מודל AI, כמו ChatGPT לא יכול לעשות כשל אמפתי, לפחות לא במובן האנושי.

כשל אמפתי מתרחש דווקא אצל מטפל בשר ודם - כאשר מתרחשת החמצה או פגיעה רגשית, מיקרו-שבר שמזמין חוויה רגשית מתקנת בתוך מערכת היחסים בין המטופל למטפל.

באינטראקציה טיפולית עם מחשב אין ״שבר״ אמיתי ולכן גם לא קיים תהליך תיקון; המענה שניתן ע״י המודל מדויק לרוב, וזה יתרון, אבל אליה וקוץ בה - הוא נטול ממד התפתחותי.

בפסיכותרפיה, בעיקר בטיפול דינמי, הרגע בו המטפל טועה, הודף או לא זוכר, הוא לא רק טעות אלא צוהר חשוב לשינוי. דרך ההתמודדות עם הכשל, המטופל חווה שמותר להיפגע ולתקן - חוויה אנושית שמבססת ביטחון ויחסי אמון. זהו מרחב רגשי שדורש נוכחות, שקט פנימי והיכולת לשאת איכויות כמו בושה, כעס, חמלה ואשמה, שאין להן עדיין תרגום אלגוריתמי בטיפול פסיכולוגי ב-AI.

נכון להיום, בינה מלאכותית יכולה לדמות שפה אמפתית, לזהות רגשות או דפוסי תקשורת, אך חסרה את המרכיב החיוני של תיקון חוויה בינאישית. בלי האפשרות הזו, חסר באינטראקציה עומק רגשי אמיתי, והוא מציע רק ניהול תקשורת מדויק. 

לכן, בטיפול אנושי הכשל האמפתי הוא יסוד חיוני ובונה, ובטיפול ממוחשב הוא פשוט חסר.

איתן טמיר, בראיון ב-103FM,

על הקושי של צ׳אט AI לעשות כשלים אמפטיים

ועוד על חיבור בין פסיכותרפיה לבינה מלאכותית: 

 Safran, J. D., & Muran, J. C. (2023). The therapeutic alliance and rupture repair: Updated perspectives for the digital age. Psychotherapy, 60(3), 261–273. https://doi.org/10.1037/pst0000484

Suzgun, M., Gur, T., Bianchi, F., Ho, D. E., Icard, T., Jurafsky, D., & Zou, J. (2025). Language models cannot reliably distinguish belief from knowledge and fact. Nature Machine Intelligence, 7, 1780–1790. https://doi.org/10.1038/s42256-025-01113-8

Weidinger, L. et al. (2023). Ethical and social risks of language models as therapy tools. Nature Machine Intelligence, 5(9), 956–969. https://doi.org/10.1038/s42256-023-00729-1

שיתוף אנשים קרובים באובססיה עשוי להעניק הקלה ולהגביר קרבה, אבל כדאי להתייחס לכך בזהירות.

אם השיתוף נועד להרגיע ספקות או לקבל מענה ארעי למצב בלתי נסבל של אי-ודאות (“אתה בטוח שזה לא נורא?”), השיתוף עלול להפוך לטקס קומפולסיבי שמחזק את המעגל האובססיבי.

בטיפול CBT לומדים לזהות מתי השיתוף במחשבה טורדנית תורם לחיבור בינאישי שמפחית מצוקה ומתי הוא למעשה משתלב במעגל הטורדני.

לפעמים הדילמה נובעת משאלה רחבה יותר: האם עצם העיסוק במחשבה מגביר את נוכחותה במודעות.

מחקרים מראים שכשמנסים להפסיק לחשוב על משהו, התוצאה הפוכה – המחשבה חוזרת בתדירות גבוהה יותר (“אפקט הדוב הלבן”). בטיפול ACT לומדים איך לא להילחם במחשבה אלא לאפשר לה להיות שם מבלי לפעול לפיה.

הרעיון אינו הימנעות משיחה אלא שינוי של הכוונה – משיתוף להרגעה לשיתוף מודע. לדבר על הקושי מבלי לחפש פתרון לסוגיית חוסר הוודאות שבבסיס המחשבה. כך ניתן לשמור על קרבה מבלי לתדלק את הלולאה הקוגניטיבית שמזינה את האובססיה.

מטפלי CBT ב-OCD משתמשים בתרגול מיינדפולנס ובטיפול ERP כדי להרגיל את המטופל לשהות בתחושת הספק בלי לחפש הרגעה מבחוץ.

Najmi, S., & Amir, N. (2024). Cognitive control, reassurance-seeking, and thought suppression in obsessive-compulsive symptoms. Journal of Obsessive-Compulsive and Related Disorders, 35, 100869. https://doi.org/10.1016/j.jocrd.2024.100869

ישראלי, י'. (2020, 20 במאי). יש דברים נסתרים: איך מתמודדים עם אי ודאות? ynet בריאות. https://www.ynet.co.il/health/article/5733673

כמה זמן נמשך טיפול כדי לשחרר מחשבה שתקועה בראש?

בדרך כלל טיפול באובססיות באמצעות CBT ו-ERP נמשך בין 12 ל-20 מפגשים, אך משך התהליך משתנה בהתאם לעוצמת החרדה, מידת ההימנעות והקצב שבו המטופל מצליח להיחשף למחשבות מבלי לבצע טקסים או בדיקות.

בשלבים הראשונים עובדים על פסיכו-חינוך והבנה קוגניטיבית:

מה גורם למחשבה “להיתקע”, כיצד מנגנוני ודאות ושליטה משמרים אותה, ולמה ניסיון “להפסיק לחשוב על זה” דווקא מחזק אותה. לאחר מכן מתחילים תרגולי חשיפה מדורגים, שמלמדים את המוח שהמחשבה עצמה אינה מסוכנת ושאין צורך לנטרל אותה.

יש מקרים בהם הקיבעון המחשבתי נעלם כמעט מיד:

לדוגמה, גבר בן 29 שחווה מחשבה טורדנית על השאלה האם הוא מאבד שפיות אחרי שימוש חד-פעמי בפטריות הזיה, הגיע לשיחת ייעוץ אחת בלבד. המטפל עזר לו להבין שמדובר בתגובה נורמלית להתרחבות התודעה, לא בסימן למחלה פסיכוטית, ועם ההבהרה והנשימה הראשונה- המחשבה פשוט נעלמה.

במקרה אחר, אישה בת 34 התמודדה עם מחשבה חוזרת ש“פגעה בילד ולא שמה לב”. אף שידעה שהדבר לא קרה, המוח דרש ודאות מוחלטת. רק אחרי כ-15 מפגשים של חשיפה ומניעת תגובה, בהם למדה להימנע מבדיקות ולשהות בתחושת הספק, היא הצליחה לשחרר את האחיזה ולהחזיר לעצמה שקט פנימי.

העיקרון דומה בשני המצבים:

ככל שמפסיקים להיאבק במחשבה ומסכימים להרגיש את החרדה שהיא מעוררת - היא מאבדת את כוחה.

בחלק מהמקרים המטופל ממשיך לתרגול תחזוקה שבועי או חודשי, כדי לייצב את היכולת לשאת חוסר ודאות.

לעיתים הרופא המטפל מוסיף טיפול תרופתי זמני מסוג SSRI, שמפחית עוררות ומסייע לשלב ההתנסות הראשוני. 

השילוב בין טיפול התנהגותי מדויק לליווי תרופתי מבוקר נחשב כיום לסטנדרט היעיל ביותר לאובססיות ממוקדות.

Abramowitz, J. S., & Jacoby, R. J. (2015). Obsessive–compulsive disorder in adults. New England Journal of Medicine, 373(7), 593–600. https://doi.org/10.1056/NEJMcp1402176

פסיכוזה בזמן המחזור החודשי

פרסום עדכני מיפן (Morisaki et al., 2025) מתאר מקרה נדיר במיוחד של נערה בת 17 שחוותה אפיזודות פסיכוטיות בזמן המחזור החודשי, שהופיעו בכל חודש בסמוך לתחילת הווסת ונעלמו לחלוטין עם סיומה.

 הדפוס הזה מוכר בספרות הרפואית כ־Menstrual Psychosis -  מצב חריג בו תסמיני פסיכוזה מתפרצים במחזוריות קבועה, במקביל לשינויים הורמונליים.

המקרה היפני תועד לאחר שטיפולים אנטיפסיכוטיים ותרופות נוגדות דיכאון לא הועילו. רק לאחר התחלת טיפול בתרופה טגרטול, שהיא נוגדת פרכוסים ומייצבת מצב רוח (משמשת גם בטיפול בהפרעה ביפולרית) חל שיפור מלא ומתמשך.

החוקרים מעריכים כי המנגנון הביולוגי עשוי להיות קשור לירידה חדה ברמות אסטרוגן, המשפיעה על פעילות דופמינרגית ועל איזון נוירוטרנסמיטורים במוח. תצורה זו יכולה ליצור מצב זמני של “עודף דופמין”, שידוע כקשור להתפרצות סימפטומים פסיכוטיים.

המחקר מדגיש את חשיבותה של הערכה הורמונלית מדויקת במקרים שבהם פסיכוזה מופיעה במחזוריות או אינה מגיבה לטיפול סטנדרטי, במיוחד בקרב מתבגרות ונשים צעירות.

התיעוד גם מעלה אפשרות של טיפולים ממוקדים יותר, המשלבים התערבות נוירוביולוגית לצד פסיכיאטרית, במצבים שבהם קיים קשר הדוק בין המערכת האנדוקרינית למערכת הנפשית.

Brockington I. (2005). Menstrual psychosis. World psychiatry : official journal of the World Psychiatric Association (WPA), 4(1), 9–17.

Morisaki, A., Ebishima, K., Uezono, A., & Nagasawa, T. (2025). Menstrual psychosis with a marked response to carbamazepine. Psychiatry and Clinical Neurosciences Reports. PsyPost summary: https://www.psypost.org/menstrual-psychosis-carbamazepine-2025

המונח Sleepmaxxing מתייחס למגמה חדשה ברשת, בעיקר בקרב צעירים, שמטרתה למקסם את איכות השינה כדי לשפר ביצועים מנטליים, פיזיים ורגשיים – בדומה לאופן שבו אנשים “ממקסמים” אימונים, תזונה או פרודוקטיביות.

הגישה נשענת על הרעיון ששינה היא "פרויקט שיפור עצמי", ולכן כוללת אובססיה מסוימת לאופטימיזציה: ניטור דפוסי שינה באפליקציות, שימוש בטכנולוגיות כמו טבעות שינה (Oura Ring), טמפרטורות מיטה מבוקרות, ניהול זמן שינה מדויק (Sleep Schedule), תוספים, ופרוטוקולים כמו Sleep Hygiene ו-CBT-I.

מבחינה פסיכולוגית, sleepmaxxing מבטאת את תרבות הביוהאקינג (Biohacking) – הרצון לשלוט באופן מלא בגוף ובנפש באמצעות נתונים. חלק מהמומחים מזהירים שכשזה הופך למוקד שליטה נוסף, נוצרת דאגת שינה (Sleep Anxiety), שבה עצם המאמץ "לישון מושלם" פוגע בשינה.

הרעיון מועיל כשנעשה במידה, מזיק כשהופך לאובססיה.

מה זה DBT Next Steps?

DBT Next Steps היא תכנית מתקדמת שנועדה להמשיך את התהליך הטיפולי לאחר סיום DBT מלא, במיוחד למי שמעוניין לחזק עצמאות תפקודית ומסוגלות בחיים.

התכנית מבוססת על עקרונות DBT וכוללת מרכיבים כמו תרגול יומיומי, קביעת מטרות קונקרטיות ומבנה טיפולי המאפשר גמישות: פרטני, קבוצתי או היברידי.

המוקד הוא ביצירת "תנאים מותנים סביבתיים" שיקדמו התמדה בשינוי - כך שהשגת מטרות תעסוקתיות, רגשיות וחברתיות תהפוך כמעט בלתי נמנעת.

תכנית DBT Next Steps היא תכנית טיפולית שפותחה מתוך שלב ביניים של הגישה (DBT‑ACES) והיא מיועדת למי שסיימו טיפול דיאלקטי התנהגותי ומבקשים להתקדם לעבר חיים עצמאיים, יציבים ובעלי משמעות.

בניגוד לטיפול הראשוני שמתמקד בעיקר בהישרדות רגשית בתנאי מצוקה, ויסות רגשי ויעילות בין אישית, השלב הזה מכוון ליישום בפועל של המיומנויות - בסביבה הלא מגוננת של העולם האמיתי.

התכנית גובשה מתוך ניסיון שט ומציעה תהליך הדרגתי בו המטופל לוקח אחריות פעילה על חייו:

השגת עבודה בתנאים מותאמים, שיפור מערכות יחסים, ניהול פיננסי, תפקוד לימודי וחיזוק שייכות קהילתית.

אחד המושגים המרכזיים בתכנית הוא Environmental Momentum – יצירת סדרה של חיזוקים ותנאים בסביבה החיצונית, שתורמים לכך שהמטופל "ימשיך לנוע קדימה" גם בלי תלות במטפל.

הדגש עובר ממוקד פנימי־קליני למיקוד חיצוני־תפקודי.

DBT Next Steps גמישה מבחינת מבנה: ניתן לקיים אותה כקבוצת המשך, תהליך פרטני, או שילוב של השניים. בכל פורמט, מושם דגש על תרגול מחוץ לחדר, משימות שבועיות, ומנטורינג לתרגול מיומנויות בעולם האמיתי.

מבחינה ערכית, DBT Next Steps ממשיכה את קווי היסוד של DBT, שכוללים דיאלקטיקה, קבלה עצמית תוך חתירה לשינוי, אחריות אישית, ותהליך טיפול ששם את המטופל במרכז - לא רק כנשען אלא כמי שיושב על ההגה ומוביל את חייו.

DBT‑ACES היא תכנית פורצת דרך שיצרה מרשה לינהאן כדי לגשר בין סיום טיפול DBT לבין חיים עצמאיים, תוך דגש על מציאת עבודה והשתלבות חברתית.

המוטו המרכזי שלה היה “Work as Therapy” – כלומר, העבודה כשדה אימון רגשי.

DBT Next Steps ממשיכה את הרעיון של DBT‑ACES ומרחיבה אותו מעבר לתעסוקה, אל תחומי החיים שדורשים מסוגלות מורכבת -  יחסים, לימודים, ניהול כלכלי, טיפול עצמי, השתייכות קהילתית ועוד.

היא נולדה מהשטח כמענה לצרכים משתנים של מטופלים.

בעוד ש‑DBT‑ACES כללה מבנה מובנה בן שנה עם מטרות ברורות (כמו למצוא עבודה), DBT Next Steps גמישה יותר:

היא יכולה להתקיים במתכונות שונות (קבוצה, פרטני, היברידי) ומתאימה למגוון רחב יותר של אוכלוסיות - כולל כאלה שאינן בשלות עדיין לעבודה אבל רוצות לקדם עצמאות הדרגתית.

העקרונות הבסיסיים נשמרו:

• התמודדות עם פחדים באמצעות חשיפה.

• ניהול חיזוקים.

• אחריות אישית.

• הישענות מינימלית על המטפל.

ההבדל העיקרי הוא בטווח היישום ובאפשרות לתפור את התכנית לצרכים רחבים יותר מהמקור.

מהי תכנית DBT‑ACES?

DBT‑ACES היא תכנית המשך שפותחה ע״י מרשה לינהאן עבור מטופלים שסיימו טיפול DBT מלא.

המטרה המרכזית של התכנית היא חיזוק עצמאות תפקודית, במיוחד בתחומים של תעסוקה, מיומנויות חיים וקשרים בין‑אישיים.

DBT‑ACES משלבת ליווי קבוצתי עם תרגולים יומיומיים, מנטורינג ויעדים תעסוקתיים, ונועדה לגשר בין סיום טיפול לבין חיים עצמאיים בעולם האמיתי.

מהי חרדת שחרור (Release Anxiety)?

חרדת שחרור, או Release Anxiety, היא מונח שמתאר חרדה וקושי עם שינוי שמתפרצים דווקא לאחר השחרור ממסגרת שכופה היעדר חופש, למשל החטופים בשבי החמאס ששוחררו לאחרונה אחרי שנתיים. חרדת השחרור מתבטאת בתחושה של חוסר שליטה, פחד מהעתיד לבוא, קושי להסתגל לחופש המיוחל ולעיתים אף קושי להפחית דריכות ו׳לעצום עין׳ מחוץ לתנאי השבי.

התופעה מתחברת לתיאורים טיפוליים של מתמודדים עם פוסט-טראומה, המתייחסים לשחרור כנקודת התחלה של אתגר הסתגלות רגשית חדש ובלתי צפוי, בו הגוף והנפש לומדים מחדש לקבל את החופש.

זהו, בחג הסוכות הזה שוחררו כל החטופים החיים של ישראל, אחרי יותר משנתיים בשבי. 

איזו הקלה. כמו שיש טראומה לאומית, יש גם הקלה קולקטיבית.

אלא שהניצולים לא חוזרים להיות לגמרי מי שהיו.  

עבור רבים מהם עלולה להתעורר חרדה לא שגרתית Release Anxiety  חרדה מורכבת, רבת-סתירות ומתמשכת. לא מדובר בהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), אלא בתופעה מושתקת יותר. 

מורגן פרימן וחרדת השחרור

הדמות של רד, בגילומו של מורגן פרימן בסרט חומות של תקווה (The Shawshank Redemption), ממחישה באופן חזק את תופעת Release Anxiety.

לאחר עשרות שנים בכלא, רד משתחרר אך מתקשה לתפקד בעולם החופשי: הוא מתעורר מוקדם מדי לעבודה, מבקש רשות ללכת לשירותים, ומתקשה “לנשום את האוויר” של החירות.

הדוגמה הזו ממחישה כי גם במציאות וגם ביצירה קולנועית, השחרור הפיזי הוא רק תחילת המסע הנפשי.

המקורות של חרדת שחרור בחשיבנה הפסיכואנליטית

זיגמונד פרויד, בחיבורו תרבות ללא נחת (1930), תיאר את הפרדוקס שביסוד הקיום האנושי: האדם בונה חוקים, מוסדות ומבנים חברתיים כדי להגן על עצמו מהכאוס – אך אותם חוקים עצמם מצרים את חירותו.

השחרור, לפי פרויד, לעולם איננו שלם, משום שכל שחרור מלווה בתחושת אשם וגעגוע לסדר שאבד.

אריך פרום הרחיב על כך בספרו מנוס מחירות (1941), וטען שהאדם אמנם משתוקק לחופש, אך לעיתים נבהל ממנו ובורח אל צורות של תלות, סמכות או שגרה – רק כדי להימנע מהחרדה שמביאה עמה החירות.

כך, גם בתהליך שיקום לאחר טראומה, המאבק הוא לא רק להשתחרר מכבלים חיצוניים, אלא ללמוד לשאת את האחריות והבדידות שמגיעות עם החופש הפנימי.

איך נראית חרדת שחרור במצבי שבי או חטיפה?

מחקרים על ניצולי חטיפות ומלחמות מתארים דפוסים דומים:

• חרדות  - פחד מהחזרה לתנאי הטראומה, מפני פגיעה חוזרת או אובדן שליטה.

• דיסוננס בזהות -  שאלות של “מי הייתי לפני” לעומת “מי אני עכשיו”.

• הסתגלות מושהית - תחושת ניכור גם בתוך מקום בטוח, כמו הבית, לצד קושי לקבל מחדש מרחב אישי.

בישראל, דו״ח משרד הבריאות שעסק בשחרורי עבר תיאר תופעות של PTSD, פלשבקים, קשיי שינה ולחץ מתמשך.

התופעה אינה ייחודית לישראל, אבל מקבלת כאן עוצמה ציבורית־קולקטיבית חריגה.

למשל, ב־2025 פורסם ב־Journal of Traumatic Stress מחקר שבחן חיילים משוחררים מארה״ב, ומצא ש־58% חוו חרדה מושהית לאחר שחרור טראומטי, עם דפוסי שינה דומים ל־PTSD אך תגובתיים לשיקום קבוצתי. הנתון הזה מדגיש את חשיבות הליווי המתמשך גם לאחר החופש הפיזי.

למה זה רלוונטי דווקא עכשיו?

השחרור היום מדגים איך הטראומה אינה מסתיימת במעבר פיזי לחופש.

היא ממשיכה לנוע דרך שכבות של משמעות:

• אצל מי שחווה נתק ממושך מהחיים האזרחיים ומחפש מחדש שגרה.

• אצל משפחות והציבור, שציפו לראות “שמחה נקייה” ונאלצים להתמודד עם מציאות אחרת.

• אצל גורמי טיפול ותמיכה, שמתמודדים עם הצפה רגשית של הקהילה כולה.

השחרור הוא אפוא לא סיום, אלא מעבר חד מדי בין עולמות  בין מצב של הישרדות מתמדת למרחב של בחירה, אחריות ודרישה “להיות שוב רגיל”.

מה אפשר לעשות? טיפול ותמיכה בשלב השחרור

קהילה תומכת לאורך זמן

לא רק טקס או קבלת פנים. יש צורך במרחבים רציפים של שיח ותמיכה: קבוצות, חונכים, מסגרות שמכילות שתיקה ובלבול.

חזרה הדרגתית לשגרה

חשוב לתכנן “מסלול שחרור” הכולל שלבים קטנים של חזרה לפעילות  ולא ציפייה מידית לתפקוד מלא.

טיפול ממוקד טראומה

גישות כמו CBT-T, EMDR או טיפול חשיפתי מדורג מאפשרות עיבוד הדרגתי של זיכרונות, פחדים ותגובות גוף.

ביטוי לא-מילולי

אמנות, כתיבה, תנועה או מוסיקה מעניקים נתיב לעיבוד רגשי גם בלי לחשוף הכול במילים.

שיח ציבורי אחראי

יש ערך להצהרה פשוטה: השחרור הוא לא ריפוי. כך ניתן להוריד לחץ ממי שחזר ומהיקרים להם “להיות בסדר ביום אחד”.

חרדת שחרור - מבט קליני

פסיכולוגים קליניים מציינים ש־Release Anxiety נובעת לעיתים מהתנגשות בין שני כוחות:

הכמיהה לחופש והפחד מהאחריות שבתוכו. הגוף, ששהה זמן רב במצב הישרדות, מתקשה לווסת את עצמו ללא “גבולות השבי”.

חלק מהמטופלים מדווחים על תחושות של ריק, בלבול זהותי, ואף געגוע לפרדוקס הביטחון שבשבי. זוהי תגובה טבעית, לא פתולוגית.

כאשר השחרור מתרחש באור זרקורים, כמו במקרה שלנו, מתווספת שכבת מתח נוספת, שהיא הציפיות של הציבור והמדיה.

דווקא החשיפה הזו עלולה להגביר חרדה ולחסום את עיבוד החוויה. לכן נדרש איזון בין סולידריות לבין שמירה על פרטיות.

לסיכום, Release Anxiety איננה מחלה אלא תגובה נורמלית למעבר קיצוני:

מהיעדר שליטה מוחלט לשליטה מחודשת  אך גם לאחריות מחודשת.

במקום למהר “לשכוח ולשמוח”, נדרש מרחב ציבורי ואישי שבו הכאב מקבל תוקף, החופש נלמד מחדש, והבחירה הופכת להיות אפשרית בהדרגה.

במכון טמיר אנו מלווים ניצולים, משפחות וקהילות בתהליכי שיקום לאחר טראומה – ילדים, נוער ומבוגרים – בגישות טיפוליות מותאמות: CBT, EMDR, טיפול קבוצתי וליווי פסיכולוגי מתמשך.

הצוות הקליני שלנו בתל אביב ובכל הארץ מציע פגישת התאמה ראשונית לזיהוי הצרכים והפניית המשך לטיפול רגשי מותאם.

נועה, בת 29, הגיעה למכון טמיר אחרי שנים של מאבק כפול - מצד אחד טקסים טורדניים יומיומיים סביב ניקיון וסדר ומהצד השני בולמוסים קשים של אכילה רגשית.

היא תיארה תקיעות כפולה: מחשבות טורדניות שאינן מרפות ודחף לאכול עד אובדן שליטה. עם הזמן עלה המשקל, ויחד איתו גם האשמה והבושה. רק כאשר המטפלת עמדה על הקשר הנוירולוגי והרגשי שמשותף ל-OCD ולהפרעות אכילה - התמונה החלה להתבהר.

הקשר בין השמנה או עודף משקל ל- OCD (ֿהפרעה טורדנית־כפייתית) הוא קשר מורכב, שלרוב מתחבר דרך קיומה של הפרעת אכילה נלווית, כמו הפרעת אכילה בולמוסית (BED).

אף על פי ששתי ההפרעות שונות מבחינה אבחונית, מחקרים מצביעים על חפיפה משמעותית בתסמינים, במנגנונים קוגניטיביים, ובבסיס נוירוביולוגי משותף חלקי.

לרוב ניתן לשלב בין טיפול ב-OCD לבין טיפול CBT-E להפרעות אכילה, כדי להשיג תוצאות יפות.

נלמד על הקשרים והחפיפות המרכזיות בין השמנה - ובפרט הפרעות אכילה הקשורות למשקל - לבין תסמיני OCD: 

תחלואה נלווית (Comorbidity) של הפרעות אכילה ו-OCD

קיימת שכיחות גבוהה של תחלואה נלווית בין הפרעות אכילה (EDs) לבין OCD:

תסמיני OCD בהפרעות אכילה

תסמיני OCD – כולל כפייתיות, מחשבות טורדניות (Obsessing), בדיקה (Checking) וסדר (Ordering) - נפוצים בקרב מתמודדים/ות עם הפרעות אכילה, בעיקר אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית. תסמיני OCD אלו יכולים להחמיר על רקע תת-תזונה או מצבי הרעבה, מצב שמשתנה אחרי שהושג משקל תקין.

שכיחות OCD בקרב אנשים עם הפרעות אכילה

השכיחות המצטברת (Lifetime prevalence) של OCD בקרב אנשים עם הפרעת אכילה עומדת על כ-13.9% והשכיחות הנוכחית (Current prevalence) היא כ-8.7%.

OCD אצל מטופלי BED

הפרעת אכילה בולמוסית היא הפרעת האכילה הנפוצה ביותר ויש לה קשר חזק להשמנה.

בקרב קבוצת מטופלים שאובחנו עם BED בלבד, שיעור הסובלים מתסמיני OCD נמוך יותר מאשר בקבוצות הסובלות מאנורקסיה או בולימיה, אך עדיין גבוה יותר בהשוואה לקבוצת ביקורת.

שאלות ותשובות נפוצות על OCD, אכילה והשמנה

האם קיימים טקסים כפייתיים שקשורים באכילת יתר?

כן. אצל חלק מהמטופלים עם OCD מופיעים טקסים הקשורים לאוכל – למשל ספירה מדויקת של קלוריות, לעיסה במספרים קבועים, סדר נוקשה בצלחת, או צורך “לאזן” בולמוס על ידי צום.
בחלק מהמקרים ההתנהגויות האלה נראות כמו דיאטה או שליטה עצמית, אך הן מוּנעות מתחושת איום ואשמה – לא מרעב או בחירה.

האם שקילה חוזרת ונשנית יכולה להיות טקס OCD?

בהחלט. שקילה יומיומית או רבת־פעמים ביום עשויה להפוך לטקס כפייתי, במיוחד כאשר היא משמשת להפחתת חרדה ולא למעקב בריאותי.
מטופלים רבים מדווחים על מחשבות טורדניות סביב “המספר הנכון” במשקל, ועל תגובה רגשית חריפה לשינוי קטן במדדים.

מה ההבדל בין אובססיות לטקסים בתחום האכילה?

האובססיות הן מחשבות חודרניות – לדוגמה, “אם אוכל את זה אפגע בעצמי”, או “אני מאבד שליטה”.
הטקסים הם פעולות חוזרות שמטרתן לנטרל את החרדה – למשל בדיקת רכיבים שוב ושוב, סידור המזון, ניקוי מופרז, או הימנעות מוחלטת ממזונות מסוימים.
ב־CBT וב־ERP עובדים על שבירת המעגל בין מחשבה לטקס – לא על מניעה של האכילה עצמה.

האם OCD יכול לגרום גם לתת־משקל וגם להשמנה?

כן. מנגנוני שליטה, פרפקציוניזם וחרדה יכולים להתבטא בשני כיוונים:
יש מטופלים שמגבילים אכילה באופן כפייתי (כמו באנורקסיה), ואחרים שאוכלים ביתר כפייתיות כדי להרגיע מתח.
המכנה המשותף: קושי בוויסות רגשי ותחושת שליטה דרך מזון.

מה עושים כש-OCD והפרעת אכילה מתקיימות יחד?

הגישה המומלצת היא טיפול משולב: ERP לתסמיני ה-OCD לצד CBT-E לדפוסי האכילה.

במכון טמיר מטפלים בשילוב זה בעדינות ובמדידה, תוך שיתוף פעולה הדוק בין המטפל הקוגניטיבי־התנהגותי לדיאטנית קלינית.

מטרת הטיפול אינה רק ירידה במשקל או הפחתת טקסים,  אלא חזרה לאיזון ולשליטה עצמית אמיתית.

האם השמנה מגבירה את הסיכון להופעת OCD?

העדויות אינן חד־משמעיות. מחקרים חדשים מצביעים על כך ש-BMI גבוה דווקא מפחית מעט את הסיכון ל-OCD “טהור”, אך דיכאון נלווה מבטל את ההשפעה הזו. לכן, הקשר הוא כנראה דו־כיווני: מוח, דלקת, מטבוליזם וחרדה פועלים במעגל אחד.

האם טיפול ב-OCD עוזר גם לאכילה כפייתית?

כן. טיפול CBT ו־ERP משפרים לא רק תסמינים כפייתיים “קלאסיים”, אלא גם התנהגויות סביב אוכל, משקל ודימוי גוף.

מחקרים עדכניים מראים שיפור משולב בשני התחומים בכ־80% מהמטופלים בתוכניות אינטגרטיביות.

מה כדאי לעשות אם אני מזהה אצל עצמי אובססיות סביב אוכל או משקל?

ראשית, לא לנסות להפסיק את ההתנהגות בכוח - זה רק מחזק אותה.

צעד ראשון הוא שיחה קצרה עם מטפל CBT מנוסה, כדי לבדוק אם מדובר ב-OCD, בהפרעת אכילה, או בשילוב בין השניים.

ברוב המקרים אפשר להשיב שליטה הדרגתית, בלי אשמה ובלי ויתור על ההנאה מאוכל.

מהם הסימנים שכדאי לשים לב אליהם?

• עיסוק מחשבתי אינטנסיבי באוכל, משקל או אכילה “נכונה”.
  
  
• טקסים סביב הכנה, ניקיון או סדר בצלחת.
  
  
• חרדה מוגזמת משינוי במשקל או מפספוס ארוחה “מתוכננת”.
  
  
• תחושת הקלה רגעית אחרי טקס, ואחריה חזרת חרדה.
  
  

אם סימנים כאלה מפריעים לשגרה או גורמים למצוקה – כדאי לפנות להערכה מקצועית.

מנגנונים קוגניטיביים ונוירוביולוגיים משותפים

החפיפה בין OCD להפרעות אכילה (ובמיוחד אנורקסיה, הקשורה למנגנונים קוגניטיביים דומים) מרמזת על גורמי פגיעות משותפים.

קוגניציה והתנהגות

• פרפקציוניזם: פרפקציוניזם לא מסתגל (Maladaptive Perfectionism) הוא מאפיין בולט המשותף ל-AN ול-OCD, וקושר לחומרת תסמינים מוגברת (כגון דיכאון ותסמינים טורדניים-כפייתיים) באוכלוסיות עם הפרעות אכילה.

• נוקשות קוגניטיבית: שתי ההפרעות חולקות קשיים קוגניטיביים, כולל ליקויים בתפקודים ניהוליים כמו גמישות קוגניטיבית (Cognitive Flexibility) ושליטה מעכבת (Inhibitory Control).

• אובססיביות כללית: התסמין הטורדני הנפוץ ביותר בקרב אנשים עם הפרעות אכילה הוא מחשבות טורדניות (Obsessing), אשר משקפות מחשבות חודרניות כלליות, כולל אלו הקשורות למזון ולדימוי גוף.

מנגנונים נוירוביולוגיים

• מעגלים עצביים: גם הפרעות אכילה וגם OCD מראות הפרעות חופפות בתפקוד המוח, במיוחד במסלולים הקורטיקו-סטריאטליים-תלמיים-קורטיקליים (CSTC).

• נוירוטרנסמיטורים: בשתי ההפרעות מעורבות הפרעות באיתות סרוטונרגי.

• פגיעות גנטית: מחקרים גנטיים מצאו פגיעות גנטית משותפת חלקית בין AN ל-OCD.

הקשר להשמנה ולהפרעת אכילה בולמוסית (BED)

OCD קשור באופן הדוק למאפיינים הכפייתיים והאימפולסיביים המאפיינים הפרעות אכילה (כגון BED), הקשורות לעיתים קרובות להשמנה.

• אימפולסיביות וכפייתיות ב-BED: BED מאופיינת כהפרעה אימפולסיבית/כפייתית, עם רגישות משתנה לתגמול, במיוחד כלפי גירויים הקשורים למזון. אנשים עם BED מציגים אימפולסיביות מוגברת המקושרת לחוסר השליטה במהלך האכילה הבולמוסית.

• שינויים מוחיים בהשמנה וב-BED: שינויים במעגלים הקורטיקו-סטריאטליים, הכוללים את האינסולה (Insula), הקורטקס הפרי-פרונטלי (PFC), והסטריאטום (Striatum), נמצאו בדפוסי אכילה בולמוסית וכן במצבים דומים להפרעות התמכרות.

השמנה אצל ילדים ותסמיני OCD

מחקרים בחנו את הקשר בין עודף משקל בילדות לבין OCD, אם כי העדויות נותרו בלתי מספיקות לקביעת קשר ישיר ומובהק.

• דפוסי תפקוד מוחי: סריקות MRI של מוחות של ילדים הסובלים מהשמנה מראות הבדלים בקורטקס האורביטופרונטלי (OFC) הדומים לאלו הנצפים ב-OCD אופייני. תבנית פתולוגית זו עשויה לשקף תפקוד לקוי במערכת התגמול, בדומה לזה הנצפה ב-OCD.

• תרומה פסיכיאטרית כללית: השמנת ילדים נמצאה כתורמת לצמיחתן של הפרעות נפשיות שונות, כולל OCD.

הערה לגבי BMI במבוגרים: בעוד שבמחקרים בילדות נמצא דמיון מוחי, בקרב אוכלוסיות מבוגרות, קיימות עדויות סותרות המצביעות על כך ש-BMI גבוה יותר קשור דווקא לסיכון מופחת ל-OCD, אם כי קשר זה נעלם בנוכחות דיכאון נלווה.

השלכות קליניות

השכיחות הגבוהה של תסמיני OCD בכל סוגי הפרעות האכילה (AN, BN ו-BED) מחייבת ערנות קלינית.

• אבחון וטיפול: מטפלים המטפלים ב-OCD צריכים לבצע הערכה יזומה ומפורטת לנוכחות של הפרעת אכילה, שכן זו עלולה להיות מוסווית או לא מדווחת באופן ספונטני על ידי המטופל.

• השפעה על הפרוגנוזה: תחלואה נלווית של OCD נקשרה למשך מחלה ארוך יותר של AN ו-BN, מה שמרמז על השפעה אפשרית על הפרוגנוזה של הפרעת האכילה.

• טיפול משולב: נכון לעכשיו, אין פרוטוקול טיפולי מאוחד ומאושר אמפירית עבור תחלואה נלווית של OCD והפרעות אכילה, אך קיימים פרוטוקולים טרנס-דיאגנוסטיים המתייחסים למנגנונים קוגניטיביים ורגשיים משותפים. לדוגמה, טיפול קוגניטיבי התנהגותי מורחב (CBT-E) והימנעות מחשיפה ותגובה (ERP) הותאמו לטיפול בתסמיני הפרעות אכילה.

בסופו של יום, ההבנה ששתי התופעות - OCD והשמנה - חולקות מנגנונים מוחיים ורגשיים דומים, מאפשרת טיפול משולב וממוקד יותר.

במכון טמיר אנו פוגשים מטופלים רבים עם שילוב של כפייתיות, בולמוסים או דימוי גוף כפייתי, ומציעים טיפול CBT-E או ERP המותאם אישית לכל אחד ואחת.

אם חלק מהתיאורים מזכירים אותך או אדם קרוב –

מומלץ לפנות לשיחת ייעוץ ראשונית עם מטפל/ת מנוסה במכון טמיר, בתל-אביב או בזום ולבחון יחד איך להתחיל שינוי מבוקר ובר-קיימא.