פגיעות רגשית (Emotion Vulnerability) מול חוסר תיקוף עצמי (Self-Invalidation) היא אחת משלוש הדילמות הדיאלקטיות בטיפול DBT.

דילמה זו מתייחסת למתח בין שני קטבים מנטליים, מצב בו האדם תקוע בעמדה דיכוטומית, בה ניתן להיות האחד הקטבים בלבד, אין אמצע. 

זוהי דילמה שרבים מאיתנו חיים עמה ביום-יום, גם אם אנחנו קוראים לה בשמות אחרים.

פגיעות רגשית

פגיעות רגשית מוגברת מתבטאת בשליטה רגשית חלשה יותר, שמיוחסת לפי המודל הביו-סוציאלי ב-DBT למקור ביולוגי, מולד. 

המשמעות היא שמערכת הרגש פועלת בעוצמה גבוהה - הרגשות מופיעים מהר, באינטנסיביות גבוהה ולוקח להם הרבה יותר זמן מהנורמה לשכוך.

כשאדם נמצא במצב כזה, הוא לא “מרגיש קצת עצוב” או “מעט פגוע” -  הוא נשאב בעוצמה לתוך מערבולת רגשית.

המחשבות, התחושות וההתנהגות נצבעים כולם באותו גוון, אולי קצת להיפך מהשטחה רגשית.

מרשה לינהאן תיארה זאת כמו אדם עם כוויות קשות:

גם מגע קל נחווה ככאב עז. לא מתוך בחירה, אלא מתוך רגישות ביולוגית.

מבחינתה, אדם עם קשיי ויסות רגשי, שהגיע לעולם עם פגיעות רגשית גבוהה, חי עם מינימום הגנות,  או לדבריה ״ללא עור פסיכולוגי״.

חוסר תיקוף עצמי

ההיפך - שליטת יתר - שמיוחסת לפי המודל הביו-סוציאלי ב-DBT למקור סביבתי, נרכש.

במקום לתקף רגש, לשיים ולקבל אותו, האדם מתחיל לשפוט את עצמו באכזריות על היותו רגשני מדי, רכרוכי, לא מספיק חזק ועוד. 

• במקום “אני עצוב” הוא ממסגר את החוויה  כ“אני עצוב וזה אומר שיש בי משהו דפוק”. 

• לא רק “אני מוצף”, אלא “עוד פעם אני מגזים”

• במקום“אני חלש”, “זה לא נורמלי”. 

כלומר, מעבר מהצפה רגשית מתעוררת מערכת קטגורית של ביקורת עצמית שהתשתית שלה היא היעדר תיקוף וחוסר לגיטימיות לחוות רגש (בעיקר שלילי).

דוגמה להמחשה

אדם אחרי פרידה רומנטית מרגיש בהתחלה כאב, געגוע, חוסר שקט. זה חלק נורמטיבי של תהליך עיבוד אבל על אובדן אדם יקר בתוך מערכת יחסים שאיננה עוד.

כאמור, מה שקורה אצל אנשים עם פגיעות רגשית גבוהה זה שהם נוטים לחוות את המצוקה חזק ומזעזע יותר מהנורמה, קשה להם יותר ולוקח זמן רב יותר לחזור לעצמם ולהתאושש, הרבה פעמים קשה להם יותר להרפות מהיחסים.

סבל בל יתואר.

בנקודה זו המערכת הנפשית מתגייסת למענה מיידי ומסיטה את התודעה במהירות לקצה השני.

קול פנימי מתעורר ואומר:

• “נו באמת, עברו כבר שבועיים”

• “אנשים שאתה מכיר מתמודדים עם זה הרבה יותר טוב”

• “אם אני ככה מתפרק כנראה הבעיה היא בי”

אם כך, הכאב לא רק שלא נעלם - הוא מוכפל ומשולש, תוך שהוא מתווסף לבושה, חרדה, אשמה ושנאה עצמית.

לפי DBT, התקיעות הדיאלקטית בין שני הקטבים הללו, אינה מאפשרת לראות ולבחור את המענה היעיל ביותר, כלומר שהות בדרך האמצע, זו שיש בה פרקטיקה של תיקוף רגשי לצד ניהול של הכאב באמצעות מיומנויות התנהגותיות. 

אנשים עם קשיי ויסות רגשי, המתמודדים עם דילמה דיאלקטית זו, למדו את הדפוס הבעייתי בסביבה לא מתקפת: 

משפחות, מסגרות חינוכיות, או אפילו מערכות טיפוליות בהן רגשות נתפסו כמוגזמים, לא לגיטימיים או כבעיה שדורשת תיקון.

לפעמים קיימת גם נטייה ביולוגית לביקורת עצמית.

כך או כך, עם הזמן חוסר התיקוף הופך לאוטומטי.

אשליה זמנית של ארגון פנימי

לפעמים הקוטב של חוסר תיקוף עצמי מציע נחמה וסדר בתוך הכאוס הלא רצוי, ולכן יש בו תועלת לטווח הקצר. 

יחד עם זאת זו אשליה שהמחיר שלה גבוה:

ניכור לרגשות מאתגרים מביא להצטברות של בושה, כעס המופנה פנימה, תחושת פגימות בסיסית וסבל מתמשך.

נכון שהמצוקה הפנימית נחלשה ארעית, וזה מקל, אבל האדם סוחב עמו עדות נוספת לנרטיב הבעייתי שהוא ״אדם רגיש מדי״.

אחד המענים היפים בשנים האחרונות הוא ההמשגה של אדם רגיש מאוד -HSP - תיאור לא שיפוטי שמציע קיום נורמטיבי של אדם רגיש במיוחד.

דרך האמצע

ב-DBT אנחנו לא מנסים לבחור צד בדילמה, אלא להיחלץ ממנה.

הדרך מתחילה בלמידה של זיהוי רגשות, הבנה שלהם, קבלה ואז ויסות. זה דורש ארסנל של מיומנות. לינהאן משתמשת בדימוי של מטוס קרב: כשיש פגיעות רגשית גבוהה, ניהול המערכת הרגשית דורש אימון, קשב והרבה תרגול. קשה באימונים קל בקרב. 

במקביל, עובדים בטיפול על פיתוח מנגנון של תיקוף עצמי. שימו לב - לא חייבים “לאהוב” את הרגש, לא מוכרחים להסכים איתו, אבל חשוב להבין, לחמול על עצמך ולקבל. 

ההנחה הבסיסית ב-DBT היא שלכל רגש יש סיבה. אם הרגש הופיע, יש עמו הגיון בהקשר מסוים. 

תיקוף עצמי אינו מבטל את הרגש, אבל הוא מפחית את הסבל הנוסף. הוא יוצר מרחב בו ניתן לשאת את הכאב הרגשי בלי להילחם בעצמך.

בסופו של דבר, זה לב העבודה:

לעזור לאנשים לצאת מעמדה קורבנית מול נחשול הרגש, מבלי לתקוף את עצמם.

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

מקורות:

Chapman, A. L. (2018, May 9). Emotion vulnerability and self-invalidation continued. DBT Centre of Vancouver. https://dbtvancouver.com/emotion-vulnerability-and-self-invalidation-continued/

Swenson, C. R. (2016). DBT principles in action: Acceptance, change, and dialectics. The Guilford Press.

מהי סביבה בלתי מתקפת? (Invalidating Environment)

במונחי טיפול DBT של מארשה לינהאן, סביבה בלתי מתקפת (Invalidating Environment), היא הקשר סביבתי מתמשך בו רגשות וחוויות פנימיות נתפסים כ״שגויים״, מוגזמים או לא לגיטימיים.

הדבר מתרחש דרך שיפוט, ביטול, התעלמות או מסר שכולל סנקציה על רגשות, ולעיתים גם דרך חיזוק לא עקבי של הסלמה רגשית.

סביבה לא מתקפת פוגעת בהתפתחות של ויסות רגשי וביכולת לסמוך על החוויה הפנימית, לכן היא ומהווה גורם מרכזי בפגיעוּת רגשית.

מהי פגיעות רגשית?

פגיעות רגשית היא מושג מרכזי ב-DBT, שמתאר נטייה ביולוגית לחוות רגשות בעוצמה ובתדירות גבוהות מהממוצע. 

פגיעות זו כוללת רגישות גבוהה לגירויים רגשיים, תגובתיות חזקה מהנורמה וחזרה איטית למצב רגשי בסיסי (הבייסליין). 

האופן בו הסביבה מגיבה לפגיעות הזו משפיע משמעותית על היכולת לווסת רגשות לאורך ההתפתחות האישית.

מה זה לימרנס?

לימרנס (Limerence), או לימרנות, הוא מצב פסיכולוגי שבו אדם נשאב, כמעט בלי שליטה, למחשבות חוזרות ואינטנסיביות על אדם מסוים.

לימרנס אינו דומה לאהבה יציבה או למשיכה מינית רגילה, משום שבלב החוויה עומד גורם אחד מרכזי: חוסר הוודאות - האם האדם שמעסיק אותך מרגיש כלפיך דבר־מה, או לא?

חוסר הוודאות הזה הוא הכוח המניע של הלימרנס. הוא מזין את הלופ התודעתי, את ההמתנה הדרוכה, ואת התנודות הרגשיות בין תקווה להצפה, בין רוממות לנפילה.

המונח נטבע בשנת 1979 על ידי הפסיכולוגית דורותי טנוב, שחקרה את חוויית ההתאהבות ואת ההבחנה החשובה בין "להיות מאוהב" לבין "לחוות לימרנס". 

בניגוד לאהבה בריאה המתאפיינת בהדדיות, אמון ודאגה לרווחת הזולת – לימרנס מתמקדת באופן מאניאקלי בשאלה: "האם הוא/היא מרגישים כלפיי אותו דבר?".

מצב אובססיבי זה מלווה במחשבות חודרניות, אידיאליזציה של מושא האהבה (המכונה בספרות Limerent Object – LO) ותנודות קיצוניות במצב הרוח – אופוריה כאשר יש סימן לתגובה חיובית, וקריסה לדיכאון כאשר מופיעה דחייה או אדישות.

מאפיינים קליניים של לימרנס

• מחשבות חודרניות: האדם חווה מחשבות אובססיביות על מושא האהבה שיכולות לתפוס עד 85-100% מהערות. סקר של טנוב מצא שמאוהבים מבלים בממוצע 65% משעות היום בחשיבה על האהוב/ה.

• אידיאליזציה קיצונית: תפיסת מושא האהבה כמושלם, תוך התעלמות מחסרונותיו. תהליך זה מכונה "גיבוש" (Crystallization) – שבו כל מאפיין של ה-LO נתפס כמקסים.

• תלות ב"פירורי לחם": כל סימן קטן של תשומת לב מה-LO גורם לאופוריה והחייאת התקווה. היעדר תשומת לב או התעלמות מובילים לייאושים ונפילה רגשית. כמו במצבים אובססיביים אחרים, חוסר הוודאות מזין את הלימרנס והנכונות לשאת אותה בלי לחפש אישור היא המענה האמיתי והיעיל להפחתת המצוקה. 

• פגיעה בתפקוד: מחקר של Willmott & Bentley (2015) העלה כי הסובלים מלימרנס מדווחים על קושי לתפקד בעבודה, פגיעה במערכות יחסים אחרות והזנחה של צרכים אישיים.

הבסיס הנוירוביולוגי

מחקרי הדמיה מוחית מראים שאנשים החווים לימרנס מציגים פעילות מוגברת באזורי המוח הקשורים לתגמול – בעיקר ה-VTA (Ventral Tegmental Area) וה-Nucleus Accumbens, אזורים עשירים בקולטני דופמין. דפוס זה דומה להפליא למנגנון ההתמכרות, מה שמסביר מדוע לימרנס מרגישה כמו כפייה בלתי-נשלטת.

בנוסף, רמות הסרוטונין יורדות במצבי לימרנס – ממצא דומה לזה שנצפה בהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). הירידה בסרוטונין מקושרת לחשיבה אובססיבית, מאפיין מרכזי של המצב.

לימרנס והפרעת אישיות גבולית (BPD)

למרות שלימרנס אינו סיווג אבחוני ב-DSM או במדריכי מחלות והפרעות אחרים, וגם אינו מופיע כקריטריון רשמי,  ההתנסות בשטח מלמדת כי מדובר בסימפטום פחות מוכר אבל מכאיב ביותר של בהפרעת אישיות גבולית.

למה BPD מגביר את לימרנס?

• טראומת התקשרות מוקדמת: אנשים עם BPD לעיתים קרובות חוו בילדותם הורים (מטפלים עיקריים) שלא לא עקביים רגשית, לא זמינים או מתאפיינים במבנה אישיות נרקיסיסטי. חוסר ה-"רזוננס מוחי" (right-brain to right-brain resonance) בינקות פוגע בהתפתחות מעגלי הוויסות הרגשי במוח.

• "פחד ללא פתרון": "fright without solution" – פרדוקס פסיכולוגי בו מושא האהבה מייצג בו-זמנית את מקור הביטחון הגדול ביותר ואת מקור האיום הגדול ביותר. מי שאמור לספק בטחון הוא גם מקור לפחד.  במצב של Fright without solution תינוק מצוי בתחושת פחד, אבל אין לו לאן ללכת, כי הדמות שאמורה להרגיע אותו היא גם זו שמפחידה אותו - למשל במצבים של פגיעה או התעללות. הילד “נתקע”: הדחף להתקרב כדי להירגע מתנגש בפחד מאותה דמות עצמה, כך שאין פתרון זמין.

  התוצאה היא דפוס של התקשרות לא מאורגנת. לא נבנית דרך עקבית להתמודד עם איום ובמקום זה רואים קיפאון, התקרבות ואז נסיגה, או להיפך -  ניתוק. התגובות הללו אינן בחירה של הילד, אלא תוצר של ״אין מוצא״, המערכת פשוט לא מוצאת כיוון יעיל. אותו מבנה של Fright without solution יכול להופיע בטראומה מתמשכת או בדינמיקות פסיכולוגיות של כת: מקור ההגנה הוא גם מקור הסכנה. כשאין לאן לפנות כדי להירגע, החוויה נתקעת כבלבול משתק וממשיכה להשפיע גם הרבה אחרי.

• רגישות יתר לדחייה: מחקרים מראים שאנשים עם BPD לא רק מזהים רמזים חברתיים בצורה חדה יותר, אלא נוטים לפרש אותם בעדשה שלילית. תגובה מאוחרת להודעה או שינוי קל בטון הדיבור יכולים לעורר תחושת נטישה עמוקה.

חנקיר מדגיש שרבים עם BPD מתארים הורה שהיה "לא עקבי או נעדר רגשית", ובבגרותם הם "משחזרים באופן לא מודע את הדינמיקה הזו, רודפים אחרי אנשים שמשכפלים את אותה ריחוק רגשי – ומנסים בנואשות להרוויח את האהבה שמעולם לא קיבלו".

אבחנה מבדלת: ROCD, התמכרות לאהבה וארוטומניה

ROCD – הפרעה טורדנית-כפייתית במערכות יחסים

הפרעה זו, שנחקרת בהרחבה מתאפיינת במחשבות אובססיביות על הקשר הרומנטי עצמו: "האם זה הקשר הנכון?", "האם אני באמת אוהב/ת?", "האם בן/בת הזוג באמת אוהב/ת אותי?". בניגוד ללימרנס, ב-ROCD הספקות מתמקדים בקשר קיים ולא באהבה חד-צדדית.

ההבדל המהותי: ב-OCD קלאסי, חוסר הוודאות גורם למצוקה והאדם מנסה לפתור אותה דרך טקסים כפייתיים. בלימרנס, דווקא חוסר הוודאות מזין את האובססיה – אי-הבהירות לגבי רגשות אוביקט הלומרנס היא הדלק שמניע את המצב.

עם זאת, יש חפיפה משמעותית: שני המצבים כוללים מחשבות חודרניות, התנהגויות של בדיקה חוזרת וחיפוש אחר הרגעה. ג

גם הטיפול דומה - טיפול CBT, ובפרט חשיפה עם מניעת תגובה (ERP) נמצא יעיל בשניהם.

התמכרות לאהבה (Love Addiction)

בעוד לימרנס מתמקדת באדם ספציפי, התמכרות לאהבה היא כמיהה להיכנס שוב ושוב למצב של התאהבות – לחוויית ה-"האני מון" של תחילת הקשר. מנקודת מבט נוירוביולוגית, ניתן לומר שמכורי אהבה מכורים ללימרנס עצמה – הם מחפשים את ה-"היי" הטבעי של ההתאהבות המוקדמת.

סוזן פיבודי, מחברת הספר Addiction to Love - Overcoming Obsession and Dependency in Relationships, מבחינה בין כמה תת-סוגים:

• מכורים לאהבה שמפתחים אובססיביה כלפי אדם אחד.

• מכורים לרומנטיקה שקשורים במקביל למספר פרטנרים.

• מכורים אמביוולנטיים לאהבה, שמתנדנדים בין אובססיביות לבין הימנעות.

ארוטומניה

חשוב להבחין בין לימרנס לארוטומניה – הפרעה דלוזיונלית שבה הסובל/ת מאמין/ה בוודאות שמושא האהבה חש רגשות כלפיו/ה, למרות ראיות ברורות להיפך.

באריטומניה האדם יפרש כל פרט – גם דחייה מפורשת – כהוכחה סמויה לאהבה.

לימרנס, לעומת זאת, כוללת תקווה להדדיות אך לא אמונה דלוזיונלית.

דוגמה קלינית: עדי, בת 32

עדי (שם בדוי), מהנדסת תוכנה מוכשרת ונבונה, עובדת בחברת הייטק בינלאומית.

היא הגיעה לטיפול במכון טמיר בעקבות ״התמוטטות עצבים״ שחוותה, כאשר עמית שלה לעבודה, רועי, הודיע שהוא מתפטר ועוזב את החברה.

עדי לא הייתה במערכת יחסים עם רועי. הוא בכלל גבר נשוי והם בקושי דיברו על נושאים שחרגו מעניינים מקצועיים, אבל במשך שנתיים עולמה הפנימי נסב סביבו לחלוטין. 

"אני יודעת שזה משוגע", אמרה בפגישה הראשונה, "אבל כשהוא אומר לי בוקר טוב אני מרגישה שאני עפה. וגם הפוך - כשהוא לא מחייך אלי אני בודקת שוב ושוב מה עשיתי לא בסדר. אני מבלה שעות בניתוח כל אינטראקציה".

עדי תיארה לפסיכולוגית איך היא מבלה לילות שלמים בפנטזיה על חיים משותפים לצד רועי, למרות שברור לה רציונלית שאין לזה שום סיכוי.

בבדיקת ההיסטוריה התבהרה תמונה מוכרת: אביה לא היה זמין רגשית, נוכח נפקד- ואמה חרדתית שהעמיסה על עדי את צרכיה ולבטיה.

עדי למדה מגיל צעיר ש"אהבה" פירושה לרדוף אחרי מישהו שלא ממש נוכח, ושערכה נמדד במידה שבה היא מצליחה "לזכות" בתשומת לב.

טיפול דינמי קצר מועד: המודל הטיפולי

מה שמכורים לאהבה נוטים לכנות ״יחסי אהבה״ הוא לא פעם בעצם הצפה דופמינרגית ממכרת ופנטזיה אובססיבית של לימרנס -  לא קשר אוהב, יציב וממשי.

ההחלמה בטיפול פסיכולוגי מתחילה בזיהוי הדפוס הלימרינטי, ובמעבר מודע לבניית קרבה אמיתית,  במקום לרדוף אחרי ה״היי״ הרגשי והמתעתע של הלימרנס.

נתייחס למקרה קליני בו הטיפול התבסס על גישה פסיכודינמית קצרת טווח (STPP – Short-Term Psychodynamic Psychotherapy), עם שילוב של התערבויות מבוססות התקשרות וטכניקות CBT:

שלב ראשון: יצירת מרחב בטוח (פגישות 1-4)

המטרה הראשונית הייתה לבנות ברית טיפולית שתהווה "בסיס בטוח" – חוויה מתקנת של קשר יציב ועקבי.

עם מטופלים שחוו טראומת התקשרות, הקשר הטיפולי עצמו הוא התערבות מרכזית.

הקפדתי על עקביות מוחלטת – אותה שעה, אותו מקום, תגובה אמפתית ולא שיפוטית.

שלב שני: מיפוי הדפוס (פגישות 5-10)

עבדנו על זיהוי המודל הפנימי של עבודה (Internal Working Model) של עדי.

הראיתי לה כיצד היא משחזרת את הדינמיקה עם האב – בוחרת באנשים לא זמינים ומנסה "להרוויח" את אהבתם.

לפי מודל ה-"משולש הקונפליקט" של מלאן: קישור בין רגשות כלפי האב, כלפי רועי, וכלפיי כמטפל.

"כשאני מאחר בדקה – מה קורה לך?" שאלתי. "ליבי נעצר", היא ענתה.

"אני חושבת שמשהו קרה, או שאתה כועס עליי".

זו הייתה הזדמנות לעבד את תגובת החרדה בזמן אמת ולקשר אותה לחוויות העבר.

שלב שלישי: עיבוד רגשי עמוק (פגישות 11-16)

בשלב זה התמקדנו בחוויה הגופנית של הרגשות – גישה המבוססת על עבודתו של חביב דבנלו ב-ISTDP. עדי למדה לזהות איך חרדה מתבטאת בגופה (מתח בחזה, קשיי נשימה), ולהפריד בין רגשות שונים שהיו "מותכים" יחד: כעס, אבל, כמיהה.

בפגישה מכרעת, עדי הצליחה לגעת בכעס העמוק על אביה – רגש שהיה מודחק שנים. "איך הוא העז לא לראות אותי?", היא בכתה. עיבוד האבל על האהבה שמעולם לא קיבלה היה שלב קריטי בשחרור מהדפוס הלימרנטי.

שלב רביעי: חשיפה ומניעת תגובה (פגישות 17-20)

בהתבסס על מחקר המקרה של Wyant (2021), שילבנו טכניקות ERP מותאמות.

עדי זיהתה את הריטואלים שלה: בדיקת הפרופיל של רועי ברשתות, ניתוח חוזר של שיחות, חיפוש "סימנים" להדדיות.

בהדרגה, היא למדה לעמוד בדחף מבלי לפעול עליו.

במעקב של 6 חודשים, עדי דיווחה על ירידה משמעותית במחשבות החודרניות.

"עדיין יש רגעים", היא אמרה, "אבל אני מזהה את הדפוס ויודעת שזה לא באמת קשור לרועי – זה קשור לצורך שלי שמישהו יראה אותי".

מה עוזר בלימרנס?

1. הבנת השורשים: לימרנס אינה "חולשה" או "דרמה" – היא לעיתים קרובות ביטוי של פצעי התקשרות מוקדמים. ההבנה הזו כשלעצמה מפחיתה בושה ופותחת פתח לשינוי.

2. טיפול מבוסס התקשרות: מחקרים מראים שטיפול פסיכודינמי ממוקד (TFP) יכול לשנות דפוסי התקשרות גם אצל מטופלים עם BPD. מחקר של Levy et al. (2006) מצא שאחרי שנה של טיפול, שליש מהמטופלים שהיו מסווגים כ-"לא בטוחים" עברו לסיווג "בטוח".

3. טכניקות CBT ו-ERP: חשיפה עם מניעת תגובה, ארגון מחדש קוגניטיבי, והפעלה התנהגותית – כולם נמצאו יעילים בהפחתת התסמינים האובססיביים.

4. DBT לאנשים עם BPD: טיפול דיאלקטי-התנהגותי מספק כלים לוויסות רגשי, סובלנות למצוקה, ומיומנויות בין-אישיות – כולם חיוניים כשלימרנס מופיעה על רקע הפרעה גבולית.

5. "אין קשר" (No Contact): בהתבסס על תיאוריית ההתמכרות של הלן פישר, ניתוק מוחלט ממושא הלימרנס (כולל הסרת תזכורות, הפסקת מעקב ברשתות) מאפשר "גמילה" וריפוי.

נסכם: לימרנס היא חוויה כואבת אך ניתנת לטיפול.

ההבנה שמדובר בדפוס נוירוביולוגי ופסיכולוגי – ולא ב"אהבה אמיתית" או "חולשת אופי" – היא הצעד הראשון לקראת ריפוי. עם הטיפול הנכון, אותה עוצמה רגשית שמזינה את הלימרנס יכולה להיות מופנית לכיוונים מחייי-חיים אחרים.

שאלות ותשובות על לימרנס

האם לימרנס קשור לחרדת נטישה?

במקרים רבים כן. לימרנס מופיע לעיתים על רקע חרדת נטישה, במיוחד כאשר קיימת רגישות גבוהה לדחייה. כל עיכוב, שתיקה או שינוי טון נחווים כאיום על הקשר, מה שמעצים את הלופ המחשבתי ואת התלות הרגשית במושא הלימרנס.

איך יוצאים מלופ מחשבתי על מישהו/י?

היציאה מהלופ מתחילה בהפחתת בדיקות, ניתוחים שמתאפיינים ב-over thinking וחיפוש סימנים מעידים. בטיפול פסיכולוגי עובדים על חשיפה לחוסר ודאות מבלי להוציא אל הפועל תגובה כפייתית, לצד הבנה של המקור הרגשי לדפוס. שילוב של עבודה קוגניטיבית, רגשית והתנהגותית מאפשרת בהדרגה שחרור מהאובססיה.

האם CBT עוזר ללימרנס?

כן, במיוחד כאשר משלבים CBT עם חשיפה ומניעת תגובה (ERP). הפרוטוקול הטיפולי ממוקד בזיהוי מחשבות טורדניות ספציפיות, להפסיק טקסים מחשבתיים והתנהגותיים (כמו בדיקות במדיה החברתית) ותרגול שהייה באי-ודאות. במקרים עם רקע התקשרותי מורכב, מומלץ לשלב גם עבודה בגישה אנליטית.

איך מפסיקים לבדוק סימנים להדדיות?

הבדיקות הן תגובה לחרדה, ונועדו להרגיע אותה. הן אינן עומדות בפני עצמן. בטיפול טוב לומדים לזהות את הדחף, לעכב תגובה ולשאת את אי-הוודאות בלי פעולה. עם הזמן, מערכת העצבים נרגעת והצורך בפירושים חוזרים ובאישורים הולך פוחת. מדובר בתהליך הדרגתי, שיש בו הקהיה של רגש חזק באמצעות חשיפה, עד שעוצמתו פוחחת דרמטית.

כמה זמן לוקח טיפול פסיכותרפי בלימרנס?

התשובה המדויקת ביותר בשלב זה היא ״זה תלוי״ - עבומק הדפוס וברקע האישי. יחד עם זאת מדובר לרוב בהתערבות פסיכולוגית קצרה, תכליתית ממוקדת שאורכת עד 20 פגישות ועשויה להביא להקלה משמעותית. האסטרטגיה הטיפולית הבסיסית מכוונת להפחתת התסמינים האובססיביים ולא ל״שינוי מהשורש״. כאשר לימרנס נובע מטראומת התקשרות מוקדמת או ממאפיינים של אישיות גבולית, נדרש לעיתים תהליך ארוך יותר שיוביל לשינוי וייצוב של דפוסי קשר.

האם לימרנס נחשב סוג של התמכרות?

פורמלית לא, אבל מבחינת מכניזם הפעולה ניתן למצוא את הדמיון. לימרנס מערב הפעלה דופמינרגית דומה להתמכרות, עם חיפוש ״מנת דופמין״ דרך סימנים קטנים. גם הגישה הטיפולית דומה, צמצום חשיפה לטריגרים, הפסקת חיזוקים ועבודה על ויסות רגשי לצד צרכים הגנתיים יותר.

למי מתאים טיפול דינמי ללימרנס?

טיפול פסיכודינמי מתאים במיוחד למי שלימרנס חוזר אצלו שוב ושוב או קשור ליחסים מוקדמים טראומטיים מורכבים. העבודה מתמקדת בהבנת הדפוס, בעיבוד רגשי של כעס ואבל ובבניית חוויה מתקנת מחדש, בה מתעצב קשר יציב ובטוח בתוך הטיפול.

למה אני תקוע/ה על אדם לא זמין?
 

ברוב המקרים מדובר בשחזור דפוס התקשרות מוקדם שבו משיכה נוצרת דווקא מול ריחוק ואי-זמינות. חוסר הוודאות מפעיל את מערכת התגמול במוח ומגביר מחשבות אובססיביות. זה לא סימן ל״אהבה חזקה״ אלא להפעלה של צורך רגשי לא פתור בקשר בטוח ויציב.

איך מתחילים טיפול בלימרנס במכון טמיר?

בשלב הראשון מומלץ לתאם שיחת ייעוץ קצרה עם איתן טמיר, ראש המכון. נקדיש את השיחה לבירור הדפוס, למסגור הרקע ולחשיבה על הכיוון הטיפולי המתאים. במכון טמיר מתבצעת התאמה אישית בין המטופל למטפל, עם אפשרות לטיפול CBT, דינמי או אינטגרטיבי, בהתאם לאופי הלימרנס, טיפולים קודמים, הארכיטקטורה של התהליך והצרכים הרגשיים של הפונה.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת להתאמה אישית -

עם ראש המכון  בזום או פנים אל פנים

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

Marshall, L., Waldeck, D., Pancani, L., Churchill, S., & Tyndall, I. (2025). Development and Validation of the Limerence Questionnaire (LQ-11). Psychological reports, 332941251394980. Advance online publication. https://doi.org/10.1177/00332941251394980

Stein, A. (2017, January 30). Fright without solution? The Psychologist. https://www.bps.org.uk/psychologist/fright-without-solution

Willmott, L., & Bentley, E. (2015). Exploring the Lived-Experience of Limerence: A Journey toward Authenticity. The Qualitative Report, 20(1), 20-38. https://doi.org/10.46743/2160-3715/2015.1420

מיזופוניה נתפסת לעיתים כרגישות יתר לרעשים ספציפיים, אבל בטיפולי CBT בקליניקה מתגלה שוב ושוב שיש לה זיקה פסיכולוגית מורכבת יותר.

במקרה הקליני שיוצג כאן נראה איך מיזופוניה מתפתחת כתגובה רגשית־בינאישית חריפה, הקשורה לדפוסי אישיות, חרדת נטישה, קושי באוטונומיה ובהצבת גבולות.

תגובות הזעם לקולות לעיסה, נשימה או בליעה אינן נובעות רק ממקור חושי - תפיסתי, אלא מחוויה חוזרת של חודרנות, כפייה ואי־הכרה בצרכים בתוך קשרים משמעותיים.

קולו של האחר הוא יותר מרעש ניטרלי ואקראי, הוא נתפס כאקט התייחסותי מאיים - כזה שמערער גבולות, מתעלם, מציף כעס ומפעיל את הגוף כזירת הביטוי היחידה האפשרית.

תיאור המקרה של מרקו

מרקו, גבר צעיר, פנה לטיפול בשל מיזופוניה שהתבטאה בתגובות זעם חזקות לקולות לעיסה, בליעה ונשימה של אחרים. התגובות הופיעו בעיקר בבית, סביב שולחן האוכל, והובילו לעימותים חוזרים, יציאה מהחדר, טריקת דלתות ושימוש ממושך באוזניות כאמצעי הימנעות.

בדיקת שמיעה העלתה שהכל תקין ואין עדות לרגישות יתר לרעשים. דפוס ההופעה של המיזופוניה לא היה אחיד. היא הייתה בולטת במיוחד בקרבת בני משפחה ופחתה באופן ניכר מול זרים או במצבים בהם מרקו חווה תחושת בחירה, נינוחות או סיפוק.

מבחינה אישיותית בלטו דפוסים של הימנעות וכפייתיות. מרקו הקפיד על כללים נוקשים, סטנדרטים מוסריים גבוהים ושליטה עצמית משמעותית. הוא התקשה לזהות רצונות ספונטניים, נמנע מבקשת עזרה והתקשה בהצבת גבולות. במקביל תיאר צורך חזק להיות “בסדר”, לא להכביד ולא לאכזב, לצד כעס פנימי מתמשך על תחושת הצמצום והוויתור העצמי.

הקונפליקט הזה כמעט שלא קיבל ביטוי ישיר. מרקו התקשה לומר “לא”, לבקש מרחב או להביע חוסר רצון. במקום זאת, הכעס הופיע דרך הגוף, כתגובה חריפה לרעש. קולות האכילה והנשימה לא נחוו כרעש ניטרלי, אלא כהתנהגות חודרנית: פלישה למרחב, חוסר התחשבות וביטול צרכים. במצבים אלו הרעש סימן עבורו חוויה חוזרת של כפייה ותחושת אי־נראות.

בהקשר המשפחתי עלתה חרדת נטישה סמויה. בקשות לצרכים בסיסיים, כמו מגורים נפרדים או הצבת גבולות מול דרישות ההורים, נחוו כמעשה אנוכי או “כפוי טובה”. מרקו חש שאם יעמוד על רצונו, יפגע בהוריו ויערער את הקשר. כך, האוטונומיה נחסמה מבפנים, והכעס שנוצר סביב חסימה זו הופנה החוצה – אל הרעש, ובעיקר אל רעשים שמקורם בדמויות משמעותיות.

דפוס שחזר לאורך הטיפול היה שמיזופוניה כמעט שלא הופיעה כאשר מרקו חווה שצרכיו נענים, או כאשר פעל מתוך בחירה חופשית: מה לאכול, מה לעשות ועם מי להיות. לעומת זאת, במצבים שבהם ויתר על רצונו כדי “להיות טוב” או “לא להפריע”, תגובות המיזופוניה התגברו.

אצל מרקו, דפוסים של הפרעת אישיות נמנעת וכפייתית יצרו קרקע פגיעה במיוחד.

מצד אחד, צורך עז להיות טוב, מוסרי ולא מכביד; מצד שני, כעס על הדרישה המתמדת להסתגל, לוותר ולהצטמצם.

הקונפליקט הזה לא קיבל ביטוי ישיר במילים או בבקשות – אלא עבר התמרה סומטית-רגשית דרך מערכת השמיעה. המיזופוניה הפכה לערוץ הלגיטימי היחיד שבו כעס יכול להופיע מבלי לערער במפורש את יציבות הקשר.

מנקודת ראות התקשרותית, מתגלה כאן חרדת נטישה סמויה.

בקשה לצרכים בסיסיים, כמו מגורים נפרדים או הצבת גבולות, נחוותה כמעשה אנוכי, “כפוי טובה”, המאיים על הקשר עם ההורים. כך, האוטונומיה נחסמה מבפנים. הכעס שנוצר סביב החסימה הזו הופנה החוצה דרך תגובות עזות לרעש – במיוחד כשהוא הגיע מדמויות משמעותיות. העובדה שמיזופוניה הופיעה בעיקר בבית, ופחתה עם זרים או כאשר צרכיו של מרקו נענו, מחזקת את ההבנה הבינאישית של הסימפטום.

מהו טיפול MIT - טיפול בינאישי מטא-קוגניטיבי

פסיכותרפיה בגישת MIT (או Metacognitive Interpersonal Therapy) מתבססת על גישה מטה־קוגניטיבית עם מיקוד בינאישי, הקרובה ברוחה ל־IPT (פסיכותרפיה בין אישית) אך מרחיבה אותה באופן מהותי. 

כמו התערבויות מבוססות מנטליזציה, טיפול בינאישי מטה־קוגניטיבי ממקד את העבודה הטיפולית בפיתוח היכולת של המטופל לזהות מצבים מנטליים ולהבין אותם בזמן אמת, כפי שהם מתהווים ברגע הנוכחי. יכולת זו מוגדרת באמצעות מושגים חופפים חלקית של מטה־קוגניציה — כלומר, היכולת לחשוב על מחשבות, רגשות ומניעים, ולייחס להם משמעות תוך כדי התרחשותם.

בדומה ל־IPT, היא רואה בקשיים רגשיים תוצר של דפוסים חוזרים בתוך יחסים ומתמקדת באופן שבו האדם תופס אחרים, מגיב להם ופועל בתוך קשרים משמעותיים. עם זאת, MIT לא מסתפקת במיפוי הקשר או הקונפליקט, אלא בוחנת מדוע אותו מצב בינאישי נחווה שוב ושוב באותה דרך. היא מתמקדת במבנים פנימיים יציבים שמכתיבים איך האדם חווה קרבה, ביקורת או גבול, ואיך הוא פועל בתוך קשר כתוצאה מכך.

ההרחבה המרכזית של MIT נוגעת לעבודה על נקודת מבט של מטה־קוגניציה:

היכולת לזהות מצבים נפשיים, להבין מחשבות ורגשות כמצבים מנטליים משתנים ולהבחין בין חוויות בהווה לבין דפוסים שנוצרו בעבר.

בתוך כך, הטיפול ממפה סכמות בינאישיות, ״מצבי עצמי״ אופייניים ומעגלים בינאישיים בהם תפיסת האחר והעצמי מזינות זו את זו ומשמרות סבל.

במקום להתמקד רק בשיח על הקשר (בחדר או בחיים), MIT פועלת לשינוי אקטיבי של האופן בו המטופל חווה ופועל בתוך היחסים.

המטפל והמטופל בונים פורמולציה משותפת, עם עבודה חווייתית שכוללת ניסויים התנהגותיים ותרגול עמדות חדשות בקשרים קיימים.

כך נוצר שינוי מבני, לא רק תובנתי, כלומר שינוי באופן בו המטופל מארגן משמעות, מזהה רצון, מציב גבולות ומתמודד עם קונפליקטים בינאישיים ב״כאן ועכשיו״.

MIT כטיפול ממוקד במיזופוניה

הטיפול בגישת Metacognitive Interpersonal Therapy (MIT) לא כיוון תחילה להפחתת הרעש או לשליטה בתגובה, אלא להבנה משותפת של דפוסי היחסים שמפעילים את המערכת.

בשלב הראשון נבנתה פורמולציה משותפת, דרך עבודה עם אפיזודות חיים קונקרטיות: מה קורה רגע לפני ההתפרצות, אילו מחשבות עולות, מהי החוויה הגופנית, ואיזו עמדה בינאישית מופעלת.

בהדרגה התבהר שמיזופוניה מופיעה בעיקר כאשר מרקו חווה עצמו ככפוי, מצטמצם או נדרש לוותר על רצונו. הרעש הפך לסמן של מצב פנימי: “אני שוב לא נספר”. כאן נכנסה עבודת המטה-קוגניציה – היכולת לזהות שהחוויה בהווה נצבעת על ידי סכמות עבר של אשמה, חוסר זכאות ופחד מנטישה.

שלב השינוי כלל שילוב של טכניקות חווייתיות, ניסויים התנהגותיים ועבודה ישירה על גבולות וצרכים. הצעד המשמעותי ביותר היה מימוש הרצון לגור לבד – בקשה שממנה מרקו נמנע שנים. עצם ההסכמה של הוריו ערערה את הסכמה המרכזית: “אם אבקש – אאבד את הקשר”. במקביל, חלה ירידה חדה בעוצמת המיזופוניה, במיוחד במצבים משפחתיים.

העבודה לא עסקה רק בהפחתת סימפטום, אלא בבניית עצמי חדש: עצמי שמזהה רצון, מבטא צורך, ומסוגל לשאת אי-נוחות בינאישית מבלי לקרוס לאשמה או לזעם. ככל שהיחסים הפכו פחות כפייתיים ויותר הדדיים, פחת הצורך של הגוף “לצעוק דרך האוזניים”.

לסיכום, המקרה של מרקו ממחיש מצוין איך מיזופוניה יכולה לשמש ביטוי סומטי-רגשי לקונפליקטים של התקשרות, שליטה ואוטונומיה, בעיקר אצל מטופלים עם דפוסי אישיות נמנעים-כפייתיים.

טיפול פסיכולוגי במיזופוניה שמתמקד בוויסות רגשי ועוררות או בהימנעות מחשיפה לרעש, עלול לפספס את ליבת הבעיה.

לעומת זאת, עבודה בינאישית-מטה-קוגניטיבית מאפשרת לא רק הקלה סימפטומטית, אלא שינוי מבני באופן בו הוא חווה את עצמו בתוך מערכת יחסים.

התרומה המרכזית של מקרה זה היא נקודת ראות אינטגרטיבית חשובה:

כל אדם עם מיזופוניה יודע שלא מדובר בהפרעת ויסות חושי גרידא, אלא בתגובה גופנית חריפה שיש לה לעיתים קרובות זיקה להתרחשות פסיכולוגית מורכבת בתוך מערכת יחסים.

ככזו, היא ניתנת לשינוי דרך עיבוד המשמעות, הגבולות והקשר.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית - עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

Natalini, E., Fioretti, A., Eibenstein, R., & Eibenstein, A. (2024). Metacognitive Interpersonal Therapy for Misophonia: A Single-Case Study. Brain sciences, 14(7), 717. https://doi.org/10.3390/brainsci14070717

MacBeth, A., & Dimaggio, G. (2025). Metacognitive interpersonal therapy. In B. Bach (Ed.), ICD-11 personality disorders: Assessment and treatment (pp. 426–444). Oxford University Press. https://doi.org/10.1093/9780191964343.003.0024

מחשבה על התקף חרדה היא אחד האירועים המשתקים ביותר שאני שומע מאנשים שחיים עם חרדת נהיגה.

לא הפחד מהחרדה הוא הבעיה, אלא התסריט שנבנה סביבה. 

הפחד האמיתי הוא לא מהתקף החרדה, אלא מהתרחיש בו הוא יגרום לי לשיתוק מאיים, לאובדן שליטה ולסיכון חיים.

אם תרצו לקרוא יותר על טיפול CBT בחרדת נהיגה, מוזמנים/ות למאמר הרחבה שלנו בנושא. 

מה באמת מאיים בהתקף חרדה בזמן נהיגה?

ננסה לעצור רגע ולדייק את השאלה:

מה מאיים במחשבה על התקף חרדה בזמן נהיגה – החרדה עצמה, או מה שנדמה שהיא עלולה לגרום?

התקף חרדה מעלה עוררות, דופק ודריכות, אבל הוא אינו פוגע ביכולת הנהיגה הבסיסית.

הוא לא משתק שרירים, לא מכבה קוגניציה, ולא גורם לאיבוד שליטה מוטורית.

בפועל, רוב האנשים שפוחדים שלא יוכלו להמשיך לנהוג, ממשיכים גם כשהחרדה גבוהה מאוד.

לא בזכות כוח רצון יוצא דופן, אלא משום שהחרדה עצמה אינה פוגעת ביכולת הנהיגה.

מה שכן מחמיר את החוויה הוא המאבק בחרדה תוך כדי נהיגה:

בדיקות גוף חוזרות, חיפוש סימנים רפואיים, ניסיון להוריד דופק בכוח, או לוודא שוב ושוב שהכול בסדר.

כלומר לא הקושי לנהוג הוא שמחזיק את החרדה, אלא הספק המתמשך האם אצליח.

הספק הרפואי בזמן התקף חרדה בנהיגה

בשלב הזה עולה אצל רבים ספק נוסף, מוכר ומובן לגמרי:

אולי זה לא התקף חרדה, אלא אירוע רפואי?

הספק הזה אינו טעות,  הוא חלק מהחוויה, במיוחד כשהתחושות גופניות חזקות ומפחידות.

לכן ההבחנה בין חרדה לבין מצב רפואי אכן חשובה, אבל לא באופן בו רוב האנשים מנסים לעשות אותה בזמן אמת, תוך כדי נהיגה:

• בהתקף חרדה, התסמינים מופיעים בפתאומיות, מגיעים לשיא במהירות, ונחלשים גם בלי התערבות רפואית. הם נוטים להתגבר ככל שמפנים אליהם יותר קשב: בדיקות גוף חוזרות, ניטור דופק, ניסיון להרגיע בכוח או לוודא שוב ושוב שהכול בסדר. למרות העוצמה, אין החמרה מצטברת לאורך זמן, ואין קריסה תפקודית.

• מצבים רפואיים חריגים, לעומת זאת, מתפתחים בדרך כלל אחרת: לא בגלים חדים אלא באופן עקבי יותר; לא כתלות במחשבה או בקשב; ולא בהקשר צר וספציפי כמו נהיגה בלבד.

מעבר לכך, חשוב לומר זאת בזהירות ובכבוד לחוויה -

רוב האנשים שחווים התקפי חרדה בזמן נהיגה כבר עברו בדיקות רפואיות, ולעיתים יותר מפעם אחת, והן נמצאו תקינות.

הקושי אינו נובע מחוסר ידע, אלא מקושי להישען על הידע הזה כשהגוף נכנס לדריכות.

במצב כזה, כמו בהתמודדות עם חרדת בריאות או OCD, ניסיון לחזור ולבדוק, לשחזר או להוכיח לעצמנו שהכול תקין לא באמת מרגיע.

הוא מעניק הקלה רגעית,  אבל בטווח הארוך מנציח את הספק ואת הצורך הקומפולסיבי לבדוק שוב.

 חלק מהמתמודדים עם חרדת נהיגה נמנעים לגמרי מנהיגה,  אבל רבים מהמטופלים שראינו מנסים למצוא את הדרך הכי פחות מאיימת כדי להמשיך ולנהוג. 

מי שממשיכים לנהוג מאמצים בד״כ התנהגויות ביטחון:

העבודה הטיפולית היא לא לשכנע שהכול בטוח, אלא להפסיק לנהל בירור רפואי תוך כדי נהיגה.

ברגע שהפאניקה לפתור את הבעיה נפסקת, הספק מתחיל להיחלש. 

אני נזכר ב-מ׳, מטופל שנהג לשיר עם עצמו כאשר פגש את סימני השאלה התזזיתיים האלה בנהיגה. זה עבד לו.

הפחד מהפחד

בשלב הזה מתברר שהבעיה אינה הנהיגה, ואפילו לא ההתקף עצמו.

מה שמחזיק את החרדה הוא הציפייה הדרוכה: החשש שהפחד יחזור, בזמן שאין ממנו יציאה.

יובל חווה התקף חרדה משמעותי אחד בזמן נהיגה. לא רצף של אירועים, לא החמרה הדרגתית — אירוע חד־פעמי. ההתקף חלף, הוא המשיך לנהוג, הגיע ליעד, ולא קרה דבר חריג. הגוף נרגע, היום נמשך כרגיל.

אבל מאז, משהו השתנה. לא במהלך הנהיגה, אלא לקראתה.

כל נסיעה מתחילה בדריכות מוקדמת: מחשבה על האפשרות שזה יקרה שוב. לא משום שזה קורה בפועל, אלא משום שזה קרה פעם אחת. כך נוצר פער ברור: בפועל אין התקפים חוזרים בזמן נהיגה, אבל לפני כל יציאה מהבית יש חרדה. הגוף מגיב לא לזיכרון של סכנה ממשית, אלא לאיום עתידי: מה אם זה יחזור, דווקא עכשיו, דווקא כאן.

בהקשר של נהיגה, זה הופך את ההיגיון על פניו. יובל כבר יודע, מניסיון ישיר, שהוא מסוגל להמשיך לנהוג גם כשהחרדה עולה. זה כבר הוכח בפועל. אבל הידיעה הזו לא מרגיעה, כי החרדה אינה ניזונה ממה שקרה - אלא ממה שעלול לקרות. מהאפשרות שהפעם זה יהיה אחרת.

זהו המעבר מהתקף חרדה לחרדה מהתקף.

האירוע עצמו הסתיים מזמן, אבל המערכת הפנימית של יובל מתארגנת סביב מניעת הישנותו. וכך, הנהיגה — שבעבר הייתה פעולה אוטומטית — הופכת למבחן מתמשך: האם אצליח לעבור גם את הנסיעה הזו בלי שהחרדה תופיע?

מרגע שהנהיגה נתפסת כמצב שבו “אסור” להרגיש חרדה, כל תחושה גופנית קטנה — דופק מעט מואץ, נשימה מודגשת — הופכת לאות אזהרה. לא מפני שהיא מסוכנת, אלא מפני שהיא מסמנת שאולי התרחיש המפחיד מתחיל שוב. כך הנהיגה מפסיקה להיות פעולה אוטומטית, והופכת למעקב מתמשך אחר הגוף ולניסיון לעבור את הדרך “בלי שיקרה כלום”.

זהו מנגנון הפחד מהפחד: לא חרדה שמופיעה ויורדת, אלא מאמץ מתמיד למנוע אותה מראש — מאמץ שהוא עצמו משמר את הבעיה.

הפחד מהפחד בזמן נהיגה הוא לא פחד מהתקף חרדה עצמו, אלא מהאפשרות שהוא יופיע שוב במקום ללא מוצא. 

מרגע שהנהיגה הופכת לזירה שבה אסור להרגיש חרדה, כל תחושה גופנית קטנה מתפרשת כאיום, והמערכת נכנסת לדריכות יתר.

טכניקות הרגעה יכולות להקל לרגע, אבל לבדן הן אינן מספיקות, ולעיתים אפילו משמרות את הבעיה, משום שהן מחזקות את המסר שהחרדה מסוכנת ודורשת טיפול מיידי.

העבודה היעילה מתבססת על עקרונות CBT וחשיפה מותאמת לנהיגה:

זיהוי דפוסי המעקב והבדיקה, הפחתת התנהגויות ביטחון, ותרגול נהיגה גם בנוכחות חרדה – לא לאחר שהיא נעלמת.

כך נבנה מחדש אמון בגוף וביכולת לנהוג גם כשלא מרגישים “בסדר”.

שימו לב, המטרה אינה נהיגה נטולת חרדה, אלא נהיגה שאינה מנוהלת על־ידי חרדה.

כשהפחד מהפחד נחלש, גם ההתקפים עצמם מאבדים מכוחם.

מהו הטיפול הכי טוב לחרדה מנהיגה? 

CBT, או טיפול קוגניטיבי תהנהגותי: 

זה קצר, מבוסס מחקר, עם עבודת צוות של המטפל והמטופל, עם שיעורי בית ועבודה בין הפגישות וזה בעיקר עובד.

מה עושים בטיפול?

• זיהוי דפוסי המעקב, הבדיקה וההימנעות.

• חשיפה מדורגת לנהיגה גם כשהחרדה נוכחת, ולא רק כשהיא נעלמת.

• חיזוק אמון ביכולת לנהוג גם כשלא מרגישים “בסדר”.

המטרה אינה להגיע לנהיגה נטולת חרדה, אלא לנהיגה שאינה מנוהלת על־ידי חרדה.

כאשר הפחד מהפחד נחלש, גם ההתקפים עצמם הופכים נדירים, קצרים ופחות מאיימים.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

Hinch, W. (2021). Ways to overcome your driving-related panic attacks. Priory. https://www.priorygroup.com/blog/ways-to-overcome-your-driving-related-panic-attacks

בטיפול DBT מדברים הרבה על מסע משותף של מטפל ומטופל.

זו באמת דרך תהליכית ומפרכת שמחייבת הכנה והצטיידות, למידה על תיקוף עצמי, שיתוף פעולה אינטנסיבי ויכולת לשאת קושי. 

בדומה למודל הבית שפיתחה לינהאן, גם כאן יש ״קומות״, מתקדמים מהגהינום הרגשי שבמרתף לגבי הקומה השלישית והעליונה - היכן שראוי לחיות את החיים.

אז יש לנו מחויבות לטיפול, הפחתת התנהגויות מסכנות חיים או התנהגויות שמפריעות לטיפול וכמובן רכישה של שלל מיומנויות לוויסות רגשי. 

יש חלק מרכזי במסע, שנמצא קצת בצילן של המיומנויות, והוא זיהוי דפוסים פסיכולוגיים כרוניים שנרכשו שם ואז וממשיכים לנהל את ההתנהגות שלנו עד ימינו אנו. 

כאן נכנסות הדילמות הדיאלקטיות של לינהאן: 

זוגות של דפוסים קוטביים, שלכל אחד מהם שורשים ביולוגיים וסביבתיים.

אחת הדילמות שהכי משפיעה על היכולת לבקש עזרה היא הציר שבין כשירות למראית עין (Apparent competence) לבין פסיביות-אקטיבית (Active Passivity).

כמעט כל אדם עם קשיי ויסות רגשי (וכנראה כל אדם ככלל) מכיר את הדילמה שנוגעת לשאלה פשוטה לכאורה: 

איך מבקשים עזרה כשהדבר הכי מוקדם שלמדתי הוא שעדיף לא לבקש?

איך דילמה דיאלקטית מתפתחת? ילד רגיש בסביבה לא מתקפת

ילד שמגיע לעולם עם פגיעות רגשית גבוהה (זה משתנה ביולוגי) זקוק למישהו שיראה אותו כשהוא מאותת  למצוקה. בסביבה מתקפת, המבוגרים מזהים, מכוונים, מסייעים בוויסות, ומלמדים את הילד במידה טובה דיה איך לתקשר צורך. 

לעומת זאת, בסביבה לא מתקפת, הילד פוגש מסרים כמו "אתה מגזים", "קטן עליך", "זה לא נורא", או היעדר תגובה בכלל - הילד לומד שהרגשות שלו אינם רצויים או אינם מובנים. יתרה מכך, הוא לומד שכאשר בכל זאת קלטו שהוא צריך עזרה, זה קרה במקרה, כלומר העולם ניחש את הצרכים שלו. זה אומר שגם במצבים הכי קשים שלו הוא גדל בתחושה שאחרים אמורים להבין לבד. 

עם הזמן נוצרת דילמה פנימית בין שני קטבים שהאדם נע בין שניהם בתנודתיות בלתי נסבלת:

כשירות למראית עין (Apparent Competence)

 הילד לומד לטשטש מצוקה, להסיט את המוקד לאחר, ולהראות שהוא מסתדר.

 בבגרות זה נראה כך - 

• ״הכל יעבור״ גם כשיש סערה בפנים.
  
  

• בטיפול: דאגה לרווחת המטפל במקום הישענות עליו כבסיס לעזרה.
  
  

• הימנעות מבקשת עזרה גם ברגעים קיצוניים של עומס נפשי.
  
  

• תלות במנגנון בלתי אפשרי לפיו אחרים צריכים לנחש שהם במצוקה.

מכאן נוצרת חוויה של אי־נראות: ״אם אני לא אומר שקשה לי,  אף אחד לא יראה. ואם כבר יראה, הוא יחשוב שאני מגזים״.

פסיביות-אקטיבית (Active Passivity)

כשהתעלמות רגשית מצטברת לאורך שנים, האדם לומד דרך אחת להשיג עזרה, שהיא בערך ההיפך מכשירות למראית עין:

משבר, התפרקות, התמוטטות.

הוא מאבד שליטה באירוע קיצוני ומוחשי, מה שמהווה ערובה לכך שהסביבה סוף-סוף מתגייסת. לא מתוך בחירה, עכשיו הם חייבים.

דוגמאות יומיומיות:

• קריסה של לוחם מילואים באזרחות אחרי סבב בעזה.
  
  

• התנהגויות אובדניות (כמנגנון גיוס עזרה, לא מניפולציה).
  
  

• תלונה גופנית פסיכוסומטית אצל ילד “מושלם” שלא מבקש לעצמו כלום.
  
  

שני הקטבים, גם ״אני לא צריך כלום״ וגם ״אני קורס״, הם תוצרים לא יעילים שמגיעים מאותו מקור, שהוא היעדריכולת לדבר את המצוקה בצורה מדויקת ובטוחה.

משל האי של לינהאן

תחשבו על אדם שספינתו טבעה והוא ניצל לבדו לאי בודד.

עם הזמן הוא לומד לשרוד - איך לבנות מחסה, למצוא אוכל, להתגונן.

העולם המשיך בלעדיו, משוכנעים שהוא מת - אף אחד לא מחפש אותו. 

זוהי כשירות למראית עין: הוא נראה שורד, לגמרי לבד.

יום אחד מטוס חולף מעל האי.

 מה הסיכוי שיראו אותו?

 אם הוא יעמוד בשקט וינופף - אף אחד לא ייראה אותו.

 הדרך היחידה היא לייצר גירוי שלא ניתן להתעלם ממנו -  מדורה גדולה, עשן, משהו אקסטרים.

זה הנמשל של פסיביות-אקטיבית:

 הדרך היחידה של אדם לא-נראה לגרום לעולם לראות שהוא שם.

ב-DBT אנחנו לא מטיפים נגד הדפוס הזה, להפך, אנחנו מבינים מאיפה הוא מגיע, ומלמדים דרך שלישית, שהיא לבטא את המצוקה בזמן אמת, הרבנ לפני שהאש נדלקת.

מה קורה בטיפול?

המטפל יכול להישאב לשתי תגובות שגויות:

• להאמין לכשירות למראית עין - ולא לראות את המצוקה האמיתית.
  
  

• לשפוט פסיביות-אקטיבית כ״אקטינג אאוט״ במקום להבין אותה כקריאה לעזרה.

DBT מבקשת מהמטופל למצוא את הדרך שבאמצע, לזהות את הדפוס בזמן וללמד מיומנויות יעילות לבקשת עזרה - מכניזם שלא נרכש בילדות.

המטרה היא לא לתקן את הדפוס, אלא לפתוח אפשרות חדשה:

1. לזהות מצבים פנימיים של מצוקה בזמן אמת.
   
   

2. לתקשר אותם בפשטות ובבהירות, בלי לחוות כישלון ובלי לדרוש מאף אחד לנחש.
   
   

3. לבקש עזרה ישירה, יעילה, מותאמת לאדם ולמצב.
   
   

4. לזהות מתי אתה באחד מהקטבים של הדילמה ולא להיות במצב אוטומט.

במציאות בריאה אני לא ״או או״:

אני לא תמיד גיבור שמסתדר לבד וכמעט אף פעם לא אדם שבור. 

אני מישהו שחי בעולם בצורה אנושית, מתקפת, פעם מגיש עזרה ופעם מבקש אותה.

רום הטייס מספר את סיפורו, שממחיש הכי טוב את הדילמה המדוברת:

כתיבה: 

איתן טמיר, MA,

מטפל וראש המכון

מקורות:

Hylland, K. (2025, April 21). Active passivity vs apparent competence: Understanding a common DBT dilemma. DBT-UK. https://dbt-uk.com/active-passivity-vs-apparent-competence-understanding-a-common-dbt-dilemma/

Swenson, C. R. (2016). DBT principles in action: Acceptance, change, and dialectics. The Guilford Press.

מדריך CBT-מעשי לחיזוק ביטחון בנהיגה בלילה

אנחנו פוגשים במכון טמיר הרבה נהגים, גברים ונשים כאחד, שמדווחים על פער מובהק בין הביטחון שלהם בנהיגה ביום לנהיגה בשעות החשיכה.

אצל חלקם זה מתבטא בחשש מתמשך, אצל אחרים במידה של בושה, וגם בהימנעות שמצטברת ועם הזמן. 

המטרה שלנו כאן היא לפרק את הפחד לגורמים ולבנות מחדש תחושת שליטה.

תוכן העניינים

1. למה נהיגה בלילה מרגישה מסוכנת יותר
   
   
2. מה קורה בגוף ובתודעה בזמן נהיגה בחשכה
   
   
3. הימנעות והתנהגויוית ביטחון שמחזקות את הפחד לנהוג בלילה
   
   
4. איך מטפלים בחרדת נהיגה בלילה עם CBT וחשיפה הדרגתית
   
   
5. טכניקות יעילות שמפחיתות דריכות-יתר על הכביש
   
   
6. הבדלים בין נהיגה ביום לנהיגה בלילה
   
   
7. שאלות נפוצות (FAQ)

למה נהיגה בלילה מרגישה מסוכנת יותר?

כשנוהגים בחושך, המוח עובד עם הרבה פחות מידע ויזואלי ממה שהוא מקבל בשעות היום.

במקום לראות תמונה מלאה וברורה, המוח משלים עצמאית פערים תפיסתיים, על בסיס הערכה וניסיון - ככל שהמידע חלקי יותר, תחושת הוודאות יורדת והדריכות עולה.

ההשפעה הזו מתחזקת בגלל כמה גורמים שכיחים:

• שדה ראייה מצומצם עם ניגודיות (קונטרסט) נמוכה, שמקשים להעריך מרחקים ומהירות של רכבים אחרים. 

• סנוור מאורות גבוהים של רכבים שבאים ממול, מה שיוצר רגעים קצרים של בלבול וחוסר אוריינטציה. 

• עייפות טבעית של שעות הערב שמפחיתה קשב וריכוז.

• עומס קוגניטיבי שנדרש כדי לפצות על החסרים בתמונה החזותית.

בסופו של יום, גם נהגים מיומנים חווים בלילה יותר מתח, עסוקים יותר בבדיקות מיותרות של הדרך והרבה פעמים מרגישיים פחות ביטחון על ההגה.

מה קורה בגוף ובתודעה בזמן נהיגה בחשכה?

בנהיגה בלילה הגוף נכנס לדריכות טבעית, אבל רבים מפרשים את התחושות הללו כאות לסכנה ממשית. הדופק שעולה מרגיש כמו “אני מאבד שליטה”, יובש בפה או רעד מתפרשים כ”התקף חרדה מתחיל”, ורגע של סנוור נדמה כ”אני לא רואה כלום, אני עלול לסטות”.

אלה תגובות גופניות רגילות למצבי עומס. הבעיה מתחילה כשמפרשים אותן כאיום. הפחד נובע מהמשמעות שהמוח מעניק לתחושה — לא מהתחושה עצמה.

הימנעות והתנהגויוית ביטחון שמחזקות את הפחד לנהוג בלילה

כשאדם מפסיק לנהוג עם רדת החשכה, החרדה אכן פוחתת לרגע - אבל זה בדיוק מה שמחזק את הדפוס.

כמו בכל הפרעות החרדה, המוח לומד שההימנעות עוזרת ובפעם הבאה החושך ירגיש מסוכן אף יותר. ככה זה. במקום להיחשף בהדרגה וללמוד צעד אחר צעד בלילה שהנהיגה אפשרית, נוצר מעגל שמקבע את הפחד.

עם הזמן מתפתחות גם התנהגויות ביטחון:

למשל, להקפיד לנסוע רק ברחובות מוארים, לבחור מסלול ארוך יותר אבל פחות מאיים, להיצמד למלווה שנותן תחושת שליטה, או אפילו לבטל לגמרי נסיעות ליליות.

יש מי שמוסיפים לזה מנגנוני פיצוי, כמו בדיקות חוזרות של הכביש, אחיזה חזקה מדי בהגה, האטה לא נחוצה. כל ההתנהגויות הללו מעניקות תחושת ניהול ושליטה אבל מה שהן עוזות הכי טוב זה לשמר את הדריכות.

במילים אחרות, הן פועלות בדיוק הפוך ממה שאנחנו מקווים:

אלה לא התנהגויות ששומרות עלינו, הן מונעות מהמוח ללמוד מידע חדש שמערער את הפחד.

התחום שלנו בחרדת נהיגה שייך לפסיכולוגיה של הלמידה -  התניה שנרכשה ועכשיו צריך להכחיד אותה. אבל במקום ללמוד שהחושך לא מסוכן כשלעצמו, החרדה נשארת יציבה, ולעיתים קרובות גם מתרחבת כדרכה למצבי נהיגה נוספים.

איך מטפלים בחרדת נהיגה בלילה עם CBT וחשיפה הדרגתית?

טיפול בחשיפה, חלק מרכזי בכל טיפול CBT בפוביה, מביא את הגוף ואת המערכת הקוגניטיבית להתוודעות מחודשת עם הנהיגה בחשכה.

ב-CBT אנחנו משתמשים ברעיון של חשיפה הדרגתית:

כניסה לרכב דומם, נסיעות קצרות, ואז התרחבות הדרגתית לתנאים פחות נוחים.

המטרה היא לא להעלים את התחושות, אלא לאפשר למוח ללמוד שאפשר לנהוג גם כשהדריכות עולה.

החוויה המצטברת של הצלחה, יחד עם הבנה של המטופל שהוא שולט בשינוי, מפרקים את האסוציאציה בין לילה לסכנה.

טכניקות יעילות שמפחיתות דריכות-יתר על הכביש

• נשימת 4 על 4 על 4, מייצבת את מערכת העצבים ומורידה את רמת הדריכות.

• מיקוד מבט קדימה מפחית עומס מהשוליים ומהפרטים המבלבלים סביב.

• תיוג התחושות בעזרת מיינדפולנס - “זה דופק מהיר, לא סכנה” - מחזיר פרופורציה ומפחית עיוותי חשיבה.

• תכנון מסלול מראש מפחית אי־ודאות, ועצירות רענון קצרות משקמות ריכוז ושומרות על נהיגה רגועה יותר.

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

Guariglia, C., Russo, S., Nori, R., Bonavita, A., & Piccardi, L. (2025). May reducing driving-related phobia recover developmental topographical disorientation? A case report. Applied Neuropsychology: Adult, 33(2), 588–600. https://doi.org/10.1080/23279095.2025.2462619 

איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA) פרסם לאחרונה 3 הנחיות קליניות חדשות לטיפול ב-PTSD ובטראומה מורכבת.

העדכון מציג שינוי כיוון, בו מתקיים מעבר מהתמקדות בתסמינים בלבד לעבר ראייה מערכתית של האדם, ההקשר והמורכבות המצטברת של פגיעות נפשיות.

מאז 2020 חווינו רצף של מצבי דחק גלובליים ומקומיים. בעולם דובר בעיקר על המגפה; בישראל נוספו 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת מאז.

המציאות הזו הגבירה את המודעות לכך שטראומה היא חוויה שכיחה הרבה יותר מכפי שנחשבה בעבר — ומכאן הצורך בהנחיות קליניות מקיפות יותר.

מה השתנה?

ההנחיות הקודמות מ-2017 נשענו על סקירה שיטתית יחידה. העדכון הנוכחי מבוסס על 15 סקירות שיטתיות, ומרחיב משמעותית את סוגי התוצאות הטיפוליות הנבחנות: לא רק הפחתת תסמיני PTSD, אלא גם שימוש בחומרים, ויסות רגשי, מחשבות אובדניות, ודיסוציאציה. זוהי תנועה מגישה ממוקדת-סימפטום לגישה שמנסה להבין את האדם כולו.

אחד החידושים הבולטים הוא ההעמקה בטראומה מורכבת. בניגוד לאירוע חד-פעמי כמו תאונת דרכים, טראומה מורכבת נוצרת מחשיפה מתמשכת לאירועים בין-אישיים קשים — לרוב לאורך הילדות. לפי ICD-11, PTSD מורכב כולל בנוסף לקריטריונים הקלאסיים של PTSD עוד שלושה ממדים: קשיי ויסות רגשי, דימוי עצמי שלילי וקשיים ביחסים בין-אישיים.

במרכז העבודה הטיפולית עומדת ההבנה שלרבים מהמטופלים לא היו בילדותם התנאים לבניית תחושת עצמי יציבה ומיומנויות ויסות. לכן, טיפול בטראומה מורכבת נוגע כמעט תמיד ביותר ממוקד אחד — רגש, זהות, קשרים ומשאבים לויסות.

מודל HISTORY: מסגרת עבודה למטפלים

הנחיות ה-APA מציגות את מודל HISTORY, שמרכז שבעה עקרונות מנחים לעבודה עם טראומה מורכבת. הדגש הוא על גישה הומניסטית, תכנון גמיש ורגיש להקשר, והבנה שהקשר הטיפולי הוא תשתית מרכזית ליציבות, ביטחון וריפוי.

המודל נועד להכווין מטפלים לתפיסה רחבה: טיפול בטראומה אינו רק הפחתת תסמינים, אלא גם בניית יכולת לשאת רגשות, לשקם דימוי עצמי וליצור קשרים בטוחים יותר — מטרות שמחייבות גמישות, קשב ודיוק קליני לאורך כל הדרך.

שמי רותם, אני מאמינה כי בכוחו של טיפול לייצר החזקה נפשית ולהוות קרקע לצמיחה והתפתחות אישית ובינאישית בריאה.

אני מאמינה כי קשר טיפולי יציב שנבנה בתוך מרחב המספק ביטחון, מכיל פוטנציאל להפנמות מיטיבות ובכך גם להתמרה ולשינוי. הכמיהה של המטופל להבנה ולנראות על מגוון חלקיו פוגשת אותי כמטפלת המחויבת להקשבה פעילה, סקרנות והדהוד תוך שאני משלבת במידת הצורך גם כלים הבעתיים שונים וכלים מתחום ה CBT לצרכי ויסות והרגעה.    

את דרכי האקדמית התחלתי ב 2005 בלימודי התואר השני ותעודת מטפלת באוניברסיטת חיפה במסלול לביבליותרפיה אותו סיימתי בהצטיינות.

ביבליותרפיה היא ענף בתוך משפחת הטיפול באומנויות אשר מציבה בדיאלוג הטיפולי גם תהליכי קריאה בטקסטים וכתיבה מסוגים שונים. במשך השנים בהן אני עוסקת בטיפול,

אני מגלה ומופתעת כל פעם מחדש כי שילוב הכלים הביבליותרפיים בטיפול חושף את האזורים היצירתיים בנפש ומעודד התפתחות והתבוננות עצמית באופן שאינו מאיים ואף מסקרן ומרחיב את הנרטיב האישי. 

במהלך שנות עבודתי הרחבתי את הכשרתי גם לתחום הטיפול הדיאדי המבוסס קשר הורה- ילד ומעמיק את המבט הטיפולי על היחסים ועל חוויות של התקשרות לסוגיה השונים. הטיפול הדיאדי מרתק, מעניין ויעיל בהיותו in vivo של הקשר ודינמיקת היחסים החיה בין ההורה לילדו.ה.  

את לימודי הפסיכותרפיה בגישה פסיכודינמית עשיתי בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב בתכנית למבוגרים ובמהלכם העמקתי והרחבתי את הידע המקצועי שלי ואת המיומנות הטיפולית. 

במסגרת עבודתי בבית חולים "לב השרון" תחת המערך לטיפול בטראומה מינית, למדתי גישות ממוקדות טראומה כגון EMDR  שלב 1 ו-2 וגם את פרוטוקול ה- PE לטיפול ב PTSD. בעבודתי זו השתלבתי במחלקה המשפטית, במחלקה פסיכו-גריאטרית, במרפאת "נובה" ובעבודה אינטנסיבית עם נפגעות ונפגעי טראומה מינית במערכים השונים של בית החולים. 

בעבר עבדתי כתרפיסטית וכמדריכה בצוות המוביל במערכת החינוך והתנסיתי בעבודה עם ילדים על הרצף התקשורתי, עם ילדים המתמודדים עם חרדה, קשיי הסתגלות וקשיים במיומנויות החברתיות. 

לצד עבודתי כמטפלת בקליניקה ועמיתת מכון טמיר בצור יגאל,  אני חלק מצוות ההכשרה בתכנית ללימודי תואר שני בביבליותרפיה במכללת סמינר הקיבוצים ומרצה בשנים א', ו- ג' (הדרכה על ההכשרה המעשית וקורס "סיפורי ילדים בטיפול") כיום אני עובדת גם בנט"ל בהנחייה תחת מערך הנפגעים של צה"ל ובחוסן ארצי.  

העיניים רעבות

והאזניים צמאות

לדבר הזה.

אני לא יודע 

איך קוראים

לדבר הזה.

אולי קוראים לו

משהו,

לדבר הזה. 

והלב צמא- פועם,

והלב רעב- נושם, 

מחכה למשהו

שאין לו שם. 

משהו/ שלומית כהן אסיף ( מתוך "הצבע השמיני", 2014 בהוצאת צלטנר ספרים) 

תאמו שיחת ייעוץ

עם ראש המכון:

איך אנשים חכמים מקבלים נתונים שקריים כאמת? 

מחקר חדש מציע שהגורם החזק ביותר לאימוץ מידע כוזב אינו השקפה פוליטית, רמת השכלה או סגנון חשיבה, אלא תפיסה סימבולית של כוח וחולשה.

הרעיון הוא שאם מישהו הצליח לגרום לך לשנות דעה - הוא ניצח, אתה הפסדת. 

לכן, היצמדות לטענה שכולם טוענים שהיא שקר זה מחזקת את ההנחה שאתה לא זורם עם כולם, ולא שייך לעדר של אף אחד: ככל שהשקר יותר בוטה, כך מרשים יותר לעמוד מאחוריו. 

גורמים מוכרים לאימוץ פייק ניוז

השאלה למה אנשים תומכים במידע הנשען על דיס-אינפורמציה העסיקה חוקרים כבר שנים, ויש לנו תשובות די טובות.

לפי ד"ר רות מאיו, חוקרת באוניברסיטה העברית יש כמה סיבות לכך שבני אדם נוטים להאמין במידע כברירת מחדל:

• בקרה על אינפורמציה דורשת מאמץ מחשבתי. אם אנחנו עייפים, מוצפים, או לא מכירים את הנושא לעומק, קל יותר לקבל מה שמציגים לנו.

• גורם מרכזי נוסף הוא אי-אמון. כשהציבור לא סומך על מוסדות המדינה ועל התקשורת, הוא פונה לחפש מידע במקומות אחרים - בקבוצת השייכות, אצל אנשים שדומים לו, שחולקים את אותה תפיסת עולם. במצב כזה, גם מידע שגוי יכול להיקלט כאמין, כל עוד הוא מגיע מ"אחד משלנו".

• ויש עוד בעיה: שקרים הם יותר אטרקטיביים.-  יש בקשר משהו דרמטי, מפחיד, סנסציוני, בעוד שהאמת היא לרוב משעממת ואפרורית. הסבר מדעי יבש על בטיחות חיסונים לעולם לא יצליח להתחרות בכותרת כמו "חיסונים גורמים לאוטיזם". 

כל ההסברים האלה מניחים שאנשים רוצים לדעת את האמת - אבל הם פשוט טועים, מוטעים, או לא סומכים על המקורות הנכונים.

מחקר חדש שפורסם ב-Journal of Social Psychology מציע הסבר מכיוון חדש ודי מפתיע.

ככל שהשקר יותר בוטה, ככה זה יותר מרשים

החוקרים סקרו למעלה מ-5,500 אנשים בשמונה מדינות, ומצאו שהגורם החזק ביותר לאימוץ Fake news לא היה השקפה פוליטית, גם לא סגנון קוגניטיבי וגם לא רמת משכל. 

הגורם המכריע היה תפיסה סימבולית של כוח וחולשה.

במילים פשוטות, יש אנשים שרואים בכל ויכוח ציבורי מלחמה פסיכולוגית.

במצב כזה, המטרה אינה לברר מהי האמת, אלא להראות מי שולט.

דוגמא מקומית

דמיינו פוסט שמופץ ברשתות: "בג"ץ קיבל מיליונים מהאיחוד האירופי". 

זו טענה שמאוד קל לבדוק ולהפריך. 

אז איך זה שאנשים ממשיכים לשתף?

לפי המחקר, עבור חלק מהמשתתפים ההיגיון עובד כך:

• לשתף את הפוסט = להראות שאני לא נכנע לערוצי התקשורת המסורתיים, לאקדמיה, ל"אליטות".

• מישהו מפריך אותי = מצוין, הוא מגיב, הוא מתגונן, הוא חלש.

• אני נותר יציב בעמדתי = ניצחון. הוכחתי שאי אפשר לשלוט בי.

ככל שהטענה קלה יותר להפרכה, ההיצמדות אליה דווקא מעידה על יותר "עוצמה" - כי היא מראה עד כמה אתה מוכן ללכת.

למה בדיקות עובדות לא עובדות?

כאן נמצאת התובנה המטרידה באמת: אם מישהו תופס את המציאות כקרב סימבולי, אז כל הפרכה רק מחזקת אותו. העיתונאי שמתקן? הוא "נסער", הוא "מגיב", הוא הפסיד.

המחקר מצא גם קשר חזק בין תפיסה זו לבין עמדות סמכותניות - תמיכה בשלטון יד חזקה, אמונה שקבוצות מסוימות צריכות לשלוט באחרות.

אין פתרון קסם, אבל המחקר כן עוזר להבין שגם אם אתם משוכנעים מבפנים בתוקפו של מידע חדשותי, עצרו לרגע ונסו להבין האם אתם לא שרויים במצב תודעתי בו אתם מקבלים שקר כאמת, מבלי לתת לעובדות להפריע.

Stein, R., Rutchick, A. M., Sin, A. Y., & Jarrin Rueda, L. F. (2025). Symbolic show of strength: a predictor of risk perception and belief in misinformation. The Journal of Social Psychology, 1–27. https://doi.org/10.1080/00224545.2025.2541206

המכון למחקרי ביטחון לאומי. (2022, 20 בפברואר). למה אנחנו מאמינים לפייק ניוז? על המנגנונים הפסיכולוגיים שגורמים לנו להאמין בפייק ניוז וההתמודדות עם התופעה. https://www.inss.org.il/he/publication/למה-אנחנו-מאמינים-לפייק-ניוז-על-המנגנו/