסור להזניח אותה, וחשוב מאוד לפנות לטיפול נפשי. במהלך הטיפול הנפשי, מברר האדם על איזה צורך הוא עונה בכך שחותך את עצמו, ולומד דרכים אדפטיביות על מנת לתת מענה לצורך.

חשוב לזכור שלאדם שאינו איש מקצוע קשה יותר לזהות מתי פגיעה עצמית משרתת כטקטיקה לוויסות רגשי ומתי היא ניסיון אובדני של ממש. יתרה מכך, אין באמת דרך לדעת האם ומתי הניסיון ישתבש ויהפוך למסוכן וקטלני עבור האדם. לכן, אין מנוס מהתייעצות עם איש מקצוע, אשר במרבית המקרים ידע לזהות את המצב בו נמצא האדם, מידת המסוכנות והסבירות בה יתקיימו מעשים אובדניים. 

בטווח הקצר, פגיעות עצמיות מכוונות הן אסטרטגיות יעילות לוויסות רגשי ושינוי מצב-רוח. אולם כדרך חיים הן הרסניות מאוד.

 


בישראל פעילים קווי סיוע

למתמודדים עם דחף לפגוע בעצמם:

אם הרגשתך היא כזו,

אנא פנה לסה"ר או ער"ן


פגיעה עצמית וניסיונות התאבדות

קיימים כאמור הבדלים מובהקים בין אנשים אובדניים לבין אנשים שפוגעים בעצמם ללא כוונה אובדנית. כמובן שקיים קושי מרכזי בהחנה בין השניים: ראשית, בשני המקרים מתקיימת חבלה הרסנית בגוף, לעיתים תוך שימוש באמצעים דומים. שנית, למרבית האנשים שמבצעים אקט אובדני קטלני יש ניסיונות אובדניים בעבר. שלישית, הפסיכיאטריה עדיין לא מצאה את הדרכים הדיאגנוסטיות או מבחנים פסיכולוגיים יעילים המסוגלים לנבא אובדנות.

בכל זאת, פסיכיאטרים בחדרי מיון, או קב"נים, נדרשים להעריך את מידת הסיכון האובדני של המטופלים המופנים אליהם. הם עורכים, בין היתר, אבחון קליני באמצעות ראיון אישי, בודקים האם קיימות התנהגויות סיכון נוספות בחיי המטופל ומעריכים תחלואה נלווית - קומורבידיות - המבבטאת בהתמודדות מקבילה עם הפרעות נפשיות או אורגניות אחרות. 

 

פציעה עצמית בקרב נפגעות ונפגעי טראומה

נראה שפציעה עצמית חוזרת ונשנית וצורות אחרות של מתקפה על הגוף רווחות ביותר אצל נפגעים שנפלו קרבן להתעללות בכבר משחר הילדות - חתכים, תלישת שיער, שריטות, פצעים חוזרים.

נפגעי התעללות המחבלים בגופם מתארים מצב של דיסוציאציה עמוקה לפני המעשה. החבלה העצמית נמשכת עד שהיא משרה תחושה עמוקה של שלווה ורווחה. הכאב הגופני עדיף הרבה מן הכאב הרגשי שאת מקומו הוא תופס. בניגוד לדעה הרווחת, רק לעיתים נדירות משמשת החבלה העצמית לתמרון בני אדם אחרים ואפילו לשליחת מסר של מצוקה. פעמים רבות הן דווקא עסוקות בהסתרתה.

 צפו בסרטון זה בו מתארות נשים, ממקור ראשון, את החוויה הסובייקטיבית של חיתוך עצמי - לא קל לצפייה:

 

 

טיפול פסיכולוגי בפגיעה עצמית

שיטת הטיפול שנבדקה בהיקף הנרחב ביותר עבור מטופלים הנוטים לפגוע בעצמם היא טיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT), שיטה שפותחה על ידי מרשה לינהן מאוניברסיטת וושינגטון.

על אף המגבלות והביקורות, DBT מצליחה להוכיח מחקרית, פעם אחר פעם, שהיא עובדת מצוין: שיטת DBT מציעה שילוב בין רגישות, תמיכה והתבוננות, הקנייה ותרגול מיומנויות התנהגויותיות בהן נעזר המטופל כדי לצמוח מתוך הכאב ואימוץ התנהגויות  אלטרנטיביות יעילות ובריאות יותר שמטרתן לווסת את הסערה הפנימית הפוקדת את המטופל ומובילה להרס העצמי.

