מה ההבדל בין דרמטילומניה לדרמטופגיה?

דרמטילומניה (Excoriation Disorder) היא התנהגות חזרתית של פציעת העור באמצעות גירוד, קילוף או חיטוט. הדפוס יוצר הפחתת מתח רגעית, דריכות פנימית ולמעגל כפייתי שמוביל לפציעות ממשיות. זהו ביטוי רשמי ב-DSM-5 תחת קבוצת ה-OCRDs.

דרמטופגיה (Dermatophagia), לעומת זאת, אינה מוגדרת כהפרעה נפרדת ב-DSM-5. מדובר בהרגל של נגיסה או לעיסה של העור - לרוב סביב אצבעות, ציפורניים או פנים היד - שלעיתים מופיעה כחלק מ-Body-Focused Repetitive Behaviors, או BFRB's. ההתנהגות כאן מכוונת ללעיסה, לא לפציעה אקטיבית של העור באמצעות חיטוט.

ההבחנה העיקרית: 

• דרמטילומניה: פציעה מכוונת של העור (חיטוט/קילוף).

• Dermatophagia: נגיסה ו"לעיסה" של העור, לעיתים ללא פציעה עמוקה.

שני הדפוסים יכולים להופיע סביב מתח, עוררות-יתר או שגרות / טקסי הרגעה, אבל מנגנון הפעולה שונה, וכך גם הפרופיל הקליני.

Sharquie, K. E., & Younis, M. S. (2022). Dermatophagia: A case series from a dermatology clinic. Our Dermatology Online, 13(4), 417–421.

Cohen, P. R. (2022). Skin biter: Dermatodaxia revisited. Cureus, 14(2), e22289.

Moritz, S., Rufer, M., & Schmotz, S. (2020). Recovery from pathological skin picking and dermatodaxia using a revised decoupling protocol. Journal of Cosmetic Dermatology, 19(12), 3038–3040.

אילו חוזקות ויתרונות יש למבוגרים עם ADHD?

מחקרים עדכניים מראים כי לצד הקשיים, מבוגרים עם ADHD מדווחים גם על חוזקות ייחודיות - אנרגיה גבוהה ויכולת להיפר-פוקוס (מיקוד יתר), חשיבה יצירתית ובלתי שגרתית, סקרנות מתמדת, חתירה ללמידה ועמידות רגשית הנובעת מהתמודדות מתמשכת.

יתרונות בולטים אצל מבוגרים עם ADHD

אנרגיה גבוהה ויכולת היפרפוקוס

מבוגרים עם הפרעת קשב תיארו במחקר חדש אנרגיה גופנית ונפשית גבוהה מהרגיל - תכונה שיכולה להפוך ליתרון מובהק בסביבות הדורשות עשייה מתמשכת, יצירתיות או תגובה מהירה.

במקרים רבים האנרגיה הזו מלווה ביכולת למיקוד יתר:

ריכוז אינטנסיבי במשימה שמעניינת במיוחד, המאפשר ביצוע עמוק ומדויק. עם זאת, החוקרים מדגישים שהאפקט החיובי ניכר רק כאשר הפוקוס מופנה למטרות מועילות או תחומי עניין משמעותיים.

מונחים נוירולוגיים, מדובר במנגנון של ויסות קשב משתנה, הנשען על רגישות גבוהה לגירויים ולתגמול.

חשיבה יצירתית ובלתי שגרתית

הנבדקים באותו מחקר תיארו את עצמם כפתוחים, גמישים ויצירתיים - בעלי “מוח לא שגרתי”.

תפיסת עולם זו, שבה הנטייה לסטות מהמסלול הרגיל מאפשרת פתרונות חדשים, קשורה להבדלים מבניים בתפקודי מוח קדמיים (Prefrontal Cortex) ובמערכת הדופמינרגית.

מחקרים קודמים (White & Shah, 2021) הצביעו על מתאם בין ADHD לבין עלייה ביכולת ליצירת קשרים אסוציאטיביים לא צפויים, החשובים לחשיבה חדשנית. גם תכונות כמו ספונטניות וחוש הומור נחשבו חלק מהמרכיב היצירתי.

סקרנות, חיפוש גירויים וחתירה ללמידה

מבוגרים עם ADHD תיארו דחף פנימי לחקור, להתנסות ולהעמיק בנושאים חדשים — מאפיין המכונה לעיתים “היפר-סקרנות”.

הדחף הזה עשוי להתפתח מתוך מערכת תגמול רגישה לגירוי חדש (novelty-seeking), והוא יכול להניע למידה מתמדת ויכולת הסתגלות למצבים משתנים.

ברמה האבולוציונית, תכונה זו עשויה לשקף יתרון הישרדותי — נטייה ליזום, לסכן ולחפש מידע חדש — שבמאה ה־21 מתורגמת ליכולת יזמות, חשיבה בין-תחומית ורב-עניין מקצועי.

עמידות, אמפתיה וצמיחה אישית

רבים מהמשתתפים תיארו תהליך התבגרות שבו ההתמודדות עם האתגרים של ADHD הפכה למקור חוזק.

הם דיווחו על יכולת התאוששות ממשברים, פיתוח אמפתיה כלפי אחרים, ותחושת משמעות הנובעת מהבנה עצמית עמוקה יותר.

במקרים מסוימים, האבחון עצמו סימן נקודת מפנה — אפשרות לנוח עם ההכרה ש“כך המוח שלי עובד”, ולהפחית תחושת אשמה או כישלון.

חוקרים אחרים (Fedele et al., 2023) מצאו שתהליכים אלו תורמים לשיפור הערכה עצמית ולפיתוח קבלה עצמית — מרכיב מרכזי גם בגישות טיפוליות מבוססות קבלה (כמו DBT ו-ACT).

המחקר מ-2025 מדגיש שראייה מאוזנת של הפרעת קשב אינה מבטלת את הקשיים — אך מציעה פרספקטיבה שלמה יותר:

• היכן שיש פיזור קשב, יש גם סקרנות.

• היכן שיש אימפולסיביות, יש גם יצירתיות.

• היכן שיש מאבק מתמשך, נוצרת לעיתים עמידות.

ההבנה הזו מאפשרת טיפול שמבוסס לא רק על מילוי חסרים, אלא גם על פיתוח חוזקות, ומקדמת גישה פחות שיפוטית להפרעת קשב בבגרות.

Nordby, E. S., Guribye, F., Nordgreen, T., & Lundervold, A. J. (2025). Silver linings of ADHD: A thematic analysis of adults’ positive experiences with living with ADHD. BMJ Open, 15(11), e098732. https://doi.org/10.1136/bmjopen-2025-098732

White, H. A., & Shah, P. (2021). Creative cognition in adults with attention-deficit/hyperactivity disorder: The roles of executive functioning and motivation. Personality and Individual Differences, 172, 110589. https://doi.org/10.1016/j.paid.2020.110589

Fedele, D. A., et al. (2023). Self-compassion, resilience, and mental well-being in adults with ADHD. Journal of Attention Disorders, 27(6), 520–533. https://doi.org/10.1177/10870547221115387

המחקר העדכני מתייחס לדז׳ה־וו כזיהוי לא מודע של מבנה מוכר בזיכרון.

כשסצנה חדשה דומה מאוד במבנה שלה לסיטואציה שנצפתה בעבר, המוח מפיק תחושת מוכרות (familiarity) חזקה, גם בלי לזכור מאיפה. מחקר חדש מראה שהמוכרות הזו יוצרת אשליית ניבוי, כלומר תחושה שאדם ״יודע מה עומד לקרות עכשיו, למרות שאין כל יכולת ניבוי בפועל.

לפי נקודת המבט המדעית, לא מדובר באירוע מסתורי או על-טבעי, אלא תוצאה של מנגנון רגיל במוח שמזהה דפוסים:

במקרה זה הוא מזהה דמיון לא משמעותי, מפרש אותו בטעות כמוכרות חזקה, ויוצר את תחושת הדז׳ה־וו.

רבים מאיתנו מכירים את תופעת ה-דז׳ה־וו דרך המטריקס: שם היא מוצגת כסימן שמשהו השתנה בקוד של הסימולציה - גליץ’ במערכת.

ניאו רואה חתול שחור חולף פעמיים, באותו אופן והצוות מיד קולט שהמציאות הווירטואלית עברה שינוי שמבשר על מלכודת.

טעות בניבוי - בגלל תחושה שזה מוכר מאיפשהו

החוקרים השתמשו בסיורים תלת־ממדיים במציאות מדומה. המשתתפים צפו במסלולים במקומות שונים, כמו מבואת קניון או שביל מקורה, ואז הוצגו להם סצנות חדשות ששיתפו את אותו מבנה מרחבי עם סצנות שלמדו, אבל הפעם בלי התוכן המקורי.

מה העלו החוקרים? 

ככל שהמסלול החדש דמה יותר למסלול שנלמד קודם, המשתתפים הרגישו שהוא מוכר - ומכאן גם נדמה היה להם שהם יודעים לאן תוביל הפנייה הבאה. בפועל הם לא ניבאו טוב יותר מניחוש.

התחושה הייתה חזקה, אבל היכולת האמיתית לא השתפרה בכהוא זה.

בניגוד למחקרים קודמים, החוקרים לא שאלו כלל על דז׳ה־וו, ובכל זאת המשתתפים דיווחו על תחושת ניבוי.

המשמעות הייתה שהמערכת הקוגניטיבית מזהה דמיון מבני ומייצרת באופן אוטומטי תחושת “זה מוכר”, והתחושה הזו מתורגמת בטעות לביטחון בניבוי העתיד.

לסיכום, כנראה שדז׳ה־וו הוא לא “שחזור” של אירוע קודם וגם לא רמז ליכולת חיזוי. מדובר בתוצר של מנגנון פמיליריות מרומז, שמופעל כשהמוח מזהה התאמה בתבנית, גם אם התוכן שונה לגמרי.

התחושה באמת חזקה ומשכנעת, אבל היא אשליה קוגניטיבית שנובעת מהפעלת יתר של מערכת זיהוי התבניות.

Huebert, A. M., Myers, S. J., & Cleary, A. M. (2025). Experimental evidence that illusory feelings of prediction can be caused by familiarity detection. Consciousness and Cognition, 133, 103904. https://doi.org/10.1016/j.concog.2025.103904

למה פציעה מוסרית מוגדרת דווקא במילה פציעה?

השימוש במילה פציעה נובע מכך שהמחקר מתאר פגיעה מוסרית כקרע ממשי ומתמשך במערכת הערכים והזהות - פגיעה מבנית במצפן הפנימי, ולא רק חוויה רגשית שבמרכזה אירוע קשה. 

בניגוד להפרעת PTSD, שמקורו באיום חיצוני ופחד, פציעה מוסרית נוצרת ממעשה או מחדל שסותרים את המצפן הפנימי.

התוצאה היא נזק מתמשך לתפיסה העצמית, עם מאפיינים דומים לפציעה גופנית במובן המטפורי־מבני: כאב, ירידה בתפקוד וצורך בתהליך שיקום פנימי - כזה שמתמקד בערכים, בזהות ובמצפון.

בנוסף, הפגיעה אינה נובעת מחשיפה לאיום, אלא מקריסה של מערכת הערכים עצמה. פגישה בזיכרון, אשמה או בידוד חברתי מופיעים כתסמינים גם בטראומות אחרות, אך מה שמייחד פציעה מוסרית הוא שהנזק מתרחש בתוך המבנה הערכי־זהותי - לא במערכת האיום ולא במנגנוני הפחד. לכן הוא מוגדר כפגיעה במצפן הפנימי ולא כ־distress או trauma במובן הקליני המקובל. 

זאת ועוד, במינוח הפסיכודינמי, ניתן לראות את המקור הנפשי של הפציעה המוסרית בחרדת סופר־אגו ולא מחרדת איום על שלמות האגו, הגוף או הביטחון הפיזי.

פציעה - בהקשר זה - מסמנת שלושה מאפיינים: 

• מקור ברור (אירוע מוסרי שנחצה בו גבול ערכי).

•  תגובה מתמשכת עם סימפטומים זמינים לתצפית.

• צורך בתהליך שיקום, ולא רק ברפלקציה או עיבוד רגשי קצר.

נרחיב:

פציעה מוסרית מוגדרת כ“פציעה” משום שהמחקר אינו רואה בה תגובה רגשית לאירוע קשה, אלא קרע ממשי במערכת הערכים, המצפון והזהות.

בניגוד לטראומות המבוססות על איום חיצוני ופחד, כאן המקור הוא פעולה או אי־פעולה של האדם עצמו - התנהגות שחצתה את הגבול של מה שהוא מאמין שאדם טוב אמור לעשות. החוויה אינה של פחד אלא של אשמה שאינה ניתנת למחילה עצמית, בושה, כישלון מוסרי ואובדן שלמות עצמית.

זה דפוס שמתפקד כמו פגיעה מבנית: כואב, מתמשך ופוגע בתפקוד.

לכן משתמשים במילה Injury — כדי לציין שנגרם נזק ממשי במצפן הפנימי, נזק שמבקש תיקון ושיקום. בשונה מהפרעות טראומטיות, פציעה מוסרית אינה מוגדרת כהפרעה ואינה מופיעה ב-DSM.

היא ממקמת את החוויה בתוך המרחב האנושי ולא הפתולוגי, ומבחינה בין טראומה המבוססת על פחד לבין טראומה המבוססת על ערכים. הפגיעה כאן היא בזהות ובמצפון, לא במערכת האיום.

ברוב הטראומות אין הפרה של ערכי־ליבה, אין כשל פנימי ביחס למוסר ואין קריסה של הדימוי העצמי. פציעה מוסרית מערבת ערכים, אחריות ושיפוט עצמי - ולכן השפה שנבחרה לתאר אותה נועדה לשקף בדיוק את עומק הקרע הזה.

Litz, B. T., Stein, N., Delaney, E., Lebowitz, L., Nash, W. P., Silva, C., & Maguen, S. (2009). Moral injury and moral repair in war veterans: A preliminary model and intervention strategy. Clinical Psychology Review, 29(8), 695–706. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2009.07.003

עריכה מקצועית:

איתן טמיר, MA, ראש המכון,

לשעבר מנחה צוותים מקצועיים על טיפול פוסט-טראומה

במסגרת עמותת נט"ל, בריאות הנפש בצה״ל, ועוד

מהו ניתוק מוסרי?  

ניתוק מוסרי (moral disengagement), שנטבע ע״י הפסיכולוג אלברט בנדורה, מתאר מצב בו אדם מתנתק זמנית מהקוד המוסרי שהכתיב לעצמו, בכדי לבצע פעולה שסותרת את ערכי היסוד שלו – מבלי לחוות את העומס הרגשי שהיה צפוי להתעורר.

זה מנגנון פסיכולוגי שמאפשר לתפוס את ההתנהגות כ״הכרחית״ או ״מוצדקת״, וכך להפחית מצוקה פנימית.

כדי להבין את משמעותו בפועל, במיוחד בהקשר של פוסט טראומה, חשוב להבחין בין שני מנגנוני ניתוק שונים:

• ניטרול רגשי – דפוס דיסוציאטיבי שמגן בזמן סכנה מיידית.

• ניטרול מוסרי – שינוי אקטיבי של מסגרת המשמעות: המעשה מוצג כהגנה, ניקוי שטח, סיכול מחבלים — לא כנטילת חיים.

ניתוק מוסרי תורם להתפתחות של פציעה מוסרית משום שהוא מאפשר לחייל לפעול בניגוד לערכיו בלי להרגיש מיד את עוצמת הקונפליקט הפנימי.

בזמן אמת, שינוי מסגרת המשמעות — מהרג ל״הגנה עצמית״ או ל״נטרול של מחבל״ — מפחית מצוקה ומאפשר תפקוד אדפטיבי.

אבל המסגרת נסדקת בשלב זה או אחר, בעיקר כשהאדם חוזר לאזרחות אחרי שירות מילואים או נחשף מחדש לערכיו המקוריים, מתעורר פער מכאיב בין מה שעשה לבין מה שהוא מאמין שנכון לעשות.

זה רגע של דיסוננס קוגניטיבי צורם, בו מנגנון ההגנה מתערער, והפער בין הפעולה לערכים עלול להפוך לעול נפשי כבד המתואר כפציעה מוסרית - אשמה, בושה ותחושת בגידה עצמית שמתקשים להתמקם כחוויה רגילה שמאוחסנת בזיכרון, ועם הזמן מתגבש סימפטום טראומטי.

איך ניתוק מוסרי מופעל בשדה הקרב?

בהקשר צבאי, הסוציאליזציה של חיילים מייצרת שפה ומסגור שמחליפים את המונחים המוסריים היומיומיים במונחים צבאיים. הרג אינו נתפס כרצח אלא כהגנה. פעולה אלימה מתויגת כמשימה מבצעית. שינוי השפה מאפשר שינוי משמעות, ושינוי משמעות מאפשר פעולה במקום שבו המצפון היה עלול לעכב.

התהליך הזה מקל על עומס חרדה ולחץ, ולכן הוא מובן בהקשר של הישרדות. אבל הוא גם יוצר פגיעות ייחודית: פציעה מוסרית.

מה הקשר בין ניתוק מוסרי לפציעה מוסרית?

פציעה מוסרית, מושג שטבע הפסיכיאטר ג׳ונתן שי בעקבות עבודתו עם לוחמי וייטנאם, מתאר רגע שבו החייל מודע לפער כואב בין הקוד המוסרי שלו לבין מעשה או מחדל שהוא היה שותף לו.

כשהמסגרת המגינה של ניתוק מוסרי נסדקת – המציאות מתנגשת חזיתית בערכים:

• החוויה עלולה להיות של בגידה עצמית

• אשמה שאינה שוככת

• בושה קיומית

• תחושת ״כתם״ שאי אפשר למחול עליו

חיילים חווים את הפער הזה כקריעה פנימית, כמעשים אלימים ובלתי נסלחים במהותם. רבים מתקשים להתפייס עם עצמם, נוטים להענשה עצמית, ולעיתים נגררים למעגל של הזנחה, התמכרויות, פגיעה עצמית ואובדנות.

למה זה קורה דווקא במצבי מלחמה מסוימים?

כל מלחמה יכולה ליצור קרקע לפגיעה מוסרית, אך בסביבות מסוימות – כשתנאי השטח מאפשרים הסלמה, כשהסכנה מוחשית והאלימות מתמשכת – יצרים תוקפניים עלולים לקבל ביטוי מוגבר. במצבים כאלה ניתוק מוסרי הופך לכלי עבודה זמני, אבל החזרה ממנו יכולה להיות קשה ומייסרת.

ניתוק מוסרי הוא מנגנון שמאפשר לבצע פעולה הסותרת את המצפון באמצעות שינוי המסגרת המוסרית של המעשה.

בהקשר צבאי הוא משרת הישרדות ותפקוד, אבל גם מגדיל את הסיכון לפציעה מוסרית כשהפער בין המעשה לערכים מתגלה מחדש.

סולומון, ז׳. (2025). שקופים על מגש הכסף. כנרת זמורה דביר.

D’Alessandro-Lowe, E., Russell, K., Gillett, G., Heath, J. E., Jones, N., & Greenberg, N. (2024). The independent and combined impact of moral injury and moral disengagement on PTSD symptoms among healthcare workers during the COVID-19 pandemic. European Journal of Psychotraumatology, 15(1), 2345678. https://doi.org/10.1080/20008198.2024.2345678

עריכה מקצועית:

איתן טמיר, MA, ראש המכון,

לשעבר מנחה צוותים מקצועיים על טיפול פוסט-טראומה

במסגרת עמותת נט"ל, בריאות הנפש בצה״ל, ועוד

Brodsky, B. S., Galfalvy, H., Mann, J. J., Grunebaum, M. F., & Stanley, B. (2025). Dialectical behavior therapy versus serotonin reuptake inhibitor treatment for suicidal behavior in borderline personality disorder: A randomized controlled trial. American Journal of Psychiatry, In Advance. https://doi.org/10.1176/appi.ajp.20240298

בריאות נפשית לפי גיל: עקומה חדשה ומפתיעה

עד לא מזמן דיברו על "משבר אמצע החיים" כשלב כמעט צפוי במעגל החיים. היום ברור יותר שהדפוס הזה תלוי תרבות והקשר, ורלוונטי בעיקר למי שנושאים עומסי חיים ייחודיים.

במילים אחרות, זו כבר לא עקומה אוטומטית של גיל.

ממצאים עדכניים מצביעים על שינוי חד, לפיו דפוס ה-U הקלאסי כמעט נעלם, והירידה ברווחה הנפשית מופיעה מוקדם יותר, בעיקר בקרב צעירים. המצוקה של שנות העשרים והשלושים היא זו שמעצבת מחדש את עקומת חיי הנפש.

ההשלכות על תחום האבחון והטיפול מעניינות:

המוקד עובר לבניית ועיבוי מעגלי תמיכה עבור בוגרים צעירים. אם העלייה במצוקה בגיל צעיר תימשך, גם ההנחה ש"הזמן עושה את שלו" ושמצב נפשי משתפר עם הגיל (ככלי אבחוני או טיפולי) כבר לא עומדת במבחן המציאות.

מה השתנה בדפוס הגיל שמאפיין קשיים נפשיים לאורך החיים?

מחקר שפורסם לאחרונה מציג שינוי מהותי באשר לתנודות במצבם הפסיכולוגי של בני אדם לאורך מעגל החיים ( Blanchflower, Bryson & Xu, 2025)  - 

ניכרת ירידה במצוקה עם העלייה בגיל, שזה שינוי היסטורי ברווחה הנפשית:

בעשרות מדינות, מדדים של מצוקה נפשית עולים בחדות בקרב צעירים ומתייצבים סביב גילאי הבגרות, במקום להגיע לשיא דווקא באמצע החיים.

כלומר, אין זינוק ייחודי במצוקה פסיכולוגית אצל אנשים בגילים 40-55, כפי שהיה בעבר; יש הידרדרות חריפה יותר כבר בעשורים הראשונים של החיים.

העקומה המסורתית לפיה רווחה יחסית בגיל צעיר, ירידה באמצע החיים וחזרה לעלייה בגיל מבוגר — הוכחה במאות מחקרים. אבל הנתונים החדשים מקסימום ברמת “מיתון של משבר אמצע החיים”, לא היעלמות של מצוקה כללית.

מרכז הכובד פשוט זז:

הדור הצעיר מדווח על מצוקה נפשית גבוהה הרבה יותר, ולכן “הבור” בזוגיות / קריירה / משמעות של גילאי אמצע החיים כבר אינו הנקודה הנמוכה ביותר.

מה אומרים הנתונים?

• ארה"ב: שיעור מי שחווים “בריאות נפשית ירודה מדי יום” כמעט הוכפל בין 1993 ל-2023. בקרב צעירים - עלייה מ-2.9% ל-8%.
  
  

• בריטניה: שיעור צעירים המוגדרים ״מיואשים״ הוכפל ואף שילש את עצמו, במיוחד בקרב נשים צעירות.
  
  

• 44 מדינות נוספות: מעל מיליון ושבע מאות אלף משתתפים; מצוקה נפשית פוחתת באופן כמעט לינארי עם הגיל.
  
  

• צעירים עד 25: כמעט מחציתם בסיכון למצוקה נפשית.

התוצאה: העקומה אינה בצורת U. 

היא נראית יותר כמו קו יורד – ככל שהגיל עולה, המצב נפשי טוב יותר.

האם תקופת אמצע החיים הפכה להיות קלה יותר מבחינה נפשית?

לא בהכרח. אמצע החיים עדיין דורש התמודדות עם עומסים, אחריות, שחיקה, מחויבויות וזוגיות. 

אבל העובדות מראות שאנשים בגילאי 40-60 כבר לא מצויים בפסגת המצוקה כמו שניכר במחקרים קודמים. למעשה הם נהנים מרמה גבוהה יותר של יציבות יחסית לעומת הדור הצעיר שחווה שווקי עבודה רופפים, חוסר ביטחון כלכלי, עומס אקדמי, מדיה חברתית אינטנסיבית ושירותי בריאות פסיכיאטרים שאינם מצליחים לענות על הביקוש.

משבר אמצע החיים לא נעלם לגמרי - אבל הוא אינו עוד השלב הכי פגיע מבחינה נפשית. הכאב פשוט זז למעלה־בשנים, אל שנות הנעורים והעשרים.

Blanchflower, D. G., Bryson, A., & Xu, X. (2025). The declining mental health of the young and the global disappearance of the unhappiness hump shape in age. PLoS ONE, 20(8), e0327858. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0327858

למה אנחנו מייחסים לאחר כוונת זדון בזמן התקף כעס?

בזמן התפרצות כעס, המערכת הקוגניטיבית נוטה לפרש את התנהגות האחר כאיום או פגיעה מכוונת - גם כשאין לכך ראיות ברורות. 

ההסבר לכך טמון בהטיה קוגניטיבית שנקראת הטיית ייחוס עוינות / כוונת זדון (Hostile Attribution Bias)  - עיוות חשיבה בו אדם מפרש התנהגות עמומה של אדם או קבוצה, כאילו נבעה מתוך רצון לפגוע בו. מחקרים מראים כי ההטיה הזו גוברת בעת עוררות רגשית, במיוחד בעת כעס, ומפעילה תגובות פיזיולוגיות אוטונומיות של לחימה או בריחה.

בסקירה שיטתית מ-2019 נמצאה קורלציה מובהקת אצל מבוגרים, בין עוצמת ייחוס העוינות לבין נטייה להתנהגות תוקפנית. 

כלומר, ככל שאדם נוטה יותר לייחס כוונת זדון לאחרים, כך הוא צפוי יותר להגיב בתוקפנות מילולית או פיזית במצבי קונפליקט, וגם להיפך.

בטיפול CBT, ובפרט בהתערבות טיפולית לניהול כעס, מתמקדים בזיהוי ההטיה ובהפחתה של עיוות חשיבה של ״קריאת מחשבות״. המטרה היא להשתהות לפני תגובה ולא לקפוץ למסקנות עקב ייחוסים עוינים שלא נבדקו.

הטיית ייחוס כוונת זדון משפיעה בפועל בחיים הבוגרים על מערכות יחסים, על סביבת העבודה ועל דפוסי הורות. יתרה מכך, מחקרים מראים כי מבוגרים עם רמות גבוהות של הטיה זו מצויים בסיכון תמותה גבוה פי 4 עד גיל 50, נוטים יותר לקונפליקטים זוגיים ולקשיים תעסוקתיים ולעיתים מפעילים כלפי ילדיהם גישות נוקשות ואגרסיביות.

כך נוצרת העברה בין-דורית של חשדנות ותגובה עוינת, שניתן למצוא גם שנים רבות אחורה. השרשרת ניתנת לשבירה באמצעות מודעות עצמית, וויסות רגשי ותרגול קוגניטיבי ממוקד בטיפול פסיכולוגי.

Barefoot, J. C., Dodge, K. A., Peterson, B. L., Dahlstrom, W. G., & Williams, R. B., Jr (1989). The Cook-Medley hostility scale: item content and ability to predict survival. Psychosomatic medicine, 51(1), 46–57. https://doi.org/10.1097/00006842-198901000-00005

Klein Tuente, S., Bogaerts, S., & Veling, W. (2019). Hostile attribution bias and aggression in adults: A systematic review. Aggression and Violent Behavior, 46, 66–81. https://doi.org/10.1016/j.avb.2019.01.009

מהי פוביה מרחפנים (דרונופוביה)?

דרונופוביה היא חרדה חזקה וממושכת הנגרמת מחשיפה ישירה או עקיפה למתקפות של מל״ט מתאבד, כטב״מ או רחפן נפץ. מדובר בתופעה חדשה המתועדת בספרות הפסיכיאטרית, והיא נפוצה בעיקר באזורי עימות מהעשור הנוכחי (כמו אוקראינה וישראל). דרונופוביה מופיעה בעיקר אצל לוחמים שנחשפו ישירות למתקפה של כלים לא מאוישים מהאוויר,  אך היא שכיחה גם במעגלים רחבים יותר דרך חשיפה בתקשורת ותיעוד מקוון בדיגיטל.

הרחפן יוצר איום ייחודי:

הזמזום החד, התנועה הבלתי צפויה והעובדה שהוא תוקף מלמעלה מעוררים תחושה קיצונית של חוסר שליטה.

הנפגעים מדווחים על דריכות מתמדת לרעשי זמזום, הימנעות ממרחבים פתוחים, שינה מקוטעת, סיוטים, התקפי חרדה כתוצאה מכך שימוש בתרופות הרגעה.

בתחילת מלחמת חומות ברזל, ממש ב-7 באוקטובר, מתקפת הפתע של חמאס כללה שימוש ברחפני נפץ כלפי כוחות לוחמים וכלים. לא הייתה זו הפעם הראשונה, אבל צה״ל נתפס לא ערוך דיו בפני התקלויות עוינות עם רחפנים שמשחררים מגובה רב רימון או מטען נפץ. תוך מספר ימים הותקנו גגות ארעיים על כלי הרק״ם, במטרה לבלום פצצות שנופלות מהשמיים. חלק מהאירועים הקשים תועדו בסרטונים ופורסמו בטלגרם, ממש מעין מצלמת הרחפן. ניכרה בה היטב הבעתה של קבוצות חיילים שנתפסו לא מוכנות. 

בשונה מתסמינים פוסט-טראומטיים מוכרים, כאן מדובר באיום חמקמק ובלתי נראה, שעצם הרעש שלו עלול לשמש טריגר פוסט-טראומטי. 

בדומה לירי צלפים, בו לא ידוע מה מקור הירי, גם החרדה מכלי טיס מתאבדים, חוויית הפחד מערערת את תחושת הביטחון ואת היכולת להבחין מתי באמת נשקפת סכנה.

המטוס הגרמני Ju-87, שכונה "שטוקה" (Stuka – קיצור של Sturzkampfflugzeug, כלומר "מטוס קרב צלילה"), הפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם מלחמת העולם השנייה. הצלילות התלולות שלו לוו בצפירה חדה ומבעיתה, שנשמעה מרחוק עוד לפני שפצצותיו פגעו במטרה.

מקור הצפירה היה במתקן אווירודינמי פשוט שהורכב על כני הנסע של המטוס. וכונה "צופר יריחו" (Jericho-Trompete) .  מטרת הטכניקה לא הייתה מבצעית גרידא אלא פסיכולוגית: בדומה לחרדה שמעוררים רחפני נפץ בימינו סירנת השטוקה נועדה לעורר בהלה, לשתק אזרחים ולהפחיד חיילים עוד לפני הפגיעה עצמה.

הצליל הצורם שנשמע בעת הצלילה יצר חוויה חושית טוטאלית של אימה, שאף תועדה כמרכיב מכוון בתורת ה"בליצקריג" – לוחמת הבזק הגרמנית. כך הפכה השטוקה, במובנה הסמלי, לכלי נשק כפול: לא רק מפציץ מדויק, אלא גם מכונת פחד שתכליתה לערער את חוסן הנפש של מי ששמע אותה.

איך מטפלים בחרדה מרחפני נפץ?

•  טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT) בשילוב חשיפה הדרגתית (PE).

•  טיפול באמצעות עיבוד טראומה, בשיטות מבוססות מחקר כמו EMDR.

•  טכניקות ויסות גופני כמו מיינדפולנס ונשימה סרעפתית.

• לעיתים - שילוב טיפול תרופתי נוגד חרדה.

העבודה הטיפולית מתמקדת בחיזוק תחושת השליטה, בעיבוד הזיכרון הטראומטי ובהחזרת תחושת ביטחון בסיסית.

שילוב תמיכה משפחתית וקהילתית תמיד כקדם משמעותית את הטיפול והשיקום.

דרונופוביה ממחישה היטב איך חוויות מלחמה בעידן דיגיטלי חודרות גם למרחב האזרחי: 

פחד עמום, שאינו תלוי מקום, אלא פלאשבק של צליל או דימוי שמחזירים שוב ושוב את הגוף למצב עוררות הישרדותי שמאפיין תגובה כרונית לטראומה.  

The Lancet. (2025, November 8). Understanding the health threats of drone warfare. The Lancet, 406(10516), 2191. https://doi.org/10.1016/S0140-6736(25)02521-7

עריכה מקצועית:

איתן טמיר, MA, ראש המכון,

לשעבר מנחה צוותים מקצועיים על טיפול פוסט-טראומה

במסגרת עמותת נט"ל, בריאות הנפש בצה״ל, ועוד