מכון טמיר לפסיכותרפיה
האדם שמאחורי הפסיכואנליטיקאי
רונלד פיירברן נולד בשנת 1889, בעיר אדינבורו, סקוטלנד.
פיירברן היה בן יחיד להורים אקדמאים, בני המעמד הבינוני, שהיו פרוטסטנטיים אדוקים.
הוא למד תיאולוגיה ואת השפה היוונית באוניברסיטת אדינבורו, אך לאחר ששירת במלחמת העולם הראשונה, במהלכה פגש חיילים הלומי קרב, החליט על הסבה מקצועית ופנה ללימודי רפואה.
את הלימודים השלים ב-1927 ובמסגרת עבודתו טיפל בחיילים שסבלו מפוסט טראומה, ילדים שחוו התעללות, אנשים שסבלו מפסיכוזות ועברייני מין.
פיירברן מתואר כאדם ביישן, אינטרוברט ושמרן.
נראה שהוא בעצמו סבל במהלך החיים מחרדות, דיכאונות ואפילו מחשבות אובדניות.
הוא מעולם לא עזב את אדינבורו, על אף שצעד כזה יכול היה לקדמו מקצועית, ואף להעניק לו יותר תהילה ראויה, בתור מי שלימים כונה "אבי תיאוריית יחסי אובייקט".
יתכן כי קרבתם של אנשים היוותה איום עבורו, וכי האיש מאחורי התיאוריה היה אדם שנאבק בנפש סוערת ולא שקטה.
חיבוטי הנפש באו לידי ביטוי בחייו האישיים:
בגיל 37 נשא לאישה את מרי מור גורדון ונולדו להם חמישה ילדים. ככל הנראה נתגלעו קשיים בנישואיהם, בעטיים הלך ושקע פיירברן בעבודתו הקלינית, בעוד שבת זוגו מצאה נחמה בשתיית אלכוהול. מרי נפטרה באופן פתאומי בשנת 1952, ולאחר מותה, סבל פיירברן מבריאות לקויה ובהמשך אף לקה במחלת פרקינסון. ב-1959, התחתן בשנית עם מזכירתו, מריאן מקינטוש, והם חיו יחדיו עד מותו בשנת 1964.
המצוקות הרבות בחייו של פיירברן כמו עומדות בניגוד לחדשנות שבחשיבתו הקלינית והתיאורטית, שחלקה לא מעט על החשיבה הפרוידיאנית המסורתית.
אולי כמו העיר בה נולד, גדל וחי – המתאפיינת בנוף בו פסיפס של ישן וחדש - גם הוא עצמו, ואולי כולנו בעצם, מבטאים פסיפס צבעוני של מורכבויות, בין הרצוי למצוי, בין פנים לחוץ, בין המוגבלויות והקשיים למשאלה לגבור עליהם.
התיאוריה של פיירברן
התרומה העיקרית של פיירברן התבטאה בראיית העולם הקלינית השונה שלו לגבי מניעי האדם.
בן האנוש, על פי פרויד מונע על ידי חיפוש עונג וסילוק מקורות כאב וסבל.
מנקודת מבט זו פיירברן התקשה לתת הסבר מניח את הדעת לתופעה של חזרה כפייתית (repetition compulsion) – השחזור הכואב והשיטתי של מצוקות ישנות שוב ושוב. הוא התייחס לכפיית החזרה כהידבקות (adhesiveness) של הליבידו לאובייקטים ארכאיים ובלתי נגישים.
בהתאם לעיקרון העונג, על הליבידו להיות גמיש ואדפטיבי, לסלק מדרכו אובייקטים מתסכלים ולהחליפם במספקים. על פי פיירברן, אנחנו מונעים על ידי חיפוש אחר קשר. הליבידו לא יכול להיות גמיש, היות והוא דביק מעצם הגדרתו.
האופן בו חווינו מערכות יחסים בקשרים המוקדמים מתווה את אופי היחסים שנקיים בהמשך חיינו, גם אם דפוס יחסים כזה כרוך בכאב נפשי, בפגיעה ובהתעללות. בכך הוא מספק הסבר אלטרנטיבי לתופעה ולצורך בחזרה כפייתית.
פיירברן הושפע רבות ממלאני קליין ומרעיונותיה אודות אובייקטים פנימיים. קליין סברה כי אובייקטים פנימיים הם חלק אינטגרלי מהחיים הנפשיים, שמורכבים מאותם יחסים ראשוניים סביבם מתארגנת חשיבה, חוויה והתנסות.
לעומתה, פיירברן סבר כי אובייקטיים פנימיים הם תוצר של הורות לא מספקת, בעקבותיה הילד נעשה מופנם, מפנה עורף כלפי המציאות החיצונית ויותר כפיצוי נוכחויות פרי פנטזיה.
הפיצול הסכיזואידי
פיירברן כתב והרחיב גם על מנגנון הפיצול - הוא סבר כי הפיצול הוא מנגנון אוניברסלי שנועד לסייע לילד לשאת את הכשלים ההוריים הבלתי נמנעים.
הילד מפנים מאפיינים הוריים בלתי נענים ומתסכלים ונעשה כמוהם – כמו בביטויים קליניים של דיכאון, מזוכיזם וכדומה.
במצב כזה מתקיים פיצול:
חלק אחד של הילד ממשיך לקיים אינטראקציות עם ההורים הממשיים, בעוד שחלק אחר מקיים אינטראקציות עם ההורים המדומיינים והפנימיים.
הפיצול הזה מרכזי בתיאוריה של פיירברן. מבחינתו פיצול האגו יכול להשפיע ברמות שונות, בין נורמטיבי-נוירוטי לבין סכיזואידי-פתולוגי.
דרך מכניזם הפיצול, פיירברן ממשיג את תופעת הסכיזואידיות באישיות.
פייבררן מתייחס לפיצול נוסף שמתרחש באובייקטים המופנמים:
מאפיינים מבטיחים ומפתים של ההורים מהווים אובייקט מרגש (Exciting Object), המחובר לאגו הליבידינלי ואילו מאפיינים מאכזבים ומתסכלים מהווים אובייקט דוחה (Rejecting Object), המחובר לאגו אנטי-ליבידינאלי ומתבטא בהשתבללות והצטמצמות לתוך עולם פנימי נטול התרגשות.
התפתחות רגשית נוסח פיירברן
אליבא דפרויד וממשיכיו, ההתפתחות הרגשית הינה התפתחות ליבידנלית הקשורה למיניות, כאשר בכל שלב איבר אחר בגוף מהווה את המוקד.
בהתאם לכך, הנוירוזות העיקריות (דיכאון, היסטריה ואובססיה) הן תוצר של תקיעות או קיבעון באחד מהשלבים, בין אם היה זה סיפוק יתר או חסך.
לעומת זאת, ההתפתחות הרגשית לפי פיירברן היא סיפור של יחסי תלות.
הוא מתאר מעבר ממה שמכונה תלות ינקותית (infantile dependence), לתלות בוגרת (mature dependence), כשביניהם מתקיים שלב מעבר.
לדבריו, הנוירוזות הן תוצר של שלב המעבר, והן אינן נובעות מקיבעון, אלא מהטכניקות בהן השתמשנו על מנת לשרוד את המעבר בין שני השלבים.
בשלב הינקותי לא מתקיימת מובחנות בין העצמי לאחר, ואנו זקוקים לאחר על מנת לקיים את העצמי, באופן מוחשי ורגשי.
בשלב זה, אין לתינוק יכולת להבחין בקונפליקט שקיים בין צרכיו שלו לבין צרכיו של האחר ולקיחה (וקבלה) מאפיינות אותו.
באופן טבעי, אין הורות מושלמת ובפער שבין הרצוי למצוי מתרחשים הפיצולים שצוינו לעיל.
בשלב המעבר, יש מובחנות הולכת וגוברת בין העצמי לאחר, שגורמת לתחושות קשות של פגיעות וחוסר אונים.
על מנת להתמודד עימן התינוק משליך את ההיבטים המרגשים או הדוחים, כפי שהם נתפסים באופן מופנם, על האובייקטים החיצוניים הממשיים.
תהליך זה מעניק אשליה של שליטה.
הטכניקות בהן תינוק משתמש בשלב זה, מסבירות כאמור את הנוירוזה בהמשך החיים:
הטכניקה הפובית – הינה דילמה בין הכרה בנפרדותו של האובייקט לבין רגרסיה להזדהות עימו. מה שאנחנו רואים זה אימה שמרגיש אדם מפני אדם אחר או סיטואציה שנתפסים כאובייקט דוחה, והיאחזות באדם אחר או סיטואציה שנתפסים כאובייקטים מרגשים. קלסטרופוביה, למשל, מדגימה בצורה יפה את המשאלה הכמוסה להתמזג עם האובייקט ובו בעת את הבהלה מפני היבלעות בתוכו.
הטכניקה האובססיבית – גם היא מהווה דילמה בין נפרדות להזדהות, אך הדילמה הזו מתייחסת לאובייקטים מופנמים שאינם מופרדים זה מזה. האדם נקרע בין היאחזות בהיבטיים המרגשים המופנמים לבין הרצון להשליך לעולם החיצוני את ההיבטים הדוחים המופנמים. למשל, האקט של שטיפת ידיים למשל בהפרעה טורדנית כפייתית מדגים את הניסיון להשליך החוצה ולנקות מעצמך, מה שמספק הקלה אשלייתית ורגעית, היות ואותו הדבר שמעוניינים לסלק, הוא גם מה שרוצים לשמר.
הטכניקה ההיסטרית – דילמה בין קבלה לדחיה של האובייקטים על מאפייניהם המרגשים והדוחים. בטכניקה זו יש נטיה לייחס לעצמך את ההיבטים הדוחים, ולהשליך החוצה את המרגשים.
הטכניקה הפרנואידית – מראה הפוכה של הטכניקה ההיסטרית. בטכניקה זו הנטיה היא לייחס לעצמך את ההיבטים המרגשים ולהשליך החוצה את ההיבטים הדוחים.
בתלות בוגרת קיימת הכרה בנפרדותו של האחר והיא מאופיינת בהדדיות בין נתינה וקבלה.
התוספת של גאנטריפ לפיירברן
הפסיכואנליטיקאי הארי גאנטריפ הרחיב את המודל הקליני של פרייברן:
הוא זיהה והמשיג עוד פיצול רגרסיבי של האגו, שמסתעף מעבר לפיצול בין האגו הליבידינלי לבין האגו האנטי ליבידינלי.
לפי גאנטריפ, חלק מהאגו הליבידינלי מתפצל לעבר התנכסות פנימית, סכיזואידית, מרחב פסיכולוגי שמאפשר להתאושש כי ההתמודדות עם העולם הבינאישי מציפה מדי.
כמו בראייה של ויניקוט, המטפל והמטופל חייבים לגעת במקום הזה כדי לאפשר למטופל לחוות את יכולתו המציאותית להגיח מתוכו ולחיות.
טיפול פסיכולוגי בגישת פיירברן
כמו פרויד, גם פייברן סבר כי הקשר עם המטפל/ת בטיפול פסיכולוגי מושפע ומעוצב על ידי השלכות של יחסי עבר.
בניגוד לפרויד, ששם את מוקד הריפוי בתובנה, פיירברן שם את הדגש על היכולת לייצר חוויה אחרת של קשר עם האנליטיקאי, שונה מהחוויות המוכרות מעברו של המטופל. הוא לא פירט את התהליכים שעומדים מאחורי חויה זו.
כך הוא כך, ברור למדי שהוא ראה את מקור הסבל האנושי בקשר בין-אישי, כמו גם את ההזדמנות לחוות תיקון.
התיקון מתקיים דרך תהליך של צמיחה פסיכולוגית, של גדילה ובשלות.
אם המערכת הנפשית של המטופל אינה עוברת תהליך של הבשלה, אין סיבה לשינוי אמיתי.
דרך יחסים אמיתיים, אותנטיים, מיטיבים, המטופל לומד על עצמ ועל העולם דברים חדשים. הוא מתחיל להטיל ספק בנוסחה מוכתבת מראש של יחסים שסופם ידוע.
דרך התהליך הטיפולי, האדם חושף את החלקים הילדיים, שלא השתנו, ומאפשר מגע עם רגשות קשים.
האתגר של המטפל הוא לעזור למטופל לווסת את העוצמה לאחות את הרגשות המצויים בפיצול ולחתור לעבר אינטגרציה.
לקריאה נוספת:
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
עוד בהקשר:
על הקשר בין האובייקטים הפנימיים של פיירברן לבין התמכרות לקשרים זוגיים רעילים – איתן טמיר בתוכנית הרדיו של ורדה רזיאל ז'קונט:
https://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=HIJKFK&c41t4nzVQ=EH
Fairbairn, Ronald (1958). "On the Nature and Aims of Psycho-Analytical Treatment". The International Journal of Psychoanalysis. 39 (5): 374–385
Gomez, L. (1997). An introduction to object relations. New York University Press
Grotstein James & Rinsley, Donald (1994). Fairbairn and The Origins of Object Relations. New York: The Guilford Press.
https://psychoanalysis.org.uk/our-authors-and-theorists/ronald-fairbairn
https://www.goodtherapy.org/famous-psychologists/william-ronald-fairbairn.html
כתיבה:
קרין אמיתי, MSW
יחד עם מומחי מכון טמיר
עדכון אחרון:
1 באפריל 2022