טיפול DBT בגרסתו המלאה עובד יופי, אך תובעני למדי: המטופל משתתף במפגש פרטני שבועי, במקביל להשתתפות בקבוצת מיומנויות שבועית. לשני ערוצים הללו מתלוות מחויבות לעבודת בית ושיחות טלפון עם המטפל בעיתות משבר (מטרת השיחה אינה "להציל" את המטופל, אלא לחדד, למקד ולהכווין לסל המיומנויות שנלמדו במהלך העבודה הקבוצתית והפרטנית).

המטפלים עצמם נדרשים להשתתף בקבוצת עמיתים שבועית, בעיקר לאור האינטנסיביות הגבוהה שמתקיימת בעבודה שוטפת עם מטופלים על ספקטרום הוויסות הרגשי.

לאור המחקרים המעודדים לגבי היעילות הקלינית של השיטה, ב-DBT מפותחות ונבחנות כל העת וריאציות ויישומים המיועדים לשרת אוכלוסיות ספציפיות - לילדים (DBT-C) ולבני נוער (DBT-A), להתמכרויות (DBT-SUD), להפרעות אכילה (DBT-ED), לפוסט-טראומה (DBT-PE) ועוד. 

טיפול תרופתי

למרות שלא קיים טיפול תרופתי ספציפי המיועד לטיפול בפוגעים, קיימת בדרך כלל תחלואה נלווית של דיכאון וחרדה, לכן ניתן במקרים רבים טיפול בתרופות נוגדות דיכאון, ובמצבים מסוימים תרופות לאיזון מצב-רוח.

 

טיפול עצמי

תמיכה משפחתית עוזרת מאוד, לאורך כל הדרך, כמו גם הקניית מיומנויות תקשורת ותיקוף עצמי.  

מחקר שפורסם בכתב העת Lancet העריך את יעילות של שיטת טיפול קצרה המבוססת על עקרונות העזרה העצמית עבור מטופלים שהגיעו לבית החולים לאחר ניסיון אובדני. השיטה מבוססת על מעקב וניטור עצמיים של תחושות ורגשות (VHS).

השיטה שנבדקה במחקר כללה מספר שלבים:

  • פסיכואדוקציה - תהליך של חינוך פסיכולוגי רלוונטי (Psycho-Education) בנוגע לפגיעה עצמית, למשל חיתוך עצמי, המניעים והנזקים. 
  • למידה - דרכי התמודדות יעילות בהם משתמשים מתמודדים במצבים דומים.
  • תרגול התנהגותי - המטופלים להבחין ולמתוח קו בין סיטואציות שקרו להם לבין רשימה של פתרונות אפשריים. לאחר מכן, התבקשו לקחת איתם עותק של הרשימה שמילאו ולעיין בה בכל פעם שהם מרגישים דחף לפגוע בעצמם. 

תוצאות המחקר מדגישות את הצורך "לתפור" את הטיפול המתאים עבור כל מטופל (טיפול פסיכולוגי מותאם אישית).

 צרו עמנו קשר להתאמת מטפל וטיפול

להתמודדות יעילה עם פגיעה עצמית,

במכון טמיר תל אביב

או בקליניקות העמיתות שלנו בכל הארץ-

1-800-509-809

צוות המטפלים

מכון טמיר

 

 

לחתוך את המתח – פרוטוקול ייחודי לטיפול מתמשך בפגיעה עצמית לא אובדנית / לירן רוגב

 

 

 

 

מקורות: 

טיאנו, ש. (2010), פסיכיאטריה של הילד והמתבגר. תל אביב, הוצאת דיונון.

לינהאן, מ. מ. (2006), הפרעת אישיות גבולית – מדריך להקניית כישורים. קריית ביאליק: אח.

