חרדה מאש אצל ילדים עקב השריפות בהרי ירושלים

להבין את הפירופוביה: מהי ואיך היא משפיעה על חיינו

פירופוביה (Pyrophobia) מוגדרת כפחד עז, מתמשך ובלתי רציונלי מאש. מקור המונח הוא מהיוונית: “pyro” (אש) ו־“phobos” (פחד). היא מסווגת כהפרעת חרדה מסוג "פוביה ספציפית", לפי ה־DSM-5.

האנשים שמתמודדים עם פירופוביה לא רק חוששים מהתלקחות או שריפה בפועל, אלא מגיבים בעוצמה גם כאשר הם רואים תמונה של להבה, מריחים עשן, נתקלים במצית או אפילו רק שומעים סיפורים על אש. לעיתים, גם נר דולק קטן עשוי לעורר תגובת חרדה בלתי נשלטת.

חשוב להבחין בין זהירות בריאה שמונעת סכנות אמיתיות, לבין פחד פתולוגי שאינו פרופורציונלי לסכנה בפועל. אנשים עם פירופוביה יודעים לרוב שהפחד שלהם אינו הגיוני – ובכל זאת, הם חווים מצוקה אמיתית, לעיתים עד כדי שיתוק תפקודי.

במקרים מסוימים, הפירופוביה מופיעה בעקבות חוויה טראומטית ישירה או עקיפה. אצל אחרים, היא מתפתחת באופן הדרגתי, מתוך תהליך למידה רגשי סביב דמויות הורים חרדתיות או חשיפה לגירויים תקשורתיים מטרידים. בין כך ובין כך – מדובר בפוביה ניתנת לזיהוי, הניתנת לטיפול.

הכר את הסימנים: כיצד פירופוביה באה לידי ביטוי

פירופוביה באה לידי ביטוי בשלושה רבדים מרכזיים: הגוף, הנפש וההתנהגות. הסימפטומים עשויים להופיע יחד או בנפרד, ולהשתנות בעוצמתם בהתאם למידת החשיפה לגירוי המאיים (אש או כל דבר המזכיר אש).

תסמינים גופניים

• דופק מואץ או תחושת דפיקות לב חזקות
• קוצר נשימה או נשימה שטחית ומהירה
• הזעת יתר, רעד בגפיים או תחושת קור קיצונית
• לחץ בחזה, תחושת עילפון או סחרחורת
• יובש בפה, בחילה או כאבי בטן

תסמינים רגשיים וקוגניטיביים

• פחד בלתי נשלט מאובדן שליטה או מוות בשריפה
• מחשבות חוזרות על תרחישי אסון
• תחושת ניתוק מהמציאות או מהגוף בזמן חשיפה
• חרדה עזה גם רק ממחשבה על אש או הדלקת גפרור

התנהגויות הימנעות ובקרה

• הימנעות מבישול, הדלקת נרות או שימוש במכשירי חימום
• בדיקות חוזרות של כיריים, תנורים או מכשירים חשמליים
• הימנעות מצפייה בחדשות, סדרות או סרטים הכוללים אש
• קושי להישאר לבד בבית מחשש לדליקה

אצל ילדים, התסמינים עשויים לכלול בכי מתמשך, היצמדות להורה, רגרסיה התנהגותית או תלונות גופניות חוזרות (כאבי בטן, ראש וכו'). ילדים אינם תמיד מסוגלים לבטא את הפחד במילים, ולכן יש לשים לב לרמזים עקיפים.

זהירות בריאה לעומת פירופוביה: מתי הפחד הופך להפרעה

ההבחנה בין תגובת זהירות טבעית לאש לבין פירופוביה אינה תמיד פשוטה. במצבים רבים, הפחד מאש הוא רציונלי, ואף חיוני לשמירה על בטיחות. עם זאת, כאשר הפחד הופך לקיצוני, ממושך ומשבש את שגרת החיים – מדובר בפוביה הדורשת התייחסות מקצועית.

השוואה בין תגובה נורמטיבית לפירופוביה

הטבלה מדגימה מתי פחד מאש הופך לבעיה קלינית: כשהוא לא רק מופיע – אלא מנהל.

שלושה היבטים מרכזיים של פירופוביה

כמו רוב הפוביות, גם פירופוביה אינה תגובה אחידה אלא תופעה רבת־רבדים. אפשר לזהות שלושה מישורים מרכזיים:

שילוב ההיבטים הללו יוצר מערכת תגובתית מורכבת, שלוכדת את האדם במעגל של פחד, הימנעות והחמרה.

הגורמים לפירופוביה: מדוע מתפתח פחד עז מאש

הפחד מאש אינו מתפתח בחלל ריק. עבור מרבית האנשים הסובלים מפירופוביה, מדובר בשילוב בין גורמים ביוגרפיים, סביבתיים וביולוגיים שמייצרים יחד תגובת פחד קיצונית ומתמשכת.

חוויות טראומטיות

• חוויה ישירה: כוויה, שריפה בבית, או היתקלות באש שגרמה לאיום ממשי על החיים.
• חוויה עקיפה: צפייה באדם אחר נפגע, או עדות לאירועים קשים דרך המדיה – במיוחד שריפות בבתים, יערות או מוסדות חינוך.
• חשיפה מתמשכת למדיה: תמונות, סרטונים וחדשות חוזרות על שריפות – כמו אירועי השריפות בהרי ירושלים – עשויות לפתח פחד גם אצל מי שלא נחשף ישירות לאירוע.

למידה סביבתית

• ילדים הגדלים לצד הורים חרדתיים עשויים לאמץ את דפוסי הפחד שלהם.
• הפחד עלול להיווצר כתוצאה מהתניות מילוליות – אזהרות חוזרות כמו "אל תתקרב, דיר בלאק!" עשויות להיצרב בתודעה בגיל מוקדם.
• הפחד מאש נפוץ יותר בקרב אנשים שגדלו בסביבה שבה דיברו הרבה על סכנות האש מבלי שניתנו כלים לוויסות ופירוק החרדה.

רגישות ביולוגית

• חוקרים מצאו נטייה תורשתית לפתח הפרעות חרדה בכלל ופוביות בפרט (Kendler et al., 2019).
• פעילות יתר של האמיגדלה – מרכז הפחד במוח – נמצאה בקורלציה עם תגובות פחד מיידיות גם לגירויים ניטרליים (Etkin & Wager, 2007).
• אנשים עם מערכת עצבים רגישה במיוחד נוטים לפרש גירויים ניטרליים כאיומים, במיוחד כאשר אלו קשורים לאש, רעש, חום או עשן.

ככל שיש חפיפה בין החוויות, הסביבה והנטייה הביולוגית - כך עולה הסיכוי להתפתחות פירופוביה עיקשת. יחד עם זאת, חשוב להדגיש: גם פוביות עמוקות ניתן לטפל בהן – כאשר מצליחים להבין את השורש, לגשת אליו בהדרגה, ולעבוד איתו.

פירופוביה בעקבות שריפות בהרי ירושלים: ההקשר המקומי

השריפות הגדולות שפקדו את הרי ירושלים ביום הזיכרון של שנת 2025 יצרו הד ציבורי רחב והשפעה רגשית לא מבוטלת - גם בקרב אלו שלא חוו את האירועים מקרוב. עבור חלק מהאנשים, זוהי חשיפה טראומטית מובהקת. עבור אחרים, זוהי "טראומה דרך מסך" או תזכורת לשריפות טראומטיות קודמו, כמו אסון הכרמל.  אך ההשפעה דומה במהותה.

תושבים שפונו מבתיהם, חזו בהרס פיזי או שאיבדו רכוש אישי – עשויים לפתח תגובות של הלם, חרדה, או פחד ממושך מהתלקחות נוספת. אולם גם מי שצפה באירועים דרך שידורים חיים, סרטונים, או נחשף לסיפורים מצמררים, עלול לחוות סימפטומים זהים של פוביה או הפרעת דחק.

הייחוד של שריפות יער הוא בחוויה הרב־חושית שהן יוצרות: ריח חזק של עשן, צפייה בלהבות משתוללות, רעש בלתי פוסק של מסוקים, אזעקות וסירנות – כל אלה נקלטים במערכת הסנסורית ומשאירים עקבות בתודעה ובזיכרון הרגשי.

יתרה מכך, עבור חלק מהאנשים, ההבנה כי גם מקום שנחשב בטוח – כמו אזור מגורים או יער אהוב – אינו חסין מפני הרס, עשויה לערער את תחושת הביטחון הקיומית ולגרום להיווצרות תגובה חרדתית כללית יותר.

אירועים כאלה אינם נעלמים כשהשריפה כבית. הם חורטים זיכרון – לעיתים תודעתי, ולעיתים תת־הכרתי – שהופך כל טריגר קטן (נר, עשן, חדשות על מזג אוויר חם) לתמרור אזהרה מפחיד. כאן מתפתחת הפוביה.

השפעות הפירופוביה על חיי היומיום

פירופוביה עשויה להשפיע על תחומי חיים רבים – מההתנהלות בבית, דרך מערכות יחסים ועד לעבודה ולשעות הפנאי. כאשר פחד מאש אינו מוגבל רק לסיטואציות מסוכנות אלא גולש לחיים השוטפים, הוא עלול לפגוע בתפקוד ובאיכות החיים.

השפעות תפקודיות

• הימנעות מבישול – אנשים רבים אינם משתמשים בכיריים, תנור או קומקום חשמלי.
• אי־שימוש במכשירי חימום – במיוחד בחורף, מחשש לשריפה.
• חוסר יכולת להישאר לבד בבית – פחד שלא תהיה אפשרות להימלט אם תפרוץ דליקה.

השפעות חברתיות

• הימנעות מאירועים חברתיים – לדוגמה, מסיבות עם נרות, על האש, קומזיצים או סדנאות בישול.
• קושי לשהות בבתים של אחרים – בעיקר כשיש חימום באח, נרות ריחניים או שימוש בגז.
• פגיעה בזוגיות – קונפליקטים סביב פחדים, הימנעויות, והעברת לחץ לבני המשפחה.

השפעות רגשיות

• חרדה כרונית – תחושת סכנה מיידית גם כשאין איום ממשי.
• הפרעות שינה – קושי להירדם בשל מחשבות טורדניות על שריפה.
• ביקורת עצמית – בושה סביב "פחד לא הגיוני" וחוויית כישלון בשל הימנעויות.
• דיכאון – תחושת חוסר תקווה או חוסר יכולת להשתחרר מהפחד.

מעבר לפגיעה באדם עצמו, הפירופוביה משפיעה לעיתים גם על הילדים – במיוחד כשהפחד מועבר אליהם באמצעות הימנעויות או תגובות רגשיות עזות של ההורה. חשוב להבין: ההתמודדות האישית עם הפוביה היא גם הגנה על הדור הבא.

חמישה שלבים בטיפול והתמודדות עם פירופוביה

הדרך לצאת ממעגל הפחד של פירופוביה אינה תמיד קצרה, אך היא ברורה. טיפול מוצלח כולל שילוב של הבנה, תרגול וכלים פרקטיים לשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות. אלו הם חמשת השלבים המרכזיים:

1. הכרה בפוביה: לזהות שמדובר בפוביה ספציפית ולא רק בזהירות נורמטיבית. ההכרה הזו כבר מפחיתה בושה ופותחת פתח לריפוי.
2. טכניקות הרגעה: שימוש בתרגילי נשימה, הרפיית שרירים ומיינדפולנס, שמסייעים לאזן את מערכת העצבים בזמן תגובת פחד.
3. שינוי מחשבתי: עבודה קוגניטיבית על אמונות לא רציונליות – כמו "כל אש מסוכנת" או "אני לא אצליח להתמודד" – והחלפתן במחשבות מאזנות.
4. חשיפה הדרגתית: הרכיב המרכזי בטיפול. המטופל נחשף בהדרגה ובשליטה לגירויים מעוררי פחד – מצילום של נר ועד הדלקת אש מבוקרת.
5. שימור ותחזוקה: לאחר ההקלה, חשוב להמשיך לתרגל ולתחזק את השיפור כדי למנוע הישנות – במיוחד בזמני לחץ או חשיפה חוזרת.

השלבים האלו יכולים להתבצע בליווי מקצועי, ולעיתים גם כחלק מתהליך אישי מונחה, בהתאם לחומרת הפוביה.

טיפולים יעילים לפירופוביה: כיצד להתמודד עם הפחד

פוביות ספציפיות, ובכללן פירופוביה, נחשבות להפרעות עם שיעורי הצלחה גבוהים בטיפול – במיוחד כשהטיפול מבוסס־ראיות ומותאם אישית. להלן שיטות טיפול שנמצאו יעילות:

CBT – טיפול קוגניטיבי התנהגותי

טיפול CBT לילדים, בדומה למבוגרים, משלב עבודה על מחשבות ודפוסי חשיבה (קוגניטיבי), לצד התנהגויות שמחזיקות את הפחד (התנהגותי). בטיפול נבנה מודל שמסביר איך הפוביה פועלת ומשמרת את עצמה, ובהתאם נבנים כלים לשבירת המעגל.

חשיפה מדורגת (Exposure Therapy)

המרכיב ההתנהגותי המרכזי בטיפול בפוביות. התהליך כולל בניית היררכיה של מצבים מעוררי פחד, וחשיפה הדרגתית לכל אחד מהם תוך ליווי, תמיכה ותרגול טכניקות הרגעה.

EMDR – עיבוד מחדש בעזרת תנועות עיניים

שיטה יעילה במקרים בהם הפוביה נובעת מטראומה ספציפית (למשל שריפה בילדות). טיפול EMDR מסייע לעבד מחדש את הזיכרון הטראומטי, להפחית את עוצמתו הרגשית ולנתק את האסוציאציה ההרסנית מהגירוי (Shapiro, 2018).

טיפול במציאות מדומה (VR)

למי שחושש להתחיל בחשיפה פיזית, קיימת אפשרות להתנסות בסימולציות מציאותיות דרך טיפול VR – מדליקה נר, מביטה בלהבות, מתקרבת למדורה. שיטה זו יעילה במיוחד כשהפחד חמור מאוד.

טיפול תרופתי

לעיתים, במיוחד כשיש גם חרדה כללית או דיכאון, ניתנות תרופות נוגדות חרדה או מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI). חשוב להבין כי תרופות אינן מחליפות טיפול רגשי – הן מסייעות לאזן את המערכת כדי לאפשר טיפול רגשי אפקטיבי.

הקשר בין פירופוביה ו־PTSD: להבין את ההבדל ואת החפיפה

לעיתים קרובות, פירופוביה אינה מתקיימת בבידוד, אלא מופיעה כחלק מרצף תגובות טראומטיות. ההבחנה בין פחד ספציפי לאש לבין תגובה פוסט־טראומטית (PTSD) היא קריטית לצורך התאמת הטיפול.

הבדלים וחפיפות בין פירופוביה ו־PTSD

במקרים רבים, אנשים שחוו שריפה טראומטית חווים גם סימני PTSD וגם פירופוביה. הבנת החפיפה מסייעת להחליט האם יש צורך בעיבוד טראומה עמוק יותר – או שמדובר בפוביה ניתנת לפירוק דרך חשיפה קלאסית.

אסטרטגיות להתמודדות עצמית עם פירופוביה

לצד טיפולים מקצועיים, ניתן ליישם כלים יומיומיים להפחתת פחד והגברת תחושת שליטה. השילוב בין שיטות הרגעה, חשיבה מאוזנת וחשיפה הדרגתית – יוצר תשתית להתמודדות.

טכניקות הרגעה עצמית

• נשימות עמוקות: שאיפה איטית מהאף, עצירה קלה, נשיפה איטית – כדי לאזן את מערכת העצבים.
• הרפיית שרירים: כיווץ ושחרור קבוצות שרירים לפי סדר – מרגליים ועד פנים.
• עיגון חושי: תרגיל 5-4-3-2-1: מה אני רואה, שומע, נוגע, מריח, טועם – כדי לחזור להווה.

שינוי חשיבה

• לזהות מחשבות כמו "אם אדליק נר, תהיה שריפה" – ולשאול: האם זו אמת מוכחת? מה הסיכוי שזה יקרה?
• להציב מחשבות חלופיות: "אני נזהר. הסביבה בטוחה. יש לי שליטה".
• כתיבת יומן מחשבות – כולל דירוג עוצמת האמונה לפני ואחרי הרגעה.

חשיפה עצמית הדרגתית

מומלץ להתחיל מגירויים רכים (למשל תמונה של נר), לעבור לסרטון, לשהייה ליד אש מבוקרת, ולהתקדם בקצב אישי. מטרת החשיפה: להוכיח למוח שהגירוי בטוח.

אזהרה: כאשר הפוביה חמורה, או כשקיים מרכיב טראומטי עמוק – יש לפנות לליווי מקצועי. חשיפה עצמית ללא תמיכה עלולה להחמיר מצבים.

התמודדות עם פירופוביה בקרב ילדים ומתבגרים

ילדים אינם תמיד יודעים לומר "אני פוחד מאש", אך הפחד בא לידי ביטוי בהתנהגות, במשחק ובתגובות גופניות. זיהוי מוקדם והתערבות מותאמת יכולים למנוע החרפה.

סימנים אפשריים

• בכי, התקפי חרדה, היצמדות להורה
• הימנעות מאירועים כמו ימי הולדת עם נרות או מדורות
• תלונות גופניות חוזרות (כאבי בטן, ראש) סביב נוכחות אש
• רגרסיה – מציצת אצבע, הרטבת לילה

עקרונות לסיוע רגשי

• לתת שם לפחד – לדבר עליו, לא להמעיט בערכו
• לספק מידע בטון רגוע – על אש, בטיחות ומניעה
• להוות מודל – להראות שניתן להישאר רגוע בסמוך לאש בטוחה
• להשתמש במשחק – שיחה דרך בובות, ציור, כתיבה או יצירה

כאשר הפחד מתמשך או מחמיר, מומלץ לפנות לטיפול רגשי המתמחה בילדים ונוער – במיוחד אם מדובר בפוביה שהתפתחה בעקבות אירוע טראומטי.

התמודדות קהילתית עם שריפות והשלכותיהן הפסיכולוגיות

שריפות יער גדולות אינן פוגעות רק בבתי מגורים, יערות ותשתיות – אלא גם בתחושת הביטחון הקהילתי ובמרקם החברתי של האזור. ההשפעה חורגת מהפרט ונוגעת בכלל חברי הקהילה.

חיזוק חוסן קהילתי

• יצירת קבוצות תמיכה מקומיות לאנשים שחוו פחד או אובדן בעקבות השריפה.
• קיום טקסים קהילתיים לעיבוד משותף של החוויה ולהבעת סולידריות.
• שיקום סביבתי משותף – נטיעות, שיקום אתרים פגועים – כחוויה מחברת ובונה משמעות.

הנגשת משאבים

• הפעלה של מרכזי חוסן זמניים – פיזיים ודיגיטליים – שמציעים ייעוץ ראשוני, מידע והפנייה לטיפול.
• הפצת מידע על תגובות נפשיות נורמליות לאחר טראומה – כדי להפחית סטיגמה ולעודד פנייה לעזרה.
• הכשרת אנשי חינוך, רווחה ובריאות לזהות סימני מצוקה ולהגיב באופן מותאם.

מחקרים מצביעים על כך שקהילות עם חוסן חברתי גבוה ותמיכה הדדית מצליחות להתאושש מהר יותר ולמנוע התפתחות של תגובות חרדה כרוניות (Hobfoll et al., 2007).

משאבים לעזרה ותמיכה

פירופוביה – כמו כל פוביה – ניתנת לטיפול, במיוחד כאשר הפנייה נעשית מוקדם. הנה כמה משאבים ואפיקים לפנייה:

קווי סיוע זמינים

• ער"ן: 1201 או eran.org.il
• נט"ל: 1-800-363-363 – סיוע לנפגעי טראומה
• מוקד חוסן: 5400* – מוקד סיוע נפשי במצבי חירום מטעם משרד הבריאות

מרכזים מקצועיים

• תחנות לבריאות הנפש של משרד הבריאות
• מרפאות של קופות החולים עם הפניה מרופא משפחה
• פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים מוסמכים המתמחים ב־CBT ובטיפול בטראומה

למצוא מטפל לפוביה מאש

העזרה זמינה, נגישה ומותאמת – אל תישארו לבד עם הפחד.

סיכום: מפחד מאש לחיים מלאים יותר

פירופוביה עשויה להיראות כמו גזירת גורל – אך היא לא. בעזרת אבחון נכון, טיפול מתאים ותמיכה מתמשכת, ניתן להפחית את עוצמת הפחד, לשוב לתפקוד תקין ולהחזיר שליטה לחיים.

הטיפול בפירופוביה הוא מסע של אומץ: להסתכל לפחד בעיניים, לבחון אותו, ולהתחיל לפרק אותו – צעד אחר צעד. זהו תהליך של ריפוי, של חיזוק אמון במערכות הפנימיות שלנו, ושל חזרה לחיים שבהם האש שוב משרתת אותנו – ולא מאיימת עלינו.

עבור מי שחי באזורים מועדים לשריפות – או שחווה טראומה מהאש – ההתמודדות אינה רק אישית, אלא גם קהילתית. ההתמודדות עם פחד מאש היא חלק מהתמודדות עם חרדה בכלל – עם החיים עצמם.

מקורות

• Etkin, A., & Wager, T. D. (2007). Functional neuroimaging of anxiety: A meta-analysis of emotional processing in PTSD, social anxiety disorder, and specific phobia. American Journal of Psychiatry, 164(10), 1476–1488. https://doi.org/10.1176/appi.ajp.2007.07030504
• Hobfoll, S. E., Watson, P., Bell, C. C., Bryant, R. A., Brymer, M. J., Friedman, M. J., ... & Ursano, R. J. (2007). Five essential elements of immediate and mid–term mass trauma intervention: Empirical evidence. Psychiatry: Interpersonal and Biological Processes, 70(4), 283–315. https://doi.org/10.1521/psyc.2007.70.4.283
• Kendler, K. S., Aggen, S. H., Tambs, K., & Reichborn-Kjennerud, T. (2019). Genetic and environmental influences on the relationship between fear and avoidance of internal and external threats. Psychological Medicine, 49(4), 601–607. https://doi.org/10.1017/S0033291718001185
• Shapiro, F. (2018). Eye movement desensitization and reprocessing (EMDR) therapy: Basic principles, protocols, and procedures. Guilford Publications.