מכון טמיר לפסיכותרפיה
צורך לרצות
מה מקור הצורך לריצוי יתר של אחרים?
על ותרנות-יתר וקושי להתקדם בחיים
מה זה ריצוי?
ריצוי אנשים הוא דפוס בו אנחנו אומרים “כן” כשבפנים אנחנו מרגישים “לא”.
הוא נובע לרוב מצורך עמוק באישור, פחד מאכזבה או קושי להציב גבולות.
כדי להפסיק לרצות אנשים לא צריך להפוך להיות נוקשים או מרוחקים, אלא ללמוד לזהות את הרגע בו אנחנו מוותרים על עצמנו - ולבחור תגובה חדשה, ברורה ובריאה יותר.
למה אנחנו נוטים לריצוי אנשים?
בואו נדבר על הנטיה לרצות את כולם:
כולנו גדלים עם מסרים קבועים שמועברים אלינו דרך ההורים והסביבה הקרובה.
אצל אנשים עם נטיה לרצות (to please) ניתנו בשפע חיזוקים מוקדמים עבור התנהגות ותרנית, פשרנית, כזו המכוונת לצרכיהם של אחרים (בעיקר ההורים).
למעשה, רובנו נהנים בחברתם של אנשים כאלה: הם איכפתיים, מתעניינים, רגישים, נוטים לפתור קונפליקטים, Good Listeners וממעטים לכעוס על הקרובים אליהם, אם בכלל.
אבל אליה וקוץ בה:
החיים דורשים מאיתנו לכעוס לפעמים, לדרוש את מה שמגיע לנו, לאכזב לפעמים, להתעמת ולהשיג.
ילדים שגדלו בלי מספיק הכרה לכעס שלהם, מתפתחים פעמים רבות להיות בני נוער ומבוגרים עם נטיה לרצות אחרים:
כמו בתופעת הטרופיזם של חמניה, הם מטים את ראשיהם לכיוון אור השמש, מתאמצים להתאים עצמם לדרישות הסביבה.
רבים מהם, אגב, בוחרים להיות פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מורים, או אנשים שבוחרים בחיים התעסוקתיים במקצועות העזרה לאחרים (Helping Proffesions).
דונלד ויניקוט כתב את המאמר עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב (1960) . הוא מתאר במאמר זה שני מסלולים מנוגדים בהתפתחות העצמי:
-
תהליך המוליך להיכרות עמוקה של הילד עם עצמו ולגיבוש עצמי אמיתי ייחודי.
-
כישלון בתהליך מציאת המשמעות האישית ויצירת עצמי מרצה וכנוע – עצמי כוזב. הילד לא מצליח להכיר את עצמו בגלל שיש הפרעות בדרך וכך הוא מכיר יותר טוב את הסביבה מאשר את עצמו. בראש ובראשונה המבט הוא החוצה כלפי הסביבה- ניחוש של מה האחרים רוצים ממני והתכחשות קטנה או גדולה למה אני רוצה וצריך.
בני אדם פועלים בחלקים ניכרים מהזמן למען עצמם ובהתאם לבחירותיהם, ובשאר הזמן נאלצים להתאים עצמם לדרישות הסביבה.
כמו בכל עניין בחיים, מדובר באיזון דק ונדרש בין הרצון האישי לצורכי הכלל ובעיקר, צורכי האנשים היקרים לאדם. רבים מוותרים לפעמים עבור ילדיהם, בני זוגם, חברים קרובים ואפילו עבור אנשים זרים שרוצים לעקוף בתור. זה לא אומר שהם לא נאמנים לעצמם ולבחירותיהם, הם פשוט מפעילים שיקול דעת ומעדיפים, ברוב המקרים, לספק את רצון האחר.
יעל עופרים, פסיכואנליטיקאית ומנחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, כתבה כך:
״בתהליך התפתחות תקין, ההורה הוא גם מחנך. ואך טבעי הוא שההורה מצפה מילדו להקשיב להנחיותיו, להצעותיו, לעצותיו ולגבולות שהניח. ככל שהילד גדל מצפה ההורה שהילד יקשיב גם לצורכי ההורה, מבלי שהדבר יהיה כרוך באובדן זהותו שלו. בהקשר זה יש לשים לב להיבט חשוב בהתפתחות המוקדמת לפיו עלולה להתפתח הקשבה החוצה על חשבון ההקשבה פנימה. כלומר, נטייה מוגזמת של הילך לרצות את האנשים שבהם הוא תלוי (בדרך כלל הוריו) - קליטת ציפיותיהם והיענות לציפיותיהם - וזאת על חשבון התפתחות עצמיותו שלו״
כלומר, אנו נבדלים אלה מאלה במידת הקשב שאנחנו מפנים לסביבה, לעומת מידת הקשב שמופנה פנימה.
בקיצוניות האחת נמצאים אלה שעסוקים בלשרת גחמות ורצונות אישיים, בלי רגישות והתחשבות בצרכי אחרים, לפעמים אפילו במחיר של דריסתם.
כולנו נמצאים בשלב הזה בילדותנו, אבל כחלק מתהליך ההתבגרות אנחנו לומדים לווסת דחפים ומאוויים, כבר בהגיענו למסגרת החברתית ראשונית.
בקיצוניות השניה נמצאים אלה שפשוט אינם מסוגלים להגיד לא לאחרים, שפועלים פעם אחר פעם מתוך היענות עיוורת לרצות את האחר, גם אם מדובר בעשייה מתמדת שבאה על חשבון הרצון הפנימי.
״מטופלים רבים גדלו בתחושה שהתפיסות שלהם את הוריהם היו אסורות או מסוכנות. הם למדו להפחית מהתבוננויותיהם, שלעתים קרובות היו נבונות, ובעקבות כך לחוש בלבול בנוגע למתרחש בינם לבין אחרים״.
-- סטיבן מיטשל. פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המוכרת לנו
היו התייחסוויות רבות נוספות לגבי ריצוי בתאוריה הדינמית.
למשל, הפסיכואנליטיקאית קלרה תומפסון ראתה ריצוי אחרים כהגנה מפני התנגדות.
ברמה ההתנהגותית, לאנשים עם נטיה אישיותית לרצות אחרים יש בסופו של דבר בעיה עם אסרטיביות.
דרך מצוינת ללמוד כלים וטכניקות באסרטיביות מצויים במודולה שנקראת יעילות בין-אישית, בטיפול DBT. בסוף הדף יש קישור לדוגמאות שניתן לתרגל בטיפול עצמי.
אנשים עם נטיה לריצוי אחרים קיבלו המון שמות בפסיכולוגיה: הפסיכואנליטיקאית אליס מילר, למשל, התמקדה בהם בספרה הדרמה של הילד המחונן, ומתוך המיתולוגיה הומשג דפוס אישיותי שהוגדר כתסביך אטלס.
כולם יכולים להסכים שהנוטים לריצוי הם אנשים מצפוניים מאוד. הם בעלי סיכוי גבוה יותר להיות בעלי נימוסים גבוהים וגם לשים לב כאשר מישהו אחר איננו מתנהג באופן מצפוני.
לדוגמה, הם עשויים להיות יותר מודעים להיכן העגלה שלהם נמצאת בסופר- לא כי הם חוששים שמישהו יגנוב אותה, אלא מכיוון שהם לא רוצים להיות חצופים ולחסום עם העגלה את הדרך של מישהו אחר.
בעוד שהתנהגות מרצה מצויה אצל שני המינים, היא שכיחה יותר בקרב נשים. מחקר שנערך בשנת 2010 על הבדלים בדפוסי התמודדות בין המינים מצא כי בעוד ש -54% מהמשתתפות גילו התנהגות מרצה כלפי אחרים, רק 40% מהגברים נמצאו מרצים.
קיצוניות, כמעט תמיד, היא מסוכנת ומייצרת פגיעה.
לכן, על אף שנתינה ונדיבות הן מהותיות לחיי האדם בחברה, הן צריכות לבוא ממקום של בחירה ולא מתוך כניעה לתגובת ריצוי אוטומטית.
המרצים אינם מסוגלים להגיד לא, חשים לעיתים שדמם מעין "הפקר", כל אחד יכול לבקש מהם כל דבר והם פשוט יסכימו, ובנוסף לחוסר האונים הם יחושו אשמה עצומה ויפתחו דימוי עצמי ירוד ושברירי.
הצורך הכפייתי לרצות אחרים נובע במקרים רבים מחרדה חברתית, מהפחד לאכזב, להכעיס, מהפחד שהאדם לו סירבתי לא ירצה עוד בחברתי, מהפחד שלא להיות נאהב.
החרדה הזו גורמת להתנהגות מרצה המשרתת את הסביבה, אך היא הרסנית עבור האדם עצמו, שבהיעדר תקשורת אסרטיבית, מתקשה להיות נאמן לרצונותיו ולממש את משאלות ליבו.
איך ריצוי מתפתח בילדות?
הילד ההורי
אנשים רבים "אולצו" להתנהג כמו מבוגרים בשנים המוקדמות. המציאות בבית ההורים לימדה אותם להקשיב להורים, לאחים, לעזור ולהתנדב לתת כשצריך וללמוד שזו הדרך לקבל הכרה.
הצורך כפייתי לרצות אחרים מתפתח בילדות. הם לוקחים על עצמם מחויבויות רבות יותר מאלה שיוכלו לעמוד בהם, זקוקים לאישורים מהסביבה, אינם מביעים את דעתם ואת רצונותיהם, נמנעים לרוב מלבקש מאחרים ונמצאים בתחושה כללית שלהם- לא מגיע.
התנהגות כזו, עלולה להוביל להפרעות חרדה, להתקפי זעם וכאשר מגיעים מים עד נפש, גם לדיכאון.
ריצוי אחרים וטראומה מוקדמת
ריצוי הסביבה אינו מתפתח בחלל ריק.
לעיתים קרובות מתגלה במהלך טיפול פסיכולוגי מציאות טראומטית, של ניצול, פגיעה נפשית, התעללות, או שימוש במטופל, בהיותו ילד, כחפץ נרקיסיסטי על ידי ההורים.
ילד שחווה פגיעה נפשית מתמשכת, שנקראת כיום טראומה מורכבת, מפתח אלטרנטיבות להישרדות פסיכולוגית בבית, אחת מהן היא ריצוי המנצל: במקום לנסות לתקוף אותו, שימוש באסטרטגיה של ריצוי מנסה לרכך ולשרת את המנצל כך שלא יהיה צורך בענישה או ניצול נוספים.
חנופה
אסטרטגיה בין-אישית זו נקראת ״תגובת חנפנות״, שבמרוצת החיים עלולה להתפתח לכדי ״טיפוס חנפן (Fawn Type)״, וזאת כאשר הקורבן איבד כל תחושת עצמיות משלו, והופך לעבד כנוע במרבית הקשרים שהוא מקיים.
חנופה כשלעצמה אינה דבר רע ומרבית בני האדם משתמשים בה בסיטואציות של קונפליקטים ככלי למניעת הסלמה של מצב מאיים בפוטנציה – הם מקשיבים, נשארים רגועים ומנסים למצוא פשרה.
אלא שהאדם המרצה משתמש בקביעות באסטרטגיה הזו, בכל אינטראקציה עם אחרים, כיוון הוא חש תמיד תחת איום של עונש, ניצול, פגיעה, דחיה ונטישה. הוא ישרת אחרים בקטן ובגדול, ישמש תמיד אוזן קשבת לחברים, יתמוך, יהיה נדיב, מנומס, מכבד וישים את צרכיהם של אחרים לפני צרכיו שלו.
אדם כזה ימנע מביטוי רצונותיו ומשאלותיו, ויעשה הכל כדי לרצות אחרים.
מצד אחד, הוא לא ייתקל בקונפליקטים, מצד שני, קשרים אינטימיים עמוקים עם אחרים כמעט בלתי אפשריים עבורו כי אף אחד לעולם אינו מכיר אותו באמת.
אלא שהגנה נפשית שהייתה יעילה בשלב מוקדם בחיים, עלולה להפוך לבעיה בשלב מאוחר יותר.
כדי להתקדם בחיים, אנחנו חייבים להתיידד עם הכעס, או לפחות להיות איתו בקשר...
As if personality
הלן דויטש, פסיכואנליטיקאית שחקרה הפרעות אישיות, תיארה דפוס שטוח זה כ- As if personality - "אישיות בכאילו" - בה האדם נראה כאילו נוכח אולם הוא תמיד מחליף את עמדותיו לפי צרכי הסביבה, העיקר לא ״להסתבך״ עם חילוקי דעות או אי-הסכמה.
ואכן, מחקרים מראים שנערות שסובלות מהפרעות אישיות הן בעלות סגנון אישיות מרצה (pleasing style), בהקשר של דמויות מטפלות הוריות.
חשוב להבין ולקבל שלא כך היו צריכים להתפתח הדברים.
ברוב המקרים, ההתמודדות היא עם הורות לא מספיק מתפקדת שגייסה את הילד לתפקידים בוגרים.
בתהליך טיפולי, לפחות בטיפול רגשי, מתקיים מפגש מתקף (מלשון תיקוף) עם הכעס, העצב והכאב שמתעוררים בעקבות המודעות לנטיה המוקדמת לילדות הורית.
כך מתאבלים על מה שלא היה ומוודאים שאנחנו לא מעבירים את אותו דפוס לדור הבא, לילדים שלנו. ילדים הם ילדים והורים הם הורים.
הקרבה עצמית
הקרבה עצמית נחשבת לתכונה אצילה בתרבות שלנו, אבל יש לכך מחיר.
אין שום דבר רע בלאהוב את עצמך, כל עוד הדבר לא נעשה על חשבון אחרים. הנטיה לשים את הצרכים של אחרים בעדיפות גבוהה יותר, לפני הצרכים שלך, היא אולי הדרך שבה למדת לחיות, אך לא בהכרח הדרך שתקדם אותך לחיים יותר טובים ושלווים.
ממצא מעניין:
מחקר חדש מתאר קשר בין נחמדות, היענות ונטיה לרצות אחרים לבין קושי לחסוך כסף...
אחת האפשרויות היא שאנשים נחמדים לא עסוקים כל כך בכסף ורואים את החיים כיותר מהמצב הכלכלי.
אלא שמכיוון ואנחנו יודעים על קשר בין מצב כלכלי בעייתי ורעוע לבין איכות חיים ירודה, כולל קשיים נפשיים שונים, חשוב לנו להדגיש שזה לאו דווקא יתרון גדול. כסף הוא עניין חשוב בחיים.
ג׳ורדן פיטרסון, פסיכולוג קליני מקנדה שהפך למנטור,
מתייחס בסרטון קצרצר למחירים שמשלמים אנשים
עם נטיה גבוהה מדי ל- Agreeableness (נעימות):
מה המחיר של ריצוי אנשים?
בהתחלה ריצוי יכול להרגיש כמו דרך לשמור על שקט, זרימה והרמוניה.
למה לא?
אנחנו נמנעים מעימותים, מתאימים את עצמנו לאחרים ומשתדלים לא לאכזב.
הבעיה היא שעם הזמן, השקט החיצוני מתחיל לעלות מבפנים ביוקר:
-
אנשים שמרצים אחרים באופן קבוע מרגישים לא פעם שהם נותנים הרבה יותר ממה שהם מקבלים. הם מקשיבים, מתחשבים, זמינים לכולם — אבל מתקשים לעצור ולשאול מה הם עצמם צריכים.
-
אחד המחירים הכואבים ביותר של ריצוי הוא התרחקות מהעצמי. ככל שאנחנו עסוקים יותר במה אחרים רוצים, מצפים או מרגישים, כך קשה יותר לשמוע את הקול הפנימי שלנו. לפעמים מגיע שלב שבו אנחנו כבר לא יודעים מה באמת מתאים לנו, מה אנחנו רוצים, או איפה עובר הגבול שלנו.
-
ריצוי מתמשך יוצר גם שחיקה רגשית. הקושי לומר “לא”, הפחד מאכזבה והנטייה לקחת אחריות על רגשות של אחרים - מצטברים לעומס פנימי מתמשך. אצל חלק מהאנשים זה מתבטא בחרדה, עייפות, כעס פנימי, תחושת ריקנות או דיכאון.
-
גם מערכות היחסים עצמן עלולות להיפגע. באופן פרדוקסלי, ככל שאנחנו מנסים לשמור על קשרים דרך ויתור עצמי, כך קשה יותר להרגיש באמת קרובים. כשאנחנו מסתירים רצונות, כעסים או צרכים כדי לא “לעשות בעיות”, האחרים פוגשים גרסה מותאמת שלנו — ולא אותנו באמת.
בסופו של יום, רבים מהאנשים שמרצים לאורך שנים מגיעים לאותה תחושה שקטה וכואבת:
הם שם בשביל כולם אבל איבדו את הנאמנות לעצמם לאורך הדרך.
איך יודעים שאני מרצה אחרים?
ריצוי לא תמיד נראה כמו חולשה.
לפעמים הוא נראה כמו “להיות נחמד”, “להסתדר עם כולם” או “לא לעשות בעיות”.
אבל יש כמה סימנים שיכולים להעיד שהנטייה להתאים את עצמנו לאחרים כבר באה על חשבוננו.
| סימן לריצוי | איך זה נראה בפועל | תגובה בריאה יותר |
|---|---|---|
| קושי לומר לא | מסכימים ואז מתחרטים | "אני צריכה לבדוק אם זה מתאים לי" |
| פחד מאכזבה | מוותרים כדי שלא יכעסו | "מבין שזה מאכזב, אבל זה לא מתאים לי" |
| התנצלות יתר | אומרים סליחה בלי צורך | "תודה על ההבנה" |
| שחיקה | נותנים יותר מדי | לעצור ולבחון גבול |
איך להפסיק לרצות אנשים?
האתגר הכי גדול הוא להסכים לעמוד מול מצב בו לא כולם מרוצים מאיתנו כל הזמן.
שימו לב שהעולם מסביב לא נוזף אף פעם באדם המרצה - להיפך - דפוס הריצוי זוכה כל הזמן לחיזוקים חברתיים, במפורש או במשתמע.
השינוי מתחיל בצעדים קטנים שמאפשרים לנו להעריך את מידת הבחירה:
-
קודם כל חשוב לעצור לפני תשובה אוטומטית. במקום לחייך ולהגיד מיד “כן”, אפשר לקחת רגע ולומר: “אני צריכה לבדוק” או “ישן על זה וחוזר אליך עם תשובה”. העצירה הקטנה הזו שוברת את הדפוס האוטומטי ונותנת מקום לקול הפנימי.
-
זה המקום לשאול את השאלה הכי קשה: “מה אני באמת רוצה?” לא ״מה מצפים ממני?״, לא ״מה ירגיע את המתח בקבוצה?״, אלא מה נכון לי עכשיו. השאלה הזו עוזרת לזהות צרכים, רצונות וגבולות שנדחקו הצידה במשך זמן רב.
-
התחילו בהסתייגות קטנה, לא חייבים לפתוח בשיחה דרמטית, פשוט להעלות את הספק וההתלבטות אל השיחה עם האחר. לפעמים מספיק לסרב לבקשה קטנה, לבחור משהו שמתאים לנו, או להגיד ש״בפעם הבאה״. ככה מתרגלים גבולות בלי להציף את עצמנו בחרדה ולנסות לברוח (גוסטינג היא תגובת ייאוש שמופיעה לעיתים אצל אנשים מרצים).
-
חשוב להכין משפטי גבול עדינים, למשל: “זה נשמע ממש טוב, פשוט לא נכון לי כרגע”, “חבל שאין 25 שעות ביממה, אבל לא יכול לקחת את זה על עצמי בתקופה הזאת”, או “אני מבינה כמה זה זה חשוב, אבל אצלי זה מרגיש כמו קו אדום”. משפטים מוכנים מקלים ברגעים בהם קשה לחשוב בבהירות.
-
ולבסוף, צריך ללמוד בתחילת השינוי לשאת התקפי אשמה מבלי להלקות את עצמך. אשמה אינה עדות לכך שעשינו משהו רע; לפעמים היא פשוט סימן שאנחנו פועלים אחרת מברירת המחדל הישנה. אפשר להרגיש אי־נוחות ועדיין לבחור נכון עבור עצמנו.
״היכולת להגיד לא" הכרחית לכל היבט בחיים תקינים ובריאים: להורות, זוגיות, חברות, קריירה, משפחה.
למרות האתגר, היא חיונית לבניית דימוי עצמי יציב ולהתקדמות לעבר מימוש עצמי.
במידה והיכולת לאסרטיביות אינה נרכשת באופן עצמאי, יש מקום לשקול לפנות לפסיכותרפיה, אשר תסייע לאדם להתמודד עם החרדה וההמנעות שהוא חווה, שגורמת לו לוותר על עצמו למען האחר, תלמד אותו להקשיב לקולו הפנימי ובהדרגה - להציבו במרכז ולציית לו.
יש רגע קסום בטיפול נפשי, בו המטופל המרצה מתקומם ונחלץ מבית הכלא ההגנתי בו הוא חי.
המערכת המשפחתית מגיבה בתדהמה, והרבה פעמים נוכל לראות כי גם חבריה חווים שינוי פסיכולוגי רב-ערך.
״חייב כל אחד ואחד לומר:
בשבילי נברא העולם״
משנה סנהדרין ד ה
תרגול אסרטיביות
אסרטיביות היא היכולת לתקשר לאחרים את הצרכים האישיים שלך.
היא נמצאת באמצע הסקאלה, כאשר פאסיביות, ויתור וכניעה מצויות בצד האחד, ואילו תוקפנות, תובענות ותחושת זכאות מצויות בצד השני.
למידה ותרגול של מיומנויות אסרטיביות מספקת כלים חזקים כדי שביכולתם לשפר ביעילות מערכות יחסים, לחדד את היכולת לבקש מה שאתם רוצים בדרך נכונה ולהגדיר גבולות בין-אישיים בדרך בריאה, ערכית ומדויקת.
למידה ותרגול אסרטיביות הם חלק מהתהליך שעוברים משתתפים בטיפולי CBT, ובהם טיפול DBT:
אסרטיביות מופיעה כחלק חשוב במודולה של יעילות בין-אישית בשיטת DBT.
מיומנויות של יעילות בין-אישית מעניקות לנו כלים יעילים להשגת יעדינו באמצעות לימוד מספר כללי אצבע לאינטראקציה נכונה עם הסביבה.
מלבד השגת יעדים, המיומנויות מלמדות אותנו לבקש דברים ולסרב לאחרים באופן מתאים אשר יקדם את האינטרסים האישיים שלנו תוך שמירה על הערכים שלנו וכבוד הזולת.
מגיע לך יותר:
מתי כדאי לפנות לטיפול?
מומלץ לפנות לטיפול כאשר דפוס הריצוי מתחיל לפגוע בתחושת הערך העצמי, במערכות היחסים או בשקט הפנימי.
אם קשה לך לומר “לא”, אם את/ה מרגיש/ה ויתור חוזר על עצמך, או אם קשרים משאירים אותך בתחושה של עומס, אשמה או ריקנות — ייתכן שהגיע הזמן לעצור ולקבל ליווי מקצועי.
טיפול פסיכולוגי ממוקד יכול לעזור להבין מאיפה נולד הצורך לרצות, לזהות את הפחדים שמחזקים אותו, ולבנות בהדרגה גבולות בריאים יותר — מבלי לאבד רגישות, אכפתיות או קרבה לאחרים.
אם את/ה מזהה את עצמך בדפוס הזה ורוצה להחזיר לעצמך מקום במערכות יחסים, בעבודה ובמשפחה, ניתן לתאם שיחת ייעוץ בזום או במכון טמיר בתל אביב.
בפגישה נחשוב יחד על המענה המדויק הקליני שמתאים לך - לך, ולא לציפיות של כל מי שמסביב.
עדכון אחרון:
15 במאי 2026
כתיבה:
איתן טמיר, MA, ראש המכון,
מטפל CBT ו- DBT,
לקריאה נוספת:
על אי היכולת לומר לא - מתוך בלוג שפיות זמנית באתר פסיכולוגיה עברית / יואל בלום <
מקורות:
ויניקוט, ד.ו. (1960).עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך ע. ברמן (עורך) עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009.
עופרים, י. (2002). ההקשבה בהורות ובטיפול כמכל מחיה וכהכנה ליכולת לשחק. בתוך פרוני, א.. המשחק, מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר. תל אביב: משכל. עמ' 52-63
https://www.tipulpsychology.co.il/therapy/interpersonal-effectiveness-in-dbt.html
