​​

הפסיכולוג שלך מפהק,

מנקר או נרדם

במהלך המפגש?

למה ניקור של פסיכולוג פוגע בנו?

טיפול פסיכולוגי הוא מרחב בין-אישי יחודי ואחר: 

יושבים בו שני אנשים, לאורך 50 דקות, כשמטרתם המשותפת היא לעזור לאחד מהם לחיות טוב יותר, להיות מאושר יותר.

האדם שעוזר לאדם השני הוכשר לכך, הוא יודע מה הוא עושה, זו אומנותו ועבור כך הוא מתוגמל בתשלום שהוגדר מראש עבור כל מפגש (בפרקטיקה הפרטית משלמים לפחות 300 ש״ח לפגישה, ובחישוב מהיר, 6 שקלים לדקה...). 

אחד הגורמים המשמעותיים ביותר של הברית הטיפולית על אף היותו טריוואילי ולכאורה ברור מאליו הוא התעניינותו של המטפל במטופל.

כולנו מקווים שאנשים בחיינו יתעניינו בנו ושיהיה אכפת מאיתנו, על אחת כמה וכמה בטיפול נפשי.

זו משאלה נרקיסיסטית בריאה, בסיסית וחיונית בחיים ומטפלים יודעים שהמטופל (כמו כל אחד אחר) מבקש לממש אותה כתנאי בסיסי.

כשהמטפל מנקר, או נרדם, במהלך פגישה טיפולית, מתעוררת במטופל פגיעה ועלבון.

זה מעליב.

ובצדק:

• איך יתכן שהמטפל לא מתעניין בי?

• איך הוא מעז להירדם?

• יכול להיות שאני משעמם את הפסיכולוגית שלי?

מי נרדם? אני מתרכז!

הירדמות המטפל בעדשה הפסיכודינמית

הפסיכואנליטיקאי הראשון שהתייחס להירדמות היה שנדור פרנצי, שפרץ דרך גם בערוצים יצירתיים אחרים - 

במאמרו ״הטכניקה הפסיכואנליטית״, אותו פרסם האנליטיקאי ההונגרי ב-1919, ניגש פרנצי לחווית המבוכה שמתעוררת במטפל כאשר הוא מאבד שליטה על עיניו הנעצמות. 

יחד עם זאת, למרות ישירותו ואומץ לבו של פרנצי, חשוב לזכור שהוא כתב בתקופה התחלתית של כרונולוגיית הטיפול הנפשי והניתוח שהוא מעניק לעייפות המטפל מפנה ביקורת זהירה כלפי המטופל. פרופ׳ עמנואל ברמן (שיחות, 2000), מצביע על כך שכאשר פרנצי בחן את המקורות הקליניים להירדמות המטפל, הופנתה זכוכית המגדלת האנליטית לעבר האסוציאציות הדלות של המטופל, במקום לקחת אחריות מאוזנת יותר ולחקור את המציאות הפנימית של המטפל (או לפחות את המרחב הבין-אישי בין השניים).

היינריך ראקר, פסיכואנליטיקאי פורץ דרך בחקר יחסי ההעברה וההעברה הנגדית, התייחס בהמשך לסוגיית הנמנום שהעלה פרנצי, והביא אותה כדוגמא לשימוש בהכחשה, בה תרומתו ומעורבותו הלא-מודעת של המטפל מושלכת על עולם המטופל. 

רבים מהפסיכולוגים ההתייחסותיים של ימינו, שתורתם מושתתת על הגישה הפסיכודינמית,  יתייחסו לניקורים של המטפל כביטוי שמייצג אנאקטמנט, פעולה התנהגותית לא מודעת שמקורה במערכת היחסים הייחודית בין המטפל הספציפי למטופל הספציפי.   

יורם חזן ז״ל, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי ישראלי פורה ואהוב, אף הולך צעד קדימה וכותב (שיחות, 2000):

״לפעמים שינה של המטפל בטיפול אינה אי-הימצאות, אלא היא הימצאות חיונית...״

אז מה עושים?

מכאן, יקח את זה המטופל לדרך ההתמודדות האופיינית יותר לאישיותו, תוך שימוש בנורמות המקובלות בחייו לגבי מערכות יחסים ותוך השענות על מנגנוני ההגנה האישיותיים העומדים לרשותו. 

ישנן לפחות חמש אפשרויות: 

• להתעלם מהעניין ולהמשיך הלאה כרגיל, לפעמים מתוך נטיה לריצוי.

• לפתח כעס, תחושת זכאות ותובענות, לשתוק ולצפות שהמטפל יבין אותנו (קוראים לזה גישה פאסיבית-אגרסיבית ואין אפילו אדם אחד שהרוויח ממנה בהיסטוריה של התקשורת האנושית)

• להשטיח את החשיבות של היחסים הטיפוליים ולהתקדם

• לסיים את הטיפול,  בנשירה איטית, אולי אפילו במטרה שזה לא יורגש ותסיימו עם תירוץ אחר

• לשאול את המטפל על הסיבה להירדמות.

טוב, אנחנו כמובן מעדיפים את האפשרות החמישית: 

מטפל נפשי טוב יודע לקחת אחריות על ניקורים, פיהוקים או אפילו על הירדמות בטיפול, אבל מטפל מצוין יודע לשער שההירדמות אינה מקרית, אלא מהווה התרחשות לא מודעת רבת-ערך בתוך מערכת היחסים הטיפולית. מטפלת טובה אמורה לשאול את עצמה מדוע זה קורה, כיצד זה קשור לתחושותיה כלפי המטופל ובעיקר כיצד מבטאת ה'כניעה לעייפות' את יחסיו של המטופל עם אנשים אחרים בחייו.

אבל רגע, בואו נעשה סדר: מטפלים לפעמים כותבים תוך כדי הפגישה הטיפולית, הם מסכמים אותה ברשומה רפואית מיד לאחר סיומה והם דואגים לעירנותם המלאה אפילו אם הם רואים מטופלים ברצף לאורך שעות ארוכות. אפשר אמנם להבין ולקבל את העובדה שכל פסיכולוג הוא קודם כל בן אדם ושיש לו חולשות. אפשר להבין גם שבחר במקצוע שבו הוא מקשיב שעות רבות ביום לאנשים רבים. אז קדימה, בואו נפתח על זה שיח אותנטי: 

מה לעשות אם פסיכולוג נרדם בטיפול?

כאשר פסיכולוג נרדם במהלך פגישה טיפולית, אנחנו רוצים למצוא את הדרך הנכונה ולדבר על זה. 

עם כל ההסברים והפרשנויות הפסיכולוגיים שמסביב, טיפול פסיכולוגי הוא בסופו של דבר שירות שניתן לך עבור תשלום, והירדמות במהלכו אינה תקינה. 

אם הניקורים קרו יותר מפעם אחת, העלו את הבעיה ובדקו מה קורה.

זה נכון במיוחד אם הטיפול הזה יקר לליבכם, אם יש לכם אומץ ואם אתם רוצים לעבוד בו קשה, בררו עם המטפל:

"למה לדעתך קשה לך להישאר ער בפגישה איתי?".

התשובה, ובעיקר התהליך שתעברו יחד כדי להגיע אליה, עשויים להיות שווי ערך למפגשים טיפוליים רבים.

מקורות והמלצות קריאה:

דר׳ עפרה אשל (2000). של מי השינה הזאת לעזאזל?: או: חקירה באפילה. מתוך כתב העת שיחות. כרך יד׳, חוברת 3, יוני 2000

פרופ׳ עמנואל ברמן (2000). המטפל הנרדם: בהלה ואתגר. מתוך כתב העת שיחות. כרך יד׳, חוברת 3, יוני 2000

יורם חזן (2000). עח השינה של המטפל בטיפול. מתוך כתב העת שיחות. כרך יד׳, חוברת 3, יוני 2000

התנמנמות השלכתית (2011). 3.5.2011. מתוך מדור שפיות זמנית, אתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=270

Stephen Metcalf (2011). The Sleeping Cure.. MAR. 4, 2011. New York Magazine: http://nymag.com/news/features/sleeping-shrinks-2011-3/

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

1 באפריל 2022   

מהי אישיות פאסיבית-אגרסיבית?

התנהגות פאסיבית-אגרסיבית היא דרך תקשורת בה כעס מובע בצורה לא עוינת לכאורה, דפוס אישיות בו אדם מבטא תוקפנות באופן עקיף, כמעט אף פעם לא באופן ישיר.

התנהגות פסיבית אגרסיבית יכולה לקבל מגוון צורות, בתלות באדם ובסיטואציה, אך לרוב היא מתאפיינת בהתחמקות, תירוצים, שקרים, דחיינות, ציניות, מיקרו-אגרסיה, טיפול בשתיקה, סרקזם ומענה מעורפל לשאלות ישירות.

לעיתים נדירות, בעיקר בעת לחץ חברתי קיצוני או חרם קבוצתי של ממש, נוכל לראות אצל הפאסיבי אגרסיבי גם ביטויים של זעם, בדרך כלל זעם אצור שנפרק אחרי השתקה והתכחשות ממושכת.

התקשורת של הפסיבי-אגרסיבי עמוסה במסרים מבולבלים - מחד, הם חווים קשת רחבה של רגשות, ומבחינתם מדובר בתוצר של פגיעות, נחיתות וקורבנויות.  מאידך אין להם מסוגלות ומיומנויות יעילות להעביר את המסר הבינאישי כהלכה.

כולנו מתמודדים עם דחפים תוקפניים, ולעיתים קרובות לא נוח לנו איתם. אבל אדם עם אישיות פסיבית-אגרסיבית יימנע מהם בכל דרך אפשרית. 

קצת מוכר לא? :-)

כפי שנראה בהמשך המאמר, המחירים של התנהגות פסיבית-אגרסיבית בזוגיות ומערכות יחסים. בעיקר כי היא בעצם התנהגות מאוד אגרסיבית...

לפניכם הסרטון הכי טוב ברשת,

שמסביר מצוין על פסיביות-אגרסיביות: 

מהם מקורות המושג פאסיב אגרסיב?

ההגדרה פסיבי אגרסיבי עלתה לראשונה כהגדרה קלינית במהלך מלחמת העולם השניה: היא שימשה לתיאור חיילים שסירבו לעמוד בדרישות הקצינים, לא בדיוק סירבו פקודה, אלא ״נצנצו״... :-)

עד ל-DSM-3, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, אבחנה של הפרעת אישיות פאסיבית אגרסיבית (PAPD) הייתה עדיין חלק מהפרעות האישיות  -  היא הוגדרה כמקרה הקיצוני ביותר של דפוס התנהגות פסיבי אגרסיבי, בו האדם נמצא באי-שביעות רצון כללי מחייו ובתחושת אי-שקט תמידי.

מדובר היה בהפרעת אישיות שנויה במחלוקת שפסיכולוגים רבים לא הסכימו לקבלה. 

ואכן, החל מ-1994, PAPD כבר אינה רשומה בטענה שאינה זוכה לתמיכה מחקרית מספקת ולכן אינה מצריכה קטגוריה נפרדת. 

האלטרנטיבה הדיאגנוסטית מכונה "הפרעת אישיות נגטיביסטית", אבחנת ביניים שמחפשת עדיין את מקומה בשיח הקליני בעולם.

בתמונה הקלינית ניתן לראות קווים אישיותיים נרקיסיסטיים, גבוליים, שינויים תכופים במצבי הרוח עד לסימפטומים דו-קוטביים.

מהן הסיבות לפיתוח אישיות פאסיבית אגרסיבית?

אישיות פסיבית-אגרסיבית מתפתחת מתוך חוסר ביטחון עצמי, קושי באסרטיביות, אישוז עם סמכות, התרסה והתנגדות, תלותיות, ביקורתיות וסרקזם. יותר מהכל, נראה שהמניעים קשורים לפחד ולחרדה. 

בנוסף, יש רווח משני מהתנהגויות כאלה, שכן מרבית האנשים יבינו ויפרשו את האדם כבעל אישיות נוחה ולא קונפליקטואלית. לעיתים ההתנהגות אינה מכוונת ולעיתים היא מהווה אסטרטגיה התנהגותית לא יעילה להתמודד עם חוסר אונים. 

גורמי סיכון

כדי להבין טוב יותר את המקורות הפסיכולוגיים של דפוס ההתנהגות הפסיבי-אגרסיבי, אפשר לראות תנאים מסוימים בהם גודלו כילדים: 

• ילדים שגדלו במסגרת עם משמעת נוקשה.

• מי שלא קיבלו אפשרות להביע כעס ואי-שביעות רצון בעוצמה מלאה.

• מבוגרים שסבלו מהזנחה כילדים, או במצבים בהם גדלו להורים שאינם מתפקדים.

• אנשים רגישים שגדלו בסביבה מטפחת, נוטים יותר לשמור לעצמם את רגשותיהם במטרה להגן ולשמור על קרוביהם, ולכן נאלצים למצוא דרכים אחרות לביטוי רגשות וצרכים.

חשוב להבין שרגשות אינם נעלמים כאשר אין להם מקום להתפרץ, הם מוצאים דרכים חלופיות לצאת החוצה. יש אנשים החונקים בקרבם את רגשותיהם עד כמה שיכולים, מה שנגמר בסופו של דבר בפיצוץ רגשי וסערת רגשות שמתקשה לשכוך.

פאסיביות-אגרסיביות בזוגיות

מכיוון שגברים מתאפיינים בדפוס פאסיב-אגרסיב יותר מנשים, סביר שנראה התנהגויות כאלה כדרך למסך כעסים במהלך קונפליקטים זוגיים. הם נוטים לאחר, לשכוח מחויבויות שנתנו לגבי מטלות בבית ולבסוף להטיל את האחריות והאשמה על דרכיה הביקורתיות של בת הזוג המיואשת.

זוגיות כזו מתסכלת ומתישה - התחושה בבית היא ש"הולכים על ביצים" עם בן זוג ש'אורב' כדי לאגור תכנים מאשימים לקראת המריבה הבאה, כאשר באופן קבוע הוא אינו נוטל אחריות על חלקו, אלא מייחס לבת הזוג התנהגויות מסרסות, פוגעניות ואלימות כלפיו. את עלבונם הם בולעים בחיוך, מה שמותיר את בת הזוג מבולבלת לגבי הסטטוס הרגשי בו מצויים היחסים.  

לגברים עם נטיה תקשורתית פאסיבית-אגרסיבית יש קושי עצום ביצירת אינטימיות ובתרומה להתפתחות הקשר. גם כאשר מריבה נפתרת, הכעס נצבר ולא נוצרת התקרבות זוגית אמיתית (שמאפיינת תנועתיות טבעית אחרי התפייסות). הכעס מותמר בהמשך לטינה ולעוינות ובמקרים מסוימים לדחפים ולפנטזיות על נקמה. 

חשוב לומר לבן הזוג פעם אחר פעם שהתנהגות כזו היא חציית גבול שאינה מקובלת, שכן היא מהווה סוג של התעללות נפשית בזוגיות. המפגש עם החלקים הנרקיסיסטיים של בן הזוג מאוד קשים להכלה ולהתמודדות. הם מבלבלים, מתעתעים ובמקרים מסוימים נחשפת מידת אכזריותם לאחר פרידה וסיום הקשר.

