כדי להמחיש את החוויה המורכבת של חיים עם חרדה חברתית, נתאר מקרה (פיקטיבי אמנם, אך מבוסס על מציאות קלינית) של רון, סטודנט בן 22 למדעי המחשב, רווק, מתגורר במעונות הקמפוס: 

החוויה הפנימית של רון 

עבור רון, העולם החברתי הוא שדה מוקשים פוטנציאלי.

הוא חי בפחד מתמיד משיפוט שלילי.

כל אינטראקציה, אפילו הפשוטה ביותר, מלווה בזרם בלתי פוסק של מחשבות ביקורתיות כלפי עצמו: "בטח אמרתי משהו טיפשי", "הם חושבים שאני מוזר", "אני משעמם אותם", "למה אני לא יכול להיות נורמלי כמו כולם?".

הוא צופה מראש תרחישים של מבוכה והשפלה ומפרש כל רמז ניטרלי או עמום כאישור לחששות.

המודעות העצמית שלו מוגברת באופן קיצוני; והקשב מוטה פנימה במקום להשתלב זרימה החוצה.

הוא מרגיש שזרקור מסנוור מכוון אליו כל הזמן, בוחן כל תנועה, מילה או הבעת פנים. 

״הגוף מתחשמל בחרדה״

רון יושב בשיעור תרגול קטן באוניברסיטה. המתרגל שואל שאלה ומפנה את המבט לכיוונו.

באותו רגע, הגוף של רון מגיב בעוצמה -  הוא חש בגל חום פתאומי שמציף את פניו ויודע שהוא מסמיק.

כפות ידיו מתחילות להזיע, ולבו הולם בחוזקה בחזה.

הוא מנסה למלמל תשובה, אבל המוח ריק, והוא בקושי מצליח להוציא מילים ספורות בקול חלש ורועד.

הוא נמנע בכל מחיר מהמבט של המתרגל ומהמחשבה על מה שעובר בראש של הסטודנטים האחרים, ומרגיש גל של בושה והשפלה.

הוא משוכנע שכולם היו עדים לבושתו, להסמקה, לרעד הקל בידים. את שארית השיעור (ואת השעות שאחריו) הוא מבלה במחשבות חוזרות ונשנות על כמה מגוחך הוא נראה.

קשר עין הוא עבור רון שיא האיום. כאשר מישהו מסתכל לו ישירות בעיניים, הוא מרגיש חשוף ושקוף לחלוטין, כאילו האדם שמולו יכול לראות דרכו את כל חוסר הביטחון והחרדה.

הוא ננעץ במקום, משותק, כאילו המבט של האחר שואב ממנו את כל האוויר ועמו את היכולת לחשוב.

הפניית המבט הצידה, לרצפה, או לנקודה אקראית בחדר מרגישה כמו הדבר היחיד שמאפשר לו להמשיך לתפקד, ולו באופן מינימלי.

אבל גם אז, הוא מוטרד מהמחשבה שאחרים שמים לב להימנעות שלו ושופטים אותו על כך.

הימנעות והתנהגויות ביטחון

כתוצאה מחוויות כאלו, רון פיתח דפוס נרחב של הימנעות והתנהגויות ביטחון.

הוא נמנע מלהגיע למפגשים סטודנטיאליים של החוג, מקפיד להיכנס אחרון לפני תחילת ההרצאה ומתיישב בסוף בכיתה כדי למזער את הסיכוי שייאלץ לדבר.

מעולם לא שאל שאלה או הביע את דעתו, גם כשהיה לו משהו טוב להגיד.

הוא מתקשר עם המתרגלים והמרצים כמעט אך ורק במייל, ונמנע משיחות טלפון או מפגשים פנים אל פנים.

כשהוא בסיטואציה חברתית שאינו יכול להימנע ממנה, הוא צולל ככל הניתן בטלפון הנייד שלו , מדבר מעט מאוד ובשקט, ונמנע באופן אקטיבי מקשר עין.

הוא גם מבלה שעות רבות בהכנה מראש לסיטואציות חברתיות צפויות, מריץ בראשו תסריטים ומשנן תשובות אפשריות, מה שרק מגביר את החרדה.

הפגיעה בחייו

הדפוסים הללו גובים מחיר:

רון מתקשה מאוד ליצור קשרים חברתיים משמעותיים באוניברסיטה ומרגיש בודד ומנותק.

ההימנעות מהשתתפות פעילה פוגעת בציונים בקורסים שדורשים השתתפות, חלק מהמרצים מורידים לו נקודות בפרשנות שגויה של שתיקתו.

הוא חושש מאוד מהעתיד, מה שמאיץ את החרדה. חושש מראיונות עבודה, מהצורך לעבוד בצוות, מהאפשרות שיצטרך להציג פרויקטים בפני לקוחות או מנהלים.

התסכול וחוסר האונים מתחילים להעיב על מצב הרוח שלו, והוא חווה לעיתים גם תסמינים של דיכאון.

טיפול CBT

 אחרי תקופה ארוכה של סבל ובעידוד יועצת אקדמית ששמה לב לקשיים שלו רון אוזר אומץ ומתחיל טיפול פסיכולוגי דרך שירות הייעוץ לסטודנט בדקאנט.

הוא מתחיל טיפול CBT.

בתחילה, עצם ההגעה לטיפול והדיבור על מה שעובר עליו הם אתגר עצום.

אבל בהדרגה, בסביבה התומכת והלא שיפוטית שאפשרה המטפלת, הוא מתחיל לזהות את דפוסי החשיבה השליליים שלו וללמוד לאתגר אותם.

הוא מתחיל לתרגל חשיפה הדרגתית: תחילה, יצירת יותר קשר עין עם המטפלת, אחר כך עם אנשים במצבים יומיומיים פחות מאיימים (כמו קופאית בסופר), ובהמשך גם במצבים יותר קשים באוניברסיטה.

הוא לומד טכניקות רגיעה ומפחית בהדרגה שימוש בהתנהגויות ביטחון. אחרי 4 חודשים הוא מעז להצטרף לקבוצה טיפולית לחרדה חברתית, שם הוא מגלה שהוא לא לבד ומתרגל מיומנויות חברתיות בסביבה תומכת.

התהליך איטי ומלווה בקשיים ונסיגות, אבל רון מתחיל לחוות שיפור הדרגתי: החרדה פוחתת, ההימנעות מצטמצמת, והוא מרגיש יותר בטוח להתנהל בין בני אדם. עדיין קשה לו, אבל איכשהו הוא כבר לא מרגיש לכוד בבועה המסתכלת שחי בה.

סיפורו של רון ממחיש כיצד המרכיבים השונים של חרדה חברתית – הפחד משיפוט והערכה שלילית, התגובות הפיזיולוגיות שאין עליהן שליטה וההתנהגויות הנמנעות -  שזורים זה בזה ויוצרים לופ אכזרי שמזין את עצמו. 

המקרה מדגים את הפגיעה באיכות החיים, אבל גם מציע תקווה, כי באמצעות טיפול מתאים ומידה של נחישות, אפשר ׳לצאת לחופשי׳ ולהתקדם לעבר חיים מלאים ומספקים.

קראו מה שחשוב לדעת על חרדה חברתית 

את היחס בין ביישנות זמנית לבין חרדה חברתית ניתן להשוות ל״ילד שובב״ לעומת ״ילד עם הפרעת התנהגות מתריסה״.

זה עולם אחר.   

חרדה חברתית היא מצב מורכב שמקשה על יצירת קשרים, השתתפות בפעילויות חברתיות והנאה ממפגשים עם אחרים.

כשאנחנו מתקשרים עם אדם המתמודד עם חרדה חברתית, ההבנה שלנו את הבעיה יכולה לשנות מקצה לקצה את האופן בו הוא חווה את השיחה.

אי הבנה עלולה להוביל לחוויה מלחיצה ומציפה, בעוד שהכנת שיעורי בית בסיסיים על הבעיה יכולה להפוך את התקשורת למעצימה ומקרבת.

בדף זה נציג כמה אסטרטגיות מעשיות שיעזרו לך לתקשר ביעילות עם אדם הסובל מחרדה חברתית.

כמובן שכל מקרה לגופו, אבל בכל זאת, יש בנמצא פרופיל פסיכולוגי של אדם עם חרדה חברתית וקיימת למידה מצטברת של אנשי טיפול לגבי תקשורת נכונה ויעילה.

עקרונות מנחים לתקשורת טובה

הגישה הבסיסית לשיחה עם אדם המתמודד עם חרדה חברתית צריכה להתבסס על:

• סבלנות והכלה: תנו לו את זמן. אפשרו הפסקות בשיחה ומרחב לחשיבה לפני שאתם מגיבים. הימנעו מיצירת לחץ או ציפייה להשתתפות מיידית.
  
  

• יצירת אווירה בטוחה: דברו בטון רגוע ושקט. הימנעו מתנועות פתאומיות או סביבה רועשת ומבלבלת שעלולה להגביר תחושות חרדה.
  
  

• התמקדות בתוכן השיחה: הקשיבו למה שהאדם אומר, לא לאופן שבו הוא אומר זאת. הימנעו מהערות על סימנים גופניים של חרדה, כמו הסמקה, רעד בקול, אי שקט ועוד.
  
  

• כיבוד גבולות: קבלו בהבנה את הצורך בשקט או ברצון להתרחק מחקירת המצב. אם ניכרת מבוכה, לא לחפור, זה הדבר האחרון שיעזור. 

אסטרטגיות מעשיות לשיחה מיטיבה

איך ליצור קשר ראשוני?

אנשים עם חרדה חברתית נוטים להתקשות לדבר על עצמם מתוך חשש משיפוט. במקום להציף אותם בשאלות, נסו לשתף תחילה משהו מעצמכם, חוויה, מחשבה או מידע עכשווי שניתן להניח שיש בו מן המשותף עם האדם. זה יכול ליצור תחושת בטחון ולהזמין השתתפות ללא לחץ.

שאלות שעובדות

הימנעו משאלות פתוחות כמו "ספר לי על עצמך". שאלות כאלה פותחות מרחב מציף מדי, ומייד הראש רץ לחשש ממבחן

במקום זאת, ניתן להעלות שאלות ממוקדות בנושאים בהם ידוע שיש לאדם עניין.

למשל: "ראיתי שאתה מתעניין בצילום, אני עוד מאלה שמתלבטים אם המצלמה בניד יכולה לתת אותה איכות תמונה כמו מצלמה מקצועית".

מתן חיזוקים חיוביים

הציעו מחמאות כנות ועידוד בלי להגזים. אמירות כמו "נקודת המבט שלך מעניינת" או "אני מזדהה עם מה שאמרת" יכולות לחזק את הביטחון ולעודד המשך שיתוף.

התמודדות עם שתיקות

שתיקות בשיחה עלולות להיות מלחיצות במיוחד עבור אנשים עם חרדה חברתית. זה מעיף את הלחץ הכי גבוה שאפשר. במקום להזדהות עם המצוקה ולרוץ למלא את הריק, התייחסו לשתיקות כחלק טבעי מהשיחה.

אפשר לומר בנינוחות: "אין לחץ, קח את הזמן" או פשוט להמשיך בשיחה בקצב נינוח.

מה לעשות ומה לא לעשות?

עשה:

• גלה סבלנות והבנה לקצב האישי של האדם.

• צור אווירה רגועה ולא מלחיצה.

• התמקד בתוכן השיחה, לא בסימני החרדה.

• תן תוקף לרגשות אם האדם משתף בהם.

• אפשר מרחב ואל תכפה אינטראקציה.

• דבר בקצב מתון ובהיר.

• עודד בעדינות, תוך כיבוד גבולות.

אל תעשה:

• אל תצביע על סימני החרדה ("למה אתה מסמיק?", "אתה נראה לחוץ").

• אל תדחוף למצבים חברתיים מציפים ללא הכנה והסכמה.

• אל תלחץ לדבר או להופיע כשהאדם אינו מעוניין.

• אל תפרש התנהגות מסתגרת כחוסר עניין או התנשאות.

• אל תשלים משפטים אלא אם התבקשת.

• חשוב מכל: אל תדרוש או תתעקש על קשר עין.

ארחיב לגבי הסוגיה האחרונה:

התמודדות עם קשיים בקשר עין

קושי ביצירת קשר עין הוא אחד התסמינים הגופניים השכיחים של חרדה חברתית.

אמירות כמו "אתה איתי? תסתכל עליי כשאנחנו מדברים" יכולות להיות מזיקות במיוחד, כיוון שהן מכוונות ישירות לליבת הפחד של הערכה ושיפוט שליליים.

במקום להתמקד בהתנהגות המבט, מומלץ:

• להתמקד בתוכן השיחה.

• להימנע מלהעיר על חוסר קשר עין.

• להסתכל לכיוון אמצע הפנים במקום ישירות בעיניים, אם זה מסייע.

• לתת לגיטימציה טבעית לשיחה בלי קשר עין.

מתי לעודד פנייה לעזרה מקצועית?

כאשר החרדה החברתית משבשת את חיי היומיום של האדם באופן משמעותי, זה הזמן לעודד בעדינות פנייה לעזרה מקצועית.

אפשר לומר: "שמתי לב שאתה מתמודד עם אתגרים בסיטואציות חברתיות, ויש היום גישות טיפוליות שעוזרות מאוד. שתדע שאם תרצה לפנות לעזרה מקצועית אני לגמרי אתך".

חשוב להדגיש שפנייה לעזרה היא סימן לחוזק, לא לחולשה, ושטיפולים כמו CBT יעילים במיוחד בהתמודדות עם חרדה חברתית.

התפיסה שלנו לגבי אנשים המתמודדים עם חרדה חברתית יכול להשפיע על איכות חייהם ועל יכולתם לנוע קדימה ולהשתלב יותר בסביבה הבינאישית.

כלומר, הבנה, סבלנות ותקשורת מותאמת אינן מקלות רק על האינטראקציה המיידית, אלא תורמות גם להישגים פסיכולוגיים ארוכי טווח.

הגישה היעילה ביותר אינה לנסות "לתקן" את ההתנהגות של מבוגר, ילד או נער עם חרדה חברתית, אלא תרומה ליצירת סביבה בטוחה, מקבלת ולא ביקורתית בה הוא יוכל להרגיש בנוח להיות מי שהוא ולהתפתח בקצב שלו.

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

 מומחי מכון טמיר

מקורות:

Social Anxiety Alliance UK. (n.d.). How to talk to someone with social anxiety. Social Anxiety Alliance UK. Retrieved May 2, 2025, from https://www.socialanxietyalliance.org.uk/how-to-talk-to-someone-with-social-anxiety

הימנעות היא יד ימינה של החרדה החברתית 

יש רגעים בחיבור בין-אישי, בהם הגוף נוכח אבל הלב עודו מהוסס. העיניים ננעלות, החזה מתכווץ, והידיעה שזה "רק מפגש" לא מצליחה להשקיט את הרעד.

בצומת בו חרדה חברתית והימנעות נפגשות, נוצרת מציאות בה הרצון לקשר והפחד מפגיעה מאיימים להתנגש חזיתית.

חרדה חברתית אינה רק ״פחד מאנשים״.

מה שהופך אותה למעניינת ומאתגרת לטיפול הוא תנועה פנימית נמנעת שמשמרת את ההפרעה בעקשנות - ההימנעות.  מנקודת ראות כזו, הימנעות היא לא סימפטמום אלא אסטרטגיה קצרת טווח שמעניקה רגע של שקט, אנחת רווחה בעולם פנימי סוער ועמוס חרדה מציפה.

הימנעות היא מנגנון הגנה מרכזי במגוון הפרעות נפשיות - הפרעת אישיות נמנעת ו-PTSD ועד כל אחת מהפוביות הספציפיות.

בהקשר של חרדה חברתית, היא מתפקדת כאסטרטגיית הישרדות מתוחכמת. היא מאפשרת קיום היברידי - האדם מצמצם למינימום את המגע החברתי, אך שומר על קשר בסיסי שהכרחי לתפקוד. הוא מנמיך את נוכחותו, מבלי להיעלם לגמרי, פועל בזהירות עד שנדלקת נורת האזהרה הפנימית המסמנת קרבה מסוכנת לאזור ההשפלה הפוטנציאלית.

במאמר זה נבחן את המורכבות של ההימנעות במגרש המשחקים הבינאישי, את השפעותיה על הגוף ועל הנפש, ועל הדרכים הטיפוליות בהן ניתן לפלס דרך אל החופש.  

פסיכולוגית, ניתן לראות הימנעות כתהליך הגנתי שמנוהל ע״י אלגוריתם פנימי חכם שתפקידו לנהל סיכונים.

כמטפלים, פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים וגם פסיכיאטרים, אנחנו עובדים קשה ביחד עם מטופלים המתמודדים עם חרדה חברתית, וכמעט תמיד מצליחים להתגבר על חומת ההמנעות - לעבור מעליה, מתחתיה, לצידיה או ישירות דרכה - הכל במטרה להגיע אל מימוש ההנאה הנכספת של קרבה אנושית שעושה לנו טוב.  

מקורות:

American Psychiatric Association. (2022). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed., text revision). https://doi.org/10.1176/appi.books.9780890425787

Beck, J. G., Davila, J., Farrow, S., & Grant, D. (2006). When the heat is on: Romantic partner responses influence distress in socially anxious women. Behaviour Research and Therapy, 44(5), 737-748. https://doi.org/10.1016/j.brat.2005.05.004

Brozovich, F., & Heimberg, R. G. (2008). An analysis of post-event processing in social anxiety disorder. Clinical Psychology Review, 28(6), 891-903. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2008.01.002

Caballo, V. E., Salazar, I. C., Olivares, P., Irurtia, M. J., & Olivares, J. (2018). Assessing social anxiety: The international nature of social anxiety and the design of the social anxiety questionnaire for adults (SAQ-A30). Frontiers in Psychology, 9, 2794. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2018.02794

Cacioppo, S., Capitanio, J. P., & Cacioppo, J. T. (2015). Toward a neurology of loneliness. Psychological Bulletin, 140(6), 1464-1504. https://doi.org/10.1037/a0037618

Clark, D. M., & Ehlers, A. (2022). Cognition in social anxiety: A paradigmatic example of interplay between cognitive science and clinical practice. Annual Review of Clinical Psychology, 18, 373-398. https://doi.org/10.1146/annurev-clinpsy-081219-102305

Clauss, J. A., & Blackford, J. U. (2020). Behavioral inhibition and risk for developing social anxiety disorder: A meta-analytic study. Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 59(10), 1073-1090. https://doi.org/10.1016/j.jaac.2020.01.018

Craske, M. G., Treanor, M., Conway, C. C., Zbozinek, T., & Vervliet, B. (2014). Maximizing exposure therapy: An inhibitory learning approach. Behaviour Research and Therapy, 58, 10-23. https://doi.org/10.1016/j.brat.2014.04.006

Eisenberger, N. I., & Cole, S. W. (2012). Social neuroscience and health: Neurophysiological mechanisms linking social ties with physical health. Nature Neuroscience, 15(5), 669-674. https://doi.org/10.1038/nn.3086

Germer, C. K., & Neff, K. D. (2019). Mindful self-compassion (MSC). In I. Itvzan (Ed.), The handbook of mindfulness-based programs: Every established intervention, from medicine to education (pp. 357-367). Routledge.

Givon-Benjio, N., Aderka, I. M., & Marom, S. (2021). Experiential avoidance and social anxiety: The roles of self-focused attention and negative evaluation. Journal of Affective Disorders, 293, 344-350. https://doi.org/10.1016/j.jad.2021.06.058

Hayes, S. C., Strosahl, K. D., & Wilson, K. G. (2011). Acceptance and commitment therapy: The process and practice of mindful change (2nd ed.). Guilford Press.

Helbig-Lang, S., & Petermann, F. (2020). Experimental studies of the psychopathological mechanisms of social anxiety disorder: Recent advances and future directions. Journal of Anxiety Disorders, 76, 102322. https://doi.org/10.1016/j.janxdis.2020.102322

Leichsenring, F., & Leweke, F. (2017). Social anxiety disorder. New England Journal of Medicine, 376(23), 2255-2264. https://doi.org/10.1056/NEJMcp1614701

Liu, R. T., Sheehan, A. E., Walsh, R. F. L., Sanzari, C. M., Cheek, S. M., & Hernandez, E. M. (2019). Prevalence and correlates of non-suicidal self-injury among lesbian, gay, bisexual, and transgender individuals: A systematic review and meta-analysis. Clinical Psychology Review, 74, 101783. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2019.101783

McAdams, D. P. (2018). Narrative identity: What is it? What does it do? How do you measure it? Imagination, Cognition and Personality, 37(3), 359-372. https://doi.org/10.1177/0276236618756704

McNeil, D. W., & Randall, C. L. (2018). Conceptualizing and describing social anxiety and its disorders. In S. G. Hofmann & P. M. DiBartolo (Eds.), Social anxiety: Clinical, developmental, and social perspectives (3rd ed., pp. 3-26). Academic Press. https://doi.org/10.1016/B978-0-12-812183-0.00001-9

Moshe, I., Terhorst, Y., Philippi, P., Domhardt, M., Cuijpers, P., Cristea, I., Pulkki-Råback, L., Baumeister, H., & Sander, L. B. (2021). Digital interventions for the treatment of depression: A meta-analytic review. Psychological Bulletin, 147(8), 749-786. https://doi.org/10.1037/bul0000334

Nesse, R. M. (2019). Good reasons for bad feelings: Insights from the frontier of evolutionary psychiatry. Dutton.

Norton, A. R., & Abbott, M. J. (2022). Cognitive behavioral models and treatments for social anxiety disorder in adults: An update on the last five years of research. Behavioural and Cognitive Psychotherapy, 50(3), 215-228. https://doi.org/10.1017/S1352465822000157

O'Toole, M. S., Zachariae, R., & Mennin, D. S. (2021). Emotion regulation strategies for depression and anxiety disorders: Meta-analysis of within-subject experimental studies. Psychological Medicine, 52(8), 1532-1544. https://doi.org/10.1017/S0033291721001860

Pelissolo, A., & Moukheiber, A. (2022). Current status, advances, and challenges in the cognitive-behavioral treatment of social anxiety disorder. Current Treatment Options in Psychiatry, 9, 1-13. https://doi.org/10.1007/s40501-022-00260-6

Piccirillo, M. L., Taylor Dryman, M., & Heimberg, R. G. (2018). Safety behaviors in adults with social anxiety: Review and future directions. Behavior Therapy, 47(5), 675-687. https://doi.org/10.1016/j.beth.2016.05.002

Richey, J. A., Brewer, J. A., Sullivan-Toole, H., Strege, M. V., Kim-Spoon, J., White, S. W., & Ollendick, T. H. (2019). Sensitivity shift theory: A developmental model of positive affect and motivational deficits in social anxiety disorder. Clinical Psychology Review, 72, 101756. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2019.101756

Slavich, G. M., & Cole, S. W. (2013). The emerging field of human social genomics. Clinical Psychological Science, 1(3), 331-348. https://doi.org/10.1177/2167702613478594

Spence, S. H., & Rapee, R. M. (2020). The etiology of social anxiety disorder: An evidence-based model. Behaviour Research and Therapy, 86, 213-226. https://doi.org/10.1016/j.brat.2020.103728

van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. Viking.

Yalom, I. D. (2009). The gift of therapy: An open letter to a new generation of therapists and their patients. Harper Perennial. (p. 105)

Zabag, R., Deri, O., Gilboa-Schechtman, E., & Marom, S. (2020). The time is now or never: Temporal landmarks trigger motivation in social anxiety. Journal of Behavior Therapy and Experimental Psychiatry, 68, 101564. https://doi.org/10.1016/j.jbtep.2020.101564

רתיעה מאש כתגובה אנושית היא פרדוקס בסיסי באנושות: כוח שבו־זמנית יוצר ומשמיד, מחמם והורס, פירומניה ופירופוביה. 

הפחד מאש אינו רק תגובה אינסטינקטיבית לסכנה מיידית, אלא רגש עתיק הטבוע עמוק בתת־המודע הקולקטיבי של האנושות.

מאז שלמדנו לרתום את האש, אנחנו גם נזהרים במקביל מכוחה ההרסני והבלתי צפוי.

עבור מי שסובלים מפירופוביה, האש אינה רק איום פיזי מוחשי. היא מסמלת חוסר שליטה, אי־ודאות וכאוס, ומעוררת חרדה עזה ובלתי נשלטת.

תגובה זו אינה מוגבלת למפגש ישיר עם אש אלא מתעוררת לעיתים קרובות גם ממחשבה עליה, צפייה בתמונות או זיכרונות הקשורים לשריפה.

אירועי השריפה האחרונים בהרי ירושלים, שהתרחשו ביום הזיכרון הכבד של 2025, הם דוגמה מציאותית וקשה לאופן שבו טראומה יכולה להגביר חרדה קיימת או אף ליצור פחד חדש מאש.

מחקרים עדכניים מראים בבירור כי לאירועי טראומה סביבתית, כמו שריפות גדולות, יש השפעה נפשית נרחבת ומשמעותית, הן על מי שנחשף אליהם ישירות והן על מי שחווה אותם מרחוק – דרך תקשורת או עדויות של אחרים.

עבור רבים, התגובה הטבעית של זהירות מפני האש הופכת לתגובה קיצונית המלווה בהימנעות נרחבת, פגיעה באיכות החיים ובתפקוד היומיומי.

במאמר זה נבחן לעומק את תופעת הפירופוביה: מה הם סימניה, הגורמים להתפתחותה, וכיצד ניתן להתמודד איתה באופן יעיל.

נציע כלים פרקטיים ומבוססי־מחקר, נעמוד על הקשר בין פירופוביה לטראומה, ונשרטט דרכים ברורות לבניית חוסן נפשי אישי וקהילתי מול הפחד מהאש.

דמיינו שלושה אנשים שמתמודדים עם חרדה חברתית:

הראשון נמנע ממפגשים חברתיים בגלל תחושת נחיתות, הדיבור שלו שקט וגופו מכווץ.

השני מתחמק ממפגשים, אבל כשהוא בכל זאת מגיע הוא מבלבל את הנוכחים - לפעמים הוא שתקן ולפעמים דומיננטי להפתיע, מגיב בזעם כשמבקרים אותו, ויחסיו עם אחרים סוערים. 

אדם שלישי נראה חרדתי ומבויש, אבל מסתיר סוד: בפנטזיות שלו הוא עומד במרכז הבמה, ראוי להערצה שחסרה לו וחש כאב ופספוס כשמתעלמים מזה שהוא כל כך מיוחד ואחר.

שלושה פנים שונות לתופעה מורכבת אחת, שעושה סדר בהבנה שלנו על הקשר בין הפרעת חרדה חברתית לבין הפרעת אישיות נרקיסיסטית.

חרדה חברתית מתבטאת בפחד אינטנסיבי מסיטואציות חברתיות שמשפיע על כ-13% מהאוכלוסייה לאורך החיים ולא פחות מ- 56% מהסטודנטים.

הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי המסורתי (CBT) משל בכיפה בעשורים האחרונים כטיפול מוביל בחרדה חברתית.

זירת השינוי של השיטה התמקדה בעיוותי חשיבה ובפחדים מהערכה שלילית. וזה עובד.

אז איך זה שאנשים ממשיכים לסבול מחרדה חברתית למרות הטיפולים האלה?

איזה חלק חסר לנו בהבנת חרדה חברתית?

על זה נדבר כאן. 

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

שיטת הטיפול הקוגניטיבית התנהגותית (CBT) מוכרת בכל העולם בתור הטיפול היעיל ביותר עבור הפרעת חרדה כללית, או בקיצור GAD.

טיפול CBT נחשב לטיפול הבחירה הפסיכותרפי ("קו ראשון") עבור הפרעה זו.

מחקרים רבים, כולל ניסויים קליניים מבוקרים (RCTs) ומטא-אנליזות, נראים באופן עקבי כי CBT עדיף על קבוצות ביקורת (כגון רשימת המתנה או טיפול רגיל) בהפחתת תסמיני GAD.

איך CBT עובד בחרדה כללית?

טיפול CBT לחרדה מוכללת משלב מספר מרכיבים מרכזיים הפועלים בסינרגיה לשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות התורמים לדאגה כרונית.

ניתוח פונקציונלי

המטפל והמטופל ממפים יחד מתי, היכן, באיזו עוצמה ובאילו נסיבות מתעוררת תגובת החרדה.

ניתוח פונקציונלי אינו רק אמצעי טכני, אלא פאזה טיפולית בפני עצמה:

הוא מאפשר למטופל לראות את דפוסי החשיבה והתגובה שלו מנקודת ראות שונה, ומחדיר בהדרגה מושגים פסיכולוגיים חיוניים אל תוך השיח.

הבנת מנגנוני השימור של החרדה יוצרת תשתית חיונית להמשך הטיפול.

פסיכו־חינוך

בפסיכואדוקציה המטפל מעניק ידע וכלים להבנת החרדה והאופן בו הטיפול עתיד לפעול.

זהו רכיב קריטי שמגביר מוטיבציה ומאפשר למטופל לחשוב אחרת.

זה מאפשר למטופל לשאול מהן ההתנהגויות המקדמות ביותר עבורו. במקום רק להגיב למחשבה המחרידה.

הגישה הרגשית־התנהגותית

בשלב זה, מושם דגש על התנסות רגשית ישירה ולא רק על ניהול רגשות שליליים.

הרפיה, למשל, נלמדת ככלי ליצירת רגשות חיוביים – לא כהתחמקות מחרדה.

להתנסות זו יש השפעה כפולה: מצד אחד, היא מציידת את המטופל בכלים להתמודדות עם סיטואציות מלחיצות; מצד שני, היא יוצרת "פסקי זמן קוגניטיביים" שמאזנים את המצב הרגשי הכללי.

מרכיב החשיפה הרגשית הוא קריטי: המטופל מתאמן להישאר בנוכחות הרגשות הקשים במקום לברוח מהם.

תהליך זה מאפשר להיווצרות של "דסנסיטיזציה רגשית" – כלומר, קבלה של המחשבות והרגשות כחלק טבעי מהחיים, מבלי לתת להם לשתק את התפקוד.

לעיתים נעשה שימוש בתרגילים ספציפיים, כמו "בואו נדבר על התסריט הכי גרוע", שמסייע לפרק את הפחד ממחשבות מאיימות.

הגישה הקוגניטיבית

השלב הראשון בגישה זו הוא תרגול של התבוננות פנימית:

לזהות את המחשבות, להפריד אותן מהרגשות, וליצור מרחק רגשי מהדאגות האוטומטיות.

זוהי בעצם התבוננות, תחילתה של מיומנות המיינדפולנס בטיפול קוגניטיבי: ללמוד להתבונן במחשבות מבלי להיסחף אחריהן.

בהמשך, נעשה ניסיון פעיל יותר לשנות את תוכן המחשבות:

לזהות הכללות מוגזמות, הערכות־יתר של סכנות, ולהציע במקומן פרשנויות מאוזנות יותר.

המטפל מסייע למטופל לאתר סימנים אובייקטיביים שמרככים את החשיבה הקטסטרופלית, להכיר ולשלל את המחיר הפסיכולוגי של הדאגות ולהבחין באסטרטגיות הימנעות סמויות.

המטרה הסופית היא לא רק טיפול בחרדה, אלא לשנות את דפוסי החשיבה והתגובה מהיסוד – ולעזור למטופל לפתח גישה מציאותית, סקרנית ובעיקר מקבלת יותר כלפי עצמו וכלפי העולם.

כלים וטכניקות נוספים

• ניטור עצמי: המטופל לומד לעקוב אחר טריגרים לדאגה, תוכן הדאגות, עוצמתן, והתחושות הפיזיות וההתנהגויות הנלוות.

• ארגון קוגניטיבי מחדש (Restructuring): זיהוי עיוותי חשיבה (כגון הערכת יתר של איומים, חשיבה קטסטרופלית), אתגור מחשבות לא מועילות, ופיתוח נקודות מבט מאוזנות ומציאותיות יותר.

• טכניקות הרפיה: כלים לניהול המתח הפיזי ועוררות היתר הנלווים לדאגה כרונית, כגון הרפיית שרירים הדרגתית, נשימות עמוקות, ומדיטציה.

• חשיפה לדאגות (בדמיון): התמודדות מכוונת עם התרחישים המפחידים ביותר בדמיון, במטרה להפחית את החרדה הנלווית ולבחון את תקפות האמונות הקטסטרופליות.

• שינוי התנהגותי וניסויים התנהגותיים: הפחתת התנהגויות ביטחון (כגון חיפוש אישורים חוזר ונשנה), תזמון "זמן דאגה" מוגדר, ובחינת אמונות דרך פעולות בעולם האמיתי.

• פתרון בעיות ואימון במיומנויות: טיפול בחסכים מציאותיים במיומנויות שעשויים לתרום לדאגה (למשל, ניהול זמן, אסרטיביות).

מהי היעילות של CBT לחרדה כללית?

מחקרים מראים ש־CBT עוזר להפחית בצורה משמעותית את תסמיני GAD בטווח המיידי,  כבר לאחר סיום הטיפול, בזאת השוואה לקבוצות ביקורת.

ההשפעה אינה מסתכמת רק בהפחתת הדאגנות המוגזמת  - סימן ההיכר של ההפרעה - אלא כוללת גם ל תסמיני דיכאון נלווים, שמאפיינים לא מעט מהמתמודדים.

ומה קורה בטווח הארוך?

יתרונות הטיפול ב־CBT נשמרים לאורך זמן. גם שנה ויותר אחרי סיום הטיפול, המטופלים ממשיכים ליהנות משיפור בהשוואה לטיפולי ביקורת, גם אם בעוצמה מעט נמוכה יותר.

זהו ממצא יוצא דופן, במיוחד כשמשווים להפרעות חרדה אחרות שבהן האפקט הטיפולי נוטה להיחלש עם הזמן.

אחת הסיבות לכך טמונה באופי של CBT:

במקום לנסות "להרגיע" את הדאגות או להילחם בהן ישירות, הטיפול מלמד איך לשנות את היחס כלפיהן.

באמצעות כלים שאת חלקם תיארנו קודם, המטופלים רוכשים מיומנויות שממשיכות ללוות אותם גם הרבה אחרי שהפגישות מסתיימות.

במילים אחרות, זה לא כיבוי שריפות, אלא בניית חוסן נפשי שנשאר עם המטופל. 

ומה לגבי שיעורי ההצלחה?

אין מספר יחיד אבל ברור שהתמונה מעודדת:

חלק ניכר מהמטופלים ב־CBT משיגים שיפור משמעותי.

מחקרים שונים מצביעים על כך שרבים מגיעים להפוגה ברמה שמאפשרת תפקוד טוב וחיים מלאים, גם אם לא כולם חווים החלמה מלאה.

בשורה התחתונה: CBT הוא לא רק טיפול להפחתת תסמינים - הוא השקעה ביכולת של האדם להתמודד אחרת עם חרדה, גם כעת וגם בעתיד.

מה משפיע על הצלחת CBT ב-GAD?

מספר גורמים יכולים להשפיע על מידת ההצלחה של טיפול CBT עבור GAD:

• קומורבידיות (תחלואה נלווית): מצבים נלווים, במיוחד דיכאון, יכולים להשפיע על התוצאות. CBT יעיל לעיתים קרובות בטיפול בשני המצבים במקביל. טיפול בבעיות שינה במקביל ל-GAD עשוי להיות חשוב גם כן.

• היענות ומעורבות בטיפול: השתתפות פעילה בפגישות, השלמת "שיעורי בית" בין הפגישות, ונכונות לאתגר מחשבות והתנהגויות הן קריטיות להצלחה.

• הברית הטיפולית וגורמי מטפל: קשר טיפולי חזק המבוסס על שיתוף פעולה, יחד עם מיומנות המטפל והיצמדותו למודל הטיפולי, תורמים לתוצאות טובות יותר.

• ציפיות ומוטיבציה של המטופל: ציפיות ריאליסטיות מהטיפול ומוטיבציה גבוהה לשינוי הן מנבאים חשובים להצלחה.

• חומרת ההפרעה: בעוד ש-CBT יעיל גם במקרים חמורים, חומרת ההפרעה הראשונית עשויה להשפיע על מידת השיפור או על מהירותו.

CBT מול טיפול תרופתי ב-GAD: מבט מהיר

גם CBT וגם תרופות (בעיקר מקבוצת SSRI/SNRI) נחשבים לטיפולי קו ראשון יעילים עבור GAD. לעיתים קרובות, מטופלים מעדיפים פסיכותרפיה על פני טיפול תרופתי.

העדויות מצביעות על דילמה פוטנציאלית בין דחיפה ראשונית לבין פיתוח מיומנויות ארוכות טווח.

טיפול תרופתי, במיוחד תרופות בעלות השפעה מהירה כמו בנזודיאזפינים, יכול לספק הקלה מהירה בתסמינים. הקלה ראשונית זו עשויה להקל על חלק מהמטופלים להשתתף באופן פעיל ב-CBT, במיוחד במרכיבי חשיפה, מה שמוביל להשפעה משולבת גדולה יותר בטווח הקצר. עם זאת, CBT מתמקד בבניית מיומנויות התמודדות ובשינוי תהליכים קוגניטיביים בסיסיים. מיומנויות אלו דורשות זמן להתגבש אך מציעות מנגנוני שינוי מתמשכים. הסתמכות על תרופות עלולה להפריע לתהליך הלמידה המלא ב-CBT (למשל, ייחוס השיפור לתרופה, הפחתת ההזדמנות ללמוד לסבול חרדה ללא תרופות, כפי שצוין במיוחד לגבי חשיפה).

לאחר הפחתת התרופה או הפסקתה, אם מיומנויות ה-CBT הבסיסיות לא הופנמו במלואן או תורגלו באופן עצמאי, היתרון הראשוני של הטיפול המשולב עלול להיעלם, בעוד שהמיומנויות שנלמדו ב-CBT בלבד נשמרות.

לפיכך, בעוד שטיפול משולב עשוי להציע הקלה ראשונית מהירה יותר ב-GAD, CBT בלבד עשוי לטפח אסטרטגיות התמודדות עמידות ועצמאיות יותר בטווח הארוך. הבחירה תלויה בצרכים האישיים, בחומרת ההפרעה ובמטרות הטיפול.

• טיפול משולב: הוספת טיפול תרופתי (במיוחד בנזודיאזפינים) ל-CBT עשויה להציע יתרונות גדולים יותר בטווח הקצר עבור GAD בהשוואה ל-CBT בלבד, אך יתרונות אלו עשויים לדעוך לאורך זמן (למשל, במעקב של 6 חודשים). עמידות התוצאות של CBT בלבד בטווח הארוך נראית חזקה עבור GAD.

•  טיפולי הגל השלישי של CBT, כמו טיפול מטא-קוגניטיבי (MCT) וטיפולי המשלבים הרפיה מראים גם הם יעילות גבוהה בטווח הקצר, אך העדויות לגבי יעילותו ארוכת הטווח של CBT המסורתי נראות המבוססות ביותר. במחקר השוואתי ישיר אחד, MCT הראה שיעורי החלמה גבוהים יותר מ-CBT.

אם אדם חווה צורה כלשהי של פסיכופתולוגיה רגשית (למשל הפרעת חרדה או דיכאון), או רגשות מטרידים שאינם עומדים בסף של הפרעה נפשית אך מפריעים בתפקוד, הפנייה למטפל CBT תהיה אפשרות מצוינת. 

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

 מומחי מכון טמיר

מקורות:

American Psychiatric Association. (2022). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed., text rev.). American Psychiatric Association Publishing.

Andrews, G., Bell, C., Boyce, P., Gale, C., Lampe, L., Marwat, O., … Singh, B. (2018). Royal Australian and New Zealand College of Psychiatrists clinical practice guidelines for the treatment of panic disorder, social anxiety disorder and generalised anxiety disorder. Australian & New Zealand Journal of Psychiatry, 52(12), 1109–1172.

Borza L. Cognitive-behavioral therapy for generalized anxiety. Dialogues Clin Neurosci. 2017 Jun;19(2):203-208. doi: 10.31887/DCNS.2017.19.2/lborza. PMID: 28867944; PMCID: PMC5573564.

Carpenter, J. K., Andrews, L. A., Witcraft, S. M., Powers, M. B., Smits, J. A. J., & Hofmann, S. G. (2018). Cognitive behavioral therapy for anxiety and related disorders: A meta-analysis of randomized placebo-controlled trials. Depression and Anxiety, 35(6), 502–514.

Craske, M. G., & Stein, M. B. (2016). Anxiety. Lancet, 388(10063), 3048–3059.

First, M. B., Williams, J. B. W., Karg, R. S., & Spitzer, R. L. (2015). Structured Clinical Interview for DSM-5—Research Version (SCID-5 for DSM-5, Research Version; SCID-5-RV). American Psychiatric Association.

Hofmann, S. G., & Smits, J. A. (2008). Cognitive-behavioral therapy for adult anxiety disorders: a meta-analysis of randomized placebo-controlled trials. The Journal of Clinical Psychiatry, 69(4), 621–632.

James, A. C., James, G., Cowdrey, F. A., Soler, A., & Choke, A. (2015). Cognitive behavioural therapy for anxiety disorders in children and adolescents. Cochrane Database of Systematic Reviews, (2), CD004690.

Keeton, C. P., Kolos, A. C., & Walkup, J. T. (2009). Pediatric generalized anxiety disorder: epidemiology, diagnosis, and management. Paediatric Drugs, 11(3), 171–183.

Kendall, P. C. (2006). Child and adolescent therapy: Cognitive-behavioral procedures (3rd ed.). Guilford Press.

Kendall, P. C., Compton, S. N., Walkup, J. T., Birmaher, B., Albano, A. M., Sherrill, J., … March, J. S. (2010). Clinical characteristics of anxiety disordered youth. Journal of Anxiety Disorders, 24(3), 360–365.

Lueken, U., & Hahn, T. (2016). Neurobiological correlates of cognitive behavioral therapy for anxiety disorders. Current Opinion in Psychiatry, 29(1), 42–49.

Normann, N., van Emmerik, A. A. P., & Morina, N. (2018). The efficacy of metacognitive therapy: A systematic review and meta-analysis. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 86(10), 836–855.

Roy-Byrne, P. P., & Cowley, D. S. (2002). Pharmacological treatments for panic disorder, generalized anxiety disorder, specific phobia, and social anxiety disorder. In P. E. Nathan & J. M. Gorman (Eds.), A guide to treatments that work (2nd ed., pp. 355–384). Oxford University Press.

Shimada-Sugimoto, M., Otowa, T., & Hettema, J. M. (2015). Genetics of anxiety disorders: Genetic epidemiological and molecular studies. Current Psychiatry Reports, 17(11), 84.

Siev, J., & Chambless, D. L. (2007). Specificity of treatment effects: Cognitive therapy and relaxation for generalized anxiety and panic disorders. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 75(4), 513–522.

Stewart, R. E., & Chambless, D. L. (2009). Cognitive–behavioral therapy for adult anxiety disorders in clinical practice: A meta-analysis of effectiveness studies. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 77(4), 595–606.

Tafet, G. E., & Nemeroff, C. B. (2020). Pharmacological Treatment of Anxiety Disorders: The Role of the HPA Axis. Frontiers in Psychiatry, 11, 443.

Taylor, C. B., Youngblood, M. E., Surís, A., & Killen, J. D. (2018). Cognitive behavioral therapy vs medication for panic disorder: A meta-analysis. Journal of Anxiety Disorders, 57, 1–9.

Westen, D., & Morrison, K. (2001). A multidimensional meta-analysis of treatments for depression, panic, and generalized anxiety disorder: An empirical examination of the status of empirically supported therapies. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 69(6), 875–899.

Westra, H. A., & Stewart, S. H. (1998). Cognitive behavioral therapy and pharmacotherapy: Complementary or contradictory approaches to the treatment of anxiety? Clinical Psychology Review, 18(3), 307–340.

איך אפשר להשתחרר מהלפיתה השקטה של בולימיה נרבוזה?

בולימיה מאופיינת במעגל הרסני של התקפי אכילה בולמוסית (אכילת כמות גדולה של מזון בזמן קצר יחסית, המלווה בתחושת אובדן שליטה) ואחריהם התנהגויות מפצות, שמטרתן למנוע עלייה במשקל.

פיצויים כאלה יכולים לכלול הקאה יזומה, שימוש במשלשלים, היטהרות, משתנים או חוקנים, צום או פעילות גופנית מופרזת. 

כדי לעמוד בקריטריונים לאבחנה, המעגלים האלה של אכילה בולמוסית והתנהגות מפצה צריכים להתרחש בממוצע לפחות פעם בשבוע במשך שלושה חודשים.

מאפיין מרכזי נוסף הוא שההערכה העצמית מושפעת באופן מופרז מצורת הגוף ומהמשקל. 

חשוב לציין שהמשקל אינו בלב האבחנה בבולימיה:

 אנשים עם בולימיה נרבוזה יכולים להיות בתת-משקל, במשקל תקין, בעודף משקל או אפילו לסבול מהשמנת יתר.

ההפרעה מתאפיינת לעיתים קרובות בסודיות והסתרה  סביב התנהגויות האכילה, ומלווה במעגל קשה של בושה, אשמה ומצוקה נפשית הקשורים להתקפי הזלילה ולהריבואנד אחריהם. האדם עשוי להרגיש לכוד במעגל זה, עם תחושת אובדן שליטה ועיסוק מתמיד במשקל ובמראה.

הטיפול בבולימיה נרבוזה מתמקד בשבירת מעגל האכילה הבולמוסית וההתנהגויות המפצות, ובטיפול בגורמים הפסיכולוגיים המשמרים אותו. חמשת הנתיבים המובילים להחלמה מבולימיה נרבוזה הם: 

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי משופר (CBT-E)

טיפול CBT-E, שהוא התאמה של טיפול CBT, נחשב לטיפול הפסיכולוגי המוביל לבולימיה נרבוזה, טיפול הקו הראשון עבור מבוגרים עם ההפרעה.

הטיפול כולל בדרך כלל כ-20 פגישות שבועיות. הוא מתמקד בנורמליזציה של דפוסי האכילה (קביעת ארוחות וחטיפים קבועים) כדי להפחית את הדחף להתקפי בינג׳, בזיהוי ושינוי עיוותי חשיבה לגבי צורה ומשקל, בפיתוח מיומנויות התמודדות עם טריגרים ובמניעת נסיגה. 

הטיפול מתייחס למנגנונים הפסיכולוגיים המרכזיים המשמרים את ההפרעה. כ-50% מהמטופלים ב-CBT משיגים הפסקה מלאה של התקפי הזלילה וההתרוקנות.

CBT-E מכוון ישירות לגורמים הפסיכולוגיים (עיוותים קוגניטיביים כמו גם דפוסים התנהגותיים) המזינים את מעגל הבולימיה, כאשר הגישה המובנית ומבוססת המיומנויות שלה מעניקה לאנשים כלים מעשיים לשינוי.

העוצמה של CBT-E נובעת מהבסיס המחקרי המוצק שלה (דירוג A לפי NICE) ומהיכולת שלה להתאים גם להפרעות אכילה אחרות, מה שמדגיש את יעילותה בהתמודדות עם הפסיכופתולוגיה המרכזית של הפרעות אכילה.

הרעיון הוא שהמנגנונים ש-CBT-E מטפל בהם רלוונטיים למגוון ביטויים של הפרעות אכילה, מה שהופך אותה לכלי טיפולי חזק ורב-תכליתי.

פלואוקסטין / פרוזאק / פלוטין (תרופה ממשפחת SSRI)

פלוטן היא התרופה היחידה שמאושרת ספציפית על ידי ה-FDA לטיפול בבולימיה נרבוזה.

פלואוקסטין (פרוזק) שייכת למשפחת נוגדי הדיכאון מסוג מעכבי ספיגה חוזרת בררניים של סרוטונין (SSRI).

הקווים המנחים של ה-APA לגביה ממליצים על שילוב הכדור בטיפול, לעיתים קרובות יחד עם פסיכותרפיה, או אם התגובה לטיפול פסיכולוגי בלבד מינימלית לאחר כ-6 שבועות.

המינון המקובל לטיפול בבולימיה גבוה יותר מהמינון לדיכאון (למשל, 60 מ"ג ליום).

התרופה הוכחה כמפחיתה את תדירות התקפי הזלילה וההתנהגויות המפצות בטווח הקצר.

התרופה מספקת התערבות ביוכימית שיכולה לסייע בהפחתת העוצמה והתדירות של תסמיני הליבה של בולימיה, ובכך להקל על המטופל להשתתף ולהפיק תועלת מפסיכותרפיה.

היא מועילה במיוחד אם קיימים גם תסמיני דיכאון או חרדה.

ההמלצה הנפוצה לשלב CBT-E ופלואוקסטין מצביעה על אפקט סינרגיה אפשרי.

נראה שהתרופה מסייעת בייצוב התסמינים המיידיים (תדירות התקפי זלילה/התרוקנות), בעוד שפסיכותרפיה מאפשרת לבנות מיומנויות התמודדות ארוכות טווח ולטפל בבעיה מהשורש.

השילוב, ככל הנראה, מניב תוצאות טובות ויציבות יותר מאשר כל אחד מהטיפולים בנפרד.

פסיכותרפיה בין-אישית (IPT)

גישה פסיכותרפויטית זו, IPT, מבוססת היא גישת טיפול נתמכת ראיות לטיפול בבולימיה נרבוזה. IPT, או טיפול בין-אישי, מתמקדת בזיהוי ופתרון בעיות בין-אישיות (למשל, מעברי תפקידים, אבל, סכסוכים, קשיים חברתיים) שעשויות לעורר או לשמר את ההתנהגויות של הפרעת האכילה.

בניגוד ל-CBT, היא איננה מתמקדת ישירות בתסמיני האכילה בתחילת הטיפול.

ההשפעות של IPT עשויות להופיע לאט יותר מאלו של CBT, אך יכולות להיות דומות בטווח הארוך.

IPT מציעה חלופה טיפולית מצוינת עבור אנשים שהבולימיה שלהם נראית קשורה באופן הדוק לקשיים במערכות יחסים או בתפקוד החברתי.

היא מטפלת בהקשר הרגשי והבין-אישי בתוכו פועלת הפרעת האכילה.

עזרה עצמית מודרכת (CBT-GSH)

 גישה זו כוללת עבודה עצמאית עם חומרים מבוססי CBT (כגון דפי עבודה או תוכניות מקוונות), בליווי חלקי של מטפל.

היא יכולה להיות יעילה בהפחתת תדירות התקפי הזלילה וההתרוקנות, אם כי ייתכן שהיא פחות יעילה בהשגת הפסקה מלאה של התנהגויות אלו בהשוואה לטיפול CBT מלא בהנחיית מטפל.

NICE ממליצה על גישה זו כצעד ראשון אפשרי במודל טיפול מדורג, במיוחד כאשר טיפול CBT מלא אינו זמין. עזרה עצמית מודרכת (CBT-GSH) מוזכרת גם כטיפול קו ראשון אפשרי למתבגרים מבוגרים יותר עם הפרעת אכילה כפייתית או בולימיה בדרגה קלה עד בינונית.

הגישה מגבירה את הנגישות לאסטרטגיות מבוססות ראיות.

היא יכולה להוות נקודת פתיחה פחות אינטנסיבית או להתאים לאנשים עם תסמינים קלים יותר או שיש להם מוטיבציה ומשמעת גבוהות לעבודה עצמאית (לא מתאים לכל אחד)

גישת העזרה העצמית המודרכת מייצגת ניסיון להפיץ טיפולים מבוססי ראיות באופן רחב יותר, תוך איזון בין נגישות לבין עוצמה ויעילות נמוכות יותר בהשוואה לטיפול מלא בהנחיית מטפל.

זוהי פשרה פרקטית והגיונית:

להגיע ליותר אנשים עם התערבות שעשויה להיות פחות יעילה אך עדיין מועילה.

הדבר מדגיש את האתגר של מערכות הטיפול לאזן בין מגבלות משאבים לבין צרכי עוצמת הטיפול.

טיפול מבוסס משפחה (FBT) למתבגרים

טיפול משפחתי FBT זה מומלץ כטיפול קו ראשון למתבגרים עם בולימיה נרבוזה, בדומה לתפקידו באנורקסיה.

הגישה מתאימה את מודל ה-FBT כדי לטפל בהתנהגויות הזלילה וההתרוקנות במסגרת המשפחתית.

הגישה מכירה בכך שעבור אנשים צעירים, מעורבות המערכת המשפחתית היא לעיתים קרובות המפתח להפסקת התנהגויות מזיקות וליצירת דפוסים בריאים יותר.

היא מספקת מבנה ותמיכה בסביבה הביתית.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

האינטראקציה בין חרדה חברתית למודעות יתר יוצרת מעגל קסמים אכזרי, המחזק את עצמו ומשמר את ההפרעה לאורך זמן. 

מעגל זה כולל שרשרת של מחשבות, רגשות, תחושות גופניות והתנהגויות הפועלות זו על זו באופן שמחריף את הבעיה. הבנת המעגל הזה חיונית להבנת הקושי העצום של התמודדות עם חרדה חברתית.

המעגל מתחיל בדרך כלל בכניסה למצב חברתי או ציפייה למצב כזה. עצם המחשבה על אינטראקציה חברתית פוטנציאלית מעוררת את הפחד המרכזי מהערכה שלילית.

הפחד הזה מפעיל מיד את מנגנוני מודעות היתר. תשומת הלב מופנית פנימה באופן אינטנסיבי. האדם מתחיל לנטר את עצמו בקפדנות – את מילותיו, תנועותיו, הבעות פניו, ובעיקר, את סימני החרדה הגופניים (דופק, הזעה, רעד, הסמקה). הוא שרוי בתחושה מתמדת שהוא נבחן (אפקט הזרקור).

ההתמקדות העצמית המוגברת הזו, יחד עם הציפייה לשיפוט שלילי, מעצימה את תחושת החרדה. ככל שהאדם מודע יותר לחרדה שלו ולפגמים הנתפסים שלו, כך הוא נעשה חרד יותר. הניסיונות לשלוט בחרדה או להסתירה ("אני חייב להפסיק לרעוד", "אסור שיבחינו שאני מסמיק") לרוב מחריפים אותה עוד יותר, מכיוון שהם מגבירים את המתח ואת תחושת הלחץ.

במקביל, מודעות היתר פוגעת ביכולת להשתתף באופן מלא וטבעי באינטראקציה. המשאבים הקוגניטיביים מופנים כולם פנימה, וזה פשוט מקשה על הקשבה, ריכוז ומענה מותאם (בטח לא מענה ספונטני).

התוצאה עלולה להיות הופעה מגושמת, שתיקות מביכות, או קושי לעקוב אחרי השיחה. גם אם התפקוד החברתי תקין מבחינה אובייקטיבית, האדם תופס אותו כשלילי ומלא פגמים, דרך משקפי הביקורת העצמית הנוקשה ודרך הטיות קוגניטיביות המופיעות בחרדה חברתית,. כל אירוע קטן מתפרש כקטסטרופה.

החוויה הסובייקטיבית של חרדה גבוהה, יחד עם התפיסה (האמיתית או המעוותת) של תפקוד לקוי או שיפוט שלילי, נתפסת כאישור לפחדים הראשוניים.

האדם מסיק: "הנה, ידעתי שאכשל", "ראיתי איך הסתכלו עליי", "אני באמת לא מסוגל/ת להתמודד עם מצבים כאלה".

אחרי סיום האירוע החברתי (שלעיתים קרובות מסתיים בבריחה מוקדמת או בהימנעות מלכתחילה), מתחיל שלב הרומינציה והניתוח העצמי הביקורתי.

האדם "מעלה גירה" את האירוע, מתמקד בכל טעות נתפסת, בכל הבהוב של מבוכה, ומחזק את האמונות השליליות שלו לגבי עצמו ועל יכולותיו החברתיות.

הוא עשוי לדמיין כיצד אחרים ממשיכים לדון ב"כישלון" שלו.

כל סיבוב במעגל הזה מחזק את האמונות השליליות הבסיסיות ("אני כישלון חברתי", "אנשים תמיד שופטים אותי לרעה", "מצבים חברתיים הם מסוכנים") ואת תחושת חוסר האונים.

התוצאה הסופית היא הגברת הנטייה להימנע ממצבים חברתיים דומים בעתיד, או כניסה אליהם עם רמת חרדה גבוהה עוד יותר.

ההימנעות, כאמור, מונעת מהאדם לחוות חוויה מתקנת -  לגלות שאולי הפחדים מוגזמים, שהוא יכול להתמודד, או שאנשים אחרים אינם כה ביקורתיים כפי שהוא חושש. בכך, ההימנעות סוגרת את המעגל ומשמרת את ההפרעה.

מעגל הקסמים הזה הוא הרסני במיוחד מכיוון שהחוויה הפנימית – החרדה, הביקורת העצמית, התפיסה המעוותת – הופכת לעדות המרכזית שהאדם משתמש בה כדי להעריך את המצב החברתי. הוא מסתמך על התחושות הפנימיות שלו כ"הוכחה" לכישלון, גם אם הפידבק החיצוני אובייקטיבית היה ניטרלי או אפילו חיובי. אותות חיוביים מהסביבה עשויים להידחות כלא אמינים ("הם סתם מנומסים") או לא להירשם כלל בגלל ההתמקדות פנימה. כך, המציאות הסובייקטיבית של החרדה והביקורת העצמית גוברת על המציאות החיצונית, והלולאה ננעלת.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר