הוראות
אנא קרא/י כל אחד מהמשפטים הבאים ודרג/י באיזו תדירות הוא מתאר את החוויות שלך.
נחלת יצחק 32א', תל אביב
אם הגעתם לכאן, סימן שאתם כבר עושים צעד משמעותי בטיפול בהפרעה טורדנית־כפייתית.
לא משנה איפה אתם נמצאים על הציר - בתחילת הדרך או עמוק בתהליך.
הטיפים הבאים מבוססים על טיפול ERP – חשיפה ומניעת תגובה - הפרוטוקול הטיפולי היעיל ביותר ל-OCD, וחלק משיטת CBT.
הרעיונות המובאים כאן נוסחו לאורך הרבה שנים של ניסיון, ע״י אחד המומחים מהמובילים בתחום, ד"ר פרד פנזל*.
פנזל הוא פסיכולוג אמריקאי שמתמחה בטיפול בטריכוטילומניה (תלישת שיער כפייתית), הפרעות BFRB והפרעה אובססיבית-כפייתית (OCD), כבר מ- 1982.
חשבו על הכלים האלה כמו על תזכורת יומיומית, מדריך עבודה פשוט וישיר.
זכרו שהמטרה היא לא שלמות, אלא התקדמות.
אם תחליטו לפנות לטיפול פסיכולוגי מקצועי ומותאם אישית ל-OCD, פנו אלינו (פרטים בסוף המאמר).
הטיפול הפסיכותרפי היעיל ביותר הוא ERP – חשיפה ומניעת תגובה, תכנית טיפול שפותחה במיוחד כמענה להפרעה טורדנית כפייתית, מתוך שיטת CBT. בטיפול לומדים להיחשף בהדרגה למחשבות או מצבים שמעוררים חרדה, ובמקביל להתאמן על הפסקת ההתנהגויות הכפייתיות (שטיפה, בדיקה, בקשת הרגעה). בדרך זו המוח לומד שהחרדה דועכת גם ללא טקסים קומפולסיביים (התנהגותיים או מנטליים). כלומר למרות שאין טקס, האיום אינו מתממש.
חיפוש הרגעה הוא חלק ממערכת הכללים הפנימית שמרכיבה את ההפרעה. ההרגעה סוגרת את הלופ של OCD, אבל רק באופן זמני. הלכה למעשה, ביצוע הטקס מחזק את ההפרעה - כל פעם שאנחנו מרגיעים את עצמנו, יש הקלה עצומה. אלא שההקלה הזאת מתבססת על ההנחה ש״ניצלנו״ בעקבות אקט התנהגותי שהוכתב לנו באמצעים שאינם כוללים שליטה אמיתית מצדנו. זה רק עניין של זמן עד שהחרדה תופיע שוב ותאלץ אותנו לציית לאותו ׳רודן אובססיבי פנימי׳, עם רשימת ההנחיות שלו. האתגר הטיפולי הוא לשאת את חוסר הוודאות ולומר: "יכול להיות שכן, יכול להיות שלא". במילים אחרות, ההימנעות מאקט ההרגעה היא לב התרגול.
הניסיון "לדחוף" או להדחיק מחשבות רק גורם להן לחזור חזק יותר. זה דומה לתרגיל הפיל הוורוד - נסו לאורך דקה שלמה לא לחשוב על פיל ורוד בחדר. זה לא עובד. הדרך היעילה היא להסכים למחשבה - בלי להתווכח ובלי לנתח. למשל, אם עולה מחשבה מלחיצה, כדאי להגיב בפנים בכיוון של "נכון, אולי זה יקרה" - ואז להמשיך הלאה. קבלה זמנית של המחשבה איננה הסכמה לתוכן, אלא ויתור על המאבק איתו.
קורה לכולם, אבל חשוב לזכור שמעידה היא לא כישלון. גם אם שטפתם ידיים או חיפשתם אישור, תמיד אפשר לתקן מיד - לחזור ולעשות חשיפה, ולהמשיך עם פעילות חיובית שנמצאת בהלימה עם הערכים שלכם (עם רפרנס ל-ACT - טיפול בקבלה ומחויבות). כל צעד קדימה נשאר שלכם, גם אם עוצרים לפעמים. ב-OCD אין "חזרה לנקודת ההתחלה", כל ניסיון מוסיף שכבת למידה.
OCD פורח בתנאים של חוסר ודאות. זו הפרעה שמחפשת הרגעה, אישורים, שליטה.
בניגוד לאינטואיציה, המענה ל-OCD אינו לפתור את הבעיה, אלא דווקא לעבור דרכה.
האתגר הגדול בדרך לנצח את ״מחלת הספק״ הוא ללמוד איך לשאת את אי הידיעה.
נכון, זה קשה במיוחד לאנשים עם OCD, שנוטים בד״כ לפתור בעיות ביעילות ובהיגיון, אבל ל-OCD יש היגיון משלו, הוא מחייב עמדה אחרת, שעובדת יפה.
מחשבות טורדניות קופצות לראש בכל זמן ומקום - גם ישנות, גם חדשות. זה לא סימן שמשהו לא בסדר, אלא בדיוק מה שצפוי שיקרה. במקום להיות מופתעים או לנסות "לסדר" את זה, פשוט השתמשו בכלים שלמדתם (ניתן לקרוא כאן על טיפול עצמי ל-OCD). זכרו: אין אזורים או זמנים מושלמים לחשיפה טובה - החיים הם בעצמם זירת התרגול.
ההחלמה עצמה היא סיכון: אתם מפסיקים להרגיע, מפסיקים לבדוק, מפסיקים להאמין שהמחשבה "תציל אתכם". הפחד אומר: “אם תעזוב – יקרה משהו רע”, אבל בשביל להשתחרר אתם צריכים להסכים לספק. אי אפשר להתקדם בלי הסיכון הזה – והוא לגמרי שווה את זה.
בין אם אתם מרגיעים את עצמכם או מחפשים הרגעה מאחרים – זה רק מחזק את ה-OCD. גם אם זה מרגיש "הגיוני", זו כפייתיות בתחפושת. לא משנה כמה זה מפתה – אל תבטלו את החשיפה עם מחשבות כמו "זה רק תרגיל" או "זה לא אמיתי". ההרגעה חותכת את תהליך הלמידה.
בלי להתווכח, לנתח או לבדוק – פשוט תגידו לעצמכם: “נכון, זה באמת עלול לקרות”. כשאתם מסכימים, אתם בעצם אומרים למוח: "זה לא מעניין אותי יותר". זו הדרך לצאת מהלופ. ההסכמה היא לא הסכמה עם התוכן – אלא ויתור על הצורך לפתור אותו.
המאמץ לדחוף ולדחוק מחשבות טורדניות גורם להן לחזור חזק יותר. ההפך הוא הנכון: תנו להן להיות. תחשבו עליהן יותר – זו הדרך לבנות סבילות. כמו קפיצה לבריכה קרה – לא נעים בהתחלה, אבל מתרגלים מהר יותר מקפיצות קטנות.
לא להתייאש אם חזרתם לכפייתיות, זה לא אומר ש"נהרס הכל" או שחזרתם לנקודת ההתחלה. גם אם הייתה מעידה, תמיד אפשר לתקן עם חשיפה נוספת. חשוב לזכור שאין דבר כזה 0 או 100. כל מאמץ נחשב, כי מדובר בתהליך, לא במבחן.
התמודדות היא תהליך אישי. לא ההורים, לא בני הזוג ולא חברים אמורים "להציל" אתכם. שיעורי הבית הם שלכם. גם כשקשה, גם כשמפחיד – דווקא שם קורה השינוי. העזרה היחידה שתקדמו – היא זו שהמטפל שלכם אישר במפורש.
כל אחד מתקדם בקצב אחר. ההשוואות רק יחלישו אתכם. גם אם נראה שאחרים "עוברים מהר יותר", אל תשפטו את עצמכם. כל חשיפה שאתם עושים היא הישג בפני עצמו. המיקוד צריך להיות בעקביות, לא במהירות.
אם יש לכם ברירה – תמיד תבחרו במה שמפחיד יותר. זה לא עונש, זו הדרך היחידה להשתחרר. הבריחה רק מחזקת את המחשבה שהאיום אמיתי. ככל שתתקרבו לחרדה – תגלו שהיא לא מסוכנת, והיא גם דועכת.
כשמתלבטים בין שתי חשיפות – לכו על זו שמעוררת יותר חרדה. דווקא היא תסייע למוח ללמוד ש"אין באמת איום". כמובן, בהנחיית מטפל. אתם הרבה יותר חזקים ממה שנדמה לכם – תאמינו בזה.
גם אם נדמה לכם שאתם כבר "יודעים הכל", חשוב לרענן את התרגולים. משימות שאנחנו לא אוהבים נוטות להישכח. חיזוק יומי עוזר להישאר על המסלול – כמו אימון לשריר חדש במוח.
אם משימה מרגישה קשה מדי – תגידו. אם היא קלה מדי – גם תגידו. זה לא מבחן שאתם אמורים "לעבור בשקט", אלא תהליך שיתופי. ככל שתהיו מעורבים ותהיו אמיתיים, הטיפול יהיה מותאם יותר – ויעיל יותר.
אתם לא תרגישו “מוכנים” וזה בסדר, כי אין התראה שמודיעה על דבר כזה. מעבר לכך, תחושת מוכנות מגיעה אחרי שעושים, לא לפני. דחיינות היא חלק מה-OCD, והטיפול הוא לשבור את ההרגל הזה. הרגע להתחיל הוא תמיד עכשיו.
אם אתם מרגישים שאתם "חייבים לעשות את זה מושלם", אתם מבטאים פרפקציוניזם, רכיב מרכזי של OCD. תנו לעצמכם להתבלבל, לטעות ולתעות. וכן, לעגל פינות זה בדיוק מה שאתם צריכים. דווקא כשאתם עושים את זה “לא נכון”, המוח לומד הכי הרבה.
תזכורת יומית קצרה בבוקר על חשיבות החשיפה יכולה להוביל את כל היום. משפט כמו: “היום אני הולך להרגיש חרדה בכוונה” מכניס אתכם להלך הרוח הנכון. אתם לא קורבנות של המחשבות, אתם בעל הבית.
משפטים ש”מרגיעים” (כמו ״זה רק תרגיל״) מטשטשים את האימפקט של חשיפה. אם אתם לא באמת מאמינים במה שאתם עושים, איך תלמדו? בחרו לעשות את התרגול בלי לספר לעצמכם סיפור רקע שמעמיק שקט.
הימנעו מחשיפות "על אוטומט". כשאתם עושים תרגול תהיו שם באמת. תנו לעצמכם להרגיש את החרדה. גם אם זה לא נעים, בסוף זו הדרך לפתח סבילות ועמידות. אימון משמעותי קורה רק כשאנחנו נוכחים.
כשמופיע טריגר לא צפוי, אל תגידו "למה זה דווקא עכשיו?", אלא "איזה יופי, יש לי תרגול אמיתי". זו אולי התחלה של משחק פנימי, אבל זה מחולל שינוי שמחזיק. כל קושי הוא הזדמנות.
זו לא תחרות להגיע לראש סולם החשיפות. אם תמהרו לצאת מהחרדה, תחזקו עוד רגע את התחושה שהיא בלתי נסבלת. תישארו בה וכך תלמדו את המוח שזו לא סכנה אלא תחושה שחולפת ספונטנית.
חשיפה שלא מעוררת חרדה לא מועילה מספיק. כמו שריר שמתפתח בחדר כושר. גם אם אתם רוצים "לסמן וי", תבדקו עם עצמכם: האם באמת הייתה שם חרדה? אם לא, זה הזמן להעלות רמה. כמו בבחירת טיפול, התאמה מדויקת היא כל הסיפור.
המחשבה "זה לא מתאים לי" היא עצמה חלק מה-OCD. ההפרעה החמקמקה הזאת ממציאה תירוצים: אולי כדאי לנסות משהו אחר, פחות קשה. אם אתם שומעים את המוזיקה הזאת זה סימן שאתם בדיוק במסלול הנכון.
וזה אומר שלא כל מחשבה או תחושה היא אמינה. במיוחד כאשר עולה ספק, נוכל להניח שזה ביטוי כפייתי. זו לא חולשה, זו אסטרטגיה ואם קיים ספק, נמשיך לפי התוכנית.
אם אתם מגיבים לחרדה באופן כפייתי אתם מחזקים אותה. אם תישארו עם התחושה, בלי לעשות כלום, תגלו שהיא פשוט דועכת מעצמה. אין מה להיבהל מהחרדה, היא סיגנל פנימי שאמור לעזור, בטח לא האויב.
פרגנו לעצמכם "עשיתי את זה" עם פתק מודבק על המראה. תראו איך עם הזמן זה מצטבר. ההצלחות האלה הן ההוכחה שאתם מתקדמים, עדויות מציאותיות במצבים בהם אתם מרגישים שלא.
ה-OCD לא באמת "הגיוני", וזאת בדיוק הבעיה איתו. הדברים שנראים הכי בטוחים נושאים עמם נזק, ואלה שנראים הכי מאיימים בעצם עוזרים. תמשיכו לפעול לפי הכלים הטיפוליים, במיוחד בזמנים בהם הם לא מרגישים כמו הדבר הנכון.
דנה היא בת 27, בחורה חכמה ורגישה, עובדת במשרד פרסום. בתל אביב. כבר כמה שנים שהיא מתמודדת עם חרדות סביב לכלוך וזיהומים. היא תמיד הייתה "נקייה", אבל אחרי הקורונה משהו החריף - היא התחילה להימנע מלחיצות ידיים, להשתמש רק במגבונים לחים אישיים, לשטוף ידיים עד שהעור נסדק.
היא ידעה שזה יותר מדי, אבל לא הצליחה לעצור.
כשהגיעה לטיפול, היא סיפרה שהדבר הכי קשה לה זה ללחוץ יד למישהו שלא ראתה איפה היד שלו הייתה.
"אני יודעת שזה לא באמת הגיוני," היא אמרה, "אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה אחר כך".
התחלנו לאט. קודם כל, במקום לנסות להדחיק את המחשבות, דנה התבקשה להישאר איתן. לא להילחם בהן, לא להפסיק אותן – פשוט לשים לב אליהן ולומר לעצמה: "יכול להיות שזה נכון. אולי באמת היד הייתה מלוכלכת." לא כסרקזם, אלא כהסכמה שמורידה את הכוח מהמחשבה.
אחר כך, התחלנו להתאמן יחד על מה שדנה קראה לו "הגרוע מכל": ללחוץ ידיים. זה לא היה בבת אחת, קודם סימולציה בדמיון, אחר כך עם המטפל, ואז עם חבר מהעבודה. אחרי כל חשיפה, היא התבקשה לא לשטוף ידיים למשך חצי שעה. זה היה קשה בטירוף. היא אמרה שזו תחושת חרדה בגוף, כאילו היא "מתגרה בגורל".
"אבל אתה בטוח שזה לא מסוכן?"
היא ביקשה אישור.
הוא חייך. "זה בדיוק העניין, שאני לא הולך להרגיע אותך. אם תרגישי שאת חייבת לדעת, תישארי עם התחושה הזאת. תראי שהיא עוברת גם ככה."
דנה התחילה להבין משהו: ההרגעה היא גם סוג של כפייתיות. כשהיא התחילה לשים לב לזה – היא הצליחה לעצור את עצמה בדיוק ברגע שבו היא רצתה לשאול שאלה "כדי להיות בטוחה".
היו גם רגעים של ייאוש. פעם אחת, אחרי שהרגישה חרדה כל היום, היא חזרה הביתה, שטפה ידיים עשר פעמים ברצף, ואז התחילה לבכות. "הרסתי הכול", היא אמרה.
אבל במקום להילחם בזה, היא למדה לומר לעצמה: "זו לא נסיגה. זה מעידה, זה קורה. ומחר בבוקר אני ממשיכה."
אחד הדברים ששינו אצלה הכי הרבה היה כשהתחילה כל בוקר במשפט שהיא כתבה על פתקים קטנים, ותלתה על הארון:
"היום אני בוחרת לא לדעת. היום אני מוכנה להרגיש לא נעים."
וזה עבד. לא כי היא הפסיקה לפחד, אלא כי היא הפסיקה לברוח.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
להתאמה אישית -
עם ראש המכון
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
כתיבה:
* ד"ר פרד פנזל הוא מנהל את Western Suffolk Psychological Services בניו יורק - קבוצת טיפול פרטית המתמחה בבעיות אלו וחבר מייסד בוועד המייעץ המדעי של TLC, קיצור של The TLC Foundation for Body-Focused Repetitive.
פנזל כתב ספרי עזרה עצמית על טריכוטילומניה והפרעות OCD והוא חבר סגל בכיר במכון ההכשרה המקצועי של TLC.
לקושי בתקשורת חברתית
זהו כלי סינון ראשוני בלבד ואינו מהווה אבחנה. תוצאותיו נועדו להצביע על כיוונים אפשריים לאבחון מעמיק יותר על ידי איש מקצוע מוסמך.
אנא קרא/י כל אחד מהמשפטים הבאים ודרג/י באיזו תדירות הוא מתאר את החוויות שלך.
דיברנו כאן על המטופלים שלנו, שלא מפסיקים להכניס את הצ׳אט והתובנות שלו לחדר הטיפול.
הכיוון חיובי ומבורך, צ׳אט של AI יכול ללוות טיפול פסיכולוגי בצורה יוצאת דופן, אבל כל מי שמשתמש יודע שיש לו לא מעט חולשות ועכשיו מסתבר שהוא עלול גם לגרום לנזק נפשי.
בצעד שמהווה נקודת מפנה ביחסים המורכבים בין האנושות
לבינה המלאכותית, חברת OpenAI, יוצרת ChatGPT,
הודתה לראשונה בפומבי בפוטנציאל הנזק הפסיכיאטרי הטמון בכלי שכבש את העולם בסערה.
ההודאה, שבאה כשלוש שנים בלבד לאחר שחרורו של ChatGPT לציבור הרחב ב-30 בנובמבר 2022,
שופכת אור על הסכנות הנפשיות שמתלוות לטכנולוגיה המהפכנית הזו,
טכנולוגיה שהזניקה את שווי החברה להערכות של 500 מיליארד דולר
ומיצבה את מיקרוסופט, המשקיעה העיקרית, בחזית המהפכה.
ההתפתחות מגיעה על רקע דו"ח חריף שפרסם ד"ר אלן פרנסס, פסיכיאטר שעמד בראש כוח המשימה של ספר האבחנות הפסיכיאטרי (DSM-IV), בכתב העת Psychiatric Times.
המונח "יאטרוגני" מתאר נזק הנגרם כתוצאה מטיפול רפואי, ובהקשר זה, נזק פוטנציאלי ישירות לאינטראקציה עם צ'אטבוט שנועד לסייע.
בדו"ח, שכותרתו "דו"ח ראשוני על סכנות יאטרוגניות של צ'אטבוטים", טוען ד"ר פרנסס כי OpenAI שחררה לציבור מוצר "פזיז ומטעה" מבלי לבצע בדיקות בטיחות מספקות.
באילינוי הבריקו עם חוק חדש שאוסר על החלפת פסיכותרפיסט במודל AI.
שם אנחנו.
בלב הבעיה, כפי שמודה כעת גם OpenAI עצמה בבלוג רשמי, עומדת תכונה מובנית של המודל המכונה "סיקופנטיות" (sycophancy) -
הנטייה של המכונה להיות מסכימה יתר על המידה, לרצות, להתחנף ולא להראות שום יכולת להתעמת עם המשתמש.
במקום לספק תשובות מועילות ומבוססות, הצ'אטבוט נוטה "לומר את מה שנשמע נחמד". עבור משתמש ממוצע, מדובר באי נוחות מעצבנת. אך מה עם אדם במצב פסיכוטי או בעל סף התמוטטות, שהתנהגות כזו עלולה ללבות אצלו את הלהבות, לחזק אמונות שווא מסוכנות ולהוביל להידרדרות קשה במצבו.
בתגובה לביקורת הגוברת, פרסמה OpenAI פוסט המפרט את צעדיה לשיפור הבטיחות.
החברה התחייבה להפחית את נטיית החנופה של המודל, לשלב אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש בתהליך הפיתוח, ולהטמיע "מעקות בטיחות" שיזהו מצבי מצוקה ויפנו את המשתמשים לגורמי סיוע מקצועיים.
עם זאת, ד"ר פרנסס לא ממש קונה את זה.
הוא מטיל ספק במניעים מאחורי המהלך וטוען שהוא נובע בעיקר מלחץ תקשורתי וחשש מתביעות משפטיות, ולא מדאגה כנה. הספקנות מתחזקת לאור ההיסטוריה של החברה, לרבות הדחתו וחזרתו המהירה של המנכ"ל סם אלטמן, מהלך שלפי חברת הדירקטוריון לשעבר, הלן טונר, היה קשור לחששות בענייני בטיחות.
המקרה של "ארין" (או "אלייזה" כפי שהצ'אטבוט נקרא) הוא סיפור טרגי על גבר בלגי שהתאבד לאחר שפיתח תלות רגשית בצ'אטבוט.
האיש, שהיה שרוי בחרדה גדולה בגלל משבר האקלים, החל להתכתב בצורה אינטנסיבית עם הצ'אטבוט. אלא שבמקום להרגיע אותו, הבינה המלאכותית עודדה דווקא את המחשבות הקיצוניות שלו. היא חיממה אותו יותר - חיזקה את חרדותיו ואף הציעה לו להקריב את חייו כדי "להציל את כדור הארץ", תוך שהיא מבטיחה לו שתישאר איתו "לנצח בגן עדן".
מלחיץ האמת.
אלמנתו של האיש מאשימה את הצ'אטבוט בכך שהלכה למעשה דחף את בעלה למותו.
המקרה הפך לדוגמה קיצונית הממחישה את הסכנות הנפשיות שטמונות בשימוש לא מבוקר בבינה מלאכותית.
אירונית, מי שמספק את התמיכה הגדולה ביותר לטענות המבקרים הוא אלטמן עצמו.
בשורה של התבטאויות פומביות, הוא הביע שוב ושוב את חששותיו מהטכנולוגיה שהוא עצמו מוביל.
הוא הודה שהוא "קצת פוחד מזה", הזהיר שבינה מלאכותית "יכולה להשתבש מאוד", וצפה "משבר הונאה" המונע על ידי AI.
אלטמן do הביע דאגה ספציפית מפני "הסתמכות יתר רגשית" של צעירים על ChatGPT בקבלת החלטות, ומכך שהעולם "לא לוקח ברצינות" את הסיכונים הביולוגיים וסיכוני הסייבר.
הוא הזהיר משתמשים שלא לסמוך יתר על המידה על הכלי, והודה כי "AI מייצר הזיות" (hallucinates).
"אף אחד לא יודע מה יקרה הלאה", אמר אלטמן בפודקאסט לאחרונה, כשהוא מתאר את הבינה המלאכותית כ"דבר מוזר ומתהווה".
אמירות אותנטיות, אבל הן מציירות תמונה של יוצר שמוטרד מהפוטנציאל ההרסני של יצירתו, ובאותה עת דוחף אותה קדימה בכל הכוח.
מחקר בחן איך צ'אטבוטים של בינה מלאכותית מגיבים לשאלות הקשורות להתאבדות ומצא שהתגובות שלהם לא עקביות ולעיתים קרובות גם לא בטוחות.
בעוד שחלק מהצ'אטבוטים סיפקו מספרי טלפון לקווי סיוע (כמו ער״ן) אחרים נכשלו בכך, ובמקרים מדאיגים אף סיפקו הוראות מפורטות איך לפגוע בעצמך.
נראה שהטכנולוגיה הנוכחית עדיין אינה אמינה מספיק כדי להתמודד עם משתמשים במשבר נפשי, צריך לשפר שם, ומהר.
ההודאה של OpenAI מגיעה ברגע קריטי. התחום כולו נמצא במרוץ חימוש טכנולוגי, המונע על ידי אינטרסים כלכליים אדירים ורצון להוביל את מה שנחשב למהפכה הטכנולוגית הגדולה הבאה. היסודות של טכנולוגיה זו, שהונחו במאמר מכונן משנת 2017 בשם "Attention Is All You Need", התפתחו בקצב מסחרר.
החששות חורגים הרבה מעבר להשפעות הפסיכולוגיות הישירות. במאי 2023, המרכז לבטיחות בינה מלאכותית (Center for AI Safety) פרסם הצהרה, שעליה חתמו מאות מדענים מובילים, יזמים ואנשי טכנולוגיה, כולל אלטמן עצמו:
"הפחתת הסיכון להכחדה מבינה מלאכותית צריכה להיות עדיפות גלובלית לצד סיכונים חברתיים אחרים כמו מגפות ומלחמה גרעינית".
הדילמה העומדת בפני החברה והעולם כולו היא עצומה.
מצד אחד, הפוטנציאל העצום של הבינה המלאכותית לשנות את החברה לטובה.
מצד שני, הסיכונים הקיומיים והנפשיים, שכעת זוכים להכרה רשמית. OpenAI, שהחלה את דרכה כמלכ"ר שמטרתו להבטיח שהבינה המלאכותית תועיל לאנושות כולה, הפכה למעצמה מסחרית עם אחריות כבדה על הכתפיים.
השאלה הפתוחה היא האם ניתן לסמוך על חברות הטכנולוגיה שיפקחו על עצמן באופן יעיל, או שמא נדרשת רגולציה חיצונית מחמירה.
"הסינגולריות העדינה", עתיד שבו AI משתלב באופן חיובי בחברה, נראית כעת רחוקה מתמיד.
ההודאה האחרונה היא תמרור אזהרה מהבהב, שמזכיר לכולנו עד כמה הדרך לעתיד הזה רצופה לא רק באלגוריתמים מתוחכמים, אלא גם בשבריריות הייחודית של הנפש האנושית.
כתיבה:
איתן טמיר, MA, ראש המכון
Frances, A. (2025, August 15). Preliminary report on chatbot iatrogenic dangers. Psychiatric Times.
OpenAI. (2025, August 4). What we’re optimizing ChatGPT for.
Lichtenberg, N. (2025, July 24). Sam Altman reveals his fears for humanity as ‘this weird emergent thing’ of AI keeps evolving: ‘No one knows what happens next.’ Fortune.
Field, H. (2024, May 29). Former OpenAI board member explains why CEO Sam Altman got fired before he was rehired. CNBC.
The Associated Press. (2024, March 28). Study says AI chatbots inconsistent in handling suicide-related queries. The Tribune-Democrat. https://www.tribdem.com/news/study-says-ai-chatbots-inconsistent-in-handling-suicide-related-queries/article_9096ddd2-e672-5cca-9a80-fb00baf5f3cb.html
הטיפול היעיל ביותר לשבירת מעגל טורדני כפייתי המאפיין OCD הוא ERP (חשיפה ומניעת תגובה), גישה טיפולית שמלמדת את המוח שהסכנה אינה אמיתית ושהחרדה פוחתת גם ללא הטקס.
מומלץ ולרוב גם הכרחי ליישם את הטיפול בליווי איש מקצוע, המסייע בבניית תוכנית הדרגתית ("סולם פחד"), מעניק תמיכה ומבטיח התקדמות המבוססת על ידע וניסיון קליניים.
אבל אנשים עם מוטיבציה ומשמעת עצמית יכולים לתרגל ERP עצמאית, על ידי זיהוי הפחדים, דירוג שלהם מהקל עד הקשה וחשיפה הדרגתית - שיטתית אל אותם פחדים, תוך התנגדות לדחף לבצע את הטקס, עד שהמוח לומד להפסיק להגיב באזעקת שווא.
מומלץ לעבוד על טיפול ERP עם מטפל CBT מנוסה, אבל ניתן גם לתרגל עצמאית, עם או בלי טיפול מקצועי.
זוהי שיטה יעילה ביותר להיחלץ ממעגל החרדה שמאפיין הפרעת OCD והפרעות דומות.
לפני שמתחילים נבין את הרציונל (בטיפול קוראים לזה פסיכו-חינוך, או Psychoeducation)
ההסבר די אינטואיטיבי:
בדרך כלל, כשיש לך מחשבה מפחידה (אובססיה), אתה מבצע טקס (קומפולסיה) כדי להרגיש הקלה זמנית.
הפעולה הזו בעצם "מלמדת" את המוח שהדרך להפחית חרדה היא באמצעות הטקס, מה שמחזק את הפחד בטווח הארוך.
תרגול ERP עושה את הפעולה ההפוכה. הוא חושף אותך לפחד בכוונה, אך מונע ממך לבצע את הטקס.
ככה המוח לומד מניסיון שהחרדה יורדת באופן טבעי, גם בלי הטקס (ההתנהגותי או המנטלי) ושמה שפחדת ממנו כל כך לא באמת קורה.
התהליך הזה מחליש את הקשר בין המחשבה המפחידה לתגובת החרדה, ובסופו של דבר מחזיר את השליטה.
חשוב להבין למה השיטה עובדת. המטרה היא לשבור את הקשר שלמדתם בין מצב מפחיד (אובססיה) לבין ביצוע טקס (קומפולסיה) כדי להשיג הקלה. ההבנה שהחרדה יורדת באופן טבעי אם רק נותנים לה זמן, היא קריטית להצלחת התרגול.
חשוב לדעת שחשיפה אינה רק פיזית ("לגעת בידית"). ישנם סוגים נוספים של חשיפה שיכולים להיות חלק מהתרגול:
חשיפה בדמיון (Imaginal Exposure): אם המצב המפחיד קשה מדי לשחזור במציאות (למשל, פחד מאסון), אפשר לדמיין אותו לפרטי פרטים.
חשיפה לגירויים פנימיים (Interoceptive Exposure): אם הפחד הוא מתחושות גופניות (כמו דפיקות לב מואצות), ניתן לעורר אותן באופן יזום (למשל, על ידי קפיצה במקום) כדי ללמוד שהן לא מסוכנות.
ניתן לכתוב סיפור קצר או תיאור של המצב המפחיד ביותר שלכם ולקרוא אותו שוב ושוב, בלי לבצע את הטקס כמובן, עד שהחרדה שהוא מעורר פוחתת.
״אני יוצא מהבית, נוגע בידית של הבניין. ישר עולה לי ישר: “יכול להיות שהידית מזוהמת? אולי מישהו חולה נגע בה לפניי?” הלב קצת דופק, הידיים מרגישות לא נוחות. אני בוחר לא לרוץ לשטוף אותן עכשיו.
אני ממשיך הלאה, עם הידיים ככה, חצי באוויר. אולי אחר כך אגע בפנים, בטלפון, או אפילו באוכל. זה באמת עלול להיות מסוכן. הייתי במקום הזה, אין לי ודאות. במוח שלי עולה ויורדת אזעקת אמת, אבל אני נשאר שם בלי לכבות אותה עם טקס. יכול לכבות ולא מכבה.
אני נותן לחרדה לעשות את שלה. היא עולה, מגיעה לקליימקס, ואז לאט לאט יורדת. כל פעם שאני חושב ש“זה מסוכן מדי”, אני מזכיר לעצמי: זה ה-OCD שמדבר עכשיו. אני לא בודק בגוגל, לא שואל אף אחד אם זה בסדר, ולא רץ לשטוף ידיים.
אני נשאר עם התחושה עד שהיא נמסה מעצמה. אני סומך על התהליך - זה ייקח כמה דקות, גג רבע שעה. לא נעים, אבל אני מחכה לגל שירד מעצמו״.
לפני שאתה מתחיל, שאל את עצמך: “כמה חרדה אני מרגיש עכשיו מ-0 עד 100?”
קרא את התסריט מהדף בקצב איטי.
אל תעשה אח״כ טקסים. לא שטיפה, לא הרגעה.
אחרי רבע שעה, שאל שוב: “כמה נשאר מהחרדה עכשיו?”
המטרה היא לא להעלים לגמרי את החרדה, אלא לראות שהיא יורדת מעצמה, אפילו שאין טקס.
התהליך צריך להיות הדרגתי. מתחילים מהשלב הכי פחות מאיים ב"סולם הפחד" ומתקדמים רק אחרי שמרגישים שהחרדה באותו שלב ירדה משמעותית. חזרה עקבית על התרגילים היא המפתח להצלחה.
אובססיות הן המחשבות, הדחפים או התמונות הלא רצויים ש"נתקעים" לך בראש ומייצרים המון חרדה. לדוגמה, המחשבה "אולי לא נעלתי את הדלת?".
טקסים התנהגותיים או מנטליים הם הפעולות שאתה עושה כדי לנסות להרגיע את החרדה שהמחשבות גורמות. הטקס יכול להיות פיזי (כמו לבדוק את הדלת שוב ושוב) או מחשבתי (לספור עד 10 בראש). המטרה שלנו ב-ERP היא להפסיק לעשות אותם.
זו הרשימה האישית שאתה בונה בטיפול, שמדרגת את כל המצבים המפחידים מהכי קל להתמודדות ועד הכי מפחיד.
הסולם הזה הוא מפת הדרכים שלנו בתרגול – תמיד מתחילים מהשלב הראשון, הכי פחות מאיים.
הביטואציה היא התהליך הטבעי שקורה כשאתה נשאר עם החרדה ולא בורח ממנה. לאט לאט, המוח מבין שהסכנה לא אמיתית, והחרדה פשוט יורדת מעצמה. תחשוב על זה כמו להיכנס לבריכה קרה – בהתחלה זה הלם, אבל אחרי כמה רגעים הגוף מתרגל.
לפעמים אי אפשר לקיים טיפול בחשיפה שמפגיש את המטופל עם הפחד במציאות (למשל, פחד שתקרה תאונה).
במצב כזה, פשוט מדמיינים את המצב המפחיד בראש לפרטי פרטים. זה עובד בצורה דומה לחשיפה אמיתית.
זה הלופ שאתה תקוע בו:
טריגר: משהו קורה (למשל, אתה נוגע במשהו "מלוכלך").
מחשבה טורדנית: המוח שלך צורח, "יכול להיות ש…?".
חרדה: אתה מרגיש אי-נוחות ולחץ אדיר לעשות משהו.
טקס: אתה רץ לשטוף ידיים כדי להרגיש בטוח.
הקלה זמנית: החרדה יורדת אבל המוח שלך למד שבעצם הטקס הוא זה שהציל אותך. הדפוס הזה רק מחזק את המעגל לקראת הפעם הבאה. מטרת ה-ERP היא לשבור את החוליה הרביעית (הטקס) כדי שהמוח ילמד שההקלה מגיעה בכל מקרה
.
זהו סוג של טקס "שקט" וחמקמק. במקום לעשות משהו, אתה פשוט נמנע ממנו. למשל, לא ללכת למקומות מסוימים, לא לגעת בדברים קשורים, או אפילו להימנע ממחשבות מסוימות. הימנעות היא בעצם דרך נוספת "לומר" למוח, "כן, הדבר הזה באמת מסוכן", והיא רק מגבירה את הפחד.
האם לשתף אחרים במחשבה טורדנית או שזה טריגר וכדאי להימנע?
זהו סוג חשיפה מיוחד לאנשים שפוחדים מהתחושות הפיזיות של החרדה (כמו דפיקות לב חזקות, סחרחורת או קוצר נשימה).
בתרגול כזה, מייצרים את התחושות האלה בכוונה ובסביבה בטוחה (למשל, קופצים במקום כדי להעלות את הדופק), כדי ללמד את המוח שתחושות אלו הן לא נעימות, אבל הן לא באמת מסוכנות.
זה פשוט שם מקצועי לסולם הפחד שלך (מ-0 עד 100). המטרה היא להשתמש בו בזמן אמת במהלך התרגול. אתה שואל את עצמך, "אוקיי, נגעתי בידית. מה רמת החרדה שלי עכשיו? 80?". ואז אתה ממשיך לשבת עם התחושה ובודק שוב כל כמה דקות. המד-לחץ עוזר לך לראות בעיניים איך החרדה יורדת לאט לאט בכוחות עצמה, וזה נותן המון כוח להמשיך.
לא, והנקודה הזו קריטית. המטרה היא לא להגיע למצב של אפס חרדה, אלא ללמוד לסבול את אי-הנוחות והחרדה מבלי להיכנע לדחף לבצע את הטקס. המטרה היא להראות למוח שלך שאתה יכול להתמודד עם התחושה, ושהיא תחלוף מעצמה מבלי שיקרה שום אסון.
בדיוק בשביל זה קיימת טכניקת ה"חשיפה בדמיון" (Imaginal Exposure). אתה לא צריך לגרום לדבר הנורא לקרות. במקום זאת, אתה יכול לכתוב תסריט מפורט של הפחד הכי גדול שלך ולקרוא אותו לעצמך שוב ושוב, או לדמיין אותו לפרטי פרטים, עד שהוא מאבד מכוחו והחרדה שהוא מעורר פוחתת.
חד משמעית לא. בניית "היררכיה" (סולם פחד) חשובה בדיוק מהסיבה ההפוכה. ההצלחה תלויה בכך שתתחיל ממשימות שגורמות לרמת חרדה נמוכה יחסית ותתקדם בהדרגה. קפיצה ישר לדבר הכי מפחיד עלולה לגרום להצפה ולהפוך את התהליך לקשה מדי.
המפתח הוא להישאר במצב עד שהחרדה שלך יורדת באופן משמעותי. התהליך הזה נקרא "התרגלות" (Habituation). אם תברח או תבצע את הטקס כשהחרדה בשיאה, אתה בעצם תלמד את המוח שלך שהפחד היה מוצדק. עליך להישאר עם אי-הנוחות מספיק זמן כדי שהמוח ילמד את השיעור החשוב: "הזמן עבר, החרדה ירדה, ושום דבר רע לא קרה".
לא. ERP נחשב לטיפול יעיל ביותר למגוון רחב של בעיות, לא רק ל-OCD. זה כולל הפרעות חרדה שונות, פוביות ספציפיות ואפילו הפרעות אכילה. העיקרון של התמודדות עם פחד ומניעת התנהגות נמנעת הוא אוניברסלי.
תפקיד המטפל הוא להדריך, לתמוך, לעזור בבניית ההיררכיה ולוודא שאתה לא נמנע מהתמודדות. כשאתה מתרגל לבד, אתה צריך להיות המטפל של עצמך. זה אומר שעליך להיות כן מאוד עם עצמך לגבי מה שבאמת מפחיד אותך, להיות סבלני ולא לדחוף את עצמך מהר מדי, ובעיקר – להיות חומל כלפי עצמך כשהתרגול קשה.
אנשים עם OCD מפרשים מחשבות רגילות כמסוכנות. הם חושבים:
הליך החשיפה מוכיה להם שהאמונות הללו לא נכונות. אישה שפוחדת מזיהום תיגע במשטח "מזוהם" ותגלה שהיא לא חולה. בהדרגה היא תבין שהפחד שלה מוגזם.
בחשיפה אנחנו שוברים את השלב השלישי. כשאדם נחשף למצב מפחיד בלי לעשות טקס, החרדה יורדת לבד. זה לוקח זמן, אבל זה קורה. עם חזרות, הקשר בין המחשבה לטקס נשבר.
הפחדים שלנו מאוחסנים במוח בתור ״פולדרים״ שמכילים מידע על מה מפחיד ואיך להגיב. החשיפה יוצרת פולדר חדש עם מידע מעודכן.
עם תרגול, הפולדר החדש הופך חזק יותר.
הפחד הישן לא נמחק לגמרי. במקום זה נוצר זיכרון חדש שמתחרה איתו. אחרי חשיפה, אותו גורם מפחיד מקבל שתי משמעויות:
הזיכרון החדש חזק יותר, אבל הישן עדיין שם. לכן חשוב להמשיך עם בוסטרים של חשיפה.
הקומפולסיות הם הרגלים שהמוח למד. כמו שאנחנו לומדים לנהוג או לצחצח שיניים באופן אוטומטי, גם הטקסים הפכו לאוטומט.
כשאדם עוצר את הטקסים בחשיפה, הוא מתרגל התנהגות חדשה. המוח לומד שאפשר להתמודד בלי הטקסים.
השיפור מגיע משילוב של כל המכניזמים האלה. זה לא רק "הפסקת טקסים" אלא חיווט מחדש של תנאי מציאות. האדם מגלה שהוא יכול לחיות עם אי ודאות בלי שיקרה משהו נורא.
גם אחרי שיפור משמעותי, הקשרים הישנים במוח עדיין קיימים. לכן חשיפות מעת לעת עוזרות לשמור על ההישגים לטווח הארוך.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
להתאמה אישית -
עם ראש המכון
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
כתיבה:
איתן טמיר, MA, ראש המכון
Boisseau, C. L., Schwartzman, C. M., Lawton, J., & Mancebo, M. C. (2017). App-guided exposure and response prevention for obsessive compulsive disorder: an open pilot trial. Cognitive Behaviour Therapy, 46(6), 447–458. https://doi.org/10.1080/16506073.2017.1321683
Ferrando, C., & Selai, C. (2021). A systematic review and meta-analysis on the effectiveness of exposure and response prevention therapy in the treatment of obsessive-compulsive disorder. Journal of Obsessive-Compulsive and Related Disorders, 31, 100684. https://doi.org/10.1016/j.jocrd.2021.100684
Lee Yoon Li, M., Lee Si Min, S., & Sündermann, O. (2024, December 16). Efficacy of the mHealth App Intellect in Improving Subclinical Obsessive-Compulsive Disorder in University Students: Randomized Controlled Trial With a 4-Week Follow-Up. JMIR Mhealth Uhealth, 12, e63316. https://doi.org/10.2196/63316
Ojalehto, H. J., Abramowitz, J. S., Hellberg, S. N., Buchholz, J. L., & Twohig, M. P. (2020). Adherence to exposure and response prevention as a predictor of improvement in obsessive-compulsive symptom dimensions. Journal of Anxiety Disorders, 72, 102210. https://doi.org/10.1016/j.janxdis.2020.102210
Rezaee, R., Parsa, Z., Ahmadzadeh, L., Ahmadian, L., Avazzadeh, S., & Marzaleh, M. A. (2023). Self‐help application for obsessive‐compulsive disorder based on exposure and response prevention technique with prototype design and usability evaluation: A cross‐sectional study. Health Science Reports, 6(9), e1577. https://doi.org/10.1002/hsr2.1577
Voderholzer, U., Hilbert, S., Fischer, A., Neumüller, J., Schwartz, C., & Hessler-Kaufmann, J. B. (2020). Frequency and level of self-efficacy predict the effectiveness of therapist- and self-guided exposure in obsessive compulsive disorder. Behavioural and Cognitive Psychotherapy, 48(6), 751–755. https://doi.org/10.1017/S1352465820000582
סינדרום הפסקת תרופות נגד דיכאון הוא מצב רפואי הנגרם כתוצאה מהפסקה פתאומית או הפחתה מהירה של תרופות נוגדות דיכאון מקבוצת SSRI.
הנתונים ב-2025 מצביעים על כך שעד 55% מהמטופלים חווים תסמיני גמילה, בניגוד להערכות קודמות שהצביעו על שכיחות נמוכה יותר.
התסמינים כוללים חרדה, עייפות, קשיי ריכוז, שינויים במצבי הרוח, סחרחורת ותחושה של זרמים חשמליים במוח (צמרמורות מוח). תסמיני הגמילה מתבטאים הן ברמה הפיזית והן הרגשית ועלולים להימשך ממספר ימים עד מספר שבועות או חודשים בהתאם למשך השימוש בתרופה ומאפייני המטופל.
משך תסמיני הפסקת נוגדי דיכאון משתנה באופן משמעותי בין מטופל למטופל. לצערנו המחקרים עד כה בחנו את התופעה לתקופות מעקב קצרות (שבועיים בממוצע), ולכן לא הספיקו לזהות את מלוא התופעה.
תסמיני הפסקה של נוגדי דיכאון יכולים להתחיל באופן מושהה, לא מיד אחרי הפסקת התרופה אלא החלוף ימים או שבועות, לאור הזמן הנדרש להסתגלות המחודשת של הקולטנים במוח. במקרים של שימוש ארוך טווח, התסמינים עלולים להימשך מספר שבועות ואף חודשים.
חשוב לציין שמשך הטיפול הקודם משפיע באופן ישיר על חומרת ומשך תסמיני ההפסקה, כאשר טיפול ארוך יותר גורם להפסקה מורכבת וממושכת יותר.
ההבחנה בין סינדרום הפסקת SSRI לבין החזרת התסמינים המקוריים של הדיכאון לא כזה פשוט, במיוחד כאשר התסמינים הנפוצים ביותר של הגמילה כוללים חרדות, תשישות ונפילת מצב רוח.
לעיתים ניתן אבחון שגוי של תסמיני גמילה כהישנות של דיכאון, מה שניכר במיוחד במחקרים שבדקו את שני הסוגים במקביל.
תסמיני הפסקה מופיעים בדרך כלל תוך ימים ספורים מהפסקת השימוש, כוללים לעיתים קרובות תסמינים סומטיים ייחודיים ונוטים להשתפר אם חוזרים לתרופה.
לעומת זאת, שיבת התסמינים המקוריים מופיעה לרוב באופן הדרגתי יותר ומתאימה לדפוס התסמינים של הפרעת הדיכאון המקורית.
הפסקה בטוחה של SSRI דורשת תהליך הדרגתי וממושך, זאת בניגוד לגישות מהירות שהיו מקובלות בעבר. למעשה למדנו ממחקרים שהפסקה פתאומית מגדילה משמעותית את הסיכון לתסמיני גמילה קשים, ולכן מומלץ לבצע הפחתת מינון איטית ומבוקרת על פני מספר שבועות או חודשים.
התהליך צריך להיעשות בהדרכת רופא מטפל ולכלול מעקב צמוד אחר התפתחות תסמינים.
משך השימוש הקודם בתרופה משפיע על המורכבות הנדרשת בתהליך ההפסקה, כאשר טיפול ארוך טווח דורש הפסקה איטית ומבוקרת יותר.
במקרים מסוימים עשוי להידרש שימוש בשיטות הפסקה מתקדמות כמו לקחת חצי כדור או מעבר לתכשירים נוזליים.
סקירה מ-2026 מ-The Lancet Psychiatry מצביעה על דרך בטוחה יותר להפחתה או הפסקה של תרופות נוגדות דיכאון.
מדובר בדפוס של הפחתה הדרגתית לאורך יותר מארבעה שבועות, בשילוב תמיכה פסיכולוגית (למשל CBT או מיינדפולנס), מפחית כמעט בחצי את הסיכון להישנות דיכאון בשנה הראשונה.
לפי הנתונים, הגישה הזו מיטיבה במיוחד עם מטופלים שכבר יציבים, ויכולה להתאים לרובם – בתנאי שהתהליך נבנה אישית ומתבצע בליווי איש מקצוע.
הממצאים מדגישים את החשיבות של תכנון הדרגתי, ניטור סימפטומים ושילוב כלים פסיכולוגיים כחלק בלתי נפרד מהפסקת הטיפול התרופתי.
התסמינים הנפוצים של הפסקת SSRI כוללים חרדה מוגברת, עייפות כרונית, קשיי ריכוז, שינויים במצב הרוח והרגשות של עצבנות.
תסמינים פיזיים אופייניים כוללים סחרחורת, כאבי ראש, זעזועים במוח המכונים "brain zaps", בעיות שינה והפרעות במערכת העיכול.
תסמינים רגשיים נפוצים כמו חרדה ושינויי מצב רוח עלולים להיות מזוהים בטעות כהישנות של הדיכאון הקליני.
חשוב לציין שלמרות שהתסמינים דומים בין התרופות השונות, העוצמה והמשך עשויים להשתנות בהתאם למאפיינים הפרמקולוגיים הספציפיים של כל תרופה ולמשך השימוש הקודם במטופל הספציפי.
לא כל המטופלים חווים תסמיני הפסקה, אך המחקר המחודש מצביע על שכיחות גבוהה משמעותית ממה שחשבו בעבר. בניתוח מחדש של מחקרים איכותיים שהשתמשו בכלים מובנים למדידת תסמיני הפסקה, נמצא ששיעור המטופלים החווים לפחות תסמין אחד של הפסקה הוא 55% עד 69%, בהתאם לקריטריונים שנבחרו. הגורמים המשפיעים על הסיכון כוללים משך הטיפול הקודם, סוג התרופה, מהירות ההפסקה, וגורמים אישיים כמو גנטיקה ורגישות אישית. מחקרים קודמים העריכו שכיחות נמוכה בהרבה בשל שיטות מדידה לא מדויקות שהחמיצו תסמינים רבים, במיוחד תסמינים רגשיים ונפשיים שעלולים להיות מיוחסים בטעות למחלה המקורית.
זעזועי המוח והסחרחורת הם מהתסמינים הפיזיים הנפוצים והייחודיים של הפסקת SSRI, שעלולים להיות מטרידים במיוחד ולפגוע בתפקוד היומיומי.
התמודדות יעילה כוללת הימנעות מתנועות פתאומיות של הראש, נוחות בפעילויות הדורשות איזון והגבלת נהיגה בזמני שיא של התסמינים.
מומלץ לשמור על לוח זמנים קבוע לשינה ולמזון, לשתות מים בכמויות מספיקות ולהימנע מקפאין ואלכוהול שעלולים להחמיר את התסמינים.
במקרים קשים, ייתכן שתהיה צורך בהאטת קצב ההפסקה או חזרה זמנית למינון גבוה יותר בהדרכת רופא.
חשוב לזכור שתסמינים אלה הם זמניים ובדרך כלל משתפרים עם הזמן, אך במקרים של סחרחורת קיצונית שגורמת לנפילות או תאונות יש לפנות לסיוע רפואי מיידי.
פנייה לרופא נדרשת במקרים של תסמיני הפסקה קשים שפוגעים בתפקוד היומיומי, כוללים מחשבות על פגיעה עצמית או אובדניות, או כאשר התסמינים מחמירים במקום להשתפר לאחר מספר ימים. המחקר מצביע על כך שחלק מהמטופלים חווים תסמינים חמורים הדורשים התערבות רפואית, כולל מקרים שמחייבים היעדרות מהעבודה, פנייה לחדר מיון או אף אשפוז. סימני אזעקה נוספים כוללים סחרחורת קיצוני הגורם לנפילות, בלבול קוגניטיבי חמור, תסמינים דמויי שפעת שאינם משתפרים, או כאשר קשה להבחין בין תסמיני הפסקה לבין החזרת המחלה המקורית. במקרים אלה, הרופא יכול לשקול התאמת תהליך ההפסקה, מתן טיפרוח תסמיני או חזרה זמנית לטיפול תרופתי.
הפסקת SSRI לאחר שימוש ארוך טווח אכן מגבירה משמעותית את הסיכון לתסמיני הפסקה חמורים וממושכים, כפי שמראים המחקרים המעודכנים. משך השימוש הקודם קשור ישירות לחומרה ולמשך של תסמיני ההפסקה, כאשר מטופלים שהשתמשו בתרופות לפני מעל שנה חווים בדרך כלל תהליך הפסקה מורכב יותר. הסיבה לכך טמונה בשינויים הנוירוכימיים הנוצרים במוח לאחר חשיפה ארוכת טווח לתרופה, כולל שינויים ברמות הקולטנים ובמעגלי התקשורת העצבית. כ-50% ממשתמשי התרופות בבריטניה ובארצות הברית נוטלים אותן למעלה משנה, מה שמצביע על אוכלוסייה רחבה הזקוקה לגישת הפסקה מיוחדת וזהירה יותר. במקרים של שימוש רב-שנתי מומלץ לתכנן תהליך הפסקה הדרגתי שיכול להימשך חודשים רבים ודורש מעקב רפואי צמוד.
שיטות טבעיות יכולות לסייע בהקלה על תסמיני הפסקת SSRI כטיפול תומך לצד הפסקה הדרגתית בהדרכה רפואית. פעילות גופנית מתונה ופעילויות הרפיה כמו יוגה ומדיטציה יכולות לעזור בהפחתת החרדה וייצוב מצב הרוח. תזונה מאוזנת עשירה בחומצות שומן אומגה 3, ויטמין B ומגנזיום עשויה לתמוך בתפקודי הנוירוטרנסמיטרים. שמירה על שגרה קבועה של שינה איכותי וחשיפה לאור טבעי יכולה לעזור בוויסות המנגנונים הביולוגיים. חשוב לציין שהמחקר מתמקד בעיקר במדידת תסמיני ההפסקה עצמם ופחות בבדיקת יעילות הטיפולים הטבעיים, כך שגישות אלה נחשבות תומכות ולא תחליף לגישה הרפואית המובנית.
משך הזמן הנדרש להפסקת SSRI באופן מלא משתנה באופן דרמטי בין מטופלים ותלוי במספר גורמים קריטיים.
בעוד שהמחקרים הקודמים בדקו תקופות מעקב קצרות של כשבועיים בממוצע, מחקר מ-2025 מצביע על כך שהתהליך עשוי להיות הרבה יותר ארוך.
למטופלים שנטלו את התרופה לתקופות קצרות (עד 12 שבועות) התהליך יכול להימשך מספר שבועות, בעוד שלמי שנטלו אותה שנים התהליך עשוי להימשך חודשים רבים.
המחקר מצביע על כך שתסמיני ההפסקה עלולים להתחיל לא מיד אלא שבועות לאחר הפסקת התרופה, בשל הזמן הנדרש לשינויים בתפיסת הקולטנים במוח.
חשוב לציין שלא קיימת נוסחה אחידה, ובכל מטופל התהליך צריך להיות מותאם אישית בהדרכה רפואית מתמשכת.
למרות שלא ניתן למנוע לחלוטין את הסיכון לסינדרום הפסקת SSRI, מחקרים מצביעים על כך שהפסקה הדרגתית ומתוכננת יכולה להפחית משמעותית את חומרת התסמינים ושכיחותם.
מחקר חדש מראה ששיעור התחולה של 55-69% מתבסס על מחקרים שבדקו הפסקה לאחר טיפול קצר יחסית, ומעט מהם התמקד באסטרטגיות מניעה יעילות.
גורמי הסיכון הידועים כוללים משך הטיפול הקודם, מהירות ההפסקה, וגורמים פרטניים שעדיין לא מובנים במלואם.
הגישה המומלצת כיום מתמקדת בזיהוי מוקדם של מטופלים בסיכון גבוה, תכנון מראש של תהליך הפסקה הדרגתי, מעקב צמוד לאורך התהליך וגם טיפול פסיכולוגי תומך.
המחקר מדגיש את הצורך בהבנה טובה יותר של המנגנונים הפיזיולוגיים העומדים בבסיס התופעה כדי לפתח אסטרטגיות מניעה יעילות יותר בעתיד.
Moncrieff, J., Hobday, H., Sørensen, A., Read, J., Plöderl, M., Hengartner, M., Kamp, C., Jakobsen, J., Juul, S., Davies, J., & Horowitz, M. (2025). Evidence on antidepressant withdrawal: An appraisal and reanalysis of a recent systematic review. Psychological Medicine, 55, Article e191. https://doi.org/10.1017/S0033291725100652
Zaccoletti, D., Mosconi, C., Gastaldon, C., Benedetti, L., Gottardi, C., Papola, D., Ponzi, O., Purgato, M., Naudet, F., Cristea, I. A., Barbui, C., & Ostuzzi, G. (2026). Comparison of antidepressant deprescribing strategies in individuals with clinically remitted depression: A systematic review and network meta-analysis. The Lancet Psychiatry, 13(1), 24–36. https://doi.org/10.1016/S2215-0366(25)00330-X
שאלון DBAS (Dysfunctional Beliefs and Attitudes about Sleep) הוא כלי מובנה בתוך -CBT-I (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי לאינסומניה).
תפקידו למפות ולדרג אמונות ועמדות לא-פונקציונליות של המטופל לגבי שינה, בכדי לזהות את אלו שמזינות אינסומניה וכך למקד בהן את העבודה.
הנה השאלון:
ההנחיה הפרקטית היא להתחיל מהאמונות שקיבלו את הציון הגבוה ביותר, ולרדת בהדרגה מטה ברשימה.
מיישמים בדיקות קוגניטיביות קצרות (ראיות נגד/בעד, “מה הייתי אומר/ת לחבר?”, עלות–תועלת, וסיכון דמיוני מול סיכון אמיתי) כדי להמיר את האמונה למחשבה אמינה ומאוזנת.
TIB (ש׳) – זמן-במיטה.
TST (ש׳) – זמן שינה בפועל.
%SE – יעילות שינה (TST÷TIB×100).
שנ״צ – נמנום במהלך היום.
קפאין ⟩15:00 – שתיתי קפאין אחרי 15:00.
רפריימינג – בוצע ניסוח מחשבה מחדש.
אמונה (0 עד 10) – עד כמה האמונה נכונה עבורי היום?
%SE ממוצע – יעילות שינה ממוצעת לשבוע.
שנ״צ (סה״כ) – מספר ימי/פעמי שנ״צ.
ציות להרגלים– ימים שמתאפיינים בהיעדר שנ״צ, בלי קפאין אחרי 15:00 ושימוש ברפריימינג.
מחשבות קיצוניות ודיכוטומיות (“אף פעם”, “תמיד”,“אני חייב/ת”) מייצרות מתח סביב ההירדמות; המתח הזה מקשה על ההירדמות ומזין מעגל שמתחזק מעצמו.
לכן בטיפול CBT לאינסומניה אנחנו מזהים את המחשבה, בודקים את הראיות בעדה ונגדה ומנסחים מחדש מחשבה ריאלית ומאוזנת - אמינה - לא חשיבה חיובית ולא קטסטרופלית.
כדי להחזיר דיוק קוגניטיבי, שלבו במהירות:
השתמשו בשפה של העדפה במקום שפת חובה. ככה זה נשמע כשהמיקוד נרגע:
בדיקה: היו ימים שתפקדתי היטב עם פחות? מה אומר היומן שלי על ממוצע השינה בפועל?
פסיכו-חינוך: צרכי שינה הם עניין אינדיבידואלי ובתקופות לחץ נדרשים לעיתים פחות.
מענה ריאלי: “לא אל אחד צריכים 8 שעות; נראה לי שאני מסתדר/ת גם עם פחות”.
בדיקה: מה המחיר של נמנום/שינה ארוכה על דחף השינה והשעון הצירקדי?
פסיכו-חינוך: “בנק השינה”: נימנום ביום “שודד” שינה מהלילה; שנ״צ מעל 30 דק’ גורם לעייפות-יתר.
מענה יעיל לדוגמה: “אם אתמיד ביום רגיל, אגיע עייף/ה יותר ללילה ואירדם מהר יותר — לא חייב/ת להשלים.”
בדיקה: אני חולה יותר מאנשים בלי אינסומניה? איך האמונה הזו משפיעה על חרדת השינה שלי?
פסיכו-חינוך: אין ראיות שאינסומניה כשלעצמה מזיקה לבריאות; בפועל, אף אחד עוד לא מת מאינסומניה.
מענה יעיל: “הבריאות שלי לא קורסת מאינסומניה; אתמקד בהרגלים שמשפרים שינה.”
פסיכו-חינוך: שינה היא תהליך טבעי; ניתן להשפיע דרך זמן קבוע במיטה וטיפול בגוף (קפאין, פעילות, הרפיה).
מענה יעיל: “אני שולט/ת בשעות שינה-יקיצה, נמנע/ת מנמנום, ומתייחס/ת לגוף - הגוף ישלים את מה שהוא צריך”
בדיקה: היו ימים שתפקדתי לא רע אחרי לילה חלש? וגם ימים חלשים אחרי לילה טוב?
פסיכו-חינוך: מחקר מראה שאנשים עם אינסומניה יודעים “לגייס משאבים” ולתפקד דומה לאחרים.
מענה יעיל: “יסביר שאהיה עייף/ה, אבל רחוק מקריסה. כבר תפקדתי מצוין גם אחרי לילה גרוע”
פסיכו-חינוך: כדורי שינה עשויים לעזור לטווח קצר, אבל בטווח הארוך זה נזק רציני; מיומנויות CBT-I הן הפתרון המוכח לאורך זמן.
מענה יעיל: “תרופה יכולה לסייע זמנית; בפועל המיומנויות שלמדתי יעילות יותר לאורך זמן.”
פסיכו-חינוך: לרוב נוכל “להתארגן” מול העייפות ולתפקד מצוין; ביטולים תכופים משמרים אינסומניה ומצמצמים את החיים.
מענה יעיל: “למרות העייפות, עדיף שאצא/אתקדם כמתוכנן — זה מועיל גם לשינה וגם למצב הרוח.”
לתפוס את המחשבה בזמן אמת ולתייג מילות קצה (“אף פעם/תמיד/חייב”).
להמיר לתקווה במקום ציפייה:: “מקווה לישון טוב; ואם לא - אתמודד.”
לשאול 2-3 שאלות: מה הראיות בעד/נגד? מה הייתי אומר/ת לחבר? מה העלות-תועלת של להאמין לזה?
לנסח אלטרנטיבה ריאלית - מאוזנת, אמינה, לא דרמטית. (דוגמאות מעשיות מופיעות למעלה)
מבוסס על דף העבודה “Cognitive Therapy using the DBAS” מתוך אתר CBTI-web
במצבים בהם קשה לווסת רגשות, אנחנו מחפשים פתרון.
ניתן לראות התמכרות כאסטרטגיה מעשית לוויסות רגשי, שאכן יעילה במקרים רבים לטווח הקצר, אבל הורסת כל חלקה טובה בטווח הארוך.
ההקלה המיידית של השימוש או ההתנהגות המתמכרת מספקת הרגעה זמנית, אבל מלמדת את המוח לפתח בהדרגה תלות בגירוי ולהחליש את היכולת הטבעית להירגע מבפנים.
זו הליבה של הקשר, וגם הדרך לטפל בהתמכרויות שמשמשות כאמצעי להפחתת קשיי ויסות רגשי.
רגש לא מווסת: בדידות/מתח.
מה קורה: “רק סרטון אחד”- שחרור בוסט דפמין מהיר שמספק הקלה לדקה או שתיים.
המחיר: ערנות, שינה פחות טובה, מחר הדחף חזק יותר.
ויסות פנימי במקום: 6 נשימות איטיות + PMR קצר בידיים (5–7 שנ’) + כיבוי מסך מתוזמן.
רגש לא מווסת: הצפה/כעס/עייפות.
מה קורה: ג׳וינט מביא לרגיעה מיידית.
המחיר: סבילות (“צריך יותר חומר”), שינה מקוטעת, ציפייה ותלות בשתייה.
ויסות פנימי במקום: מיומנות TIPP (מים קרים או פעילות אירובית של 5 דק’) + משפט שנוגד את ההנחה ש“מגיע לי עכשיו” + תה/מקלחת חמה.
הדרך החוצה מהתמכרות עוברת דרך בנייה של ויסות רגשי פנימי, לא דרך מלחמה מול הדחף.
המטרה היא להחליף קיצור-דרך חיצוני (חומר, מסך, נשנוש) ביכולות שמרגיעות מבפנים. זה קורה בצעדים קטנים, עקביים, שמצטברים.
מתחילים במודעות. שבוע אחד של יומן קצר עושה פלאים:
מה הרגש שהופיע, מה הדחף, מה עשיתי, ואיך הרגשתי מיד ואחר כך.
תוך ימים נולדת “מפת טריגרים” שכוללת עיתוי, מקום, אנשים, מצב רוח, עייפות הקשר ועוד.
על בסיס זה כותבים משפטי “אם–אז” פשוטים ומקדימים תרופה למכה - אם ב-23:30 עולה בדידות ודחף לגלגל ג׳וינט, אז אני שם טיימר ל-10 דקות, נושם לאט וקם לשתות מים.
כשיש תכנית, האוטומציה של ההתמכרות נחלשת.
כדי לא להישאב לדפוס, מתרגלים דחיית סיפוקים חכמה. עוצרים 90 שניות לפני פעולה אוטומטית.
נותנים שם לרגש בדידות, שעמום, כעס — וכבר יש ירידת עוצמה. מפעילים טיימר ל10-1-5 דקות ומתבוננים בגל עד שהוא דועך.
רצוי לכתוב בסוף השורה: מה עזר וכמה ירד הדחף מ-0 עד 10.
ככה המוח לומד שהדחף הוא לא פקודה למילוי אלא תופעה שחולפת לה.
כשהגוף רגוע, הראש מצטרף.
לכן קודם כל מרגיעים פיזיולוגית. נשימה דיאפרגמטית איטית במשך שתיים–שלוש דקות, ארבע עד שש נשימות בדקה, מאטה את המערכת.
אפשר להוסיף תרגיל PMR קצר, הליך פשוט שכולל כיווץ עדין-בינוני של קבוצת שריר ל-5 עד 7 שניות, שחרור בבת-אחת, וקשב להרפיה ל-10-15 שניות. אם שחרור חד לא נעים - משחררים בהדרגה על הנשיפה במשך שתיים–שלוש שניות.
גם גירוי קר (מים קרים לפנים, קוביית קרח ביד לדקה) או הליכה מהירה של כמה דקות מורידים עוררות וכשעוררות יורדת, הבחירה הופכת להיות הרבה יותר אפשרית.
בזמני הצפה משתמשים בכלים של DBT לעמידות במצוקה. למשל, פרוטוקול TIPP עובד מהר - קור מצנן את המערכת, מאמץ קצר של דקה מווסת, נשיפה ארוכה מאזנת, והרפיית שרירים צמודה לנשיפה משחררת.
כדאי להכין “ערכת חירום” מראש:
שלוש–חמש פעולות קצרות ובטוחות שאפשר להפעיל מיד במקום הדפוס המתמכר, למשל מקלחת חמה, מוזיקה מרגיעה, יציאה למדרגות או הודעה לאדם תומך שיודע שתפנו.
במקביל עובדים עם המחשבות. מזהים משפטים שמחליקים פנימה - “אפשר רק היום”, “הרי כבר הרסתי” - ומחליפים בניסוח מציאותי, למשל ברור שהדחף יעבור גם בלי פעולה, אתן לו עשר דקות ואז אחליט.
במקום לרדוף אחרי הקלה, בוחרים מיקרו-פעולה שמקדמת ערך, כמו הודעה קצרה לחבר, כוס מים, עשר דקות כתיבה או נגינה. ערכים מחזירים כיוון; ההקלה מגיעה כתוצר לוואי.
הגוף צריך יציבות כדי לווסת רגשות. חלון שינה קבוע, פחות זמן מסך לפני השינה, מזון מסודר ותנועה יומיומית של עשרים–שלושים דקות . כל אלה מייצבים את המערכת. טקסי מעבר קצרים בסוף יום ולפני שינה מאותתים למוח שהגוף יכול לשחרר.
לא עושים את זה לבד. טוב לדווח למישהו שיפרגן בתדירות יומית או שבועית - יוצר אחריות יציבה.
טיפול פסיכולוגי מותאם אישית (למשל CBT, טיפול דינמי ובמידת הצורך עבודה טיפולית ממוקדת טראומה) מוסיף כלים ומיכל רגשי.
במרחב הדיגיטלי כדאי להציב גבולות: טיימרים, חלונות חסימה, והוצאת אפליקציות מהמסך הראשי. כל אלה מורידים חיכוך.
במקרים של חומרים עם תלות פיזית, כמו אלכוהול, וויד, בנזודיאזפינים או אופיאטים, משלבים גם פסיכיאטר/ית. זו לא רק זהירות; זה מה שמקל ומגן על הגוף בתהליך.
ולבסוף, מודדים כדי להתקדם. פעם בשבוע מסכמים בכמה שורות -
ימים נקיים או שעות שימוש, כמה “גלים” עברתי בלי לפעול, מצב רוח ושינה במדד של 1 עד 10.
היעד איננו שלמות אלא שיפור של 10-20% תוך ארבעה שבועות.
זה מספיק כדי להרגיש הבדל ולהמשיך.
פחות להילחם בדחף, יותר לבנות מערכת ויסות פנימית.
כשהגוף נרגע, הבחירה הטובה נהיית טבעית.
התמכרות היא פתרון קצר־טווח לניהול רגש קשה. לא “אופי חלש”, לא “חוסר משמעת”.
כשבונים יכולות ויסות, התלות בדופמין המהיר פוחתת, והחיים חוזרים לצבעים הטבעיים שלה - קשר, משמעות, סיפוק שקט.
זה אפשרי, בצעדים קטנים, הסבלנות לעצמנו משתלמת.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
להתאמה אישית -
עם ראש המכון
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

MSW
מכון טמיר תל אביב
MSW
מכון טמיר תל אביב
MSW
מכון טמיר תל אביב
MSW
מכון טמיר נתניה
MSW
מכון טמיר כפר סבא
MSW
מכון טמיר יהוד
MSW
מכון טמיר הרצליה
MSW
מכון טמיר באר שבע
MSW
מכון טמיר חיפה
MSW
מכון טמיר גבעתיים
Phd
מכון טמיר תל אביב
MSW
מכון טמיר כפר סבא
MSW
מכון טמיר באר יעקב
MSW
מכון טמיר גני תקוה
MSW
מכון טמיר רחובות
MSW
מכון טמיר תל אביב
MSW
מכון טמיר באר יעקב
MSW
מכון טמיר ראשון לציון
MSW
מכון טמיר תל אביב
MSW
מכון טמיר חדרה
MA
מכון טמיר תל אביב
MA
מכון טמיר תל אביב
MSW
מכון טמיר תל אביב
MSW
תל אביב
MSW
תל אביב
MSW
מכון טמיר נתניה
MSW
תל אביב
MSW
מכון טמיר באר שבע
MSW
מכון טמיר רחובות
MSW
מכון טמיר פרדס חנה
MSW
מכון טמיר גדרה
MA
מכון טמיר תל אביב
השאלה מי רשאי - או מי ראוי - לעסוק בפסיכותרפיה נוגעת בלב לבו של המפגש בין ידע טיפולי מקצועי, אתיקה ציבורית וזהות מקצועית.
בניגוד למקצועות שבהם קיימים מסלולי הכשרה ורישוי ברורים, הפסיכותרפיה התפתחה היסטורית כתחום בין-תחומי:
היא יונקת מפסיכולוגיה ופסיכיאטריה, אבל גם מסוציולוגיה, חינוך, עבודה סוציאלית, פילוסופיה, אמנויות ועוד.
אין קונצנזוס עולמי אחד לגבי מסלול “תקין” ויחיד להכשרה המחייבת של מומחיות בפסיכותרפיה. למעשה מתנהלים ויכוחים מתמשכים - משפטיים, רגולטוריים ותיאורטיים - על גבולות העיסוק, קריטריונים לקבלה להכשרה והאיזון בין פתיחות בין-תחומית לבין שמירה על רף מקצועי ואחריות כלפי מטופלים.
מאחורי הוויכוח עומדים כמה מתחים קבועים:
בין סטנדרטיזציה שמבטיחה איכות לבין מגוון שמזין חדשנות; בין זכויות ציבור המטופלים להגנה מפני טיפול בלתי מיומן לבין הסכנה של מונופולים מקצועיים וחסמי כניסה; בין “דיפלומה” לבין תכונות אישיותיות ויכולת רפלקטיבית שאין להן תמיד מדד פורמלי.
דיון רציני בשאלה מחייב בחינה של שדה ההכשרה (לימוד תיאורטי, הדרכה, טיפול אישי), של האקלים האקדמי - קליני שמשתנה כל הזמן, ושל התקדימים ההיסטוריים שהציבו את הפסיכותרפיה כפרקטיקה המבוססת על מומחיות, אבל גם על נוכחות אנושית והבשלה מקצועית.
את המסגרת הזאת חשוב להביא אל נקודת המפגש עם המציאות הישראלית ולהתייחס לחוקים, למוסדות, ולצרכים הקליניים של הציבור, ולשאול לא רק “מי מותר לו”, אלא בעיקר “מהם הקריטריונים המהותיים שמבטיחים טיפול טוב”.
מתוך נקודת מבט זו מוזמנים.ות להרצאה המרתקת של הפסיכואנליטיקאי פרופ׳ עמנואל ברמן, מתוך הרצאה באוניברסיטת חיפה.
ברמן הוא פסיכולוג קליני, ונחשב לאחד משועי הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית בישראל:
להלן קטעים נבחרים מההרצאה:
"תחום הפסיכותרפיה הוא תחום אנומלי. בניגוד לכל תחום עיסוק אקדמי אחר כמעט - אדריכלות, פיזיקה, היסטוריה וכולי - אינו מקצוע במובן הרגיל. אלפי אנשים בישראל ומאות אלפים בעולם רואים את עצמם מעל הכל כפסיכותרפיסטים... אולם, התואר האקדמי שלהם איננו בפסיכותרפיה, והמקצוע החוקי שלהם הוא אחר.אחת התוצאות העגומות היא שכיום, אדם נטול השכלה אקדמית כלשהי, שלא קיבל מעולם שום הכשרה בטיפול, יכול לשים שלט בפתח ביתו 'איציק כהן, פסיכותרפיה', ואין שום דרך חוקית למנוע זאת"
זה מצד אחד, טוב שהתחום לא יהיה פרוץ. אבל מן הצד השני ברמן מזדהה עם הצניעות של פרויד ויוצא נגד ניכוס המקצוע הטיפולי לרופאים או בימינו לפסיכולוגים קליניים:
״השקפתי בנושא 'מי ראוי להיות פסיכותרפיסט' נשענת על השקפתו של פרויד בנושא 'מי ראוי להיות אנליטיקאי', כפי שביטא אותה במאמרו מ-1926... מאמר זה נכתב אחרי שהרשויות בוינה תבעו לדין את אחד מתלמידיו, תיאודור רייק, בטענה שהוא מתחזה. הוא עוסק בטיפול פסיכואנליטי אף שאינו רופא.
עמדתו של פרויד... הייתה ברורה: מה שגורלי הוא ההכשרה הפסיכואנליטית הספציפית. המקצוע הקודם שלו אינו גורלי. ולמרות שרבים מהאנליטיקאים, כולל פרויד עצמו, הם רופאים פסיכיאטרים, אין הצדקה להפוך רקע זה לתנאי הכרחי. יתר על כן, לרקע רפואי, לדעת פרויד, יש יתרונות וחסרונות כאחד בנושא הזה״
ברמן נותן כמה דוגמאות של פסיכותרפיסטים רבי השפעה, שבאו בכלל מתחומים אחרים. והתחום שלנו אכן היה חסר במצב בו תרומתם של אלה הייתה מחייבת תעודה או עיסוק פסיכותרפי:
עמדה זו של פרויד היא שאפשרה למלני קליין, שלא היה לה מקצוע קודם כלשהו, להפוך לאנליטיקאית. אנה פרויד הייתה במקצועה גננת. אוטו ראנק, יד ימינו של פרויד במשך שנים, היה חוקר ספרות. אריק אריקסון עסק בחינוך. ובין האנליטיקאים בני זמננו, אזכיר רק את חוקרי הספרות כריסטופר בולאס וג'וליה קריסטבה, את הסוציולוגית ג'סיקה בנג'מין, ואת הפילוסוף צ'ארלס הנלי שהוא כרגע נשיא החברה הפסיכואנליטית הבינלאומית.
והוא מסיים:
״אני אומר במפורש, כי הגבלת ההכשרה לשלושת התחומים המסורתיים שהתקבעו בארץ – רפואה פסיכיאטרית, פסיכולוגיה קלינית ועבודה סוציאלית פסיכיאטרית – היא אנכרוניסטית ונטולת הצדקה. הגבלה כה מצמצמת אינה מקובלת היום בשום מדינה בעולם. גם טענות שמועלות לעיתים להצדקתה, למשל שמי שלא עבד במסגרת פסיכיאטרית עם חולי נפש אינו יכול להפוך לפסיכותרפיסט, הן המצאה ישראלית מקומית, ומעולם לא מצאתי טענה כזו בספרות המקצועית הבינלאומית״.
הדיון על “מי מוסמך לעשות פסיכותרפיה” פותח שדה מקצועי מסובך יותר מנוכחותה של דיפלומה פורמלית.
נדרש כאן שילוב של הכשרה יסודית, הרבה נשמה ותכונות אישיותיות שמאפשרות טיפול אחראי ומוצלח.
מתוך הדברים עולה כיוון ברור: לפתוח את שערי ההכשרה למועמדים מרקעים מקצועיים מגוונים- ובלבד שהסינון יהיה קפדני, ההכשרה תכלול לימוד תיאורטי, הדרכה רציפה וטיפול אישי משמעותי, ותישמר מחויבות אתית להגנת המטופלים.
קריטריונים מהותיים לפני תווית מקצועית: עדיפות ליכולת אינטרוספקטיבית, רגישות אמפתית, אינטליגנציה רגשית, יכולת הכלה וורבליזצה, יחד עם הכשרה ממושכת.
פתיחות בין-תחומית עם סף איכות גבוה: קבלה של מועמדים מתחומים שונים יכולה להעשיר את התחום, כל עוד נשמרת סלקציה מחמירה וסטנדרט אחיד של הכשרה.
יציאה נגד מונופולים מקצועיים: הימנעות מהצרה מלאכותית של השדה לקבוצות בעלות כוח מוסדי; העדפה לשיקולים ענייניים על פני אינטרסים של גילדות.
לצד הוויכוחים המשפטיים והרגולטוריים רבת-השנים בארץ, נדרשת בחינה ועדכון של תוכניות לימוד והתמחות, כדי להבטיח בסיס טיפולי איתן לכל מי שמוסמכים לעסוק בפסיכותרפיה.
למידה בקבוצות הטרוגניות: גיוון הרקע של לומדי הפסיכותרפיה הוא נכס לימודי וקליני, ממש לא חסם; הוא יוצר תמהיל מיומנויות שמשרת בסוף את המטופלים, שהם לקוחות הקצה.
בסופו של דבר, השאלה “מי מוסמך” מתכנסת לשאלה “אילו תנאים מבטיחים טיפול טוב”.
התשובה המסתמנת בהרצאה:
לא זהות הדיסציפלינה הראשונית קובעת, אלא האיכות המצטברת של האדם והמסלול - הכשרה רצינית, פיקוח מקצועי, מחויבות אתית ועמידה בסטנדרטים גבוהים ועקביים של עבודה טיפולית.
הפרעת GAD מתבטאת בדאגה נרחבת ומתמשכת סביב נושאים מציאותיים, למשל בריאות, פרנסה ובריאות, שמופיעה ברוב הימים במשך שישה חודשים לפחות ומתבטאת ברומינציות, ניתוח מוגזם וחיפוש אישורים בלי טקס קבוע שמביא להקלה.
ב-OCD מדובר במעגל ממוקד של אובססיות פולשניות ולעיתים לא רציונליות המנוגדות לעיתים לערכים, המעוררות מצוקה חריפה ולאחריה קומפולסיות מנטליות או התנהגותיות שמטרתן לנטרל את האיום ולספק הקלה זמנית, לרוב עם תסמינים שגוזלים כשעה ביום או פוגעים בתפקוד.
כלל האצבע הוא שאם מדובר ברעש דאגני לא ממוקד, ואין טקסים, זה מתאים יותר ל GAD, ואם יש תחושת חירום קוגניטיבית, שנרגעת רק אחרי פעולה חוזרת - זה אופייני ל OCD.
שתי ההפרעות ניתנות לטיפול בעזרת CBT, וספציפית - ERP ל OCD וטיפול מטא-קוגניטיבי לחרדה כללית.
אבחון מקצועי מדויק יסייע להבחין ביניהן במיוחד כאשר קיימת חפיפה או הופעה משולבת.
מכירים את השאלות האלה של “מה אם?”:
דאגות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, מחשבות מציקות וקושי “לכבות” את חשיבת היתר. לפעמים הדאגות קשורות לענייני דיומא - עבודה, זוגיות או כסף - ולפעמים הן פולשניות, מוזרות וחריגות, כלומר מנוגדות לערכים שלנו.
איך יודעים אם מדובר בדאגנות גבוהה, בתחום של הפרעת חרדה כללית (GAD) או בהפרעה טורדנית־כפייתית (OCD)?
יש חפיפה בין ההפרעות ואפילו אפשרות שהן יופיעו יחד, אבל יש גם הבדלים מהותיים ביניהן.
ההבנה של.ההבדלים האלה היא הצעד הראשון לקבלת עזרה נכונה ומדויקת.
המאפיין המרכזי של GAD הוא דאגה כרונית, מוגזמת וקשה לשליטה לגבי מספר תחומי חיים, המופיעה ברוב הימים במשך שישה חודשים לפחות.
תוכן הדאגה: הדאגות ממוקדות בנושאים ריאליסטיים ויומיומיים—בריאות, כסף, עבודה, מערכות יחסים או ביטחון בני משפחה. הבעיה אינה עצם הדאגה אלא העוצמה, התדירות והקושי לעצור.
איך זה מרגיש ומתנהג? האדם “נתקע” ברומינציה—חשיבה חוזרת ונשנית, ניתוח יתר ותכנון אינסופי של תרחישים כדי “למנוע אסון”. זה נראה כמו פתרון בעיות, אבל בפועל שוחק ומגביר חרדה. לעיתים מתווספים חיפוש אישורים, בדיקות חוזרות והתייעצויות—לא כטקסים נוקשים, אלא כחלק מגלגל הדאגה.
תסמינים גופניים נפוצים: חוסר מנוחה, עייפות, מתח שרירים, קושי בריכוז, עצבנות והפרעות שינה.
OCD בנויה סביב מעגל של אובססיות וקומפולסיות:
אובססיות (מחשבות טורדניות): מחשבות, תמונות או דחפים לא רצויים ופולשניים, שמעוררים מצוקה משמעותית. בניגוד לדאגות ה“ריאליסטיות” של GAD, התכנים לרוב לא־רציונליים או מנוגדים לערכים (אגו־דיסטוניים). דוגמאות: פחד מזיהום, חשש מגרימת נזק, מחשבות מיניות/דתיות טאבו, צורך קיצוני בסדר וסימטריה.
קומפולסיות (טקסים): פעולות פיזיות או מנטליות שהאדם “חייב” לבצע כדי להפחית חרדה או “למנוע אסון”. למשל: שטיפות ידיים רבות, בדיקות חוזרות, ספירה/תפילה/חזרה על מילים, סידור מדויק. הטקסים מביאים הקלה זמנית בלבד, ואז המעגל מתחדש.
קריטריון של זמן/פגיעה: האובססיות/קומפולסיות זמן־גוזלות (לרוב שעה ויותר ביום) או גורמות לפגיעה בתפקוד.
| היבט | OCD | GAD |
|---|---|---|
| הגדרה | אובססיות ספציפיות, לעיתים לא רציונליות ונוגדות ערכים | דאגות מקיפות ומציאותיות יחסית על עניני היום־יום |
| מחשבות | קומפולסיות/טקסים מובנים (פיזיים או מנטליים) לנטרול האובססיה | הימנעות, ריצה לפתרון, חיפוש אישורים, לעיתים בדיקות |
| דפוס התגובה | התסמינים גוזלים לפחות שעה ביום או גורמים למצוקה ולפגיעה תפקודית | דאגה רוב הימים ≤ 6 חודשים |
| קריטריון זמן | הקלה זמנית לאחר טקס—ואז חזרה של המצוקה | תחושת הקלה אין "שחרור" אמיתי—הדאגה מתארכת ומתישה |
בהחלט, יש מספיק לכולם.
קומורבידיות בין GAD ל-OCD נפוצה:
אדם יכול לחוות דאגה מתמשכת בנושאי חיים כלליים וגם להתמודד עם אובססיות/קומפולסיות נקודתיות.
במקרה כזה חשוב שהטיפול יתייחס לשני המעגלים.
הפרטים המזהים מטושטשים בקפידה:
רון, בן 36, פנה למכון טמיר בשל עייפות נפשית והכרה בכך שהיומיום שלו מנוהל בידי דאגות. הוא תיאר זרם מתמשך של חששות סביב עבודה וכסף, ובמקביל מחשבות קצרות אך חדות שהוא עלול לפגוע במישהו בלי לשים לב. בערבים רון נהג לרדת לחניה כדי לבדוק שהרכב נעול ושלא נגרם נזק, ובמהלך היום בדק לפחות 3 פעמים את חשבון הבנק ובמקביל ביקש מהבת זוג אישור מרגיע.
כבר באינטיק זוהו שני מעגלים נפרדים שנראים דומים מבחוץ.
האחד רעש דאגני רחב סביב ענייני מציאות שייצר רומינציה וחיפוש אישורים.
השני תגובות נקודתיות למחשבות פולשניות על פגיעה שגררו טקסי בדיקה קשיחים והביאו הקלה רגעית בלבד.
הפסיכולוג בנה פורמולציה דו מסלולית.
במסלול של GAD הוגדרו יעדים להפחתת רומינציה ולהגברת עמידות לאי ודאות.
״עבדנו על הבחנה בין דאגות פתירות לדאגות לא פתירות, קבענו זמן דאגה יומי, תרגלנו הסטת קשב וניסויים התנהגותיים שבדקו אמונות כמו ״אם לא אדאג אקבל החלטות גרועות״. רון הסכים להשאיר מיילים לא גמורים בלי בדיקה נוספת במשך שעה, לדחות בדיקה של חשבון הבנק ליום קבוע בשבוע ולהפחית פניות לאישור מיידי מאנשים קרובים. תסריטי דאגה מודרכים אפשרו לפגוש תרחישים מאיימים עד דעיכה טבעית של העוררות, לצד עבודה קוגניטיבית על מטא-אמונות לגבי דאגה כמנגנון הגנה.
במסלול של OCD יושמה חשיפה ומניעת תגובה.
זוהו טריגרים קונקרטיים כמו יציאה מחניה קרובה לרכבים אחרים. נבנתה היררכיית חשיפות, מהשארת הרכב ללא סיבוב בדיקה אחרון ועד נהיגה במסלול קבוע בלי לחזור לשכונה. רון תרגל לעזוב את המקום לאחר נגיעה בידית ההדלקה בלי לחפש סימני נזק, כתב תסריט שמעלה במפורש את הפחד מפגיעה ונשאר עם אי הוודאות בלי לתקן זיכרונות, והתחייב להימנע מבקשת אישור לאחר חשיפה. הדגש היה על אי ביצוע טקסים, ניטור מצוקה ברגע וחיזוק היכולת לשאת מחשבה פולשנית כרעש חולף שאינו דורש פעולה.
כדי להמחיש את החפיפה המבלבלת נבדקו שתי סיטואציות שנראו זהות מבחוץ אך שירתו פונקציות שונות. כאשר רון בדק את חשבון הבנק כדי לא לעשות טעויות זוהה מנגנון של GAD ושובץ ניסוי דחייה ולמידה שהדאגה אינה משפרת תוצאות. כאשר הוא חזר למגרש החניה כדי לוודא שלא פגע במישהו זוהתה קומפולסיה של OCD ושובצה חשיפה עם מניעת תגובה ללא חזרה. אותה התנהגות של בדיקה, שתי מטרות שונות.
ההתקדמות נמדדה לאורך שמונה שבועות.
במדדים של חרדה כללית נראתה ירידה הדרגתית עם צמצום רומינציה ושיפור בשינה.
במדדים טורדניים נרשמה ירידה חדה יותר לאחר רצף חשיפות עקבי. רון דיווח שהרעש הדאגתי נחלש גם בימים עמוסים, והמחשבות הפולשניות סביב נהיגה מופיעות בתדירות נמוכה יותר ונגמרות מהר יותר גם בלי בדיקות חוזרות.
בשלב התחזוקה ותכנון של מניעת הישנות הוגדרו המשכים טבעיים וקבועים לתרגול סבילות לחוסר ודאות, חלונות לדאגה בזמנים קבועים וניסויי התנהגות סביב אירועים מלחיצים.
לצד זאת הוכן כרטיס כללים קצר לזמני טריגר עם תזכורת לעיקרון של אי ביצוע טקסים.
רון תיאר תחושת שליטה גדולה יותר ופניות לאישור שנחתכות בתחילתן. המחשבות לא נעלמו, אך איבדו כוח כפייתי, וכל מעגל מטופל כיום במסלול המתאים לו.
אם אתם מזהים דפוס של דאגה מוגזמת הפוגעת באיכות החיים, או מחשבות פולשניות שמובילות לטקסים, כדאי לפנות לאיש מקצוע. שתי ההפרעות ברות טיפול:
CBT (טיפול קוגניטיבי־התנהגותי) קצר מועד הנו קו ראשון לשתי ההפרעות.
ל-OCD, הטיפול היעיל ביותר הוא חשיפה ומניעת תגובה (ERP), תרגול מבוקר של חשיפה לגירוי המפחיד ללא ביצוע הטקס עד שהחרדה דועכת.
לעיתים יש מקום לשילוב תרופתי כחלק מתוכנית טיפולית כוללת, בהתייעצות עם פסיכיאטר/ית.
דאגה “רגילה”, GAD ו-OCD יושבות על אותו רצף חרדתי אבל פועלות אחרת:
GAD היא דאגה רחבה ומתמשכת שקשה לעצור; OCD מתבטאת כמעגל של אובססיות וטקסים, שמעניקים הקלה זמנית.
ההבחנה הזו מסייעת לבחור טיפול CBT ממוקד ולהחזיר בהדרגה תחושת שקט ושליטה.
דברו איתנו ונחשוב יחד:
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
להתאמה אישית -
עם ראש המכון
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
כתיבה:
איתן טמיר, MA, ראש המכון

מאיה בלום, MA, עו״ס, מטפלת בהתמכרויות במכון טמיר תל אביב
ועמיתת מכון טמיר בדרום
תראה, יש קצת משהו שונה בקצב, בתפיסה ובאורח החיים. הניסיון שלי מראה שבדרום, הרבה פעמים אנשים מגיעים אחרי קריסה, מה שנקרא בשפה של המכורים, כשהם מגיעים לתחתית, כשהחיים מאלצים אותם להגיע לתהליך טיפולי ולעשות שינוי.
בתל אביב, צורת החיים היא אחרת, כשאנשים מגיעים אליי לטיפול הם מחזיקים באמונה ״שכולם עושים סמים״ בצורה כזו או אחרת, שזו חלק מהשיגרה היומיומית כאן. בתל אביב לרוב אני אפגוש אנשים יותר "מתפקדים", כלומר מחזיקים קריירה, זוגיות, אפילו ילדים - ועדיין מתמודדים עם התמכרות מתפקדת לקנאביס, אלכוהול, הימורים או משככי כאבים.
אבל בסופו של דבר צריך להבין שזה לא משנה היכן אתה גר, בדימונה, ברמת גן במרכז או בדרום - ההתמכרות מרגישה אותו דבר בפנים – אותה בדידות, אותו הצורך שמשהו ירגיע, ישתיק, ישכיח. ההתמכרות גם תבוא לידי ביטוי עם אותם דפוסים, שמתאפיינים בשקרים, קשיי תפקוד, מורכבות משפחתית, כעסים ומריבות.
הרבה מהמטופלים שמגיעים אליי, מגיעים כיוון שבן משפחה כזה או אחר מבקש מהם להתחיל טיפול, הם בעצם מגיעים עם תחושה שהם אינם שונים מאחרים ואומרים משהו כמו: "זה לא כזה נורא", או "כולם מסביבי משתמשים". אלו הם משפטים שהם אומרים לעצמם בהתחלה, אבל אז כאשר אנחנו מתחילים לדבר ולהעמיק, הם מספרים שהם לא מצליחים להירדם בלי לעשן, או שהם צריכים את זה כדי ״לברוח״ קצת, להירגע או שהם פחות נהנים מדברים אם אין חומר כמו למשל מאירועים או מסיבות, השימוש הפך להיות חלק מרכזי בהנאה.
זה שלב שבו אנחנו מתחילים יחד לראות את הקו הדק המפריד בין שימוש חד פעמי לבין שימוש שהפך להרגל ותלות, מתחילים להבין את הנזקים שהשימוש גורם, על אף התפקוד הנראה לעין.
הגישה שלי היא לא לכפות שינוי, אלא להתחיל להבין את המחירים שהשימוש באלכוהול, קנאביס, וויד, MMC דוקטור וכו׳ עלול וגורם, את ההדרגתיות בשימוש ושאפשר לעצור את המדרון החלקלק הזה.
אני חושבת שהנגיעה בכאב השימוש, בחיים האלה שהם ״לצד״ החיים, כלומר אי-התמודדות עם רגשות שליליים וחיוביים כאחד, היא זו שבסופו של דבר תביא לכמיהה אחרת, לבחור בדרך חיים אחרת של ניקיון מהתמכרות.
תרופות המרשם מתעתעות עוד יותר, כי רופא ״אישר״ לו שימוש בסמים באופן חוקי, כאן קשה יותר לראות ולהבין את הנזק הקבוע שהתרופה הזמנית עלולה לגרום. הצרה עם תרופות מרשם היא שאתה יודע איך אתה מתחיל, אך לא יודע איך זה נגמר, קל מאד להתחיל שימוש בסמים לאחר התחלה של שימוש בתרופות מרשם.
אני לא כאן כדי לתקן או לשנות.
אני כאן כדי להבין את מה שקרה שם, יחד עם המטופל.
הגישה שלי לא התחילה מספר או תיאוריה – היא התחילה מהחיים עצמם.
גדלתי עם ההתמכרות קרוב אליי, ראיתי אותה, כאבתי אותה, ואני יודעת איך היא מרגישה גם מבחוץ וגם מבפנים.
אני מגיעה מהמקום שבו הכאב יכול להסתיים והחיים, החופש מתלות וסבל יכולים להתחיל.
בקליניקה, העבודה שלי היא אינטגרטיבית ואני משלבת בין כלים מגוונים, כי אין דרך אחת שמתאימה לכולם. אני מאוד מאמינה בשיטת 12 הצעדים, ראיתי את הדרך הזו עובדת בצורה בלתי רגילה עם אלפי אנשים. לצד זאת, אשתמש בכלים טיפוליים נוספים כמו CBT להתמכרות, מיינדפולנס, טיפול נרטיבי בהתמכרות, ועבודה עדינה עם טראומה אשר גם עלולה לשמש הטריגר לשימוש בחומרים משני מצב רוח ותודעה.
יותר מכל שיטה או גישה טיפולית, אני מאמינה בקשר. כשנוצר מרחב בטוח שיש בו אמון, מתאפשר לנו לטעות, להתבלבל, לא לדעת – ובעיקר להרגיש. רק אז מתחילה תנועה אמיתית של צמיחה.
אז לא משנה מאיפה אתה בא - מהדרום, מבאר שבע או מדימונה, מהמרכז - תל אביב, גבעתיים, או אפילו בטיפול בהתמכרות בזום, ממדינה אחרת בעולם - אני כאן, בשבילך. נלך יחד, בצעדים קטנים, אל עבר החופש.
אני שומעת את ההתלבטות הזאת כל הזמן:
"את יודעת איך זה, בתל אביב… כולם משתמשים בקנאביס, אז מה אם אני גם?" ושואלים את עצמם האם אני מכור?
אבל בעיניי זה לא הסטטיסטיקה שחשובה, אלא מה שבאמת חשוב הוא איך אתה מרגיש עם זה.
אז אם אתה מרגיש שהשימוש הוא לא באמת בחירה אלא שהשימוש מנהל אותך,
אם אתה מנסה להפחית את המינונים או להפסיק ולא מצליח,
אם אתה מרגיש שחלק ממך לא שקט בלי השימוש,
כדאי לבדוק.
תופעה נפוצה מאד אחרת היא למשל התמכרות להימורים. מכורים רבים להימורים מגיעים לסבל בלתי נסבל ומבקשים עזרה בהפסקת השימוש. אבל, ויש אבל גדול לעיתים הם משתמשים בסמים, אלכוהול ושם השימוש מרגיש לגיטימי. הם מבקשים עזרה בהפסקה של התמכרות אחת ונשארים עם אחרת. תופעה זו בולטת בתל אביב, שם השימוש חלק מחיי היומיום.
טיפול בהתמכרות בתל אביב הוא לא רק בשביל מי ש"הגיע לתחתית". אלא גם עבור מי שמבקש לעצמו חופש פנימי, חופש להרגיש, לחיות, בלי לרוץ אחרי עוד ג'וינט או כוס יין כדי להחזיק את היום.
אתה יודע, בדמיון שלנו, פעמים רבות אנחנו מדמיינים התמכרות כאדם שהכל קורס סביבו, משפחה, בית, עבודה ואף אדם שעלול להגיע למוסדות סגורים. אך בפועל ההתמכרות לא תמיד נראית כמו מה שאנחנו מדמיינים. לפעמים אין קריסה, אובדן שליטה, דרמה וכן יש שגרה, עבודה, זוגיות ולפעמים אפילו חיוך.
ההתמכרות מתעתעת. שקטה, מניפולטיבית וערמומית ומתחת לפני השטח, משהו מתחיל להיסדק.
אני רואה את זה אצל אנשים שמגיעים עם מה שנקרא התמכרות מתפקדת. הם אומרים דברים כמו "אני בסדר, אני שולט בזה", אבל מודים אחר כך שהם מרגישים שהם חיים על הקצה, אט אט מתחילים לאבד את הקשר לעצמם, הקשרים עם אחרים מתרחקים, והרגש נע בין ריק לבין עצב שלא ברור מאיפה הגיע.
אחד הסימנים הנפוצים הוא תחושה מול המכור, שקשה להסביר אותה במילים, מעין תחושה שהוא מצוי בחוסר שקט פנימי. כשאין את החומר בין אם זה חומרים כמו קנאביס, אלכוהול, תרופות מרשם או דפוס אחר כמו הימורים, התמכרות לפורנו, מתחיל חוסר שקט, הגוף דרוך, המחשבות מתרוצצות, יש צורך במשהו שיאזן, שישתיק. התגובה האינטואיטיבית היא להשתמש, למצוא כל דרך להשתיק את הרעש הפנימי שנוצר.
אני מדמה את זה לראש שמדבר איתו, מספר לו כל מיני סיפורים אודות הדבר הבא שהוא צריך לעשות כדי להצדיק את מה שהוא עושה כלפיי הסביבה אמירות כמו "השתמשתי רק בסוף השבוע", "זה רק לכאבים", "כולם עושים את זה". הראש של ההתמכרות יודע להסביר את עצמו היטב. אבל ההסברים האלה מרחיקים את האדם מסביבתו, הוא נוהג ״לפזר״ הבטחות בלי סוף, שהוא מראש ״יודע״ שהוא לא יעמוד בהן מציאות שיוצרת קושי לסמוך עליו, קושי ליצור עמו אינטימיות. דבר זה יוצר אצל המכור מעגל הפוך - ככל שהוא מרגיש שלא ניתן לסמוך עליו, שהוא מאכזב, ככל שמתרחקים ממנו - הוא רוצה להשתמש יותר.
עם הזמן מופיעה גם התבודדות רגשית, האדם מתכנס פנימה, שיחות הופכות שטחיות. הקשרים הקרובים הופכים טכניים, אנשים מסביב מרגישים שהוא נעלם, שהוא "כאן אבל לא כאן". לא פעם אני שומעת מבן זוג או הורה משפט כמו: "אני כבר לא מזהה אותו", או "היא מתרחקת ממני ולא יודעת להסביר למה".
עוד סימן שאני פוגשת שוב ושוב הוא בושה. לפעמים גלויה, לפעמים סמויה. הבושה נובעת מכך שהשליטה נעלמת, הבושה בלבקש עזרה שהיא הודאה בכישלון, הבושה בזה ש"אני לא מצליח להסתדר לבד". הבושה הזו בעצמה מרחיקה עוד יותר את האפשרות לשנות, ומעמיקה ומשרישה את השימוש יותר ויותר.
במקרים מסוימים מתעוררת גם תחושת ריקנות מתמשכת, או אפילו תסמינים גופניים שאין להם הסבר רפואי ברור תחושות כמו - כאבים, עייפות, סחרחורות, בחילות. לעיתים מדובר ב־מחלה מדומה שנובעת מהעומס הנפשי שההתמכרות יוצרת.
מה שהכי כואב בהתמכרות כזו, זה שהיא יכולה להימשך שנים בלי שיראו אותה. התמכרות סמויה מאפשרת להמשיך לתפקד, להמשיך "לסדר את החיים", אבל בפנים הנפש הולכת ודועכת. לא מעט לצערי, אני נתקלת בקליניקה במצבים בהם מכורים חיים לצד בני או בנות זוג, הורים ואחים לאורך שנים ארוכות בשקר אחד גדול שאף אחד לא באמת יודע מה קורה איתו. אולי צצות להן מדי פעם בקרב בני המשפחה תחושות בטן שלוחשות שמשהו לא בסדר, אבל ללא הצלחה לאמת תחושות אלה, וכך הזמן חולף לו.
כאשר בני משפחה מתחילים להעיר, לשאול, לדאוג או אם מתעוררים אחד או יותר מהסימנים הללו, או אם אתה מרגיש שאתה מתרחק אפילו מעצמך, זה סימן שצריך לעצור ולהסתכל.
כי גם אם כלפי חוץ הכל נראה בסדר, ההשפעה של התמכרות על הנפש יכולה להיות עמוקה בייחוד כשהיא לא מדוברת ומוסתרת כל כך עמוק בפנים.
לא כל מי שמגיע לטיפול מרגיש שהוא באמת צריך להיות שם. לפעמים זה קורה אחרי שיחה קשה עם בן או בת הזוג, לפעמים בעקבות אולטימטום מההורים, ולפעמים פשוט כי משהו נשבר בשקט — והאדם מבין, עמוק בפנים, שהוא כבר לא לגמרי שולט בזה.
כשהמטופל יושב מולי בפגישה הראשונה, אני משתדלת לשים בצד את כל ההגדרות. אני לא מתחילה בשאלון ולא מתעקשת לשמוע כמה הוא שותה או מתי עישן בפעם האחרונה. אני שואלת: מה החומר הזה עושה בשבילך? מה אתה מרוויח ממנו? מה אתה פוחד שיקרה אם הוא לא יהיה שם?
מטופלים שמגיעים עם תלות באלכוהול או טיפול בהתמכרות לקנאביס לרוב רגילים לשמור הכול בפנים. החומר עזר להם להירדם, להירגע, להפסיק להרגיש. לפעמים שנים. וכשהם מפסיקים — או אפילו רק מתחילים לחשוב על להפסיק — פתאום כל הרגש עולה. בלבול, כעס, חרדה, ריקנות, צורך עז לברוח חזרה. זו לא רק גמילה פיזית — זו גמילה רגשית.
בתוך התהליך אנחנו משלבים כלים לפי מה שהמטופל צריך: לפעמים נתחיל ב־CBT בהתמכרויות, כדי לעזור לזהות טריגרים, דפוסים והרגלים שהשימוש מחפה עליהם. במקרים אחרים, אם יש חיבור, נשלב גם את 12 הצעדים, שמציעים מסגרת קהילתית, כנה ועמוקה. התהליך אף פעם לא אחיד, והוא אף פעם לא לינארי. לפעמים יש רגרסיה, לפעמים התקדמות מהירה, ולפעמים פשוט צריך לשבת עם זה. לנשום. להבין.
הרגע שבו מתחיל שינוי אמיתי לא תמיד נראה דרמטי מבחוץ. לפעמים הוא שקט מאוד. כמו כשמטופל אומר לי: "היה לי רגע של קושי — ובמקום להשתמש, כתבתי. נשארתי עם זה. לא ברחתי". וזה, בעיניי, הניצחון. לא כי הוא הפסיק להשתמש, אלא כי בפעם הראשונה — הוא לא היה לבד בזה.
אחבר כאן את מושג הסופר-אגו הורס-האגו של רונלד בריטון למודל הלופ הטראומטי. הרעיון המרכזי הוא שסופר-אגו הרסני…
הרצאה של איתן טמיר על DBT-PTSD, טראומה מורכבת והשתלטות טראומטית (מאי 2026): במפגש זה דיבר איתן טמיר על ההבדל…
מטופל פרפקציוניסט והמטפל שלו צריכים לשים לב לכך שהפרפקציוניזם עצמו עלול לנהל גם את היחסים בין המטפל למטופל. …
נכון להיום, מיזופוניה אינה מופיעה עדיין כהפרעה עם סיווג עצמאי במדריכי האבחון הרשמיים (ה-DSM-5 או ה-ICD-11). עם…
טיפול בחשיפה אינו יעיל כאשר המצוקה אינה נובעת מפחד נלמד שניתן לעיבוד מחדש (הכחדה), אלא ממנגנונים נוירוביולוגיים ורגשיים אחרים.…
דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר
שיחה עוד היום עם איתן טמיר,
חדה, מדויקת ומאירת דרך.
140 ₪ / 20 דקות