בטיפול CBT בחרדה אפשר לפעמים להרגיש שינוי כבר במהלך השבועות הראשונים, אבל אצל אנשים אחרים השיפור מתפתח בהדרגה לאורך כמה חודשים. הקצב תלוי בסוג החרדה, בחומרתה, במידת ההימנעות ובאפשרות ליישם את העבודה הטיפולית בחיי היומיום. חשוב לדעת שהסימן הראשון להתקדמות אינו תמיד תחושת רגיעה: לפעמים השינוי מתחיל בכך שמצליחים לעשות משהו שעד לא מזמן נמנענו ממנו.

אחת הציפיות הנפוצות בתחילת טיפול היא להרגיש פחות חרדה אחרי מספר פגישות. זו ציפייה מובנת, במיוחד כשהחרדה כבר גובה מחיר בשינה, בעבודה או ביחסים עם אחרים. אלא שב־CBT השיפור אינו מתרחש בהכרח בקו ישר. יש שבועות שבהם מרגישים הקלה, ולצידם תקופות שבהן מתנסים במצבים מאתגרים והחרדה דווקא מורגשת יותר.

בטיפול CBT ממוקד חרדה כללית נהוג לעיתים לעבוד במסגרת של כ־8 עד 20 מפגשים, אם כי משך הטיפול משתנה בהתאם לאבחנה, לפרוטוקול הטיפולי ולצרכים האישיים.

המספר הזה אינו מבטיח שהחרדה תיעלם בתום התקופה, וגם אינו אומר שטיפול ממושך יותר מעיד על כישלון.

נניח שאדם נמנע במשך שנים מנסיעות ברכבת מחשש שיחווה התקף חרדה.

בתחילת הטיפול הוא לומד לזהות את הפחד מהתחושות הגופניות ואת הדרכים שבהן הוא מנסה למנוע אותן.

בהמשך הוא מתחיל להתנסות בנסיעות קצרות. ייתכן שהדופק עדיין מאיץ ושהמחשבה "אני חייב לרדת בתחנה הבאה" ממשיכה להופיע, אבל עצם היכולת להישאר ברכבת עשויה להעיד על שינוי משמעותי.

לכן, לצד השאלה כמה חרדה מרגישים, כדאי לשים לב גם למה שהחרדה כבר אינה מונעת מאיתנו לעשות.

האם יש פחות ביטולים ברגע האחרון?

האם קל יותר להתמודד עם חוסר ודאות?

האם אפשר להישאר במצב לא נוח בלי לחפש מיד דרך להימלט ממנו?

גם העבודה בין הפגישות משפיעה על התהליך.

תרגול מותאם מאפשר לבדוק בחיים עצמם את מה שנלמד בחדר הטיפול, ולא רק להבין אותו מבחינה שכלית.

אם לאחר תקופה של עבודה משותפת אין שינוי מורגש בתסמינים או בתפקוד, כדאי להעלות זאת עם המטפל. אפשר לבחון מחדש את מטרות הטיפול, את אופי התרגול ואת ההתאמה של ההתערבות לקושי.

בטיפול CBT, השיפור החשוב ביותר אינו תמיד הרגע שבו החרדה נעלמת, אלא הרגע שבו היא מפסיקה לקבוע עבורנו מה אפשר ומה אי אפשר לעשות.

Curtiss, J. E., Levine, D. S., Ander, I., & Baker, A. W. (2021). Cognitive-Behavioral Treatments for Anxiety and Stress-Related Disorders. Focus (American Psychiatric Publishing), 19(2), 184–189. https://doi.org/10.1176/appi.focus.20200045

חרדה יכולה להימשך גם כאשר טיפול CBT מתחיל לעזור, משום שהשינוי בדפוסי החשיבה וההתנהגות אינו תמיד מלווה בירידה מיידית בתחושת הפחד.

לעיתים המטופל עדיין מרגיש חרדה, אבל כבר נמנע פחות, מתמודד עם מצבים שבעבר הפחידו אותו ומצליח לוותר על בדיקות חוזרות או חיפוש אישורים שמעניקים הקלה זמנית.

כל אלה עשויים להיות סימנים להתקדמות, אבל יחד עם זאת, חשוב לבחון גם אם חלה ירידה בעוצמת החרדה, בתדירותה ובפגיעה בתפקוד.

כאשר לאורך זמן אין שיפור משמעותי, כדאי לבדוק עם המטפל אם תוכנית הטיפול מתאימה או דורשת שינוי.

יש משהו מאוד מתסכל בהגעה מושקעת בטיפול בחרדה, שבוע אחרי שבוע, להשקיע זמן, להכין שיעורי בית ולהוציא כסף ואז לגלות שהחרדה עדיין מחכה לכם מעבר לפינה, רגע אחרי שיצאתם מהקליניקה, או שהיא צצה במקומות הכי לא מתאימים.

טבעי במצב כזה שמתעוררת מחשבה חדשה:

אולי CBT פשוט לא מתאים לי?

אולי אני עושה משהו לא נכון?

הציפייה להרגיש פחות חרדה היא טבעית, הרי זו אחת הסיבה שבגללה פניתם לטיפול.

עם זאת חשוב לדעת שבתחילת טיפול CBT לא תמיד מתרחש שינוי מיידי בעוצמת הפחד. לעיתים מה שמשתנה קודם הוא האופן בו האדם מגיב אליו.

מטופל שסובל מחרדת בריאות, למשל, חווה כל מיחוש בחזה כסכנה שהייתה שולחת אותו לחיפוש ממושך בגוגל, למדידת דופק או לבקשת אישור מבני המשפחה שהכול בסדר.

עכשיו הוא עדיין נבהל כשהוא מרגיש תחושה גופנית לא מוכרת, אבל מצליח להימנע מבדיקות חוזרות שאינן נחוצות מבחינה רפואית, ולהמשיך בפעילות שתכנן.

מבחינתו, החרדה עדיין קיימת ונוכחת ולכן אולי נדמה לו שהטיפול לא עזר.

מבחינה טיפולית, לעומת זאת, התרחש שינוי משמעותי:

הוא לומד לשאת חוסר ודאות בלי להגיב אליה מיד בחיפוש סיגנל הרגעה.

כמובן, אין הכוונה להתעלם מתסמינים חדשים או מדאיגים שדורשים בירור רפואי, אלא לצמצם בדיקות חוזרות שהפכו לחלק ממעגל החרדה.

אותו עיקרון מופיע גם בחרדה חברתית.

אדם שפעם היה מבטל מפגשים בגלל החשש ממבוכה עשוי להתחיל להגיע אליהם, גם אם הוא עדיין מסמיק, מזיע או מתרגש.

החרדה לא נעלמה, אבל היא כבר אינה קובעת באופן מוחלט את התנהגותו.

בטיפול CBT השינויים הללו אינם מקריים.

אחת המטרות היא לשנות דפוסים שמשמרים חרדה, כמו הימנעות, פרשנות קטסטרופלית של תחושות גופניות, עיוותי חשיבה או ניסיון להשיג ודאות מוחלטת לפני כל פעולה. כאשר הדפוסים האלה נחלשים, האדם עשוי להרגיש בהדרגה יותר חופש גם אם תסמיני החרדה ממשיכים להופיע.

חשוב לא להפוך את הרעיון הזה לתירוץ להתעלמות מחוסר התקדמות, בעיקר אצל מטופלים שסובלים מחרדה ומהיעדר אסרטיביות.

חשוב לדבר על זה עם המטפל - CBT הוא טיפול מבוסס ראיות, אבל הוא אינו עובד באותה מידה עבור כולם, ולא כל תוכנית טיפולית מתאימה לכל אדם. ירידה בעוצמת החרדה ובתדירותה היא בהחלט יעד חשוב, לצד השיפור בהתנהגות ובתפקוד.

כדי להבין מה באמת קורה בטיפול, כדאי להשוות את המצב הנוכחי לנקודת ההתחלה.

לא רק לשאול האם הייתה חרדה השבוע, אלא לבחון כמה זמן היא נמשכה, כמה היא הפריעה לחיים, מה עשיתם בעקבותיה והאם הצלחתם להתמודד אחרת.

לפעמים מתגלים ככה שינויים שקשה להרגיש מבפנים, במיוחד כשעדיין יש ימים קשים.

מטפלי CBT יכולים להיעזר גם בשאלונים ובמעקב אחר מטרות מוגדרות.

לדוגמה, שאלון GAD-7 מאפשר לעקוב אחר חומרת תסמיני חרדה כלליים, ובמצבים מסוימים משתמשים במדדים ייעודיים להפרעת החרדה שבה מטפלים.

המדידה אינה מחליפה את הראיון הטיפולי, אבל היא יכולה לעזור להבחין בין תחושה שהכול נשאר אותו דבר לבין שינוי שאפשר לזהות לאורך זמן.

לפעמים דווקא כאשר מתחילים להתמודד עם מצבים שמהם נמנענו, החרדה נעשית מורגשת יותר. אדם שחוזר לנהוג אחרי תקופה ארוכה של הימנעות עשוי לחוות יותר רגעי פחד מאשר בתקופה שבה פשוט נשאר בבית. אין בכך הוכחה שהטיפול מצליח, אבל גם לא בהכרח סימן לכישלון. השאלה היא האם ההתנסויות מתוכננות, מותאמות ומאפשרות למידה שמקדמת את מטרות הטיפול.

ומה אם באמת לא חל שינוי?

במקרה כזה חשוב לדבר על זה באופן ישיר.

יתכן שהתרגילים אינם מתאימים, שההמשגה הטיפולית אינה מדויקת מספיק, שקיימים קשיים נוספים שלא קיבלו מענה או שהקצב אינו מתאים.

לפעמים אפשר לשנות את אופן העבודה במסגרת אותו טיפול, ובמקרים אחרים כדאי לשקול הערכה נוספת, התאמה של הגישה הטיפולית או פנייה לאיש מקצוע אחר.

גם התחושה האישית כלפי המטפל חשובה. טיפול פסיכולוגי לא אמור להיות נעים על הזמן, במיוחד כשמתמודדים עם הפרעות חרדה, אבל צריך להיות בו מקום לשאול שאלות, להביע ספקות ולדבר על חוסר שביעות רצון. אם קשה לומר למטפל שהטיפול לא עוזר, גם זה נושא ראוי לשיחה.

בסופו של דבר, השאלה אינה אם אתם עדיין מרגישים חרדה, אלא מה השתנה ביחסים שלכם איתה ובאופן שבו אתם חיים.

האם אתם עושים דברים שבעבר נמנעתם מהם?

האם הפחד תופס פחות זמן ותשומת לב?

האם אתם מסוגלים להתמודד עם חוסר ודאות בלי להרגיש שחייבים לפתור אותו מיד?

המשך הופעת החרדה אינו שולל התקדמות בטיפול CBT, אבל גם לא צריך להסתפק בהבטחה שהשיפור עוד יגיע.

טיפול טוב מאפשר לבחון יחד מה משתנה, מה עדיין קשה ומה אפשר לעשות אחרת.

המטרה היא לא רק ללמוד לחיות לצד החרדה, אלא גם להפחית את המצוקה ואת המחיר שהיא גובה מהחיים.

Chand SP, Kuckel DP, Huecker MR. Cognitive Behavior Therapy. [Updated 2023 May 23]. In: StatPearls [Internet]. Treasure Island (FL): StatPearls Publishing; 2023 Jan-. Available from: https://www.ncbi.nlm.nih.gov/books/NBK470241/

• איך יכול להיות שאדם שסובל מכאב נפשי עז בוחר לגרום לעצמו גם כאב גופני?

• איך זה שנערה שחווה דחייה חברתית עשויה לפצוע את עצמה דווקא ברגעים שהיא הכי זקוקה לנחמה?

• מה מסביר את זה שאדם שמבקש להשיג שליטה על רגשותיו מפתח תלות בהתנהגות שמצמצמת את חופש הבחירה שלו?

• איך אפשר להסביר מצב שבו אדם משתוקק שמישהו יראה את המצוקה הנפשית שלו, ובאותו זמן מתאמץ להסתיר את הפציעות?

כל השאלות האלה ממחישות את המורכבות הפסיכולוגית של פגיעה עצמית, ומובילות אותנו אל אחד מעקרונות היסוד של טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT):

שתי חוויות, עמדות או נטיות שנראות מנוגדות עשויות להתקיים בעת ובעונה אחת, והבנת המתח ביניהן יכולה לפתוח אפשרויות חדשות לשינוי.

מה פגיעה עצמית?

פגיעה עצמית לא אובדנית (Non-Suicidal Self-Injury, או NSSI) מוגדרת כפגיעה מכוונת ברקמות הגוף, בהיעדר כוונה למות כתוצאה מהמעשה.

ההתנהגות יכולה למלא פונקציות פסיכולוגיות שונות, ובהן הפחתת מצוקה רגשית, התמודדות עם תחושת ריקנות או ניתוק, ענישה עצמית וביטוי של צרכים בין־אישיים.

על אף שהפגיעה מתרחשת ללא כוונה אובדנית באותו מעשה, היא קשורה לסיכון מוגבר להתנהגות אובדנית בעתיד, ולכן מחייבת התייחסות קלינית רצינית והערכת סיכון מתמשכת.

מנקודת מבט דיאלקטית, פגיעה עצמית עשויה לבטא צרכים, רגשות ודחפים מנוגדים לכאורה. אדם עשוי לפגוע בגופו בניסיון להקל על כאב נפשי, לחפש תחושה גופנית כדי להתמודד עם קהות רגשית, או להעניש את עצמו בתקווה להפחית אשמה ובושה. במקרים מסוימים ההתנהגות מספקת הקלה מיידית, אך בטווח הארוך היא עלולה להעמיק את המצוקה, להגביר בושה ולחזק את התלות בפגיעה העצמית כאמצעי לוויסות רגשי.

מרשה לינהאן, מפתחת ה-DBT, הכירה מקרוב את המורכבות הזאת גם מתוך חייה האישיים. בממואר שלה, Building a Life Worth Living, היא מתארת משבר נפשי קשה שהחל בשלהי גיל ההתבגרות, אשפוז פסיכיאטרי ממושך והתנהגויות חוזרות של פגיעה עצמית, לצד מצוקה אובדנית משמעותית. חוויותיה האישיות היו חלק מהרקע להתפתחות מחויבותה המקצועית לסייע לאנשים המתמודדים עם סבל נפשי קיצוני והתנהגויות מסכנות חיים.

אחת התרומות המרכזיות של DBT לטיפול בפגיעה עצמית היא ההתייחסות אליה כהתנהגות שאפשר להבין באמצעות התנאים שקדמו לה והתוצאות שמשמרות אותה. במקום להסתפק בתיאור הפציעה או בחומרתה, המטפל מבקש להבין איזו פונקציה ההתנהגות ממלאת עבור האדם המסוים, באילו נסיבות היא מתרחשת ואילו תוצאות מיידיות מגבירות את הסבירות שתתרחש שוב.

ההבנה הפונקציונלית הזאת עומדת בבסיס אחת הדיאלקטיקות הטיפוליות החשובות ביותר ב-DBT: המטפל מכיר בכך שהפגיעה העצמית עשויה לספק למטופל הקלה ממשית בטווח הקצר, ובו בזמן פועל בנחישות להפסקתה בשל הסיכונים והמחירים הכרוכים בה.

כאן נפגשים שני עקרונות מרכזיים של הגישה, קבלה ושינוי.

המטפל מתקף את החוויה הרגשית ואת הנסיבות שהפכו את הפגיעה העצמית לתגובה מובנת בהיסטוריית הלמידה של המטופל, ובמקביל מסייע לו לפתח התנהגויות חלופיות שיאפשרו לו להתמודד עם מצוקה, לווסת רגשות ולבקש עזרה בדרכים בטוחות ויעילות יותר.