תנועת המטוטלת בין קורבניות לבין תוקפנות עלולה להוציא אותך מדעתך. 

לכן חשוב לעמת אותם, לא לוותר ולא לזרום עם הקורבניות. ואם זה לא אפשרי בתוך הקשר -  לדחוף חד-משמעית לכיוון פסיכותרפיה זוגית. 

פגיעה באחרים ובעצמי

ההתנהגות הפאסיבית- אגרסיבית לא מתבטאת רק בתקשורת חסרה. התנהגויות רבות מביאות, בדרך כלל בלי כוונה, לפגיעה באדם אחר. במקום העבודה, כאשר אדם נענה למשימה אותה הוא לא רוצה לבצע (שהרי הוא לעולם לא יאמר "לא"), הוא יכול לבצע אותה באיטיות נוראית, לאחר לעבודה, להזדחל כל הדרך בנגמ"ש עליו לא הסכים לנהוג, ולעכב תרגיל אוגדתי שלם, או להתעכב על כל פרט ופרט- וכך להביע את כעסו באופן עקיף שפוגע בעמיתיו, במפקדיו או במנהליו.

אם אכפת לכם מהאדם הפסיבי-אגרסיבי, חשוב לתת לו משוב, שכן לעיתים המודעות לצורת התקשורת הזו עשויה להיות נמוכה.

על הנטייה הפסיבית אגרסיבית לרצות אחרים (Pleasers) < 

איך מטפלים נכון באישיות פאסיב אגרסיב?

חשוב לדעת כי ניתן לאבחן התנהגות פסיבית-אגרסיבית וגם לטפל בה.

הטיפול יכול להתקיים במסגרת טיפול פרטנית והן במסגרת טיפול זוגי, במידת הצורך.

לאנשי המקצוע היכולת לסייע לאדם למצוא את המקום בחייו להביע את רגשותיו באופן ישיר, ובמקרה של טיפול זוגי- לסייע לבני הזוג לבנות קרקע פוריה לשיחה כנה, שלא תותיר צורך בהתנהגות מרומזת, עקיפה והרסנית.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

פגישה טלפונית קצרה

 עם מתאמת טיפול -

 להרשמה (ללא עלות)

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון - 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

שיחת הכוונה לטיפול ומטפל

 עם מתאמת בכירה -

 בזום או במכון (70 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

קראו המלצות 

 על טיפול במכון טמיר

 נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

3 בדצמבר 2023   

מקורות:

Lim, Y. O., & Suh, K. H. (2022). Development and Validation of a Measure of Passive Aggression Traits: The Passive Aggression Scale (PAS). Behavioral sciences (Basel, Switzerland), 12(8), 273. https://doi.org/10.3390/bs12080273

Millon T. Disorders of Personality: DSM-III Axis II. New York: John Wiley and Sons; 1981

Skodol, A. E., Clark, L. A., Bender, D. S., Krueger, R. F., Livesley, W. J., Morey, L. C., ... Oldham, J. M. (2011). Proposed changes in personality and personality disorder assessment and diagnosis for DSM-5 Part I: Description and rationale. Personality Disorders: Theory, Research, and Treatment, 2, 4–22.

https://www.healthline.com/health/passive-aggressive-personality-disorder

https://www.healthyplace.com/personality-disorders/malignant-self-love/negativistic-passive-aggressive-personality-disorder/

https://en.wikipedia.org/wiki/Passive%E2%80%93aggressive_personality_disorder

https://www.wikihow.com/Deal-with-a-Passive-Aggressive-Relationship

https://www.angermanagementresource.com/passive-aggressive.html 

טיפול נפשי למבקשי מקלט מאפריקה 

בשנת 2019, לפני ההוצאה לפועל של גירוש מבקשי מקלט, מהגרי עבודה, פליטים ו/או מסתננים ממדינות אפריקה, פורסמו שלל עצומות של פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, סופרים ומשוררים, טייסים, רופאים, אקדמאים, אמנים, בני נוער, וקהילות רבות אחרות, ומולן קולות שרואים בתהליך הגירוש צעד רגולטורי הכרחי, למשל במטרה לשקם את איכות חייהם את אזרחי המדינה, תושבי דרום תל אביב.

שמחנו לראיין את איל גינזבורג, עו"ס קליני המטפל במרכז מסיל"ה בתל אביב, במקביל לעבודתו כפסיכותרפיסט בתל אביב במסגרת מכון טמיר.

ראיון עם איל גינזבורג,

עו"ס קליני, לשעבר מטפל במרכז מסיל"ה

מראיינת:

מור צח מוכתר, תלמידת MA

בפסיכולוגיה חינוכית

הי איל, ספר לי על הייעוץ בקרב מבקשי מקלט

מדובר לא רק במבקשי מקלט, אלא באוכלוסיה מאוד ספציפית של מבקשי מקלט שעברו עינויים, סחר ועבדות בדרך לכאן והוכרו על ידי מדינת ישראל כקורבנות של סחר ועבדות וכתוצאה מכך מדינת ישראל מספקת להם סוג של אכסנייה טיפולית. אני העובד הסוציאלי של הגברים שנמצאים במרכז לשורדי סחר ועבדות של מסיל"ה. כלומר, יש מרכז יום למה שאנחנו מכנים שורדי סחר ועבדות, שכאמור 95% מתוכם גברים מאריתריאה שנחטפו בדרכם לישראל, הוחזקו מספר חודשים במחנות העינויים בסיני, שילמו סכום מטורף של כסף, בסביבות 30 אלף דולר, כדי להשתחרר משם ויצאו למדינת ישראל מלאי צלקות נפשיות וגופניות ומקבלים טיפול במרכז. דבר ראשון, הטיפול הוא באמת פיזי: לייצב אותם. את זה אנחנו עושים עם כל מיני ארגונים שונים אבל מה שמשמעותי בהקשרנו זה הטיפול הנפשי.

מטבע הדברים, מבקשי המקלט סובלים ממה שמוגדר בספרות כהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD  Post-traumatic stress disorder), למרות שאני כבר חייב להגיד שמההתנסות שלי האופן שה-PTSD מתבטא אצל האנשים הללו, לפחות אצל הגברים שאני מטפל בהם, הוא שונה מהאופן שאני מכיר מתופעות PTSD  שמתוארות בספרות המערבית ואפילו בתפיסה הישראלית (שגם אותה אני מכיר בתור קב"ן שעובד הרבה מאוד שנים עם נפגעי PTSD של צה"ל ומכיר את התורה).

אז בעצם אחד הדברים שאני אומר הוא שהתורה הטיפולית הסטנדרטית אינה לגמרי רלוונטית עבור האוכלוסייה שאנחנו עובדים איתה, כי התופעות של PTSD שאנחנו פוגשים אצלם מאוד שונות ממה שמתואר בספרות המקצועית. כך למשל, תופעות כמו קושי לצאת לעבוד ונטייה להתמכרויות שמאוד נפוצים ב-PTSD המערבי כמעט ולא רואים כאן, זאת אומרת, אלה אנשים שבלית ברירה מוכרחים ומוצאים את הכוחות לעבוד ולא להתפתות להתמכרויות כגון הימורים, סמים ואלכוהול, אבל הם עושים זאת בצורה של צמצום הנפש שלהם לשני דברים: עבודה ושינה.

אחת המטרות של הטיפול הנפשי למבקשי מקלט היא להרחיב את זה: לעודד אותם לתרבות פנאי, לעודד אותם להיעזר בשירותים, לפתח קשרים – אחד הדברים שאנחנו מבינים הוא שהם למשל נמנעים מקשרים בין אישיים. כי קשרים זה תרבות ופנאי, כי קשרים זה כסף, כי קשרים זה מחויבות, כי קשרים זה אינטימיות, כל הדברים שהם פוחדים מהם. אפרופו אינטימיות – אני מדבר על גברים שלא רק עברו עינויים אלא גם נוצלו מינית, נאנסו, כך שכל התפיסה הגברית שלהם, כל התפיסה של אינטימיות, של המיניות שלהם מאוד השתבשה כתוצאה מכך. אז בעצם הם מוחקים חלקים מאוד רחבים מהאישיות שלהם. האינטראקציה עם המטפל מאוד חשדנית.

איך הם תופסים את הטיפול?

מדובר בחבר'ה שכאמור מגיעים מאריתראה, מאפריקה, חלקם מאתיופיה, וכל המושג של הטיפול הנפשי אינו מובן להם. אני אתן דוגמאות קטנות: יש לי הרבה מאוד מטופלים פה פרטיים ואף אחד מהם למשל לא שלח לי בקשת חברות בפייסבוק. המטופלים של המרכז שולחים הצעות חברות על ימין ועל שמאל. זאת אומרת, אפילו התפיסה הזאת של גבולות בטיפול שונה אצלם. דוגמה נוספת היא שעת הפגישה. אי אפשר לקבוע איתם שעה ברורה. אתה לא יכול להזמין אותם לארבע, לקיים איתם פגישה מארבע עד חמש ולסיים. אתה יכול לשאוף לזה אבל זה לא יעבוד, זה לא יקרה, זה גם ירתיע אותם. אתה מזמין בארבע, הם מגיעים בשש וחצי, הם נשארים לפעמים שעה וחצי, לפעמים אחרי עשר דקות הם הולכים, התפיסה של טיפול פסיכולוגי היא מאוד שונה.

מדוע יש פחות דגש על הצבת גבולות בטיפול באוכלוסיה זו?

הרבה מאוד דברים נחווים כאי-אמון. אז למשל, ציינתי קודם את עניין החברות בפייסבוק – אם אני לא אאשר אותם כחברים זה ייחשב כפגיעה באמון. אמון הוא חלק מאוד משמעותי בטיפול איתם, כיוון שמדובר באנשים שנפגעו באופן קשה מאוד, שהיו קורבן לאחד הדברים הכי מזעזעים שהאנושות יכולה לעשות וכל התפיסה שלהם לגבי טיב האדם, טוב האדם נפגע. אז דבר ראשון אתה צריך במובן מסוים לשקם את האמון שלהם במין האנושי. אמירות טריוויאליות, כמו: "השעה שלנו נגמרה, אנחנו חייבים לסיים", "אני מצטער, לא הגעת בזמן, תבוא בשבוע הבא", "אני לא מאשר לך חברות בפייסבוק" – אלו תגובות שממש נטמעות עמוק, שלא לדבר על הטיפול של האדם הלבן באדם השחור, שאין מה לעשות, גם הוא נוכח בחדר.

"הטיפול של האדם הלבן באדם השחור" – זה משהו שממש מורגש בטיפול?

הם נכנסים לחדר בו מטפל בהם אדם לבן, שבתפיסתם הוא 'מסודר', עשיר, שלא חווה את הדברים הקשים שהם חוו, זה נוכח. הם מאוד רגישים למקומות כאלה שבהם הם מרגישים מקוטלגים ורואים זאת כגזענות, למרות שכמובן אין זה המצב. זו דינמיקה שכמטפל אתה חייב להיות ער אליה. אגב, זה יכול לקחת לשני הכיוונים – זה עלול לעורר חשדנות מאוד גדולה ולעומת זאת אנחנו גם קולטים גברים שמביאים התמסרות מאוד גדולה, מן הרגשה ש"סוף סוף מישהו מקשיב לי", סוף סוף מפגש שונה עם הממסד פה בישראל, עם האדם הלבן. רוב האינטראקציה של האנשים הללו עם הישראלים, הלבנים, היא במשרד הפנים, מול 'בעל הבית', אינטראקציות שקשורות לרוב לסמכות והן לא נעימות. לראשונה מישהו בא ומקשיב להם, מעודד אותם לדבר, מתעניין בהם. אז כמו שיש את אי הידיעה מה לעשות עם הדבר הזה ואולי הימנעות, יש לפעמים גם סוג של התמסרות מוחלטת. אני מדבר על הודעות בטלפון הניד, הודעות בפייסבוק ועוד, כל מיני התנהגויות שמתרחשות מעט מאוד עם המטופלים הקלאסיים שמפנימים את המסגרת של הטיפול.

איך הטיפול באוכלוסייה זו תורם לך כמטפל?

דבר ראשון אני מרגיש שאנחנו ממציאים את עצמנו מחדש בעבודה הקלינית הזו, כי התופעה של שורדי מחנות העינויים היא חדשה יחסית. אני יכול לנסות אולי להקביל את זה לניצולי שואה, כי זה באמת לא רחוק משם. בשחרור מהשבי, הגברים הללו שוקלים 35 קילו. אנחנו מדברים על מצבים מאוד קשים שאין עליהם חומר מקצועי. אין על זה ספרות והספרות שקיימת היא לא רלוונטית. אז דבר ראשון זה מאוד מאתגר בתור מטפל לחשוב מה הדבר הנכון, איך להגיב - אני צריך לזרוק את כל הספרים הביתה ובעצם להמציא את זה מחדש. זו היכרות עם תרבות אחרת, היכרות עם ניואנסים אחרים. זו גם עבודה עם מתורגמן, שזה גם לא פשוט, או עבודה בעברית או אנגלית מצומצמת. אתה צריך לחשוב טוב באיזו צורה לנסח את השאלות, כך שמדובר על אתגר אחר לחלוטין. אני אתן דוגמא קטנה בעולם המושגים: כשאני שואל "איך אני יכול לעזור לך?" המשמעות שונה בתרבות הישראלית ובתרבות האריטראית. כשמישהו בתרבות האריטראית שואל "איך אני יכול לעזור לך?" המשמעות היא "כמה כסף אתה רוצה שאתן לך?", כלומר, כבר בשאלה בסיסית שכזאת אתה צריך לשקול איך לנסח אותה. וזה ממשיך הלאה: השימוש בשאלות סגורות, השימוש בשאלות פתוחות, מחוות גופניות, כמעט כל דבר שקיים בטיפול נפשי נמצא בבדיקה מחדש: האם זה נכון? האם זה מתאים? אני גם חייב להגיד שזה גם סוג של ניסוי ותעייה. עכשיו, שנה וחצי אחרי שהתחלתי לטפל באוכלוסייה הזו, אני יכול להגיד שאני יודע יותר טכניקות או התערבויות שעובדות, אבל זה אחרי הרבה מאוד ניסיונות. מהבחינה הזאת זה הפך אותי למטפל עם ראייה יותר רחבה, עם סוג של הרפתקנות להתנסות ובאמת עם מגוון כלים שאני מוצא שניתן להשתמש בהם גם במקומות אחרים.

לסיכום?

אני חושב שהעבודה שאנחנו עושים במרכז היא חממה שקצת מנותקת מהסביבה, וזה גם מעלה דילמה, היחס המאוד קשה שהם מקבלים מהסביבה בארץ אל מול מה שקורה כשהם מגיעים לחדר הטיפול וחווים משהו אחר, שאולי יכול לעורר אצלם תקווה, אבל אולי גם יכול לייאש אותם בגלל השאלה "למה לא כולם ככה?". אני שואף ומקווה שבעתיד הפער בין מה שאנו נותנים להם ובין מה שהם חווים בחוץ לא יהיה כל כך גדול.

הלוואי. תודה רבה אייל.  

האם הפסיכולוג יגיד לי

מהי האבחנה

הפסיכיאטרית שלי?

למרות שקיימת זכות חוקית של המטופל לדעת,

ולקבל את הרשומות הרפואיות שכתב הפסיכולוג -

השאלה היא כיצד נכון לתקשר את המידע.

מור צח מוכתר פנתה לעשרה מטפלים

ופסיכולוגים מנוסים עם השאלה הבאה,

וביקשה עליה תשובה אנונימית:

"במידה והמטופל מבקש -

האם תשתף אותו באבחון ההפרעה

שהוא מתמודד איתה או לא?

אם כן, איך"  

בתור מטפל, באיזה מקרה היית מסרב לשתף מטופל באבחנה?

תלוי בשלב בטיפול 

אני חושבת שכן לשתף, חשוב שמטופל יידע ממה הוא סובל - זו גם זכותו לדעת וזה גם עוזר לו לדעת איך להתמודד. יותר מזה - אני חושבת שצריך לדבר איתו בגובה העיניים ולחפש יחד איתו את דרכי ההתמודדות.  סייג: אם מדובר בשיתוף שמאד יחמיר את המצב בתזמון בו נשאלת השאלה - כמו מקרה שטיפלתי בו של היפוכונדריה - כל עוד החרדות היו מאד חזקות, בהתייעצות עם הפסיכיאטרית נמנענו מלהגיד למטופל את המונח עצמו והשתדלנו לפשט לו את זה. כשהחרדה נרגעה הוא היה מסוגל לעכל ממה סבל והתמודד בהצלחה.

ש, מטפלת CBT בתל אביב

האבחנה כמקור ללמידה

אני הייתי משתף את המטופל במיוחד אם הוא מבקש. התחושה שאני מחזיק מידע שאיני משתף עם המטופל אינה תורמת בעיני לטיפול כמו גם אם אני מסרב לענות לשאלת המטופל. ידיעת ההפרעה שהוא מתמודד איתה יכולה לעזור לו, הוא גם יכול לקרוא עליה מעט ואולי להתחבר לקבוצות תמיכה בה חברים מתמודדים נוספים עם ההפרעה. הוא יכול גם שיש היבטים מחוץ לשליטתו כתוצאה מאותה הפרעה.

לנוכח כל אלו אני בהחלט בעד לשתף ואף מעודד את המטופל ללמוד יותר על ההפרעה, בסייגים כמובן שלא כל מה שהוא קורא יתאים לו במדויק. 

א, עו"ס קליני, פסיכותרפיסט ומטפל קצר מועד בתל אביב

המטופל כשותף שווה ערך

הגישה הפסיכודינמית הקלאסית מציגה לעיתים פרספקטיבה פטרלניסטית: המטפל הוא "הבוגר" המחזיק אצלו את הידע לגבי הפתולוגיה של המטופל, הסיבות להתנהגות הנובעות מהכוחות הדינאמיים, ופעמים רבות הטיפול והחיים הנכונים עבור המטופל.

בעשורים האחרונים, הולכים וגוברים קולות של גישות נוספות, שמסרבות לראות במטופל "ילד פאסיבי", כי אם שותף מלא לתהליך הטיפולי. כמטפלת באחת מגישות הללו, טיפול קוגניטיבי התנהגותי - CBT - אני גורסת כי כבר בתחילת הטיפול, בשלב ההמשגה, כדאי לשטוח בפני המטופל את שם ההפרעה עמה הוא מתמודד, הסימפטומים הנובעים ממנה, ותוכנית הטיפול. זאת מתוך ראיית המטופל כשותף הכרחי ושווה ערך לתהליך.

אני מאמינה שלמטופל יש זכות לדעת ממה הוא מתמודד, וכי רק במקרים בודדים וספורים, כאשר יש ביטחון מלא כי גילוי האבחנה יזיק לו או למשפחתו, אני אמנע זאת ממנו, אך בשאיפה שלאחר התייצבות במצבו, אוכל לשתף אותו באבחנה.

ל', מטפלת קוגניטיבית התנהגותית בכפר סבא, לילדים, נוער ומבוגרים

הפחתת סטיגמה ובושה

ככלל, שיתוף המטופל באבחנה של המטופל הוא דבר חיובי ומקדם בטיפול. פעמים רבות אנשים חשים הקלה מעצם העובדה שלקשיים ולמצוקות שלהם יש שם וכתובת, שאחרים התמודדו עם זה לפניהם ושאפשר לטפל בזה. תחילה, הבהירות וההבניה עוזרות להרגיש נורמליזציה מסוימת, מעין צרת רבים חצי נחמה יחד עם התחושה שאני לא חריג ופגום משום שיש לי בעיה מסוימת. שנית, ההגדרה בשם וההסבר של ההפרעה יוצרים החצנה שלה, כלומר מקדמת את התחושה שהבעיה היא לא "אני", אלא היא בעיה ואפשר לטפל בה וכל "אני" ארגיש טוב יותר.

לבסוף, קיים היום ידע רב ומקיף בנוגע להפרעות נפשיות שונות, ידע והבנה שלהן מוריד את הסטיגמה והבושה סביבן ולכן מעודד פתיחות וקבלה בטיפול. מילה אחת של הסתייגות: כאשר מטופל מבקש לדעת מהי האבחנה שלו חשוב תחילה להבין מאיזה מקום הוא שואל את זה ומתוך כך להתייחס, שכן במקרים מסוימים הדבר יכול להגביר חרדה במקום להרגיע ולקדם את המטופל. גם אם ההחלטה היא לשתף, חשוב להתאים את אופן ההסבר למטופל מתוך היכרות איתו הן מבחינה זו והן מבחינות טכניות כגון גיל, שפה ורקע תרבותי.

ל', פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער בתל אביב 

מצד אחד, מצד שני

במידה המטופל מבקש לשתף אותו בהפרעה שהוא סובל ממנה יהיה לי חשוב לברר איתו מהן הסיבות לכך שהוא רוצה לדעת.

יחד איתו נגיע לתובנה אם הוא באמת רוצה לדעת ומה ההשלכות האפשריות של ידיעה כזאת. במידה ונגיע להבנה שהוא רוצה לדעת ועבורו באופן אישי היתרונות בידיעה עולים על החסרונות אני בהחלט אכבד את רצונו לדעת ואשתף אותו.

מטופל שכמה לאבחנה שתגדיר את הקושי שלו עשוי לחוש טוב יותר לאחר שיהיה מילים ושם לסבל היומיומי שלו. מצד שני מטופל אחר עשוי לחוש שהודבקה עליו תווית והוא איבד את החוויה של היותו אדם בריא בנפשו וללא הפרעה מוגדרת.

ל', עו"ס קלינית, מטפלת באוריינטציה דינמית

אנשים מכירים את עצמם יותר טוב מהמטפל הכי מקצועי

השיחות שלי הפונים אליי לטיפול הן בגובה העיניים. אחד המשפטים הראשונים שאני אומרת לאנשים שמגיעים לטיפול או לייעוץ הינו שאני משתפת במחשבותיי ולא שומרת מידע לעצמי. אם אני חושבת משהו, תמיד ארצה לבדוק איתם.

אני מאמינה שרוב האנשים מכירים את עצמם יותר טוב גם מהמטפל הכי מקצועי. ואנחנו רק יכולים תוך כדי וידוא עמם לארגן, לסדר את הדברים שהם יודעים עמוק בפנים אבל נשכחו, נחסמו הלכו לאיבוד מכל סיבה שהיא.  מידע הוא כוח ונותן לאדם את האמונה שהוא לא מטופל פאסיבי ויש לו את הכוח לעשות שינוי. אני מאמינה ביכולות של אנשים וחשוב לי שהם יידעו וירגישו שהכוח בידיים שלהם. אני בעיקר מנווטת, לפעמים מובילה ולפעמים מובלת ולצורך זאת הם זקוקים לידע שלי ואני לשלהם. 

השיתוף וכמוהו  טיפול יכול להצליח אם המטפל (אני) מפגין פתיחות, כנות, רגישות אמונה ואהבה כלפי האדם שבה להתייעץ עמו. ישנם פעמים שבהם המטופל מוצף, ואפשר להמתין לתזמון הנכון.  יחד אם זאת רצוי לא להתמהמה כי הכוח לשינוי נמצא אצל האדם שיושב מולך.

בגדול חשוב לי להתאים את האג'נדה לאדם. ולכן זה תלוי גם במוכנות של האדם שיושב מולי. לעיתים הדגש אינו בהכרח על ההגדרה המקצועית אלא על היכרות עם הסימפטומים הקשיים והאפיונים. הכי חשוב לעשות זאת מתוך רגישות ואהבה לאדם שמולך.

ר', מטפלת CBT ברעננה

זה לא ״אם לשתף״, זה ״איך לשתף״

מבחינתי אין דילמה על האם, חובתי לענות לו! הדילמה היא איך. 

חשוב למצוא את הדרך להגיד לו באופן אמפתי שישרת אותו.מבחינתי לאורך כל הטיפול יש חתירה לדעת יותר ויותר על עצמך, ללמוד לקבל את עצמך ולחיות עם עצמך. כלומר, גם אם מטופל לא שואל, אשאף לכך  שישאל, ואראה בזה התקדמות. כשמטופל שואל מה ההפרעה שלו הוא בעצם מבקש ממני להתקרב לשאלה מי הוא, לאמת שלו. אני ניגשת לזה כהזמנה להיכנס לתהליך של חקירה משותפת. מה שמעניין אותי זה לא ההגדרה, למשל של "דיכאון", אלא איך נראה הדיכאון האישי שלו. מתי הוא התפתח? מה יוצר אותו? מה משמר אותו? באילו תחומים הוא משפיע בחייו? החקירה המשותפת דורשת אומץ רב מצידו, כי במסגרת החקירה הזו הוא ייגע לא רק בכוחותיו, אלא גם באיזורים קשים, סבוכים, מביכים ואפלים שבו, שילכו ויתגלו לנגד עינינו באופן הדרגתי בהתאם ליכולת שלו ושלי להיות בהם. הנגיעה המשותפת שלנו באיזורים הללו הולכים ומתרחבים באישיותו, אולי דרך כאב, בהלה, פחד, אשמה ובושה אל עבר קבלה, שהיא זו שלמעשה מחזקת אותו ומרחיבה את דרגות החופש שלו. כלומר, אני שואפת שישאל מה ההפרעה שלו, מעבר לאבחנה ברמה ההתנהגותית, ושביחד נכנס למסע של גילוי וגדילה. היכולת של המטפל לענות על השאלה של המטופל חשובה כי מבהירה לו שהוא לא לבד בתהליך החקירה, מישהו איתו, רואה אותו, שותף לחקירה וזה יעזור לו להמשיך בתהליך.

ת', פסיכולוגית קלינית מומחית לילדים ולמבוגרים

המשגת הבעיה יעילה יותר משיום ההפרעה

אני מניח שב"הפרעה" התכוונת ל"אבחנה הפסיכיאטרית". אני מציין את זה כי אני לא חושב שיש עליונות כלשהיא לאבחנה הפסיכיאטרית של ה-DSM (ספר האבחנות הפסכיאטרי, מ.צ.) על פני סוגים אחרים של אבחנות. אחת ממסגרות האבחנות האחרות, היא "ההמשגה". זאת יכולה להיות המשגה קוגניטיבית, דינמית, פסיכואנליטית או אחרת.

אני תמיד אשתף את המטופל באופן שבו אני תופס את הקשיים שהוא מתמודד איתם - בהמשגה שלי לגבי ה"הפרעה" שלו, הקושי שלו. זאת המשגה שמתבססת על המילים של המטופל, על החוויות שלו. לגבי שיתוף בהפרעה הפסיכיאטרית זה תלוי מאוד באישיות של המטופל, ובניסיון להבין מה עומד מאחורי הבקשה. כאן יכולות להיות הרבה תשובות על פי המצב הספציפי. יש מקרים שבהם אני אחשוב ששיתוף בהפרעה פסיכיאטרית יקשה על המטופל לייצר לעצמו מרחב טיפולי, ויקשה על ההתמודדות עם הקשיים, ולכן אני אשתדל לא להגיע לשם. 

ג', פסיכולוג קליני מומחה עם ניסיון בעבודה עם ילדים, נוער ומבוגרים

מבחן הלל

למדתי פעם בקורס על אתיקה שהמבחן הכי טוב ונכון לשאלות אתיות הוא מבחן הלל. מבחן שעיקרו הוא- מה אתה היית רוצה? אילו אתה היית המטופל ולמטפל יש אינפורמציה, האם היית רוצה לדעת אותה? יש יתרונות וחסרונות רבים לידיעה. יש אנשים שטוב להם לדעת ויש אנשים שעדיף להם לדעת פחות. Tmi.... המטפל אמור להעריך את המטופל ואת כוחותיו ויכולותיו ולהעריך האם הידיעה תסייע או תגרום לנזק ולהיות ער לעיתוי .לכן, אני בגישה שצריך לכבד את המטופל ורצונותיו.

ש', פסיכותרפיסטית בראשון לציון, מטפלת דינמית ו-CBT

לגמרי כן

תמיד אשתף את המטופל באבחנה, הן מתוך כבוד לזכויות שלו והן במטרה להבין יחד את משמעותה עבורו והביטוי שהיא מקבלת בחייו על מנת לעזור לו להתמודד איתה. לפעמים גם בשביל לאפשר לערער או להרהר באבחנה ודיוקה. ב'אני מאמין' המקצועי שלי, וגם בראייה של טיפול סיביטי יש חשיבות רבה לעבודה משותפת עם המטופל כי אין מי שמכיר אותו טוב ממנו, ולפסיכואדוקציה (למידה פסיכו-חינוכית, מ.צ.) כי זה גם מרגיע לדעת שהתופעה מוכרת וברורה וברת טיפול וגם מאפשר להחזיר שליטה ואחריות על החיים.

ב', עו"ס קלינית, מטפלת קוגניטיבית התנהגותית

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

1 באפריל 2022   

 נסיים בחיוך?

זה טוב... 

כולנו נהנים ומתגרים מריגושים, מצפים להם ומתאמצים להשיגם. תכלס'- החיים היו די משעממים בלעדיהם.

עבור אנשים שונים, התנהגויות שונות נתפסות כריגושים, וכמעט כל פעולה עשויה להיות מרגשת, אבל התחושה הבסיסית דומה מאוד אצל כולנו: אנשים נרגשים כשהם צופים בספורט, בסרטים, בהופעות, כאשר הם מתחדשים ורוכשים מוצרים, אוכלים בתאווה, מקיימים יחסי מין, מהמרים, מטיילים, מתאמצים בספורט אתגרי ואפילו פותרים משוואות מתמטיות מסובכות.

כל אחד והריגוש שלו.

החיפוש אחר ריגושים, והצורך בהם, הוא טבעי ומשותף לכולנו, הוא לגיטימי וחלק מחיינו.

ועם זאת, גם הצורך המפעים הזה עלול לעבור את גבול הטעם הטוב ולהסב סבל ניכר למי שממש מתמכר אליו.

אוקי, אז הנה משפט חשוב:

אנשים שחיים על הקצה, עם עליות ומורדות, התרגשויות ודרמות, מתמודדים בעצם עם חיים קשים מאוד.

לא מקרה הוא שרוב בני האדם מעדיפים להתמקם, להסתגל ולשלם את המחיר החברתי של "להיות בסדר", תמורת חיים שגרתיים יותר.

תקשיבו למילים:

מה כל כך ממכר בריגושים?

רבים מאיתנו תרים בעניין ובסקרנות אחר ריגושים חדשים. למשל\, הלונה-פארק החדש שמציע את רכבת ההרים המפחידה ביותר.

מה כל כך מושך בזה?

מחקר חדש מעלה כי התגמול עבור התנהגות ריגושית הוא 'בוסט' במצב הרוח ועליה מיידית באנרגיה, אשר מלווה במקביל בירידה דרמטית בתגובתיות העיצבית.

אם ניקח את שתי ההשפעות הללו יחד, טוענים החוקרים, נקבל איזון רגשי שמאוד מיטיב עם המתרגשים וחובבי האקסטרים - לאחר חוויה של פחד קיצוני וחוסר אונים, תלאות החיים הארציים נחוות כמו משב רוח קליל.

פעולה שגרתית הופכת ללא אדפטיבית, או להתמכרות, כתלות בשני דברים:

מינון עשיית הפעולה ומידת השפעתה ההרסנית על האדם ועל חייו.

בהקשר שלנו, צורך בריגושים הופך להתמכרות כאשר החיפוש אחר הריגוש הופך להיות חלק עיקרי ומרכזי מחייו של האדם, תוך זניחת תחומים אחרים בחיים ותחושת מצוקה ממשית בהיעדר ריגוש. הבנתם? אדם שהתרגל לארוחות גורמה, לא יתפעל יותר מבילוי במסעדה לציון אירוע.

זוג שהתרגל ליחסים פתוחים (פוליאמוריים) לא יתרגש עוד מקיום יחסי מין סטנדרטיים וקונבנציונליים זה עם זה.

אשה שהרימה כבר סטארט אפ אחד ועשתה אקזיט מוצלח לא תגייס את אותה התלהבות התחלתית כמו בפעם הראשונה. יש כוח עצום להשלכות של הדרך בה אנו בוחרים לחיות, על מידת ההתפעלות שלנו מחיזוקים חדשים. המכור לריגושים, כמו המכור לסמים, זקוק ליותר ויותר מהאנרגיה הממכרת כדי להשיג תחושה משכרת דומה לקודמתה.

בניגוד להתמכרויות אחרות נפוצות יותר, רובנו לרגע לא מעלים בדעתנו את האפשרות להתמכר לריגושים.

בשל כך, מדובר בהתמכרות לה אין כמעט מודעות חברתית ושקשה מאוד לאבחן.

בניגוד להתמכרות לסמים, לאלכוהול ואפילו לסיגריות, בבסיס ההתמכרות לריגושים עומד צורך אנושי, סביר ולגיטימי. הפעילות עצמה היא שגרתית ומובנת, ולכן קשה לקבוע את הגבול הדק בו חיפוש תדיר אחר ריגושים הופך להתמכרות אליהם.

"אנו חושקים תמיד בתאווה

במה שאינו ניתן להשגה"

-- מילן קונדרה

ריגושים יוצרים עוררות גבוהה בגוף האדם. הם יוצרים תגובה פיזיולוגית של ממש, דפיקות לב, התפרצות אנרגיות, שינוי חיובי במצב הרוח.

יתר על כן, סביב הריגושים מתפתחת הרבה ציפייה, וכשהריגוש נותן לה מענה מספק- זה רק מייצר ציפייה חדשה וחזקה הרבה יותר. הריגוש יוצר אופוריה זמנית, וכאשר זו מתפוגגת- המכורים לריגוש מחפשים אחר אופוריה חדשה.

מרבית המכורים לריגושים מאוד מתקשים לרוב לנהל שגרת חיים 'אפורה', כמו זו של רובנו. כאן, ניתן לראות את האופן בו ההתמכרות משפיעה על חיי האדם. המכורים לריגושים עסוקים בחיפוש אחר הריגושים, בציפייה אליהם, ומזניחים פעמים רבות את חיי העבודה, חיי החברה והמשפחה. הם זקוקים לעוררות הגופנית ולאופוריה כל הזמן, אינם מסוגלים לייצר אותה במינונים קטנים ומדודים יותר, ובעיקר אינם מסוגלים בלעדיה.

לעיתים, ההתמכרות לריגושים עשויה לקבל צורה קבועה, של התמכרות לספורט אתגרי למשל, להימורים או ליחסי מין מזדמנים.

במקרים אחרים, ההתמכרות היא נטולת חוקיות וסדר, ומתבטאת בחיפוש מבולבל אחר ריגושים אקראיים. בסרטו המדהים של רומן פולנסקי, "ירח מר", ניתן לעקוב אחר ההתדרדרות הפסיכולוגית בדינמיקה של זוג שמקצין את עוצמת הריגוש מיום ליום, עד שלא נשאר יותר מקום לאינטימיות ולשגרה המבורכת של יחסי אהבה. התהליך ההרסני דורש יותר ויותר הסלמה והקצנה, עד שהיחסים מתקלקלים לתמיד.

האם אנו יכולים לשלוט בהתנהגותינו גם נוכח פיתוי משמעותי?

האם אפשר להתאפק  נוכח גירוי מפתה ביותר? "אין שום סיכוי שאנו מפסיק לעשן" - לרוב זו הגזמה, ההערכה של יכולת השליטה שלנו נמוכה מהמציאות- במציאות יש לנו יותר שליטה.

בצורה הפשוטה ביותר, אם נאיים על מישהו שאם יעשן נירה בו, האדם לא יעשן למרות שבתפיסה שלו הוא מכור חסר תקנה. באותה מידה, ככל שאתה מעלה את המחיר של הסיגריות כך תפחת הנטיה לעשן.

גם בסמים קשים כמו הירואין וקוקאין, כסף מהווה שיקול עבור משתמשים שמחליטים להפסיק בכלל החור בכיס. 

שני השלבים של גמילה מהתמכרות לריגושים

• ראשית, שבירת ההתמכרות והצורך הכפייתי בריגושים. לאחר מכן, למידה כיצד לנהל חיים בלעדיהם. השלב הראשון של הגמילה מצריך הפסקה חדה, לא הדרגתית, בחיפוש אחר הריגושים. זה עלול ליצור מצוקה רבה, אצל אדם שלעיתים כבר שכח כיצד נראים חייו ללא הרדיפה אחר הריגוש.

• בשלב השני, המתמכר צריך לחפש, לזהות ולאמץ אט אט את הדברים הקטנים והשגרתיים שמשמחים אותו ויוצרים עבורו את ההנאה הרגעית אותה רדף בריגוש. לעיתים, שיחת טלפון עם חברים, שמיעת מוזיקה, יציאה לריצה, קריאה - כל אלה עשויים לייצר את העוררות הגופנית הנעימה, לפחות בחלקה, לספק את האדם בצורה אדפטיבית ולהפחית את רף הגרייה הנמוך, שתובע עוצמת חשק ומשאלה עמוקה לריגושים קיצוניים יותר, שפוגעים בשגרת חייו. לצד זאת, צריך האדם לשקם את חייו, ללמוד להתמיד בשגרה שאימץ לעצמו, בקיום חיי חברה ומשפחה תקינים, וכן חיי עבודה פעילים.

שיטת CBT יכולה לתת מענה ראשוני טוב להתמכרות לריגוש, בתנאי שהמטופל מוכן לעבוד.

בניגוד לפסיכותרפיה הקלאסית, CBT הוא טיפול ממוקד וקצר טווח, אשר מתמקד בחיים בהווה, ב"כאן ועכשיו", ופחות בשבילי העבר העמוקים של המטופל, בעודו מכוון לפתרון בעיות ספציפיות עמן מגיע המטופל.

CBT מורכב מתהליך עיבוד קוגניטיבי שמטרתו ליצור שינוי בדפוסי החשיבה, לצד תהליך לימוד התנהגותי, אשר מוביל את המטופל לשנות את דרכי הפעולה שלו בעולם. CBT יתמודד היטב עם שינוי ההתנהגויות וההרגלים הבעייתיים.

בטיפול באוריינטציה פסיכודינמית. מתייחסים המטפל והמטופל לריקנות, לבהלה, לריצה החפוזה לפעולה שמגיעה אחריה, לקושי להחזיק את היצר והדחף הפנימיים, ליצירת מבנה פנימי עמיד לשנים קדימה ולויתור על משאלות ילדיות, חלקן אומניפוטנטיות, שגוררות כאב וצער של פרידה. המטופל לומד לקבל את האיזורים המשעממים בחייו ולהפיק מהם. הוא מתנסה בזכות לא לעורר בקרב אחרים עניין והתפעלות. הוא לומד כיצד להסתער ברוגע על מטרות חייו, בטווח הקצר ובטווח הארוך. עם הזמן מופנם היופי של חוויות שקט, במקום רעש והמולה, פנימיים וחיצוניים. הצורך בריגוש עובר התמרה ליצירה אמנותית ו/או סימבולית, כאשר הדחפים והיצרים החזקים מתועלים באמצעות סובלימציה לאיזורי ריגוש לגיטימיים ומותרים, איזורים שאפשר "להשתגע" בהם מבלי לשאת את המחירים הכבדים עבור המטופל ועבור אוהביו.

הגמילה האולטימטיבית היא תהליך שבסופו חוזר האדם האדם להינות מריגושים, מבלי לשחזר את ההתמכרות אליהם. זוהי פריבילגיה השייכת להתמכרויות מסוג זה, שאינה משותפת להתמכרויות לחומרים מסוכנים, למשל. אדם שמצליח לשמור על שגרת חיים יציבה לאורך זמן, יכול בהדרגה ללמוד לחפש אחר ריגושים במינון הלגיטימי והבריא שבדבר, מבלי למעוד לקיצוניות ההרסנית.

בואו נדבר על הדברים

שחשובים באמת

מוזמנים.ות לשיחה עם איתן טמיר,

ראש המכון והמנהל המקצועי, 

 לייעוץ קצר, ממוקד וחד-פעמי - 

הערכה מותאמת אישית, חידוד הבעיה

והכוונה מדויקת למטפל.ת -

אצלנו או אצל עמיתים.

עלות: 140 ש"ח

הרשמה מהירה:

 בתל אביב / אונליין בזום

מענה לכל שאלה

(המענה אנושי, לפעמים לוקח זמן):

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

מקורות:

Koob, G. F. (2015). The dark side of emotion: the addiction perspective. European Journal of Pharmacology, 753, 73–87. 

מבחן התיאוריה, או מבחן הנהיגה העיוני הינו מבחן בכתב אליו מחויב כל אדם אשר מעוניין להוציא רשיון נהיגה לצד מבחן הנהיגה המעשי.

נדבר פה על טיפול בחרדה מפני מבחן התיאוריה של משרד הרישוי.

פעמים רבות מבחן זה גורם לתחושות של חרדה אפילו בקרב אנשים אשר חשים ביטחון לגבי החלק המעשי של הנהיגה.

תחילה חשוב להבין חרדת מבחנים זו ולא לפטור אותה כ"לא הגיונית".

מחקרים שנעשו בקרב תלמידים מראים כי 16-20% מהם סובלים מחרדת בחינות ופעמים רבות זהו גורם אשר פוגע בהישגים. במצבים רבים בחיים עלינו להיבחן וסיטואציה זו לרוב טומנת בחובה מתח ולעיתים אף חרדה. תחושות אלו הן טבעיות לאור המשקל הפסיכולוגי שיש לבחינות מסוימות. לדוגמה, מקצועות רבים דורשים מבחן הסמכה אשר יקבע אם האדם רשאי לעבוד באותו מקצוע גם אם סיים את לימודיו האקדמיים בהצלחה. למעשה מבחן כזה יקבע האם האדם רשאי לעבוד כעורך דין, רואה חשבון או עובד סוציאלי. אולם התפיסה הפסיכולוגית היא פעמים רבות שמבחן כזה קובע האם האדם מיומן מספיק, חכם מספיק, עומד ברמה של הקולגות שלו ועוד.

אלו שאלות הנוגעות למקומות בסיסיים של ערך עצמי. אנשים אשר חווים קשיים סביב תחושת מסוגלות, ערך עצמי או ביטחון עצמי עלולים להיות פגיעים במיוחד לסוג כזה של "עין בוחנת ביקורתית" ולפתח חרדת בחינות. בנוסף, מידת החרדה תהיה מושפעת מההיסטוריה של אדם מסוים עם סיטואציות של בחינה החל מימי בית הספר המוקדמים. לעיתים אנשים סוחבים איתם תחושת כישלון לאורך שנים. אצל אנשים הפגיעים לחרדת בחינות נפוץ לשמוע סביב בחינה אמירות עצמיות כגון "אני לא טובה בדברים האלה" ו-"אין סיכוי שאני אעבור חבל על הזמן שלי".

יהודה רגב רקובסקי, MSW, מטפל CBT בחרדות בירושלים

סימפוטמים של חרדת בחינות

• פיזיולוגיים – רעידות, הזעה, קשיי עיכול, דפיקות לב או קוצר נשימה.

• פסיכולוגיים (מחשבות ורגשות) – אותן מחשבות של הכשלה עצמית או ערך עצמי נמוך, יחד עם תחושות מתח, הססנות, חוסר שקט וקושי להתארגן. 

• התנהגותיים – החל מהימנעות מעשיית המבחן ועד ל"בלק אאוט" במבחן עצמו, כלומר תחושה פתאומית של חסימה בגישה לידע הקשור לבחינה ומעין קיפאון של היכולת להתמודד עם הבחינה. במצב כזה התפקוד בבחינה נפגע משמעותית.

במקרים קשים של חרדת בחינות עלולים להופיע כל הסימפטומים יחד. במצב כזה מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי אשר יכול להקנות כלים וללוות את האדם בעודו לומד להתמודד עם הקושי, בייחוד אם נראה שהבעיה חוזרת על עצמה וקשורה לביטחון העצמי של האדם. חשוב לדעת כי קיימות מגוון רחב של אסטרטגיות אשר יכולות לעזור, בין אם בטיפול פסיכולוגי או בעזרה עצמית. על מנת לדעת באילו אסטרטגיות להתמקד חשוב לאתר את מקורות הקושי האינדיבידואליים של כל אדם וכן את האתגרים המיוחדים שמציב בפנינו כל מבחן.

מבחן התיאוריה הינו מבחן בעל חומר רב ומכיל פרטים רבים שעלינו לזכור. בזמן לימודי הנהיגה המעשיים מתרחשת למידה של חלק מהחומר המופיע במבחן העיוני, כגון תמרורים או סימוני כביש, אולם למידה מעשית שונה מלמידה עיונית ודורשת ארגון מדוקדק יותר של החומר.

חופית ויצמן בבאי, מטפלת CBT בחרדה, עמיתת מכון טמיר ברמת גן

ארגון החומר ותכנון הזמנים לקראת בחינה הן שתי אסטרטגיות התמודדות מרכזיות שנמצאו כיעילות.

כאשר יש בפנינו מבחן עם חומר רב שעלינו לזכור בעל פה, מומלץ לחלק את החומר לחלקים קטנים ולהקצות זמני למידה מוגדרים לכל חלק. באופן זה ניתן גם להרגיע את החרדה (חלוקה ל"ביסים" קטנים שאוכלים לאורך זמן מלחיצה פחות מעוגה שלמה שעלינו "לסיים אתמול"), ולצד זה הדבר עוזר משמעותית לתהליכי האחסון והשליפה מהזיכרון.

אם מופיעים תסמיני חרדה פיזיולוגיים ניתן ללמוד טכניקות הרגעה שונות (נשימות, הרפיית שרירים) אשר במקרים רבים מסייעות להקלה משמעותית בחרדה.  

בנוסף, מומלץ לבצע כמה שיותר סימולציות המדמות את הבחינה האמיתית על מנת להתכונן אליה פסיכולוגית.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

פגישה טלפונית קצרה

 עם מתאמת טיפול -

 להרשמה (ללא עלות)

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון - 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

שיחת הכוונה לטיפול ומטפל

 עם מתאמת בכירה -

 בזום או במכון (70 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

עדכון אחרון: 

14 בדצמבר 2023

קראו המלצות 

 על טיפול במכון טמיר

\

לימודי פסיכולוגיה קלינית

וטיפול קוגניטיבי התנהגותי

בארה"ב

מראיינת:

מור צח מוכתר,

MA בפסיכולוגיה חינוכית,

 מכון טמיר

היי אלון, ספר לי עצמך

אני פסיכולוג מתמחה, מטפל בילדים ובני נוער בראשון לציון. הדגש הוא על ילדים נוער המתמודדים עם מגוון קשיים כולל, בין היתר, חרדות, בעיות התנהגות ושליטה בכעסים, קשיים חברתיים ודימוי עצמי נמוך וקשיי קשב וריכוז.  הטיפול שלי לרוב מתבסס על הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית.   

למעשה התחלתי את קריירת הטיפול הפסיכולוגי בארצות הברית לפני מעל ל-10 שנים. לפני קרוב ל-3 שנים חזרתי ארצה, ועובד כפסיכולוג ילדים מאז.  כיום, אני גם מתמחה בפסיכולוגיה חינוכית בשירות הפסיכולוגי החינוכי של מועצת באר טוביה.  

סיימתי מסלול לימודי דוקטורט (PHD) בפסיכולוגיה ייעוצית באוניברסיטת דרום מיסיסיפי שבדרום ארה"ב UNIVERSITY OF SOUTHERN MISSISSIPPI.

הפסיכולוגיה הייעוצית משלבת אלמנטים גם קליניים וגם פסיכו-חינוכיים. את כל התארים הגבוהים עשיתי בארה"ב. סיימתי את התואר הראשון באוניברסיטת צ'רלסטון שבדרום קרוליינה, וסיימתי את המסלול הישיר לדוקטורט בפסיכולוגיה ייעוצית באוניברסיטת דרום מיסיסיפי (USM).  ב- USM, היה לי את הכבוד  להיות המודרך ותלמידו של ד"ר ויליאם ליידון ז"ל, שנמנה עם חלוצי הפסיכולוגיה הנרטיבית בארה"ב.

זה היה שם, באוניברסיטת דרום מיסיסיפי, שהתחלתי לעבוד כפסיכותרפיסט במרכז לייעוץ וטיפול של האוניברסיטה, בו טיפלתי בעיקר בסטודנטים עם בעיות יחסית מתונות, כמו חרדות מבחנים, פרפקציוניזם, קשיים חברתיים ופוביות.

לאחר מכן המשכתי בדרכי ועבדתי במרכז טיפולי מחוץ לאוניברסיטה, שבמסגרתו טיפלתי במתבגרים ובבוגרים ששוחררו מאשפוז פסיכיאטרי ונזקקו לשיקום. שם למעשה התחלתי באמת לטפל בפסיכופתולוגיה קשה.

עבדתי גם עם נערים ומתבגרים שנגמלו מסמים ומאלכוהול ואחד מתחומי ההתמקצעות שלי הוא עבודה טיפולית במסגרת 12 הצעדים: טיפולים קצרים וארוכי טווח שרובם מבוססי ראיות, כולל CBT.

עשיתי את ההתמחות שלי במדינת יוטה (UTAH) במרכז לבריאות נפש מהגדולים במדינה (WASATCH MENTAL HEALTH). שם עבדתי עם אוכלוסייה מאוד מיוחדת, עם המורמונים: עשיתי לא מעט אבחונים פסיכודיאגנוסטיים, נוירופסיכולוגיים, וגם יצא לי שם ליישם מגוון רחב של טיפולים בסוגים שונים של בעיות פסיכולוגיות עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים - החל מבעיות חרדה, הפרעות מצבי רוח, PDD וגם הפרעות אישיות.

יזמתי שם גם קבוצת טיפול שהתקשרה לנושא הדוקטורט שלי - סלחנות עצמית.

את הפוסט דוקטורט שלי עשיתי במינסוטה במרכז גמילה בינלאומי (HAZELDEN FOUNDATION),שם עבדתי עם נערים ומתבגרים עם בעיות של התמכרות לסמים ואלכוהול ותחלואה נלווית. למעשה, מדובר במטופלים הסובלים מהפרעות חרדה, דיכאון והפרעות נפשיות אחרות, והשימוש באלכוהול ובסמים עוזר להשקיט את הסימפטומים.  התפקיד שלי היה לעזור להם לרכוש כלים בריאים להתמודדות עם הקשיים, להעצים את המטופלים ולפתח מנגנונים יעילים להימנע משימוש חוזר בסם/אלכוהול.   

ספר לי על מה שלמדת מעבודת הדוקטורט שלך על חמלה וסליחה עצמית 

למדתי שסלחנות עצמית קשורה לאהבה וקבלה עצמית, להערכה עצמית גבוהה ומביאה לידי גמישות מחשבתית, בשלות רגשית ויכולת התמודדות יותר יעילה עם קשיים רגשיים ובין אישיים.  

תהליך סלחנות עצמית אמיתית, ולא נרקיסיסטית, כוללת למעשה את היכולת לחוות אשמה מצמיחה ללא בושה (SHAME FREE GUILT)- תחושת האשמה המצמיחה מתייחסת להתנהגות או דפוס התנהגותי בעייתי, שגורמת לי להרגשה רעה בגלל שהיא אינה תואמת לתפיסת העצמי הכללי כאדם טוב, אדם ערכי ואדם שנולד בצלם האל.

היא מצמיחה במובן זה שהיא מהווה מוטיבציה לשינוי, עקב הדיסוננס שנוצר בין "ההתנהגות הרעה" והתפיסה שלי את עצמי כאדם טוב.  תחושת הבושה, לעומת זאת, מתייחסת לתפיסת העצמי כאדם שפל, קטן, לא ראוי לאהבה וסליחה, אדם חסר תקנה. תחושה זו מביאה להחרפה בפסיכופתולוגיה (חרדה, דיכאון ועוד), ולמעידה והישנות השימוש הבעייתי בסמים ובאלכוהול.   

ציינת שטיפלת באוכלוסיית המורמונית. איך זה לטפל באוכלוסייה הזאת?

כשאתה מטפל באוכלוסיה כזאת אתה צריך לקחת את האספקט הדתי הספציפי בחשבון.

הפסיכולוגיה המסורתית היא מאוד מערבית, אירופאית במהותה, מאוד אינדיבידואלית. האוכלוסיה המורמונית תמיד לוקחת את המשפחה בחשבון. אי אפשר לטפל בהם בלי לשלב בצורה כזו או אחרת את המשפחה, במיוחד כאשר עובדים עם בני נוער.

צריך להבין את התרבות ואת המרכיבים של התרבות המורמונית, בגלל שמורמניות היא לא רק דת, היא גם תרבות שדורשת הבנה עמוקה על מנת שהטיפול יהיה מוצלח.

מהניסיון שלי, המורמונים מאוד נזהרים לא לומר בסשן הטיפולי דברים שעלולים להתפרש כלא מכבדים, או משפילים, את האבא או את האמא, לכן צריך מאוד להיזהר מפרשנות שיכולה להישמע כאילו אני, כמטפל, "מאשים" את ההורים בסבלט של המטופל - זו כנראה הדרך הכי מהירה לאבד מטופל מורמוני.  

אז בעצם אני מבינה שפיתחת יכולת לטפל במטופלים מתרבות מאוד שונה משלך 

כן. יצא לי גם לטפל באוכלוסיית ה- Native Americans, אינדיאנים-אמריקאים ויצא לי גם לעבוד עם האוכלוסיה האפרו-אמריקאיות.

מה שמאוד חשוב בארצות הברית, נושא שיש עליו המון דגש, הוא היכולת להתאים את עצמך כמטפל ואת הגישה שלך לתרבות בה אתה עובד.

התרבות מהווה את המסגרת הטיפולית, וחשוב ללמוד לעבוד בתוך הפרדיגמה התרבותית של המטופל. צריך להבין את התרבות  של המטופל בצורה עמוקה- ברמת הראש והרגש. אני חושב שאחד הכלים הטיפוליים החשובים שרכשתי בלימודים, בהכשרה ובעבודה בארצות הברית הוא היכולת להתאים את העבודה הטיפולית שלי לתרבות המטופל.

הזכרת את ההשפעה החיובית של הלימודים והעבודה שלך בארצות הברית, ספר לי על מבנה לימודי הפסיכולוגיה של הילד בארצות הברית

אני חושב שמבנה הלימודים די דומה לארץ. גם בארה"ב יש מסלול קליני לילדים ומסלול קליני למבוגרים. ישנם גם מסלולים שהם אינטגרטיביים.  

בין אם אתה לומד פסיכולוגיה קלינית של הילד או של המבוגר, השנה הראשונה או השניה בלימודים בד"כ משותפים למסלול הילד והמבוגר. לומדים בהן את יסודות האבחון והטיפול הפסיכותרפי.  

בארצות הברית, יש גם את תחום ההתמקצעות או התמחות הידועה כפסיכולוגיה ייעוצית, מה שאני למדתי, שבדרך כלל משלבת אלמנטים של טיפול בילד ובמבוגר.

שכחתי לציין שיש גם את ה-  school psychology, שזה פסיכולוגיה חינוכית. הפוקוס שם הוא פסיכו-חינוכי ומן הסתם המיקוד הוא על ילדים ומתבגרים.

 פסיכולוגיה ייעוצית משלבת בין פסיכולוגיה חינוכית לפסיכולוגיה קלינית. אין כבר מגמה של פסיכולוגיה ייעוצית בישראל (הייתה באוניברסיטת תל אביב עד העשור האחרון. מ.צ).

נכון להיום, אני עובד בישראל בשירות הפסיכולוגי החינוכי שמשלב עבודה טיפולית, אבחונית ומערכתית.

ספר לי על הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי בארה"ב

לתפיסתי, בניגוד לישראל בה הגישה הפסיכודינמית היא הגישה היותר שכיחה, בארצות הברית, באופן כללי, השיטה הקוגניטיבית התנהגותית היא המודל הדומיננטי, בשילוב עם שיטות מבוססות-ראיות אחרות.

בגלל שבארצות הברית עובדים עם חברות ביטוח, ואפילו אם אתה עובד במוסד הציבורי (ששם למעשה הממשלה משלמת על הטיפולים) סוגיית הכסף  ועלות הטיפול מאוד משמעותית.

במובן הזה, מאוד חשוב שהטיפול יהיה cost effective. על כן, שיטות הטיפול בארה"ב, באופן כללי, יותר ממוקדות מטרה ויותר "כאן ועכשיו". הן יותר ממוקדות על ההווה, על דרכים לרכישת כלים על מנת להתמודד עם הקשיים העכשוויים וכיצד לעזור למטופל להגיע לרמת תפקוד נאותה.

בגלל זה, לדעתי, השיטה הקוגניטיבית-התנהגותית הרבה יותר דומיננטית בארה"ב מאשר הטיפול הדינאמי, שיכול לקחת שנים.

מה שזה אומר זה שברוב המוסדות, כולל מוסדות ציבוריים ומרכזים לבריאות הנפש, יש המון דגש על בניית תכנית טיפול שבה יש יעדים טיפוליים מאוד ספציפיים, ברורים ואובייקטים .  יש דגש על המשגת הבעיה או הקושי והפתרון מבחינה התנהגותית, היכולת לקבוע שיפור או התדרדרות בצורה אובייקטיבית וניתנת למדידה.

ישנה הסתמכות רבה על outcome measures, שאלונים שנותנים למטופל אינדיקציה כמותית ליעילות הטיפול.

את הדבר הזה, לפי דעתי, נראה פחות בארץ. אני מרגיש שההבדל הזה בין ישראל לארה"ב, במידה רבה נובע משוני בערכים תרבותיים, תפיסות שונות לגבי המושג "פסיכותרפיה", ודגש הרב על יעילות ותפקוד בחברה האמריקנית.  

מילת המפתח כאן היא אחריותיות ACCOUNTABILITY. כלומר, על המטפל חלה האחריות להוכיח שהטיפול יעיל, ושיטות הטיפול שבהם הוא משתמש יעילות.  וכאן, יש לציין שה CBT הוכיח את עצמו מחקרית ליעיל במיוחד.

במה שונה הגישה של מטפלי הCBT בארצות הברית כלפי הטיפול לעומת בארץ?

אני חושב שהם שונים במידת ההיצמדות שלהם לפרוטוקול ה-CBT. בארצות הברית, אני מאמין שיש נטיה חזקה יותר להיצמד לפרוטוקולים טיפוליים מאשר בארץ.

יחד עם זאת, גם בארצות הברית וגם בארץ, אני מאמין שרוב המטפלים המנוסים והקומפוטנטיים יפגינו גמישות, יצירתיות ו"צבעוניות" בטיפול CBT, ישתמשו בפרוטוקולים כמודל מנחה כללי, ויתאימו אותו לצרכים הייחודיים של המטופל.

בנוסף, אני מרגיש שבארצות הברית ישנה יותר נטייה אקלקטית לטיפול- יותר מטפלי CBT בארה"ב משלבים גישות נוספות בטיפול שלהם כגון Interpersonal Therapy, Solution Focused Therapy או ACT - Acceptance Commitmen Therapy שמשלב אלמנטים דינאמיים ו Mindfulness בטיפול.  

בארצות הברית, וגם בארץ, אני חושב שרוב המטפלים, כולל מטפלים ב CBT, משלבים  בצורה כזו או אחרת בין הגישה הדינאמית לגישה הקוגניטיבית התנהגותית, וזאת מתוך הבנה שללא בניית ברית טיפולית, והבנת עומק של נבכי הנפש של המטופל, הטיפול לא יצלח.  

כך גם אתה? משלב בין הגישה הקוגניטיבית התנהגותית לגישה הדינמית? 

כן, אני תמיד אשתדל לשלב אלמנטים דינמיים בטיפול ה-CBT . אני יכול לשלב גם אלמנטים של הגישה הנרטיבית. תלוי בבעיה.

אם אני חושב שהשיטה הנרטיבית, הסיפורית, יכולה לעזור אז אשתמש גם בה. אבל כעקרון כן, אני משלב אלמנטים דינמיים גם בעבודה הקוגניטיבית התנהגותית שלי, כי לרוב CBT טהור לא מתאים. זה תלוי גם במוטיבציה של המטופל, ותלוי ברמת המודעות שלו/ה.

מה היא הגישה הנרטיבית?

אם אצטרך לסכם בכמה מילים, הגישה הנרטיבית טוענת שבריאות הנפש של האדם תלויה בנרטיב, או סיפור החיים, שהאדם בנה לעצמו במהלך חייו. אם הנרטיב הוא, באופן כללי, שלילי, פסימי, דיכאוני  והרסני, האדם ככל הנראה יחווה את חייו כדיכאוניים, מפחידים וחסרי משמעות.  

מטרת הטיפול הנרטיבי היא לעזור לאדם להסתכל על אירועי החיים שלו, וליצור מחדש סיפור חיים בעל משמעות שיביא לצמיחה.  

מתי למשל לא מתאים טיפול CBT טהור? 

קודם כל, אני חושב ש-CBT טהור בדרך כלל אינו מתאים לילדים מאוד צעירים: אני מוצא ש-CBT עם ילדים קטנים עובד טוב דרך הדרכת הורים, ולא בעבודה פרטנית.  וזה, לפי דעתי, בגלל שילדים קטנים טרם הבשילו מספיק, קוגניטיבית ורגשית, על מנת להרוויח מה שניתן להרוויח מ-CBT טהור.

אני גם מאמין ש-CBT טהור יהיה מוצלח בעיקר אם למטופל יש מוטיבציה לשינוי- במקרה כזה יש להשקיע זמן וחשיבה בבניית אמון עם המטופל, שבעקבותיו תבוא אולי התובנה שאכן יש בעיה בה צריך לטפל.   

אתן דוגמא של מטופל שהגיע אלי:

מגיע נער, שאני רואה בשירות הפסיכולוגי, שהופנה לטיפול בגלל בעיות בבית הספר. הוא לא חושב שיש באמת בעיה. הוא רק שומע ביקורת: שהוא לא משתדל מספיק וכמה שהוא נכשל בלימודים.  מכל עבר הוא שומע שהוא לא בסדר, שהוא לא טוב, שהוא לא מספיק חכם, וגם שהוא אגואיסט.

איך ניתן לצפות מנער כזה, שהפנים את המסרים הללו, שתהיה לו המוטיבציה המתאימה להגיע לטיפול שאמור לתקן את הבלתי מתוקן?

עם אחד כזה, צריך הרבה זמן, השקעה והכלה, בטיפול פרטני והדרכת הורים,  לרומם את תחושת העצמי המושפל של המטופל.  רק אז, נוכל לחשוב על CBT טהור. כאן, הבנה פסיכודינמית מאוד חשובה.  

לפי דעתי, הגישה הדינמית יותר מתאימה לאנשים שאין להם מספיק מודעות, שאין להם מספיק תובנה- אנשים שיש להם בעיה של ATTACHMENT, של התקשרות, ושצריכים ראשית לחוות חוויית קשר מתקנת בקונטקסט הטיפולי.

תודה רבה לך אלון.

מוזמנים/ת לשתף

בתגובות ומחשבות !

להמשיך לטייל בקונקשן... 

לימודי פסיכולוגיה ו-CBT בהולנד -

ראיון עם הפסיכולוג גדי בארי

תקופת החיים כסטודנט מתאפיינת בהעשרה עצמית, עניין, יחסים חברתיים ורומנטיים, תוך כניסה גמישה לבגרות צעירה.

בפועל, אנחנו יודעים, לימודי התואר אינם כה ורודים, בעיקר בחופשות הסימסטר, שאלוהים יודע מי כינה אותן חופשות...

חופית ויצמן בבאי, מטפלת CBT בחרדה, עמיתת מכון טמיר ברמת גן

הלכה למעשה, תקופת החיים כסטודנט הינה אחת מתקופות החיים הלחוצות ביותר שידע האדם בחייו.

מדובר בשנים קשות, של עומס מתמיד, לחצים נפשיים, אותם אופפת תחושה כי כל ציון או הישג הינם הרי גורל על עתידו של האדם.

התקופה הזו נחלקת לתקופות קשות יותר ופחות, כאשר הקשה שבהן- היא כמובן תקופת המבחנים, אותה צריך לשרוד הסטודנט פעמיים בשנה.

קראו על טיפול בחרדת מבחנים <

בתקופת המבחנים, צריך הסטודנט לגייס עצמו יותר מבכל תקופה אחרת. הוא צריך את כל כוחותיו הגופניים והמנטליים, לרוב זו תקופה של חופשה מהלימודים כך שיש צורך במשמעת עצמית עצומה, המצריכה וויתורים רבים על פנאי והנאה. כאילו לא מספיקים כל אלה על מנת לאתגר את האדם, סטודנטים רבים בתקופת המבחנים מגלים לראשונה בחייהם את משמעות המילים לחץ וחרדה, במלוא עוצמתם. 

כל הסטודנטים חווים לחץ במידה זו או אחרת. ההבדל ביניהם, אשר יקבע האם סובלים מחרדה או לא, הוא עוצמתה והאופן בו משפיעה על נפשם ועל איכות חייהם. סטודנטים הסובלים מחרדה נמצאים במצוקה עצומה, שרק מתגברת בתקופת המבחנים, ומקשה על צליחתה לאין שיעור.

עמר עזריאל, פסיכולוג בהתמחות קלינית ומטפל בחרדות, מכון טמיר ת״א 

איך מתבטאת חרדה בתקופת המבחנים?

במישור הפיזיולוגי, היא עשויה להתבטא בקשיי הירדמות, דפיקות לב מואצות, הזעה מרובה וקוצר נשימה.

במישור הנפשי-קוגניטיבי-התנהגותי, היא עשויה להתבטא במחשבות פסימיות, קושי להתרכז ולהתמקד, דחיינות כניסיון לברוח מההתמודדות עם החרדה, ייאוש, רגזנות, עצבנות, התקפי זעם או בכי.

דיכאון הוא ״בן דוד״ מוכר של הפרעות חרדה (וחרדת מבחנים היא סוג של הפרעת חרדה). לכן, לסטודנטים ולסטודנטיות חשוב להכיר את התסמינים שלו, ואת נטייתו להופיע בתחלואה נלווית לחרדה ולשימוש מופרז בחומרים - כמו קנאביס. 

חרדה בתקופת המבחנים כמעט תמיד פוגעת בסיכוייו של הסטודנט להצליח, ומקשה עליו מאוד בניסיונו להוציא מעצמו את מיטב יכולותיו וכוחותיו.

להלן טיפים קצרים שבכוחם להקל על הלחץ, או על החרדה, בתקופת הבחינות:

אם אתם מכירים וממליצים על כלים פסיכולוגיים שעזרו לכם, שלחו אלינו ונעלה ישירות לדף (עם קרדיט כמובן) -- 

• התאפסות על חומר המבחן מראש, עד סוף הסמסטר, ולא בימים האחרונים שלפני המבחן.

• מינימום דחיינות- במידת האפשר, לא לצבור מטלות ועבודות הגשה לימי המבחנים האינטנסיביים.

• ניהול נכון של הזמן מבעוד מועד. הכנת לוח זמנים מתוכנן, מתי לומדים לאיזה מבחן, מתי נחים.

• תרגילי הרפיה, דמיון מודרך ונשימות אשר ירגיעו את הגוף ויאזנו את המצב המנטלי.

• הקפדה על סדר יום תקין- שעות שינה סדירות, אכילה מסודרת בשעות קבועות.

• לא להזניח לגמרי זמן איכות עם יקרים, ספורט ושעות פנאי.

• היצמדות לפרופורציות ולציפיות הגיוניות מהמבחנים, תוך הבנת משקלם הנמוך בטווח הארוך.

• התייעצות עם אחרים, הסתייעות בהם, ובלבד שאינם מייצרים לחץ או תחרות מיותרים נוספים. 

• מועד ב' הוא לא מילה גסה, הוא אופציה שוות ערך להצלחה, וחשוב לשקול אותו ולהתנחם בקיומו.

• לא להשוות תשובות עם אחרים! מדובר בגורם לחץ ראשון במעלה, שאינו משקף את תוצאות המבחן.

ומה עושים כשלא מצליחים להסתדר לבד, עד כדי מצוקה נפשית משמעותית ופגיעה במבחנים?

חשוב לזכור כי אנחנו לא לבד, תמיד יש פיתרון- רק צריך לקום, לשנס מותניים ולתור אחריו. נכון להיום, קיים מגוון עצום של כלים טיפוליים, אשר תוך תקופת זמן קצרה ביותר- יכולים לשנות משמעותית את אופי ההתמודדות של הסטודנט בתקופת המבחנים ובמצבי לחץ ודחק בכללותם.

יהודה רגב רקובסקי, MSW, מטפל CBT בחרדת מבחנים בירושלים

מה קורה לנו במח בזמן בלקאאוט?

מחקר חדש שפורסם ב-nature communication ודווח באתר YNET, מצאו החוקרים מה קורה לנו במח בזמן בלק אאוט (קיפאון מחשבתי):

במחקר השתתפו קבוצה של 22 נבדקים בריאים וקבוצה של 7 חולי פרקינסון. כול המשתתפים חוברו בראשם לאלקטרודות והתבקשו לבצע מטלה מחשבתית שהופרעה באמצע.

החוקרים גילו כי הפרעה בחשיבה מתבטאת ב"גרעין הסאב תלמי"- אותו אזור במח שאחראי על עצירת התנועה אצל חולי פרקינסון. קצר חשמלי באזור זה גורם במחלת הפרקינסון להפרעה ביכולת הריכוז ובקושי בהתחלת תנועה. ניתן לתקן את אותו קצר חשמלי במח על ידי גירוי חשמלי עמוק וכך להפחית את הסימפטומים של חולי פרקינסון. ייתכן כי בעתיד ניתן יהיה לטפל בדרך דומה גם בסובלים מבלק אאוט, פוסט טראומה, הפרעת קשב וריכוז ועוד.

עקרונות מפתח לשגרת היום במהלך המבחנים

באופן כללי, המחשבה הנפוצה היא שככל שנלמד יותר למבחן- נגיע לציון גבוה יותר. כלומר, ככל שנלמד יותר שעות, נקרא שוב ושוב את הסיכום או נפתור עוד ועוד תרגילים- כך ישתפרו הישגנו במבחנים. מחשבה זו אמנם נכונה, למידה רבה יותר לרוב תוביל להצלחה גדולה יותר, אך עם זאת, סטודנטים רבים מזניחים היבטים אחרים, חשובים לא פחות, מתוך חוסר הבנה של השפעתם המכרעת על ההישגים בתקופת המבחנים.

כיוון שכאמור, הלמידה מתמקדת בחומר המבחן, סטודנטים רבים זונחים את סדר יומם ושגרת חיים, ולמעשה מפנים עצמם לגמרי לטובת המבחנים. עם זאת, חשוב לדעת שלשגרת יום בריאה תפקיד מכריע באיכות הלמידה למבחן, ובכך שיש לה תפקיד מכריע בתוצאותיו.

להלן 3 עקרונות מפתח, הקשורים לאופן ניהול שגרת יום בריאה באופן כללי, קל וחומר עבור סטודנטים בתקופת המבחנים:

• מנוחה יזומה ושינה- חשוב מאוד לתכנן מראש הפסקות יזומות בלוח הזמנים הצפוף של תקופת המבחנים. את ההפסקות יש לנצל לפעולות מרגיעות, מהנות ומאווררות כדוגמת מפגשים חברתיים, פעילות משפחתית, שמיעת מוסיקה ואפילו צפייה בטלוויזיה. המנוחה מאפשרת למוח לנוח מהלמידה הקדחתנית כך שכאשר נחזור ללמידה- יהיו לנו כוחות מחודשים ורבים יותר. בתקופת מבחנים, הנטייה הטבעית היא דווקא לנצל כל דקה אפשרית, ובמיוחד ככל שמועד המבחן קרב. רבים שוכחים שתשישות אינה מאפשרת למידה איכותית, ועדיף ללמוד שעה פחות במהלך היום על מנת להפוך את שאר השעות למועילות יותר.

בנקודה זו, חשוב לציין גם את חשיבות השינה. שעות שינה מסודרות ובשעות קבועות מסייעות לשמור על סדר יום תקין ואנרגיות לאורך היום. יתרה על כן, בזמן השינה מוחנו מעבד את שלמד, ומחקרים רבים ומוכרים מתחום הפסיכולוגיה מעידים פעם אחר פעם שביצועי האדם טובים יותר לאחר שנת לילה איכותית. אחד הביטויים החדשים בסוציולוגיה של התקופה נקרא רעב בזמן  (Time Famine), שהוא  התחושה שאין מספיק שעות ביום להתמודד עם כל מה שמוטל עלינו לעשות. למרות שהסנטימנט מוכר כבר כמה עשורים, האתנוגרף לזלי פרלו טבע את המונח Time Famine במאמר שכותרתו "הרעב בזמן: לקראת סוציולוגיה של זמן העבודה", שפורסם ברבעון המדעי המינהלי בשנת 1999פרלו בחן את הרגלי העבודה של קבוצה של מהנדסי תוכנה שדרישות התפקיד שלהם וסביבת המשרד יצרו רעב בזמן משותף. על פי המאמר, עוצמת התחושה המוחצת של דד-ליין הממשמש ומגיע פחתה כאשר המהנדסים התאימו את ניהול הזמן ביניהם, והעניקו תובנות לגבי מגמות חברתיות שהתרחשוב משרד.

• פעילות גופנית- כחלק מההפסקות היזומות, הכל כך חשובות, שניקח במשך היום, חשוב להקדיש לפחות 40 דקות לפעילות גופנית ולפחות פעמיים-שלוש בשבוע. פעילות גופנית מעלה הורמוני אדרנלין ואנדורפינים בגוף, דרכם משפרת את מצב הרוח ובכך מקלה ברגשות המעמיסים על נפש האדם. מעבר לכך, היא מייצרת אנרגיות רבות, והלמידה לאחר הפעילות הגופנית יעילה יותר (כמובן בתנאי שהפעילות לא הייתה מתישה מידי או מעבר לרמת היכולת של האדם, נושא אחר כשלעצמו). ההורמונים המשוחררים במוחנו במהלך פעילות גופנית נחשבים להורמונים אנטי-דיכאוניים של ממש, ובכוחם להפחית משמעותית מרמות החרדה.

• להימנע ממזיקים, מהרגלים רעים ומשינויים קיצוניים- דווקא בתקופת המבחנים, יש נטייה לוותר על הרגלים חשובים בהם מחזיק האדם. יש נטייה לאכול ללא הכרה, לצרוך יותר אלכוהול ולעיתים גם סמים. אנשים עושים זאת כי זה מרגיע אותם, מקל עליהם, מנחם אותם. אלכוהול וסמים קלים כדוגמת מריחואנה אכן עשויים להפחית חרדה, ולכן רבים מגבירים את השימוש בהם בתקופת המבחנים. עם זאת, חשוב להיזהר מכך, משתי סיבות: בראש ובראשונה, מבחינה בריאותית. חשוב בתקופת המבחנים לשמר את הרגלי השגרה אותם מכיר גוף האדם, לא להרגילו דווקא בתקופה קשה זו לדברים חדשים, הוא רגיל להתמודד בצורה מסוימת ועדיף שלא לבלבל אותו. סיבה חשובה לא פחות, אשר רבים אינם יודעים, היא ששימוש בסמים ובאלכוהול מפחית את הפעילות המוחית ופוגע בזריזותה וביעילותה בטווח הקצר (ובמקרים של שימוש ממושך- גם בטווח הארוך), ולכן עשוי לפגוע ישירות ביכולת ללמוד, להתרכז, וכך גם בציוני המבחנים.

למרות ששום דבר לא יציל את ציון המבחן של סטודנט שלא למד, נזכור ששגרת יום בריאה בהחלט יכולה להביא את הסטודנט החרוץ למקסימום יכולתו, ולכן חשוב לשמור עליה.

שחר היא סטודנטית למשפטים, בת 25, שמתמודדת עם חרדת בחינות קשה.

היא דיווחה בתחלת הטיפול על קשיי שינה, דאגה מתמדת ותסמינים גופניים כמו בחילות וכאבי ראש בכל חופשת הסמסטר. הייתה לה היסטוריה של כישלון במבחנים, ולעתים קרובות קיבלה ציונים נמוכים למרות יכולותיה..

בתהליך ההערכה התברר כי לשחר הייתה אמונה שלילית לגבי יכולתה להצליח בבחינות.

הייתה לה גם נטייה לחשיבה קטסטרופלית, כלומר היא האמינה שביצוע גרוע אחד יוביל לתוצאה שלילית כמו לא לסיים את התואר.

להתמודדות עם חרדת הבחינות של שחר הומלץ על טיפול CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי). מטרות הטיפול שהוגדרו בתחילתו הן סיוע בשינוי אמונותיה השליליות לגבי המסוגלות שלה ולמידת מנגנוני התמודדות לניהול החרדה.

אחת הטכניקות שבהן השתמשו הייתה הערכה קוגניטיבית מחדש, בו התבקשה שחר לזהות ולאתגר את מחשבותיה השליליות. לדוגמה, כשהיא חשבה ש״אני אכשל בבחינה הזו ולא אסיים בחיים את הלימודים״, המטפל עזר לה לנסח מחדש את המחשבה ל״אולי לא אצליח כמו שאני רוצה, אבל יש לי את היכולת לעבור ואמצא דרכים להשתפר״.

בנוסף, שחר למדה טכניקות הרפיה כמו נשימה עמוקה והרפיית שרירים מתקדמת (PMR) כדי לנהל את תסמיני החרדה הפיזיים שלה. הומלץ לה לעסוק בפעילות גופנית סדירה ולשמור על שינה תקינה כדי לשפר את רווחתה הכללית.

הפגישות הטיפוליות של שחר לוו בשיעורי בית, כמו ניטור ומעקב יומיומי של מחשבות, רגשות והתנהגויות, אשר עזרו לה להיות מודעת יותר לדפוסים ולטריגרים של החרדה שלה ולנקוט בגישה יותר אקטיבית לניהולה.

במהלך הטיפול, חרדת הבחינות של שחר ירדה משמעותית. היא דיווחה על שיפור בשינה ועל ירידה בתסמינים הגופניים של החרדה. היא גם הצליחה להגיע להישגים טובים יותר בבחינות, וקיבלה ציונים גבוהים יותר מבעבר.

טיפול ה-CBT הוכיח את עצמו כטיפול יעיל בחרדת הבחינות של שחר, באמצעות שינוי אמונותיה השליליות והקניית כלים להתמודדות, היא הצליחה לנהל את החרדה ולשפר את ביצועיה במבחנים.

מה ההבדל בין לחץ וחרדה?

תחילת שנת הלימודים האקדמאית מבשרת עבור סטודנטים רבים את תחילתה של תקופה עמוסה ולחוצה, בה יעבירו את זמנם במאמצים שלא לקרוס תחת המטלות הרבות.

בעוד הלחץ שנובע מהלימודים האקדמאים משותף לכולם, אופן ההתמודדות עימו והמידה בה משפיע על איכות החיים משתנים מסטודנט לסטודנט.

ניקח לדוגמה את האופציה הסבירה של קבלת ציון לא מספק במבחן. כמעט כל סטודנט יגיב למקרה שכזה בתחושת אכזבה, תסכול, לחץ מפני השלכות הציון על ממוצע התואר. הרגשות האלה לרוב יחלפו תוך זמן קצר, ויתחלפו בתכנון כיצד לפתור את הבעיה המקומית שמייצר הציון הבעייתי. סטודנטים מעטים אחרים, לעומתם, עשויים להגיב למקרה סביר שכזה בתגובה חריפה הרבה יותר. הם עשויים לאבד עשתונות, לדמיין את כל עתידם קורס לנוכח הציון הבעייתי, לספר לעצמם כיצד הציון יהרוס את הממוצע, שיהרוס את הקבלה לעבודה, שתהרוס את הקריירה כולה. לא די בכך שתגובה קיצונית שכזו מסבה סבל רב לאדם, היא גם לרוב אינה חולפת תוך זמן קצר, ואינה מותירה אנרגיות למחשבה על מציאת פתרון יעיל לבעיה הנקודתית. ההבדל בין שתי התגובות האלה, הוא ההבדל שבין לחץ וחרדה.

באופן כללי, ניתן להגיד כי לחץ נובח ממעמסה חיצונית שאנו סוחבים על כתפינו, כמו למשל הגשת עבודה בלימודים, עמידה ביעדים בעבודה וכיוצא באלה. האופן בו אנו מגיבים ללחץ החיצוני הוא שעשוי לגרום לחרדה. חרדה, בהקשר זה, היא תגובה שלילית, חריפה ועיקשת במיוחד למצב לחץ, שאינה חולפת תוך זמן קצר ומשלבת בתוכה פסימיות ופחד מפני הבאות. בעוד הלחץ הוא חלק כמעט אינטגרלי מהלימודים האקדמאים, חרדה איננה תגובה אדפטיבית, לא מבחינת הסבל שמסבה לאדם ולא מבחינת אופי ההתמודדות שמייצרת.

אחת התוצאות המצערות של העובדה שהלחץ הוא חלק מחייו של כל סטודנט, היא שמאוד קשה להבחין בין סטודנטים החווים לחץ שגרתי, לבין אלה אשר חווים חרדה של ממש. לא רק לאדם מבחוץ קשה להבחין ביניהם, גם לסטודנטים עצמם קשה לשים את הגבול בין לחץ לגיטימי לבין חרדה שפוגעת באושרם ובאיכות חייהם. הדבר נכון במיוחד עבור סטודנטים בתחילת דרכם האקדמית, אשר אינם יודעים איזו רמה של לחץ היא שגרתית, ואילו רמות עוברות את הגבול הסביר. סטודנטים חדשים אינם יודעים כיצד מתמודדים סטודנטים אחרים, הם לרוב פחות מוקפים בחברים ללימודים עימם יוכלו לחלוק את הקושי, מה שמגביר את החרדה ואת התגובות השליליות אף יותר. הקושי להבחין בין לחץ לגיטימי לבין לחץ קיצוני וחרדה מתבטא בקושי להגיש עזרה לאלה שזקוקים לה. כך, נוצר מצב שסטודנטים המתמודדים עם חרדה מעבר ללחצים האקדמאים לא מקבלים עזרה מקצועית, ונאלצים להתמודד לבד עם התחושות הקשות.

אחת הבעיות המרכזיות המלבות את היווצרותה של חרדה מתוך לחץ אקדמי היא שסטודנטים רבים רואים בציונים הנקודתיים כהרי גורל בכל הקשור למסלול החיים הכללי. הם עושים קפיצות לא מדויקות במחשבתם על האופן בו ציונים ירודים ישפיעו על קבלה לעבודה ועל ההתקדמות בה, קפיצות שאינם בהכרח נכונות בעולם התעסוקה בפועל. דפוס שלילי זה מייצר את המחשבה שכל דבר קטן יכול להרוס את מסלול החיים עליו חולם האדם, כל ציון ירוד עשוי לנפץ חלומות, והדרך מכאן לפסימיות ולפחד מן הבאות קצרה.

חשוב לדעת כי ההבדל בין לחץ וחרדה אינו מתבטא רק בתחושות הקשות המלוות את האדם, אלא גם באופן ההתמודדות שלו בפועל. למעשה, מידה מתונה של לחץ עשויה לקדם תפקוד אופטימלי, גם אם האנרגיה הבלתי צפויה קצת מטלטלת. אחרי שהבנת שחרדה היא סיגנל גופני שקיבלנו מאבות אבותינו, ניתן להסיק שלא צריך להתייחס אליה כאל אויב.

לחץ לקראת מועד אחרון להגשת סמינריון, למשל, מצית ומעצים את המיקוד והאנרגיה הדרושים לנו כדי לעמוד בו, בייחוד כאשר העייפות מציפה ומסיחה את הדעת. לחץ נפשי שומר אותנו דרוכים על קצות הבהונות, מתגייסים פיזית ומנטלית לקראת ביצוע מאמץ.

בעוד שלחץ עשוי ליצור מוטיבציה לפעולה ולהשקעת מאמצים, ולכן עשוי להיות בריא ואדפטיבי במידה רבה, חרדה מעכבת את האדם מלפעול, היא מחבלת בביצועיו ואינה מאפשרת לו לחיות חיים נורמאליים לצד מקורות הלחץ עימם מתמודד. כל אלה, הופכים את ההבחנה שבין לחץ וחרדה לחשובה מאין כמוה, הן עבור הסטודנט המתחיל, והן בכלל, שכן הבחנה זו היא הצעד הראשון לפתרון.

צרו עמנו קשר לתיאום מפגש ייעוץ ממוקד

במכון טמיר בתל אביב

או בקליניקות העמיתות בכל הארץ

072-3940004

צוות מכון טמיר

מה עושים עם לחץ דמיוני?<

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

5 בפברואר 2023   

מקורות:

Treating Traumatic Stress in Children and Adolescents: Second Edition: How to Foster Resilience through Attachment, Self-Regulation, and Competency. Margaret E. Blaustein and Kristine M. Kinniburgh, 2018. Guilford press.

סטודנטים רבים מחפשים דרך להרגיע עצמם בתקופת המבחנים. הם מפחדים מהלילה שלפני המבחן, מבוקר המבחן וכמובן- מהמבחן עצמו.

לעיתים, הפחד יוצא משליטה, מקשה על הסטודנטים לישון ויוצר אצלם תחושת חולי של ממש, שלא לדבר על חוסר אונים, מעמסה רגשית ולחץ כבד.

אחת הדרכים המומלצות ביותר על מנת להפחית את הלחץ סביב המבחן היא טכניקת הדמיון המודרך.  דמיון מודרך הוא כלי המשתמש בשליטה בקוגניציה על מנת להקל במצב נפשי סוער. מדובר בכלי יעיל ביותר, אשר כל אחד יכול ללמוד לעשות בביתו, ומכאן נגישותו והקלות שבו. 

דמיון מודרך הוא כלי מצוין להירגעות פיזית ומנטלית לקראת המבחן.

פיזית, הוא מרגיע את קצב הלב ואת מערכות הלחץ של הגוף, ביכולתו לסייע בהירדמות בלילה שלפני המבחן ולהפחית סימפטומי לחץ נפוצים כדוגמת מיגרנות וכאבי בטן.

מבחינה מנטלית, הדמיון המודרך מייצר רגיעה מסוימת, תחושת שליטה במצב וחיוביות.

מהו ביופידבק? < 

מהי חרדת בחינות - כל דרכי ההתמודדות <

מה זה מיינדפולנס? <

לדמיון המודרך צריך לפנות רבע שעה-עשרים דקות בלבד, בערב שלפני המבחן ואם ניתן- בבוקר המבחן עצמו.

עתה, נתאר את תהליך הדמיון המודרך:

• שלב ראשון- הכנת הסביבה- יושבים על כורסה, ספה או מיטה, רצוי בחדר שקט. ניתן לשים אטמי אוזניים על מנת ליצור בידוד פנימי מסוים, ולעצום עיניים.

• שלב שני- נשימות- הדמיון המודרך מתחיל בנשימות איטיות ועמוקות למשך דקה או שתיים, בהן חשוב להתמקד בנשימה, להרגיש את האוויר ממלא את הריאות ואת הגוף.

• שלב שלישי- לאחר זמן מה של נשימות, ניתן להתחיל לדמיין. במידה והדמיון המודרך נעשה בערך שלפני המבחן, ניתן להתחיל בלדמיין את בוקר המבחן, בפירוט רב ככל הניתן. אפשר לדמיין את עצמנו מתעוררים ומכבים את השעון המעורר, נשארים עוד דקה-שתיים במיטה, קמים אט אט ומתלבשים, אוכלים ארוחת בוקר. ניתן לדמיין את הדרך למבחן, אם בנסיעה באוטו, ברגל או באוטובוס. לאחר מכן, נדמיין את הכניסה לחדר המבחן, בחירת המקום, הוצאת כלי הכתיבה והחומר הנדרש. נדמיין את הדקות שלפני תחילת המבחן וכיצד נוכל להעבירן בנעימים. האם נסתכל בחלון, נדבר עם חברינו, נעשה נשימות (מומלצת נשימה סרעפתית).

• שלב רביעי- דמיון רגע האמת- המבחן. נדמיין את עצמנו מקבלים את המבחן, קוראים לאט את השאלות, הן לא קלות אבל עבדנו קשה ולכן אנו מסוגלים להתמודד עימן. נדמיין עצמנו עונים אט אט על השאלות, מציצים מידי פעם בשעון, נושמים קצת בין שאלה לשאלה. בסוף המבחן, נדמיין את עצמנו בודקים אותו בקצרה מגישים לבוחן ויוצאים מחדר הבחינה.

• שלב חמישי- יציאה מהדמיון המודרך. בסיום הדמיון, ניקח עוד דקה-שתיים של נשימות איטיות ועמוקות, אשר בסופן נפקח את עינינו.

מטרת הדמיון המודרך היא להרגיע אותנו, להכין אותנו לחוויה חיובית. לכן, תוכן הדמיון חייב להיות רגוע ומרגיע, הסצנה שמרכיב האדם צריכה להיות חיובית ונטולת מכשולים מסעירים מידי, אשר יעוררו חרדה. הדמיון צריך להיות מאוזן, לא אופורי. מטרת ההדרכה אינה לדמיין הצלחה מושלמת במבחן קליל, כלומר מצב שכנראה לא יקרה במציאות, כי אם לדמיין עצמנו מסוגלים להתמודד איתו. בעוד מרבית המחשבות שלנו אינן מודרכות ובמידה מסוימת "עושות מה שבא להן", מה שמעלה בעיקר מחשבות שליליות בקרב הסטודנטים החרדים, מטרת הדמיון המודרך היא למקד את המחשבה סביב חיוביות, איזון ואמונה במסוגלות העצמית. מדובר ב-20 דקות בהן אנו שולטים במחשבות שלנו, ובוחרים לדמיין חוויה חיובית, נעימה ומרגיעה, ולא חוויה סוערת ומעוררת חרדה.

חשוב לדעת כי דמיון מודרך הוא אינו כמו "משכך כאבים", עשייה מרובה שלו לא מפחיתה את תוצאותיו- ההפך הוא הנכון. ככל שהאדם מתורגל יותר בהתנתקות מסביבתו, בהתכנסות הפנימית ובדמיון החוויה החיובית מבלי הפרעות, כך הוא יכנס מהר ובקלות יותר למצב הדמיון המודרך ויפיק ממנו יותר. בכלי הזה- ניתן רק להשתפר ולהשתכלל, אין פה עניין של הרגל והפחתת היעילות. לכן, עבור סטודנטים אשר סובלים במיוחד מתקופת המבחנים, מומלץ לתרגל את הדמיון המודרך מידי יום. כך, עד המבחן, יהיה בידיהם כלי מרגיע, חיובי ועבור רבים- משנה מציאות.

איך מתמודדים טוב עם מרכז הערכה במיון לעבודה? <

מהי הרפיית שרירים פרוגרסיבית (PMR)?

PMR היא טכניקה שמבוססת על הפרקטיקה הפשוטה של מתיחת או כיווץ קבוצת שרירים אחת בכל פעם, ולאחר מכן פאזת הרפיה ושחרור המתח.

רופאים משתמשים ב-PMR בשילוב עם טיפולים סטנדרטיים להקלה בסימפטומים של כמה מצבים, בהם כאבי ראש, כאבי כתוצאה מסרטן, לחץ דם גבוה והפרעות בעיכול.

בדרך כלל משתמשים בהרפיית שרירים מתקדמת יחד עם טכניקות טיפול התנהגותיות כמו הקהיה שיטתית. עם זאת, תרגול הטכניקה לבדה יכול להעניק לך תחושת שליטה הרבה יותר גבוהה בתגובת חרדה גופנית.

איך הרפיית שרירים פרוגרסיבית עובדת?

• במהלך שאיפת אוויר כווצו קבוצת שרירים אחת (למשל את הירכיים העליונות) במשך 5-10 שניות, ואז נשפו החוצה ושחררו את המתח.

• תנו לעצמכם 10-20 שניות להירגע, ואז עברו לקבוצת השרירים הבאה (למשל העכוז)

• כשאתם משחררים את המתח, התמקדו בשינויים שאתם מרגישים כשאתם מרפים את קבוצת השרירים.

• עבדו בהדרגה במעלה הגוף, כשאתם מכווצים ומרפים כל קבוצת שרירים.

יעילות PMR במבחן המחקר

סקירה שיטתית שנערכה בשנת 2008 ופורסמה בכתב העת BMC Psychiatry הראתה את היעילות של אימוני הרפיה, כולל PMR, בטיפול בחרדה   לכן, אם אתם מחפשים אפשרויות מבוססות ראיות שיסייעו גם לטיפול בחרדה חברתית, PMR יכול להיות בחירה טובה.

מהי היפנוזה?

היפנוזה הינה תהליך נפשי הנעשה ע"י מטפל מוסמך להיפנוזה, בו המטופל עליו נעשה ההיפנוט מגיע למצב תודעתי אחר, המתאפיין בהגנות פחותות ולכן בפתיחות לתהליכים נפשיים, שיביאו לשינוי שיתבטא גם במודעות השגרתית שאינה תחת היפנוזה. עד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, השימוש בהיפנוזה היה מקובל מאוד לטיפול בתופעות נפשיות שונות מהן סבלו בעיקר נשים. 

היפנוזה היא מעין מצב ייחודי של קשב האדם, בו האדם נמצא בריכוז גבוה המופנה כלפי פנים במקום כלפי חוץ. תחת היפנוזה, יכול האדם להתעלם ממסיחים חיצוניים, לנתק עצמו במידה מסוימת מהסביבה בה נמצא, כך הגישה לנפשו הופכת פתוחה וגמישה יותר.

תחת היפנוזה, נפשו של האדם נמצאת במצב מגננה מופחת, אשר מאפשר לאדם למצוא כוחות התמודדות בעולמו הפנימי, כוחות שאינם נגישים לו במצב תודעתי רגיל. קיימות טכניקות שונות לכניסה למצב היפנוטי וכן לטיפול ההיפנוטי, בהן נעשה שימוש בהתאם לבעיה עימה מתמודד המטופל.

היפנוזה היא כלי טיפולי שנמצא יעיל להתמודדות עם מגוון רחב מאוד של בעיות, ביניהן העלאת זיכרונות מודחקים, הקלה במכאובים פיזיולוגיים כגון מיגרנות, כאבי גב ועוד, וגם הפרעות שינה, טיפול בחרדה ובדיכאון.

למשל, מחקר אוסטרלי העלה כי טיפול בהיפנוזה לילדים, עשוי להועיל בהפחתת חרדה ובהאטת קצב הלב אצל ילדים ומתבגרים שעברו פציעה בעקבות כוויות נרחבות, אך לא בהפחתת הכאב הגופני מהכוויות או בריפוי מהיר יותר של הכוויה. 

היפנוזה יעילה מאוד ככלי עזר טיפולי במקרים העקשניים יותר שאינם נפתרים בכלים הטיפוליים הקונבנציונליים.

בישראל, רק פסיכולוגים ורופאים מומחים רשאים לרכוש הסמכה לטיפול בהיפנוזה. עליהם לעבור מבחן ממשלתי מסמיך ולהירשם בפנקס המורשים להיפנוט. בניגוד לסרטים ולסדרות בנטפליקס, אסור להפנט למטרות בידוריות. ההיפנוט בארץ, וכן במרבית מדינות העולם המערבי, משמש רק למטרות טיפוליות בהן הטיפול בהיפנוזה מתאים לאישיותו של המטופל ולבעיה ממנה סובל.

במכון טמיר אנו מציעים טיפול פסיכולוגי בתל אביב, בשיטת היפנוזה, עם פסיכולוג קליני ורפואי מומחה.

צרו עמנו קשר לכמה מפגשים

של למידת כלים

להתמודדות עם פחד ממבחנים:

072-3940004

צוות מכון טמיר

נסיים בחיוך?

איך לא עושים דימיון מודרך?

הפסיכולוגית חסרת הגבולות

מתוך Saturday Night Live:

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

1 באפריל 2022   

מקורות: 

אלון, נ. (2019). סיכונים במדיטציה, דמיון מודרך, הרפיה והיפנוזה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3849

יתרונות וחסרונות

של למידה משותפת למבחן

מתי עדיף ללמוד בקבוצה

ומתי עדיף להתכונן לבחינה לבד?

תקופת המבחנים הקרבה יוצרת מעמסה נפשית כבדה, לחץ ואף חרדת מבחנים ממשית בקרב סטודנטים רבים.

אחוז לא מבוטל מהלחוצים במיוחד תופסים סטודנטים משנה א', שרק לפני חודשיים החלו את לימודיהם האקדמיים וכבר בעוד שבועות ספורים- יאלצו לצלוח תקופת מבחנים ראשונה.

השנה הראשונה ללימודים האקדמיים נחשבת גורלית.

כל אחד מכיר את המשפט "אם שרדת את השנה הראשונה- תסיים את התואר".

כמובן שהמשפט הזה מעניק משקל קצת מופרז לתקופת המבחנים הראשונה, הנחווית כהרת גורל עבור עתידו האקדמי של הסטודנט הצעיר וחסר הניסיון, ועבור הסטודנט הנוטה יותר לחרדה - הרת גורל עבור החיים עצמם.

אחת השאלות המטרידות סטודנטים רבים, ובעיקר את החדשים שבהם, היא מהו האופן הנכון ביותר ללמוד למבחן, כיצד ניתן לנהל את הזמן בצורה היעילה ביותר. כמובן שהשאלה הזו היא כללית מאוד, וניתן להתייחס לגורמים רבים בה כדוגמת שיטת הלמידה, ניהול סדר היום של הלמידה למבחן ועוד ועוד, אך הפעם נתמקד בשאלה ספציפית יותר- האם כדאי ללמוד ביחד או לבד?

כמו במרבית הדברים בחיים, אין כאן נכון ולא נכון. לכל אחת מהשיטות יתרונות וחסרונות המייחדים אותה. להלן סקירה קצרה של יתרונות וחסרונות הלמידה ביחד, מבחינה פרקטית ומההיבט הפסיכולוגי:

יתרונות של למידה למבחן ביחד

• למידה ביחד מצריכה עיבוד מילולי של החומר, הצורך לדבר על הדברים, ללמד אחר וללמוד מאחרים- מבטיח שתהיה שיחה על החומר. הדיבור המילולי יוצר עיבוד מעמיק יותר של החומר, יותר מקריאת סיכום למשל- אשר מהווה שיטת למידה פסיבית יותר.

• למידה ביחד מאפשרת לדעת איפה אני ביחס לאחרים, מאפשרת לשמור על מצב בו לא יוצרים פער ומגיעים לרמה אחידה פחות או יותר. ההשוואה מאפשרת הערכת מצב מציאותית של מידת הידע שלי יחסית לאחרים.

• ללמידה ביחד יש פוטנציאל להפיג לחץ- במידה ונוצרת תחושת "צרת רבים חצי נחמה", ותחושת אחדות גורל. במידה ולומדים עם חברים קרובים, שהרצון בהצלחת האחר היא הדדית- הלמידה ביחד מהווה גם מקור תמיכה ועשויה להקל משמעותית על ההתמודדות עם התקופה הקשה.

יתרונות של למידה למבחן לבד

• בלמידה ביחד יש צורך להתאים את הקצב לשאר הקבוצה, או לאדם האחר. אין מקום להתקדמות אישית, ולעיתים היא מאטה את הקצב בו היה לומד הסטודנט לבדו.

• למידה ביחד עשויה ליצור תלות מסוימת באחרים איתם לומדים. הכוונה היא לכך שלעיתים אין הקפדה על וידוא אישי של ידיעת החומר, בחינה עצמית, ולעיתים על אף שלמידה ביחד יכולה להיות יעילה מאוד בעיבוד החומר- הרבה ממנו הולך לאיבוד ולא באמת נטמע. הבעיה היא בכך שלא תמיד ניתן לעלות על חוסר המוכנות האישית בזמן, ובכך שיש נטייה לשכוח שבמבחן עצמו- הסטודנט יהיה לגמרי לבדו ולעצמו, ועליו לדעת להתמודד גם כך.

• למידה ביחד, בעיקר כשאחד או יותר מהסטודנטים חווים לחץ עצום מהתקופה או חרדה של ממש, עשויה להיות גורם לחץ ומעמסה רגשית קשה הרבה יותר מזו שיחווה הסטודנט אם ילמד בעצמו. לעיתים, הלחץ של האחר ממש "מדבק" ויוצר תקיעות מסוימת בלמידה, מה שבוודאות גורע ממנה. במצב כזה, ייתכן שעדיף להפריד כוחות.   

• למידה ביחד עשויה ליצור תחרותיות בין הסטודנטים השותפים לה, ותחרותיות מייצרת המון לחץ מיותר. מה גם, שהלמידה ביחד היא הזדמנות השוואה עצמית לאחרים, מה שיכול להיות מאוד יעיל עבוד סטודנט אחד, אך מעורר חרדה ואף הרסני עבור סטודנט אחר.

בסופו של דבר, סטודנטים רבים מוצאים שהדרך הנכונה ביותר עבורם היא השילוב. רבים מתחילים מללמוד לבד, קודם מטמיעים את החומר בראשם, ואז בוחנים את הידע ומדברים על הדברים ביחד, על מנת לוודא הבנה. רבים עושים ההפך- מתחילים מללמוד ביחד ואז מפרידים כוחות, על מנת לסגור פינות אישיות עם החומר, כל אחד והנקודות החלשות שלו.

השיטה הנכונה עבור כל אחד תלויה במשתנים רבים, ביניהם אישיות הסטודנט, הקרבה שלו לאנשים עימם לומד, אישיותם שלהם, אופי המבחן והחומר וצורת הלמידה אליה מורגלים חברי הקבוצה. עבור הסטודנטים הצעירים, מומלץ מאוד לצבור ניסיון בדרך של ניסוי וטעייה, עד למציאת דרך המלך היעילה ביותר עבורם.  

האם חרדת בחינות בלמידה ביחד מדבקת?

היא בהחלט יכולה להיות, אך גם כאן התשובה היא תלויה ואינה חד משמעית.

עבור סטודנטים שחשים חסרי ביטחון ביכולותיהם ובידיעתם את החומר, ייתכן שלמידה עם חבר חרדתי לא תרגיע את החבר, כי אם תזרע חרדה גם בקרב הסטודנט חסר הביטחון.

לעומת זאת, כאשר מדובר בסטודנט אשר אמונתו בעצמו וביכולתו להצליח חזקה יותר, ייתכן שיוכל לסייע גם לחברו החרד ולהקל על מצוקתו.

תחת תנאי לחץ רב, כאשר פחד וחרדה כך או כך עומדים בפתח, חשוב לחשוב פעמיים לפני שנכנסים לסביבת למידה מלאה בחששות, חרדה ופסימיות. במקרה וזו האופציה היחידה- ייתכן שהתמודדות לבד תהיה אדפטיבית ויעילה יותר.

בואו נדבר על הדברים

שחשובים באמת

מוזמנים.ות לשיחה עם איתן טמיר,

ראש המכון והמנהל המקצועי, 

 לייעוץ קצר, ממוקד וחד-פעמי - 

הערכה מותאמת אישית, חידוד הבעיה

והכוונה מדויקת למטפל.ת -

אצלנו או אצל עמיתים.

עלות: 140 ש"ח

הרשמה מהירה:

 בתל אביב / אונליין בזום

מענה לכל שאלה

(המענה אנושי, לפעמים לוקח זמן):

עדכון אחרון: 

18 בדצמבר 2023