רוגב, ל. (2017). לחתוך את המתח – פרוטוקול ייחודי לטיפול מתמשך בפגיעה עצמית לא אובדנית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 26/6/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3554

 Dallam SJ. The identification and management of self-mutilating patients in primary care. Nurse Practitioner. 199722151–164

Dhingra, K, Boduszek, D, and O'Connor, RC. Differentiating suicide attempters from suicide ideators using the Integrated Motivational–Volitional model of suicidal behaviour. J Affect Disord. 2015; 186: 211–218

Fleischhaker, C., Böhme, R., Sixt, B., Brück, C., Schneider, C., & Schulz, E. (2011). Dialectical Behavioral Therapy for Adolescents (DBT-A): a clinical Trial for Patients with suicidal and self-injurious Behavior and Borderline Symptoms with a one-year Follow-up. Child and Adolescent Psychiatry and Mental Health, 5, 3. http://doi.org/10.1186/1753-2000-5-3

Gollust SE, Eisenberg D, Golberstein E. Prevalence and correlates of self-injury among university students. J Am Coll Health. 200856(5)491–498

Gratz KL. Risk factors for and functions of deliberate self-harm: an empirical and conceptual review. Clin Psychol Sc Pract. 200310(2)192–205

Jacobson CM, Gould M. The epidemiology and phenomenology of non-suicidal self-injurious behavior among adolescents: A critical review of the literature. Arch Suicide Res. 200711(2)129–147

Klonsky, E. D. and Muehlenkamp, J. J. (2007), Self‐injury: A research review for the practitioner. J. Clin. Psychol., 63: 1045-1056. doi:10.1002/jclp.20412

Klonsky ED. (2007). The functions of deliberate self-injury: A review of the evidence. Clin Psychol Rev. 200727(2)226-239

Laye-Gindhu A, Schonert-Reichl KA. Nonsuicidal self-harm among community adolescents: understanding the “whats” and “whys” of self-harm. J Youth Adolesc. 200534(5)447-457

O'Connor, Rory C et al. (2017) A brief psychological intervention to reduce repetition of self-harm in patients admitted to hospital following a suicide attempt: a randomised controlled trial
The Lancet Psychiatry , Volume 4 , Issue 6 , 451 - 460. DOI: https://doi.org/10.1016/S2215-0366(17)30129-3

Nock MK, Joiner TE, Gordon KH, et al. Non-suicidal self-injury among adolescents: diagnostic correlates and relation to suicide attempts. Psychiatry Res. 200614465–72

Peterson, J., Freedenthal, S., Sheldon, C., & Andersen, R. (2008). Nonsuicidal Self injury in Adolescents. Psychiatry (Edgmont), 5(11), 20–26.

Rathus JH, Miller AL. Dialectical behavior therapy adapted for suicidal adolescents. Suic Life-Threatening Behav. 200232146–157

Scheel KR. The empirical basis of dialectical behavior therapy: summary, critique, and implications. Clin Psychol Sci and Prac. 2000768–86

American Psychiatric Association (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.). Washington, DC: Author. 

Walsh BW. Treating Self Injury: A Practical Guide. New York: Guilford; 2006.

https://www.news-medical.net/news/20180202/Germany-has-highest-prevalence-of-non-suicidal-self-injury-in-adolescents.aspx

http://www.psy-journal.com/article/S0165-1781(15)30741-1/fulltext

https://www.news-medical.net/news/20170919/Teen-tattoos-an-issue-raising-concern.aspx

https://www.betipulnet.co.il/particles/%D7%A4%D7%92%D7%99%D7%A2%D7%94_%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%98%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94_%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C_%D7%91%D7%A4%D7%A6%D7%A2_%D7%A4%D7%AA%D7%95%D7%97

http://triest-sarig.co.il/%D7%9B%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%A6%D7%A8-%D7%A7%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%99-%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%A1%D7%98/

http://pediatrics.aappublications.org/content/early/2018/03/15/peds.2017-3517

https://www.healthyplace.com/blogs/borderline/2012/01/is-it-possible-to-be-addicted-to-self-injury/

  

סיכמו וכתבו: איתן טמיר, יעל טל, דניאלה עמרמי ושרית טופז, מכון טמיר

 

Google

פגיעה עצמית
Rated 5/5 based on 33 reviews
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552
Email: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

המלצה על פסיכולוג בתל אביב


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





חדשות ועדכונים

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר ממוקם בתל אביב ובקליניקות עמיתות בכל הארץ

רח' יגאל אלון 157

תל אביב, 6745445 

972-3-6031552

 info@tipulpsychology.co.il