טיפול פסיכולוגי ממוקד במערכת יחסים זוגית הרסנית רעילה ומתעללת

דרג פריט זה
(28 הצבעות)
יחסים זוגיים הרסניים - זוגיות עם התעללות יחסים זוגיים הרסניים - זוגיות עם התעללות

 

התעללות רגשית בקשר זוגי רעיל

פסיכותרפיה ממוקדת וטיפול פסיכולוגי

בזוגיות עם גבר מתעלל

במאמר זה נתייחס לעומק להתמודדות עם מערכת יחסים זוגית הרסנית, מחלישה ורעילה. תחילה נאפיין אותה, לאחר מכן נציג תיאור מקרה של טיפול פסיכולוגי קצר מועד בבעיה, ולבסוף ניכנס לראש של ורדה רזיאל ואיתן טמיר, שני פסיכולוגים שיושבים על המדוכה ומנסים לענות על השאלות הקשות בשיחת רדיו מתומללת.

קריאה מהנה!

 

מהי מערכת יחסים מתעללת?

 

ניתן להגדיר מערכת יחסים הרסנית ומרעילה על בסיס כמה תנאים הכרחיים:

  • ביחסים זוגיים הרסניים חייבת להתקיים קריסה של יחסי הכוחות בקשר, כך שבאופן קבוע מנכס לעצמו אחד הצדדים (בדרך כלל הגבר) את הדומיננטיות ביחסים ואילו הצד השני כנוע בעמדה של פסיביות.
  • היעדר האיזון הזה לא הוגדר בתחילת הקשר או במהלך התהוותו, אלא התדרדר עם הזמן לחוסר הדדיות. 
  • לצד הכנוע יש קושי רגשי משמעותי להיפרד, למרות קיומה של הבנה רציונלית שיש לסיים את הקשר ולמרות משובים של אנשים יקרים בסביבה, כמו בני משפחה וחברים דואגים ("מגיע לך יותר" - לא עוזר לבת הזוג הלכודה).
  • היחסים כוללים ביטויי בוז, ביטול וזלזול מתמשכים כלפי הצד הנפגע.
  • המתמודדת הלכודה תופסת את בן הזוג המתעלל כהזדמנות רומנטית ייחודית ונדירה בחייה, קשר שלתחושתה קשה להבין את עוצמתו ואת משקל האינטימיות שקיים בו.
  • למרות שבת הזוג היא אשה חזקה, מצליחה ובעלת שליטה עצמית גבוהה והישגים בחייה, היא מתקשה להשתחרר מהיחסים על אף החלטות חוזרות ונשנות.
  • בקשר עצמו עולים חלקים לטנטיים של הזנה רגשית קבועה כלפי המתעלל. בת הזוג משמשת כמקור קבוע להכלה ולתמיכה בחלקים הפגועים של הפוגע ומפרשת את הדינמיקה הזו כחלק לגיטימי מתפקידה ביחסים.
  • בת הזוג מייחסת למערכת היחסים עוצמה רגשית רבה, שהופכת כל חוויה בין-אישית נפרדת בחייה לתפלים וחסרי עניין אמיתי. 

איתן טמיר


תיאור מקרה: טיפול בקשר הרסני

כדי להמחיש כיצד מתקיימת פסיכותרפיה ממוקדת קצרת מועד במקרים של התעללות רגשית, מוצג כאן מקרה דימיוני.

המטפל שכתב על המקרה, פסיכולוג קליני מנוסה בתל אביב ,  מציע על סמך ניסיונו והספרות המקצועית העדכנית, מסלול טיפולי אפשרי ותוצאות צפויות.

המקרה הנדון מתמקד במאמץ של המטופלת להיפרד מקשר עם גבר נשוי:    

השבוע נפגשתי לראשונה עם אורית, אישה בת 31. היא הגיעה לקליניקה שלי מצפון הארץ, מעיר גדולה יחסית, לקחה הפסקה מחיי הקריירה המפותחים שלה כדי להתמודד אחת ולתמיד עם הקשיים שלה ביחסים זוגיים. כדי להבין את התמונה במילים, אומר שאורית בחורה עם צרכי שליטה גבוהים, נאה, חיה לבד באופן עצמאי, מושקעת במראה שלה, עם נוכחות מרשימה, הישגים אקדמיים וחיי עבודה מוצלחים, עם עתיד שעל פניו נראה מבטיח כאדריכלית עצמאית ויצירתית.


בחדר ההמתנה, בדיוק דקה לפני הפגישה, שמעה אותי משוחח עם המזכירה, ואמרה לשנינו בחיוך שקידם חשיבה אסרטיבית, "נראה לי שהזמן שלי הגיע". פסיכולוג שמבין עניין יודע שניתן ללמוד המון על מטופלים ועל עתיד הטיפול, כבר לפי הדרך שבה הם מתנהלים בשיחת הטלפון המקדימה ובחדר ההמתנה. על אורית למדתי שהיא יודעת להגדיר את המקום שלה, ערה לצרכיה ומביעה אותם בחופשיות. מבחינתה הגיע הזמן שלה והיא מבהירה את זה למי שעלול להתבלבל. היא גם מספרת, אם להיות פרשני ופסיכולוגיסטי יותר, על הקושי של היותה סובלנית למערכת יחסים שמעורבת בה אישה נוספת.


עד כאן הכל טוב ויפה. אך הסיבה לפנייתה של אורית היא יחסים רומנטיים צמודים וסודיים עם גבר נשוי כבר 10 שנים תמימות. 10 שנים של סוד- איש מהקרובים לה אינו מודע לקשר. היו עליות ומורדות, היו התנתקויות והתרחקויות, אך ככלל, לבה שמור למושא אהבתה, הגבר האחד והיחיד שלה, איש בן 48, שיש לו אישה נוכחת ומשפיעה, שישנה אתו כל לילה וחולקת אתו את התלאות והשמחות במשעולי החיים, אישה שהרתה וילדה עמו שלושה ילדים, אישה שחיה אתו מציאות 'נורמלית' עם קריירה מוצלחת, בית מתפקד והישגים ראויים. אורית, על אף ההתפתחות היפה בתחומים אחרים בחייה, התמקמה בעל כורחה כאישה שנייה לצד הגבר שלה, האישה שנפגשים אתה מאחורי הקלעים, במערכת יחסים סודית שאינה חשופה באמת לאור יום, כאשר התקווה הגלומה בה מתבטאת בכיסופים העקביים שלה והאמיתיים שלה להקים עמו בית משותף. היא מתארת אותו כאדם טוב, ואני מאמין לה, מישהו שבאמת ובתמים אוהב אותה, עסוק בה ונהנה להיות אתה. יש ביניהם 17 שנים של חיים בוגרים, יותר ממחצית חייה, המון זמן. הרגשות שלה כלפיו מהולים בהערצה ובמשאלות אבהיות כלפיו, ולהיפך, גם הוא רואה בה ילדה "שגידל" ועודנו מגדל. אורית מספרת שבחרה בלימודי ארכיטקטורה מתוך הערצה ליצירות ולתפוקות שלו לאורך השנים, שהיא נפעמת מנוכחותו הכובשת והכריזמטית, מהאמביציות ומהעוצמות שלו ומהנטיה שלו לקחת עליה חסות עוטפת וקרובה. היא מתארת אותו גם כמניפולטיבי, אולי קצת נצלן, ואני מציין בפניה ש"אנשים עם נטייה פסיכופתית לא רוצחים אנשים, אלא רק נעדרים אמפתיה כלפי רגשות האחרים". 

גברים אלימים לא מודעים בדרך כלל להיותם אלימים. קל וחומר שקבוצות אינן מודעות לאלימותן. אבל ככה זה: קבוצות מתעללות יום יום בחבריהן, בהתעלמות, בהדרה, בהטרדה ובאלימות נפשית. כשהתקשורת מתנהלת בוואטסאפ, התהליכים האימתניים הללו עוברים אמפליפיקציה הרבה יותר חזקה.

ההתפתחות שאירעה לאחרונה הגבירה את הדרמטיות ביחסים: לפני מספר חודשים גילתה אשתו על קיום הרומן החבוי. היא שכרה את שירותיו של בלש פרטי, שאיתר את הצמד ללא קושי מיוחד ואימת את נוכחותה של אורית כמאהבת נסתרת בחייו של הבעל. מכאן המשיכו הבעל ואשתו לטיפול זוגי שנועד להתמודד עם המשבר שנפער בפניהם, כשעל הפרק אפשרות ממשית של פרידה וגירושין . עבור אורית הייתה זו טלטלה, אך מעבר לכל, היוותה התרחשות זו צוהר חדש של הזדמנות למימוש היחסים וכיסופיה לובו ותודלקו במאוויים מחודשים ליצירת מסגרת זוגית עמו.

התעללות רגשית

אז לאן צפוי ללכת הטיפול?

מובן שכל המוצע פה הוא טנטטיבי לחלוטין, אך מידת ההיתכנות שלו לפי הספרות המחקרית והעבודה הקלינית, גבוהה למדי. בטיפול פסיכולוגי אנליטי ממוקד וקצר טווח, עבדנו כצוות, על מנת לאתר ולהציף את הקונפליקטים הראשוניים המזינים את המוטיבציה האינטימית של אורית, נחקור (explore) את התגלמותם בחייה כאישה בשלה ונעלה את הפערים בין המציאות לבין הפנטזיה משכבר הימים. בואו נסכים על כמה דברים: כולנו לכודים בעוצמה כזו או אחרת בסבך היחסים המוקדמים עם הורינו. לכולנו ניתנו בילדות תפקידים פסיכולוגיים שנבחרו עבורנו על ידי הורים שניסו להתמקם בעצמם בתוך המשפחה שהקימו. כולנו מביאים את אותם תפקידים ישנים, ואת החסכים שעומדים בבסיסם, ומשחזרים אותם בתוך הזוגיות המשמעותית שלנו. התקווה העמוקה והלא מודעת של השחזור הזה היא ניצול ההזדמנות למלא מחדש את החללים, את מה שנעדר ונחסך בילדות במשפחת המקור שלנו, המשפחה שלנו, שהיא בעצם הגלגול הראשוני של חיינו האינטימיים. הגלגול השני הוא אינטימיות וזוגיות בוגרת.

agenda

מנשים רבות, כמו אורית, נשללה באופן לא מכוון הזכות להיות ילדה. בין אם מתוך חוסר אונים והיעדר כוחות של ההורים, ובין אם תוך התהוות של קונסטלציה משפחתית שלא היו בה מספיק אנרגיות זמינות כדי להתייצב כמבוגר סמכותני מול ילד זקוק.

בסיטואציה כזו נוצר בדרך כלל היפוך תפקידים. הילד הופך למקור הזנה נרקיסיסטי עבור ההורה, כילד מוצלח, יפה וחכם, אך התמורה היא התבגרות נפשית מוקדמת, שאינה תואמת את הגיל הכרונולוגי, ופיתוח עצמי כוזב (false self) שמשביע היטב את רצון הסביבה אך מותיר את הילד בודד רגשית.

משפחתה של אורית מגובשת, תומכת ומטפחת, יש בה נתינה וערבות הדדית, חום ואהבה. המשפחה גידלה את אורית והילדים האחרים בבית שסיפק מסגרת טובה ותשתית סוציו-אקונומית מבטיחה להתפתחות תקינה.

ובכל זאת, אורית גדלה עם תחושה שיש בה נטיה אינטרסנטית מדי מבפנים, שהיא זקוקה לחברים וחברות באופן פונקציונלי ("יש לי חברה לכל תחום") ולאורך השנים פיתחה דיסקרטיות מוגזמת ונטייה חשדנית כלפי אחרים, גם כלפי אלו המנסים באמת ובתמים להתגייס לטובתה ולהתקרב אליה (בשיחתנו אורית חשדה בפנס תאורה שהיה על שולחני ושאלה: "השיחה שלנו מוקלטת?").

הסביבה הבין אישית, על אף היותה טובה, נתפסת כלא מספיק בטוחה. היא מציינת לקראת הסיום: "אני לא מאמינה באף אחד".

Female Orgasmic


השלב הראשון בטיפול יתחיל אפוא בזיהוי החסכים המוקדמים:

מה נשלל ממנה ביחסים הללו?

מה היטה את הכף לכיוון של חשד בסיסי במקום אמון בסיסי (בשפתו של אריק אריקסון )?

מה סמוי מן העין במסרים הראשוניים שקיבלה אורית לגבי תפקידה במשפחת המקור?

השלב הזה, התחלתי ככל שיהיה, עמוס בתובנות וגילויים וכופה לא מעט כאב נפשי. כי מה שהאמינה לגביו כאמת באשר לפסיכודינמיקה של מקורותיה המשפחתיים יימהל עכשיו בספק ויתגלה כראוי לבדיקה. האובייקטים כלפיהם יופנה מעתה הכעס הופכים להיות אלה שהעניקו את התפקיד, ההורים בעיקר, למרות היותם עדיין אהובים, אוהבים ואכפתיים.

מהי גישת יחסי אובייקט? <

בשלב השני של הטיפול תינתן הכלה עמוקה כלפי האובדן הראשוני והביטויים שלו לאורך החיים. בד בבד, יודגשו היחסים בטיפול, 'הקשר' בטיפול, ולא רק ה'תוכן' (מה שמכונה בספרות האנליטית יחסי העברה). בסיומו של שלב זה ניתן לצפות שאורית תתחיל להמשיג לעצמה מחדש, באופן ספונטני, את סכימות "הגבר" ו"האשה" שלה. סביר שנתחיל לראות סדקים בתמונה המושלמת שבה היא רואה אותו. כפועל יוצא מהמפגש עם האמת הצורבת בחייה, אורית תזהה ותפנים אמיתות כואבות גם ביחסיה הקרובים עם בן זוגה.


"אם אני צריכה להיות נאמנה למשהו או למישהו, אני קודם כל צריכה להיות נאמנה לעצמי. אם אני מחפשת אהבה אמיתית, הרי שלפני כן אני צריכה להתעייף מהאהבות הבינוניות שמצאתי. מעט ניסיון החיים שיש לי לימד אותי שאף אחד הוא לא הבעלים של כלום, הכל אשליה – וזה נכון ביחס לדברים החומריים כמו ביחס לדברים הרוחניים. מי שכבר איבד דבר שבעיניו היה מובטח, לומד ששום דבר אינו שייך לו, ואם שום דבר אינו שייך לי, אני גם לא צריכה לבזבז זמן בשמירה על דברים שהם לא שלי. מוטב לחיות כאילו היום הוא היום הראשון (או האחרון) בחיי".

-פאולו קואלו

(מתוך הספר "11 דקות" )


 בשלב השלישי, תצוצנה הזדמנויות מציאותיות ליחסים בשלים עם גברים אחרים. הדינמיקה של יחסים אלו לא ייצבעו בגוונים אדיפאליים היררכיים, בדומה ליחסי אבא וילדה, אלא בדמות קשר רומנטי הדדי בין גבר ואישה שווים ובוגרים. האפשרות לחשוף בפני העולם החיצון את עצם קיום מערכת היחסים, מה שהיה ועדיין זר לאורית, תהפוך למוקד הנאה, גאווה וחיות. המיניות תלבש אופי וצורה אחרים, בשלים ומגובשים יותר. בחדר הטיפול, מרכז העבודה יועבר לקונפליקטים מציאותיים ועכשוויים, של מערכות יחסים בין אישה לגבר, בין שני סובייקטים, סביר שבשנות ה-30 לחייהם, המחפשים דרך לבנות יחד בית ומשפחה. אורית תצטייד בכלים להתמקמות הדדית בתוך היחסים המתהווים: מה זה להיות אישה במסגרת קשר זוגי בוגר 'מחוץ לארון'? כיצד תתנהל אורית בקשר שאינו חלקי ומפוצל כל כך, כמו קשר עם גבר נשוי? מה זה אומר לקחת אחריות מלאה על חלקה ביחסים? איך מקבלים ומגיבים למפגש עם הפגיעות והחסרונות האישיותיים בחייו של בן הזוג? במקביל, תתחיל אורית ליזום בעצמה פרידה פסיכולוגית ופיזית מבן הזוג הנשוי.


לקראת סיום הטיפול נראה את הערך העצמי של אורית, מול הגבר הנשוי ומול אנשים אחרים בעולם, הולך ועולה בהדרגה אך בעקביות. שיח אינטימי ואותנטי יתאפשר בינה לבין אחרים משמעותיים בעולמה. היכולת לתת אמון באחרים תלך ותתפתח, החשד יפחת בהדרגה. העולם התעסוקתי יתאפיין בבחירות מושכלות ובוויתורים הכרחיים, שהם כידוע, מנת חלקו של כל אדם מוכשר ונבון שנאלץ להתמקד באפיקים מקצועיים מסויימים ולהיפרד מאחרים.
מובן וברור שייתכנו רגרסיות לאורך הדרך. ראשית, המאהב הנשוי לא יוותר בקלות על הקשר. למה שיוותר? אילו הייתה לו די נדיבות ומספיק שאר רוח, היה בוודאי משלח אותה מעליו שנים קודם לכן ודורש ממנה לצמוח באופן עצמאי. שנית, ההתמודדות עם יחסים בוגרים יעמתו אותה עם שאלות בוגרות. העמדה המנטלית של 'הילדה' ילך ויפנה מקום לנוכחות נשית בשלה יותר. היא תתפתח להיות סובייקט נפרד, אישה, בת זוג ולאחר מכן, סביר, אמא.
אני מקווה שהדברים לא מובנים כפשטניים ויומרניים מדי. אישיות האדם מורכבת מכדי לשנותה לצמיתות בטיפול קצר ואינטנסיבי. אך דווקא אורית, על תבונתה, עם מידת המוטיבציה הגבוהה שלה ועם נכונותה לשנות את המציאות, מסוגלת לעשות זאת בהצלחה במהירות גבוהה יחסית.


גורמי סיכון לאלימות זוגית

 

באתר של אוניברסיטת גוטנבורג, מוצעת סקירה מצוינת ומבוססת מחקר.

 

מוצגים בה גורמי סיכון של גברים מתעללים:

  • התעללות פיזית בילדות או/ו היות עד להתעללות בין מבוגרים בילדות

  •  היסטוריה של הפרעת התנהגות, אישיות אנטי סוציאלית או מאפיינים של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית

  •  PTSD באוכלוסיות של יוצאי צבא

  •  קשיי וויסות רגשי כמו מאפיינים של הפרעת אישיות גבולית, התקשרות לא בטוחה/ לא מאורגנת וקושי בשליטה בכעסים.

  •  פסיכופתלוגיות כמו דיכאון, דיסטימיה, חרדה מוכללת, תלות באלכוהול ופסיכוזה

  •  הפרעות שימוש בחומרים

  •  פגיעה מוחית עם לקויות נוירוקוגניטיביות כמו אימפולסיביות, פגיעה בעיכוב התגובה וקושי בהוצאה לפועל 

מעניין: מחקר חדש מעיד שבזוגיות בין נשים לא קיימת פחות אלימות זוגית בהשוואה לזוגיות הטרוסקסואלית.

 זוגיות מחלישה

למה אנחנו נמשכים לבני זוג מופרעים?

שאלה טובה...

משיכה מינית ל"תכונות אפלות" אצל בן או בת זוג מאפיינת רבים מבני האדם הנורמטיביים. לעיתים מדובר במשיכה לבני זוג כוחניים, מחפיצים או סדיסטיים

עצם קיומה של משיכה כזו אינו מצביע על 'בחירות זוגיות דפוקות': 

מחקרים פסיכולוגיים שנערכו עם משתתפים מהאוכלוסיה המערבית מלמדים כי נשים וגברים נמשכים באופן מיני, לטווח הקצר לפחות, לבני ובנות זוג בעלי תכונות אישיות אפלות, כמו נרקסיזם, פסיכופתיה, חוסר מצפון, מניפולטיביות, רמאות וערמומיות.

מוזר ככל שזה נשמע, התופעה יכולה להיות מוסברת באופן אבולוציוני - גברים המחזיקים בתכונות כאלה עשויים להיתפס כפרטנרים איכותיים יותר במובן של ביטחון, העזה ומוכנות לקחת סיכונים. 

 

 

עכשיו ניכנס לראש של שני פסיכולוגים שיש להם מה להגיד:

ורדה רזיאל ז׳קונט ואיתן טמיר.

 

 

ורדה הזמינה את את איתן לשיחה בתכניתה

ברדיו 103, והנה השיחה-  לא נגענו: 

איך נגמלים מקשר רעיל? 

אהבה והתמכרות – איך להשתחרר מקשר רעיל:

איתן טמיר בשיחת עומק על יחסים הרסניים

בתוכנית של ורדה רזיאל,

רדיו 130fm, אביב 2019

 

Varda Raziel Jacont 

ורדה: האורח שלנו הוא איתן טמיר, ראש מכון טמיר לפסיכותרפיה, והנושא המדליק והקשה הוא אהבה והתמכרות. אנחנו ננסה לדבר על איך יוצאים מהתמכרות לקשר. לפני כן אני רוצה להודות לאיתן שבא.

 

איתן: תודה רבה.

 

ורדה: האם אהבה והתמכרות זה אותו דבר או לא?

בוא ננסה לברר לעצמנו מה אנחנו חושבים על זה.

 

איתן: זוהי כמובן שאלה שתשובותיה נמצאות אצל המשוררים והאומנים, אך אנחנו ננסה לתת זווית פסיכולוגית לעניין הזה. השאלה היא בעצם האם יחסי אהבה, מבטאים בין היתר, או נמצאים בחפיפה עם התנהגות מתמכרת.

 

ורדה: כמובן שיש אלמנט ידוע הורמונלי שפועל במוח של אנשים במצבי רומנטיקה, אהבה ומשיכה. יחד עם זאת, אני מחזיקה כאן ספר שקראתי אותו לפני שנים ונורא התרשמתי ממנו, של הווארד הלפרן המדבר על יציאה מהתמכרות לבן אדם*. לטענתו זה לא אותו הדבר. הטענה המרכזית שלו היא שהתמכרות היא הרסנית, ורעה לך – בין אם לבריאות, להערכה העצמית, מקצועית, חברתית, מנתק אותך וכדומה. כלומר התמכרות בהגדרתה היא משהו רע, כמו למשל התמכרות לסיגריות. לפעמים אתה שונא את הדבר שאתה מכור אליו, אתה לא אוהב. מה דעתך על האבחנה הזו?

 

איתן: אני חושב שזו אבחנה מאוד יפה ואולי אפילו מקדימה את זמנה. אני חושב שהתנאי שהופך אהבה להתמכרות, הוא תנאי הכרחי, אם כי לא מספק שהיחסים יצאו ממצב הדדיות ויעברו למצב של חוסר איזון – כלומר שצד אחד נותן יותר, או מכיל יותר בעוד הצד השני משתמש, בד"כ זה לצרכים נרקסיסטיים- כלומר לעבד, להתמלא או לקבל הזנה או תדלוק רגשי מתוך היחסים.

toxic love

ורדה: אני חושבת שמצאת דרך אחרת להגדיר מצב שאולי, נכון עושה לנו רע שאנחנו בצד הנותן והלא מקבל או בצד המתעלל או להבדיל בצד של הקורבן. כלומר את עושה אבחנה אחרת אך דומה.

 

איתן: היא דומה אך היא לא נמצאת בחוזה הזוגי. כלומר אם אנחנו מסתכלים למשל על יחסים סאדו מזוכיסטיים או BDSM  - יש שם המון המון כאב, גם אם אין בהם הכאבה פיזית.

ביחסים בין הסאדיסט לבין המזוכיסט יש הסכמה וזה נמצא בתוך החוזה הזוגי שלהם. זה גם יכול להיות יחסי אהבה, לפחות להרגשתי או הבנתי. אך ברגע שיש הפרה של ההסכם הזוגי באופן שמטה את המשקל לצד אחד של היחסים, ואחד הצדדים נותר בד"כ חסר ישע, תלותי וחסר אונים אז אנחנו יכולים לדבר על תהליך של התמכרות בו צד אחד מכור והשני לא מכור.

 

ורדה: אתה יודע מה? אני לא בטוחה. אתה נתת וריאציה אחת, שהיא נכונה. אני מניחה שיש וריאציות נוספות.

 

איתן: בטוח.

 

ורדה: שנניח שקשר עושה לנו רע לא תמיד בשל יחסים לא הדדיים. אבל בוא נסכים שאנחנו יודעים שהקשר הוא לא טוב, אך עדיין הייתי אומרת מתקשים להבין את זה עד הסוף. למשל היא תגיד לך: "הראש שלי אומר שזה לא טוב, אבל הלב שלי רוצה". אנשים מתארים את זה הרבה פעמים כתחושה שאתה חצוי, או תחושה שזה האדם היחיד עבורי. אין בלתו.

 

איתן: תחושה שאין אלטרנטיבה. אין ברירה…

 

ורדה: כן, כאילו אין אפשרות לצאת מהדבר הזה. אתה מסכים איתי שהרבה פעמים אנשים מתרצים לעצמם, יש הבנה אבל מתחילים לתת תירוצים. למשל אתה דיברת על אותו קשר שהאדם מרגיש תלותי ואז היא אומרת לעצמה נניח: "אני אשמה, הייתי תלותית מידי. אני נתתי מעצמי יותר מידי. אני אשמה כי אני בכיתי, או אני אשמה כי שאלתי אותו למה הוא לא מגיע. אני אשמה"...

 

איתן: תראי אני חושב שבכל קשר יש תלות.

תלות היא מילה לא גסה.

תלות היא מילה הכרחית על מנת לתאר קשר.

זה שאנחנו נפגשים כאן היום זה כי את הזמנת אותי ורציתי מאוד לבוא, כלומר יש בינינו תלות. בכל מערכת זוגית יש תלות, השאלה כמה התלות היא הדדית. אני מנסה להסתכל על זה כמו בנדנדה בגן המשחקים בה יש צד אחד וצד שני והאתגר של זוגיות הוא ליצור מערכת יחסים הדדית בה פעם למעלה, פעם למטה, ובה כל אחד מהצדדים נמצא פחות או יותר באיזון. ברגע שיש קריסה לדפוס קבוע בו אחד הוא השולט ואחד הוא הנשלט, אז זה עובר לתחום של התמכרות.

 love addiction

ורדה: אוקיי. אני מסכימה איתך, ועדיין נתת וריאציה אחת, מתוך הרבה וריאציות. אני אתן לך דוגמא אחרת של התמכרות בה הקשר הוא הדדי אבל אדם אחד דורש ממך התמסרות מוחלטת רק אליו, התנתקות מיתר העולם בשבילי באמירה כמו למשל - "אני כל כך אוהב אותך וכל כך תלוי בך שאם את לא תעשי למעני, אני אתאבד". במקרה הזה האדם כביכול הכי תלותי, אך יחד עם זאת קנאי ואותה קנאה היא שמובילה לדרישה הזו. זו בעיני דוגמא אחרת לקשר שהוא רע והרסני, ויש לצאת ממנו.

 

איתן: והוא גם לא יחסי אהבה. זאת אומרת זה שאדם אומר שהוא זקוק, זה לא אומר שהוא אוהב.

 

ורדה: אוקיי, אז זו הבעיה. עכשיו אני ביקשתי שתגיע אלינו כשההגדרה הייתה איך לצאת מקשר התמכרותי. איך לצאת מקשר שאנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים בלעדיו, מכורים אליו, יהיה לנו ממש "קריז" בלעדיו. איך מתחילים להשתחרר מקשר שכזה.

 

איתן: אני חושב שיש הרבה אנשים ששואלים את עצמם את השאלה הזו. למען האמת, ב-2018, המילה השכיחה ביותר, לפחות לפי מילון אוקספורד, היא המילה: toxic, כלומר רעיל. מרבית ההקשרים של מילה זו, שוב לפחות לפי אוקספורד, קשורים למערכות יחסים, לפחות למערכות יחסים בהן צד אחד נפגע, והקשר הוא קשר רעיל.

על מנת להבין את ההתמכרות, בעיני לפחות, מנקודת מבט פסיכולוגית של 2019, אנחנו מוכרחים להכניס היבטים של השלכות הדפוסים המקוריים בחיים, של משפחת המקור, על האופן שבו אנחנו יוצרים זוגיות בהווה. קשה מאוד להבין, בטח ובטח לך, לי ולכל מי שמקשיב לנו-  יש לא מעט אנשים שיודעים שלא טוב להם ושהם צריכים לצאת מתוך הקשר, ויחד עם זאת משהו לא מאפשר להם מבחינה רגשית. זו מן תקיעות לא רציונלית, אילו זה היה מקום עבודה סביר שהיה יותר נוח או היה יותר הגיוני להתפטר בסופו של דבר. גם זה קשה להרבה אנשים.

 

ורדה: זהו, אמרת מקום עבודה ואני חשבתי בליבי "וואו אנחנו מדברים על מקום עבודה רעיל שקשה לצאת ממנו".

 

איתן: את צודקת לגמרי. הנושא של התעמרות במקומות עבודה וכניסה של הטרדה נפשית לתוך המקומות האלה היא מאוד רלוונטית גם בהקשר של התמכרות ליחסים רעים בעבודה, אבל איכשהו בעבודה זה יותר פשוט. והכי פשוט זה להתנתק מיחסים רעילים מחברת סלולר למשל, כי שם אתה מבין שמשהו לא הוגן ואתה מנוצל ואתה הולך. ככל שאנחנו מעמיקים לתוך נבכי האינטימיות ככה אנחנו מושפעים מהשלכות הקשורות בילדות המוקדמת בד"כ – ביחסים בין ההורים שראינו בעצמנו, בדינאמיקה בין אחים ובמשפחה, ואיך נראית זוגיות לצד הזדהות לא מודעת הרבה פעמים עם אחד הצדדים. יש משהו בהתמכרות ליחסי אהבה שבבסיס שלו יש משהו שמבקש תיקון.

 

ורדה: אני אשאל שאלה מתריסה – האם אנחנו חייבים לרדת לשורש היחסים בינקותנו עם משפחת המוצא כדי לצאת מהתמכרות לקשר הרסני.

 

איתן: שאלה מצוינת.

 

ורדה: אני שואלת בתור פסיכולוגית, וכמי שזה העיסוק שלנו, ואני מתלבטת.

 

איתן: אני איתך. בשנים האחרונות אפילו הלכתי עם הדבר הזה ולמדתי באוניברסיטת קולומביה בניו יורק טיפול התנהגותי דיאלקטי DBT, שזו גישה שבבסיסה היא תפיסה התנהגותית.

על פי גישה זו עוזבים את העבר וההיסטוריה ומבקשים להסתכל על העתיד והווה ולראות מה אפשר לשנות בדפוסים שלנו, ויש כל מיני דרכים בגישה זו על מנת לצאת מקשר מתמכר.

אבל, ואני ממש לא מהמכורים להיסטוריה האישית ותפיסה פסיכואנליטית, אם אנחנו מנסים להבין באמת מה עומד במקורותיה של התמכרות לקשר זוגי, אנחנו מוכרחים להכניס לכאן משתנים שקשורים לשאלה "למה קשה לי ללכת?". כמובן, אם אנחנו מנסים לענות על שאלה זו.

 abusive relationship

ורדה: אתה יודע מה, אני אתן לך תשובות שלא קשורות דווקא. קודם כל נתחיל מזה, ואני כאן קצת מתריסה כנגד ההכרח להיכנס לדינאמיקה המשפחתית.

א׳, הרעב לקשר – בוא נצא מתוך הנחה שזהו רעב אוניברסלי, מלבד מקרים חריגים.

אח"כ אני אתן עוד נימוקים שמשאירים אותנו בקשר – בדידות, התחושה הכוזבת שלא יהיה תחליף.

אם אף פעם לא עברנו תהליך כזה, ואפילו אם עברנו – התחושה שאנחנו כבר תלויים באיך הוא מחייך או בגוף שלה או במיוחדות ונראה שאין תחליף.

נימוק נוסף – תחושת ריקנות הרגשית שנוצרת.

אני אגיד רגע משהו עלי – אני זוכרת את עצמי בתקופות שלא הייתי בקשר, לא הייתה לי זוגיות – היה טוב, לא היה רע, אבל בתקופה שהייתי צריכה לצאת מקשר – הפרידה היא גיהינום, ויש קריז.

עצם הפרידה, ולא חשוב ממי, מכל מיני קשרים, כאלה ואחרים- התחושה שאין בלתו או אין בלתה זוהי תחושה נוקבת...

 

איתן: כן, נוראית.

 

ורדה: והיא גם מתעתעת כי היא לא נכונה, אבל באותו רגע – אנחנו לא יודעים איך לצאת מזה, כאילו בלי זה – בדידות, ריקנות ותחושה גם של אובדן זהות.

 

איתן: כן, במקרים מסוימים.

במקרים בהם הזהות עלולה להתערער, זה קשור לכל מיני דברים אחרים בפסיכולוגיה של האדם.

לא כל אחד מתערער מפרידה ברמת הזהות, יש כאלה שכן, הרבה. אבל זה לא בהכרח, יש כאלה שרואים פרידה כמשהו יותר אפשרי, וזה -ההבדל הזה הוא מתוך כל מיני הפעלות של טראומות שקשורות לפרידה בחיים שלנו. אנחנו לא יכולים להתעלם מזה, ולהגיד שאנחנו מסתכלים אך ורק על ההווה ועל הרציונל.

אני איתך. אני לא אומר שבהכרח מוכרחים לחפור, אבל אם אנחנו לא לוקחים בחשבון את כל חוויות הפרידה שמתעוררות בנו ומצטברות יחד על מנת שנחוש את הכאב ואת הפחד העצום הזה במצב של פרידה אפשרית, אז קשה לנו להסתכל על התמכרות. יש פה איזו רה-אקטיבציה.

 recovery from toxic love

ורדה: כלומר הפעלה מחדש של פחדי נטישה של תלות אדירה של תינוק באמא.

 

איתן: לא אמרתי תינוק, את לוקחת את זה לקצה, אני חושב שזה אפילו אם נפרדתי פרידות קשות לאורך החיים, אפילו החל מגיל 16, והיו לי פרידות כאלה ואחרות, אפילו ארבע או חמש פרידות משמעותיות, ובזמן שאני חושב על פרידה מבת הזוג שלי היום, אני מתמלא באימה ובחוויה של טרור, כתוצאה מהשאלה מה יקרה איתי, אז הפרידות שקרו לי בעבר משליכות יחד, מצטברות יחד לכדי כאב עכשווי.

 

ורדה: אתה יודע שאני חשבתי ההיפך?  

 אני אגיד לך, ורמזתי לזה – שתמיד כשאני במצבי פרידה קשים שנאלצתי לחוות, אחד הדברים שהכי ניחם אותי היה ההבנה שכבר הייתי שם, יצאת משם. וזה היה כואב, אני הרי כותבת יומנים, וזה אפשר לי להתנחם בפרידות קודמות כדי לומר לעצמי – "את יצאת משם. את מסתכלת היום על האדם הזה ואומרת לעצמך מי הוא בכלל, ואולי גם עכשיו את תצליחי לצאת מהגיהנום הזה, מהקריז?". אתה לא סבור ככה?

 

איתן: אני סבור ככה לגמרי. אני חושב שזה מנגנון מאוד מאוד בריא ויציב והגיוני, לפיו את מתבססת על הניסיון שלך על מנת להבין שמה שנחווה כרגע כקטסטרופה אפשרית, הוא בעצם אירוע שכבר קרה.

 

ורדה: בדיוק. אז אולי זה לא קטסטרופה.

 

איתן: נכון, יש פה אשליה.

 

ורדה: אם כך אנחנו מסכימים שיש לנו קושי עצום, ואנחנו חווים, באמת כמו שתיארת איזו תחושה שהעולם מתמוטט, והשאלה היא איך לא להרגיש את ההתמוטטות הזו?

 

איתן: אז בואי נסכים שבין אם אנחנו התנהגותיים ובין אם אנחנו פרוידיאנים כאלה, שגם בהתחלה של קשר זוגי, גם בהמראה וגם בנחיתה, גם בסיום, יש חוויות שאנחנו לא לגמרי אנחנו.

כשאנחנו מאוהבים אנחנו לא לגמרי אנחנו – אנחנו לא רואים את הצד השני באופן מציאותי, וכשאנחנו נפרדים אנחנו פוגשים קטסטרופיזציה אישית של אסונות פנימיים שחווינו או לא חווינו בעבר, ושבשני אירועים אלו – גם בהמראה וגם בנחיתה אנחנו לא בדיוק, נקרא לזה "מווסתים".

 

ורדה: בסדר. אז מה עוזר לנו? מי עוזר לנו? האם אנחנו יכולים לעזור לעצמנו לצאת מהקשר הממכר ? אולי קודם אנחנו חייבים לדעת שאנחנו חייבים לצאת? קודם כל ידיעה עמוקה?

 

איתן: אני חושב שקודם כל אנחנו צריכים להבין שאנחנו ״נמצאים קצת בסרט". זה ההתחלה, זה תנאי הכרחי, וזה גם מה שקורה בטיפול פסיכולוגי. אני לא פסיכולוג קליני, ואני עוסק היום בעיקר בניהול, אבל כשאנחנו מדברים על טיפול פסיכולוגי, האתגר הוא בעצם קודם כל למסגר את המציאות ולתת התבוננות כפי שהיא באמת. האשליה, שקשורה בהתרסקות הצפויה, או ב"נחיתת האונס", הרבה פעמים לקוחה מתוך תודעתנו.

 

ורדה: מעניין, כל אחד מאיתנו אומר בלשונו הוא, שהעניין הוא להסתכל באופן מציאותי על המצב.

 therapy for abusive love

איתן: נכון, כל הזמן אנחנו מדברים על כישוף או על קסם – אני בכוונה משתמש במילה רחוקה כמו כישוף, כי כשאנחנו פוחדים מפרידה אנחנו מכושפים על ידי הקטסטרופה שעלולה לקרות- לא מספיק להבין את זה. אנחנו צריכים גם להיפרד מאיזו משאלה פנימית מאוד עמוקה.

 

ורדה: כלומר צריך לעבור גם איזה תהליך פנימי. אמרת "משאלה פנימית", דבר שנראה לי נורא נכון – כי המשאלה שזה יהיה ולא ילך, היא משאלה שאנחנו לא יכולים לוותר עליה.

 

איתן: והנה את באה איתי לתוך פסיכולוגיית המעמקים.

 

  

ורדה: התבקשתי כאן באולפן לענות על השאלה בעצם – מתי אנחנו יודעים שאנחנו מכורים לקשר?

מתי זה מתחיל בעצם?

 

איתן: אני חושב שהתמכרות מתחילה ברגע שאנחנו מרגישים בהתאהבות, באותה תחושה פנימית שרבים מאיתנו מתגעגעים אליה, ורבים מאיתנו נמנעים ממנה שבה אנחנו מתחילים לחוש את השלמות של האחר, את המשאלה לראות אותו ולהיות איתו.

 

ורדה: אתה יודע מה אני אגיד לך דבר משונה, כיוון שיש בי משהו וכחני – אני יודעת על אנשים שמכורים לקשר למרות שלא הרגישו שהוא שלם, לא הרגישו מאוהבים, אבל הייתה נטישה. הנטישה הרבה פעמים מזכירה לנו שאנחנו מכורים. כלומר עצם חווית הנטישה, זו אינה החלטה ברגע שזה נכפה עלינו. אני מכירה אנשים שחשים מכורים רק ברגע שנוטשים אותם ואובדים להם. הם לא היו שלמים. למשל הוא בא אליי ואומר "אני לא רוצה להתחתן, ואני לא בטוח שאני מעוניין בה, אבל ברגע שהיא אמרה לו אם אתה לא מעוניין בי אני לא רוצה והולכת, באותו רגע קריז מוטרף – ואני ארוץ אחריה, ואסע אחריה לחו"ל, ואבטיח לה את הירח, ואני מרגיש שחיי אינם חיים בלעדיה. ואני לא מדברת על מגדר. מצאתי סיפורים דומים על אישה שמזלזלת בבעלה ולא רואה בו כלום וברגע שהיא מגלה שהוא בגד בה, היא נכנסת לקריז של אובססיה, של מוטרפות, של דיכאון, של אובדן ערך, שאין בלתו".

אתה דיברת על המודעות לשלמות לחוויה, ואני טוענת שלפעמים עצם החוויה של אובדן שליטה מעוררת את ההתמכרות.

 

איתן: יש בתוכנו, את אומרת, איזשהו כפתור פנימי שאפשר ללחוץ עליו ושם אנחנו נעשה הכל על מנת לא לאבד.

 

ורדה: נכון.

 

איתן: אוקיי. דבר ראשון יש פה משהו דרמטי, ועבור אנשים מסוימים בעיקר אנשים עם קשיים נפשיים שלא ניתן להם כרגע הגדרות פסיכיאטריות, אבל לאנשים עם נטייה יותר דרמטית אז הנושא של חרדת נטישה נחווה כחרדה קיומית ממש.

 

ורדה: או נרקסיסטיים.

 

איתן: כן, בכוונה אני לא מתחיל להשתמש במושגים, אבל אנחנו רואים שבעצם שם יש משהו שהוא כאילו כפתור השמדה עצמית, ואם הצד השני מכיר את הכפתור השמדה עצמית הזה ולוחץ עליו, בין אם במודע ובין אם לא, אז אנחנו ניבהל נורא ונעשה הכל על מנת להישאר.

 

ורדה: בדיוק והבהלה תתן את אותה תחושת קריז.

 

איתן: כן, תתן קריז, ויש הרבה אנשים שאו שיכנסו פנימה ויפגעו בעצמם או ישקעו בדיכאון ומהצד השני יש אנשים שיתנהגו החוצה וילכו לחפש באופן אובססיבי וכפייתי את בן הזוג או את מה שנשאר ממערכת היחסים מתוך תקווה שזה מה שיחיה אותה למרות שזה עושה בדיוק ההיפך.

 

ורדה: אז הנה חזרנו למשאלה לא לאבד. לא לאבד את אותו אדם שבלעדיו כביכול יש לנו תחושה שבלעדיו לא נשאר בחיים, בבדידות או בריק מוחלט.

 

איתן: את נוגעת במושגים שבתפיסה הפסיכודינאמית או הפסיכולוגיה היותר פרוידיאנית וממשיכיו, כמו למשל גישות של יחסי אובייקט, מדברים על כך שאובדן האובייקט, או אובדן בן הזוג, כל כך קטסטרופלי, שנחווה כחיבור לאיזה חור שחור פנימי, לחלל פנימי ואינסופי, שניתן להסתכל עליו באופן מאוד ציורי מכל מיני כיוונים, אבל בעיקר הכאב בו נחווה במציאות בחזקת אלף, כלומר אין מה להשוות בין המציאות לבין הדרך בה אני אתמודד עם זה שרוב האנשים מתמודדים. רוב האנשים מתמודדים עם פרידה בצורה מסתגלת, לבין הפנטזיה שקשורה בנטישה ואובדן החיים שלי בעקבות הדבר הזה ושאין עתיד גם.

 

ורדה: אמרת מיעוט, אבל אני חושבת שהרבה מאיתנו, העניין ההתמכרותי עובד גם על אנשים במרכאות "נורמליים", אבל זאת הבעיה הרי שבתוך קשרים אנחנו הרבה מאוד פעמים הולכים נורא לאיבוד. מאבדים הרבה פעמים את עצמנו, למרות שלא רצינו, אבל זה מה שקורה.

אז אתה התחלת בנושא של המשאלה שאנחנו לא יכולים לוותר עליה לא לאבד בן אדם מסויים שהשלכנו עליו את יהבנו.

 

איתן: כן, חשק תמידי כמו שאומרים (במקור- constant craving), ופה אנחנו שואלים מה יש לבן אדם הזה?

מה הבן אדם הזה מפעיל – איזה סיפור פנימי שאנחנו מבינים כבר את ואני שאינו קשור להווה?

זאת אומרת שיש בו משהו שהוא הרבה יותר מורכב ועמוס מאשר הסתכלות מציאותית על פרידה.

 

ורדה: אוקיי. אז איך אנחנו יוצאים מהחוויה הזו?

יש בנו קודם כל אי נכונות, משהו בנו לא מוכן לוותר והשאלה היא איך אנחנו נוותר?

איך נרגיש פחות נורא?

נרגיש שיש לנו חיים?

 

איתן: אפשר טיפה תיאוריה?

 

ורדה: טוב.

 

איתן: אז יאללה. אם אנחנו מנסים להסתכל למה בעצם אנחנו מאוהבים או נמצאים בקשר משמעותי שיש בו סערות וסכנה לפרידה, למה אנחנו מצויים בדרמה ובסכנה, נוכל להסתכל על תיאורטיקן, אומנם פחות ידוע אבל מאוד תורם,  שנקרא רונלד פיירברן**. הוא מדבר על כך שבעקבות טראומות ראשוניות שעברנו בחיים, הכוונה לטראומות שכל אחד מאיתנו עובר, למשל רצינו חיבוק ופרסנו את ידינו והצד השני התעלם, כתוצאה מזה, וכמובן חשוב לזכור שאנחנו מנסים להעביר את זה באופן פשטני אך כמובן שמדובר בחוויות יותר מורכבות ויותר כואבות, כתוצאה מהטראומות פיתחנו פיצול באגו שלנו. האגו מפוצל בין אגו ליבידינלי מרוגש לבין אגו אנטי ליבידינלי, אגו מכונס שנמצא פנימה, סכיזואידי הוא קרא לו.

האגו הסכיזואידי רואה שחור ולבן, כמו שאדם מאוהב רואה את כל האנשים האחרים בחייו – ידידים, חברים ומשפחה, בשחור ולבן. האדם היחיד שמצליח לקבל צבע וגוון וחיות ונמצא על הבמה הוא האובייקט האהוב. פיירברן אמר שאותו אוביקט אהוב למעשה מנקז אליו את האנרגיה הליבידינלית, כלומר כל החלק המרוגש.

 

ורדה: אנרגיה ליבידינלית זה באמת מושג נורא נורא פסיכולוגי. האם אתה יכול לתת מושג יותר פשוט יותר? כמו אנרגיה רגשית? בוא נתרגם את זה באופן לא מקצועי.

 

איתן: הייתי אומר למשל האם היית מאוהבת פעם ביותר מגבר אחד בעת ובעונה אחת? לא. כי אנחנו יכולים להפנות את האנרגיה האוהבת/ מתאהבת שלנו כל פעם כלפי אובייקט אחד.

 

ורדה: בד"כ.

 

איתן: זאת אומרת זה מאוד מסובך. יש נגיד בגידה אז יש פה פיצול. נניח הבעל מקבל את ההיבטים היותר פרקטיים והגבר בחוץ מקבל את הריגוש. אבל בד"כ אפשר לאהוב אובייקט אחד.

 

ורדה: נכון.

 

איתן: האובייקט הזה מקבל את האנרגיה. זוהי ההתאהבות והתחושה הממכרת שקשה לי לאבד את העצמי עם הצבעים והגוונים האלה. זה כמו להיות תחת השפעה של אקסטזי. זו תחושה שהצד השני גורם לי לפעור את עיני בהתלהבות ותשוקה.

 

ורדה: ואני חוזרת - גם אם הוא לא גרם לי את זה, אז אם יש פרידה הרבה פעמים באותו רגע אני מעניק את כל הצבעים שקודם לא הענקתי.

 

איתן: לגמרי. באמצעות הפרידה או הפחד נטישה הזה העוצמה הזו מתעוררת, הפיצול מתעורר. אנחנו הרי שוקעים בחיים של שלושים או ארבעים שנה של קשר זוגי והכל בסדר ואז פתאום קם צד אחד ואומר אני רוצה לחיות, ואני עוזב ואז מתעוררת שוב פעם הדרמה. והדרמה הזו יש בה מצד אחד חלקים שיכולים להיות הרסניים, מצד שני זו גם חיות. אנחנו לא יכולים לדמיין את חיינו שהיינו חיים אותם באופן משעמם ורגיל.

 

ורדה: או מלאי דרמות ופרידות ומכות ואלימות וקנאה.

 

איתן: כן, זה הצד השני, אבל אנחנו מחפשים באמצע.

 

ורדה: יכול להיות או זה או זה.

 

איתן: נכון אבל קשה לחשוב על חיים בשחור ולבן בהם אין ריגוש בכלל. זאת אומרת, החיים האלו הם  די משעממים, אנחנו רוצים פינות. לכן אנחנו אוהבים להתאהב.

 

ורדה: או מפחדים. אבל קצת שמתי כבר יותר מידי מוקשים פה. דיברת על חלוקה שאנחנו נותנים לאדם אחד כאילו הוא הצבע וכל השאר נעשים פחות רלוונטיים וחשובים. אז יש את המשאלה לא לוותר וקשה לנו לוותר, אבל נניח שאנחנו אומרים "טוב, אין לי ברירה. אני מבין שאני צריך לצאת משם", איזה עוד דרכים יש לנו לעזור לאנשים לצאת מההתמכרות הזו?

 

איתן: שאלה מצוינת. פה אנחנו קצת יותר מסתבכים אבל בלי פסיכולוגיסטיקה, אנחנו מנסים להבין מהי בעצם המשאלה, למה אדם מסוים מתאהב באישה מסוימת או להיפך ומה המשאלה שנמצאת שם.

 

ורדה: הנה שוב, אתה יודע אני שומעת אותך, סליחה, ואני אומרת לעצמי "לא זה הרבה פעמים היה סתמי לגמרי". אני טוענת שלפעמים יש כאן אפילו מקריות. אבל סליחה אני קטעתי אותך. אתה מדבר על להבין מה היה באדם הזה.

 

איתן: כן, להבין מה יש באדם הזה שכל כך משעבד את צרכיי, ובכוונה אני משתמש במילה הזו, משעבד את צרכיי להווה ולא חושב על עצמי מספיק, ומוחק את הצרכים האישיים שלי. משהו קורה שם.

 

ורדה: אוקיי אז אני מנסה להבין נניח ואני מונה תכונות ומבינה מה יש באדם הזה, ואז מה?

 

איתן: אז אם נסתכל היסטורית בחיים של אותו מטופל או של אותו אדם שמתקשה להיפרד, ה"מכור לאהבה״, אנחנו נראה שהיסטורית יש בד"כ, משהו מסובך שלא נפתר בתסביך האדיפלי עם ציפייה לתיקון עם אחד ההורים, ואנחנו לא מדברים בהכרח על ההורה הנגדי, ושם יש התעקשות לא מודעת כי את זה אני חייב לתקן. למשל, אני אתן לך דוגמאות על מנת לחבר את זה – למשל אישה שמאמינה שהיא תצליח לשנות מישהו שכל הזמן פוגע בה. היא מבחינתה משוכנעת שעוד קצת שהיא תשקיע שם ויקרה איזשהו שינוי והוא יפסיק לפחד ויפסיק להתנתק ויתנהג אחרת.

 

ורדה: היא תסביר לו שהוא טעה, תשכנע אותו. אני מסכימה שהדוגמא הזו מייצגת המון המון סיפורים.

 

איתן: כן. מה יש שם. הרי יש הרבה גברים בעולם. למה דווקא הוא? 

 

ורדה: בסדר, ואני אשאל אותך ונניח שאין ספציפיות או שדווקא כי ראינו שבסדר הוא דומה לאבא, גבר מתעלל, גבר מכה...

 

איתן: לא סליחה, רגע שנייה, עכשיו אני מוחה, כי בעצם את עושה פה איזשהי הפחתה. אם את מסתכלת על אישה או גבר בני שלושים או ארבעים כבר היו להם שתיים או שלוש מערכות יחסים בחיים. אפשר יהיה לראות בטיפול שבעצם דפוסי הפרידה או הדפוסים האלה של ההתמכרות מופיעים בכל קשר פעם אחר פעם כאילו שמשאלת התיקון הזו משתחזרת. פרויד קרא לזה "חזרה כפייתית". בעצם אנחנו רואים את אותה התנהגות, אותו דפוס, אותה משאלה ואותו כאב. ואז אנחנו יכולים לדבר על כך שאנשים אלו יכולים להיות שונים לחלוטין – אחד הוא אהבת נעורים, השני גבר נשוי בן ארבעים, השלישי פרטנר אהוב ועדיין אנחנו יכולים לראות את אותו דפוס בתוך מערכת היחסים.

 

ורדה: יפה. אז ראינו, נו?

 

איתן: ואז אנחנו מנסים לחבר את הקשר, אם באמת אנחנו מוכנים לראות את זה, והניסיון, הפרקטיקה הקלינית מלמדת שזה בהחלט נכון, שיש פה איזה דרמה לא פתורה לא מדוברת שמתרחשת בתוך האדם המכור שלא בהכרח קשורה באופן ישיר לצד השני. יש פה איזה משאלה לתיקון שכנראה לעולם לא יקרה. הדבר שכן צריך לקרות על מנת להיפרד זה בעצם תהליך של אבל.

 

ורדה: כלומר אבל על כך שאני לא הצלחתי ואני לא אצליח לקבל את המשאלה שלי.

 

איתן: לתקן, בדיוק, את אותה המשאלה. אני צריך לוותר על אותה המשאלה. אני צריך לוותר על אותה משאלה, להפסיק לעמוד מול חלון הראווה בחנות הריקה, ולהיות מסוגל לתת ולקבל אהבה כמו שאנשים מבוגרים עושים את זה ולשים את המשאלה הזו בצד. היא דרמטית, היא חזקה, והיא לא תתוקן אף פעם. זה הדבר הקשה ביותר שאנשים מכורים לאהבה לומדים בתוך תהליך של טיפול פסיכולוגי. הם לומדים שצריך להיפרד מהמשאלה וזה הכי כואב בעולם, כי זה לא להיפרד מהפרטנר. להיפרד מהפרטנר זה עוד אפשרי, זה להיפרד מזה שאני צריך להיפרד ממשהו שלעולם לא יושג והוא כל פעם מגרד בי בעוצמות כאלה שהן בלתי נתפסות.

 

ורדה: אוקיי. אז נניח הגעתי לתובנה באשר לבעיה שלי, התאבלתי. האם זה משחרר אותי?

 

איתן: מה שאנחנו רואים בד"כ בתהליכים כאלה, וזה מתואר מאוד יפה בספרות המקצועית, זה שאנחנו רואים במהלך הטיפול שהאדם המכור לאהבה מתחיל תהליך שבו השחור לבן מתחיל להיות יותר צבעוני, והצבעוני מתחיל להיות יותר שחור לבן. זאת אומרת, בעתם ובעונה אחת אנחנו רואים שהאובייקט הנערץ והאהוב הופך להיות אדם די רגיל, והחיים פתאום הופכים להיות יותר מעניינים.

 

ורדה: או! עכשיו אמרת משהו שאני מאוד רוצה להיתפס אליו. לפעמים אולי זה ההיפך? כלומר שההתעמקות והוויתור על המשאלה לפעמים מתישה, אבל החיים – סוג של עשייה או סוג של התמכרות אחרת. למשל, אני אתן לך דוגמא. אני שמתי לב שבקיץ, בחופש, שאין לימודים, שאין עבודה, או בתקופות שמחפשים עבודה, או בתקופות המתנה – הטראומה לא מרפה, אבל ברגע שנכנסים לעשייה – זה לא שנפטרתי מהטראומה ואז אני חוזרת לחיים, אלא אני מתחילה עם החיים שנכפים עליי. הייתה לי חברה למשל שהלכה למכון כושר ואני זוכרת שאמרה לי – "אני דוושתי בטירוף הדעת עד שהרגשתי מותשת, וחזרתי נקייה". אני אתן עוד דוגמא – שאני הייתי חוזרת מהספרייה עם חמישה ספרים וכתבתי פעם ביומני "הטבעתי את צערי בספרים". כלומר שיש משהו אחר שמושך אותי. לכן אנחנו זקוקים לאקשן, זה חלק מהיציאה מהתמכרות.

 

איתן: אני חושב שחיים ללא ריגוש הם מאוד משעממים. אני איתך לגמרי.

אפשר גם להתמכר לארטיק קרח בטעם מלון.

יש בנו משהו שזקוק להיאחז באובייקט נכסף. אני איתך, רק שברגע שזה הופך להיות מאוד הרסני כמו להיות מאוד מאוהבים ולא להצליח לשחרר מבן זוג שכל הזמן פוגע בנו אז כל התמכרות אחרת היא הרבה יותר טובה, כמעט.

 

ורדה: בדיוק, אז העניין הוא, אני עכשיו מדברת על עוד אמצעים מעבר לתובנה ומעבר לאבל.

אני מדברת על עוד אמצעים שעוזרים לנו לצאת – והן הסחות. הסחות חזקות וטובות. אני טוענת שלפעמים זה חברתי, כלומר אנחנו זקוקים לאנשים שנוכל לשבת איתם ולדבר איתם ו"לבלבל להם את המוח", ולפעמים זה לצאת – כל אחד וההסחות שלו. לפעמים זה עבודה, עבודה שאתה נכנס אליה ומוציאה אותך מעצמך.

 

איתן: לגמרי.  

אני ממש ממש מסכים איתך. בגישת הטיפול הדיאלקטי התנהגותי שהזכרתי מקודם, ה-DBT, ישנה מודולה שלמה שאחת המיומנויות בה היא הסחת דעת, על מנת לא לגעת כרגע בכאב שהוא יותר מידי מדמם. ולאנשים שמתקשים להיפרד יש דווקא נטייה ככה להיות על גבולות התהום ולהתרגש שם ולהקשיב לעוד שיר עצוב ברדיו. הסחה היא דרך מצויינת.

 

ורדה: אחת הסיבות שאני חושבת שטוב שלבני אדם יש הרבה התעניינויות או הרבה כישורים או יכולות זה שזה עוזר לך. זה כמו בנק שהשקעת והוא לטובתך. אתה שולף ממנו – בין אם זה כתיבה או הלחנה או לשדר ברדיו – כל דבר שיש לו פוטנציאל אנרגטי.

 

איתן: לגמרי. אני איתך לחלוטין. אני חושב שזה מאוד מאוד בריא. הנקודה היא שבלי התובנה שדיברנו עליה קודם יהיה מאוד קשה לעזור לאדם להגיע למקומות האלה, ותסכימי איתי.

 

ורדה: אתה יודע מה? אני מסכימה איתך באופן חלקי. אני כן מסכימה שהתובנה צריכה להיות – "אני מוכן לוותר". כמו למשל- "אני רוצה לוותר על הסיגריות".

 

איתן: כן זה מעולה. זה נקרא ב-DBT- "קבלה רדיקלית" ***. כלומר אני מקבל שאין ביכולותיי לשנות.

 

 

 

ורדה: אוקיי אז בין אם זה יהיה דרך פסיכולוגיה דינאמית או בין אם זה יהיה דרך איזה רציונל מאוד חזק שאני כופה על עצמי – "אני רוצה לוותר", אפילו אם מתוך המחשבה. למחשבה יש חשיבות.

 

איתן: לגמרי. מאוד.

 

ורדה: כי כשאנשים מדברים על הלב והמוח אני אומרת – לא, המוח עוד לא ויתר. המחשבה גם צריכה להיות "אני רוצה לוותר, אני לא רוצה את סרטן הריאה שבעישון".

 

איתן: אני איתך לחלוטין, ולמדתי משהו חדש שאפשר להשתמש בו, אך אני רק רוצה להגיד שהחוויה של המחשבה לעומת הריגוש נחווית כמו רצון לעומת דחף. נאמר אם אני כרגע רעב או עייף או צמא זו התחושה שמרגיש האדם שמאוים בפרידה. זאת אומרת שזה נחווה כדחף.

 

ורדה: אתה צודק. יחד עם זאת, אולי אפשר לאכול משהו אחר, לשתות משהו אחר, אולי אתה לא רעב באמת – יש לך קרייבינג. הרי זה כל העניין באכילה רגשית. הקרייבינג  הוא לא באמת. איך אנחנו יודעים את זה? היו לך כמה רגעים טובים – התעוררת הבוקר בלי לחשוב עליו. וואו ! התעוררת והוא לא היה המחשבה הראשונה. התקדמת. יש כאן עניין של תהליך. לאט לאט.

 

איתן: נכון. לשמחתינו הנפש האנושית והמוח יודעים לשכוח. זאת אומרת האסוציאציות נפרמות. ככל שאני לא פוגש אדם הן נפרמות. לכן הדרמות הכי חזקות קורות במקומות עבודה או במעונות סטודנטים בהם אי אפשר להיפרד כי אתה רואה את אותו אדם כל הזמן.

 

ורדה: או השכן

 

איתן: או השכן או פייסבוק, שאם אתה לא חוסם.

 

ורדה: כן אמרת עוד דבר – לנתק. לחסום, חברים לחסום. לא לראות אותו או אותה בפייסבוק. הפייסבוק – זוועה. שכחנו ודיברנו כאילו אנחנו פסיכולוגים מהמאה הקודמת

 

איתן: נכון, לחלוטין. אנחנו רואים אנשים שמתמכרים לאהבה דרך האובססיה שלהם לפייסבוק או לאינסטגרם ששם הם בעצם מתעדכנים. אפילו בוואטסאפ בודקים מתי התחבר לאחרונה. זה משהו שאנחנו שומעים אותו כל הזמן בקליניקה.

 

ורדה: זה אחד הדברים שהכי מקשים על אנשים היום לצאת מהתמכרות. תחסום, אל תעבוד באותו מקום. לצאת, להתנתק. אני רוצה להגיד עוד דבר שעכשיו תזרקו עליי ביצים סרוחות. – לפעמים גם טיפול תרופתי, כי לפעמים זה כבר אובססיה. הייתה לי פציינטית שרק שישים מיליגרם פרוזק הוציא אותה מלרדוף אחרי בחור שזלזל בה ו"טרלל" אותה, ואני הרגשתי שלא יכולתי לעשות איתה כלום.

 

איתן: אני חושב שיש מקרים וזה ידוע לחלוטין שיש להתייחס לזה ברצינות כמו OCD  או ROCD ,שזה relationship ocd, שזו לא אומנם לא אבחנה פסיכיאטרית שעדיין מופתה בנפרד. אבל זה ידוע שאי אפשר לטפל ב-OCD, ללא טיפול תרופתי, וודאי OCD עמיד לטיפול.

 

ורדה: כן לפעמים כל התובנות וההתעסקויות, לפעמים הבעיה היא עקשנית. היא הכתה שורש כל כך עמוק.

 

איתן: כן, אני רוצה רק לומר משהו שלפעמים ההתמכרות היא לא רק לאהבה אלא גם לתרופות SSRI, מה שנקרא "תסמונת הגמילה מתרופות אנטי דיכאוניות", שהופכת להיות היום יותר ויותר מוכרת והיא הסיפור ההפוך של העניין הזה – אי אפשר בלעדיהן לפעמים להשתחרר מאובססיה, אבל אח"כ קשה גם להשתחרר מהן.

 

ורדה: כן, נכון. אבל השאלה היא מידת הסבל. הרי אנחנו רוצים פחות לסבול. הסבל, וגם מה שאנחנו עושים בעקבות הסבל כדי לא לסבול מחזיר אותנו המון פעמים אחורנית. לפעמים השאלה במה כדאי להיות יותר תלוי, עניין של חלופות, מחזיר אותנו לחיים הם.

 

איתן: אני איתך.

 

ורדה: איתן טמיר אתה עזרת לנו להקיף את הבעיה מהמון זוויות.

 

איתן: ממש נהניתי ורדה. זה חלום שמתגשם.

 

ורדה: וואו! תודה רבה. אני לא ידעתי שיש לך חלום כזה. איזה כיף שבאת לתרום לנו לגבי השאלה של אהבה והתמכרות - איך לפתור.

 

 

 

להאזנה לראיון מתוך רדיו 103 FM:

 

 

תמלול: קרין אמיתי

סיכמו: סמדר שטינברג וצוות מכון טמיר

עריכה: איתן טמיר

 

את מוזמנת ליצור קשר להכוונה

למטפל/ת מנוסה במכון בתל אביב

או בקליניקות העמיתות שלנו בכל הארץ

1-800-509-809

שלך,

צוות מכון טמיר

 



לקריאה נוספת:

Halpern, H. M. (2003). How to break your addiction to a person. Bantam.*

**Ogden, T. H. (2010). why read Fairbairn?. The international journal of psychoanalysis, 91(1), 101-118.

***על קבלה רדיקלית בטיפול DBT:

https://www.tipulpsychology.co.il/cbt-%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C-%D7%A7%D7%95%D7%92%D7%A0%D7%99%D7%98%D7%99%D7%91%D7%99-%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%94%D7%92%D7%95%D7%AA%D7%99/radical-acceptance.html

 

 

 

מקורות:

 

שחר קדרון (2016).  קווים לדמותה של אהבה רעילה, הארץ

פאולו קואלו, 11 דקות, מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד

Carter, G. L., Campbell, A. C., & Muncer, S. (2014). The dark triad personality: Attractiveness to women. Personality and Individual Differences, 56, 57-61.
http://dx.doi.org/10.1016/j.paid.2013.08.021

Olga Khazan (2016). A Diary of Toxic Love. The Atlantic 

Antisocial personality disorder: childhood Antecedents, adult phenotype, and susceptibility factors (2016). In University of Gothenburg Sahlgrenska AcademyInstitute of Neuroscience and Physiology

https://www.mako.co.il/pride-news/local/Article-b8ef5a096e51261006.htm

https://www.huffingtonpost.com/entry/if-youre-sleeping-with-a-married-person-heres-how-to-end-it_us_5925b6bde4b00c8df2a10ce8


השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר