מיקרו-אגרסיה | מיליוני רסיסים של מיקרו-אגרסיות וג'ורג' פלויד אחד

מיקרו אגרסיה

מיקרו-אגרסיות

כתיבה: 

איתן טמיר (MA),

ראש מכון טמיר 

 

מנקודת ראות פסיכולוגית-מערכתית, לא ניתן להבין את הסערה שהתחוללה בארה"ב, בעקבות הרצח של ג'ורג' פלויד, מבלי להתייחס להצטברות מליגנית של מיקרו-אגרסיות במשך תקופה ממושכת.

חוויה יומיומית של התייחסויות ציניות, הרמות גבה, הומור שחור וסרקסטי ויחסים עוינים כלפי קבוצות מיעוט 

למשל, הנשיא לשעבר דונלד טראמפ הוא אגרסור, לא מיקרו-אגרסור, אבל בכל נאום שלו נפלטו במכוון גם אמירות מיקרו-אגרסיביות צורבות ועולבות. 

 

 

מהי מיקרו-אגרסיה?

מיקרו-אגרסיה, בצורתה הפשוטה ביותר, היא התנהגות מילולית או לא-מילולית עדינה, המבוצעת במודע או שלא במודע, מופנית כלפי חבר בקבוצת מיעוט ויש לה השפעה מזיקה ומשפילה. 

המונח ״מיקרו-אגרסיה״ נטבע לראשונה בשנות ה-70 על ידי הפסיכולוג צ׳סטר פירס מאוניברסיטת הארוורד, לאחר שהוטרד בחילופי עלבונות הדדיים ביו סטודנטים לבנים ושחורים. 

 

קרה לכם פעם שמישהו הטיח בכם  בעדינות ומידה של טקט, דעה קדומה או סטריאוטיפ?

יצא לך להרגיש פגיעה פתאומית בביטחון העצמי, שנוצרה מייד אחרי שמישהו זרק אמירה כלשהי לחלל החדר, כזו שקשה להבין אותה מפורשות כהתייחסות פוגענית?

קרה פעם שנעתקו לך המילים תחת שיפוטיות משתקת בגלל מוצא עדתי, שיוך מגדרי, העדפה מינית או מאפיינים אחרים שקשורים לקבוצת מיעוט אליה אתם שייכים? 

 

אם כן, סביר שחוויתם מיקרו-אגרסיה. 

 

למרות שהן מזיקות פחות מדעות קדומות ישירות, גם למיקרו-אגרסיות יש השפעה, וחשיפה כרונית אליהן עלולה אפילו לפגוע בבריאות הנפש. 

לכן, חשוב שנדע, כיחידים וכקולקטיב, לא להתעלם מנוכחותן או לזרום איתן כאילו לא גרמו לנו אי נעימות. 

כחברה, חשוב שנכיר במיקרו-אגרסיות כדי לפתח אסטרטגיה אחידה להפחתת השפעתן. 

יש לשים לב לכך שמי שמפגין מיקרו-אגרסיות אינו בהכרח מתכוון לכך, אלא שהדבר יכול פשוט משקף דעות קדומות של קבוצות מסוימות אודות אחרות. ברור ש- 99% מהפגיעות שאנחנו פוגעים באחרים בחיינו אינן נובעות מכוונת מכוון, בניגוד למקרים מרושעים של אלימות מילולית ופיזית כלפי אחרים, כמו זו שעלתה לתודעה העולמית במקרה החנק של ג'ורג' פלויד על ידי שוטר במיניאפוליס. 

 לרוב מדובר על חוסר רגישות ולא על רוע שמוביל לפגיעה במזיד. אנחנו גם יודעים כבר שפגיעה בשוגג אינה ערובה מספקת להשבת הדברים שנאמרו למקורם ולהחזרת השעון לאחור. 

אם כך, גם כאשר מטרתן של מיקרו-אגרסיות  איננה לפגוע, הן עדיין יכולות להיות פוגעניות מאוד.   

חשוב שנזכור את זה בבואנו לפתח חיסון נגד מגפת המיקרו-אגרסיות: 

אם אנשים יהיו מודעים להשפעת דבריהם ופעולותיהם, אולי הם יוכלו לשנות את שהם אומרים ועושים. עם זאת, יש מיעוט מצומצם שמודע למעשים ולהשלכות שלהם ואולי אף עושים זאת מראש במטרה לפגוע. 

 

 

סוגים של מיקרו-אגרסיות 

דראלד סו, פסיכולוג מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק חילק את המיקרו-אגרסיות לכמה תתי-סוגים: 

  • מיקרו-מתקפות – הסוג הגלוי ביותר של מיקרו-אגרסיות. לעתים קרובות מאוד נעשות במכוון, כשהמבצע מודע להיותן מזיקות ומשפילות. למשל שימוש במונח משפת סלנג כדי להתייחס לגזע של אדם, תוך ידיעה שלמונח משמעות משפילה (״ערבוש״, יהודון״, ״פרענק״ וברוח התקופה ״בומר״, ״חנון״, ״סחי״). 

  • מיקרו-עלבונות – סוג עדין יותר של מיקרואגרסיביות שלרוב מתגלם כהערות בעלות משמעות או קונוטציה חבויה, או כמחמאה היא בעצם עלבון, למשל לרמוז שמישהו התקבל ללימודים בחוג יוקרתי רק בגלל אפליה מתקנת. 

  • מיקרו-הפרכות – לומר לקבוצת שוליים שחוויית הדעות הקדומות שלה אינה חשובה או שהיא מפגינה תגובתיות-יתר או ״ריגשה״ לתוכן שנאמר. מיקרו-הפרכה יכולה לבוא בעקבות מיקרו-עלבון או מיקרו-מתקפה. (״מה אתה מתרגש לי מכל שטות?״). 

  • מיקרו-אגרסיות סביבתיות – גירוי בסביבה ששולח סינגלים שחותרים להתכחש לקיומה של קבוצת שוליים. למשל, ילד מהקהילה האתיופית או התימנית, שצופה בפרסומות בטלוויזיה ורואה לאורך זמן רק שחקנים ממוצא אשכנזי, יחוש דחוי או לא מיוצג, ואת על בסיס הסקה טבעית והגיונית. 

 

 

מי נפגע ממיקרו-אגרסיות?

מעבר לסוגים השונים של מיקרו-אגרסיות, יש גם סוגים שונים של קבוצות שמושפעות מהן. 

לכל קבוצת מיעוט בכל חברה יש פוטנציאל להוות מטרה למיקרו-אגרסיות.

היסטורית, נכללו בכך בישראל עולים בדורות שונים (כל עליה והזובור שהיא עוברת על ידי "הישראלי" המצוי), נשים, בעלי מוגבלויות שיקומיות ולהט״בים ובוודאי מתמודדים עם הפרעות נפשיות כרוניות, כמו סכיזופרניה או הפרעה ביפולרית. 

 

כל סיטואציה יומיומית שיש בה טון מילולי או לא-מילולי משפיל היא דוגמה אפשרית למיקרו-אגרסיה, למשל: חולה ממתין לבדיקה בבית החולים, וכאשר נכנסת אל החדר אישה הוא מניח שהיא האחות ולא הרופא; אדם פוגש מישהו שנראה מקבוצת מיעוט ושואל אותו מאיפה הוא ״באמת״; כאשר אדם מספר למישהו שהוא משתייך לקהילת הלהט״ב והתגובה היא ש״הוא לא נראה הומו״, ועוד. למרות שנראה שלעלבונות קטנים כאלה אין השפעה גדולה, אלא שבפועל מחקרים מראים כי האפקט המצטבר של מיקרו-אגרסיות על פני זמן הוא בעל השפעה משמעותית על בריאות הנפש ונצפתה קורלציה בין מספר מיקרו-אגרסיות לבין רמת הבריאות הנפשית או הדיכאון. 

 

האופן העיקרי בו נגרמים מתח והשפעה על בריאות הנפש הוא דרך תסכול וחוסר ידיעה כיצד להגיב. מה יש לומר אם איננו בטוחים שהאדם מודע להשפעת הדברים שאמר? ומה אם מדובר בקרוב משפחה או בבעל סמכות? מה אם אף אחד אחר אינו מגיב ואחרים יזלזלו בחוויה של הפגוע? שאלות כאלה יוצרות ערפל של ספק עצמי, הפוגם בבריאות הנפשית באמצעות מתח כרוני שפולט כעס וחרדה - רגשות בעלי השפעות הרסניות לטווח הארוך. 

 

אדם שהיה מטרה למיקרו-אגרסיה עשוי לחוש בלבול בנוגע לתגובה הראויה, אך חשוב שיזכור שהוא אינו לבד. חשוב גם להגיב, על מנת לשמור על בריאות הנפש ולחשוף את המיקרו-אגרסיה, אחרת הפוגע עלול שלא לדעת כלל כיצד גרם לאדם שמולו להרגיש. 

למרות שתחושת כעס נשמעת טבעית והולמת לסיטואציה, עדיפה אסרטיביות על מענה תוקפני או שותק: מוטב שהנפגע יצהיר בשלווה כיצד הוא מרגיש, כדי להביא את הדבר למודעות האדם שמולו. יש גם מצבים בהם התעלמות היא הדרך הנכונה ביותר, בעיקר כאשר מיקרו-אגרסיה עלולה להסלים לכדי אגרסיה ואפילו אלימות. 

בעוד שמיקרו-אגרסיות גלויות ומכוונות עשויות להיות קשות להתמודדות, לרוב את אלה שאינן מודעות קל יותר לפתור, על ידי כך שבשלב ראשון הנפגע יסביר לפוגע בשלווה שהדבר משפיע עליו. זוהי הדרך לשינוי העולם צעד-צעד. בכדי למנוע מיקרו-אגרסיות כיחידים וכחברה, מלבד הצהרתו הרגועה של הפגוע כיצד הדבר פגע בו, כל אחד מאיתנו צריך גם להבין כיצד להימנע מכך בעצמו. רובנו רוצים להאמין שאנו אנשים טובים, ולרוב זה נכון. הרעיון שאנו פוגעים או לא מתייחסים בהגינות לאחרים מאיימת על האופן בו אנו תופסים עצמנו. 

 

נראה שהדרך היחידה בה מיקרו-אגרסיות ייפסקו היא אם כל אחד מאיתנו יתעמת עם הדעות הקדומות שטבועות בו. שינוי העולם מתחיל בנו. כדי לעשות זאת, יש להיחשף למגוון מצבים ואנשים רחב יותר, למשל להתחבר עם היצע אנושי מגוון, בעיקר למי שהם בעלי רעיונות אחרים משלנו. 

 

הכוונה אינה לשנות את המוסר והערכים שלנו, אלא להיפתח ללמוד על אחרים כיחידים מבלי לתפוס אותם מיידית כחלק מקבוצה כלשהי. זאת ועוד, אם מישהו אומר שהוא נפגע מדבר מה שנאמר או נעשה, חשוב להקשיב. 

 

מעל לכל, חשוב לחשוב לפני שמדברים ופועלים ולשקול את השפעות הדברים על הסביבה. 

מיקרו-אגרסיות גורמות לאנשים לחוש מבוטלים, מנוכרים ונעלבים, הן מדגישות הבדלים בכוח ובזכויות יתר ומקבעות סטריאוטיפים וגזענות. 

חשוב לבצע הערכה עצמית של דעות קדומות, לשים לב לדברינו ולצנזר עצמנו מילים שעלולות לפגוע. 

אין תשובה פשוטה לשאלת הסיבות השוכנות בבסיס המיקרו-אגרסיות, שכן רבים מסוגי הדעות הקדומות הרלוונטיות הם בחלקם תוצר של גזענות סיסטמטית בת מאות ואלפי שנים, חרף כך שהתקדמנו אל חברה שוויונית יותר. עדיין, בתודעה הקולקטיבית עשויים להתמיד תיאורים סטריאוטיפיים של מיעוטים בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה, טיוח של חלקים בהיסטוריה, חינוך על ידי אנשים מדורות קודמים שעלולים להחזיק בדעות סובלניות פחות והנוחות שבמציאת שעיר לעזאזל במקום להתמודד עם בעיותינו. 

 

יש שטוענים שהפתרון לבעיה אינו הגברת התקינות הפוליטית אלא מענה מהותי לשורש הבעיה. חשוב, למשל, לא למשטר את השפה בצורה שתייצר עוד ועוד מחסומים בין-אישיים, כי אלה שאינם מבינים את הדעות הקדומות האינהרנטיות בהן הם לוקים אינם צפויים לשנות את את דרכי התקשורת. 

 

לכן, ועל מנת למנוע ממושאי המיקרו-אגרסיות לפתח תחושת קורבן, פתרון טוב יותר יהיה פיתוח אסטרטגיות להפחתת הדעות הקדומות והבעיות המבניות הגדולות יותר השוכנות בבסיס הבעיה, אלה שמובילות לסוגי הדעות הקדומות שהופכות את המיקרו-אגרסיות לנפוצות יותר. 

 

כדי להשיג שינוי תרבותי בר קיימא, מדובר כנראה על משימה קולקטיבית מורכבת שתארך שנים רבות. 

בתהליך חברתי כזה, חשוב לראות שלאדם אליו מכוונות מיקרו-אגרסיות אינו רק קרבן , הוא בעל תפקיד בפתרון הבעיה. בדרך לשינוי חשוב שישתף באופן הספציפי בו התייחסויות מסוימות גורם לו להרגיש, כדי להגביר את ההבנה והאמפתיה. לא פשוט, כיוון שבעבר השני חייב לעמוד אדם שמוכן להקשיב, בלי ציניות ובוודאי ללא לעג כלפי מי שמשתף בכאבו.

 

חשוב שהפוגע ישקול עמוקות את הדעות הקדומות הטבועות בו, מבלי לקרוס לרגשות אשם מעכבים, אלא לעבוד על דרכים יצירתיות לשנותן, מבלי להרגיש מלאכותי מדי.  

אם קיבלתם ברקס על אמירה מיקרו-אגרסיבית, סביר שתרגישו מידה של מתח, מבוכה, התגנונות ואפילו מידה של עליה בדופק. זה נורמלי, מה שחשוב ;זה לווסת רגש ולקחת נשימה עמוקה.

נסו להתבונן באופן מודע כדי להבין שאולי עשיתם טעות, מה שלא מעיד על היותכם רעים או מפלים לרעה. בסיטואציות כאלה אנחנו נוטים ליפול  להטיית חשיבה שנקראת טעות הייחוס הבסיסית  - נטייה להאמין שדברים קורים בגלל האישיות שלנו ולא בגלל המצב. במילים אחרות, אתם עדיין יכולים להיות אנשים טובים עם כוונות חיוביות, פשוט עשיתם פדיחה קטנה ששווה התנצלות.

 

רק במאמץ משותף יתרחש השינוי המיוחל ותיפתרנה ההשפעות השליליות ארוכות הטווח של מיקרו-אגרסיות על בריאות הנפש ועל רווחת כולנו.  

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין





לאן ממשיכים מכאן?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

בית פנינת האילון, יגאל אלון 157, תל אביב יפו, 6745445 

072-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר

הצהרת נגישות

שעות פעילות:

יום ראשון, 9:00–21:00
יום שני, 9:00–21:00
יום שלישי, 9:00–21:00
יום רביעי, 9:00–21:00
יום חמישי, 9:00–21:00
יום שישי, 9:00–13:00
 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2021