מכון טמיר לפסיכותרפיה
צורך לרצות
מה מקור הצורך לריצוי יתר של אחרים?
על ותרנות, פשרנות וקושי להתקדם בחיים
בואו נדבר על הנטיה לרצות את כולם:
כולנו גדלים עם מסרים קבועים שמועברים אלינו דרך ההורים והסביבה הקרובה.
אצל אנשים עם נטיה לרצות (to please) ניתנו בשפע חיזוקים מוקדמים עבור התנהגות ותרנית, פשרנית, כזו המכוונת לצרכיהם של אחרים (בעיקר ההורים).
למעשה, רובנו נהנים בחברתם של אנשים כאלה: הם איכפתיים, מתעניינים, רגישים, נוטים לפתור קונפליקטים, Good Listeners וממעטים לכעוס על הקרובים אליהם, אם בכלל.
אבל אליה וקוץ בה:
החיים דורשים מאיתנו לכעוס לפעמים, לדרוש את מה שמגיע לנו, לאכזב לפעמים, להתעמת ולהשיג.
ילדים שגדלו בלי מספיק הכרה לכעס שלהם, מתפתחים פעמים רבות להיות בני נוער ומבוגרים עם נטיה לרצות אחרים:
כמו בתופעת הטרופיזם של חמניה, הם מטים את ראשיהם לכיוון אור השמש, מתאמצים להתאים עצמם לדרישות הסביבה.
רבים מהם, אגב, בוחרים להיות פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מורים, או אנשים שבוחרים בחיים התעסוקתיים במקצועות העזרה לאחרים (Helping Proffesions).
דונלד ויניקוט כתב את המאמר עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב (1960) . הוא מתאר במאמר זה שני מסלולים מנוגדים בהתפתחות העצמי:
תהליך המוליך להיכרות עמוקה של הילד עם עצמו ולגיבוש עצמי אמיתי ייחודי.
כישלון בתהליך מציאת המשמעות האישית ויצירת עצמי מרצה וכנוע – עצמי כוזב. הילד לא מצליח להכיר את עצמו בגלל שיש הפרעות בדרך וכך הוא מכיר יותר טוב את הסביבה מאשר את עצמו. בראש ובראשונה המבט הוא החוצה כלפי הסביבה- ניחוש של מה האחרים רוצים ממני והתכחשות קטנה או גדולה למה אני רוצה וצריך.
בני אדם פועלים בחלקים ניכרים מהזמן למען עצמם ובהתאם לבחירותיהם, ובשאר הזמן נאלצים להתאים עצמם לדרישות הסביבה.
כמו בכל עניין בחיים, מדובר באיזון דק ונדרש בין הרצון האישי לצורכי הכלל ובעיקר, צורכי האנשים היקרים לאדם. רבים מוותרים לפעמים עבור ילדיהם, בני זוגם, חברים קרובים ואפילו עבור אנשים זרים שרוצים לעקוף בתור. זה לא אומר שהם לא נאמנים לעצמם ולבחירותיהם, הם פשוט מפעילים שיקול דעת ומעדיפים, ברוב המקרים, לספק את רצון האחר.
יעל עופרים, פסיכואנליטיקאית ומנחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, כתבה כך:
״בתהליך התפתחות תקין, ההורה הוא גם מחנך. ואך טבעי הוא שההורה מצפה מילדו להקשיב להנחיותיו, להצעותיו, לעצותיו ולגבולות שהניח. ככל שהילד גדל מצפה ההורה שהילד יקשיב גם לצורכי ההורה, מבלי שהדבר יהיה כרוך באובדן זהותו שלו. בהקשר זה יש לשים לב להיבט חשוב בהתפתחות המוקדמת לפיו עלולה להתפתח הקשבה החוצה על חשבון ההקשבה פנימה. כלומר, נטייה מוגזמת של הילך לרצות את האנשים שבהם הוא תלוי (בדרך כלל הוריו) - קליטת ציפיותיהם והיענות לציפיותיהם - וזאת על חשבון התפתחות עצמיותו שלו״
כלומר, אנו נבדלים אלה מאלה במידת הקשב שאנחנו מפנים לסביבה, לעומת מידת הקשב שמופנה פנימה.
בקיצוניות האחת נמצאים אלה שעסוקים בלשרת גחמות ורצונות אישיים, בלי רגישות והתחשבות בצרכי אחרים, לפעמים אפילו במחיר של דריסתם.
כולנו נמצאים בשלב הזה בילדותנו, אבל כחלק מתהליך ההתבגרות אנחנו לומדים לווסת דחפים ומאוויים, כבר בהגיענו למסגרת החברתית ראשונית.
בקיצוניות השניה נמצאים אלה שפשוט אינם מסוגלים להגיד לא לאחרים, שפועלים פעם אחר פעם מתוך היענות עיוורת לרצות את האחר, גם אם מדובר בעשייה מתמדת שבאה על חשבון הרצון הפנימי.
״מטופלים רבים גדלו בתחושה שהתפיסות שלהם את הוריהם היו אסורות או מסוכנות. הם למדו להפחית מהתבוננויותיהם, שלעתים קרובות היו נבונות, ובעקבות כך לחוש בלבול בנוגע למתרחש בינם לבין אחרים״.
-- סטיבן מיטשל. פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המוכרת לנו
היו התייחסוויות רבות נוספות לגבי ריצוי בתאוריה הדינמית.
למשל, הפסיכואנליטיקאית קלרה תומפסון ראתה ריצוי אחרים כהגנה מפני התנגדות.
אבל נתקדם להתנהגות:
ברמה ההתנהגותית, לאנשים עם נטיה אישיותית לרצות אחרים יש בסופו של דבר בעיה עם אסרטיביות.
דרך מצוינת ללמוד כלים וטכניקות באסרטיביות מצויים במודולה שנקראת יעילות בין-אישית, בטיפול DBT. בסוף הדף יש קישור לדוגמאות שניתן לתרגל בטיפול עצמי.
אנשים עם נטיה לריצוי אחרים קיבלו המון שמות בפסיכולוגיה: הפסיכואנליטיקאית אליס מילר, למשל, התמקדה בהם בספרה הדרמה של הילד המחונן, ומתוך המיתולוגיה הומשג דפוס אישיותי שהוגדר כתסביך אטלס.
כולם יכולים להסכים שהנוטים לריצוי הם אנשים מצפוניים מאוד. הם בעלי סיכוי גבוה יותר להיות בעלי נימוסים גבוהים וגם לשים לב כאשר מישהו אחר איננו מתנהג באופן מצפוני.
לדוגמה, הם עשויים להיות יותר מודעים להיכן העגלה שלהם נמצאת בסופר- לא כי הם חוששים שמישהו יגנוב אותה, אלא מכיוון שהם לא רוצים להיות חצופים ולחסום עם העגלה את הדרך של מישהו אחר.
בעוד שהתנהגות מרצה מצויה אצל שני המינים, היא שכיחה יותר בקרב נשים. מחקר שנערך בשנת 2010 על הבדלים בדפוסי התמודדות בין המינים מצא כי בעוד ש -54% מהמשתתפות גילו התנהגות מרצה כלפי אחרים, רק 40% מהגברים נמצאו מרצים.
קיצוניות, כמעט תמיד, היא מסוכנת ומייצרת פגיעה.
לכן, על אף שנתינה ונדיבות הן מהותיות לחיי האדם בחברה, הן צריכות לבוא ממקום של בחירה ולא מתוך כניעה לתגובת ריצוי אוטומטית.
המרצים אינם מסוגלים להגיד לא, חשים לעיתים שדמם מעין "הפקר", כל אחד יכול לבקש מהם כל דבר והם פשוט יסכימו, ובנוסף לחוסר האונים הם יחושו אשמה עצומה ויפתחו דימוי עצמי ירוד ושברירי.
הצורך הכפייתי לרצות אחרים נובע במקרים רבים מחרדה חברתית, מהפחד לאכזב, להכעיס, מהפחד שהאדם לו סירבתי לא ירצה עוד בחברתי, מהפחד שלא להיות נאהב.
החרדה הזו גורמת להתנהגות מרצה המשרתת את הסביבה, אך היא הרסנית עבור האדם עצמו, שבהיעדר תקשורת אסרטיבית, מתקשה להיות נאמן לרצונותיו ולממש את משאלות ליבו.
מה זה ילד הורי?
אנשים רבים "אולצו" להתנהג כמו מבוגרים בשנים המוקדמות. המציאות בבית ההורים לימדה אותם להקשיב להורים, לאחים, לעזור ולהתנדב לתת כשצריך וללמוד שזו הדרך לקבל הכרה.
הצורך כפייתי לרצות אחרים מתפתח בילדות. הם לוקחים על עצמם מחויבויות רבות יותר מאלה שיוכלו לעמוד בהם, זקוקים לאישורים מהסביבה, אינם מביעים את דעתם ואת רצונותיהם, נמנעים לרוב מלבקש מאחרים ונמצאים בתחושה כללית שלהם- לא מגיע.
התנהגות כזו, עלולה להוביל להפרעות חרדה, להתקפי זעם וכאשר מגיעים מים עד נפש, גם לדיכאון.
ריצוי אחרים וטראומה מוקדמת
ריצוי הסביבה אינו מתפתח בחלל ריק.
לעיתים קרובות מתגלה במהלך טיפול פסיכולוגי מציאות טראומטית, של ניצול, פגיעה נפשית, התעללות, או שימוש במטופל, בהיותו ילד, כחפץ נרקיסיסטי על ידי ההורים.
ילד שחווה פגיעה נפשית מתמשכת, שנקראת כיום טראומה מורכבת, מפתח אלטרנטיבות להישרדות פסיכולוגית בבית, אחת מהן היא ריצוי המנצל: במקום לנסות לתקוף אותו, שימוש באסטרטגיה של ריצוי מנסה לרכך ולשרת את המנצל כך שלא יהיה צורך בענישה או ניצול נוספים.
חנופה
אסטרטגיה בין-אישית זו נקראת ״תגובת חנפנות״, שבמרוצת החיים עלולה להתפתח לכדי ״טיפוס חנפן (Fawn Type)״, וזאת כאשר הקורבן איבד כל תחושת עצמיות משלו, והופך לעבד כנוע במרבית הקשרים שהוא מקיים.
חנופה כשלעצמה אינה דבר רע ומרבית בני האדם משתמשים בה בסיטואציות של קונפליקטים ככלי למניעת הסלמה של מצב מאיים בפוטנציה – הם מקשיבים, נשארים רגועים ומנסים למצוא פשרה.
אלא שהאדם המרצה משתמש בקביעות באסטרטגיה הזו, בכל אינטראקציה עם אחרים, כיוון הוא חש תמיד תחת איום של עונש, ניצול, פגיעה, דחיה ונטישה. הוא ישרת אחרים בקטן ובגדול, ישמש תמיד אוזן קשבת לחברים, יתמוך, יהיה נדיב, מנומס, מכבד וישים את צרכיהם של אחרים לפני צרכיו שלו.
אדם כזה ימנע מביטוי רצונותיו ומשאלותיו, ויעשה הכל כדי לרצות אחרים.
מצד אחד, הוא לא ייתקל בקונפליקטים, מצד שני, קשרים אינטימיים עמוקים עם אחרים כמעט בלתי אפשריים עבורו כי אף אחד לעולם אינו מכיר אותו באמת.
אלא שהגנה נפשית שהייתה יעילה בשלב מוקדם בחיים, עלולה להפוך לבעיה בשלב מאוחר יותר.
כדי להתקדם בחיים, אנחנו חייבים להתיידד עם הכעס, או לפחות להיות איתו בקשר...
As if personality
הלן דויטש, פסיכואנליטיקאית שחקרה הפרעות אישיות, תיארה דפוס שטוח זה כ- As if personality - "אישיות בכאילו" - בה האדם נראה כאילו נוכח אולם הוא תמיד מחליף את עמדותיו לפי צרכי הסביבה, העיקר לא ״להסתבך״ עם חילוקי דעות או אי-הסכמה.
ואכן, מחקרים מראים שנערות שסובלות מהפרעות אישיות הן בעלות סגנון אישיות מרצה (pleasing style), בהקשר של דמויות מטפלות הוריות.
חשוב להבין ולקבל שלא כך היו צריכים להתפתח הדברים.
ברוב המקרים, ההתמודדות היא עם הורות לא מספיק מתפקדת שגייסה את הילד לתפקידים בוגרים.
בתהליך טיפולי, לפחות בטיפול רגשי, מתקיים מפגש מתקף (מלשון תיקוף) עם הכעס, העצב והכאב שמתעוררים בעקבות המודעות לנטיה המוקדמת לילדות הורית.
כך מתאבלים על מה שלא היה ומוודאים שאנחנו לא מעבירים את אותו דפוס לדור הבא, לילדים שלנו. ילדים הם ילדים והורים הם הורים.
הקרבה עצמית
הקרבה עצמית נחשבת לתכונה אצילה בתרבות שלנו, אבל יש לכך מחיר.
אין שום דבר רע בלאהוב את עצמך, כל עוד הדבר לא נעשה על חשבון אחרים. הנטיה לשים את הצרכים של אחרים בעדיפות גבוהה יותר, לפני הצרכים שלך, היא אולי הדרך שבה למדת לחיות, אך לא בהכרח הדרך שתקדם אותך לחיים יותר טובים ושלווים.
ממצא מעניין:
מחקר חדש מתאר קשר בין נחמדות, היענות ונטיה לרצות אחרים לבין קושי לחסוך כסף...
אחת האפשרויות היא שאנשים נחמדים לא עסוקים כל כך בכסף ורואים את החיים כיותר מהמצב הכלכלי.
אלא שמכיוון ואנחנו יודעים על קשר בין מצב כלכלי בעייתי ורעוע לבין איכות חיים ירודה, כולל קשיים נפשיים שונים, חשוב לנו להדגיש שזה לאו דווקא יתרון גדול. כסף הוא עניין חשוב בחיים.
ג׳ורדן פיטרסון, פסיכולוג קליני מקנדה שהפך למנטור,
מתייחס בסרטון קצרצר למחירים שמשלמים אנשים
עם נטיה גבוהה מדי ל- Agreeableness (נעימות):
היכולת לסרב
"היכולת להגיד לא" הכרחית לחיים תקינים ובריאים, חיונית לבניית דימוי עצמי וליכולת להתקדם לעבר מימוש עצמי.
במידה והיכולת לאסרטיביות אינה נרכשת באופן עצמאי, יש מקום לשקול לפנות לפסיכותרפיה, אשר תסייע לאדם להתמודד עם החרדה וההמנעות שהוא חווה, שגורמת לו לוותר על עצמו למען האחר, תלמד אותו להקשיב לקולו הפנימי ובהדרגה - להציבו במרכז ולציית לו.
יש רגע קסום בטיפול נפשי, בו המטופל המרצה מתקומם ונחלץ מבית הכלא ההגנתי בו הוא חי.
המערכת המשפחתית מגיבה בתדהמה, והרבה פעמים נוכל לראות כי גם חבריה חווים שינוי פסיכולוגי רב-ערך.
״חייב כל אחד ואחד לומר:
בשבילי נברא העולם״
משנה סנהדרין ד ה
תרגול אסרטיביות
אסרטיביות היא היכולת לתקשר לאחרים את הצרכים האישיים שלך. היא נמצאת באמצע הסקאלה, כאשר פאסיביות, ויתור וכניעה מצויות בצד האחד, ואילו תוקפנות, תובענות ותחושת זכאות מצויות בצד השני.
למידה ותרגול של מיומנויות אסרטיביות מספקת כלים חזקים כדי שביכולתם לשפר ביעילות מערכות יחסים, לחדד את היכולת לבקש מה שאתם רוצים בדרך נכונה ולהגדיר גבולות בין-אישיים בדרך בריאה, ערכית ומדויקת.
אסרטיביות בטיפול DBT
למידה ותרגול אסרטיביות הם חלק מהתהליך שעוברים משתתפים בקבוצת מיומנויות בטיפול DBT.
אסרטיביות מופיעה כחלק חשוב במודולה של יעילות בין-אישית בשיטת DBT.
מיומנויות של יעילות בין-אישית מעניקות לנו כלים יעילים להשגת יעדינו באמצעות לימוד מספר כללי אצבע לאינטראקציה נכונה עם הסביבה.
מלבד השגת יעדים, המיומנויות מלמדות אותנו לבקש דברים ולסרב לאחרים באופן מתאים אשר יקדם את האינטרסים האישיים שלנו תוך שמירה על הערכים שלנו וכבוד הזולת.
מגיע לך יותר:
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
עם ראש המכון / מומחה ספציפי-
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
עדכון אחרון:
17 במרץ 2024
קראו המלצות מאומתות של לקוחות ועמיתים
כתיבה:
איתן טמיר, MA, ראש המכון
לקריאה נוספת:
על אי היכולת לומר לא - מתוך בלוג שפיות זמנית באתר פסיכולוגיה עברית / יואל בלום <
מקורות:
ויניקוט, ד.ו. (1960).עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך ע. ברמן (עורך) עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009.
עופרים, י. (2002). ההקשבה בהורות ובטיפול כמכל מחיה וכהכנה ליכולת לשחק. בתוך פרוני, א.. המשחק, מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר. תל אביב: משכל. עמ' 52-63
https://www.tipulpsychology.co.il/therapy/interpersonal-effectiveness-in-dbt.html