העמדה הדיאלקטית מאפשרת לראות בפגיעה העצמית התנהגות מורכבת שעשויה למלא כמה פונקציות בו־זמנית, ולעיתים אף פונקציות שנראות מנוגדות זו לזו. כך, למשל, אדם עשוי לבקש שליטה ובאותו זמן לחוות אובדן שליטה, להשתוקק לקרבה ולחשוש מחשיפה, או לרצות להפסיק לפגוע בעצמו ובמקביל לפחד לאבד דרך התמודדות שהעניקה לו הקלה.

כדי להבין פגיעה עצמית, כדאי להתבונן גם בכאב שהיא גורמת וגם בכאב שהיא נועדה להקל עליו.

בחרנו שבע דיאלקטיקות שעשויות להתבטא בפגיעה עצמית, דרכן ניתן לראות את המתח בין הקטבים -  

חשוב לזהות את הפונקציות של ההתנהגות, לתקף את החוויה ולקדם שינוי התנהגותי, באמצעות עקרונות ומיומנויות DBT:

דיאלקטיקות של פגיעה עצמית

האדם פוגע בעצמו כדי להגן על עצמו

זאת אולי הדיאלקטיקה העמוקה ביותר: אדם גורם לעצמו כאב גופני מתוך ניסיון להפסיק כאב רגשי קשה, כלומר ההתנהגות שפוגעת בגוף עשויה לשרת באותו רגע פונקציה של הישרדות פסיכולוגית.

כך, למשל, נערה שחותכת את עצמה לאחר ריב עם אמה עשויה לחוות ירידה מהירה בעוצמת ההצפה הרגשית, ובכך ללמוד שהפגיעה העצמית מספקת הקלה מיידית, למרות שהיא כרוכה במחירים מצטברים.

הפרדוקס: ״אני פוגע בעצמי כדי להצליח להחזיק את עצמי.״

האדם רוצה להרגיש משהו ורוצה להפסיק להרגיש

פגיעה עצמית יכולה להופיע בשני מצבים שנראים מנוגדים לחלוטין: הצפה רגשית חריפה מצד אחד, וקהות רגשית, ניתוק או דיסוציאציה מצד אחר.

במצב הראשון, האדם מבקש להפחית את עוצמת החוויה הרגשית, ובמצב השני הוא עשוי לחפש תחושה גופנית מוחשית שתסייע לו לחוות שוב את עצמו ואת גופו.

הפרדוקס: ״אני פוגע בעצמי כדי להרגיש פחות, ולפעמים כדי להרגיש בכלל.״

האדם מבקש חופש באמצעות התנהגות שמשעבדת אותו

״אני מנסה לשלוט בכאב שלי, והדרך שבה אני עושה זאת מתחילה לשלוט בי.״

בשעת הפגיעה העצמית עשויה להופיע תחושה חזקה של שליטה: האדם בוחר מתי לפעול, היכן וכיצד, וחווה יכולת להשפיע על מצבו הפנימי.

אולם ככל שההתנהגות נעשית דרך קבועה לוויסות רגשי, כך עלולה להתפתח תלות בתגובה הזאת, והאדם מגלה שהאמצעי שבאמצעותו ניסה להשיג שליטה מצמצם בהדרגה את חופש הבחירה שלו.

האדם רוצה שיראו את הכאב שלו, ובו בזמן מתאמץ להסתיר אותו

״אני רוצה שמישהו יראה כמה כואב לי, ואני פוחד שייראו״

לעיתים הפגיעה העצמית נושאת פונקציה בין־אישית של ביטוי מצוקה, בקשת קרבה או ניסיון לקבל תיקוף, ובאותו זמן האדם עשוי לחוות בושה עמוקה ולפעול להסתרת הפציעות.

שני הצרכים מתקיימים יחד: הכמיהה להיות מובן והפחד להיחשף.

האדם מעניש את עצמו כדי להרגיש טוב יותר

: ״אני מכאיב לעצמי כי אני מרגיש רע עם עצמי, ואחר כך מרגיש קצת יותר טוב.״

אדם שחווה בושה, אשמה או שנאה עצמית עשוי לפגוע בעצמו מתוך תחושה שמגיע לו עונש, ולעיתים בעקבות הפגיעה הוא חווה הקלה זמנית, כאילו שילם מחיר על מעשה שעורר בו אשמה.

כך נוצרת דיאלקטיקה בין ענישה להקלה: ההתנהגות שמבטאת דחייה עצמית עשויה דווקא להפחית באופן זמני את המצוקה שנובעת מאותה דחייה.

האדם מבקש עצמאות ובאותה עת זקוק לעזרה

״אני רוצה להתמודד לבד, ואני חייב מישהו שיהיה איתי״

אצל חלק מהמתבגרים, פגיעה עצמית עשויה לבטא ניסיון להתמודד עם מצוקה בכוחות עצמם, תוך שמירה על פרטיות ועל תחושת אוטונומיה, ובאותו זמן היא יכולה לבטא צורך עמוק בתמיכה ובקשר.

התנהגות שנראית מבחוץ כהתרחקות מאחרים עשויה להתקיים לצד כמיהה לקרבה.

זו דיאלקטיקה טיפולית מרכזית. מטופל יכול לרצות באמת להפסיק את הפגיעה העצמית, ובו בזמן לחשוש מהפסקתה, משום שההתנהגות הפכה לאחת הדרכים הזמינות והמהירות ביותר שלו להתמודד עם סערה רגשית.

ב-DBT, המטפל נדרש להחזיק יחד שתי עמדות: 

להכיר בפונקציה החשובה שההתנהגות ממלאת עבור המטופל ולתקף את הכאב, ובמקביל לפעול בנחישות כדי להחליף אותה במיומנויות בטוחות ויעילות יותר.

הפרדוקס הוא:

״אני רוצה להפסיק לפגוע בעצמי, ואני פוחד ממה שיקרה לי כשאפסיק.״

Cipriano, A., Cella, S., & Cotrufo, P. (2017). Nonsuicidal Self-injury: A Systematic Review. Frontiers in psychology, 8, 1946. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2017.01946

רבים מהפונים לטיפול מגיעים עם תלונה שקשה לתפוס אותה במילים: "אני מתפקד, אבל ריק", "הכול בסדר על הנייר, אבל שום דבר לא מרגיש נכון". דווקא במצבים כאלה, שבהם הבעיה אינה אירוע חיצוני ברור אלא חוויה פנימית עמומה של ריקנות, בדידות או אובדן טעם, טיפול ממוקד רגש מציע מסגרת עבודה ייחודית.

טיפול ממוקד רגש (Emotion-Focused Therapy) פותח בשנות ה-80 על ידי פרופ' לסלי גרינברג וד"ר סו ג'ונסון, והוא גישה פסיכותרפית מבוססת-מחקר הנשענת על תאוריית ההתקשרות. מדובר בטיפול קצר מועד, אינטגרטיבי, חווייתי והתנסותי, שהנחת היסוד שלו היא שהרגש הוא המפתח לזהות עצמית, לקבלת החלטות ולבחירות בחיים. אף שהגישה מוכרת בעיקר כטיפול זוגי, היא התרחבה גם לטיפול פרטני ומשפחתי, ובגרסתה הפרטנית ההתמקדות היא בחוויה הפנימית של המטופל וברגשותיו, כאשר המטפל עוזר לו להבין ולנהל את רגשותיו ולהשיב תחושת ביטחון ושליטה.

עקרונות הפעולה של EFT פרטני

• הרגש כמצפן, לא כרעש. בניגוד לגישות הרואות ברגשות תוצר לוואי שיש לווסת, EFT רואה ברגש מקור מידע ראשוני על צרכים. עצב מצביע על אובדן, בדידות על צורך בקרבה, בושה על פגיעה בערך העצמי. המטרה אינה "להרגיש פחות" אלא להרגיש מדויק יותר.

• הבחנה בין רגש ראשוני לרגש משני. עיקרון מרכזי בגישה הוא ההבחנה בין הרגש הראשוני, התגובה האותנטית והישירה לסיטואציה (למשל כאב על דחייה, כמיהה לקרבה), לבין רגשות משניים המסתירים אותו (כעס, ציניות, ניתוק, בושה על עצם הצורך). חלק ניכר מהמצוקה נובע מכך שהאדם חי בתוך הרגש המשני ואיבד גישה לראשוני.

• "כאן ועכשיו" חווייתי. בדומה לרציונל של גישת הגשטלט, השיטה מתמקדת בהווה, בהתרחשות התהליכית של המפגש עצמו, כאשר המטפל מזמין את המטופל להתמקד בחוויה ולהתייחס אליה באופן שונה. במקום לדבר על רגשות, המטופל מוזמן לחוות אותם בחדר, ולפגוש אותם אחרת.

• שינוי רגש באמצעות רגש. תובנה קוגניטיבית לבדה אינה מספיקה. רגש שהתעוות או נתקע (כמו בושה כרונית) משתנה כאשר מופעל מולו רגש מסתגל אחר, למשל כעס בריא על עוול, או חמלה עצמית. זו "חוויה רגשית מתקנת" המתרחשת בתוך הקשר הטיפולי.

• הברית הטיפולית כבסיס התקשרותי. המטפל יוצר אקלים של ביטחון רגשי, ברית טיפולית, שהוא תנאי הכרחי לשינוי, מתקף בקביעות את רגשות המטופל, מתעכב בצמתים מרכזיים הדורשים התבוננות רגשית, ושואף לפרק תקיעויות תוך הצעת אלטרנטיבות. עבור מטופלים שחוו פגיעה בקשרים קרובים, עצם החוויה של קשר בטוח ומכוונן היא חלק מהריפוי.

• מבנה תהליכי מדורג. התהליך נע משלב של הערכה ויצירת ביטחון, דרך שלב ההעמקה שבו המטפל מעמיק את הרגש וחותר לעבר חוויה רגשית מתקנת, מקדם הזדהות עם רגשות שלא נלקחה עליהם בעלות ומעודד ביטוי צרכים ומאוויים, ועד שלב ההטמעה, שבו מחוזק הדפוס החדש ונעשית עבודה על בעיות ישנות עם מענים יעילים שנרכשו בתהליך. לרוב מדובר בטיפול קצר-טווח של 8–20 פגישות, כאשר הקלה משמעותית מורגשת לרוב לאחר 7–10 פגישות.

תיאור מקרה: נועה

נועה (שם בדוי), רווקה בת 34, אנליסטית נתונים בחברה פיננסית גדולה, פנתה לשיחת הכוונה כשנתיים לאחר שסיימה טיפול קודם שנחווה כנעים אך לא מדויק. היא תיארה החמרה במצבה: תחושת ריקנות, אובדן טעם, ושאלות חוזרות על משמעות הקיום. כלפי חוץ היא מתפקדת ומצליחה, אך ברגעים שבהם היא לבדה, בדירה שאליה עברה הרחק ממשפחתה, הבדידות הופכת כבדה. היא מכריחה את עצמה לצאת מהבית גם למטלות פשוטות, ואף אימצה בעל חיים "כדי שיהיה למי לחזור".

ההצלחה המקצועית, שריגשה אותה בתחילה, איבדה את זוהרה. לצד תחושת מתחזה עיקשת, נועה תוהה האם המסלול ההישגי שבחרה משקף בכלל את מי שהיא, ומפנטזת על חיים שקטים, ביתיים וזוגיים יותר, כמיהה שהיא מתקשה להרשות לעצמה להציב במרכז.

הנושא הזוגי התגלה כלב הכאב. מזה מספר שנים היא מחוץ לקשר משמעותי, והדייטים אינם מתפתחים. היא חווה את עצמה כ"יותר מדי": חכמה מדי, דומיננטית מדי, ישירה מדי, והסביבה מחזקת זאת באמירות על "דרישות גבוהות מדי". ברקע עומדת מערכת יחסים קצרה ואינטנסיבית שבה, לראשונה, הורידה את כל המגננות, ובדיעבד זיהתה שוויתרה שם על עצמה. היא בחרה לסיים את הקשר מתוך תחושה שאינה אהובה ומוערכת, אך הפרידה, והעובדה שבן הזוג לשעבר מיהר לקשר מחייב, הותירו שבר. מאז נחושה "לא לוותר על עצמה", נחישות שהפכה גם לחומה.

רגע מכונן עלה מדייט שבו בן שיחה רמז בבדיחות שהוא "עלה עליה", על כך שהיא מחפשת קשר מחייב. נועה חוותה זאת כחשיפה מביכה, אף שלא אמרה דבר מפורש. התבררה עמדה פנימית שבה הצורך באהבה ובהקמת תא משפחתי נחווה כחולשה שיש להסתיר. במקביל עלה קונפליקט סביב הציפיות מטיפול: היא ביקשה מטפלת "שתגיד לי מה לעשות", אך זוהה שאישה עצמאית ודומיננטית כמוה צפויה דווקא להתקומם מול הנחיות חיצוניות ולחוותן ככפייה.

הבנת ההתערבות דרך מודל EFT פרטני

שלב ראשון: ברית, תיקוף ומיפוי המעגל החזרתי. ההתערבות נפתחת ביצירת ביטחון רגשי ובתיקוף עקבי: הבדידות של נועה אינה פינוק, הכמיהה לזוגיות אינה חולשה, והתשישות מהדייטים מובנת. במקביל ממופה המעגל שבו נועה תקועה, מקבילה פרטנית ל"מעגל השלילי" הזוגי: הצורך בקרבה מתעורר ← הוא נחווה כמביש ומוסתר מאחורי עוצמה, ישירות ו"דרישות" ← הצד השני חש ריחוק או מאוים ונסוג ← הדחייה מאשררת את האמונה "אני יותר מדי" ← ההגנות מתהדקות והבדידות מעמיקה. עצם זיהוי המעגל מאפשר ריפריימינג: הבעיה אינה "האישיות של נועה", אלא הדפוס שבו רגש ראשוני לגיטימי לובש צורה מגוננת שמרחיקה בדיוק את מה שהיא צריכה.

הבחנה בין ראשוני למשני. בעבודה החווייתית מזוהים הרגשות המשניים, ריקנות, ציניות כלפי דייטים ("עוד ערב, עוד דייט"), עמדת ה"אני לא זקוקה", ומתחתם נחשף הרגש הראשוני: כאב התקשרותי, כמיהה עמוקה להיראות ולהיות אהובה, ובושה על עצם הצורך. תחושת חוסר המשמעות מובנת כאן לא כשאלה פילוסופית אלא כביטוי לצורך התקשרותי לא ממומש.

שלב שני: העמקה, בעלות על הרגש וחוויה מתקנת. כאן מתמקדת העבודה בשבר מהקשר הקודם, שבו נועה ויתרה על עצמה ויצאה פגועה. באמצעות עבודה חווייתית (למשל שיח דמיוני עם דמות מהעבר או עם החלק הביקורתי בעצמה) היא מוזמנת לפגוש את הכאב שלא עובד עד תום, ולהפעיל מולו רגשות מסתגלים: כעס בריא על כך שלא הוערכה, וחמלה כלפי הצעירה שהתאהבה והורידה מגננות. במקביל נעשית עבודה על לקיחת בעלות על הצורך בקשר: המעבר מ"עלו עליי" המביש אל אמירה גלויה ולא מתנצלת, "אני רוצה לאהוב ולהיאהב, ואני רוצה להקים בית". כשצורך זה מבוטא בחדר ומתקבל בתיקוף במקום בדחייה, נוצרת החוויה הרגשית המתקנת שהיא לב השינוי.

עבודה על הקונפליקט סביב שליטה והכוונה. בקשתה של נועה ממטפלת "שתגיד לה מה לעשות" מובנת ב-EFT לא כהעדפה טכנית אלא כביטוי רגשי: עייפות מנשיאת הכול לבד וכמיהה שמישהו יחזיק אותה. במקום להיענות לה מילולית (מה שהיה מפעיל התקוממות), ההתערבות מתקפת את הצורך שמאחוריה ומציעה עמדה של שותפות פעילה, שבה נועה לומדת לנסח ולכוון, התנסות ראשונה ביחסים שבהם עוצמה וצורך יכולים להתקיים יחד.

שלב שלישי: הטמעה. בשלב האחרון מתורגם השינוי הפנימי להתנהגות: הצגת הכמיהה לזוגיות "בפרונט" ללא בושה, הופעה בדייטים מתוך העצמי המלא, העדין והדומיננטי גם יחד, ובחינה מחודשת של בחירות החיים (קריירה, מקום מגורים, איזון) מתוך הקשבה לרגש כמצפן ולא מתוך הישגיות אוטומטית. בהתאם לרוח הגישה, נדרש יישום התובנות בחיי היומיום, תרגול דרכי ביטוי ותגובה חדשות ונכונות לחשוף פגיעות רגשית.

מקרה כמו של נועה ממחיש את הליבה של EFT פרטני: המצוקה אינה נובעת מכך שהיא "יותר מדי", אלא מכך שרגש ראשוני בריא, הצורך לאהוב ולהיאהב, נחווה כחולשה מבישה ונעטף בהגנות שמרחיקות קרבה. כאשר הטיפול מאפשר לפגוש את הרגש הזה, לקחת עליו בעלות ולבטאו בתוך קשר בטוח, הוא הופך ממקור בושה למצפן ולכוח, וזהו בדיוק השינוי ש-EFT חותר אליו.

שאלות ותשובות: בין EFIT זוגי לפרטני

מה ההבדל המרכזי בין טיפול ממוקד רגש זוגי (EFT) לבין הגרסה הפרטנית (EFIT)?

הטיפול הפרטני (EFIT) צמח מתוך הטיפול הזוגי ממוקד הרגש, ומתאים את עקרונותיו לעבודה עם מטופל יחיד. ההבדל המהותי הוא במושא השינוי: בפורמט הזוגי, "המטופל" הוא הקשר עצמו, והמטפל עובד על המעגל השלילי המשתחזר בין בני הזוג, מקדם את יכולת הקבלה של הפרטנר ומעודד את שני הצדדים לבטא צרכים זה מול זה. בפורמט הפרטני, לעומת זאת, המוקד הוא עיבוד רגשי ויצירת קשר בטוח לא רק עם אחרים, אלא גם עם העצמי — כלומר, היחסים הפנימיים של האדם עם חלקיו, רגשותיו ודימויו העצמי הופכים לזירת העבודה המרכזית. אצל נועה, למשל, אין כרגע בן זוג בחדר; ה"ריקוד" שממופה הוא בינה לבין החלק הביקורתי שלה, שמכריז עליה שהיא "יותר מדי".

אם אין בן זוג בחדר, כיצד מתרחשת "החוויה הרגשית המתקנת" בטיפול פרטני?

בטיפול זוגי, החוויה המתקנת מתרחשת כשבן זוג אחד חושף פגיעות והשני מגיב אליה בקבלה במקום בהתקפה או בנסיגה. ב-EFIT, המטפל והקשר הטיפולי ממלאים את מקום ה"אחר המגיב": המטפל לומד להיכנס אל לב הפרספקטיבה ההתקשרותית וההומניסטית-חווייתית, לעבוד עם ויסות רגשי, ולהוביל את ה"טנגו" הטיפולי שמאפשר חוויות רגשיות מתקנות — הפעם בתוך הדיאדה של מטפל–מטופל, ובאמצעות עבודה חווייתית כמו שיח דמיוני עם דמויות משמעותיות או עם חלקי עצמי. במקרה של נועה, הרגע שבו היא מבטאת בגלוי "אני רוצה לאהוב ולהיאהב" ונענית בתיקוף במקום בדחייה — הוא המקבילה הפרטנית לרגע הזוגי שבו פגיעות נענית בחיבוק.

למי מתאים כל פורמט, והאם אפשר לעבור מאחד לשני?

הפורמט הזוגי מתאים כשקיים קשר שאפשר לעבוד בתוכו - זוגות במשבר, אחרי בגידה, בריחוק רגשי או בקונפליקטים חוזרים. הפורמט הפרטני מתאים כשאין כרגע קשר כזה, או כשהקושי ממוקם בעיקר בעולמו הפנימי של האדם: EFIT מציע מסגרת מובנית לטיפול במגוון קשיים, ובהם חרדה, דיכאון, טראומה וקשיים ביחסים, ומטרתו לסייע למטופלים לשנות דפוסים רגשיים מגבילים, לפתח לכידות פנימית ולבנות חוסן עמוק. שני הפורמטים חולקים את אותה מפה התקשרותית, ולכן המעבר ביניהם טבעי: מטופלת כמו נועה, שעובדת פרטנית על הבושה סביב הצורך בקשר, מגיעה לזוגיות עתידית עם "שפה רגשית" מוכנה — ואם יעלו שם קשיים, טיפול זוגי באותה גישה ימשיך מאותה נקודה בדיוק.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

הירשמו לשיחת ייעוץ ממוקדת

ותקבלו המלצה מותאמת אישית.

השיחה עם ראש המכון / מומחה אחר

בזום או פנים אל פנים, 140 ש״ח

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

הנתונים האפידמיולוגיים של OCD

לפי מחקר שפורסם במהלך 2026 ב-American Journal of Psychiatry, כ-3% מאוכלוסיית העולם יחוו הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) בשלב כזה או אחר בחייהם. 

כצפוי, שיעורים גבוהים במיוחד נצפו במדינות עם מדד סוציו-דמוגרפי נמוך.   

החוקרים ניתחו נתונים מ-112 מחקרים שנערכו ב-49 מדינות, על פני שש יבשות ותוך שימוש בארבעה קריטריונים אבחוניים שונים.

שיעור השכיחות העולמי של OCD לאורך החיים הוערך ב-2.57% לפי הקריטריונים של ICD-10 ו-3.21% לפי הקריטריונים של DSM-5.

מבחינת גיל, השכיחות של OCD עולה בחדות בגיל ההתבגרות ומגיעה לשיאה סביב גיל 30 - כמעט 6%.

שכיחות OCD לפי מדינות ויבשות

השיעור הגבוה ביותר של OCD נצפה בצפון אפריקה ובמזרח התיכון (4.53%), והנמוך ביותר נצפה במרכז אירופה (1.50%).

ברמת המדינה, השיעור הגבוה ביותר נצפה בבנין (9.42%) והנמוך ביותר בטייוואן (0.40%).

הניתוח גלובלי הזה בחן גם את השכיחות של הפרעות קרובות, כמו אגרנות, הפרעת חיטוט בעור (excoriation disorder), הפרעת דיסמורפיה גופנית (BDD) וטריכוטילומניה.

בהתאם למדינה ולקריטריונים,  השיעור של הפרעת אגרנות נע בין 0.98% ל-5.81%; הפרעת חיטוט בעור בין 2.33% ל-7.68%;  הפרעת דיסמורפיה גופנית (BDD) בין 0.44% ל-15.21%; וטריכוטילומניה סביב עד 2.12%.

Jeong, Y. D., Son, Y., Jeon, S., Cho, H., Ryuk, S. W., Jo, Y., Fond, G., ... Solmi, M. (2026). Global prevalence of obsessive-compulsive and related disorders: A systematic review and modeling study. American Journal of Psychiatry. Advance online publication. https://doi.org/10.1176/appi.ajp.20250944

אחד האתגרים ההוריים המתעתעים ביותר הוא ויסות אשמה.

כל הורה מרגיש לפעמים, בינו לבין עצמו, שהוא בכלל ילד שנכנס טרם זמנו לפוזיציה אחראית מדי. 

מה קורה כשהעבר הטראומטי של ההורה פוגש את מצוקת הילד? 

מהעולם של גישת EDT, אשמה, בושה וחרדה יכולים להיות רגשות חוסמים: 

הם משתלטים על המערכת ומסתירים רגשות חיוניים יותר שנמצאים מתחת - כמו עצב, אהבה, חמלה, חוסר אונים, כעס בריא.

לכן, כשאנחנו מווסתים אשמה, אנחנו לא מוותרים על אחריות; להיפך, אנחנו מפנים מקום לרגש עמוק, ראשוני ומדויק יותר, ממנו אפשר ללמוד, להתקרב ולפעול כהורה יעיל.

אם נביט על זה מזווית של הדרכת הורים, אשמה הורית הופכת בעייתית במיוחד כאשר היא חוסמת תיקוף.

לפי גישת הטיפול DBT, הורה שמרגיש אשם מדי מתקשה לראות את הילד בבהירות, פשוט כי הוא עסוק בשיפוט עצמי חורך ומכלה - האם הוא הרס, נכשל, הגזים או פגע; ואז במקום לומר לילד “אני רואה שקשה לך”, הוא אומר לעצמו “אני הורה גרוע”.

ברגע הזה הילד נשאר לבד, בלי מבוגר מווסת מולו. לכן הפחתת אשמה היא פעולה טיפולית־מערכתית: היא מחזירה להורה יכולת לראות, לשמוע, לתקף ולהוביל.

מה אשמה עושה בתוך המערכת המשפחתית?

לפעמים היא גורמת להורה לוותר מהר מדי, לפעמים להסביר יותר מדי, לפעמים להתפרץ כדי לברוח מחוויית כישלון, לפעמים להיכנס לשיחות תיקון ארוכות בזמן שהילד צריך משהו לגמרי שונה.

והכי ברור, אשמה מאפשרת השבת שליטה שמתרחקת רגשית, כי המגע עם הילד כואב מדי. 

הבעיה היא שכאשר אשמה והאשמה ממלאות את החדר, כמעט אין מקום ללמידה.

המודל הביו־סוציאלי של DBT מציע עדשה אחרת. הוא מזמין אותנו לראות את הילד דרך שילוב בין פגיעות רגשית גבוהה לבין הסביבה שבה הוא גדל ומתפתח. פגיעות רגשית גבוהה יכולה להתבטא ברגישות חזקה לגירויים, התלקחות מהירה, קושי לחזור לרגיעה, תגובות גוף חזקות וקושי לחשוב בבהירות בזמן סערה. 

הסביבה המשפחתית, גם כשהיא אוהבת ומסורה מאוד, יכולה להתקשות להגיב בעקביות מול עוצמות כאלה. לפעמים היא מסבירה יותר מדי, לפעמים מוותרת, לפעמים מציבה גבול מאוחר מדי, לפעמים מגיבה בכעס, ולפעמים פשוט מתעייפת.

המטרה של המודל אינה לקבוע מי אשם, אלא להבין איך נוצר מעגל. ילד מוצף מפעיל הורה מוצף. הורה מוצף מגיב באופן שמנסה לפתור את הרגע, אבל לעיתים בלי כוונה מחזק את הדפוס. ילד שמרגיש שלא מבינים אותו מגביר עוצמה. הורה שמרגיש שהוא מאבד סמכות מגביר שליטה. וכך נוצרת מערכת שבה כולם מנסים לשרוד את הרגע, אך כמעט אף אחד לא מצליח ללמוד ממנו.

כאן נכנסת גם ההיסטוריה האישית של ההורה. כל הורה מגיע להורות עם עבר. יש הורים שבכי של ילד מפעיל אצלם חוסר אונים עמוק, יש הורים שסירוב מפעיל אצלם פחד מאובדן שליטה, יש הורים שכעס של ילד מפעיל בהם זיכרון של השפלה, ויש הורים שהסתגרות של ילד פוגשת אצלם חוויה ישנה של דחייה או נטישה. ברגעים כאלה ההורה עלול להגיב לילד שנמצא מולו, אבל גם לילד שהוא עצמו היה בעבר. לכן אחד הצעדים החשובים ב־DBT להורים הוא לזהות:

מה קורה לילד שלי עכשיו, ומה קורה לי עכשיו מולו.

נטרול אשמה אינו אומר ויתור על אחריות. להפך. אשמה מציפה אותנו בעבר, אחריות מחזירה אותנו להווה. אשמה אומרת ‘איך הגעתי למצב הזה’, אחריות שואלת ‘מה הצעד היעיל הבא’. אשמה מחפשת פסק דין, אחריות מחפשת למידה. לכן בפגישה הזו נרצה לבסס עמדה הורית שמסוגלת לומר: יש כאן קושי אמיתי, יש כאן דפוס שנוצר לאורך זמן, ויש לי אפשרות להתחיל לשנות את החלק שלי בתוך הדפוס.

• “הרגש של הילד אמיתי, וגם הגבול שלי אמיתי”

• “אני מחפש את המצוקה שמאחורי ההתנהגות, ואז בוחר תגובה הורית יעילה.”

• “כשהילד שלי מוצף, התפקיד שלי הוא להכניס יציבות למערכת.”

• “אני יכול להבין בלי להסכים, לתקף בלי לוותר, ולהציב גבול בלי להילחם.”

• “ברגע הזה אני מחזיר את המבוגר לחדר.”

במקום לשאול מי אשם בזה שהבית הגיע למצבים האלה, אנחנו כהורים מתחילים לשאול איך המערכת עובדת, מה מפעיל את הילד, מה מפעיל את ההורה, ואיפה אפשר להכניס תגובה יציבה יותר.

חשוב להכיר את המיומנויות היישומיות של מיינדפולנס להורים בזמן אמת, כלומר איך לעצור לשנייה אחת בתוך הרגע הטעון, כדי לבחור תגובה שמובילה פחות להסלמה ויותר לוויסות.

כתיבה:

איתן טמיר, MA,

ראש המכון 

מה אם היה לכם כלי הערכה - מתי להרפות כשמבקשים ומתי להתעקש? 

Dime Game היא מיומנות מתוך מודולת יעילות בין אישית בטיפול DBT, שעוזרת להחליט עד כמה להיות אסרטיביים כשמבקשים משהו, מציבים גבול, או אומרים לאדם אחר מה אנחנו צריכים ממנו.

משחק האגורות מציע רעיון פשוט:

במקום לפעול לפי לחץ רגעי, אשמה, כעס או פחד מדחייה, בודקים את הסיטואציה לפי כמה שאלות מעשיות, וכל תשובה מוסיפה “מטבע” אחד, כלומר עוד סיבה להיות ישירים וברורים יותר.

למשל, אם הבקשה שלך מוצדקת, אם האדם השני מסוגל לתת לך את מה שאתה מבקש, אם הקשר מספיק בטוח, אם מדובר במשהו חשוב, ואם כבר ניסית בדרכים עדינות יותר, אז מצטברים יותר “מטבעות”, והמסקנה היא שכדאי לבקש בצורה ישירה יותר, ברורה יותר ועקבית יותר.

בעצם, ה-Dime Game עוזר לענות על השאלה:

כמה חזק, ישיר ועקבי כדאי לי להיות עכשיו מול האדם השני, בלי להיסחף לקיצוניות של ויתור עצמי מצד אחד או דרישה תקיפה מדי מצד שני.

התשובה לשאלת המעורבות של הורים בטיפול פסיכולוגי של בני נוער - היא שהם צריכים להיות מספיק קרובים כדי לתמוך בתהליך הטיפולי, אבל מספיק רחוקים כדי שהטיפול יישאר ברשות המתבגר.

ההורים בהחלט אמורים להבין את הכיוון, לקבל כלים דרך הדרכת הורים ולסייע בשיפור האקלים בבית - אבל חשוב שהטיפול לא ייהפך למקום בו המתבגר מרגיש שההורים מנהלים מאחורי הקלעים.

הרבה הורים פונים לטיפול רגשי למתבגרים עם שאלה דומה:

כמה לדעת, כמה לשאול או לא לשאול, וכמה להיות חלק מהתהליך?

מצד אחד, הם רוצים לעזור, להבין מה עובר על הילד שלהם ולוודא שהטיפול באמת מקדם אותו.

מצד שני, גיל ההתבגרות הוא שלב שבו פרטיות, עצמאות ונפרדות מההורים הן חלק חשוב מההתפתחות.

למעשה, מערכות היחסים בין מטפלים, הורים ומתבגרים עשויות להיות מורכבות למדי. ממצאי מחקר מראים כי ביותר מ־75% מהמשולשים של ילד–הורה–מטפל לא קיימת הסכמה לגבי מוקד הטיפול (Hawley & Weisz, 2003).

מעורבות הורית מיטיבה כוללת הדרכת הורים, תיאום עם המטפל ושיפור התקשורת בבית.

מעורבות מזיקה יותר נראית כמו חקירה, לחץ לקבל מידע או ניסיון לנהל את התהליך במקום המתבגר.

יש בסיס להניח שמעורבות הורית בטיפול בבני נוער, השאלה היא איך הם מתערבים ומתי.

הקושי של הורים לא לדעת מה קורה בטיפול

סקירה שפורסמה ב־2024 בחנה האם מעורבות של הורים בטיפול פסיכולוגי במתבגרים אכן משפרת את תוצאות הטיפול. החוקרים השוו בין טיפולים שהתמקדו רק במתבגר לבין אותם טיפולים בדיוק - בתוספת רכיב של עבודה עם ההורים.

הממצאים הראו שמעורבות הורית יכולה לתרום לטיפול, אך ההשפעה אינה זהה בכל מצב. התרומה הייתה ברורה יותר במצבים של קשיי התנהגות, שימוש בחומרים, אימפולסיביות או קונפליקטים בבית, ופחות חד־משמעית במצבים של חרדה ודיכאון.

הסקירה מתארת גם את המורכבות הייחודית של טיפול בגיל ההתבגרות: מתבגרים זקוקים מצד אחד לעצמאות, פרטיות ומרחב אישי, אך במקביל עדיין נשענים במידה רבה על ההורים ועל האקלים המשפחתי. לכן מטפלים נדרשים לעיתים להחזיק בו־זמנית גם את הקשר עם המתבגר וגם את הקשר עם הוריו — משימה שלא תמיד פשוט לאזן.

החוקרים מדגישים שהשאלה אינה רק האם ההורים מעורבים, אלא גם איך הם מעורבים. יש הבדל בין הורה שמסייע ליצור סביבה בטוחה, יציבה ותומכת, לבין מעורבות שעלולה להיחוות אצל המתבגר כפולשנית, ביקורתית או ככזו שמחלישה את תחושת הפרטיות והעצמאות שלו.

אחת המסקנות המרכזיות של החוקרים הייתה שמעורבות הורית מיטיבה במיוחד כאשר היא מסייעת לשפר תקשורת, להפחית מתחים בבית, ולתמוך בתהליך שהמתבגר עובר — מבלי להשתלט עליו.

המשמעות היא שלא רק עצם המעורבות קובע, אלא גם האופן שבו היא נעשית. יש הבדל גדול בין הורה שמנסה לשלוט בטיפול, לדלות מידע או “לתקן” את המתבגר, לבין הורה שמסייע ליצור בבית סביבה יציבה, רגועה ותומכת. טיפול רגשי לנוער מתקדם בדרך כלל טוב יותר כאשר המתבגר מרגיש שיש לו מקום פרטי ובטוח, אך גם שיש מבוגרים שמחזיקים אותו ברקע ולא נעלמים.

נועה, בת 16, הגיעה לטיפול בעקבות חרדה חברתית והסתגרות. אמה הייתה מודאגת מאוד וביקשה לדעת אחרי כל פגישה “על מה דיברתם?”. בהדרגה נועה החלה להרגיש שהטיפול אינו באמת שלה, אלא עוד מקום שבו בודקים אותה. רק כאשר נוצרו גבולות ברורים יותר סביב הסודיות בטיפול במתבגרים, ובמקביל האם קיבלה הדרכת הורים שהתמקדה בתקשורת בין הורים למתבגרים ובהפחתת לחץ בבית, חל שינוי משמעותי בקשר ביניהן וגם בטיפול עצמו.

אחת הסוגיות המרכזיות בטיפול פסיכולוגי לנוער היא האיזון בין פרטיות לבין אחריות הורית. מתבגרים עדיין זקוקים להורים, אך הם גם זקוקים לחוויה שהעולם הפנימי שלהם אינו חשוף לחלוטין. לכן פסיכולוג נוער או מטפל רגשי למתבגרים נדרש לעיתים לבנות בו־זמנית גם ברית טיפולית עם המתבגר וגם קשר עבודה עם ההורים.

בסופו של דבר, מעורבות הורית אינה אמורה להשתלט על התהליך הטיפולי, אלא לאפשר למתבגר להרגיש שיש סביבו מבוגרים שמסוגלים לתמוך בו, להכיל אותו ולכבד גם את הצורך שלו בעצמאות.

שאלות ותשובות - מעורבות הורים בטיפול במתבגרים

באיזו מידה הורים אמורים להיות מעורבים בטיפול של מתבגר?

מעורבות הורית בטיפול במתבגרים חשובה בדרך כלל, אך היא צריכה להיות מאוזנת ומותאמת לצרכים של המתבגר. מתבגרים זקוקים גם לתמיכה הורית וגם למרחב אישי ופרטיות בתוך הטיפול. ברוב המקרים, ההורים אינם אמורים להיות נוכחים בכל פגישה, אלא לקחת חלק באופן שמאפשר למתבגר להרגיש בטוח, עצמאי ומובן.

האם מעורבות הורית משפרת טיפול פסיכולוגי לנוער?

מחקרים מראים שמעורבות הורית יכולה לשפר טיפול פסיכולוגי לנוער, במיוחד במצבים של בעיות התנהגות, שימוש בחומרים, ADHD או קונפליקטים משפחתיים. כאשר ההורים לומדים כיצד להגיב בצורה רגועה, עקבית ותומכת, האקלים בבית משתנה — ולעיתים גם הטיפול מתקדם בצורה טובה יותר.

איך לשלב הורים בטיפול רגשי למתבגרים בלי לפגוע בפרטיות?

הדרך החשובה ביותר היא ליצור גבולות ברורים. טיפול רגשי למתבגרים דורש סודיות ותחושת ביטחון, ולכן בדרך כלל לא כל מה שנאמר בפגישה עובר להורים. במקביל, ההורים יכולים להיות מעורבים דרך הדרכת הורים, שיחות תקופתיות עם המטפל או עבודה על התקשורת בבית. המטרה היא לתמוך במתבגר — לא לעקוב אחריו או לשלוט בטיפול.

מתי הדרכת הורים חיונית בטיפול פסיכולוגי במתבגרים?

הדרכת הורים עשויה להיות משמעותית כאשר יש:

• חרדה אצל מתבגרים

• דיכאון בגיל ההתבגרות

• התפרצויות זעם או בעיות התנהגות

• קונפליקטים קבועים בבית

• קושי בגבולות

• הסתגרות או התרחקות רגשית
  לעיתים שינוי קטן באופן שבו ההורים מגיבים למתבגר יכול להשפיע מאוד על התהליך הטיפולי ועל היחסים במשפחה.

מה אומר המחקר על מעורבות הורים בטיפול פסיכולוגי במתבגרים?

סקירה מחקרית רחבה שפורסמה ב־2024 מצאה כי שילוב הורים בטיפול במתבגרים עשוי לשפר את תוצאות הטיפול בהשוואה לטיפול שמתמקד רק במתבגר.

ההשפעה הייתה בולטת במיוחד בקשיי התנהגות ובבעיות חיצוניות, ופחות חד־משמעית בטיפול בחרדה ודיכאון.

החוקרים הדגישו שלא רק עצם המעורבות חשוב, אלא גם האופן שבו היא נעשית - האם היא תומכת ומווסתת, או לחלופין, חודרנית וביקורתית.

Hawley, K. M., & Weisz, J. R. (2003). Child, parent and therapist (dis)agreement on target problems in outpatient therapy: The therapist’s dilemma and its implications. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 71(1), 62–70. 10.1037/0022-006X.71.1.62.

Pine, A. E., Baumann, M. G., Modugno, G., & Compas, B. E. (2024). Parental involvement in adolescent psychological interventions: A meta-analysis. Clinical Child and Family Psychology Review, 27(3), 1–20. https://doi.org/10.1007/s10567-024-00481-8

מטופל פרפקציוניסט והמטפל שלו צריכים לשים לב לכך שהפרפקציוניזם עצמו עלול לנהל גם את היחסים בין המטפל למטופל.

דבר כזה קורה כשהטיפול הופך בהדרגה מתהליך רגשי חי לפרויקט של הערכה, בדיקה ובקרה:

• האם אני “עושה טיפול נכון”?

• האם אני מתקדם מספיק מהר?

• האם המטפל מספיק חכם, מדויק, רגיש או זמין?

• האם הפגישה הייתה “שווה את הזמן”?

עידית, בת 29, קצינה ביחידה טכנולוגית, הגיעה למכון לאחר שכבר הפסיקה חמישה טיפולים קודמים. בכל אחד מהם הרגישה בשלב מסוים שהמטפל “לא מספיק מדויק”, “לא באמת מבין”, “מפספס משהו חשוב” או “פועל בצורה שטחית מדי”. היא הגיעה לפגישות מוכנה מאוד, ניתחה את עצמה ברמה גבוהה, קראה חומר מקצועי בין המפגשים ובדקה בדקדקנות כל תגובה של המטפל.

סקירת מחקרים שבחנה את הקשר בין פרפקציוניזם לברית הטיפולית מלמדת שרמות גבוהות של פרפקציוניזם בתחילת טיפול פסיכולוגי עלולות לפגוע בקשר המתהווה, ואף לתרום לקרע בברית הטיפולית, שבכוחו לאיים על התפתחות התהליך. כלומר, הנטייה הפרפקציוניסטית לא מגבילה את עצמה אל מחוץ לכותלי החדר -  בהישגים, בעבודה או ביחסים - אלא מופיעה ממש בתוך הטיפול עצמו. מטופל פרפקציוניסטי עלול לחוות את המטפל כפחות מדויק, פחות מבין או פחות מתאים את עצמו, גם כאשר המטפל מצדו ממשיך לנסות לבנות קשר יציב ומיטיב.

ממצא חשוב נוסף הוא שהקשר בין פרפקציוניזם לבין תוצאות הטיפול מוסבר בחלקו דרך תרומת המטופל לברית הטיפולית:

ככל שהמטופל מתקשה להישען על הקשר, להיות מעורב בו ולשאת את החלקיות המובנית שלו, כך הטיפול יהיה פחות יעיל.

לכן, העבודה על פרפקציוניזם בטיפול לא עוסקת רק בהפחתת ביקורת עצמית, אלא גם ביכולת לבנות קשר טיפולי לא מושלם, ועדיין להישאר בתוכו, בלי להתאכזב וללכת. 

באחד המפגשים עידית סיפרה שהיא יכולה לצאת מטיפול ולחשוב במשך שעות על משפט אחד שנאמר שם: האם הוא היה מספיק רגיש? מספיק חכם? מספיק עמוק? בהדרגה התברר שהחיפוש אחר “המטפל המדויק” דומה מאוד למרדף אחר גרסה מושלמת של קשר אנושי - קשר שאין בו החמצות, אי־דיוקים, שתיקות, טעויות או אכזבות.

בתוך התהליך עלתה האפשרות שהקושי אינו רק באיכות המטפלים שפגשה, אלא גם ביכולת לשאת את העובדה שכל קשר אנושי כולל רגעים חסרים. המקומות שבהם המטפל לא היה מושלם עוררו בה דריכות, ביקורת ולעיתים דחף להתרחק לפני שתתפתח תלות, פגיעות או אכזבה.

עם הזמן, העבודה הטיפולית הפכה פחות לניסיון “למצוא את המטפל הנכון”, ויותר לאפשרות להישאר בתוך קשר גם כשהוא לא מושלם לגמרי - בלי לפרק אותו מיד דרך ביקורת, בדיקה או פסילה.

באופן פרדוקסלי, דווקא מטופלים פרפקציוניסטים מתקשים לעיתים להיות “לא מרשימים” בטיפול.

הם מגיעים מסודרים, חכמים ומוכנים מדי - וקשה להם להתחדש. קשה להם גם להראות בלבול, תלות, קנאה, בושה או פגיעות.

העניין הוא שטיפול פסיכולוגי מתקדם בדרך כלל לא דרך ביצועים טובים, אלא דרך היכולת להיות לא מושלם בתוך קשר שלא קורס מזה.

לכן, אחת המשימות בטיפול בפרפקציוניזם היא ללמוד לשאת קשר אנושי גם כשהוא חלקי, לא מדויק ולא שלם - ועדיין להרגיש שהוא בעל ערך.

כתיבה:

איתן טמיר, MA,

מטפל וראש המכון 

מקורות:

Miller, R., Hilsenroth, M. J., & Hewitt, P. L. (2017). Perfectionism and therapeutic alliance: A review of the clinical research. Research in Psychotherapy: Psychopathology, Process and Outcome, 20(1), 19–29. https://doi.org/10.4081/ripppo.2017.264

נכון להיום, מיזופוניה אינה מופיעה עדיין כהפרעה עם סיווג עצמאי במדריכי האבחון הרשמיים (ה-DSM-5 או ה-ICD-11).

עם זאת, בשנת 2022 הוסכם בקונצנזוס מומחים כי מיזופוניה היא הפרעה של ויסות רגשי וחושי - כלומר מצב בו צלילים מסוימים מפעילים תגובה רגשית וגופנית חזקה במיוחד.

בעולם הקליני יש עדיין ויכוח כיצד לסווג מיזופוניה.

חלק מהמטפלים רואים בה מצב שקשור ל-OCD ולשליט יתר קוגניטיבית, בעוד אחרים מדגישים בעיקר את תגובת הדריכות של מערכת העצבים.

אתגר האבחון: למה קשה לאבחן מיזופוניה?

הקושי המרכזי באבחון נובע מהחפיפה עם מצבים נוירולוגיים ופסיכולוגיים אחרים, כאשר אנשי מקצוע נדרשים להבחין בין מיזופוניה לבין:

• היפראקוזיס (רגישות לרעש): מצב בו הרעש גורם לכאב באוזניים, בניגוד למיזופוניה שבה התגובה היא רגשית (כעס/גועל).

• OCD (הפרעה טורדנית-כפייתית): עקב העיסוק האובססיבי בטריגר והצורך המוגבר בשליטה עצמית.

• הפרעות קשב וריכוז (ADHD) ואוטיזם (ASD): שבהן קיימת לעיתים רגישות חושית גבוהה (SPD).

• הפרעת פוסט-טראומה (PTSD): רעש עלול להפעיל את מערכת העצבים ולהוביל לעוררות-יתר אופיינית (Hyperarousal).

הכלים הקיימים: שאלונים להערכה

בנוסף לשאלון ה-A-MISO-S (שאלון אמסטרדם), שמוצג כאן, ונחשב לאחד החלוצים בתחום, קיימים כלים נוספים לאבחון מיזופוניה:

• MQ (Misophonia Questionnaire): שאלון רחב הבוחן לא רק את החומרה, אלא גם את סוגי הרגשות הספציפיים ואת רמת הרגישות הפיזית.

• S-Five: כלי חדשני ומקיף יותר הבוחן חמישה ממדים של החוויה המיזופונית (עוצמה רגשית, דחף לתוקפנות, מגבלה תפקודית ועוד).

• MAQ (Misophonia Assessment Questionnaire): כלי המשמש בעיקר למדידת השפעת המצב על חיי המשפחה והעבודה.

אחד הכלים המרכזיים בתחום הוא שאלון אמסטרדם, שמאפשר להעריך עד כמה המיזופוניה משפיעה על היום־יום.

השאלון מספק הערכה ראשונית של עוצמת הסימפטומים ואינו מחליף הערכה קלינית מלאה: