שנדור פרנצי | Sándor Ferenczi - שפת התשוקה ושפת הרוך

דרג פריט זה
(19 הצבעות)
שנדור פרנצי שנדור פרנצי

מי היה שנדור פרנצי?

על בלבול השפות

ותרומתו של פרנצי לפסיכואנליזה

 

שנדור פרנצי (1873-1933) היה פסיכואנליטיקאי יהודי הונגרי שפעל בתקופתו של פרויד והפך לאחד התיאורטיקנים המרכזיים של האסכולה הפסיכואנליטית. בראשית ימיו של פרנצי כרופא צעיר הוא הביע התעניינות בכתביו החדשניים של פרויד ויצר עמו קשר. לאחר פגישתם הראשונה, רכש את מקומו כאחד התלמידים הבולטים במעגל הקרוב של פרויד. השניים החלו בעבודה משותפת והתכתבות פורה, אך פרנצי, לצד נאמנותו לאביו הרוחני והתקדמותו בחברה הפסיכואנליטית (שהיה נשיאה בשנים 1918-1919), החל להעלות רעיונות עצמאיים ומאוד יצירתיים משלו.  

מעל למאה שנים לאחר שהביא פרויד את הפסיכואנליזה לעולם, הסתעפה הדיסציפלינה שיצר לאינספור גישות שנולדו מתוכה. חלקן שמרו אמונים למושגי היסוד של התיאוריה, חלקן לקחו את ה"טיפול בדיבור" למחוזות שונים לחלוטין, אך כולן הרחיבו את הפסיכותרפיה והפכו אותה לשם כולל עבור עשרות מודלים ושיטות טיפול שונות.

בראשית המאה ה-20, בימיה הראשונים של הפסיכואנליזה, קמו לצד פרויד אבות מייסדים נוספים שחלקו עליו או העניקו זווית משלהם לתיאוריה. ביניהם, פעל לצד פרויד שנדור פרנצי, אשר פרץ את הקונצנזוס הפרוידיאני עם רעיונות חדשים ושנויים במחלוקת שהותירו חותם עד היום והשפיעו על התפתחותה של הגישה ההתייחסותית.

 

נהוג לחשוב שהמחלוקת העיקרית של פרויד הייתה עם קרל יונג, שפיתח את רעיון הלא-המודע הקולקטיבי. פרנצי היה פחות קרוב לפרויד מבחינת הבכירות ויצא מגישה מפייסת יותר.  אבל, מבחינת תוכן הכתיבה שלו ההבדלים ביניהם היו עמוקים מאוד. הוא פיתח אלטרנטיבה מאוד משמעותית לתיאוריה הפרוידיאנית.

 

פרנצי חלק על פרויד בשני מובנים עיקריים:

 

  • מקורות הקונפליקט הילדי- קיימת טראומה אמיתית.
  • המטפל צריך להיות אקטיבי.

 

בניגוד למטפלים בני זמנו, שראו בהעברה נגדית מכשול שיש לצמצם, פרנצי סבר כי הרגשות שמתעוררים אצל המטפל טומנים בחובם מפתח חשוב להבנת חיי הנפש של המטופל, ושיש לתת ליחסים הנוצרים בין השניים מקום חשוב בתהליך. פרנצי טען כי יחס נוקשה מצד המטפל עשוי לשחזר טראומות ילדות של הזנחה רגשית בקרב המטופלים, ולכן מטפל אמפתי, אוהב ומכיל הוא זה אשר יכול להביא לפריצת דרך וריפוי אמיתי. במקום המטפל הנייטרלי, המתנזר מחשיפה עצמית בניסיון לשמור על עצמו כ"דף חלק" עבור המטופל, פרנצי האמין שעל המטפל לפתוח היבטים מסוימים של מחשבותיו אם הם רלוונטיים לתהליך ולסוגיות השונות שעולות בטיפול.

בנוסף, האמין פרנצי בגישה אקטיבית בטיפול הפסיכואנליטי. לעיתים, כאשר הטיפול הגיע לנקודה שנראתה כמו דרך ללא מוצא, הוא טען כי על המטפל להתערב באופן פעיל, על ידי מתן ייעוץ והדרכה התנהגותית למטופל כדי לסייע לו להתעמת עם הפחדים שלו. רעיונות אלו הפכו את פרנצי לפורץ דרך עבור גישות שהתבססו שנים לאחר פעילותו: גישות התנהגותיות, ותיאוריות מובילות כמו הפסיכותרפיה ההתייחסותית ופסיכולוגיית העצמי.

 

 

 

"בלבול השפות בין המבוגרים לילד" והחשיבה המחודשת על טראומה

פרנצי היה הפסיכואנליטיקאי הראשון שחזר לרעיונות המקוריים של פרויד אודות תיאוריית הפיתוי, לפיהם הנוירוזות והפסיכופתולוגיות מקורן בטראומה ממשית שקרתה במציאות, ולא בפנטזיה. עם זאת, הוא הרחיב את מושג הטראומה – לא רק טראומה מינית, אלא גם טראומה שעשויה להיווצר בגלל הזנחה פיזית ורגשית בילדות.

תיאוריית "בלבול השפות" של פרנצי הביאה תפיסה מחודשת על הגרעין הנמצא בלב הפרעות האישיות, הנוירוזות והפסיכוזות שמתעוררת בעקבות טראומה בילדות. לטענתו, קיימות שתי שפות:

"שפת התשוקה" של המבוגרים ו"שפת הרוך" בה משתמשים ילדים.

כשהילד עושה שימוש בשפה שלו, ומבקש מגע חם ואוהב מהוריו, ההורה הפתולוגי שאינו מותאם לצרכיו של הילד אינו מצליח להפריד בין השפות, ומפרש את הדיבור של הילד בהתאם ל"שפת התשוקה" הבוגרת. על פי פרנצי, חוסר המותאמות הזו גורמת להורה לראות את הילד כמבוגר הרוצה אינטימיות מינית עמו, ולהתייחס אליו בהתאם. כך הילד הופך להיות מבוגר בטרם עת, לוקח תפקיד הורי ומאמץ את שפת המבוגרים בשל חוסר היכולת שלו להפריד בין רוך ומיניות. פרנצי טען כי ההתבגרות המוקדמת הזו היא זו שמביאה את הילד להפוך למבוגר בעל אישיות מפוצלת וגורמת לסימפטומים קליניים המתעוררים בהמשך החיים.

רעיונותיו של פרנצי נחשבו לשנויים במחלקות בתקופתו בשל תפיסתו החדשנית את מושג הטראומה. פרויד הוטרד מהמרידה של פרנצי  (שהפנטזיה מחוללת מציאות) ולכן, הדיר אותו מהמעגל הקרוב שלו ונאמי כי הפיץ עליו שמועות שהוא פסיכוטי.

בהמשך פסיכואנליטיקאים גילו את כתביו והם חזרו למרכז הקונצנזוס הפסיכואנליטי, כאשר המודל שלו לטראומה הושם על טראומות מיניות כמו גם טראומות נפשיות שנחוו בילדות. ספריו "היומן הקליני" ואוסף המאמרים בשם "בלבול השפות בין המבוגרים לילד" הפכו לכתבים קלאסיים בספרות הפסיכואנליטיים, שזכו להכרה מחודשת שנים לאחר שהתפרסמו לראשונה.

בתקופה שחי בבודפשט הוא השפיע מאוד על הפסיכואנליזה הבריטית, בעיקר דרך אנליזה שעשה לפסיכואנליטיקאים שפיתחו תיאוריית יחסי האובייקט: מלאני קליין, הארי גנטריפ, רונלד פיירברן, מייקל באלינט, דונלד ויניקוט, וילפרד ביון ואחרים.

האותנטיות של פרנצי

נראה כי פרנצי היה מהתאורטיקנים הראשונים שהעלו את נושא ה"צביעות המקצועית". ע"פ פרנצי ויתור על צביעות זאת, שעד אותה עת נחשבה לבלתי נמנעת, לא זו בלבד שאינה פוגעת במטופל אלא אף מביאה הקלה ניכרת. מה גורם לכך? שואל פרנצי ועונה מייד שכאשר נוצר מצב ביחסים בין מטפל למטופל שהיה משהו שלא נאמר, סוג מסוים של חוסר כנות ולאחר מכן היה שיח על כך, השיח למעשה איפשר למטופל חופש מסוים להיפתח בפניי המטפל. הסכמת המטפל להכיר בטעותו העניקה לו את אמונו של המטופל.

מתוך ראייתו של פרנצי את חשיבות האותנטיות בטיפול והשפעתה על הקשר והתהליך הטיפולי אני בוחרת לכתוב את עבודתי זאת. לפי פרנצי המטופלים מתבוננים בעין חדה בדרכי התגובה של המטפל המוצאות את ביטויין בדיבור, במחווה או בשתיקה. הם מנתחים אותו, בד"כ בכישרון רב ומגלים את הסימנים הקלים ביותר והלא מודעים של המטפל, הנאלץ לשאת ניסיונות אלה בסבלנות אינסופית. משימה שהיא לעיתים קרובות על אנושית אך משתלמת. אם המטופל אינו מצליח לתפוס את המטפל באי אמירת אמת או סילוף ומגיע בהדרגה להכרה שאכן ניתן לשמור על אוביקטיביות גם כלפי הילד הנורא ביותר ואם לא ניתן להבחין אצל המטפל נטייה להתנשאות (למרות המאמצים לעורר תגובות מסוג זה) ואם המטפל מכיר באמירות לא שקולות מצידו ובטעויות כי אז נזכה לראות שינוי פחות או יותר מהיר במצב המטופל, תגמול על מאמציו הלא מבוטלים של המטפל. פרנצי משער כי בנסיונות אלה מבקשים המטופלים לחזור למצבי ילדות שבהם קרובי משפחה הגיבו על מעשים רעים לכאורה של הילד ברגשות אינטנסיביים שלהם ובכך דחקו את הילד לעמדה דווקאית.

האנליזות ע"פ פרנצי (1933) מראות שלאחר שהילד הרע, הסרבן, סיים להפעיל לשווא את הנשק שבאמתחתו, יופיעו תביעותיו החבויות לרוך ולחיבה בגילוי לב נאיבי. לשיטתו של פרנצי ישנה חשיבות רבה לאותנטיות מצד המטפל מאחר והמטופלים אינם נענים אלא לסימפטיה אמיתית. הוא מוסיף ואומר שהוא אינו יודע אם הם מבחינים בזה בצליל קולנו, בבחירת המילים שלנו או בדרך אחרת. בכל מקרה הם מגלים ידע מוזר, כמעט על חושי ביחס לעולם מחשבותיו ורגשותיו של המטפל.
ההתבוננות הייחודית והמרתקת של פרנצי מלמדת כי כבר בתקופתו של פרויד היה מי ששם דגש על האותנטיות בטיפול. בנוסף, תיארתי את ההשוואה בין תפיסתו של פרויד לתפיסת מחברים מודרנים בנוגע למהות הטיפול, בדגש על המקום שניתן לחוויה האותנטית, האישית ובעלת המשמעות של המטופל.

פרנצי על טראומה ופגיעה מינית

פרנצי טען שפגיעה היא לא רק פיזית. עיקר הטראומה נובעת מההכחשה, חוסר ההכרה וחוסר התוקף לפגיעה שחווה הקורבן. אין הכרה למה שקרה לקורבן זה הדבר הטרואמטי שגורם לו להרגיש מאוד קשה עם עצמו. למשל צעקתי על הילד ואני אומרת לו, פגעתי והכרתי בזה, לקחתי אחריות והוא אומר שהוא כעס. גם אם תיהיה פגיעה אפילו קטנה ולא תיהיה הכרה ותוקף זו הטרואמה מה אני דמיינתי זה החלק שמשגע.

פרנצי טען שהחלק הכי קשה בפגיעה בילד הוא הפגיעה באגו שחותרת תחת בוחן המציאות והאמונה בעצמי. מטופל שמתהלך כמשוגע ורק שקיבל הכרה הוא יכול להתחיל לבנות. למשל גם יכול להיות מטופל שמשליך על המטפל בהיותו אטום ובונקר. להרגיש זה כל הזמן מסוכן ומפחיד.

כאשר מטפלים ניגשים למקרים כאלה חשוב להבין שהם נאטמו באופן סכיזואידי - מדובר על הגנה סכיזואידית - סוג של השתבללות לתוך העולם הפנימי.

איך חשוב שמטפלים ייגשו למקרים כאלה?

הכרחי וחיוני לתת תיקוף ולגיטימציה במקומות הללו, להתייחס להזדהות עם התוקפן בטיפול, מה שמחייב קשר ואמון עם המטופל. למטפלים הרבה פעמים קשה שמטופל מספר על ארוע פוגעני.


כתבו:

דניאלה עמרמי, לירון שניר ומור צח

 

מקורות:

פרנצי, ש' ( 1933). בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה. בתוך: ברמן ע' (עורך) בלבול השפות בין המבוגרים לילד. ת"א, עם עובד. 

 

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר