נחלת יצחק 32א', תל אביב
אינטואיציה נתפסת לרוב ככוח פנימי אמין, מצפן רגשי שמאפשר לנו לקבל החלטות גם כשהעובדות חלקיות. היא מבוססת על ניסיון חיים, על למידה לא מודעת ועל קליטה מהירה של רמזים שקטים.
לעומתה, אובססיה, ובמיוחד כשמדובר במחשבות חודרניות ומעוררות חרדה, פועלת אחרת:
היא חוזרת על עצמה, מלחיצה, גוזלת שקט נפשי ומובילה להתנהגויות כפייתיות כמו בדיקות, בירורים או בקשת אישורים חזרתית.
החוויה הסובייקטיבית לעיתים דומה, גם אובססיה וגם אינטאואיציה מרגישות דחופות וחשובות.
בשתיהן יש קול פנימי שאומר “אל תתעלם מזה”.
אבל ההבדל ביניהן מהותי, וזיהוי נכון יכול לשנות את האופן בו אנחנו מקבלים החלטות ומגיבים לפחדים.
אינטואיציה היא לא קסם.
מחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית מצביעים על כך שהיא נובעת מזיכרון סמוי ומהיכולת של המוח לזהות דפוסים מבלי שנוכל תמיד להסביר אותם.
למשל, נהג מנוסה שמאט לפני עקומה גם בלי לראות את השלט, או אדם שמרגיש שהשיחה עם אדם זר "לא בטוחה" מבלי לנסח לעצמו מה הסימנים לכך.
מאפיינים של אינטואיציה:
עולה במהירות: תחושת בטן ברורה, לעיתים מיידית.
קצרה וממוקדת: מופיעה, מסמנת כיוון, ואז נרגעת.
שקטה יותר: לרוב ללא לולאות מחשבה אינסופיות.
מבוססת ניסיון: מתעצבת עם השנים מתוך מצבים דומים שחווינו.
לעומת זאת, מחשבה אובססיבית היא חוויה מתישה. היא אינה מסמנת כיוון ואז משחררת, אלא לוחצת שוב ושוב על אותו כפתור. היא מלווה בתחושת דחיפות מוגזמת, בפחד מקסימלי ובצורך בלתי נשלט בחיפוש הקלה מיידית.
מאפיינים של אובססיה:
חזרתיות: אותה שאלה או דימוי חוזרים עשרות פעמים ביום.
עוררות גבוהה: הגוף דרוך, הדופק מהיר, קשה להתרכז.
חוסר שקט: גם אחרי בדיקה או אישור, המחשבה חוזרת תוך זמן קצר.
דרישה לפעולה: חיפוש בגוגל, שיחה חוזרת עם חבר, בדיקה פיזית של הגוף.
| קריטריון השוואה | אינטואיציה | אובססיה |
|---|---|---|
| משך ועוצמה | תחושה נקודתית שמופיעה ונעלמת בזמן סביר | מחשבה שנשארת, מתרחבת ומעסיקה לאורך זמן ממושך ולא משחררת |
| השפעה על התפקוד | מאפשרת פעולה ממוקדת ומסייעת בקבלת החלטות | משבשת שגרה, מונעת ריכוז ומעמיסה על מערכות יחסים באופן משמעותי |
| יחס לאי-ודאות | מסוגלת לשחרר גם בלי הוכחה מלאה ומקבלת אי-ודאות כחלק טבעי | דורשת ודאות מוחלטת, וכשזו אינה מושגת החרדה מתעצמת ונוצר מעגל קסמים |
| נוכחות גופנית | לרוב רגועה, עם תחושת ידיעה פנימית ושקט נפשי | מלווה במתח גופני ניכר: דופק מהיר, דריכות, מחשבות מתרוצצות |
אינטואיציה: נהג מתחיל נסיעה עם תחושה שעדיף לא לעלות על כביש מסוים. בהמשך מתברר שהיה שם פקק כבד בגלל תאונה. תחושת הבטן שירתה אותו והיא נעלמה מיד אחרי שהתקבלה ההחלטה החלופית.
אובססיה: מישהו שחש דקירה קצרה בחזה ממשיך ימים שלמים לחשוב על התקף לב, קורא מאמרים רפואיים, ניגש לרופא פעמיים, וממשיך להרגיש חוסר שקט גם אחרי תשובה מרגיעה.
ציר הזמן: אם המחשבה נמשכת שעות או ימים – סביר שמדובר באובססיה.
שאלת דחיפות: אם עולה צורך מיידי לבדוק, לשאול, לחפש - זו לרוב אובססיה.
שקט פנימי: אם התחושה מלווה ברוגע יחסי, זו אינטואיציה. אם היא מלחיצה ומרעישה, זו אובססיה.
שאלה של גמישות: אינטואיציה יכולה להישאר ברקע גם אם לא פועלים מיד. אובססיה לוחצת עד שמבצעים פעולה.
כשמערבבים אינטואיציה עם אובססיה, הסיכון הוא קבלת החלטות מונעות חרדה.
למשל, מישהו עלול לפרש דאגה חוזרת כ"אינטואיציה חזקה" ולפעול לפיה, גם אם מדובר במחשבה טורדנית שמזמינה טקס כפייתי.
התוצאה עלולה להיות חיפוש אינסופי אחר אישורים רפואיים, קושי בשימור קשרים אישיים או דפוסים של הימנעות.
לעומת זאת, פיתוח יכולת להקשיב לאינטואיציה האמיתית - תוך בידול מהקול האובססיבי - מאפשר שקט נפשי, החלטות מאוזנות יותר וביטחון עצמי גמיש.
בטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) מתייחסים להבדל בין אינטואיציה לבין מחשבה אובססיבית באופן שיטתי. המטרה היא לזהות את הדפוסים החרדתיים וללמוד להגיב אליהם בצורה אחרת.
המטופל לומד להבחין בין תחושת בטן נקודתית לבין מחשבה שחוזרת על עצמה, דורשת ודאות מוחלטת ויוצרת תחושת איום מוגזמת. עצם ההבחנה הזו היא צעד ראשון להפחתת הכוח של המחשבות החוזרות.
במקום להיכנע לדחף, המטפל והמטופל עוצרים ושואלים: מה הראיות בעד ומה הראיות נגד? האם קיימות פרשנויות חלופיות? תרגול זה מחליש את האוטומט של "זה מסוכן" ומאפשר תגובה מאוזנת יותר.
אחת הטכניקות המרכזיות היא תרגול של שהייה עם חוסר הוודאות מבלי למהר לחפש אישור. לדוגמה: להימנע מחיפוש חוזר בגוגל או מלשאול שוב את בן הזוג, ולהמתין עד שהחרדה יורדת מעצמה. עם הזמן המוח לומד שתחושת האיום נחלשת גם ללא תגובה כפייתית.
CBT מלמד לא להגיב מיד. אם עולה דחף לבדוק או לשאול, קובעים מראש "חלון המתנה" של 15–30 דקות. עצם הדחייה שוברת את המעגל האוטומטי ומחזירה תחושת שליטה.
טיפול CBT נותן כלים מעשיים, פשוטים יחסית ליישום, כדי לזהות מחשבה אובססיבית בזמן אמת, לא להיבהל ממנה, להשהות את התגובה ולבדוק את המציאות בצורה מאוזנת.
בכך מתאפשרת הבחנה ברורה יותר בין אינטואיציה אמיתית לבין קול חרדתי מתעתע.
נסכם?
ההבדל בין אינטואיציה לבין אובססיה אינו רק תיאורטי - הוא מעצב לנו את איכות החיים.
אינטואיציה מאפשרת גמישות, ביטחון פנימי ויכולת לפעול מתוך ערכים.
אובססיה מחייבת אותנו למסלול חוזר של חרדה, אישורים ובדיקות.
המיומנות להבחין ביניהן מתפתחת דרך תרגול מודעות, חשיפה לאי-ודאות ושינוי היחס למחשבות.
בטיפול CBT או ACT אפשר לקבל כלים יעילים ליצירת הבחנה זו, לחזק את היכולת להקשיב לאינטואיציה האמיתית ולצמצם את השליטה של האובססיה בחיי היומיום.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
להתאמה אישית -
עם ראש המכון
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
כתיבה:
כידוע, הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) מאופיינת במחשבות טורדניות ובפעולות כפייתיות הפוגעות באופן משמעותי בתפקוד.
מחקרים מראים כי הפרעת אישיות טורדנית-כפייתית (OCPD), המכונה גם אישיות אננקאסטית, מופיעה בתחלואה נלווית אצל 17-45% מהמטופלים עם OCD.
תחלואה נלווית זו מחמירה את התסמינים של OCD במגוון רחב של היבטים רגשיים, התנהגותיים ותפקודיים.
הבנה של קשר זה חיונית עבור טיפול פסיכולוגי יעיל ב-OCD, לכן אנחנו מציגים פה מחקר ששופך אור על ההשפעות המורכבות של OCPD על OCD.
OCPD היא תופעה קלינית נפרדת בספקטרום הטורדני-כפייתי.
היא מתאפיינת בעיסוק מופרז בסדר, כללים ופרטים, מה שמוביל לעיתים קרובות לחוסר יעילות קיצוני בחיי היומיום.
אנשים עם OCPD שואפים לשלמות ושליטה, ומקפידים בקפדנות על נהלים ושגרות, מה שמגביל את יכולתם להסתגל ופוגע בתפוקות.
הצורך בשליטה נתפס על ידי פסיכואנליטיקאים כמנגנון הגנה שמסתיר רצונות עמוקים יותר לתלות, שמקורם בילדות. נוקשות זו מתבטאת בתכונות כמו הסתייגות מחוויות חדשות, קפדנות יתר ורגישות מוגברת לביקורת.
כתוצאה מכך, בעלי אישיות כזו נוטים להפגין התנהגויות עוינות, אגרסיביות ואימפולסיביות מוגברות, קשיי אמון וקשיים בשמירה על סינרגיה בין-אישית.
השפעת OCPD על חומרת התסמינים ומהלך ה-OCD מטופלים עם תחלואה נלווית של OCPD חווים תוצאות קליניות גרועות באופן משמעותי בהשוואה לאלו הסובלים מ-OCD בלבד.
חומרת תסמיני OCD: חומרת התסמינים של OCD, כפי שנמדדה בסולם Y-BOCS, גבוהה יותר באופן משמעותי בקבוצת ה-OCD עם OCPD.
תובנה ירודה: מטופלים עם OCPD מראים תובנה ירודה יותר לגבי התנהגותם הטורדנית-כפייתית, כאשר האובססיות שלהם נוטות להיות "אגו-סינטוניות" (כלומר, תואמות את תפיסת העצמי של המטופל). תובנה ירודה זו מקושרת לחוסר מוטיבציה ודבקות נמוכה בטיפול.
משך טיפול ארוך יותר: קבוצת המטופלים עם OCD ו-OCPD זקוקה למשך טיפול ארוך יותר באופן משמעותי (ממוצע של 13 שנה) בהשוואה למטופלים ללא OCPD (ממוצע של 7 שנים).
סיכון גבוה יותר להישנות: קיום OCPD בתחלואה נלווית הכפיל את הסיכון להישנות OCD לאחר הפוגה לאורך חמש שנים.
המחקר מצא כי תסמינים ספציפיים היו נפוצים יותר בקבוצת ה-OCPD:
אובססיות: אובססיות של זיהום, אובססיות סומטיות, הרהורים (רומינציות) וספקות אובססיביים.
כפייתיות: כפייתיות של הימנעות, כפייתיות של מניעה וכפייתיות תוקפנית עצמית.
איטיות אובססיבית: תופעה זו מתאפיינת בחוסר אונים קיצוני במהלך אובססיות והימנעות מפעילויות בשל החשש מכפייתיות הנמשכות שעות או ימים. היא קשורה באופן משמעותי יותר לקבוצת ה-OCPD.
OCPD משפיעה גם על היבטים רגשיים והתנהגותיים של מטופלי OCD:
אגרסיביות ואימפולסיביות מוגברות: מטופלים עם OCD ו-OCPD הראו רמות גבוהות יותר של אגרסיביות ואימפולסיביות. רמות אלו מחמירות את תסמיני ה-OCD, תורמות לדיכאון מוגבר ולתובנה מופחתת.
רמות דיכאון ומאניה גבוהות יותר: OCPD תורמת לעלייה משמעותית ברמות הדיכאון והמאניה. בקבוצת ה-OCD עם OCPD, נמצאו מתאמים חיוביים מובהקים בין תסמיני דיכאון לבין אגרסיביות כוללת, כעס ועוינות, וכן לחומרת ה-OCD.
ה-OCPD נקשרה גם למספר גורמים סוציו-דמוגרפיים ותפקודיים:
תעסוקה: OCPD הייתה נפוצה יותר בקרב מובטלים (68%) בהשוואה למטופלים מועסקים (45%).
גיל: מטופלים עם OCD ו-OCPD היו מבוגרים יותר באופן משמעותי (ממוצע גיל 48) בהשוואה לאלו עם OCD בלבד (ממוצע גיל 38).
תפקוד מיני: מטופלים עם אבחנה כפולה הראו תפקוד מיני גרוע יותר באופן משמעותי.
איכות חיים: ה-OCPD מפחיתה את שביעות הרצון מהחיים ומסבירה חלקית את הקושי של מטופלי OCD בהתאוששות תפקודית, המכונה "נטל הנורמליות".
הקשר בין OCPD להפרעה דו-קוטבית נחקר פחות, אך המחקר הנוכחי מצביע על קשר משמעותי.
מנבאים לדו-קוטביות: בקבוצת ה-OCD עם OCPD, מנבאים פוטנציאליים לדו-קוטביות כוללים תסמיני דיכאון מוגברים, דחפים אגרסיביים (כעס ועוינות) ותסמיני OCD חמורים יותר.
OCD ציקלותימי: המחקר מעלה השערה כי "OCD ציקלותימי", צורה ספציפית של OCD המתאפיינת בתנודות מצב רוח תכופות ותסמינים אגרסיביים ואימפולסיביים, עשויה להיות למעשה OCD עם אישיות אננקאסטית (OCPD) בתחלואה נלווית.
אובססיות זיהום: אובססיות זיהום עשויות לשמש אינדיקטורים להשפעת OCPD על דו-קוטביות בתוך OCD.
הממצאים מדגישים את החשיבות של אבחון OCPD כחלק שגרתי מהערכה של מטופלים עם OCD.
הבנת ההשפעות השליליות המשמעותיות של OCPD על מהלך ה-OCD, לרבות החמרת תסמינים, תובנה ירודה, משך טיפול ארוך יותר, ורמות גבוהות יותר של דיכאון, מאניה, אגרסיביות ואימפולסיביות, יכולה לסייע בפיתוח גישות טיפוליות מותאמות אישית יותר.
נדרש עוד מחקר, במדגמים יותר גדולים ומגוונ ים, כדי לאשש קשרים אלו, במיוחד בהתייחס למאפיינים דו-קוטביים ולהיענות לטיפול.
מעניין.
כתיבה:
Dondu, A., & Sevincok, L. (2025). Clinical characteristics of obsessive-compulsive disorder comorbid with obsessive-compulsive personality disorder: Subtype implications. Frontiers in Psychiatry, 16, 1577042. https://doi.org/10.3389/fpsyt.2025.1577042
Żerdziński, M., Burdzik, M., Dębski, P., Żmuda, R., Piegza, M., & Gorczyca, P. (2025). The impact of obsessive-compulsive personality disorder on obsessive-compulsive disorder: Clinical outcomes in the context of bipolarity. Frontiers in Psychiatry, 16, Article 1532966. https://doi.org/10.3389/fpsyt.2025.1532966
האות "I" ב-ADHD-I מייצגת את ה-Predominantly Inattentive Presentation, כלומר, מופע דומיננטי של חוסר קשב. בתוך כל עולם ה-ADHD, שמוגדר גם ב-DSM-5 וגם ב-ICD-11, יש שלושה סוגים או מופעים:
מופע חוסר קשב דומיננטי (ADHD-I)
מופע היפראקטיבי/אימפולסיבי דומיננטי (ADHD-H)
מופע משולב (ADHD-C).
בבסיסו, ה-ADHD אצל מבוגרים, ובמיוחד מצג חוסר הקשב, מאופיין בקושי בוויסות קשב, פעילות והתנהגויות מכוונות מטרה. אבל ב-ADHD-I, הדגש הוא באופן מובהק על תסמיני חוסר קשב.
הקשיים האלה לא סתם שם, הם קשורים לפגיעה משמעותית מאוד בחיי היומיום.
בואו נפרט קצת יותר אילו קשיים ספציפיים אנחנו רואים במופע זה:
קשיים בתפקודים ניהוליים גבוהים: מדובר על תהליכים קוגניטיביים מורכבים כמו תכנון, ארגון, יוזמה, עיכוב תגובה, גמישות מחשבתית, ויסות רגשי וזיכרון עבודה. בלי כל הדברים האלה קשה מאוד להתנהל בחיים, והם מושפעים במיוחד אצל מי שסובל מחוסר קשב דומיננטי.
קשיי התחלה ודחיינות: אחד הביטויים הבולטים של חוסר קשב אצל מבוגרים הוא קושי להתחיל פעולות מכוונות מטרה, ונטייה לדחיינות ועקביות נמוכה בביצוע משימות. הבעיות האלה אמנם לא מוגדרות כ"תסמיני ליבה" של ADHD, אבל הן תוצאות התנהגותיות ישירות של חוסר הקשב וגורמות לפגיעה תפקודית רבה.
ויסות עצמי של התנהגות ורגשות: לעיתים קרובות יש קשיים בוויסות עצמי של התנהגות וגם בוויסות רגשי. חוסר קשב קשור באופן חזק לרמות גבוהות של סטרס.
השפעה על תחומי חיים: הקשיים האלה יכולים להוביל לתוצאות שליליות בכל מיני תחומים, כמו השכלה נמוכה יותר, פחות הזדמנויות תעסוקה, הכנסה נמוכה יותר ואפילו שיעורים גבוהים יותר של ימי מחלה. מבוגרים עם ADHD נמצאים גם בסיכון גבוה יותר לסבול מהפרעות פסיכיאטריות נלוות ומצבים רפואיים שונים.
למעשה, המחקרים מצביעים על כך שתסמיני חוסר קשב קשורים באופן הדוק יותר לפגיעה תפקודית בחיי המבוגרים בהשוואה לתסמיני היפראקטיביות/אימפולסיביות.
חלק מהחוקרים אפילו מסיקים שהמאפיין העיקרי של ADHD אצל מבוגרים הוא דווקא תסמיני חוסר הקשב.
חשוב שטיפול פסיכולוגי יהיה מותאם אישית, ובפרט ספציפית לצרכים האלה של ה-ADHD-I. בהקשר זה, הטיפול אמור לכלול אסטרטגיות להתמודדות עם קשיי ארגון, יזימת פעולות ודחיינות, לצד רכיבים כמו מיינדפולנס שמשפר את הוויסות העצמי של הקשב.
זה בדיוק מה שטיפול CADDI מנסה לחדש ולעשות.
טיפול זה נכנס לתמונה במסגרת ההתייחסות של מה שכבר קיים בעולם הטיפול בהפרעת קשב וריכוז (ADHD) אצל מבוגרים.
זה סיפור די מעניין על ניסיון לתפור חליפה יותר מדויקת לצרכים ספציפיים:
קודם כל, נזכיר, שהפרעת קשב וריכוז אצל מבוגרים היא דבר נפוץ ומורכב.
היא מתבטאת בקשיים בוויסות קשב, פעילות והתנהגויות מכוונות מטרה.
תסמיני חוסר קשב קשורים לפגיעה משמעותית בחיי היומיום - קשיים בניהול משימות וזמנים, ויסות עצמי של התנהגות ורגשות, דחיינות וחוסר עקביות בביצוע משימות.
כל זה יכול להוביל לתוצאות שליליות בתחומים רבים, כמו השכלה, תעסוקה, הכנסה ואפילו תוחלת חיים קצרה יותר.
בקיצור, זה לא משחק.
ההמלצה הרווחת לטיפול ב-ADHD אצל מבוגרים היא גישה משולבת – כלומר, גם פסיכו-חינוך, גם טיפול תרופתי וגם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT).
טיפולי CBT הולכים לפי פרוטוקולים מובנים ומנסים ללמד מיומנויות פיצוי להתמודדות עם הקשיים הנפוצים. מחקרים קודמים מראים שהם די יעילים בהפחתת תסמיני ADHD, עם יתרון קטן ל-CBT לעומת טיפולי בקרה פעילים אחרים (כמו פסיכו-חינוך או טיפול תומך).
אחד הפרוטוקולים הפופולריים והנפוצים בתחום הוא "פרוטוקול הסלינגר" (Hesslinger protocol).
הוא כולל פסיכו-חינוך על ADHD, תסמינים וקשיים נלווים, ומשלב תרגול מיינדפולנס וניתוח התנהגות. הוא נחשב יעיל וזוכה לשביעות רצון מהמשתתפים.
העניין הוא שרוב פרוטוקולי ה-CBT הקיימים ל-ADHD הם גנריים - כלומר, הם לא לוקחים בחשבון שיש שלושה סוגי ADHD שונים, עם תסמיני ליבה קצת אחרים.
מחקר חדש מדגיש שתסמיני חוסר קשב (ADHD-I) קשורים במיוחד לקשיים תפקודיים אצל מבוגרים, יותר מהיפראקטיביות/אימפולסיביות. חוסר קשב קשור גם לרמות גבוהות של סטרס, קשיי ויסות רגשי וקשיים בהתחלת התנהגות מכוונת מטרה (כמו דחיינות). בקיצור, חוסר קשב הוא כנראה המאפיין המרכזי של ADHD אצל מבוגרים.
פרוטוקול הסלינגר, למשל, פחות מתמקד במיומנויות ארגון, שהן בעיה נפוצה מאוד שגורמת לקשיי יומיום לא מועטים עבור מבוגרים עם ADHD. בעוד שקיימים פרוטוקולים אחרים שכן מתמקדים בקשיי ארגון, ניהול זמן ותכנון, הם לרוב לא כוללים מיינדפולנס.
המצב הזה יצר צורך בפרוטוקול מקיף יותר, שייתן מענה ספציפי ל"מצג חוסר קשב".
ה-CADDI (Cognitive Behavioral Therapy for ADHD-inattentive presentation) פותח במיוחד כדי לתת מענה למטופלים עם ADHD-I שחיפשו עזרה עם פסיביות ודחיינות, והיו פחות מרוצים מטיפולי CBT כלליים ל-ADHD.
ה-CADDI תוכנן כטיפול ספציפי למצג חוסר הקשב, והוא משלב שלושה רכיבים מרכזיים:
אימון מיומנויות בארגון: מתמקד בניהול זמן, תכנון והתמודדות עם היסח דעת.
אסטרטגיות אקטיבציה התנהגותית: מתמודד עם קשיי יזימה ודחיינות על ידי חיזוק היכולת לעסוק בפעילויות, גם כשיש מצב רוח ירוד או קשיים. זהו מרכיב חדש יחסית בטיפול ב-ADHD.
תרגול מיינדפולנס: נועד לשפר את הוויסות העצמי של הקשב – לכוון, להחזיק ולהחליף מיקוד, ולעכב עיבוד מפורט. מיינדפולנס הוכח כמפחית תסמיני ADHD ותפקודים ניהוליים לקויים.
הפרוטוקול גם מובנה בצורה שתומכת בקשיי קשב: משימות הבית מתחילות בתוך הפגישה, המשתתפים מעודדים לשתף אחרים קרובים בתוכן הפגישות, וכל הרכיבים המרכזיים מתורגלים שוב ושוב לאורך שתי פגישות ובמעקב מתמיד. שלושת המפגשים האחרונים מוקדשים לבניית תוכנית תחזוקה כדי לשמר את ההישגים.
המחקר הזה הראה ש-CADDI, הפרוטוקול הספציפי ל-ADHD-I, היה יעיל יותר בשיפור אקטיבציה התנהגותית בהשוואה לטיפול CBT רגיל (פרוטוקול הסלינגר). התוצאות גם מצביעות על יתרון פוטנציאלי ל-CADDI גם במדדים כמו דחיינות, תסמיני קשב, דיכאון ואיכות חיים. העובדה שגם המשתתפים וגם המטפלים היו מרוצים יותר מ-CADDI מחזקת את הממצאים.
המסקנה החשובה היא שטיפול ספציפי שמכוון לצרכים הייחודיים של מצג חוסר הקשב – שכולל אסטרטגיות לארגון, אקטיבציה התנהגותית ותרגול מיינדפולנס – יכול להיות יעיל יותר מטיפול CBT כללי ל-ADHD. זה ממש כמו לתפור חליפה במיוחד בשבילך, במקום לקנות אחת מהמדף.
המחקר הזה מדגיש את החשיבות של התייחסות ספציפית לקשיים בהתחלת פעולות (פסיביות) ובדחיינות אצל אנשים עם ADHD-I, ומציע ששילוב של תמיכה פרטנית (שיחות טלפון שבועיות) עם טיפול קבוצתי הוא מרכיב מפתח בהצלחת הטיפול. כמובן, צריך עוד מחקרים עם מדגמים גדולים יותר ומעקבי טווח ארוך כדי לאשש ולהרחיב את התוצאות המבטיחות הללו. אבל בהחלט יש כאן תקווה גדולה לשיפור איכות החיים של מבוגרים רבים עם ADHD-I.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
להתאמה אישית -
עם ראש המכון
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
כתיבה:
Strålin, E. E., Thorell, L. B., Szybek, K., Lundgren, T., Bölte, S., & Bohman, B. (2022). Cognitive-behavioral group therapy for ADHD predominantly inattentive presentation: A feasibility study of a new treatment protocol. Nordic Psychology, 74(4), 325–339. https://doi.org/10.1080/19012276.2021.2020683
Strålin, E. E., Thorell, L. B., Lundgren, T., Bölte, S., & Bohman, B. (2025). Cognitive behavioral therapy for ADHD predominantly inattentive presentation: randomized controlled trial of two psychological treatments. Frontiers in psychiatry, 16, 1564506. https://doi.org/10.3389/fpsyt.2025.1564506
עבור רוב האנשים, שעמום הוא תחושת מעבר, חלל זמני של ריק שצריך למלא.
אבל עבור רבים מהמבוגרים שחיים עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD), שעמום הוא דבר אחר לגמרי: חוויה אינטנסיבית, כואבת, מציפה ולעיתים בלתי נסבלת ממש.
"המוח שלי צורח משעמום. אני מסוגל לשבת מול טבלה באקסל ולחוש כאילו אני כלוא בתוך עצמי, בלי אוויר. זה מרגיש פיזית – לחץ בראש, דופק גבוה, כמו רעב, אבל רעב שאי אפשר להשביע".
כך מתאר יואב (שם בדוי), בן 42, יועץ פיננסי מאזור המרכז. אובחן עם ADHD רק בגיל 35, לאחר שנים של תסכול תפקודי ותחושת ניכור פנימית.
הסיבה לפנייה שלו הייתה שעמום מתמשך שכרסם בכל היבט בחיים- בעבודה, בבית, ובעיקר בתוך עצמו.
"הבטלה מביאה לידי שעמום,
והשעמום מביא לידי חטא".
בשיח הציבורי, שעמום כמעט שלא נחשב לנושא רפואי או רגשי.
אבל מחקרים עדכניים מראים קשר הדוק בין ADHD לבין נטייה לשעמום כרוני (Boredom Proneness), שנחווית בעוצמות גבוהות במיוחד.
אנשים עם ADHD מדווחים על שעמום כמצב מנטלי מעיק, שגורם לתחושת חוסר אונים, עצבנות ואף חרדה.
אצל חלקם הוא מתואר כ"כאב פיזי" או "עינוי נפשי", במיוחד כאשר הם נדרשים לשהות במצבים מונוטוניים או נטולי גירוי חיצוני.
מחקר חדש מאשר כי מבוגרים צעירים עם תסמינים של הפרעת קשב וריכוז (ADHD) נוטים לחוות שעמום ברמות גבוהות יותר. על פי הממצאים, נטייה זו אינה מקרית, אלא קשורה לקשיים בתפקודים קוגניטיביים מרכזיים כמו בקרת קשב וזיכרון עבודה.
במסגרת המחקר, החוקרים מצאו כי קבוצת המשתתפים עם תסמיני ADHD בולטים דיווחה על נטייה משמעותית יותר לשעמום בהשוואה לקבוצת הביקורת. במקביל, הם הראו ביצועים נמוכים יותר במטלות ממוחשבות שבדקו יכולות קשב וזיכרון. המסקנה המרכזית היא שחלק מהסיבה שאנשים עם תסמיני ADHD חווים יותר שעמום נובע מהאתגרים המתמשכים בוויסות ושמירה על קשב וכן בשימוש בזיכרון העבודה שלהם. לדוגמה, כאשר אדם עם ADHD מתמודד עם משימה מורכבת, הקושי להישאר מרוכז עלול לגרום לו לתפוס את המשימה כ"משעממת", במקום להכיר בכך שהמקור לקושי הוא קשיי הקשב שלו. מצבים כאלה הם חלק משגרת יומם, ולכן השעמום הופך עבורם לחוויה תכופה ונפוצה.
אחד ההסברים המרכזיים לשעמום המוגבר ב-ADHD טמון בפעילות מערכת הדופמין במוח.
דופמין – מוליך עצבי הקשור להנאה, תגמול ומוטיבציה – מופרש במינונים נמוכים יותר בקרב אנשים עם ADHD. משמעות הדבר היא שמשימות שגרתיות, שאצל רוב האנשים מייצרות סיפוק מתון, אינן מספקות כלל עבור מוח עם ADHD. התוצאה היא רעב תמידי לגירוי, שמוביל לשעמום עז כאשר הסביבה אינה מספקת אותו.
בנוסף למחסור בדופמין, ADHD מלווה לעיתים קרובות בפגיעות בזיכרון עבודה היכולת להחזיק מידע ולתפעל אותו בטווח קצר ובקושי לנהל קשב לאורך זמן.
תיאוריית השעמום הקוגניטיבית (Eastwood et al., 2012) מראה כי קושי לכוון את הקשב באופן רצוני מוביל לתחושת שעמום. כשאין גירוי חיצוני מספק, והמוח מתקשה ליצור עניין פנימי – מופיעה תחושת תקיעות רגשית.
Eastwood וצוותו פרסמו ב־2012 מאמר סקירה שנקרא "The Unengaged Mind: Defining Boredom in Terms of Attention" שבו הם מציעים הגדרה של שעמום כ"מצב של אי־נוחות שמופיע כשאיננו מצליחים להפעיל קשב פנימי או חיצוני למשהו משמעותי".
הם מדגישים ששעמום נוצר כשהקושי בקשב לפעילות מספקת מוביל לתחושת ריק - ואכן מתייחס לתגובה של הקשב החיצוני והפנימי.
מימד נוסף הוא "עיוורון זמן" (Time Blindness), מושג שמתאר קושי לתפוס את הזמן כמשתנה.
עבור אדם עם ADHD, משימות ארוכות או עם תגמול מושהה נחוות כנטולות משמעות מיידית ולכן גם כמשעממות בצורה בלתי נסבלת.
התגובה הנפוצה ביותר לשעמום היא בריחה ממנו: החלפת משימות תכופה, פתיחת טאב חדש, גלילה אינסופית בטלפון, אכילה, דיבור כפייתי, נטישה של פרויקטים או קפיצה לרעיונות חדשים.
המוח מחפש דרך לכבות מצוקה דרך גירוי חיצוני.
אם הבריחה לא אפשרית – מופיעה קהות, עייפות פתאומית, או תחושת ניתוק.
"הייתי נרדם בשיעורים, לא כי הייתי עייף – אלא כי השעמום היה בלתי נסבל," מספר דניאל, בן 29, סטודנט להנדסה. "בזום זה היה יותר גרוע. פשוט לא יכולתי להחזיק את הראש. רק רציתי שמשהו יקרה."
בזמן שמבחוץ שעמום נראה כ"חוסר עניין", מבפנים הוא יוצר תגובת שרשרת: תסכול עצמי, רגשות אשמה, תחושת כישלון או ערך עצמי נמוך.
אנשים עם ADHD עלולים להאמין שהם עצלנים, לא אמינים או לא מממשים את הפוטנציאל - כאשר בפועל הם מתמודדים עם עומס נוירולוגי בלתי נראה.
במישור החברתי, השעמום עלול להוביל לריחוק רגשי, צורך בדרמה, עימותים, או חיפוש אחר התרגשות – גם במחיר של הרס עצמי.
השלב הראשון בהתמודדות הוא הכרה בכך ששעמום הוא תגובה מוחית, לא פגם אופי.
התערבויות פסיכולוגיות מבוססות CBT ו-ACT מסייעות לזהות את הרגעים שבהם השעמום מתחיל, ללמוד לשהות בו מבלי לברוח ממנו, ולבנות סביבות פעילות עם דרגת גירוי מותאמת.
גישה קוגניטיבית־התנהגותית מסייעת לזהות דפוסי חשיבה כגון "אני לא מסוגל לעשות את זה כי זה משעמם מדי", ולהמיר אותם באמירות מתווכות, למשל: "זה לא מעניין אותי כרגע, אבל אני יכול להתחיל עם שלב קטן".
המסר המרכזי של יואב, דניאל ורבים אחרים הוא פשוט: לא מדובר באופי – אלא בכימיה מוחית שדורשת הבנה אחרת של העצמי.
כששעמום אינו מזוהה כסימפטום של ADHD, הוא עלול להוביל לאבחנות שגויות, ביקורת עצמית והחמצה של טיפול מתאים.
אבל כשהוא מובן כחלק מהפרופיל הנוירו-קוגניטיבי, נפתחת אפשרות לתנועה שלא באה מתוך כוח, אלא מתוך התאמה.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
להתאמה אישית -
עם ראש המכון
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
כתיבה:
שימוש קבוע בקנאביס פוגע בתפקודים קוגניטיביים גם לאחר שההשפעה המיידית של החומר מתפוגגת:
למידה וזיכרון מילולי: זהו התחום שנפגע באופן הבולט ביותר. היכולת לקלוט מידע חדש מתוך הרצאה או טקסט, לקודד אותו בזיכרון ולשלוף אותו מאוחר יותר נפגעת בצורה ברורה.
מהירות עיבוד מידע: המוח פועל באופן איטי יותר, מה שמשפיע על מהירות התגובה והחשיבה.
תפקודים ניהוליים וזיכרון עבודה: נפגעות גם היכולות הגבוהות של המוח האחראיות על תכנון, ארגון, פתרון בעיות וביצוע משימות מורכבות הדורשות החזקת מספר פרטי מידע בראש בו-זמנית.
יחד עם זאת, הפסקת השימוש יכולה להוביל להתאוששות משמעותית של המוח.
מאיה סטודנטית שנה שנייה למשפטים, מצטיינת דיקן בסמסטר הראשון.
הלחץ בלימודים הלך וגבר,והיא מצאה מפלט בעישון וויד בסופי שבוע, דרך להירגע ולנקות את הראש.
עם הזמן, סוף השבוע התרחב גם לאמצע השבוע והשימוש הפך כמעט יומיומי.
לאט לאט, באופן כמעט בלתי מורגש בהתחלה, היא החלה לחוש "ערפול מחשבתי" קבוע.
היא מצאה את עצמה קוראת את אותה פיסקה בפסק דין שוב ושוב, מתקשה לעקוב אחר שרשרת הטיעונים המורכבת.
פרטים חשובים מהרצאות התפיידו לה מהזיכרון שעות ספורות אחרי שהקשיבה להן. הכנת עבודות, משימה שבעבר הייתה טבעית ומהנה עבורה, הפכה למאבק מתיש בתכנון, ארגון וריכוז.
מאיה הרגישה שהיכולות השכליות החדות שלה, אלו שהיו מקור גאוותה, הולכות ומתקהות.
סיפורה של מאיה ממחיש את המסקנות המרכזיות של מטה-אנליזה שיטתית ומקיפה, שפורסמה ב-2025 בכתב העת Addictive Behaviors.
המחקר לא התמקד בהשפעה המיידית של הקנאביס ("היי"), אלא בליקויים הקוגניטיביים שנותרים אצל משתמשים קבועים גם שעות וימים לאחר השימוש האחרון, כשהם פיכחים לחלוטין.
החוקרים סרקו את הספרות המדעית ואיגדו את תוצאותיהם של עשרות מחקרים איכותיים כדי לקבל תמונה רחבה ומהימנה.
המסקנה ברורה: שימוש תדיר וכבד בקנאביס קשור לפגיעה מתונה אך עקבית ומשמעותית בתחומים קוגניטיביים מרכזיים.
כפי שנראה, אפשר להחזיר את היכולות שנמצאות בהשעיה זמנית למעשן היומימי:
אם אתם בנקודה המתאימה, פנו אלינו לגמילה מקנאביס, עם מטפלים מומלצים ומנוסים בהתמכרות.
״כולם סובלים מעישון של וויד,
יש כאלה שסובלים יותר ויש כאלה שפחות״
--- א. בן 16, תל אביב
הסקירה המדעית מצביעה באופן חד משמעי על כך שהתחום שנפגע באופן הבולט והעקבי ביותר הוא למידה מילולית וזיכרון.
זוהי היכולת הבסיסית לקלוט מידע חדש המוצג מילולית (כמו בהרצאה או בקריאת טקסט), לקודד אותו במוח, ולאחזר אותו מאוחר יותר. עבור מאיה, הפגיעה הזו התבטאה בחוסר יכולת לזכור את שמות הצדדים בתיק שקראה עליו רק אתמול, או את שלושת התנאים המצטברים לקיומה של עילה משפטית. המחקרים שנכללו בסקירה הראו באופן עקבי כי משתמשים קבועים בקנאביס הפגינו ביצועים ירודים משמעותית במבחנים סטנדרטיים של זיכרון מילולי בהשוואה לאנשים שאינם משתמשים.
מעבר לזיכרון, הסקירה מצאה פגיעות בתחומים נוספים:
מהירות העיבוד של המוח, כלומר המהירות שבה אנו קולטים מידע, מעבדים אותו ומגיבים אליו, נמצאה איטית יותר בקרב משתמשים קבועים.
התחושה של מאיה ש"לוקח לה יותר זמן להבין" חומר חדש היא לא רק הרגשה סובייקטיבית, אלא תופעה שנתמכת בנתונים.
תחום קריטי נוסף שנפגע הוא תפקודים ניהוליים ובפרט זיכרון עבודה. אלו הן היכולות הגבוהות של המוח המאפשרות לנו לתכנן, להתארגן, לקבל החלטות, לפתור בעיות ולהיות גמישים מחשבתית. זיכרון עבודה, בפרט, הוא כמו "שולחן העבודה" המנטלי שלנו – היכולת להחזיק מספר פיסות מידע בראש בו-זמנית ולהשתמש בהן כדי לבצע משימה. כשהיכולת הזו נפגעת, מטלות מורכבות כמו כתיבת עבודה אקדמית, הדורשת שילוב בין מקורות מידע שונים, ניסוח טיעונים ובדיקת עובדות, הופכות לקשות מנשוא. מאיה הרגישה זאת היטב כשישבה מול מסך המחשב הריק, מוחה עמוס ברעיונות אך ללא יכולת לסדר אותם לכדי מבנה לוגי וקוהרנטי.
חשוב לצייןי שקיימת השפעה ברורה של "מינון". ככל שצריכת הקנאביס תכופה וכבדה יותר, כך הליקויים הקוגניטיביים צפויים להיות חמורים יותר. הקושי של מאיה החמיר במקביל למעבר שלה משימוש בסופי שבוע לשימוש כמעט יומיומי, מה שמדגים בדיוק את הקשר הזה בין תדירות השימוש לעומק הפגיעה.
האור בקצה המנהרה: המוח מפגין יכולת התאוששות מרשימה
לצד הממצאים הדי מטרידים, המסר המעודד והחשוב ביותר שעולה מהסקירה הוא שהנזק אינו בהכרח קבוע.
המוח האנושי הוא איבר גמיש להפליא, וניתוח המחקרים מראה באופן ברור כי הפסקת השימוש בקנאביס מובילה לשיפור ניכר ומשמעותי בתפקודים הקוגניטיביים.
ההתאוששות בולטת במיוחד בתחום שנפגע הכי קשה: למידה מילולית וזיכרון. מחקרים שעקבו אחר משתמשים לאחר שהפסיקו לצרוך קנאביס, מצאו שיפור משמעותי ביכולתם ללמוד ולזכור רשימות מילים ומידע חדש. באופן מרשים, הסקירה מציינת כי שיפורים ניכרים נצפים לעיתים קרובות כבר במהלך החודש הראשון של ההימנעות.
לאחר סמסטר קשה במיוחד, שבו ציוניה צנחו לראשונה, מאיה קיבלה החלטה. היא הבינה שהשימוש בקנאביס, שהחל כפתרון ללחץ, הפך למקור הבעיה. היא הפסיקה לחלוטין. השבועות הראשונים היו קשים, מלווים בעצבנות ובתחושת ריקנות. אך בהדרגה, היא החלה להבחין בשינוי. הערפל המחשבתי החל להתפזר. פתאום, במהלך הרצאה, היא מצאה את עצמה לא רק מקשיבה, אלא מבינה לעומק את דברי המרצה, מקשרת בין מושגים ואפילו חושבת על שאלות ביקורתיות. היא הצליחה לקרוא מאמר שלם ולהסביר לעצמה את עיקריו לאחר מכן. זו הייתה תחושה של התעוררות, כאילו קיבלה את המוח שלה בחזרה. חווייתה האישית מהדהדת את ממצאי המחקרים המדעיים: המוח החל בתהליך של שיקום עצמי.
עם זאת, הסקירה שומרת על זהירות מדעית ומציינת כי שאלת ההתאוששות המלאה עדיין פתוחה. בעוד השיפור הוא משמעותי, לא כל המחקרים הראו חזרה מלאה לרמת התפקוד של אנשים שמעולם לא השתמשו. ייתכן שאצל משתמשים כבדים וארוכי טווח, במיוחד אלו שהחלו בגיל ההתבגרות, עלולים להישאר ליקויים עדינים גם לאחר תקופת הימנעות ממושכת.
הסקירה המקיפה גם שופכת אור על תחומים שבהם הידע שלנו עדיין חלקי, כמו ההבדלים בין גברים לנשים. ישנן עדויות ראשוניות המצביעות על כך שנשים עלולות להיות רגישות יותר להשפעות הקוגניטיביות של קנאביס, אך הנושא מורכב ודורש מחקר נוסף כדי להגיע למסקנות חד-משמעיות.
בשורה התחתונה, הממצאים המצטברים מבהירים כי לשימוש קבוע בקנאביס יש מחיר קוגניטיבי מוחשי, כזה שמשפיע על היכולת ללמוד, לזכור ולחשוב בבהירות.
עם זאת, הסיפור לא נגמר שם. הנתונים מראים במידה לא פחותה כי המוח האנושי ניחן ביכולת התאוששות מרשימה.
הסיפור של מאיה, כמו גם הנתונים המדעיים, מדגיש כי הימנעות היא צעד יעיל להשבת החדות המחשבתית שאבדה.
זה מגביר את החשיבות של קבלת החלטות מושכלת לגבי שימוש בקנאביס, וגם שהיום זה לא מאוחר מדי להתחיל את תהליך הריפוי.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
להתאמה אישית -
עם ראש המכון
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
כתיבה:
MSW
מכון טמיר תל אביב
MSW
מכון טמיר תל אביב
MSW
מכון טמיר תל אביב
MSW
מכון טמיר נתניה
MSW
מכון טמיר כפר סבא
MSW
מכון טמיר יהוד
MSW
מכון טמיר הרצליה
MSW
מכון טמיר באר שבע
MSW
מכון טמיר חיפה
MSW
מכון טמיר גבעתיים
Phd
מכון טמיר תל אביב
MSW
מכון טמיר כפר סבא
MSW
מכון טמיר באר יעקב
MSW
מכון טמיר גני תקוה
MSW
מכון טמיר רחובות
MSW
מכון טמיר תל אביב
MSW
מכון טמיר באר יעקב
MSW
מכון טמיר ראשון לציון
MSW
מכון טמיר תל אביב
MSW
מכון טמיר חדרה
MA
מכון טמיר תל אביב
MA
מכון טמיר תל אביב
MSW
מכון טמיר תל אביב
MSW
תל אביב
MSW
תל אביב
MSW
מכון טמיר נתניה
MSW
תל אביב
MSW
מכון טמיר באר שבע
MSW
מכון טמיר רחובות
MSW
מכון טמיר פרדס חנה
MSW
מכון טמיר גדרה
MA
מכון טמיר תל אביב
Claffey, A. J., Grou-Andersen, R. J. E., Paschall, M. T., Lovett, A. M., D'Souza, G. S., D'Souza, D. C., Krystal, J. R., Mitchell, D. G. V., Cannon, T. D., & Boettiger, A. D. (2025). The effects of cannabis on cognition, and the effects of abstinence: A meta-analytic review. Addictive Behaviors, 158, 108395. https://doi.org/10.1016/j.addbeh.2025.108395
בעקבות אירוע טראומטי, נוצר חיווט מחדש באמיגדלה (מרכז האזעקה במוח), מה שהופך אותה לרגישה באופן קיצוני.
חיווט יתר זה מקשר באופן שגוי בין זיכרון הסכנה מהטראומה לבין גירויים יומיומיים וניטרליים. כתוצאה מכך, רעש תמים מזוהה בטעות כאות לסכנת חיים חוזרת, והאמיגדלה מפעילה תגובת חירום אוטומטית ועוצמתית בגוף.
מחקר פורץ דרך ב-Nature חושף כיצד חוויות קרב קיצוניות גורמות לשינוי פיזי ב"מרכז הפחד" במוח, ומציע תקווה חדשה לאלפי מתמודדים כמו יונתן.
תל אביב, בוקר יום ראשון -
רעש כוס הקפה שמתנפצת על רצפת הבטון של בית קפה הומה אדם במידטאון הוא רעש רקע כמעט בלתי נשמע,
אבל עבור יונתן, סמל ראשון במילואים, בן 25, שחזר רק לפני חודשיים מסבב שני של לחימה עזה בחאן יונס, הרעש המתכתי החד הזה הוא טריגר של ממש.
בתוך שבריר שנייה, קולות הפטפוט סביב נעלמים. זיעה קרה מבצבצת על מצחו, לבו הולם בחוזקה, והוא מרגיש את הקירות מתחילים להיסגר עליו. הוא לא בתל אביב. הוא שוב שם, בסמטה הצפופה, רגע לפני הירייה הראשונה.
התגובה של יונתן, שחבריו תיארו תמיד בתור הלוחם הכי רגוע בצוות אינה מציאות פנימית סובייקטיבית וגם לא ביטוי לחולשה.
לפי מחקר חדש שפורסם בכתב העת Nature, התגובה הזו היא תוצאה של שינוי פיזי ממשי, חיווט מחדש, שמתרחש עמוק בתוך מוחו של לוחם פוסט-טראומטי. ויש המונים כאלה.
המחקר שופך אור על אחת השאלות המטרידות ביותר בפסיכיאטריה:
למה אירוע טראומטי בודד יכול להפוך את עולמו של אדם על פיו, וגורם לכך שגירויים יומיומיים יחוו כמקור של אימה משתקת?
התשובה, כך נראה, לא נעוצה רק בצלקת נפשית, אלא בצמיחה פיזית של קשרים חדשים ומיותרים באזור במוח האחראי על ויסות פחד – האמיגדלה.
"גלאי העשן" שהפך למערכת אזעקה
במילים פשוטות, החוקרים גילו שהאמיגדלה, המשמשת כ"גלאי העשן" של המוח, עוברת שינוי מבני דרמטי לאחר חשיפה לטראומה קשה. במקום לחזור למצבה הרגיל לאחר שהסכנה חולפת, היא מתחילה לבנות רשת סבוכה של קשרים עצביים (סינפסות) חדשים. "זה כמו שקבלן חשמל, אחרי קצר רציני בבניין, מחליט לחבר חוטים חדשים לכל עבר ללא תוכנית," מסביר ד"ר אסף ברנע, נוירולוג שאינו קשור למחקר. "התוצאה היא מערכת רגישה בצורה קיצונית, שמגיבה בפאניקה לא רק לשריפה אמיתית, אלא גם לעשן של טוסטר".
אצל יונתן, "השריפה האמיתית" הייתה המארב הקשה, חוויה מסכנת חיים שנצרבה במוחו. אבל כעת, בגלל אותו "חיווט פגום", גם "עשן הטוסטר" – רעש של כוס נופלת, דלת נטרקת, או אפילו המולה במקום סגור – מפעיל את אותה תגובת אזעקה אדירה.
התהליך הזה, המכונה במדע "הכללת פחד" (Fear Generalization), הוא לב הבעיה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). הפחד הספציפי והמוצדק מהקרב בעזה "זולג" והופך לפחד כללי ממצבים שרק מזכירים אותו באופן קלוש.
התגלית המרכזית במחקר היא זיהוי המנגנון הביולוגי האחראי על הבנייה העודפת הזו: חלבון בשם RAPGEF2.
החוקרים מצאו שכאשר חסמו את פעולת החלבון הזה אצל חיות מעבדה, הן לא פיתחו את רגישות היתר האופיינית ל-PTSD לאחר שנחשפו למצבי לחץ קיצוניים.
ממצא זה עשוי להיות לא פחות ממהפכני. במשך עשורים, PTSD נתפסה כ"פציעה שקופה" – מצב נפשי ללא סממנים פיזיים ברורים. המחקר החדש מעניק לסבלם של מיליונים כמו יונתן כתובת ביולוגית. הוא קובע כי פוסט-טראומה היא תוצאה של פציעה מוחית פיזית, הניתנת למדידה ולזיהוי.
השלכות המחקר מרחיקות לכת. הן פותחות פתח לפיתוח דור חדש של תרופות, כאלה שלא רק יטפלו בסימפטומים כמו חרדה ודיכאון, אלא יתקפו את שורש הבעיה.
תרופה שתמנע מהחלבון האחראי לבצע את "עבודות הבנייה" המיותרות הללו במוח תוכל, תיאורטית, להינתן לחיילים מיד לאחר חוויה קשה ולמנוע את התפתחות ההפרעה מלכתחילה.
בעתיד הרחוק יותר, ייתכן שניתן יהיה אפילו לפתח טיפולים שיעזרו "לגזום" את הקשרים העצביים המיותרים שכבר נוצרו.
בחזרה בבית הקפה, יונתן מצליח להסדיר את נשימתו. הוא יודע שהסכנה אינה אמיתית, אך גופו עדיין רועד.
עבורו, ועבור רבבות חיילי צה״ל וכוחות הביטחון והאזרחים שנושאים את צלקות המלחמה מאז 7.10, המאבק היומיומי הוא מתיש.
המחקר החדש מציע להם אישוש ותקווה. הסבל שלהם הוא אמיתי, פיזי, ויום אחד, ייתכן שהמדע ימצא את הדרך לא רק להבין את החיווט מחדש של הטראומה, אלא גם לתקן אותו.
Wesarg-Menzel, C., Gallistl, M., Niconchuk, M. et al. Adding to the burden: the tendency to resonate with others’ stress is linked to higher PTSD symptom severity in individuals with war-related trauma. Transl Psychiatry 15, 331 (2025). https://doi.org/10.1038/s41398-025-03548-4
אמפת (Empath) הוא אדם בעל רגישות גבוהה במיוחד, שמוגדרת על ידי אנרגיית חיים שופעת ויכולת מולדת לחוש ולהבין את רגשות האחרים לעומק.
לב ליבה של חווית האמפת, היא שהוא מושך אליו באופן בלתי נמנע את ה"נרקיסיסט" - אישיות המונעת על ידי צורך עז לכוח, הכרה והערצה, שזקוק לאנרגיה של אחרים כדי להרגיש בחיים.
הדינמיקה ביניהם מתוארת כריקוד פסיכולוגי מורכב, ולעיתים קרובות הרסני, של השלכה והכלה.
אמפתים שעוברים התעללות נרקיסיסטית עוברים ארבעה שלבים פסיכולוגיים מובהקים במסע לעבר התפתחות עצמית וריפוי.
זהו מסע טרנספורמטיבי, שבסופו האמפת מפתח חוסן בפני מניפולציות.
המסע מתחיל במה שנקרא "מלכודת האור".
אמפתים נולדים עם "שפע של ליבידו" - לא במובן המיני, אלא כזרימה של אנרגיית חיים שופעת.
אנרגיה זו יוצרת "מגנטיות אמפתית", שבאה לידי ביטוי בהקרנת חום, הבנה וקבלה טבעיים וגורמת לסובבים להרגיש בטוחים במחיצתם.
כבר בילדות ניתן לזהות את התכונה הזו בילדים הוריים, שממהרים לנחם אחרים, מתקשים לשאת מצבים בהם מישהו נשאר מחוץ למעגל, ולעיתים אף חווים כאב פיזי כשהם עדים לאכזריות.
במקרים רבים הם הופכים ל״מרפאים של המשפחה״, אלה שנושאים על כתפיהם את הנטל הרגשי של כולם.
אבל כאן טמונה המלכודת:
האור של האמפת לא מושך אליו רק אנשים טובים שמחפשים ריפוי, אלא גם טורפים שמבקשים "אספקה רגשית" – נרקיסיסטים.
הנרקיסיסט פועל מתוך "רצון טהור לכוח", והאהבה של האמפת הופכת עבורו לדלק חיוני.
בשלב זה הנרקיסיסט לומד את האמפת:
הוא צופה בתגובות שלו לסיפורי מצוקה ולפגיעות, ובוחן עד כמה הוא מוכן לתת לפני שיתחיל לפקפק. זהו שלב המיפוי של המניפולציה הפסיכולוגית, שבו הטורף ממפה את התגובות האמפתיות של הקורבן ולומד על אילו כפתורים ללחוץ כדי שהאמפת ימשיך לתת, לדאוג ולהקריב.
האמפת, מצדו, לא רואה בכך טורפנות - עבורו זו נחווית כתחושה שצריכים אותו, הוא ״האדם היחיד שמבין באמת״.
קרל יונג הזהיר מפני המלכודת הזאת, שכן במקום להפוך למי שאתה באמת, אתה עלול להפוך למי שאחרים צריכים שתהיה.
אם השלב הראשון כולל מלכוד, השלב השני הוא סוג של היבלעות בקשר.
כאן מתחילה גם הלוחמה הפסיכולוגית:
הנרקיסיסטים אינם מסתפקים באהבה, אלא שואפים לצרוך את מלוא האנרגיה הנפשית.
יונג ציין כי מפגש בין שתי מבני אישיות דומה למגע בין שני חומרים כימיים - אם נוצרת תגובה, שניהם משתנים.
אלא שבמפגש עם נרקיסיסט, רק האמפת משתנה, ובצורה פוגענית. בעוד שהוא מצטמצם, הנרקיסיסט מתנפח.
שלב זה כולל "הפצצת השלכות" (projection bombardment), בה הנרקיסיסט משליך על האמפת את הבושה שלו, את זעמו ואת חוסר ההתאמה שלו.
לפתע האמפת הופך מאדם רגיש לאדם רגיש מדי, זקוק מדי, "יותר מדי".
הנרקיסיסט משכתב את דפי ההיסטוריה כך שהאמפת מוצג בעצמו כבעיה בכל קונפליקט.
המרכיב הקשה ביותר כאן הוא "היפוך אמפתי" - הסגולה הטבעית של האמפת להרגיש אחרים הופכת לכלי נשק נגדו.
כשהנרקיסיסט זועם, האמפת חש אחריות לזעם שלו; כשהוא מתרחק, האמפת חווה אשמה על הריחוק; כשהוא בוגד, האמפת תוהה מה במעשיו גרם לכך.
בהדרגה האמפת מתחיל להאמין לגרסת המציאות של הנרקיסיסט, בה הוא הפגום והזקוק לתיקון.
זהו מנגנון הגנה של הזדהות עם התוקפן, או בשפתו של יונג "צליבת העצמי האותנטי":
חמלה מתויגת בו כחולשה, גבולות נתפסים כאנוכיות, וצרכים אישיים נדחים כדרמה.
האמפת מוצא עצמו "הולך על ביצים", מנטר ללא הרף את מצב הרוח של הנרקיסיסט, משנה צורה כדי למנוע התקף זעם- מה שמוגדר כאמפתיה בהיפר־עירנות.
חשיפה מתמשכת להתעללות פסיכולוגית כזו יוצרת "פיצול נשמה", שבו חלקים מהעצמי האותנטי של האמפת נסוגים כדי לשרוד, והוא מאבד קשר עם הצרכים, הרצונות והאמת הפנימית שלו.
יונג כתב:
״שום עץ, נאמר, אינו יכול לצמוח לשמיים אלא אם שורשיו מגיעים עד לגיהינום״.
השלב השלישי הוא המסע של האמפת לגיהינום - קריסה מוחלטת של כל מה שחשב על אהבה, על עצמו ועל המציאות.
זוהי "התמוטטות אמפתית". טבע הנתינה שהרגיש בלתי מוגבל מגיע לכדי ריקנות; יכולת ההבנה שנראתה אינסופית מגיעה לגבולותיה;
היכולת למצוא תירוצים להתנהגותם מתפוררת סוף סוף תחת משקל האמת.
יונג כינה זאת "הלילה האפל של הנשמה", מוות פסיכולוגי הכרחי הקודם לתחייה מחדש, אך באותו רגע זה מרגיש כמו למות.
תחת לחץ קיצוני, האמפת חווה "דקומפנסציה פסיכולוגית חריפה", התמוטטות נפשית - חרדה, דיכאון, מחלה פיזית וחוסר יכולת לתפקד.
בשלב זה הנרקיסיסט לעיתים קרובות מחריף את ההתעללות שלו, משום שהוא חש בהתעוררות של האמפת.
הוא משיק קמפיין גיוס אחרון - הפצצת אהבה המשולבת באכזריות מוגברת, שמטרתה לחלץ כל טיפת אנרגיה אמפתית לפני שהאמפת יחמוק ויצליח להתרחק.
יונג הבין שהתמוטטות כזו אינה פתולוגית, זוהי דרכה של הנפש לאלץ את האמפת להתמודד עם האמת שהתחמק ממנה.
האמפת נאלץ לקבל שהוא שותף בהרס עצמי, ומתחיל לשאול שאלות יסוד:
"איך נתתי לזה לקרות?"
"למה נשארתי כל כך הרבה זמן?"
"מה נסגר איתי?"
שאלות אלו, שמכונות שאלות האינדיבידואציה, חיוניות להגעה להשלמה פסיכולוגית.
זה כולל התמודדות עם הצל - לא צלו המאיים של הנרקיסיסט, אלא של האמפת עצמו - עליו להתמודד עם החלקים הנפשיים שלו שאפשרו את ההתעללות:
הנטייה לרצות אנשים, להימנע בכל מצב מקונפליקט, להיות מכור לצורך שיצטרכו אותו.
הריפוי מחייב את האמפת לקחת בעלות על התרומה שלו למערכת היחסים, מבלי ליטול אחריות על ההתנהגות של הנרקיסיסט.
פריצת הדרך האמיתית מתרחשת ברגע שהאמפת מבין שהבעיה אינה באמפתיה שהוא מעניק, אלא בהיעדר הגבולות סביבה, שזה מה שיצר את הפגיעוּת.
שלב זה הוא המקום שבו האמפת משיג "אמפתיה משולבת צל" – חמלה משולבת בכושר הבחנה, אהבה משולבת בגבולות.
יונג האמין ש"אינדיבידואציה" - הפיכה למי שאתה באמת - דורשת שילוב של כל היבטי הנפש, כולל הצל.
האמפת יוצא מהשלב השלישי משתנה באופן יסודי: לא שבור אלא מעודן, לא מר אלא חכם יותר.
הוא מפתח "תודעה מובחנת", היכולת לחוש רגשות של אחרים מבלי לספוג אותם כשלכם.
הדבר המאיים ביותר על נרקיסיסט הוא אמפת שהשלים את תהליך האינדיבידואציה שלו.
האמפת מסוגל עדיין לראות את הכאב שלו, לחוש את הריקנות ולזהות את הילד הפנימי הפגוע של הנרקיסיסט - אבל הוא כבר לא מחויב לתקן זאת.
הוא בוחר בעצמו, בטובתו, לא מתוך אנוכיות אלא מתוך מודעות ערה.
הוא קולט סוף סוף שאמפתיה היא מתנה שיש להגן עליה, לא משאב לניצול.
בשלב הזה האמפת מפתח "חמלה מוגבלת" - היכולת לאהוב אחרים מבלי לאבד את עצמו. ה
טרנספורמציה יוצרת "אישיות אוטונומית": אדם הפועל ממרכזו הפנימי במקום מתגובות אוטומטיות.
נרקיסיסטים לא מצליחים כבר ללכוד אותו בדרמות שלהם, באשמה, במניפולציה, נגמר. האמפת למד להבחין בין הרגשות של הנצלן לבין הרגשות שלו עצמו.
האמפת הופך ל״שליט אמפתי״, מי שנותן לאחרים מתוך בחירה ולא כפייה ,הוא מתנדב ולא ״מנדבים״ אותו, הוא אוהב מתוך השלמה ולא מתוך ריקנות.
זה בדיוק מה שמבהיל את הנרקיסיסטים, כי הם לא יכולים עוד לקבל הזנה רגשית מהאנרגיה הזו. הנכס הנרקיסיסטי אבד.
האמפת משיג עצמאות פסיכולוגית וההתפתחות הפוסט-נרקיסיסטית כוללת מספר נקודות פסיכולוגיות מרכזיות:
פונקציה טרנסצנדנטית: היכולת להחזיק ניגודים במתח דיאלקטי יצירתי - להיות חומל ובעל גבולות, פתוח ושמור, בוטח ומבחין.
זיהוי הקונסטלציה הנרקיסיסטית: יכולת לזהות סימנים מוקדמים כמו קסם אישי מופרז, סיפורים מעוררי הזדהות, בדיקת גבולות ותגמול לסירוגין. האמפתיה הופכת למכ"ם לאותנטיות, במקום מגדלור לטורפים.
אמפתיה מודעת: במקום לספוג אוטומטית את הרגשות של כולם, האמפת בוחר מתי להתחבר לאחרים ומתי לשמור על הגבולות האנרגטיים שלו.
יונג האמין שטרנספורמציה אישית יוצרת שינוי קולקטיבי.
האמפת הופך ל"מרפא פצוע", מי שהופך את הכאב שלו לחוכמה ומשתמש בחוכמה זו כדי לעזור לאחרים להחלים.
בנוסף, טרנספורמציה זו משנה את שרשרת האספקה הנרקיסיסטית, כי כל אמפת שמשנה את עצמו מפחית מקור אנרגיה אחד עבור טורפים.
בסופו של דבר, המסע הזה אינו מסתכם בריפוי אישי, אלא מהווה הכנה לתפקיד רחב יותר. האמפתים אינם שבורים או פגומים, אלא בעלי תודעה מפותחת שלומדת להגן על המתנות שקיבלו בחיים.
כל שלב במסע מלמד דבר חיוני על העצמי, על אחרים ועל טבעם של יחסים בריאים:
השלב הראשון מלמד על מה שאתם מושכים, השני על הגבולות, השלישי על הכוחות, והרביעי על הריבונות שלכם.
לצורך העניין, הנרקיסיסט הוא סוג של מורה בתהליך הזה, גם אם היינו מדלגים בשמחה על השיעור הספציפי הזה.
יונג הראה שאינדיבידואציה - התהליך בו אתם הופכים להיות מי שאתם באמת - אינה רק אפשרות שזמינה אחרי התעללות נפשית ביחסים, אלא מטרת התהליך כולו.
האמפת עובר את המסע הזה כדי לצאת מעמדת הקורבן, ולהפוך למי שמודע, אחראי ומעצב את המציאות שלו.
תודה על הקריאה!
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
להתאמה אישית -
עם ראש המכון
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
כתיבה:
איתן טמיר, MA, ראש המכון
הפסיכיאטר השוויצרי קרל יונג תיעד בקליניקה שלו מטופלים בעלי יכולת אותה כינה "תפיסה מובחנת" (differentiated perception).
למרות שלא מדובר בהפרעה נפשית, הוא התייחס אליה בתור "התגלית המסוכנת ביותר" שלו.
בפסיכולוגיה היונגיאנית זו נחשבת ליכולת נדירה:
לראות ולהרגיש את מה שאחרים מפספסים. אבל היכולת הזו עלולה להפוך לחרב פיפיות - ולפעמים גם להרס עצמי.
אנשים כאלה מסוגלים לקרוא מיקרו הבעות פנים, לחוש רגשות סמויים ולהבחין בדפוסים פסיכולוגיים שרוב האנשים לא רואים.
הם רואים מעבר למסכות החברתיות, מזהים מייד שקרים וחשים את המתחים הלא-מודעים בחדר.
כל מפגש חברתי דומה עבורם לקריאת תסריט סמוי שלא זמין לאף אחד אחר.
יונג ראה בתופעה זו "מסוכנת" מכיוון שאותם אנשים בעלי תפיסה חדה נותרו מבודדים, מותשים ולא הצליחו לקיים מערכות יחסים נורמליות.
הבעיה לא נבעה מחוסר יציבות נפשית שלהם, אלא מהמחיר הפסיכולוגי הכבד שגבתה מהם היכולת "לראות הכל", מחיר שהתקשו להבין בסביבתם.
"האדם בעל התפיסה החדה מדי
מאיים על המוסכמות הקולקטיביות עליהן תלויה הלכידות החברתית"
-- ק.ג. יונג
מחקר עדכני של ד"ר איליין ארון על אנשים רגישים (HSP) מאשש את התצפיות המוקדמות של יונג.
מחקרה מראה שכ-20% מהאוכלוסייה ניחנים ברגישות חושית ורגשית מוגברת.
יונג קישר את התופעה בעיקר לטיפוס האישיות שהוא הגדיר כ"אינטואיטיבי-מופנם", המהווה אחוז קטן מאוד מהאוכלוסייה.
לאנשים אלה יש יכולת מולדת לא רק לחוש דברים בעוצמה, אלא גם לתפוס דפוסים לא-מודעים בבהירות יוצאת דופן. מוחם מעבד לא רק רמזים חברתיים גלויים, אלא גם מצבים רגשיים, תכנים מודחקים ודפוסים פסיכולוגיים שאחרים כלל אינם מודעים להם.
יונג זיהה מספר סכנות מרכזיות העומדות בפני אנשים אלה:
שיבוש הלא-מודע הקולקטיבי: אנשים עם תפיסה חדה מאיימים על ההסכמות הלא-מודעות שעליהן מושתתת הלכידות החברתית, ועלולים להפוך לשעיר לעזאזל בקבוצות.
בידוד פסיכולוגי: התפיסה המוגברת יוצרת תחושה של חיים במציאות נפרדת משאר האנשים, מה שמוביל לבידוד חברתי וקיומי.
התמוססות הזהות: הצפה מתמדת בתכנים פסיכולוגיים חיצוניים עלולה לגרום להם לאבד את הקשר עם אישיותם האותנטית.
לפי יונג, הפתרון אינו טמון בדיכוי התפיסה החדה, אלא בפיתוח מודעות אליה ובאינטגרציה שלה.
הוא פיתח את "תהליך האינדיבידואציה", גישה שיטתית שמטרתה לסייע לאדם לשמור על זהותו האישית תוך פיתוח קשר מודע עם התכנים הלא-מודעים שהוא קולט.
תהליך זה כולל:
הכרה והבחנה: זיהוי התכנים הפסיכולוגיים שנספגים מהסביבה והבחנה בינם לבין החוויות הפנימיות האותנטיות.
אינטגרציה של הצל: התמודדות עם החלקים המודחקים והפחות רצויים באישיות.
השתתפות מודעת: למידה כיצד להשתמש בתפיסה החדה באופן בונה במערכות יחסים, מבלי לאבד את הזהות העצמית.
יונג האמין כי אנשים בעלי תפיסה מפותחת אינם "מקולקלים", אלא נמצאים בחזית ההתפתחות האבולוציונית של התודעה. התגלית המסוכנת שלו היא, אם כן, שהסכנה אינה נעוצה בעצם היכולת לראות, אלא בכישלון לפתח מערכת יחסים מודעת עם היכולת הזו.
כאשר אדם לומד לשלוט בתפיסה המיוחדת שניחן בה, כפי שיונג עצמו למד לעשות, הוא יכול להפוך את מה שהיה עלול להיות קללה פסיכולוגית לתרומה משמעותית להתפתחות התודעה האנושית.
מקור מרכזי:
אם הגעתם לכאן, סימן שאתם כבר עושים צעד משמעותי בטיפול בהפרעה טורדנית־כפייתית.
לא משנה איפה אתם נמצאים על הציר - בתחילת הדרך או עמוק בתהליך.
הטיפים הבאים מבוססים על טיפול ERP – חשיפה ומניעת תגובה - הפרוטוקול הטיפולי היעיל ביותר ל-OCD, וחלק משיטת CBT.
הרעיונות המובאים כאן נוסחו לאורך הרבה שנים של ניסיון, ע״י אחד המומחים מהמובילים בתחום, ד"ר פרד פנזל*.
פנזל הוא פסיכולוג אמריקאי שמתמחה בטיפול בטריכוטילומניה (תלישת שיער כפייתית), הפרעות BFRB והפרעה אובססיבית-כפייתית (OCD), כבר מ- 1982.
חשבו על הכלים האלה כמו על תזכורת יומיומית, מדריך עבודה פשוט וישיר.
זכרו שהמטרה היא לא שלמות, אלא התקדמות.
אם תחליטו לפנות לטיפול פסיכולוגי מקצועי ומותאם אישית ל-OCD, פנו אלינו (פרטים בסוף המאמר).
הטיפול הפסיכותרפי היעיל ביותר הוא ERP – חשיפה ומניעת תגובה, תכנית טיפול שפותחה במיוחד כמענה להפרעה טורדנית כפייתית, מתוך שיטת CBT. בטיפול לומדים להיחשף בהדרגה למחשבות או מצבים שמעוררים חרדה, ובמקביל להתאמן על הפסקת ההתנהגויות הכפייתיות (שטיפה, בדיקה, בקשת הרגעה). בדרך זו המוח לומד שהחרדה דועכת גם ללא טקסים קומפולסיביים (התנהגותיים או מנטליים). כלומר למרות שאין טקס, האיום אינו מתממש.
חיפוש הרגעה הוא חלק ממערכת הכללים הפנימית שמרכיבה את ההפרעה. ההרגעה סוגרת את הלופ של OCD, אבל רק באופן זמני. הלכה למעשה, ביצוע הטקס מחזק את ההפרעה - כל פעם שאנחנו מרגיעים את עצמנו, יש הקלה עצומה. אלא שההקלה הזאת מתבססת על ההנחה ש״ניצלנו״ בעקבות אקט התנהגותי שהוכתב לנו באמצעים שאינם כוללים שליטה אמיתית מצדנו. זה רק עניין של זמן עד שהחרדה תופיע שוב ותאלץ אותנו לציית לאותו ׳רודן אובססיבי פנימי׳, עם רשימת ההנחיות שלו. האתגר הטיפולי הוא לשאת את חוסר הוודאות ולומר: "יכול להיות שכן, יכול להיות שלא". במילים אחרות, ההימנעות מאקט ההרגעה היא לב התרגול.
הניסיון "לדחוף" או להדחיק מחשבות רק גורם להן לחזור חזק יותר. זה דומה לתרגיל הפיל הוורוד - נסו לאורך דקה שלמה לא לחשוב על פיל ורוד בחדר. זה לא עובד. הדרך היעילה היא להסכים למחשבה - בלי להתווכח ובלי לנתח. למשל, אם עולה מחשבה מלחיצה, כדאי להגיב בפנים בכיוון של "נכון, אולי זה יקרה" - ואז להמשיך הלאה. קבלה זמנית של המחשבה איננה הסכמה לתוכן, אלא ויתור על המאבק איתו.
קורה לכולם, אבל חשוב לזכור שמעידה היא לא כישלון. גם אם שטפתם ידיים או חיפשתם אישור, תמיד אפשר לתקן מיד - לחזור ולעשות חשיפה, ולהמשיך עם פעילות חיובית שנמצאת בהלימה עם הערכים שלכם (עם רפרנס ל-ACT - טיפול בקבלה ומחויבות). כל צעד קדימה נשאר שלכם, גם אם עוצרים לפעמים. ב-OCD אין "חזרה לנקודת ההתחלה", כל ניסיון מוסיף שכבת למידה.
OCD פורח בתנאים של חוסר ודאות. זו הפרעה שמחפשת הרגעה, אישורים, שליטה.
בניגוד לאינטואיציה, המענה ל-OCD אינו לפתור את הבעיה, אלא דווקא לעבור דרכה.
האתגר הגדול בדרך לנצח את ״מחלת הספק״ הוא ללמוד איך לשאת את אי הידיעה.
נכון, זה קשה במיוחד לאנשים עם OCD, שנוטים בד״כ לפתור בעיות ביעילות ובהיגיון, אבל ל-OCD יש היגיון משלו, הוא מחייב עמדה אחרת, שעובדת יפה.
מחשבות טורדניות קופצות לראש בכל זמן ומקום - גם ישנות, גם חדשות. זה לא סימן שמשהו לא בסדר, אלא בדיוק מה שצפוי שיקרה. במקום להיות מופתעים או לנסות "לסדר" את זה, פשוט השתמשו בכלים שלמדתם (ניתן לקרוא כאן על טיפול עצמי ל-OCD). זכרו: אין אזורים או זמנים מושלמים לחשיפה טובה - החיים הם בעצמם זירת התרגול.
ההחלמה עצמה היא סיכון: אתם מפסיקים להרגיע, מפסיקים לבדוק, מפסיקים להאמין שהמחשבה "תציל אתכם". הפחד אומר: “אם תעזוב – יקרה משהו רע”, אבל בשביל להשתחרר אתם צריכים להסכים לספק. אי אפשר להתקדם בלי הסיכון הזה – והוא לגמרי שווה את זה.
בין אם אתם מרגיעים את עצמכם או מחפשים הרגעה מאחרים – זה רק מחזק את ה-OCD. גם אם זה מרגיש "הגיוני", זו כפייתיות בתחפושת. לא משנה כמה זה מפתה – אל תבטלו את החשיפה עם מחשבות כמו "זה רק תרגיל" או "זה לא אמיתי". ההרגעה חותכת את תהליך הלמידה.
בלי להתווכח, לנתח או לבדוק – פשוט תגידו לעצמכם: “נכון, זה באמת עלול לקרות”. כשאתם מסכימים, אתם בעצם אומרים למוח: "זה לא מעניין אותי יותר". זו הדרך לצאת מהלופ. ההסכמה היא לא הסכמה עם התוכן – אלא ויתור על הצורך לפתור אותו.
המאמץ לדחוף ולדחוק מחשבות טורדניות גורם להן לחזור חזק יותר. ההפך הוא הנכון: תנו להן להיות. תחשבו עליהן יותר – זו הדרך לבנות סבילות. כמו קפיצה לבריכה קרה – לא נעים בהתחלה, אבל מתרגלים מהר יותר מקפיצות קטנות.
לא להתייאש אם חזרתם לכפייתיות, זה לא אומר ש"נהרס הכל" או שחזרתם לנקודת ההתחלה. גם אם הייתה מעידה, תמיד אפשר לתקן עם חשיפה נוספת. חשוב לזכור שאין דבר כזה 0 או 100. כל מאמץ נחשב, כי מדובר בתהליך, לא במבחן.
התמודדות היא תהליך אישי. לא ההורים, לא בני הזוג ולא חברים אמורים "להציל" אתכם. שיעורי הבית הם שלכם. גם כשקשה, גם כשמפחיד – דווקא שם קורה השינוי. העזרה היחידה שתקדמו – היא זו שהמטפל שלכם אישר במפורש.
כל אחד מתקדם בקצב אחר. ההשוואות רק יחלישו אתכם. גם אם נראה שאחרים "עוברים מהר יותר", אל תשפטו את עצמכם. כל חשיפה שאתם עושים היא הישג בפני עצמו. המיקוד צריך להיות בעקביות, לא במהירות.
אם יש לכם ברירה – תמיד תבחרו במה שמפחיד יותר. זה לא עונש, זו הדרך היחידה להשתחרר. הבריחה רק מחזקת את המחשבה שהאיום אמיתי. ככל שתתקרבו לחרדה – תגלו שהיא לא מסוכנת, והיא גם דועכת.
כשמתלבטים בין שתי חשיפות – לכו על זו שמעוררת יותר חרדה. דווקא היא תסייע למוח ללמוד ש"אין באמת איום". כמובן, בהנחיית מטפל. אתם הרבה יותר חזקים ממה שנדמה לכם – תאמינו בזה.
גם אם נדמה לכם שאתם כבר "יודעים הכל", חשוב לרענן את התרגולים. משימות שאנחנו לא אוהבים נוטות להישכח. חיזוק יומי עוזר להישאר על המסלול – כמו אימון לשריר חדש במוח.
אם משימה מרגישה קשה מדי – תגידו. אם היא קלה מדי – גם תגידו. זה לא מבחן שאתם אמורים "לעבור בשקט", אלא תהליך שיתופי. ככל שתהיו מעורבים ותהיו אמיתיים, הטיפול יהיה מותאם יותר – ויעיל יותר.
אתם לא תרגישו “מוכנים” וזה בסדר, כי אין התראה שמודיעה על דבר כזה. מעבר לכך, תחושת מוכנות מגיעה אחרי שעושים, לא לפני. דחיינות היא חלק מה-OCD, והטיפול הוא לשבור את ההרגל הזה. הרגע להתחיל הוא תמיד עכשיו.
אם אתם מרגישים שאתם "חייבים לעשות את זה מושלם", אתם מבטאים פרפקציוניזם, רכיב מרכזי של OCD. תנו לעצמכם להתבלבל, לטעות ולתעות. וכן, לעגל פינות זה בדיוק מה שאתם צריכים. דווקא כשאתם עושים את זה “לא נכון”, המוח לומד הכי הרבה.
תזכורת יומית קצרה בבוקר על חשיבות החשיפה יכולה להוביל את כל היום. משפט כמו: “היום אני הולך להרגיש חרדה בכוונה” מכניס אתכם להלך הרוח הנכון. אתם לא קורבנות של המחשבות, אתם בעל הבית.
משפטים ש”מרגיעים” (כמו ״זה רק תרגיל״) מטשטשים את האימפקט של חשיפה. אם אתם לא באמת מאמינים במה שאתם עושים, איך תלמדו? בחרו לעשות את התרגול בלי לספר לעצמכם סיפור רקע שמעמיק שקט.
הימנעו מחשיפות "על אוטומט". כשאתם עושים תרגול תהיו שם באמת. תנו לעצמכם להרגיש את החרדה. גם אם זה לא נעים, בסוף זו הדרך לפתח סבילות ועמידות. אימון משמעותי קורה רק כשאנחנו נוכחים.
כשמופיע טריגר לא צפוי, אל תגידו "למה זה דווקא עכשיו?", אלא "איזה יופי, יש לי תרגול אמיתי". זו אולי התחלה של משחק פנימי, אבל זה מחולל שינוי שמחזיק. כל קושי הוא הזדמנות.
זו לא תחרות להגיע לראש סולם החשיפות. אם תמהרו לצאת מהחרדה, תחזקו עוד רגע את התחושה שהיא בלתי נסבלת. תישארו בה וכך תלמדו את המוח שזו לא סכנה אלא תחושה שחולפת ספונטנית.
חשיפה שלא מעוררת חרדה לא מועילה מספיק. כמו שריר שמתפתח בחדר כושר. גם אם אתם רוצים "לסמן וי", תבדקו עם עצמכם: האם באמת הייתה שם חרדה? אם לא, זה הזמן להעלות רמה. כמו בבחירת טיפול, התאמה מדויקת היא כל הסיפור.
המחשבה "זה לא מתאים לי" היא עצמה חלק מה-OCD. ההפרעה החמקמקה הזאת ממציאה תירוצים: אולי כדאי לנסות משהו אחר, פחות קשה. אם אתם שומעים את המוזיקה הזאת זה סימן שאתם בדיוק במסלול הנכון.
וזה אומר שלא כל מחשבה או תחושה היא אמינה. במיוחד כאשר עולה ספק, נוכל להניח שזה ביטוי כפייתי. זו לא חולשה, זו אסטרטגיה ואם קיים ספק, נמשיך לפי התוכנית.
אם אתם מגיבים לחרדה באופן כפייתי אתם מחזקים אותה. אם תישארו עם התחושה, בלי לעשות כלום, תגלו שהיא פשוט דועכת מעצמה. אין מה להיבהל מהחרדה, היא סיגנל פנימי שאמור לעזור, בטח לא האויב.
פרגנו לעצמכם "עשיתי את זה" עם פתק מודבק על המראה. תראו איך עם הזמן זה מצטבר. ההצלחות האלה הן ההוכחה שאתם מתקדמים, עדויות מציאותיות במצבים בהם אתם מרגישים שלא.
ה-OCD לא באמת "הגיוני", וזאת בדיוק הבעיה איתו. הדברים שנראים הכי בטוחים נושאים עמם נזק, ואלה שנראים הכי מאיימים בעצם עוזרים. תמשיכו לפעול לפי הכלים הטיפוליים, במיוחד בזמנים בהם הם לא מרגישים כמו הדבר הנכון.
דנה היא בת 27, בחורה חכמה ורגישה, עובדת במשרד פרסום. בתל אביב. כבר כמה שנים שהיא מתמודדת עם חרדות סביב לכלוך וזיהומים. היא תמיד הייתה "נקייה", אבל אחרי הקורונה משהו החריף - היא התחילה להימנע מלחיצות ידיים, להשתמש רק במגבונים לחים אישיים, לשטוף ידיים עד שהעור נסדק.
היא ידעה שזה יותר מדי, אבל לא הצליחה לעצור.
כשהגיעה לטיפול, היא סיפרה שהדבר הכי קשה לה זה ללחוץ יד למישהו שלא ראתה איפה היד שלו הייתה.
"אני יודעת שזה לא באמת הגיוני," היא אמרה, "אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה אחר כך".
התחלנו לאט. קודם כל, במקום לנסות להדחיק את המחשבות, דנה התבקשה להישאר איתן. לא להילחם בהן, לא להפסיק אותן – פשוט לשים לב אליהן ולומר לעצמה: "יכול להיות שזה נכון. אולי באמת היד הייתה מלוכלכת." לא כסרקזם, אלא כהסכמה שמורידה את הכוח מהמחשבה.
אחר כך, התחלנו להתאמן יחד על מה שדנה קראה לו "הגרוע מכל": ללחוץ ידיים. זה לא היה בבת אחת, קודם סימולציה בדמיון, אחר כך עם המטפל, ואז עם חבר מהעבודה. אחרי כל חשיפה, היא התבקשה לא לשטוף ידיים למשך חצי שעה. זה היה קשה בטירוף. היא אמרה שזו תחושת חרדה בגוף, כאילו היא "מתגרה בגורל".
"אבל אתה בטוח שזה לא מסוכן?"
היא ביקשה אישור.
הוא חייך. "זה בדיוק העניין, שאני לא הולך להרגיע אותך. אם תרגישי שאת חייבת לדעת, תישארי עם התחושה הזאת. תראי שהיא עוברת גם ככה."
דנה התחילה להבין משהו: ההרגעה היא גם סוג של כפייתיות. כשהיא התחילה לשים לב לזה – היא הצליחה לעצור את עצמה בדיוק ברגע שבו היא רצתה לשאול שאלה "כדי להיות בטוחה".
היו גם רגעים של ייאוש. פעם אחת, אחרי שהרגישה חרדה כל היום, היא חזרה הביתה, שטפה ידיים עשר פעמים ברצף, ואז התחילה לבכות. "הרסתי הכול", היא אמרה.
אבל במקום להילחם בזה, היא למדה לומר לעצמה: "זו לא נסיגה. זה מעידה, זה קורה. ומחר בבוקר אני ממשיכה."
אחד הדברים ששינו אצלה הכי הרבה היה כשהתחילה כל בוקר במשפט שהיא כתבה על פתקים קטנים, ותלתה על הארון:
"היום אני בוחרת לא לדעת. היום אני מוכנה להרגיש לא נעים."
וזה עבד. לא כי היא הפסיקה לפחד, אלא כי היא הפסיקה לברוח.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
להתאמה אישית -
עם ראש המכון
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
כתיבה:
* ד"ר פרד פנזל הוא מנהל את Western Suffolk Psychological Services בניו יורק - קבוצת טיפול פרטית המתמחה בבעיות אלו וחבר מייסד בוועד המייעץ המדעי של TLC, קיצור של The TLC Foundation for Body-Focused Repetitive.
פנזל כתב ספרי עזרה עצמית על טריכוטילומניה והפרעות OCD והוא חבר סגל בכיר במכון ההכשרה המקצועי של TLC.
לקושי בתקשורת חברתית
זהו כלי סינון ראשוני בלבד ואינו מהווה אבחנה. תוצאותיו נועדו להצביע על כיוונים אפשריים לאבחון מעמיק יותר על ידי איש מקצוע מוסמך.
אנא קרא/י כל אחד מהמשפטים הבאים ודרג/י באיזו תדירות הוא מתאר את החוויות שלך.
נכון להיום, מיזופוניה אינה מופיעה עדיין כהפרעה עם סיווג עצמאי במדריכי האבחון הרשמיים (ה-DSM-5 או ה-ICD-11). עם…
אדוארד מונק צייר בשנת 1893 את "הצעקה", אותה דמות מעורערת שאוחזת בראשה, פיה פעור בבעתה, והשמיים סביבה נצבעים בכתום…
קבלה רדיקלית של העבר היא ההכרה המלאה והכנה בכל מה שקרה בחיינו, מבלי לנסות להכחיש, להדחיק או להילחם במציאות…
חלימה צלולה בזמן ערות - זיהוי הלופ הטראומטי בזמן אמת כשהעבר מתחפש להווה, גם אירוע קטן בהווה עלול…
מה הטיפול היעיל ביותר לחרדה? משפחת הטיפולים הקוגניטיביים התנהגותיים (CBT) נחשבת לטיפול הפסיכולוגי המוכח ביותר להפרעות חרדה. …
דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר
שיחה עוד היום עם איתן טמיר,
חדה, מדויקת ומאירת דרך.
140 ש"ח בלבד
מכון טמיר לפסיכותרפיה