הפסיכולוג שלי נרדם או מנקר בפגישות | מה לעשות עם זה?

​​

הפסיכולוג שלך מפהק,

מנקר או נרדם

במהלך המפגש?

למה ניקור של פסיכולוג פוגע בנו?

טיפול פסיכולוגי הוא מרחב בין-אישי יחודי ואחר: 

יושבים בו שני אנשים, לאורך 50 דקות, כשמטרתם המשותפת היא לעזור לאחד מהם לחיות טוב יותר, להיות מאושר יותר.

האדם שעוזר לאדם השני הוכשר לכך, הוא יודע מה הוא עושה, זו אומנותו ועבור כך הוא מתוגמל בתשלום שהוגדר מראש עבור כל מפגש (בפרקטיקה הפרטית משלמים לפחות 300 ש״ח לפגישה, ובחישוב מהיר, 6 שקלים לדקה...). 

אחד הגורמים המשמעותיים ביותר של הברית הטיפולית על אף היותו טריוואילי ולכאורה ברור מאליו הוא התעניינותו של המטפל במטופל.

כולנו מקווים שאנשים בחיינו יתעניינו בנו ושיהיה אכפת מאיתנו, על אחת כמה וכמה בטיפול נפשי.

זו משאלה נרקיסיסטית בריאה, בסיסית וחיונית בחיים ומטפלים יודעים שהמטופל (כמו כל אחד אחר) מבקש לממש אותה כתנאי בסיסי.

כשהמטפל מנקר, או נרדם, במהלך פגישה טיפולית, מתעוררת במטופל פגיעה ועלבון.

זה מעליב.

ובצדק:

• איך יתכן שהמטפל לא מתעניין בי?

• איך הוא מעז להירדם?

• יכול להיות שאני משעמם את הפסיכולוגית שלי?

מי נרדם? אני מתרכז!

הירדמות המטפל בעדשה הפסיכודינמית

הפסיכואנליטיקאי הראשון שהתייחס להירדמות היה שנדור פרנצי, שפרץ דרך גם בערוצים יצירתיים אחרים - 

במאמרו ״הטכניקה הפסיכואנליטית״, אותו פרסם האנליטיקאי ההונגרי ב-1919, ניגש פרנצי לחווית המבוכה שמתעוררת במטפל כאשר הוא מאבד שליטה על עיניו הנעצמות. 

יחד עם זאת, למרות ישירותו ואומץ לבו של פרנצי, חשוב לזכור שהוא כתב בתקופה התחלתית של כרונולוגיית הטיפול הנפשי והניתוח שהוא מעניק לעייפות המטפל מפנה ביקורת זהירה כלפי המטופל. פרופ׳ עמנואל ברמן (שיחות, 2000), מצביע על כך שכאשר פרנצי בחן את המקורות הקליניים להירדמות המטפל, הופנתה זכוכית המגדלת האנליטית לעבר האסוציאציות הדלות של המטופל, במקום לקחת אחריות מאוזנת יותר ולחקור את המציאות הפנימית של המטפל (או לפחות את המרחב הבין-אישי בין השניים).

היינריך ראקר, פסיכואנליטיקאי פורץ דרך בחקר יחסי ההעברה וההעברה הנגדית, התייחס בהמשך לסוגיית הנמנום שהעלה פרנצי, והביא אותה כדוגמא לשימוש בהכחשה, בה תרומתו ומעורבותו הלא-מודעת של המטפל מושלכת על עולם המטופל. 

רבים מהפסיכולוגים ההתייחסותיים של ימינו, שתורתם מושתתת על הגישה הפסיכודינמית,  יתייחסו לניקורים של המטפל כביטוי שמייצג אנאקטמנט, פעולה התנהגותית לא מודעת שמקורה במערכת היחסים הייחודית בין המטפל הספציפי למטופל הספציפי.   

יורם חזן ז״ל, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי ישראלי פורה ואהוב, אף הולך צעד קדימה וכותב (שיחות, 2000):

״לפעמים שינה של המטפל בטיפול אינה אי-הימצאות, אלא היא הימצאות חיונית...״

אז מה עושים?

מכאן, יקח את זה המטופל לדרך ההתמודדות האופיינית יותר לאישיותו, תוך שימוש בנורמות המקובלות בחייו לגבי מערכות יחסים ותוך השענות על מנגנוני ההגנה האישיותיים העומדים לרשותו. 

ישנן לפחות חמש אפשרויות: 

• להתעלם מהעניין ולהמשיך הלאה כרגיל, לפעמים מתוך נטיה לריצוי.

• לפתח כעס, תחושת זכאות ותובענות, לשתוק ולצפות שהמטפל יבין אותנו (קוראים לזה גישה פאסיבית-אגרסיבית ואין אפילו אדם אחד שהרוויח ממנה בהיסטוריה של התקשורת האנושית)

• להשטיח את החשיבות של היחסים הטיפוליים ולהתקדם

• לסיים את הטיפול,  בנשירה איטית, אולי אפילו במטרה שזה לא יורגש ותסיימו עם תירוץ אחר

• לשאול את המטפל על הסיבה להירדמות.

טוב, אנחנו כמובן מעדיפים את האפשרות החמישית: 

מטפל נפשי טוב יודע לקחת אחריות על ניקורים, פיהוקים או אפילו על הירדמות בטיפול, אבל מטפל מצוין יודע לשער שההירדמות אינה מקרית, אלא מהווה התרחשות לא מודעת רבת-ערך בתוך מערכת היחסים הטיפולית. מטפלת טובה אמורה לשאול את עצמה מדוע זה קורה, כיצד זה קשור לתחושותיה כלפי המטופל ובעיקר כיצד מבטאת ה'כניעה לעייפות' את יחסיו של המטופל עם אנשים אחרים בחייו.

אבל רגע, בואו נעשה סדר: מטפלים לפעמים כותבים תוך כדי הפגישה הטיפולית, הם מסכמים אותה ברשומה רפואית מיד לאחר סיומה והם דואגים לעירנותם המלאה אפילו אם הם רואים מטופלים ברצף לאורך שעות ארוכות. אפשר אמנם להבין ולקבל את העובדה שכל פסיכולוג הוא קודם כל בן אדם ושיש לו חולשות. אפשר להבין גם שבחר במקצוע שבו הוא מקשיב שעות רבות ביום לאנשים רבים. אז קדימה, בואו נפתח על זה שיח אותנטי: 

מה לעשות אם פסיכולוג נרדם בטיפול?

כאשר פסיכולוג נרדם במהלך פגישה טיפולית, אנחנו רוצים למצוא את הדרך הנכונה ולדבר על זה. 

עם כל ההסברים והפרשנויות הפסיכולוגיים שמסביב, טיפול פסיכולוגי הוא בסופו של דבר שירות שניתן לך עבור תשלום, והירדמות במהלכו אינה תקינה. 

אם הניקורים קרו יותר מפעם אחת, העלו את הבעיה ובדקו מה קורה.

זה נכון במיוחד אם הטיפול הזה יקר לליבכם, אם יש לכם אומץ ואם אתם רוצים לעבוד בו קשה, בררו עם המטפל:

"למה לדעתך קשה לך להישאר ער בפגישה איתי?".

התשובה, ובעיקר התהליך שתעברו יחד כדי להגיע אליה, עשויים להיות שווי ערך למפגשים טיפוליים רבים.

מקורות והמלצות קריאה:

דר׳ עפרה אשל (2000). של מי השינה הזאת לעזאזל?: או: חקירה באפילה. מתוך כתב העת שיחות. כרך יד׳, חוברת 3, יוני 2000

פרופ׳ עמנואל ברמן (2000). המטפל הנרדם: בהלה ואתגר. מתוך כתב העת שיחות. כרך יד׳, חוברת 3, יוני 2000

יורם חזן (2000). עח השינה של המטפל בטיפול. מתוך כתב העת שיחות. כרך יד׳, חוברת 3, יוני 2000

התנמנמות השלכתית (2011). 3.5.2011. מתוך מדור שפיות זמנית, אתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=270

Stephen Metcalf (2011). The Sleeping Cure.. MAR. 4, 2011. New York Magazine: http://nymag.com/news/features/sleeping-shrinks-2011-3/

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

1 באפריל 2022