שנדור פרנצי | Sándor Ferenczi - שפת התשוקה ושפת הרוך

דרג פריט זה
(24 הצבעות)
שנדור פרנצי שנדור פרנצי Sándor Ferenczi Society, Budapest

 

שנדור פרנצי

 

על בלבול השפות

ותרומתו של פרנצי לפסיכואנליזה

 

 

כותבות המאמר: 

דניאלה עמרמי (MSW), בוגרת ביה״ס לפסיכותרפיה בגישת ויניקוט, מכון טמיר ת״א

לירון שניר (MSW), בוגרת ביה״ס לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת תל אביב, מכון טמיר

 

עריכה: 

איתן טמיר פסיכולוג ומטפל, תמונות

איתן טמיר, (MA),

ראש מכון טמיר;

טוויטר | פייסבוק | בלוג |  Quara | לינקדאין

עריכה אחרונה:

13 לספטמבר 2020 ☑️


 

 

 

מי היה שנדור פרנצי?  

שנדור פרנצי  (1873-1933) היה פסיכואנליטיקאי יהודי הונגרי שפעל בתקופתו של פרויד והפך לאחד התיאורטיקנים המרכזיים של האסכולה הפסיכואנליטית. בראשית ימיו של פרנצי כרופא צעיר הוא הביע התעניינות בכתביו החדשניים של פרויד ויצר עמו קשר. לאחר פגישתם הראשונה, רכש את מקומו כאחד התלמידים הבולטים במעגל הקרוב של פרויד. השניים החלו בעבודה משותפת והתכתבות פורה, אך פרנצי, לצד נאמנותו לאביו הרוחני והתקדמותו בחברה הפסיכואנליטית (שהיה נשיאה בשנים 1918-1919), החל להעלות רעיונות עצמאיים ומאוד יצירתיים משלו.  

מעל למאה שנים לאחר שהביא פרויד את הפסיכואנליזה לעולם, הסתעפה הדיסציפלינה שיצר לאינספור גישות שנולדו מתוכה. חלקן שמרו אמונים למושגי היסוד של התיאוריה, חלקן לקחו את ה"טיפול בדיבור" למחוזות שונים לחלוטין, אך כולן הרחיבו את הפסיכותרפיה והפכו אותה לשם כולל עבור עשרות מודלים ושיטות טיפול שונות.

בראשית המאה ה-20, בימיה הראשונים של הפסיכואנליזה, קמו לצד פרויד אבות מייסדים נוספים שחלקו עליו או העניקו זווית משלהם לתיאוריה. ביניהם, פעל לצד פרויד שנדור פרנצי, אשר פרץ את הקונצנזוס הפרוידיאני עם רעיונות חדשים ושנויים במחלוקת שהותירו חותם עד היום והשפיעו על התפתחותה של הגישה ההתייחסותית.

 

נהוג לחשוב שהמחלוקת העיקרית של פרויד הייתה עם קרל יונג, שפיתח את רעיון הלא-המודע הקולקטיבי. פרנצי היה פחות קרוב לפרויד מבחינת הבכירות ויצא מגישה מפייסת יותר.  אבל, מבחינת תוכן הכתיבה שלו ההבדלים ביניהם היו עמוקים מאוד. הוא פיתח אלטרנטיבה מאוד משמעותית לתיאוריה הפרוידיאנית.

 

פרנצי חלק על פרויד בשני מובנים עיקריים:

 

  • מקורות הקונפליקט הילדי- קיימת טראומה אמיתית.

  • המטפל צריך להיות אקטיבי.

 

בניגוד למטפלים בני זמנו, שראו בהעברה נגדית מכשול שיש לצמצם, פרנצי סבר כי הרגשות שמתעוררים אצל המטפל טומנים בחובם מפתח חשוב להבנת חיי הנפש של המטופל, ושיש לתת ליחסים הנוצרים בין השניים מקום חשוב בתהליך. פרנצי טען כי יחס נוקשה מצד המטפל עשוי לשחזר טראומות ילדות של הזנחה רגשית בקרב המטופלים , ולכן מטפל אמפתי, אוהב ומכיל הוא זה אשר יכול להביא לפריצת דרך וריפוי אמיתי. במקום המטפל הנייטרלי, המתנזר מחשיפה עצמית בניסיון לשמור על עצמו כ"דף חלק" עבור המטופל, פרנצי האמין שעל המטפל לפתוח היבטים מסוימים של מחשבותיו אם הם רלוונטיים לתהליך ולסוגיות השונות שעולות בטיפול.

בנוסף, האמין פרנצי בגישה אקטיבית בטיפול הפסיכואנליטי. לעיתים, כאשר הטיפול הגיע לנקודה שנראתה כמו דרך ללא מוצא, הוא טען כי על המטפל להתערב באופן פעיל, על ידי מתן ייעוץ והדרכה התנהגותית למטופל כדי לסייע לו להתעמת עם הפחדים שלו. רעיונות אלו הפכו את פרנצי לפורץ דרך עבור גישות שהתבססו שנים לאחר פעילותו: גישות התנהגותיות, ותיאוריות מובילות כמו הפסיכותרפיה ההתייחסותית ופסיכולוגיית העצמי .

 

"בלבול השפות בין המבוגרים לילד" והחשיבה המחודשת על טראומה

פרנצי היה הפסיכואנליטיקאי הראשון שחזר לרעיונות המקוריים של פרויד אודות תיאוריית הפיתוי, לפיהם הנוירוזות והפסיכופתולוגיות מקורן בטראומה ממשית שקרתה במציאות, ולא בפנטזיה. עם זאת, הוא הרחיב את מושג הטראומה – לא רק טראומה מינית, אלא גם טראומה שעשויה להיווצר בגלל הזנחה פיזית ורגשית בילדות.

 

מהו ״בלבול השפות״ שטבע פרנצי, בין המבוגרים לילדים?

תיאוריית ״בלבול השפות" של פרנצי הביאה תפיסה מחודשת על הגרעין הנמצא בלב הפרעות האישיות, הנוירוזות והפסיכוזות שמתעוררת בעקבות טראומה בילדות. לטענתו, קיימות שתי שפות בהן משתמשים ילדים:

"שפת התשוקה" של המבוגרים ו"שפת הרוך" .

כשהילד משתממש בשפה כדי לבקש מגע חם ואוהב, ׳ההורה הפתולוגי' שאינו מותאם לצרכי הילד מפרש את דבריו כ"שפת תשוקה" בוגרת.

לפי פרנצי, עיוות זה גורם להורה לראות את הילד כמבוגר שרוצה אינטימיות מינית עמו, ולהתייחס אליו בהתאם. כך, הילד הופך להיות מבוגר בטרם עת, לוקח תפקיד הורי ומאמץ את שפת המבוגרים, בהיעדר מובחנות בין רוך ומיניות.

 

 

פרנצי טען כי ההתבגרות המוקדמת הזו היא זו שמביאה את הילד להפוך למבוגר בעל אישיות מפוצלת וגורמת לסימפטומים קליניים המתעוררים בהמשך החיים.

רעיונותיו של פרנצי נחשבו לשנויים במחלקות בתקופתו בשל תפיסתו החדשנית את מושג הטראומה. פרויד הוטרד מהמרידה של פרנצי  (שהפנטזיה מחוללת מציאות) ולכן, הדיר אותו מהמעגל הקרוב שלו ונאמי כי הפיץ עליו שמועות שהוא פסיכוטי.

בהמשך פסיכואנליטיקאים גילו את כתביו והם חזרו למרכז הקונצנזוס הפסיכואנליטי, כאשר המודל שלו לטראומה הושם על טראומות מיניות כמו גם טראומות נפשיות שנחוו בילדות. ספריו "היומן הקליני" ואוסף המאמרים בשם "בלבול השפות בין המבוגרים לילד" הפכו לכתבים קלאסיים בספרות הפסיכואנליטיים, שזכו להכרה מחודשת שנים לאחר שהתפרסמו לראשונה.

בתקופה שחי בבודפשט הוא השפיע מאוד על הפסיכואנליזה הבריטית, בעיקר דרך אנליזה שעשה לפסיכואנליטיקאים שפיתחו תיאוריית יחסי האובייקט: מלאני קליין, הארי גנטריפ, רונלד פיירברן, מייקל באלינט, דונלד ויניקוט, וילפרד ביון ואחרים.

כיצד התבטאה האותנטיות בכתיבה של פרנצי?

מתוך ראייתו של פרנצי בולטת מאוד חשיבות האותנטיות בטיפול והשפעתה על הקשר והתהליך הטיפולי.

הוא היה מהתאורטיקנים הפסיכואנליטיים הראשונים שהעלו את הנושא המושתק של "צביעות מקצועית".

מבחינתו, ויתור על צביעות זו, שעד אותה עת נ