מה זה לימרנס?

לימרנס (Limerence), או לימרנות, הוא מצב פסיכולוגי שבו אדם נשאב, כמעט בלי שליטה, למחשבות חוזרות ואינטנסיביות על אדם מסוים.

לימרנס אינו דומה לאהבה יציבה או למשיכה מינית רגילה, משום שבלב החוויה עומד גורם אחד מרכזי: חוסר הוודאות - האם האדם שמעסיק אותך מרגיש כלפיך דבר־מה, או לא?

חוסר הוודאות הזה הוא הכוח המניע של הלימרנס. הוא מזין את הלופ התודעתי, את ההמתנה הדרוכה, ואת התנודות הרגשיות בין תקווה להצפה, בין רוממות לנפילה.

המונח נטבע בשנת 1979 על ידי הפסיכולוגית דורותי טנוב, שחקרה את חוויית ההתאהבות ואת ההבחנה החשובה בין "להיות מאוהב" לבין "לחוות לימרנס". 

בניגוד לאהבה בריאה המתאפיינת בהדדיות, אמון ודאגה לרווחת הזולת – לימרנס מתמקדת באופן מאניאקלי בשאלה: "האם הוא/היא מרגישים כלפיי אותו דבר?".

מצב אובססיבי זה מלווה במחשבות חודרניות, אידיאליזציה של מושא האהבה (המכונה בספרות Limerent Object – LO) ותנודות קיצוניות במצב הרוח – אופוריה כאשר יש סימן לתגובה חיובית, וקריסה לדיכאון כאשר מופיעה דחייה או אדישות.

מאפיינים קליניים של לימרנס

• מחשבות חודרניות: האדם חווה מחשבות אובססיביות על מושא האהבה שיכולות לתפוס עד 85-100% מהערות. סקר של טנוב מצא שמאוהבים מבלים בממוצע 65% משעות היום בחשיבה על האהוב/ה.

• אידיאליזציה קיצונית: תפיסת מושא האהבה כמושלם, תוך התעלמות מחסרונותיו. תהליך זה מכונה "גיבוש" (Crystallization) – שבו כל מאפיין של ה-LO נתפס כמקסים.

• תלות ב"פירורי לחם": כל סימן קטן של תשומת לב מה-LO גורם לאופוריה והחייאת התקווה. היעדר תשומת לב או התעלמות מובילים לייאושים ונפילה רגשית. כמו במצבים אובססיביים אחרים, חוסר הוודאות מזין את הלימרנס והנכונות לשאת אותה בלי לחפש אישור היא המענה האמיתי והיעיל להפחתת המצוקה. 

• פגיעה בתפקוד: מחקר של Willmott & Bentley (2015) העלה כי הסובלים מלימרנס מדווחים על קושי לתפקד בעבודה, פגיעה במערכות יחסים אחרות והזנחה של צרכים אישיים.

הבסיס הנוירוביולוגי

מחקרי הדמיה מוחית מראים שאנשים החווים לימרנס מציגים פעילות מוגברת באזורי המוח הקשורים לתגמול – בעיקר ה-VTA (Ventral Tegmental Area) וה-Nucleus Accumbens, אזורים עשירים בקולטני דופמין. דפוס זה דומה להפליא למנגנון ההתמכרות, מה שמסביר מדוע לימרנס מרגישה כמו כפייה בלתי-נשלטת.

בנוסף, רמות הסרוטונין יורדות במצבי לימרנס – ממצא דומה לזה שנצפה בהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). הירידה בסרוטונין מקושרת לחשיבה אובססיבית, מאפיין מרכזי של המצב.

לימרנס והפרעת אישיות גבולית (BPD)

למרות שלימרנס אינו סיווג אבחוני ב-DSM או במדריכי מחלות והפרעות אחרים, וגם אינו מופיע כקריטריון רשמי,  ההתנסות בשטח מלמדת כי מדובר בסימפטום פחות מוכר אבל מכאיב ביותר של בהפרעת אישיות גבולית.

למה BPD מגביר את לימרנס?

• טראומת התקשרות מוקדמת: אנשים עם BPD לעיתים קרובות חוו בילדותם הורים (מטפלים עיקריים) שלא לא עקביים רגשית, לא זמינים או מתאפיינים במבנה אישיות נרקיסיסטי. חוסר ה-"רזוננס מוחי" (right-brain to right-brain resonance) בינקות פוגע בהתפתחות מעגלי הוויסות הרגשי במוח.

• "פחד ללא פתרון": "fright without solution" – פרדוקס פסיכולוגי בו מושא האהבה מייצג בו-זמנית את מקור הביטחון הגדול ביותר ואת מקור האיום הגדול ביותר. מי שאמור לספק בטחון הוא גם מקור לפחד.  במצב של Fright without solution תינוק מצוי בתחושת פחד, אבל אין לו לאן ללכת, כי הדמות שאמורה להרגיע אותו היא גם זו שמפחידה אותו - למשל במצבים של פגיעה או התעללות. הילד “נתקע”: הדחף להתקרב כדי להירגע מתנגש בפחד מאותה דמות עצמה, כך שאין פתרון זמין.

  התוצאה היא דפוס של התקשרות לא מאורגנת. לא נבנית דרך עקבית להתמודד עם איום ובמקום זה רואים קיפאון, התקרבות ואז נסיגה, או להיפך -  ניתוק. התגובות הללו אינן בחירה של הילד, אלא תוצר של ״אין מוצא״, המערכת פשוט לא מוצאת כיוון יעיל. אותו מבנה של Fright without solution יכול להופיע בטראומה מתמשכת או בדינמיקות פסיכולוגיות של כת: מקור ההגנה הוא גם מקור הסכנה. כשאין לאן לפנות כדי להירגע, החוויה נתקעת כבלבול משתק וממשיכה להשפיע גם הרבה אחרי.

• רגישות יתר לדחייה: מחקרים מראים שאנשים עם BPD לא רק מזהים רמזים חברתיים בצורה חדה יותר, אלא נוטים לפרש אותם בעדשה שלילית. תגובה מאוחרת להודעה או שינוי קל בטון הדיבור יכולים לעורר תחושת נטישה עמוקה.

חנקיר מדגיש שרבים עם BPD מתארים הורה שהיה "לא עקבי או נעדר רגשית", ובבגרותם הם "משחזרים באופן לא מודע את הדינמיקה הזו, רודפים אחרי אנשים שמשכפלים את אותה ריחוק רגשי – ומנסים בנואשות להרוויח את האהבה שמעולם לא קיבלו".

אבחנה מבדלת: ROCD, התמכרות לאהבה וארוטומניה

ROCD – הפרעה טורדנית-כפייתית במערכות יחסים

הפרעה זו, שנחקרת בהרחבה מתאפיינת במחשבות אובססיביות על הקשר הרומנטי עצמו: "האם זה הקשר הנכון?", "האם אני באמת אוהב/ת?", "האם בן/בת הזוג באמת אוהב/ת אותי?". בניגוד ללימרנס, ב-ROCD הספקות מתמקדים בקשר קיים ולא באהבה חד-צדדית.

ההבדל המהותי: ב-OCD קלאסי, חוסר הוודאות גורם למצוקה והאדם מנסה לפתור אותה דרך טקסים כפייתיים. בלימרנס, דווקא חוסר הוודאות מזין את האובססיה – אי-הבהירות לגבי רגשות אוביקט הלומרנס היא הדלק שמניע את המצב.

עם זאת, יש חפיפה משמעותית: שני המצבים כוללים מחשבות חודרניות, התנהגויות של בדיקה חוזרת וחיפוש אחר הרגעה. ג

גם הטיפול דומה - טיפול CBT, ובפרט חשיפה עם מניעת תגובה (ERP) נמצא יעיל בשניהם.

התמכרות לאהבה (Love Addiction)

בעוד לימרנס מתמקדת באדם ספציפי, התמכרות לאהבה היא כמיהה להיכנס שוב ושוב למצב של התאהבות – לחוויית ה-"האני מון" של תחילת הקשר. מנקודת מבט נוירוביולוגית, ניתן לומר שמכורי אהבה מכורים ללימרנס עצמה – הם מחפשים את ה-"היי" הטבעי של ההתאהבות המוקדמת.

סוזן פיבודי, מחברת הספר Addiction to Love - Overcoming Obsession and Dependency in Relationships, מבחינה בין כמה תת-סוגים:

• מכורים לאהבה שמפתחים אובססיביה כלפי אדם אחד.

• מכורים לרומנטיקה שקשורים במקביל למספר פרטנרים.

• מכורים אמביוולנטיים לאהבה, שמתנדנדים בין אובססיביות לבין הימנעות.

ארוטומניה

חשוב להבחין בין לימרנס לארוטומניה – הפרעה דלוזיונלית שבה הסובל/ת מאמין/ה בוודאות שמושא האהבה חש רגשות כלפיו/ה, למרות ראיות ברורות להיפך.

באריטומניה האדם יפרש כל פרט – גם דחייה מפורשת – כהוכחה סמויה לאהבה.

לימרנס, לעומת זאת, כוללת תקווה להדדיות אך לא אמונה דלוזיונלית.

דוגמה קלינית: עדי, בת 32

עדי (שם בדוי), מהנדסת תוכנה מוכשרת ונבונה, עובדת בחברת הייטק בינלאומית.

היא הגיעה לטיפול במכון טמיר בעקבות ״התמוטטות עצבים״ שחוותה, כאשר עמית שלה לעבודה, רועי, הודיע שהוא מתפטר ועוזב את החברה.

עדי לא הייתה במערכת יחסים עם רועי. הוא בכלל גבר נשוי והם בקושי דיברו על נושאים שחרגו מעניינים מקצועיים, אבל במשך שנתיים עולמה הפנימי נסב סביבו לחלוטין. 

"אני יודעת שזה משוגע", אמרה בפגישה הראשונה, "אבל כשהוא אומר לי בוקר טוב אני מרגישה שאני עפה. וגם הפוך - כשהוא לא מחייך אלי אני בודקת שוב ושוב מה עשיתי לא בסדר. אני מבלה שעות בניתוח כל אינטראקציה".

עדי תיארה לפסיכולוגית איך היא מבלה לילות שלמים בפנטזיה על חיים משותפים לצד רועי, למרות שברור לה רציונלית שאין לזה שום סיכוי.

בבדיקת ההיסטוריה התבהרה תמונה מוכרת: אביה לא היה זמין רגשית, נוכח נפקד- ואמה חרדתית שהעמיסה על עדי את צרכיה ולבטיה.

עדי למדה מגיל צעיר ש"אהבה" פירושה לרדוף אחרי מישהו שלא ממש נוכח, ושערכה נמדד במידה שבה היא מצליחה "לזכות" בתשומת לב.

טיפול דינמי קצר מועד: המודל הטיפולי

מה שמכורים לאהבה נוטים לכנות ״יחסי אהבה״ הוא לא פעם בעצם הצפה דופמינרגית ממכרת ופנטזיה אובססיבית של לימרנס -  לא קשר אוהב, יציב וממשי.

ההחלמה בטיפול פסיכולוגי מתחילה בזיהוי הדפוס הלימרינטי, ובמעבר מודע לבניית קרבה אמיתית,  במקום לרדוף אחרי ה״היי״ הרגשי והמתעתע של הלימרנס.

נתייחס למקרה קליני בו הטיפול התבסס על גישה פסיכודינמית קצרת טווח (STPP – Short-Term Psychodynamic Psychotherapy), עם שילוב של התערבויות מבוססות התקשרות וטכניקות CBT:

שלב ראשון: יצירת מרחב בטוח (פגישות 1-4)

המטרה הראשונית הייתה לבנות ברית טיפולית שתהווה "בסיס בטוח" – חוויה מתקנת של קשר יציב ועקבי.

עם מטופלים שחוו טראומת התקשרות, הקשר הטיפולי עצמו הוא התערבות מרכזית.

הקפדתי על עקביות מוחלטת – אותה שעה, אותו מקום, תגובה אמפתית ולא שיפוטית.

שלב שני: מיפוי הדפוס (פגישות 5-10)

עבדנו על זיהוי המודל הפנימי של עבודה (Internal Working Model) של עדי.

הראיתי לה כיצד היא משחזרת את הדינמיקה עם האב – בוחרת באנשים לא זמינים ומנסה "להרוויח" את אהבתם.

לפי מודל ה-"משולש הקונפליקט" של מלאן: קישור בין רגשות כלפי האב, כלפי רועי, וכלפיי כמטפל.

"כשאני מאחר בדקה – מה קורה לך?" שאלתי. "ליבי נעצר", היא ענתה.

"אני חושבת שמשהו קרה, או שאתה כועס עליי".

זו הייתה הזדמנות לעבד את תגובת החרדה בזמן אמת ולקשר אותה לחוויות העבר.

שלב שלישי: עיבוד רגשי עמוק (פגישות 11-16)

בשלב זה התמקדנו בחוויה הגופנית של הרגשות – גישה המבוססת על עבודתו של חביב דבנלו ב-ISTDP. עדי למדה לזהות איך חרדה מתבטאת בגופה (מתח בחזה, קשיי נשימה), ולהפריד בין רגשות שונים שהיו "מותכים" יחד: כעס, אבל, כמיהה.

בפגישה מכרעת, עדי הצליחה לגעת בכעס העמוק על אביה – רגש שהיה מודחק שנים. "איך הוא העז לא לראות אותי?", היא בכתה. עיבוד האבל על האהבה שמעולם לא קיבלה היה שלב קריטי בשחרור מהדפוס הלימרנטי.

שלב רביעי: חשיפה ומניעת תגובה (פגישות 17-20)

בהתבסס על מחקר המקרה של Wyant (2021), שילבנו טכניקות ERP מותאמות.

עדי זיהתה את הריטואלים שלה: בדיקת הפרופיל של רועי ברשתות, ניתוח חוזר של שיחות, חיפוש "סימנים" להדדיות.

בהדרגה, היא למדה לעמוד בדחף מבלי לפעול עליו.

במעקב של 6 חודשים, עדי דיווחה על ירידה משמעותית במחשבות החודרניות.

"עדיין יש רגעים", היא אמרה, "אבל אני מזהה את הדפוס ויודעת שזה לא באמת קשור לרועי – זה קשור לצורך שלי שמישהו יראה אותי".

מה עוזר בלימרנס?

1. הבנת השורשים: לימרנס אינה "חולשה" או "דרמה" – היא לעיתים קרובות ביטוי של פצעי התקשרות מוקדמים. ההבנה הזו כשלעצמה מפחיתה בושה ופותחת פתח לשינוי.

2. טיפול מבוסס התקשרות: מחקרים מראים שטיפול פסיכודינמי ממוקד (TFP) יכול לשנות דפוסי התקשרות גם אצל מטופלים עם BPD. מחקר של Levy et al. (2006) מצא שאחרי שנה של טיפול, שליש מהמטופלים שהיו מסווגים כ-"לא בטוחים" עברו לסיווג "בטוח".

3. טכניקות CBT ו-ERP: חשיפה עם מניעת תגובה, ארגון מחדש קוגניטיבי, והפעלה התנהגותית – כולם נמצאו יעילים בהפחתת התסמינים האובססיביים.

4. DBT לאנשים עם BPD: טיפול דיאלקטי-התנהגותי מספק כלים לוויסות רגשי, סובלנות למצוקה, ומיומנויות בין-אישיות – כולם חיוניים כשלימרנס מופיעה על רקע הפרעה גבולית.

5. "אין קשר" (No Contact): בהתבסס על תיאוריית ההתמכרות של הלן פישר, ניתוק מוחלט ממושא הלימרנס (כולל הסרת תזכורות, הפסקת מעקב ברשתות) מאפשר "גמילה" וריפוי.

נסכם: לימרנס היא חוויה כואבת אך ניתנת לטיפול.

ההבנה שמדובר בדפוס נוירוביולוגי ופסיכולוגי – ולא ב"אהבה אמיתית" או "חולשת אופי" – היא הצעד הראשון לקראת ריפוי. עם הטיפול הנכון, אותה עוצמה רגשית שמזינה את הלימרנס יכולה להיות מופנית לכיוונים מחייי-חיים אחרים.

שאלות ותשובות על לימרנס

האם לימרנס קשור לחרדת נטישה?

במקרים רבים כן. לימרנס מופיע לעיתים על רקע חרדת נטישה, במיוחד כאשר קיימת רגישות גבוהה לדחייה. כל עיכוב, שתיקה או שינוי טון נחווים כאיום על הקשר, מה שמעצים את הלופ המחשבתי ואת התלות הרגשית במושא הלימרנס.

איך יוצאים מלופ מחשבתי על מישהו/י?

היציאה מהלופ מתחילה בהפחתת בדיקות, ניתוחים שמתאפיינים ב-over thinking וחיפוש סימנים מעידים. בטיפול פסיכולוגי עובדים על חשיפה לחוסר ודאות מבלי להוציא אל הפועל תגובה כפייתית, לצד הבנה של המקור הרגשי לדפוס. שילוב של עבודה קוגניטיבית, רגשית והתנהגותית מאפשרת בהדרגה שחרור מהאובססיה.

האם CBT עוזר ללימרנס?

כן, במיוחד כאשר משלבים CBT עם חשיפה ומניעת תגובה (ERP). הפרוטוקול הטיפולי ממוקד בזיהוי מחשבות טורדניות ספציפיות, להפסיק טקסים מחשבתיים והתנהגותיים (כמו בדיקות במדיה החברתית) ותרגול שהייה באי-ודאות. במקרים עם רקע התקשרותי מורכב, מומלץ לשלב גם עבודה בגישה אנליטית.

איך מפסיקים לבדוק סימנים להדדיות?

הבדיקות הן תגובה לחרדה, ונועדו להרגיע אותה. הן אינן עומדות בפני עצמן. בטיפול טוב לומדים לזהות את הדחף, לעכב תגובה ולשאת את אי-הוודאות בלי פעולה. עם הזמן, מערכת העצבים נרגעת והצורך בפירושים חוזרים ובאישורים הולך פוחת. מדובר בתהליך הדרגתי, שיש בו הקהיה של רגש חזק באמצעות חשיפה, עד שעוצמתו פוחחת דרמטית.

כמה זמן לוקח טיפול פסיכותרפי בלימרנס?

התשובה המדויקת ביותר בשלב זה היא ״זה תלוי״ - עבומק הדפוס וברקע האישי. יחד עם זאת מדובר לרוב בהתערבות פסיכולוגית קצרה, תכליתית ממוקדת שאורכת עד 20 פגישות ועשויה להביא להקלה משמעותית. האסטרטגיה הטיפולית הבסיסית מכוונת להפחתת התסמינים האובססיביים ולא ל״שינוי מהשורש״. כאשר לימרנס נובע מטראומת התקשרות מוקדמת או ממאפיינים של אישיות גבולית, נדרש לעיתים תהליך ארוך יותר שיוביל לשינוי וייצוב של דפוסי קשר.

האם לימרנס נחשב סוג של התמכרות?

פורמלית לא, אבל מבחינת מכניזם הפעולה ניתן למצוא את הדמיון. לימרנס מערב הפעלה דופמינרגית דומה להתמכרות, עם חיפוש ״מנת דופמין״ דרך סימנים קטנים. גם הגישה הטיפולית דומה, צמצום חשיפה לטריגרים, הפסקת חיזוקים ועבודה על ויסות רגשי לצד צרכים הגנתיים יותר.

למי מתאים טיפול דינמי ללימרנס?

טיפול פסיכודינמי מתאים במיוחד למי שלימרנס חוזר אצלו שוב ושוב או קשור ליחסים מוקדמים טראומטיים מורכבים. העבודה מתמקדת בהבנת הדפוס, בעיבוד רגשי של כעס ואבל ובבניית חוויה מתקנת מחדש, בה מתעצב קשר יציב ובטוח בתוך הטיפול.

למה אני תקוע/ה על אדם לא זמין?
 

ברוב המקרים מדובר בשחזור דפוס התקשרות מוקדם שבו משיכה נוצרת דווקא מול ריחוק ואי-זמינות. חוסר הוודאות מפעיל את מערכת התגמול במוח ומגביר מחשבות אובססיביות. זה לא סימן ל״אהבה חזקה״ אלא להפעלה של צורך רגשי לא פתור בקשר בטוח ויציב.

איך מתחילים טיפול בלימרנס במכון טמיר?

בשלב הראשון מומלץ לתאם שיחת ייעוץ קצרה עם איתן טמיר, ראש המכון. נקדיש את השיחה לבירור הדפוס, למסגור הרקע ולחשיבה על הכיוון הטיפולי המתאים. במכון טמיר מתבצעת התאמה אישית בין המטופל למטפל, עם אפשרות לטיפול CBT, דינמי או אינטגרטיבי, בהתאם לאופי הלימרנס, טיפולים קודמים, הארכיטקטורה של התהליך והצרכים הרגשיים של הפונה.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת להתאמה אישית -

עם ראש המכון  בזום או פנים אל פנים

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

Marshall, L., Waldeck, D., Pancani, L., Churchill, S., & Tyndall, I. (2025). Development and Validation of the Limerence Questionnaire (LQ-11). Psychological reports, 332941251394980. Advance online publication. https://doi.org/10.1177/00332941251394980

Stein, A. (2017, January 30). Fright without solution? The Psychologist. https://www.bps.org.uk/psychologist/fright-without-solution

Willmott, L., & Bentley, E. (2015). Exploring the Lived-Experience of Limerence: A Journey toward Authenticity. The Qualitative Report, 20(1), 20-38. https://doi.org/10.46743/2160-3715/2015.1420

מיזופוניה נתפסת לעיתים כרגישות יתר לרעשים ספציפיים, אבל בטיפולי CBT בקליניקה מתגלה שוב ושוב שיש לה זיקה פסיכולוגית מורכבת יותר.

במקרה הקליני שיוצג כאן נראה איך מיזופוניה מתפתחת כתגובה רגשית־בינאישית חריפה, הקשורה לדפוסי אישיות, חרדת נטישה, קושי באוטונומיה ובהצבת גבולות.

תגובות הזעם לקולות לעיסה, נשימה או בליעה אינן נובעות רק ממקור חושי - תפיסתי, אלא מחוויה חוזרת של חודרנות, כפייה ואי־הכרה בצרכים בתוך קשרים משמעותיים.

קולו של האחר הוא יותר מרעש ניטרלי ואקראי, הוא נתפס כאקט התייחסותי מאיים - כזה שמערער גבולות, מתעלם, מציף כעס ומפעיל את הגוף כזירת הביטוי היחידה האפשרית.

תיאור המקרה של מרקו

מרקו, גבר צעיר, פנה לטיפול בשל מיזופוניה שהתבטאה בתגובות זעם חזקות לקולות לעיסה, בליעה ונשימה של אחרים. התגובות הופיעו בעיקר בבית, סביב שולחן האוכל, והובילו לעימותים חוזרים, יציאה מהחדר, טריקת דלתות ושימוש ממושך באוזניות כאמצעי הימנעות.

בדיקת שמיעה העלתה שהכל תקין ואין עדות לרגישות יתר לרעשים. דפוס ההופעה של המיזופוניה לא היה אחיד. היא הייתה בולטת במיוחד בקרבת בני משפחה ופחתה באופן ניכר מול זרים או במצבים בהם מרקו חווה תחושת בחירה, נינוחות או סיפוק.

מבחינה אישיותית בלטו דפוסים של הימנעות וכפייתיות. מרקו הקפיד על כללים נוקשים, סטנדרטים מוסריים גבוהים ושליטה עצמית משמעותית. הוא התקשה לזהות רצונות ספונטניים, נמנע מבקשת עזרה והתקשה בהצבת גבולות. במקביל תיאר צורך חזק להיות “בסדר”, לא להכביד ולא לאכזב, לצד כעס פנימי מתמשך על תחושת הצמצום והוויתור העצמי.

הקונפליקט הזה כמעט שלא קיבל ביטוי ישיר. מרקו התקשה לומר “לא”, לבקש מרחב או להביע חוסר רצון. במקום זאת, הכעס הופיע דרך הגוף, כתגובה חריפה לרעש. קולות האכילה והנשימה לא נחוו כרעש ניטרלי, אלא כהתנהגות חודרנית: פלישה למרחב, חוסר התחשבות וביטול צרכים. במצבים אלו הרעש סימן עבורו חוויה חוזרת של כפייה ותחושת אי־נראות.

בהקשר המשפחתי עלתה חרדת נטישה סמויה. בקשות לצרכים בסיסיים, כמו מגורים נפרדים או הצבת גבולות מול דרישות ההורים, נחוו כמעשה אנוכי או “כפוי טובה”. מרקו חש שאם יעמוד על רצונו, יפגע בהוריו ויערער את הקשר. כך, האוטונומיה נחסמה מבפנים, והכעס שנוצר סביב חסימה זו הופנה החוצה – אל הרעש, ובעיקר אל רעשים שמקורם בדמויות משמעותיות.

דפוס שחזר לאורך הטיפול היה שמיזופוניה כמעט שלא הופיעה כאשר מרקו חווה שצרכיו נענים, או כאשר פעל מתוך בחירה חופשית: מה לאכול, מה לעשות ועם מי להיות. לעומת זאת, במצבים שבהם ויתר על רצונו כדי “להיות טוב” או “לא להפריע”, תגובות המיזופוניה התגברו.

אצל מרקו, דפוסים של הפרעת אישיות נמנעת וכפייתית יצרו קרקע פגיעה במיוחד.

מצד אחד, צורך עז להיות טוב, מוסרי ולא מכביד; מצד שני, כעס על הדרישה המתמדת להסתגל, לוותר ולהצטמצם.

הקונפליקט הזה לא קיבל ביטוי ישיר במילים או בבקשות – אלא עבר התמרה סומטית-רגשית דרך מערכת השמיעה. המיזופוניה הפכה לערוץ הלגיטימי היחיד שבו כעס יכול להופיע מבלי לערער במפורש את יציבות הקשר.

מנקודת ראות התקשרותית, מתגלה כאן חרדת נטישה סמויה.

בקשה לצרכים בסיסיים, כמו מגורים נפרדים או הצבת גבולות, נחוותה כמעשה אנוכי, “כפוי טובה”, המאיים על הקשר עם ההורים. כך, האוטונומיה נחסמה מבפנים. הכעס שנוצר סביב החסימה הזו הופנה החוצה דרך תגובות עזות לרעש – במיוחד כשהוא הגיע מדמויות משמעותיות. העובדה שמיזופוניה הופיעה בעיקר בבית, ופחתה עם זרים או כאשר צרכיו של מרקו נענו, מחזקת את ההבנה הבינאישית של הסימפטום.

מהו טיפול MIT - טיפול בינאישי מטא-קוגניטיבי

פסיכותרפיה בגישת MIT (או Metacognitive Interpersonal Therapy) מתבססת על גישה מטה־קוגניטיבית עם מיקוד בינאישי, הקרובה ברוחה ל־IPT (פסיכותרפיה בין אישית) אך מרחיבה אותה באופן מהותי. 

כמו התערבויות מבוססות מנטליזציה, טיפול בינאישי מטה־קוגניטיבי ממקד את העבודה הטיפולית בפיתוח היכולת של המטופל לזהות מצבים מנטליים ולהבין אותם בזמן אמת, כפי שהם מתהווים ברגע הנוכחי. יכולת זו מוגדרת באמצעות מושגים חופפים חלקית של מטה־קוגניציה — כלומר, היכולת לחשוב על מחשבות, רגשות ומניעים, ולייחס להם משמעות תוך כדי התרחשותם.

בדומה ל־IPT, היא רואה בקשיים רגשיים תוצר של דפוסים חוזרים בתוך יחסים ומתמקדת באופן שבו האדם תופס אחרים, מגיב להם ופועל בתוך קשרים משמעותיים. עם זאת, MIT לא מסתפקת במיפוי הקשר או הקונפליקט, אלא בוחנת מדוע אותו מצב בינאישי נחווה שוב ושוב באותה דרך. היא מתמקדת במבנים פנימיים יציבים שמכתיבים איך האדם חווה קרבה, ביקורת או גבול, ואיך הוא פועל בתוך קשר כתוצאה מכך.

ההרחבה המרכזית של MIT נוגעת לעבודה על נקודת מבט של מטה־קוגניציה:

היכולת לזהות מצבים נפשיים, להבין מחשבות ורגשות כמצבים מנטליים משתנים ולהבחין בין חוויות בהווה לבין דפוסים שנוצרו בעבר.

בתוך כך, הטיפול ממפה סכמות בינאישיות, ״מצבי עצמי״ אופייניים ומעגלים בינאישיים בהם תפיסת האחר והעצמי מזינות זו את זו ומשמרות סבל.

במקום להתמקד רק בשיח על הקשר (בחדר או בחיים), MIT פועלת לשינוי אקטיבי של האופן בו המטופל חווה ופועל בתוך היחסים.

המטפל והמטופל בונים פורמולציה משותפת, עם עבודה חווייתית שכוללת ניסויים התנהגותיים ותרגול עמדות חדשות בקשרים קיימים.

כך נוצר שינוי מבני, לא רק תובנתי, כלומר שינוי באופן בו המטופל מארגן משמעות, מזהה רצון, מציב גבולות ומתמודד עם קונפליקטים בינאישיים ב״כאן ועכשיו״.

MIT כטיפול ממוקד במיזופוניה

הטיפול בגישת Metacognitive Interpersonal Therapy (MIT) לא כיוון תחילה להפחתת הרעש או לשליטה בתגובה, אלא להבנה משותפת של דפוסי היחסים שמפעילים את המערכת.

בשלב הראשון נבנתה פורמולציה משותפת, דרך עבודה עם אפיזודות חיים קונקרטיות: מה קורה רגע לפני ההתפרצות, אילו מחשבות עולות, מהי החוויה הגופנית, ואיזו עמדה בינאישית מופעלת.

בהדרגה התבהר שמיזופוניה מופיעה בעיקר כאשר מרקו חווה עצמו ככפוי, מצטמצם או נדרש לוותר על רצונו. הרעש הפך לסמן של מצב פנימי: “אני שוב לא נספר”. כאן נכנסה עבודת המטה-קוגניציה – היכולת לזהות שהחוויה בהווה נצבעת על ידי סכמות עבר של אשמה, חוסר זכאות ופחד מנטישה.

שלב השינוי כלל שילוב של טכניקות חווייתיות, ניסויים התנהגותיים ועבודה ישירה על גבולות וצרכים. הצעד המשמעותי ביותר היה מימוש הרצון לגור לבד – בקשה שממנה מרקו נמנע שנים. עצם ההסכמה של הוריו ערערה את הסכמה המרכזית: “אם אבקש – אאבד את הקשר”. במקביל, חלה ירידה חדה בעוצמת המיזופוניה, במיוחד במצבים משפחתיים.

העבודה לא עסקה רק בהפחתת סימפטום, אלא בבניית עצמי חדש: עצמי שמזהה רצון, מבטא צורך, ומסוגל לשאת אי-נוחות בינאישית מבלי לקרוס לאשמה או לזעם. ככל שהיחסים הפכו פחות כפייתיים ויותר הדדיים, פחת הצורך של הגוף “לצעוק דרך האוזניים”.

לסיכום, המקרה של מרקו ממחיש מצוין איך מיזופוניה יכולה לשמש ביטוי סומטי-רגשי לקונפליקטים של התקשרות, שליטה ואוטונומיה, בעיקר אצל מטופלים עם דפוסי אישיות נמנעים-כפייתיים.

טיפול פסיכולוגי במיזופוניה שמתמקד בוויסות רגשי ועוררות או בהימנעות מחשיפה לרעש, עלול לפספס את ליבת הבעיה.

לעומת זאת, עבודה בינאישית-מטה-קוגניטיבית מאפשרת לא רק הקלה סימפטומטית, אלא שינוי מבני באופן בו הוא חווה את עצמו בתוך מערכת יחסים.

התרומה המרכזית של מקרה זה היא נקודת ראות אינטגרטיבית חשובה:

כל אדם עם מיזופוניה יודע שלא מדובר בהפרעת ויסות חושי גרידא, אלא בתגובה גופנית חריפה שיש לה לעיתים קרובות זיקה להתרחשות פסיכולוגית מורכבת בתוך מערכת יחסים.

ככזו, היא ניתנת לשינוי דרך עיבוד המשמעות, הגבולות והקשר.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית - עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

Natalini, E., Fioretti, A., Eibenstein, R., & Eibenstein, A. (2024). Metacognitive Interpersonal Therapy for Misophonia: A Single-Case Study. Brain sciences, 14(7), 717. https://doi.org/10.3390/brainsci14070717

MacBeth, A., & Dimaggio, G. (2025). Metacognitive interpersonal therapy. In B. Bach (Ed.), ICD-11 personality disorders: Assessment and treatment (pp. 426–444). Oxford University Press. https://doi.org/10.1093/9780191964343.003.0024

מחשבה על התקף חרדה היא אחד האירועים המשתקים ביותר שאני שומע מאנשים שחיים עם חרדת נהיגה.

לא הפחד מהחרדה הוא הבעיה, אלא התסריט שנבנה סביבה. 

הפחד האמיתי הוא לא מהתקף החרדה, אלא מהתרחיש בו הוא יגרום לי לשיתוק מאיים, לאובדן שליטה ולסיכון חיים.

אם תרצו לקרוא יותר על טיפול CBT בחרדת נהיגה, מוזמנים/ות למאמר הרחבה שלנו בנושא. 

מה באמת מאיים בהתקף חרדה בזמן נהיגה?

ננסה לעצור רגע ולדייק את השאלה:

מה מאיים במחשבה על התקף חרדה בזמן נהיגה – החרדה עצמה, או מה שנדמה שהיא עלולה לגרום?

התקף חרדה מעלה עוררות, דופק ודריכות, אבל הוא אינו פוגע ביכולת הנהיגה הבסיסית.

הוא לא משתק שרירים, לא מכבה קוגניציה, ולא גורם לאיבוד שליטה מוטורית.

בפועל, רוב האנשים שפוחדים שלא יוכלו להמשיך לנהוג, ממשיכים גם כשהחרדה גבוהה מאוד.

לא בזכות כוח רצון יוצא דופן, אלא משום שהחרדה עצמה אינה פוגעת ביכולת הנהיגה.

מה שכן מחמיר את החוויה הוא המאבק בחרדה תוך כדי נהיגה:

בדיקות גוף חוזרות, חיפוש סימנים רפואיים, ניסיון להוריד דופק בכוח, או לוודא שוב ושוב שהכול בסדר.

כלומר לא הקושי לנהוג הוא שמחזיק את החרדה, אלא הספק המתמשך האם אצליח.

הספק הרפואי בזמן התקף חרדה בנהיגה

בשלב הזה עולה אצל רבים ספק נוסף, מוכר ומובן לגמרי:

אולי זה לא התקף חרדה, אלא אירוע רפואי?

הספק הזה אינו טעות,  הוא חלק מהחוויה, במיוחד כשהתחושות גופניות חזקות ומפחידות.

לכן ההבחנה בין חרדה לבין מצב רפואי אכן חשובה, אבל לא באופן בו רוב האנשים מנסים לעשות אותה בזמן אמת, תוך כדי נהיגה:

• בהתקף חרדה, התסמינים מופיעים בפתאומיות, מגיעים לשיא במהירות, ונחלשים גם בלי התערבות רפואית. הם נוטים להתגבר ככל שמפנים אליהם יותר קשב: בדיקות גוף חוזרות, ניטור דופק, ניסיון להרגיע בכוח או לוודא שוב ושוב שהכול בסדר. למרות העוצמה, אין החמרה מצטברת לאורך זמן, ואין קריסה תפקודית.

• מצבים רפואיים חריגים, לעומת זאת, מתפתחים בדרך כלל אחרת: לא בגלים חדים אלא באופן עקבי יותר; לא כתלות במחשבה או בקשב; ולא בהקשר צר וספציפי כמו נהיגה בלבד.

מעבר לכך, חשוב לומר זאת בזהירות ובכבוד לחוויה -

רוב האנשים שחווים התקפי חרדה בזמן נהיגה כבר עברו בדיקות רפואיות, ולעיתים יותר מפעם אחת, והן נמצאו תקינות.

הקושי אינו נובע מחוסר ידע, אלא מקושי להישען על הידע הזה כשהגוף נכנס לדריכות.

במצב כזה, כמו בהתמודדות עם חרדת בריאות או OCD, ניסיון לחזור ולבדוק, לשחזר או להוכיח לעצמנו שהכול תקין לא באמת מרגיע.

הוא מעניק הקלה רגעית,  אבל בטווח הארוך מנציח את הספק ואת הצורך הקומפולסיבי לבדוק שוב.

 חלק מהמתמודדים עם חרדת נהיגה נמנעים לגמרי מנהיגה,  אבל רבים מהמטופלים שראינו מנסים למצוא את הדרך הכי פחות מאיימת כדי להמשיך ולנהוג. 

מי שממשיכים לנהוג מאמצים בד״כ התנהגויות ביטחון:

העבודה הטיפולית היא לא לשכנע שהכול בטוח, אלא להפסיק לנהל בירור רפואי תוך כדי נהיגה.

ברגע שהפאניקה לפתור את הבעיה נפסקת, הספק מתחיל להיחלש. 

אני נזכר ב-מ׳, מטופל שנהג לשיר עם עצמו כאשר פגש את סימני השאלה התזזיתיים האלה בנהיגה. זה עבד לו.

הפחד מהפחד

בשלב הזה מתברר שהבעיה אינה הנהיגה, ואפילו לא ההתקף עצמו.

מה שמחזיק את החרדה הוא הציפייה הדרוכה: החשש שהפחד יחזור, בזמן שאין ממנו יציאה.

יובל חווה התקף חרדה משמעותי אחד בזמן נהיגה. לא רצף של אירועים, לא החמרה הדרגתית — אירוע חד־פעמי. ההתקף חלף, הוא המשיך לנהוג, הגיע ליעד, ולא קרה דבר חריג. הגוף נרגע, היום נמשך כרגיל.

אבל מאז, משהו השתנה. לא במהלך הנהיגה, אלא לקראתה.

כל נסיעה מתחילה בדריכות מוקדמת: מחשבה על האפשרות שזה יקרה שוב. לא משום שזה קורה בפועל, אלא משום שזה קרה פעם אחת. כך נוצר פער ברור: בפועל אין התקפים חוזרים בזמן נהיגה, אבל לפני כל יציאה מהבית יש חרדה. הגוף מגיב לא לזיכרון של סכנה ממשית, אלא לאיום עתידי: מה אם זה יחזור, דווקא עכשיו, דווקא כאן.

בהקשר של נהיגה, זה הופך את ההיגיון על פניו. יובל כבר יודע, מניסיון ישיר, שהוא מסוגל להמשיך לנהוג גם כשהחרדה עולה. זה כבר הוכח בפועל. אבל הידיעה הזו לא מרגיעה, כי החרדה אינה ניזונה ממה שקרה - אלא ממה שעלול לקרות. מהאפשרות שהפעם זה יהיה אחרת.

זהו המעבר מהתקף חרדה לחרדה מהתקף.

האירוע עצמו הסתיים מזמן, אבל המערכת הפנימית של יובל מתארגנת סביב מניעת הישנותו. וכך, הנהיגה — שבעבר הייתה פעולה אוטומטית — הופכת למבחן מתמשך: האם אצליח לעבור גם את הנסיעה הזו בלי שהחרדה תופיע?

מרגע שהנהיגה נתפסת כמצב שבו “אסור” להרגיש חרדה, כל תחושה גופנית קטנה — דופק מעט מואץ, נשימה מודגשת — הופכת לאות אזהרה. לא מפני שהיא מסוכנת, אלא מפני שהיא מסמנת שאולי התרחיש המפחיד מתחיל שוב. כך הנהיגה מפסיקה להיות פעולה אוטומטית, והופכת למעקב מתמשך אחר הגוף ולניסיון לעבור את הדרך “בלי שיקרה כלום”.

זהו מנגנון הפחד מהפחד: לא חרדה שמופיעה ויורדת, אלא מאמץ מתמיד למנוע אותה מראש — מאמץ שהוא עצמו משמר את הבעיה.

הפחד מהפחד בזמן נהיגה הוא לא פחד מהתקף חרדה עצמו, אלא מהאפשרות שהוא יופיע שוב במקום ללא מוצא. 

מרגע שהנהיגה הופכת לזירה שבה אסור להרגיש חרדה, כל תחושה גופנית קטנה מתפרשת כאיום, והמערכת נכנסת לדריכות יתר.

טכניקות הרגעה יכולות להקל לרגע, אבל לבדן הן אינן מספיקות, ולעיתים אפילו משמרות את הבעיה, משום שהן מחזקות את המסר שהחרדה מסוכנת ודורשת טיפול מיידי.

העבודה היעילה מתבססת על עקרונות CBT וחשיפה מותאמת לנהיגה:

זיהוי דפוסי המעקב והבדיקה, הפחתת התנהגויות ביטחון, ותרגול נהיגה גם בנוכחות חרדה – לא לאחר שהיא נעלמת.

כך נבנה מחדש אמון בגוף וביכולת לנהוג גם כשלא מרגישים “בסדר”.

שימו לב, המטרה אינה נהיגה נטולת חרדה, אלא נהיגה שאינה מנוהלת על־ידי חרדה.

כשהפחד מהפחד נחלש, גם ההתקפים עצמם מאבדים מכוחם.

מהו הטיפול הכי טוב לחרדה מנהיגה? 

CBT, או טיפול קוגניטיבי תהנהגותי: 

זה קצר, מבוסס מחקר, עם עבודת צוות של המטפל והמטופל, עם שיעורי בית ועבודה בין הפגישות וזה בעיקר עובד.

מה עושים בטיפול?

• זיהוי דפוסי המעקב, הבדיקה וההימנעות.

• חשיפה מדורגת לנהיגה גם כשהחרדה נוכחת, ולא רק כשהיא נעלמת.

• חיזוק אמון ביכולת לנהוג גם כשלא מרגישים “בסדר”.

המטרה אינה להגיע לנהיגה נטולת חרדה, אלא לנהיגה שאינה מנוהלת על־ידי חרדה.

כאשר הפחד מהפחד נחלש, גם ההתקפים עצמם הופכים נדירים, קצרים ופחות מאיימים.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

Hinch, W. (2021). Ways to overcome your driving-related panic attacks. Priory. https://www.priorygroup.com/blog/ways-to-overcome-your-driving-related-panic-attacks

מדריך CBT-מעשי לחיזוק ביטחון בנהיגה בלילה

אנחנו פוגשים במכון טמיר הרבה נהגים, גברים ונשים כאחד, שמדווחים על פער מובהק בין הביטחון שלהם בנהיגה ביום לנהיגה בשעות החשיכה.

אצל חלקם זה מתבטא בחשש מתמשך, אצל אחרים במידה של בושה, וגם בהימנעות שמצטברת ועם הזמן. 

המטרה שלנו כאן היא לפרק את הפחד לגורמים ולבנות מחדש תחושת שליטה.

תוכן העניינים

1. למה נהיגה בלילה מרגישה מסוכנת יותר
   
   
2. מה קורה בגוף ובתודעה בזמן נהיגה בחשכה
   
   
3. הימנעות והתנהגויוית ביטחון שמחזקות את הפחד לנהוג בלילה
   
   
4. איך מטפלים בחרדת נהיגה בלילה עם CBT וחשיפה הדרגתית
   
   
5. טכניקות יעילות שמפחיתות דריכות-יתר על הכביש
   
   
6. הבדלים בין נהיגה ביום לנהיגה בלילה
   
   
7. שאלות נפוצות (FAQ)

למה נהיגה בלילה מרגישה מסוכנת יותר?

כשנוהגים בחושך, המוח עובד עם הרבה פחות מידע ויזואלי ממה שהוא מקבל בשעות היום.

במקום לראות תמונה מלאה וברורה, המוח משלים עצמאית פערים תפיסתיים, על בסיס הערכה וניסיון - ככל שהמידע חלקי יותר, תחושת הוודאות יורדת והדריכות עולה.

ההשפעה הזו מתחזקת בגלל כמה גורמים שכיחים:

• שדה ראייה מצומצם עם ניגודיות (קונטרסט) נמוכה, שמקשים להעריך מרחקים ומהירות של רכבים אחרים. 

• סנוור מאורות גבוהים של רכבים שבאים ממול, מה שיוצר רגעים קצרים של בלבול וחוסר אוריינטציה. 

• עייפות טבעית של שעות הערב שמפחיתה קשב וריכוז.

• עומס קוגניטיבי שנדרש כדי לפצות על החסרים בתמונה החזותית.

בסופו של יום, גם נהגים מיומנים חווים בלילה יותר מתח, עסוקים יותר בבדיקות מיותרות של הדרך והרבה פעמים מרגישיים פחות ביטחון על ההגה.

מה קורה בגוף ובתודעה בזמן נהיגה בחשכה?

בנהיגה בלילה הגוף נכנס לדריכות טבעית, אבל רבים מפרשים את התחושות הללו כאות לסכנה ממשית. הדופק שעולה מרגיש כמו “אני מאבד שליטה”, יובש בפה או רעד מתפרשים כ”התקף חרדה מתחיל”, ורגע של סנוור נדמה כ”אני לא רואה כלום, אני עלול לסטות”.

אלה תגובות גופניות רגילות למצבי עומס. הבעיה מתחילה כשמפרשים אותן כאיום. הפחד נובע מהמשמעות שהמוח מעניק לתחושה — לא מהתחושה עצמה.

הימנעות והתנהגויוית ביטחון שמחזקות את הפחד לנהוג בלילה

כשאדם מפסיק לנהוג עם רדת החשכה, החרדה אכן פוחתת לרגע - אבל זה בדיוק מה שמחזק את הדפוס.

כמו בכל הפרעות החרדה, המוח לומד שההימנעות עוזרת ובפעם הבאה החושך ירגיש מסוכן אף יותר. ככה זה. במקום להיחשף בהדרגה וללמוד צעד אחר צעד בלילה שהנהיגה אפשרית, נוצר מעגל שמקבע את הפחד.

עם הזמן מתפתחות גם התנהגויות ביטחון:

למשל, להקפיד לנסוע רק ברחובות מוארים, לבחור מסלול ארוך יותר אבל פחות מאיים, להיצמד למלווה שנותן תחושת שליטה, או אפילו לבטל לגמרי נסיעות ליליות.

יש מי שמוסיפים לזה מנגנוני פיצוי, כמו בדיקות חוזרות של הכביש, אחיזה חזקה מדי בהגה, האטה לא נחוצה. כל ההתנהגויות הללו מעניקות תחושת ניהול ושליטה אבל מה שהן עוזות הכי טוב זה לשמר את הדריכות.

במילים אחרות, הן פועלות בדיוק הפוך ממה שאנחנו מקווים:

אלה לא התנהגויות ששומרות עלינו, הן מונעות מהמוח ללמוד מידע חדש שמערער את הפחד.

התחום שלנו בחרדת נהיגה שייך לפסיכולוגיה של הלמידה -  התניה שנרכשה ועכשיו צריך להכחיד אותה. אבל במקום ללמוד שהחושך לא מסוכן כשלעצמו, החרדה נשארת יציבה, ולעיתים קרובות גם מתרחבת כדרכה למצבי נהיגה נוספים.

איך מטפלים בחרדת נהיגה בלילה עם CBT וחשיפה הדרגתית?

טיפול בחשיפה, חלק מרכזי בכל טיפול CBT בפוביה, מביא את הגוף ואת המערכת הקוגניטיבית להתוודעות מחודשת עם הנהיגה בחשכה.

ב-CBT אנחנו משתמשים ברעיון של חשיפה הדרגתית:

כניסה לרכב דומם, נסיעות קצרות, ואז התרחבות הדרגתית לתנאים פחות נוחים.

המטרה היא לא להעלים את התחושות, אלא לאפשר למוח ללמוד שאפשר לנהוג גם כשהדריכות עולה.

החוויה המצטברת של הצלחה, יחד עם הבנה של המטופל שהוא שולט בשינוי, מפרקים את האסוציאציה בין לילה לסכנה.

טכניקות יעילות שמפחיתות דריכות-יתר על הכביש

• נשימת 4 על 4 על 4, מייצבת את מערכת העצבים ומורידה את רמת הדריכות.

• מיקוד מבט קדימה מפחית עומס מהשוליים ומהפרטים המבלבלים סביב.

• תיוג התחושות בעזרת מיינדפולנס - “זה דופק מהיר, לא סכנה” - מחזיר פרופורציה ומפחית עיוותי חשיבה.

• תכנון מסלול מראש מפחית אי־ודאות, ועצירות רענון קצרות משקמות ריכוז ושומרות על נהיגה רגועה יותר.

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

Guariglia, C., Russo, S., Nori, R., Bonavita, A., & Piccardi, L. (2025). May reducing driving-related phobia recover developmental topographical disorientation? A case report. Applied Neuropsychology: Adult, 33(2), 588–600. https://doi.org/10.1080/23279095.2025.2462619 

איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA) פרסם לאחרונה 3 הנחיות קליניות חדשות לטיפול ב-PTSD ובטראומה מורכבת.

העדכון מציג שינוי כיוון, בו מתקיים מעבר מהתמקדות בתסמינים בלבד לעבר ראייה מערכתית של האדם, ההקשר והמורכבות המצטברת של פגיעות נפשיות.

מאז 2020 חווינו רצף של מצבי דחק גלובליים ומקומיים. בעולם דובר בעיקר על המגפה; בישראל נוספו 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת מאז.

המציאות הזו הגבירה את המודעות לכך שטראומה היא חוויה שכיחה הרבה יותר מכפי שנחשבה בעבר — ומכאן הצורך בהנחיות קליניות מקיפות יותר.

מה השתנה?

ההנחיות הקודמות מ-2017 נשענו על סקירה שיטתית יחידה. העדכון הנוכחי מבוסס על 15 סקירות שיטתיות, ומרחיב משמעותית את סוגי התוצאות הטיפוליות הנבחנות: לא רק הפחתת תסמיני PTSD, אלא גם שימוש בחומרים, ויסות רגשי, מחשבות אובדניות, ודיסוציאציה. זוהי תנועה מגישה ממוקדת-סימפטום לגישה שמנסה להבין את האדם כולו.

אחד החידושים הבולטים הוא ההעמקה בטראומה מורכבת. בניגוד לאירוע חד-פעמי כמו תאונת דרכים, טראומה מורכבת נוצרת מחשיפה מתמשכת לאירועים בין-אישיים קשים — לרוב לאורך הילדות. לפי ICD-11, PTSD מורכב כולל בנוסף לקריטריונים הקלאסיים של PTSD עוד שלושה ממדים: קשיי ויסות רגשי, דימוי עצמי שלילי וקשיים ביחסים בין-אישיים.

במרכז העבודה הטיפולית עומדת ההבנה שלרבים מהמטופלים לא היו בילדותם התנאים לבניית תחושת עצמי יציבה ומיומנויות ויסות. לכן, טיפול בטראומה מורכבת נוגע כמעט תמיד ביותר ממוקד אחד — רגש, זהות, קשרים ומשאבים לויסות.

מודל HISTORY: מסגרת עבודה למטפלים

הנחיות ה-APA מציגות את מודל HISTORY, שמרכז שבעה עקרונות מנחים לעבודה עם טראומה מורכבת. הדגש הוא על גישה הומניסטית, תכנון גמיש ורגיש להקשר, והבנה שהקשר הטיפולי הוא תשתית מרכזית ליציבות, ביטחון וריפוי.

המודל נועד להכווין מטפלים לתפיסה רחבה: טיפול בטראומה אינו רק הפחתת תסמינים, אלא גם בניית יכולת לשאת רגשות, לשקם דימוי עצמי וליצור קשרים בטוחים יותר — מטרות שמחייבות גמישות, קשב ודיוק קליני לאורך כל הדרך.

איך אנשים חכמים מקבלים נתונים שקריים כאמת? 

מחקר חדש מציע שהגורם החזק ביותר לאימוץ מידע כוזב אינו השקפה פוליטית, רמת השכלה או סגנון חשיבה, אלא תפיסה סימבולית של כוח וחולשה.

הרעיון הוא שאם מישהו הצליח לגרום לך לשנות דעה - הוא ניצח, אתה הפסדת. 

לכן, היצמדות לטענה שכולם טוענים שהיא שקר זה מחזקת את ההנחה שאתה לא זורם עם כולם, ולא שייך לעדר של אף אחד: ככל שהשקר יותר בוטה, כך מרשים יותר לעמוד מאחוריו. 

גורמים מוכרים לאימוץ פייק ניוז

השאלה למה אנשים תומכים במידע הנשען על דיס-אינפורמציה העסיקה חוקרים כבר שנים, ויש לנו תשובות די טובות.

לפי ד"ר רות מאיו, חוקרת באוניברסיטה העברית יש כמה סיבות לכך שבני אדם נוטים להאמין במידע כברירת מחדל:

• בקרה על אינפורמציה דורשת מאמץ מחשבתי. אם אנחנו עייפים, מוצפים, או לא מכירים את הנושא לעומק, קל יותר לקבל מה שמציגים לנו.

• גורם מרכזי נוסף הוא אי-אמון. כשהציבור לא סומך על מוסדות המדינה ועל התקשורת, הוא פונה לחפש מידע במקומות אחרים - בקבוצת השייכות, אצל אנשים שדומים לו, שחולקים את אותה תפיסת עולם. במצב כזה, גם מידע שגוי יכול להיקלט כאמין, כל עוד הוא מגיע מ"אחד משלנו".

• ויש עוד בעיה: שקרים הם יותר אטרקטיביים.-  יש בקשר משהו דרמטי, מפחיד, סנסציוני, בעוד שהאמת היא לרוב משעממת ואפרורית. הסבר מדעי יבש על בטיחות חיסונים לעולם לא יצליח להתחרות בכותרת כמו "חיסונים גורמים לאוטיזם". 

כל ההסברים האלה מניחים שאנשים רוצים לדעת את האמת - אבל הם פשוט טועים, מוטעים, או לא סומכים על המקורות הנכונים.

מחקר חדש שפורסם ב-Journal of Social Psychology מציע הסבר מכיוון חדש ודי מפתיע.

ככל שהשקר יותר בוטה, ככה זה יותר מרשים

החוקרים סקרו למעלה מ-5,500 אנשים בשמונה מדינות, ומצאו שהגורם החזק ביותר לאימוץ Fake news לא היה השקפה פוליטית, גם לא סגנון קוגניטיבי וגם לא רמת משכל. 

הגורם המכריע היה תפיסה סימבולית של כוח וחולשה.

במילים פשוטות, יש אנשים שרואים בכל ויכוח ציבורי מלחמה פסיכולוגית.

במצב כזה, המטרה אינה לברר מהי האמת, אלא להראות מי שולט.

דוגמא מקומית

דמיינו פוסט שמופץ ברשתות: "בג"ץ קיבל מיליונים מהאיחוד האירופי". 

זו טענה שמאוד קל לבדוק ולהפריך. 

אז איך זה שאנשים ממשיכים לשתף?

לפי המחקר, עבור חלק מהמשתתפים ההיגיון עובד כך:

• לשתף את הפוסט = להראות שאני לא נכנע לערוצי התקשורת המסורתיים, לאקדמיה, ל"אליטות".

• מישהו מפריך אותי = מצוין, הוא מגיב, הוא מתגונן, הוא חלש.

• אני נותר יציב בעמדתי = ניצחון. הוכחתי שאי אפשר לשלוט בי.

ככל שהטענה קלה יותר להפרכה, ההיצמדות אליה דווקא מעידה על יותר "עוצמה" - כי היא מראה עד כמה אתה מוכן ללכת.

למה בדיקות עובדות לא עובדות?

כאן נמצאת התובנה המטרידה באמת: אם מישהו תופס את המציאות כקרב סימבולי, אז כל הפרכה רק מחזקת אותו. העיתונאי שמתקן? הוא "נסער", הוא "מגיב", הוא הפסיד.

המחקר מצא גם קשר חזק בין תפיסה זו לבין עמדות סמכותניות - תמיכה בשלטון יד חזקה, אמונה שקבוצות מסוימות צריכות לשלוט באחרות.

אין פתרון קסם, אבל המחקר כן עוזר להבין שגם אם אתם משוכנעים מבפנים בתוקפו של מידע חדשותי, עצרו לרגע ונסו להבין האם אתם לא שרויים במצב תודעתי בו אתם מקבלים שקר כאמת, מבלי לתת לעובדות להפריע.

Stein, R., Rutchick, A. M., Sin, A. Y., & Jarrin Rueda, L. F. (2025). Symbolic show of strength: a predictor of risk perception and belief in misinformation. The Journal of Social Psychology, 1–27. https://doi.org/10.1080/00224545.2025.2541206

המכון למחקרי ביטחון לאומי. (2022, 20 בפברואר). למה אנחנו מאמינים לפייק ניוז? על המנגנונים הפסיכולוגיים שגורמים לנו להאמין בפייק ניוז וההתמודדות עם התופעה. https://www.inss.org.il/he/publication/למה-אנחנו-מאמינים-לפייק-ניוז-על-המנגנו/

עקשנות (Willfulness) ונכונות (Willingness) היא מיומנות עמידות במצוקה ב-DBT:

עקשנות - Willfulness - מתוארת מצב פנימי בו האדם נסגר אל מול המציאות: מאמץ לפתור בעיה שאין לה פתרון, דרישה לסיפוק מיידי שאינו אפשרי, או מאבק בשינוי שמתרחש ממילא. זהו דפוס שמגביר מצוקה ופוגע ביכולת לפעול באופן יעיל.

נכונות, Willingness, לעומת זאת, היא היכולת להתיישר עם מה שמתרחש כעת — גם אם אינו נוח. היא מבוססת על קשיבות לתודעה הנבונה, על מיקוד במה שעובד בפועל, ועל קבלה של רגשות כמו פגיעות, תסכול או קנאה בלי להיאבק בהם. זו בחירה לפעול באופן יעיל בתוך תנאי החיים, גם כשהם אינם מושלמים או לא הוגנים.

 עקשנות WILLFULNESS

עקשנות היא עמדה נפשית בה אנחנו מגבירים את המשבר, במקום להיות נכונים לקבל את הסיטואציה והרגשות שמתלווים אליה:

• להמשיך לנסות לפתור בעיה למרות שאין לה פתרון
  
  

• להתעקש על סיפוק מיידי למרות שאי אפשר לספקו כרגע.
  
  

• להתנגד באופן קיצוני לשינוי, למרות שהחיים עמוסי שינויים.
  
  

• לסרב לשאת חוסר שליטה - למרות שחוסר שליטה היא חלק מהכאב אליו אתה מתכחש בסיטואציה הנוכחית.
  
  

 נכונות Willingness

• להקשיב ל"תודעה הנבונה" (שילוב בין "תודעה רציונלית" לבין "תודעה רגשית")
  
  

• להתרכז רק במה שיעיל ועובד
  
  

• לאפשר לעולם ולחיים להיות ממש כפי שהם
  
  

• לקבל את הרגש הנוכחי - גם אם הוא לא נעים - עלבון, השפלה, תסכול, קנאה וחוסר אונים - יש עוד הרבה דוגמאות.
  
  

• לשחק "לפי הכללים" למרות שכרגע אינך מסכים איתם, הם אינם צודקים והם לא מוצאים חן בעיניך.

מה עוזר להתקדם לעבר מצב של נכונות?

1. קשיבות לכך שאתה נלחם במציאות.

2. לנשום עמוק או לתרגל PMR.

3. לתרגל "חצי חיוך"

4. לתרגל "ידיים נכונות" (פשוט להניח כפות ידיים פתוחות ורפויות על הברכיים).

5. לזכור את המטרות שלך לטווח ארוך, לא רק לרגע הבא.

הצעד הראשון הוא פשוט לשים לב כשמרגישים עקשנות. 

כאשר העקשנות מופיעה, אל תשפטו את עצמכם על כך (אל תשפטו גם את השיפוטיות…). 

במקום זאת, הפנו קשיבות למצב הפנימי ונסו לקבל רדיקלית שזוהי החוויה הנוכחית שלכם.

לאחר מכן, חשבו על נכונות כעל דרך לפתוח עצמכם לחוויה, ללמידה, לאפשרויות ולחיים בכלל.

ביטוי של גישה זו דרך הגוף יוכל לעזור להפוך את העקשנות לנכונות.

במילים אחרות, אם אתם מנסים לנקוט בגישה של נכונות, תנו לכך ביטוי בשפת הגוף שלכם.

למשל, קחו את היציבה העיקשת ביותר והפכו אותה לכזו המביעה נכונות. שחררו זרועות, הרפו אגרופים, פתחו את הידיים והחזיקו את כפות הידיים למעלה במנח פתוח.

הרפו את הפנים ובפרט את המצח, שחררו את הלסתות ונסו לשנות את הבעתכם לחצי חיוך (Linehan, 1993).

מחקרים הוכיחו שהבעת הפנים שולחת מסרים למוח שלנו לגבי הרגש אותו אנחנו מרגישים (Ekman and Davidson 1993).

אז אם אתם יכולים להעלות חצי חיוך, זה ממש יכול לעזור לכם לנקוט בגישה פתוחה יותר.

כלי נוסף שיכול לעזור לצמצם את העקשנות הוא שימוש בשפה של נכונות: 

כשאתם מרגישים עקשנות, שימו לב שאתם נוקטים בגישה של חוסר קבלה, סירוב, והכחשה: "לא!".  

ההפך, הוא לומר לעצמכם "כן!" במקום, וזה יכול לעזור לכם להפוך יותר נכונים (Linehan 1993b).

נסו לעצום עיניים, לקחת כמה נשימות עמוקות ולהשתמש בשפה נכונה כמו "אני יכול לעשות זאת"  "אני בסדר" "אני הולך לנסות".

זכרו כי עקשנות יכולה להופיע לעיתים קרובות במהלך החיים בסיטואציות שונות. ככל שנהיה מודעים לנוכחותה, כך נוכל לתרגל ולשנות אותה לנכונות מהר יותר.  

Linehan, M. M. (2015). DBT skills training manual (2nd ed.). Guilford Press.

הפרעות אכילה, בעיקר כאשר הן פורצות בגיל צעיר, מאתגרות הרבה מעבר לתזונה.

מדובר בשילוב של קושי רגשי, פסיכולוגי, גופני, משפחתי וחברתי, שפוגע באיזון בין גוף לנפש.

ההשלכות עלולות להיות חמורות ולהשפיע על הכל: התפתחות הגוף, הבריאות הפיזית, הביטחון העצמי; על מערכות יחסים, על הלימודים, על השגרה בבית ובחברה. 

נדבר כאן על אשפוז יום, אופציית ביניים בין פסיכותרפיה בקהילה לבין אשפוז פסיכיאטרי מלא. 

ההורים שואלים:  ״מה אשפוז עכשיו?״, אנחנו אנשים בריאים. 

וזה נכון, לרוב הסביבה בריאה, אבל דווקא נקודת ראות בריאה מקשה להסתכל על האמת בעיניים, להכיר בבעיה כפי שהיא, על חוסר האונים שבה, על הבושה והתסכול. 

גם מטפלים/ות טובים, שמתמקדים ב״מה היה השבוע?״, במקום בליבת הבעיה, סבורים שהכל עובד ומשאירים את המתבגר לבד, עם תחושה שהסביבה שוב לא מתקפת וזה משתחזר גם כאן בטיפול. 

האירוע הזה מחריף את בדידותן של חלק מהמתמודדות, בעיקר עם בולימיה, כי הציפייה שלה שאיכשהו ינחשו אותה היכן שאין מילים, גם תבהיר כמה דחופה הבעיה.  כך, היא מסתירה במיומנות לא מכוונת את האמת הקשה שמנהלת אותה, מאיינת גם את המרחב מתקווה להיראות. 

לפעמים ההורים, בעיקר במקרים של אנורקסיה, מחזקים את הפרפקציוניזם וצורכי השליטה של הבת, אלה שהביאו מלכתחילה את ההפרעה אל פתח ביתם. מתפתחת אשליה, שאפשר להשיב שליטה במצב של חוסר שליטה, באמצעות גיוס שליטה. בלי לשים לב, מתחזקת אצל הילדה הנחת העבודה הלא מודעת, לפיה אהבה והערכה תלויים בגוף שלה. 

טיפול יום נועד בדיוק למקרים האלו – כשיש צורך בליווי אינטנסיבי, אבל לא במסגרת של אשפוז מלא.

זהו מודל טיפולי שמאפשר למתבגר/ת להגיע למרכז טיפולי מקצועי לאורך היום, לקבל מענה רגשי, תזונתי ורפואי מקיף, ואז לחזור הביתה – לחיים, למשפחה, ולשגרה שמספקת יציבות.

הורים רבים שואלים את עצמם:

• האם טיפול פסיכולוגי רגיל מספיק?

• מתי נדרש משהו מעבר?

• האם טיפול יום הוא לא “קיצוני מדי”?

התשובה היא שטיפול יום הוא פעמים רבות בדיוק מה שדרוש: הוא לא גשר בין קושי לאשפוז, אלא מרחב טיפולי אמיתי – רציף, מכיל, ומקצועי – שמאפשר ריפוי מבלי לנתק את הילד או הילדה מהחיים עצמם.

בדף זה תמצאו את כל מה שצריך לדעת על טיפול יום להפרעות אכילה לנוער:

מה זה בדיוק?

למי זה מתאים?

אילו מסגרות קיימות בארץ?

איך ההורים משתלבים בתהליך?

 איך תזהו אם זו האופציה הנכונה למשפחה שלכם?

כשההורים יודעים לזהות סימנים, להבין תהליכים, ולקבל החלטות בצורה נבונה ובוגרת, הסיכוי שהמתבגר/ת שלכם יקבל את הטיפול שהוא צריך משתפר דרמטית.

מהם סוגי הטיפול למתבגרים עם הפרעת אכילה?

כשמזוהים סימנים שמעוררים דאגה  - חשוב לדעת שיש טיפולים פסיכולוגיים יעילים להפרעות אכילה, ושאתם כהורים יכולים להיות חלק חשוב מהפתרון:

• טיפול רגשי — פרטני, קבוצתי או משפחתי
  
  

  • טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) — ובפרט טיפול CBT-E, בניסיון לשנות מחשבות מעוותות על גוף ודימוי עצמי, ולשנות דפוסי התנהגות ואכילה.
    
    

  • טיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT) — במקרים של מצוקה רגשית, רגשות עזים או התנהגויות מסוכנות: מסייע בבניית כלים לוויסות רגשי, להפחתת חרדה, ויסות דחפים, וללמידת דרכי התמודדות בריאות.
    
    

  • טיפול קבוצתי — במקרים רבים נוער מגיב טוב לשמיעה על חוויות של אחרים, לתמיכה הדדית, להרגשה “לא לבד”, לשיתוף, לזהות שגם אחרים חווים קשיים דומים.
    
    

  • טיפול משפחתי — בגיל ההתבגרות חשוב להורים להיות חלק מהתהליך: כשהמשפחה שותפה לטיפול, ניתן לתמוך, להבין דינמיקות, לשנות סביבת אכילה, לתמוך רגשי — כך שהבית יהפוך מקום שמבין ומסייע, לא מקור לדחף או בושה.

• טיפול רב-מקצועי כולל תזונה, מעקב רפואי ותמיכה תזונתית - 
  לא תמיד “רק שיחה” תספיק — פעמים רבות צריך גם ליווי של דיאטנית, חינוך תזונתי, יצירת תכנית אכילה, מעקב על בריאות, ומודעות לגוף ולתזונה.
  
  

• תוכניות יומיות / טיפול “יום” (day-treatment / ambulatory-intensive) -
  עבור מתבגרים שזקוקים לטיפול אינטנסיבי יותר מטיפול פרטני רגיל, אך לא זקוקים (או לא מוכנים) לאשפוז מלא — קיימות מסגרות אמבולטוריות להפרעות אכילה, שבהן המטופל מגיע כמה פעמים בשבוע (או אפילו יומיום), משתתף בארוחות טיפוליות, קבוצות, טיפולים תזונתיים ופסיכולוגיים, ואז חוזר לבית ולשגרה. מסגרות כאלה יכולות לתת מענה טוב לשיקום הדרגתי תוך שמירה על שגרת חיים ככל האפשר.

מה זה טיפול יום / אמבולטורי-אינטנסיבי בהפרעות אכילה

• טיפול יום הוא מסגרת טיפולית שבה המתבגר מגיע למרכז טיפולי כמה פעמים בשבוע — או אפילו יומיום — אבל חוזר בערב לביתו. הוא לא נשאר ללון במוסד.
  
  
• במסגרת הזו המטופל מקבל מעטפת טיפולית מלאה: מעקב רפואי, בדיקות, ליווי תזונתי, טיפול נפשי (פרטני, קבוצתי או משפחתי), ולעיתים גם טיפול קבוצתי, תרפיות משלימות, ארוחות מודרכות. הצוות הוא רב-מקצועי: פסיכולוגים, דיאטניות, אנשי סיעוד, מטפלים פרא־רפואיים ועוד.
  
  
• היתרון הגדול: המטופל ממשיך לחיות בבית, ללמוד, להיות עם המשפחה והחברים — אבל זוכה לתמיכה טיפולית אינטנסיבית שמסייעת בשיקום הרגלי אכילה וביציאה ממצב הסיכון, בלי “לנתק” אותו מהחיים.
  
  

מתי טיפול יום הוא אופציה טובה במיוחד

המסלול מתאים כש:

• המצב מחייב יותר מ-טיפול פרטני שבועי — למשל כשיש דפוסי אכילה פוגעניים, קושי תזונתי, ירידה ברורה במשקל, פגיעה גופנית או פסיכולוגית — אך אין צורך באשפוז מלא.
  
  

• המתבגר יציב מספיק כדי לישון בבית, אבל זקוק להכוונה וליווי רציפי: גם תזונה, גם מעקב רפואי, גם טיפול נפשי.
  
  

• חשוב לכם לשמור על שגרת חיים כמה שניתן — לימודים, חברים, משפחה — ובו-בזמן לטפל בצורה מקצועית, הוליסטית, ותומכת.
  
  

• אתם רוצים טיפול כוללני — לא רק “שיחה”, אלא תזונה, טיפול פסיכולוגי, מעקב, קבוצות — בסביבה מטפלת ולא אקוטית.

מוסדות בארץ שמציעים טיפול יום בהפרעות אכילה

יש בישראל מספר מרכזים שהפעילו מסגרות אשפוז-יום / טיפול יום להפרעות אכילה עבור ילדים, מתבגרים ובוגרים. למשל:

• בית חולים שמיר – יחידה לילדים ונוער עם הפרעות אכילה, במסגרת אשפוז יום; המסלול מאפשר שמירה על לימודים ושגרה לצד טיפול.
  
  

• מרפאה לטיפול בהפרעות אכילה במוסד רמב״ם – שירות רב-מקצועי, כולל טיפול יום.
  
  

• מרכזים נוספים — גם לטיפול נוער וגם למבוגרים — שמציעים מסלול אמבולטורי-אינטנסיבי, לרוב עם צוות פסיכולוגי, תזונתי, סיעודי וחינוכי.

להלן רשימה חלקית:

תפקיד ההורים בתהליך - למה חשוב כל כך שהמשפחה תהיה שותפה?

• כשהמתבגר מגיע לטיפול יום — הבית, המשפחה, ארוחות בבית, האווירה בבית — כל זה הופך חלק מהתהליך הטיפולי. ההורים יכולים לתת תמיכה, יציבות, חום, מבט פתוח.
  
  

• חשוב להיות בקשר עם הצוות המטפל: להבין מה התוכנית, מה צריך לשמר בבית, איך להשתתף — כדי שהטיפול לא יישאר רק “במכון” אלא ישפיע גם ברחוב, בבית, בשגרה.
  
  

• טיפול יום מקל על המעבר לחיים רגילים: שילוב לימודים, חברים, משפחה — מה שאפשר למתבגר להרגיש לא “בחופזה”, אלא בתהליך הדרגתי, בריא, עם תמיכה.

איך לבחור מסגרת טיפול מתאימה להפרעת אכילה?

כשאתם פונים למרכז טיפולי בישראל — כדאי לשים לב למספר פרמטרים עיקריים, כדי להעריך אם המסגרת באמת מתאימה למתבגר/ת ולצרכיו:

• צוות רב-מקצועי - חשוב שהמרכז האשפוזי יפעיל אנשי מקצוע מכמה דיסיפלינות: פסיכולוגים/מטפלים נפשיים, דיאטניות קליניות, אנשי רפואה/סיעוד, ולעיתים גם פסיכיאטרים או מטפלים משלימים. כך אפשר לקבל מענה גם לטווח הנפשי, התזונתי והגופני - לא רק טיפול בשיחות.

• ליווי תזונתי ומעקב רפואי - הטיפול צריך לכלול תכנית תזונה ברורה, ארוחות מודרכות ומאורגנות, בדיקות ומעקב על ההשפעות הגופניות של ההפרעה (משקל, בריאות, התפתחות) ובמידת הצורך מעקב פסיכיאטרי שוטף שכולל ניסוי ותעיה לגבי התאמת טיפול תרופתי. בניגוד להפרעות אחרות, השילוב עם עבודת גוף הכרחי בטיפול בהפרעות אכילה. 

• התאמה אישית וגמישות טיפולית - המסגרת צריכה להציע תכנית מותאמת גיל, מצב גופני, צרכים רגשיים ומצב משפחתי;  כלומר: טיפול אינטגרטיבי, שמבין שהפרעת אכילה היא בעיה רבת פנים - גוף, נפש, סביבה ותרבות - ודורשת גישה מותאמת.

למה חשוב לבדוק את הדברים האלה?

• הפרעות אכילה זה תמיד סיפור מורכב. טיפול שטחי (למשל רק פסיכותרפיה) לעיתים לא מספיק.
  
  

• מסגרת רב־מקצועית, עם תזונה, טיפול פסיכולוגי, ליווי רפואי, תמיכה משפחתית — מגדילה את סיכויי ההחלמה, ומייעלת שיקום ושמירה על ההישגים לאורך זמן.
  
  

טיפול שמתאים לאדם, לגיל, למצב, ושומר על שגרה יחסית, מאפשר למתבגר/ת להרגיש פחות מנותק/ת, פחות חריג, מעורב יותר בתהליך ולא נתון בהפסקה של החיים.

חשוב לזכור שמתבגרים צורכים שפע של ידע, לגבי מצבם, הסיבות ברקע, ודרכי הטיפול. הכל זמין.

זה עשוי להיות יתרון שכאי למנף, כי נער/ה שמעורב בתהליך חווה שליטה גבוהה יותר בניהול ההפרעה ובתהליך השינוי. 

אפשר להבין ולהזדהות עם ההתנגדויות הפנימיות של הורים אל מול האפשרות של אשפוז יום לילד, ועוד עם הפרעות אכילה.

לצד זאת, הרבה פעמים אנחנו רואים מתבגרים שעוברים דרך טיפולית יוצאת דופן, סוג של קסם, שאינו כרוך רק בצוות ובכלים המקצועיים, אלא מעצם היציאה של הנער מהתפקיד הפסיכולוגי אליו הוא נשאב בקביעות בבית, התחושה שניתנת להם באמת ״הזדמנות שניה״ והרגשה שהעצמאות מפציעה בחייהם. 

חוויה אמיתית של אוטונומיה יכולה להתרחש לאורך זמן רק בתוך מסגרת בעלת גבולות ברורים, ואת זה מסגרת יום יודעת לתת מצוין. 

איתן טמיר, ראש המכון 

תשובות לשאלות חשובות על טיפול יום להפרעות אכילה אצל מתבגרים

איך יודעים אם צריך טיפול יום ולא אשפוז מלא?

טיפול יום (או מסלול אמבולטורי-אינטנסיבי) מתאים בעיקר למי שמצבו יציב יחסית מבחינה רפואית — אין סכנות חריפות מיידיות כמו תת־תזונה קיצונית, קצב ירידה מהיר מדי במשקל, סחרחורות והתעלפויות, בעיות קרדיו־וסקולריות קשות, או סיכון מיידי לבריאות. מצד שני, יש צורך ביותר מאשר טיפול פרטני שבועי בלבד — למשל: דפוסי אכילה לא סדירים, חשש לתחושת סכנה, צורך בליווי תזונתי וצוות רב-מקצועי, חוסר יכולת לייצר הרגלי אכילה יציבים לבד. כשמצב כזה קיים — טיפול יום מושך כגשר בין אשפוז מלא לטיפול “בקליניקה רגילה”.

מתי פסיכולוג פרטי צריך להמליץ להורים לפנות למסגרת מרפאתית (אשפוז-יום / טיפול-יום)?

אם יש ירידה משמעותית ומהירה במשקל, סימני תת-תזונה או חוסר יציבות רפואית — דופק נמוך, לחץ דם נמוך, חולשה, סחרחורות ועוד — חשוב להפנות למסגרת שמסוגלת לספק מעקב רפואי וטיפול אינטנסיבי. אם בשיחה או בטיפול הפרטני לא מצליחים לייצב הרגלי אכילה, יש דחייה חוזרת של ארוחות או חוסר יציבות באכילה — ומצב נפשי חמור (חרדה, דיכאון, התנהגויות כפייתיות) — כדאי לשקול אשפוז-יום. כשיש צורך בשיקום הוליסטי שכולל גוף, נפש, תזונה וסביבה תומכת (כולל המשפחה) — טיפול יום מהווה גשר חיוני בין טיפול קליניקה לפרטי לבין אשפוז מלא, מה שמאפשר התערבות מקצועית יציבה עם שמירה על שגרת חיים.

מה החשיבות של צוות רב-מקצועי בטיפול בהפרעות אכילה לנוער?

טיפול יום איכותי בהפרעות אכילה צריך להיות רב־מקצועי. כלומר: פסיכולוגים קליניים/פסיכותרפיסטים, דיאטניות קליניות, ו גם פסיכיאטרים, רופאים, עובדים סוציאליים ואחיות. המסגרות בישראל שמטפלות בהפרעות אכילה — כמו מרפאות נוער, בתי חולים ומרכזים ייעודיים — מדגישות את חשיבות הצוות הרב-תחומי ככזה שמטפל גם בפן הרגשי, גם בתזונה, גם במעקב רפואי.

הצוות הרב-מקצועי מבטיח שהטיפול  אינו רק שיחתי – אלא מעניק ליווי הולם גם במובן הגופני (תזונה, בריאות), וגם במובן הנפשי. יתרונות נוספים הם עבודת הצוות, סינרגיה של הניסיון במרפאה ועוד. 

האם טיפול יום מאפשר לשמור על שגרת לימודים, תחביבים וחברים?

כן. אחד היתרונות המרכזיים של טיפול יום זה שחוזרים הביתה בערב. הילד או הנער ממשיך לישון בבית, לשמור על שגרה ככל האפשר (לימודים, חברים, משפחה), מה שמקל על התמודדות רגשית, חוסך ניתוק מחיי היום־יום, ומפחית תחושת חריגות או בידוד.

זה חשוב במיוחד בגיל ההתבגרות, כאשר השייכות החברתית, הלימודים, החברים והחוגים – הם חלק מרכזי בתחושת זהות ויציבות.

מה קורה אם המתבגר לא מסכים להגיע לטיפול או לארוחות?

זו שאלה מורכבת - חשוב להבין שטיפול יום דורש מחויבות, ושחלק מרכזי מההצלחה הוא רצון ושיתוף של המתבגר/ת. כאשר עולה סירוב, דחייה של ארוחות או היעדרות מלאה, מזמינים לשיחה פתוחה, שתכלית בירור הסיבות (פחד, תחושת אשמה, חרדה, חוסר מוטיבציה), ולעיתים תמיכה נוספת - טיפול פרטני, התערבות משפחתית, מעקב תזונתי מדויק והצבת גבולות ברורים.

אם הדחיות הופכות לדפוס מתמשך, יש לבחון האם המסגרת מתאימה, כלומר האם רמת התמיכה מספקת, האם צריך להעלות לרמת טיפול אינטנסיבית יותר, או אולי לשלב טיפול משפחתי.

האם קיים במסגרת טיפול יום מעקב רפואי?

במסגרות של טיפול יום להפרעות אכילה קיים ליווי רפואי ותזונתי אינהרנטי, כחלק מהטיפול: דיאטניות קליניות, תכנון תזונתי, מעקב על בריאות פיזית ולעיתים גם בדיקות רפואיות במידת הצורך.

הפרעות אכילה עלולות לפגוע לא רק בנפש אלא גם בגוף - בתהליכי חילוף חומרים, הורמונים, גדילה, עצמות ועוד - מה שמחייב שהטיפול יכלול התייחסות פיזית.

באיזו מידה ההורים מעורבים בתהליך, באיזה אופן, ומה תפקידם בפועל?

מעורבות ההורים והמשפחה) חשובה ומהותית מאין כמוה בטיפול אצל מתבגרים, ובפרט בהפרעות אכילה. המסגרות משלבות טיפול משפחתי בהפרעות אכילה (FBT), הדרכת הורים, רכישת ידע פסיכו-חינוכי על תזונה בבית, על יצירת אווירה תומכת שיש בה שיתוף בתהליך - כל זה כדי להגביר את ההסתגלות, להבטיח סביבה ביתית תומכת, לחזק תחושת ביטחון, אחריות  וידע שמקנה בהירות.

ההורים יכולים לשמש “מגן רגשי”, להבטיח עקביות סביב ארוחות, להציע גב ותמיכה ולעזור בשמירה על ההחלטות הטיפוליות גם מחוץ למרכז.

מה קורה אחרי שהמתבגר מסיים טיפול יום?

בדרך כלל, מסלול טיפול יום הוא לא סוף הדרך — אלא סוג של מקפצה בטיפול שמאפשרת אחרי שהצעדים הראשונים נעשים (שיקום תזונתי, יצירת הרגלים, ייצוב רגשי). לאחר מכן עוברים לרוב לשלב של טיפול אמבולטורי/פרטני, מעקב קבוצתי, או טיפול תזונתי/פסיכולוגי לפי הצורך. המטרה היא שיקום הדרגתי ושמירה על יציבות.

במצבים של קושי מתמשך יתכן צורך במרחב טיפולי תומך יותר, או חזרה למעטפת אינטנסיבית. החשיבות היא להישאר עם מעקב, והורים/משפחה/צוות — כולם שותפים גם לאחר החזרה לשגרה.

אשפוז-יום / טיפול יום בארה״ב: PHP או IOP

• Partial Hospitalization Program (PHP)  - תכנית שבה המטופל לא נשאר ללינה במסגרת אשפוז מלא, אלא מגיע למרכז יום כמה פעמים בשבוע, במשך שעות ממושכות (למשל חצי-יום עד יום שלם). הוא חוזר הביתה בערב. התכנית כוללת טיפול רב-תחומי: פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, תזונה, ליווי רפואי, קבוצות, ארוחות מודרכות, מעקב תזונתי ועוד. אם בעבר בישראל ייחשבה לעיתים “חצי-אשפוז”, כיום זה מתורגם לרוב כ־“אשפוז-יום” או “טיפול יום אינטנסיבי”.

• Intensive Outpatient Program (IOP) / Day-treatment - גרסה פחות אינטנסיבית מ-PHP אך יותר תומכת ממפגש פסיכותרפי שבועי. המטופל מגיע למרכז טיפולי כמה פעמים בשבוע (למשל 2–4 פעמים), במשך מספר שעות בכל פעם, לקבלת טיפול פסיכולוגי, קבוצתי, תזונתי, ולעיתים ליווי רפואי. גם כאן — אין שהייה לילה במוסד. IOP או “טיפול יום” מאפשרים לשמור על שגרת חיים (לימודים, משפחה), תוך קבלה של טיפול מקצועי מדויק ומותאם.

אצלנו המושגים מתורגמים לביטויים כמו “אשפוז-יום”, “טיפול יום”, “מרכז יום”, “מסגרת יום”, “טיפול אינטנסיבי-אמבולטורי”.

 

מומחים מומלצים לטיפול בהפרעות אכילה

הכירו את המטפלים בקשיי אכילה במכון טמיר

מומחים לטיפול בבעיות אכילה - מכון טמיר

שירלי לייכנר

MSW

מכון טמיר בתל אביב

ד״ר עדית פרדו

Phd

תל אביב

רותם יערי

MSW

מכון טמיר בתל אביב

נועה רוזן

MSW

מכון טמיר אונליין

ענת ניר

MSW

מכון טמיר בתל אביב

ד״ר טובה בן צבי מרק

MSW

מכון טמיר בתל אביב

אסנת זילברמן

MSW

מכון טמיר בגבעתיים

מיכל שני

MSW

מכון טמיר בכפר סבא

מרגנית כרמי מדינה

MSW

מכון טמיר בכפר סבא

הילה בוצ’ן

MSW

מכון טמיר בנתניה

אדווה תובל

MSW

מכון טמיר אונליין

דרור זבולון

MSW

מכון טמיר בראשון

שירלי בכר- מערבי

MSW

מכון טמיר בנס ציונה

שרי פוגל

MSW

מכון טמיר בבאר שבע

עזר שפיר

MSW

מכון טמיר בחיפה

אביבית בנגוס כהן

MSW

מכון טמיר מודיעין

קארין רדי

MA

מכון טמיר בחיפה

דקלה סנדו ברששת

MSW

מכון טמיר בחיפה

לודה אזולאי

MSW

מכון טמיר בתל אביב

דגנית ג׳ורדין

MA

מכון טמיר בקריית אונו

דנה קליין

MSW

מכון טמיר ברמת גן

נדב דרדיק

MA

מכון טמיר בשרון

לירון יניב

MSW

מכון טמיר ברעננה

מירב רייף ממן

MSW

מכון טמיר באר יעקב

עינת סוקול

MSW

מכון טמיר רחובות

ד”ר קארן שוחט

MSW

מכון טמיר במודיעין

זהבה עתיר

MA

מכון טמיר בפתח תקווה

חניתה לאופר פישר

MSW

מכון טמיר ברמת גן

איתי רייף

MSW

מכון טמיר בהרצליה

כרמית דולב

MSW

מכון טמיר תל אביב

רותי לפידות

MA

מכון טמיר תל אביב

קרן שקד

MSW

מכון טמיר בחולון

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

   

 

מקורות:

Doweyko, R. B. (n.d.). What is the difference between PHP and IOP eating disorder treatment? Walden Behavioral Care.  https://www.waldenbehavioralcare.com/blog/what-is-the-difference-between-php-and-iop-eating-disorder-treatment/

ורגפט, י', טיפול דיאלקטי התנהגותי עבור מתבגרים הסובלים מהפרעות אכילה. העמותה הישראלית למניעה, טיפול ומחקר בהפרעות אכילה. מ-https://www.israelaed.com/dialectical-behavioral-therapy-for-adolescents-suffering-from-eating-disorders/

לצר, י' (2025, 4 בספטמבר). טיפול בהפרעות אכילה. בנפש בריאה, משרד הבריאות. https://www.benosh.org.il/mental-health-disorders/eating-disorders/treatment/

המרכז הרפואי ע"ש ברזילי. אדווה - טיפול יום להפרעות אכילה. https://www.bmc.gov.il/departments/eating-disorders-edva/

המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה.  יחידה לטיפול בהפרעות אכילה בילדים ונוער. https://www.soroka.health/departments/pediatric-psychiatry/eating-disorders-unit/

המרכז הרפואי זיו. (2022, 3 באפריל). טיפול יום להפרעות אכילה. https://www.gov.il/he/service/day-treatment-for-eating-disorders-ziv

האם קיים הבדל בין חרדת טיסות לקלסטרופוביה? 

למרות ששתי הפוביות חולקות מאפיינים משותפים, חרדה מטיסה מתייחסת לפחד ממצב הטיסה עצמו (כמו רעידות, חוסר שליטה, גובה, מחשבה מטרידה על תקלה קריטית), קלסטרופוביה היא פחד משהות במקום סגור בלי אפשרות לצאת ממנו.

אצל חלק מהאנשים הטיסה מפעילה את שניהם יחד.

נקודת החיבור המרכזית – שליטה ומרחב

בתוך תא סגור שמתנתק מהקרקע, שני סוגי פחד נפגשים:

• קלסטרופוביה: הפעלה של פחד ממקום סגור – ״אני כלוא ואין דרך לצאת״.
  
  

• חרדת טיסות: הפעלה של פחד מאובדן שליטה – ״אם משהו יקרה, אין לי מה לעשות״.

שני הצירים הללו מתקיימים בזמן שאנחנו במטוס: 

מרחב סגור + העדר שליטה. 

זה הופך את הסביבה לרגישה במיוחד עבור מי שממילא רגישים לצפיפות, למרחבים מוגבלים או לסימני סכנה.

איך הפוביה מורגשת בגוף?

שתי התופעות מבוססות על מנגנון חירום ביולוגי דומה, שמוכר כתגובת Fight–Flight, שמתעוררת גם כשאין סכנה ממשית:

• האצת דופק.

• נשימה מהירה.

• תחושת מחנק.

• רצון לדחוף את הדלת או לקום.

כאמור, בקלסטרופוביה הסימן הבולט הוא מצוקה סביב יציאה; בחרדה מטיסות – סביב גובה, רעידות או אובדן שליטה.

ההבדלים - מה הטריגרים שמפעילים את החרדה?

• קלסטרופוביה מופעלת גם כאשר אנו חווים חרדה לעלות במעלית, מכשיר MRI או חדר קטן.
  
  

• חרדת טיסות עשויה להופיע גם כשאין צפיפות, למשל בטיסה רגועה, בגלל פחד מנפילות או אסון.
  
  

מה אומר המחקר העדכני?

מחקרים התנהגותיים מראים שני סוגי החרדות מפעילים רשתות נוירולוגיות דומות במוח.

בעיקר האמיגדלה מערכת הסליאנס (Salience Network) -  רשת מוחית שאחראית לזהות במה צריך להתמקד עכשיו - מה “בולט”, מה דורש קשב מוגבר ומה מסמן סכנה או חשיבות.

אבל יש להן טריגרים שונים:

אנשים עם רגישות לקלסטרופוביה נוטים להגיב בעוצמה גבוהה יותר לטיסות, במיוחד בשלב הסגירה של הדלת ובתחילת ההמראה — שם מופיעים הן “אובדן יציאה” והן “אובדן שליטה”.

כיוון טיפולי

• חשיפה הדרגתית במסגרת CBT (אימון סגירת דלת, שהייה במרחבים סגורים, השתתפות בסימולציית טיסה).
  
  

• זיהוי מחשבות מדאיגות (״אם יקרה X לא אוכל לצאת״) והחלפתן בניסוחים ריאליים.
  
  

• אימון נשימה איטית ושמירה על יציבות פיזיולוגית בעת המפגש עם הטריגר.
  
  

• תרגול יציבות קשבית – לשים לב לגוף בלי להיבהל ממנו. כלומר להישאר עם הקשב במקום אחד גם כשהגוף או המחשבות מושכים אותך להתמקד באיום.

לסיכום,  בעוד שקלסטרופוביה מדגישה את המרחב, חרדת טיסה מדגישה את הסיכון הנתפס. הן יכולות להתקיים לבד או יחד. 

Fehribach, J. R., Toffolo, M. B. J., Cornelisz, I., van Klaveren, C., van Straten, A., van Gelder, J. L., & Donker, T. (2021). Virtual Reality Self-help Treatment for Aviophobia: Protocol for a Randomized Controlled Trial. JMIR research protocols, 10(4), e22008. https://doi.org/10.2196/22008

מהן הפרעות בארגון העצמי?

הפרעה בארגון העצמי (DSO או Disturbances of Self-Organization) מתארת דפוס מתמשך של פגיעה בוויסות רגשי, בתחושת הזהות וביחסים בין־אישיים, בעיקר עקב הפרעת טראומה מורכבת.

האדם מתמודד עם תנודות רגשיות חדות, תחושת עצמי לא יציבה וקושי ליצור אמון או קרבה. דפוסים אלו ממשיכים להפעיל את מערכת ההישרדות גם כאשר אין איום ממשי.

DSO משקפת שינוי מהותי בדרך בה החוויה הפנימית מאורגנת:

איך אני מרגיש, מי אני ואיך אני עומד בקשר עם אחרים.

בטראומה מתמשכת - לרוב בילדות או בתוך דינמיקה רעילה ופוגענית - המערכת הרגשית מתכווננת לדריכות, הזהות מתבססת על הישרדות, ומערכות היחסים נתפסות כבלתי בטוחות.

התוצאה היא תגובות שאינן תואמות את ההווה אלא את העבר: הצפה רגשית, קהות חושים, נטייה לניתוק או חזרה חוזרת לקשרים שמשחזרים את הפגיעה המקורית.

מחקר עדכני מראה ש־DSO הוא מרכיב מרכזי בטראומה מורכבת (CPTSD) וכי שיקום של ויסות רגשי, תחושת זהות ויחסים בטוחים מפחית משמעותית מצוקה נפשית ארוכת־טווח (Hyland et al., 2024).

Bachem, R., Levin, Y., Zerach, G., Cloitre, M., & Solomon, Z. (2021). The interpersonal implications of PTSD and complex PTSD: The role of disturbances in self-organization. Journal of Affective Disorders, 290, 149–156. https://doi.org/10.1016/j.jad.2021.04.075 

Hyland, P., Karatzias, T., Shevlin, M., & Cloitre, M. (2024). The network structure of ICD-11 complex PTSD across diverse trauma samples. Journal of Traumatic Stress, 37(1), 45–59. https://doi.org/10.1002/jts.23055