בין שכול לחוסן | נקודת מבט פסיכולוגית על טקסי יום הזיכרון

לאור אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה שהתחילה ונמשכת עד ימים אלו, יום הזיכרון השנה מסתמן כבעל משקל ומשמעות שונה מאלו שקדמו לו.

אירועי הזוועות שהגיעו מתוך מטרה להשמדה המונית של גזע, של עם שלם, מורגשים כאגרוף בבטן הרכה של כל אזרח במדינה שלנו.

התחושות כוללות צורך ורצון להנציח ולשמוע, לצד כאב חד שמטפס במעלה גופנו ורק רוצה לסתום את האוזניים, להגיע לאיזשהו רגע של אסקפיזם.

להאמין באמירה של "לא עוד", שהאמנו בה באמונה שלמה עד לפני פחות משנה.

יום הזיכרון, המביא בפנינו באופן מוחשי את האבדות שאיבדנו, מעורר בתוכנו מערך מורכב של רגשות שונים שעולים וצפים. על-מנת לבדוק מה מעצב את התחושות והרגשות השונים שעולים באדם בהקשר לאירועי יום הזיכרון, Mitima-Verloop & Mooren (2020) ערכו מחקר מתוך מטרה לנסות ולענות על שאלה זו.

הם לקחו קבוצת אנשים ובדקו את התחושות שעלו בקרבם לפני ואחרי צפייה בסרט הנצחה סביב קורבנות מלחמת העולם השנייה.

מהמחקר עלה כי רגשות חיוביים לאחר צפייה בסרט פחתו, ורגשות כמו כעס ועצב גברו.

זאת ועוד, לאור הצפייה בסרט, משתתפי המחקר הראו רגשות של השראה וגאווה.

עורכי המחקר נכחו לראות כי גורמים פסיכו-סוציאליים, המתפתחים בהקשר חברתי, מילאו תפקיד משמעותי וגדול יותר. כלומר, אלו שחשו תחושה גדולה יותר של הכרה, משמעות ותמיכה נטו לחוש בתגובות רגשיות חיוביות יותר, לצד הרגשות השליליים שעלו בהם.

ממצאים אלו מדגישים כמה השפעה יש להקשר החברתי בעיצוב דפוסי החשיבה והרגשות שאנו חווים.

מכאן, ניתן לראות עד כמה ההיבטים החברתיים בעלי כוח והשפעה בחסימת מצוקה רגשית וקידום החוסן האישי.

ממחקר זה ניתן להסיק על חשיבות הקולקטיב והשיתוף. בכוחה של התמיכה לייצר עמידות ויכולת לשאת את הרגשות הכואבים, את תחושת חוסר האונים שפוקדת אותנו. לא סתם כשאדם הולך לעולמו, אנו יושבים עליו שבעה, הרי השבעה מטרתה לעטוף את האדם האבל ולספק לו רשת תמיכה. בקבוצה קיים הכוח להתמודד עם בדידות, עם תחושות דחק ומצוקה, רק על-ידי שיתוף וקבלת תגובה מאדם אחר. תיקוף, שיקוף, הזדהות- כל אלו מאפשרים לאדם להתקדם קדימה ולהתגבר על קשיים. בהקשר זה, בהסתכלות על טקסי יום הזיכרון, ניתן לראות בטקסים לא רק כציון של מועד ומחווה לנופלים, אלא גם מהווים מעין חבל הצלה עבור הנוכחים.

במציאות הקיימת, לא מעט אנשים חיים את המלחמה באופן יומיומי. אני לא מדברת על המפונים, על משפחות הנופלים- שם זה ברור ומובן, אני מדברת על אזרחים מן השורה שחיים את החדשות, נמצאים בתחושת דריכות יומיומית. התחושה הזו הייתה קיימת אצל כל אחד ואחת מאיתנו בשבועיים הראשונים למלחמה, ואולי גם קצת יותר, אך יש כאלו שגם מעל לחצי שנה מאז פרוץ המלחמה מרגישים את התחושות הללו. גם כאן, אני לא מתייחסת לפוסט-טראומה, אלא לתחושה שאסור לשמוח ולהינות כשזה המצב במדינה שלנו. הם יותר מסתגרים, נמצאים יותר עם עצמם וגוזרים על עצמם חיים של עצב מתוך תחושה שכך עליהם לחיות. 

ואי-אפשר שלא להבין את הצורך והרצון הזה, להנכיח את האסון שפקד אותנו כל עוד המצב נראה כיום כפי שהוא נראה. אי-אפשר שלא להבין את החיבור בין האבל הלאומי לצורך בשהייה באבל באופן פרטני, הרי לאסון כזה כמו שחווינו יש הרבה הדים ואדוות. השהייה באבל גורמת לאדם לחוש שמא הוא עושה את הדבר הנכון, אך הוא לא רואה את הנזקים המשניים שנלווים לצמצום. אותו אדם חש כי שהייה בקבוצה עשויה להעיד על המשכיות, על זניחת מה שהיה ופתיחת דף חדש כאילו מה שהיה, היה ונגמר. אותו אדם לא רואה את האפשרות של להיות עצובים ביחד, לכאוב ביחד. להתגבר ביחד.

ל'יחד' יש כוח עצום, כוח שבאפשרותו לרפא, ואם לא לרפא אז לפחות להקל על המחנק בגרון. הרי לראות טלוויזיה לבד ולראות את הנופלים, זו חוויה שיכולה להיות מציפה ומכאיבה, אך לצפות בטלוויזיה עם עוד אדם עשויה להפוך את הכאב לקצת פחות נורא, רק לאור היד שמושטת, מנגבת את הדמעות ומחזקת. זה לא לוקח מהכאב, לא מפריך את אותן תחושות של תסכול, עצב, כאב. זה כן מאפשר לדברים להיות יותר ברי התמודדות וסבילות. מאפשר להצליח לחיות לצד הכאב, אך לא נותן לכאב את הסמכות להפוך למנהל היומיום שלנו. 

כתיבה:

דנה פיינר, MSW, עו״ס קלינית,

מכון טמיר תל אביב

מקורות:

Mitima-Verloop, H. B., Boelen, P. A., & Mooren, T. T. (2020). Commemoration of disruptive events: a scoping review about posttraumatic stress reactions and related factors. European journal of psychotraumatology, 11(1), 1701226.‏