איך אנשים חכמים מקבלים נתונים שקריים כאמת? 

מחקר חדש מציע שהגורם החזק ביותר לאימוץ מידע כוזב אינו השקפה פוליטית, רמת השכלה או סגנון חשיבה, אלא תפיסה סימבולית של כוח וחולשה.

הרעיון הוא שאם מישהו הצליח לגרום לך לשנות דעה - הוא ניצח, אתה הפסדת. 

לכן, היצמדות לטענה שכולם טוענים שהיא שקר זה מחזקת את ההנחה שאתה לא זורם עם כולם, ולא שייך לעדר של אף אחד: ככל שהשקר יותר בוטה, כך מרשים יותר לעמוד מאחוריו. 

גורמים מוכרים לאימוץ פייק ניוז

השאלה למה אנשים תומכים במידע הנשען על דיס-אינפורמציה העסיקה חוקרים כבר שנים, ויש לנו תשובות די טובות.

לפי ד"ר רות מאיו, חוקרת באוניברסיטה העברית יש כמה סיבות לכך שבני אדם נוטים להאמין במידע כברירת מחדל:

• בקרה על אינפורמציה דורשת מאמץ מחשבתי. אם אנחנו עייפים, מוצפים, או לא מכירים את הנושא לעומק, קל יותר לקבל מה שמציגים לנו.

• גורם מרכזי נוסף הוא אי-אמון. כשהציבור לא סומך על מוסדות המדינה ועל התקשורת, הוא פונה לחפש מידע במקומות אחרים - בקבוצת השייכות, אצל אנשים שדומים לו, שחולקים את אותה תפיסת עולם. במצב כזה, גם מידע שגוי יכול להיקלט כאמין, כל עוד הוא מגיע מ"אחד משלנו".

• ויש עוד בעיה: שקרים הם יותר אטרקטיביים.-  יש בקשר משהו דרמטי, מפחיד, סנסציוני, בעוד שהאמת היא לרוב משעממת ואפרורית. הסבר מדעי יבש על בטיחות חיסונים לעולם לא יצליח להתחרות בכותרת כמו "חיסונים גורמים לאוטיזם". 

כל ההסברים האלה מניחים שאנשים רוצים לדעת את האמת - אבל הם פשוט טועים, מוטעים, או לא סומכים על המקורות הנכונים.

מחקר חדש שפורסם ב-Journal of Social Psychology מציע הסבר מכיוון חדש ודי מפתיע.

ככל שהשקר יותר בוטה, ככה זה יותר מרשים

החוקרים סקרו למעלה מ-5,500 אנשים בשמונה מדינות, ומצאו שהגורם החזק ביותר לאימוץ Fake news לא היה השקפה פוליטית, גם לא סגנון קוגניטיבי וגם לא רמת משכל. 

הגורם המכריע היה תפיסה סימבולית של כוח וחולשה.

במילים פשוטות, יש אנשים שרואים בכל ויכוח ציבורי מלחמה פסיכולוגית.

במצב כזה, המטרה אינה לברר מהי האמת, אלא להראות מי שולט.

דוגמא מקומית

דמיינו פוסט שמופץ ברשתות: "בג"ץ קיבל מיליונים מהאיחוד האירופי". 

זו טענה שמאוד קל לבדוק ולהפריך. 

אז איך זה שאנשים ממשיכים לשתף?

לפי המחקר, עבור חלק מהמשתתפים ההיגיון עובד כך:

• לשתף את הפוסט = להראות שאני לא נכנע לערוצי התקשורת המסורתיים, לאקדמיה, ל"אליטות".

• מישהו מפריך אותי = מצוין, הוא מגיב, הוא מתגונן, הוא חלש.

• אני נותר יציב בעמדתי = ניצחון. הוכחתי שאי אפשר לשלוט בי.

ככל שהטענה קלה יותר להפרכה, ההיצמדות אליה דווקא מעידה על יותר "עוצמה" - כי היא מראה עד כמה אתה מוכן ללכת.

למה בדיקות עובדות לא עובדות?

כאן נמצאת התובנה המטרידה באמת: אם מישהו תופס את המציאות כקרב סימבולי, אז כל הפרכה רק מחזקת אותו. העיתונאי שמתקן? הוא "נסער", הוא "מגיב", הוא הפסיד.

המחקר מצא גם קשר חזק בין תפיסה זו לבין עמדות סמכותניות - תמיכה בשלטון יד חזקה, אמונה שקבוצות מסוימות צריכות לשלוט באחרות.

אין פתרון קסם, אבל המחקר כן עוזר להבין שגם אם אתם משוכנעים מבפנים בתוקפו של מידע חדשותי, עצרו לרגע ונסו להבין האם אתם לא שרויים במצב תודעתי בו אתם מקבלים שקר כאמת, מבלי לתת לעובדות להפריע.

Stein, R., Rutchick, A. M., Sin, A. Y., & Jarrin Rueda, L. F. (2025). Symbolic show of strength: a predictor of risk perception and belief in misinformation. The Journal of Social Psychology, 1–27. https://doi.org/10.1080/00224545.2025.2541206

המכון למחקרי ביטחון לאומי. (2022, 20 בפברואר). למה אנחנו מאמינים לפייק ניוז? על המנגנונים הפסיכולוגיים שגורמים לנו להאמין בפייק ניוז וההתמודדות עם התופעה. https://www.inss.org.il/he/publication/למה-אנחנו-מאמינים-לפייק-ניוז-על-המנגנו/

עקשנות (Willfulness) ונכונות (Willingness) היא מיומנות עמידות במצוקה ב-DBT:

עקשנות - Willfulness - מתוארת מצב פנימי בו האדם נסגר אל מול המציאות: מאמץ לפתור בעיה שאין לה פתרון, דרישה לסיפוק מיידי שאינו אפשרי, או מאבק בשינוי שמתרחש ממילא. זהו דפוס שמגביר מצוקה ופוגע ביכולת לפעול באופן יעיל.

נכונות, Willingness, לעומת זאת, היא היכולת להתיישר עם מה שמתרחש כעת — גם אם אינו נוח. היא מבוססת על קשיבות לתודעה הנבונה, על מיקוד במה שעובד בפועל, ועל קבלה של רגשות כמו פגיעות, תסכול או קנאה בלי להיאבק בהם. זו בחירה לפעול באופן יעיל בתוך תנאי החיים, גם כשהם אינם מושלמים או לא הוגנים.

 עקשנות WILLFULNESS

עקשנות היא עמדה נפשית בה אנחנו מגבירים את המשבר, במקום להיות נכונים לקבל את הסיטואציה והרגשות שמתלווים אליה:

• להמשיך לנסות לפתור בעיה למרות שאין לה פתרון
  
  

• להתעקש על סיפוק מיידי למרות שאי אפשר לספקו כרגע.
  
  

• להתנגד באופן קיצוני לשינוי, למרות שהחיים עמוסי שינויים.
  
  

• לסרב לשאת חוסר שליטה - למרות שחוסר שליטה היא חלק מהכאב אליו אתה מתכחש בסיטואציה הנוכחית.
  
  

 נכונות Willingness

• להקשיב ל"תודעה הנבונה" (שילוב בין "תודעה רציונלית" לבין "תודעה רגשית")
  
  

• להתרכז רק במה שיעיל ועובד
  
  

• לאפשר לעולם ולחיים להיות ממש כפי שהם
  
  

• לקבל את הרגש הנוכחי - גם אם הוא לא נעים - עלבון, השפלה, תסכול, קנאה וחוסר אונים - יש עוד הרבה דוגמאות.
  
  

• לשחק "לפי הכללים" למרות שכרגע אינך מסכים איתם, הם אינם צודקים והם לא מוצאים חן בעיניך.

מה עוזר להתקדם לעבר מצב של נכונות?

1. קשיבות לכך שאתה נלחם במציאות.

2. לנשום עמוק או לתרגל PMR.

3. לתרגל "חצי חיוך"

4. לתרגל "ידיים נכונות" (פשוט להניח כפות ידיים פתוחות ורפויות על הברכיים).

5. לזכור את המטרות שלך לטווח ארוך, לא רק לרגע הבא.

הצעד הראשון הוא פשוט לשים לב כשמרגישים עקשנות. 

כאשר העקשנות מופיעה, אל תשפטו את עצמכם על כך (אל תשפטו גם את השיפוטיות…). 

במקום זאת, הפנו קשיבות למצב הפנימי ונסו לקבל רדיקלית שזוהי החוויה הנוכחית שלכם.

לאחר מכן, חשבו על נכונות כעל דרך לפתוח עצמכם לחוויה, ללמידה, לאפשרויות ולחיים בכלל.

ביטוי של גישה זו דרך הגוף יוכל לעזור להפוך את העקשנות לנכונות.

במילים אחרות, אם אתם מנסים לנקוט בגישה של נכונות, תנו לכך ביטוי בשפת הגוף שלכם.

למשל, קחו את היציבה העיקשת ביותר והפכו אותה לכזו המביעה נכונות. שחררו זרועות, הרפו אגרופים, פתחו את הידיים והחזיקו את כפות הידיים למעלה במנח פתוח.

הרפו את הפנים ובפרט את המצח, שחררו את הלסתות ונסו לשנות את הבעתכם לחצי חיוך (Linehan, 1993).

מחקרים הוכיחו שהבעת הפנים שולחת מסרים למוח שלנו לגבי הרגש אותו אנחנו מרגישים (Ekman and Davidson 1993).

אז אם אתם יכולים להעלות חצי חיוך, זה ממש יכול לעזור לכם לנקוט בגישה פתוחה יותר.

כלי נוסף שיכול לעזור לצמצם את העקשנות הוא שימוש בשפה של נכונות: 

כשאתם מרגישים עקשנות, שימו לב שאתם נוקטים בגישה של חוסר קבלה, סירוב, והכחשה: "לא!".  

ההפך, הוא לומר לעצמכם "כן!" במקום, וזה יכול לעזור לכם להפוך יותר נכונים (Linehan 1993b).

נסו לעצום עיניים, לקחת כמה נשימות עמוקות ולהשתמש בשפה נכונה כמו "אני יכול לעשות זאת"  "אני בסדר" "אני הולך לנסות".

זכרו כי עקשנות יכולה להופיע לעיתים קרובות במהלך החיים בסיטואציות שונות. ככל שנהיה מודעים לנוכחותה, כך נוכל לתרגל ולשנות אותה לנכונות מהר יותר.  

Linehan, M. M. (2015). DBT skills training manual (2nd ed.). Guilford Press.

הפרעות אכילה, בעיקר כאשר הן פורצות בגיל צעיר, מאתגרות הרבה מעבר לתזונה.

מדובר בשילוב של קושי רגשי, פסיכולוגי, גופני, משפחתי וחברתי, שפוגע באיזון בין גוף לנפש.

ההשלכות עלולות להיות חמורות ולהשפיע על הכל: התפתחות הגוף, הבריאות הפיזית, הביטחון העצמי; על מערכות יחסים, על הלימודים, על השגרה בבית ובחברה. 

נדבר כאן על אשפוז יום, אופציית ביניים בין פסיכותרפיה בקהילה לבין אשפוז פסיכיאטרי מלא. 

ההורים שואלים:  ״מה אשפוז עכשיו?״, אנחנו אנשים בריאים. 

וזה נכון, לרוב הסביבה בריאה, אבל דווקא נקודת ראות בריאה מקשה להסתכל על האמת בעיניים, להכיר בבעיה כפי שהיא, על חוסר האונים שבה, על הבושה והתסכול. 

גם מטפלים/ות טובים, שמתמקדים ב״מה היה השבוע?״, במקום בליבת הבעיה, סבורים שהכל עובד ומשאירים את המתבגר לבד, עם תחושה שהסביבה שוב לא מתקפת וזה משתחזר גם כאן בטיפול. 

האירוע הזה מחריף את בדידותן של חלק מהמתמודדות, בעיקר עם בולימיה, כי הציפייה שלה שאיכשהו ינחשו אותה היכן שאין מילים, גם תבהיר כמה דחופה הבעיה.  כך, היא מסתירה במיומנות לא מכוונת את האמת הקשה שמנהלת אותה, מאיינת גם את המרחב מתקווה להיראות. 

לפעמים ההורים, בעיקר במקרים של אנורקסיה, מחזקים את הפרפקציוניזם וצורכי השליטה של הבת, אלה שהביאו מלכתחילה את ההפרעה אל פתח ביתם. מתפתחת אשליה, שאפשר להשיב שליטה במצב של חוסר שליטה, באמצעות גיוס שליטה. בלי לשים לב, מתחזקת אצל הילדה הנחת העבודה הלא מודעת, לפיה אהבה והערכה תלויים בגוף שלה. 

טיפול יום נועד בדיוק למקרים האלו – כשיש צורך בליווי אינטנסיבי, אבל לא במסגרת של אשפוז מלא.

זהו מודל טיפולי שמאפשר למתבגר/ת להגיע למרכז טיפולי מקצועי לאורך היום, לקבל מענה רגשי, תזונתי ורפואי מקיף, ואז לחזור הביתה – לחיים, למשפחה, ולשגרה שמספקת יציבות.

הורים רבים שואלים את עצמם:

• האם טיפול פסיכולוגי רגיל מספיק?

• מתי נדרש משהו מעבר?

• האם טיפול יום הוא לא “קיצוני מדי”?

התשובה היא שטיפול יום הוא פעמים רבות בדיוק מה שדרוש: הוא לא גשר בין קושי לאשפוז, אלא מרחב טיפולי אמיתי – רציף, מכיל, ומקצועי – שמאפשר ריפוי מבלי לנתק את הילד או הילדה מהחיים עצמם.

בדף זה תמצאו את כל מה שצריך לדעת על טיפול יום להפרעות אכילה לנוער:

מה זה בדיוק?

למי זה מתאים?

אילו מסגרות קיימות בארץ?

איך ההורים משתלבים בתהליך?

 איך תזהו אם זו האופציה הנכונה למשפחה שלכם?

כשההורים יודעים לזהות סימנים, להבין תהליכים, ולקבל החלטות בצורה נבונה ובוגרת, הסיכוי שהמתבגר/ת שלכם יקבל את הטיפול שהוא צריך משתפר דרמטית.

מהם סוגי הטיפול למתבגרים עם הפרעת אכילה?

כשמזוהים סימנים שמעוררים דאגה  - חשוב לדעת שיש טיפולים פסיכולוגיים יעילים להפרעות אכילה, ושאתם כהורים יכולים להיות חלק חשוב מהפתרון:

• טיפול רגשי — פרטני, קבוצתי או משפחתי
  
  

  • טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) — ובפרט טיפול CBT-E, בניסיון לשנות מחשבות מעוותות על גוף ודימוי עצמי, ולשנות דפוסי התנהגות ואכילה.
    
    

  • טיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT) — במקרים של מצוקה רגשית, רגשות עזים או התנהגויות מסוכנות: מסייע בבניית כלים לוויסות רגשי, להפחתת חרדה, ויסות דחפים, וללמידת דרכי התמודדות בריאות.
    
    

  • טיפול קבוצתי — במקרים רבים נוער מגיב טוב לשמיעה על חוויות של אחרים, לתמיכה הדדית, להרגשה “לא לבד”, לשיתוף, לזהות שגם אחרים חווים קשיים דומים.
    
    

  • טיפול משפחתי — בגיל ההתבגרות חשוב להורים להיות חלק מהתהליך: כשהמשפחה שותפה לטיפול, ניתן לתמוך, להבין דינמיקות, לשנות סביבת אכילה, לתמוך רגשי — כך שהבית יהפוך מקום שמבין ומסייע, לא מקור לדחף או בושה.

• טיפול רב-מקצועי כולל תזונה, מעקב רפואי ותמיכה תזונתית - 
  לא תמיד “רק שיחה” תספיק — פעמים רבות צריך גם ליווי של דיאטנית, חינוך תזונתי, יצירת תכנית אכילה, מעקב על בריאות, ומודעות לגוף ולתזונה.
  
  

• תוכניות יומיות / טיפול “יום” (day-treatment / ambulatory-intensive) -
  עבור מתבגרים שזקוקים לטיפול אינטנסיבי יותר מטיפול פרטני רגיל, אך לא זקוקים (או לא מוכנים) לאשפוז מלא — קיימות מסגרות אמבולטוריות להפרעות אכילה, שבהן המטופל מגיע כמה פעמים בשבוע (או אפילו יומיום), משתתף בארוחות טיפוליות, קבוצות, טיפולים תזונתיים ופסיכולוגיים, ואז חוזר לבית ולשגרה. מסגרות כאלה יכולות לתת מענה טוב לשיקום הדרגתי תוך שמירה על שגרת חיים ככל האפשר.

מה זה טיפול יום / אמבולטורי-אינטנסיבי בהפרעות אכילה

• טיפול יום הוא מסגרת טיפולית שבה המתבגר מגיע למרכז טיפולי כמה פעמים בשבוע — או אפילו יומיום — אבל חוזר בערב לביתו. הוא לא נשאר ללון במוסד.
  
  
• במסגרת הזו המטופל מקבל מעטפת טיפולית מלאה: מעקב רפואי, בדיקות, ליווי תזונתי, טיפול נפשי (פרטני, קבוצתי או משפחתי), ולעיתים גם טיפול קבוצתי, תרפיות משלימות, ארוחות מודרכות. הצוות הוא רב-מקצועי: פסיכולוגים, דיאטניות, אנשי סיעוד, מטפלים פרא־רפואיים ועוד.
  
  
• היתרון הגדול: המטופל ממשיך לחיות בבית, ללמוד, להיות עם המשפחה והחברים — אבל זוכה לתמיכה טיפולית אינטנסיבית שמסייעת בשיקום הרגלי אכילה וביציאה ממצב הסיכון, בלי “לנתק” אותו מהחיים.
  
  

מתי טיפול יום הוא אופציה טובה במיוחד

המסלול מתאים כש:

• המצב מחייב יותר מ-טיפול פרטני שבועי — למשל כשיש דפוסי אכילה פוגעניים, קושי תזונתי, ירידה ברורה במשקל, פגיעה גופנית או פסיכולוגית — אך אין צורך באשפוז מלא.
  
  

• המתבגר יציב מספיק כדי לישון בבית, אבל זקוק להכוונה וליווי רציפי: גם תזונה, גם מעקב רפואי, גם טיפול נפשי.
  
  

• חשוב לכם לשמור על שגרת חיים כמה שניתן — לימודים, חברים, משפחה — ובו-בזמן לטפל בצורה מקצועית, הוליסטית, ותומכת.
  
  

• אתם רוצים טיפול כוללני — לא רק “שיחה”, אלא תזונה, טיפול פסיכולוגי, מעקב, קבוצות — בסביבה מטפלת ולא אקוטית.

מוסדות בארץ שמציעים טיפול יום בהפרעות אכילה

יש בישראל מספר מרכזים שהפעילו מסגרות אשפוז-יום / טיפול יום להפרעות אכילה עבור ילדים, מתבגרים ובוגרים. למשל:

• בית חולים שמיר – יחידה לילדים ונוער עם הפרעות אכילה, במסגרת אשפוז יום; המסלול מאפשר שמירה על לימודים ושגרה לצד טיפול.
  
  

• מרפאה לטיפול בהפרעות אכילה במוסד רמב״ם – שירות רב-מקצועי, כולל טיפול יום.
  
  

• מרכזים נוספים — גם לטיפול נוער וגם למבוגרים — שמציעים מסלול אמבולטורי-אינטנסיבי, לרוב עם צוות פסיכולוגי, תזונתי, סיעודי וחינוכי.

להלן רשימה חלקית:

תפקיד ההורים בתהליך - למה חשוב כל כך שהמשפחה תהיה שותפה?

• כשהמתבגר מגיע לטיפול יום — הבית, המשפחה, ארוחות בבית, האווירה בבית — כל זה הופך חלק מהתהליך הטיפולי. ההורים יכולים לתת תמיכה, יציבות, חום, מבט פתוח.
  
  

• חשוב להיות בקשר עם הצוות המטפל: להבין מה התוכנית, מה צריך לשמר בבית, איך להשתתף — כדי שהטיפול לא יישאר רק “במכון” אלא ישפיע גם ברחוב, בבית, בשגרה.
  
  

• טיפול יום מקל על המעבר לחיים רגילים: שילוב לימודים, חברים, משפחה — מה שאפשר למתבגר להרגיש לא “בחופזה”, אלא בתהליך הדרגתי, בריא, עם תמיכה.

איך לבחור מסגרת טיפול מתאימה להפרעת אכילה?

כשאתם פונים למרכז טיפולי בישראל — כדאי לשים לב למספר פרמטרים עיקריים, כדי להעריך אם המסגרת באמת מתאימה למתבגר/ת ולצרכיו:

• צוות רב-מקצועי - חשוב שהמרכז האשפוזי יפעיל אנשי מקצוע מכמה דיסיפלינות: פסיכולוגים/מטפלים נפשיים, דיאטניות קליניות, אנשי רפואה/סיעוד, ולעיתים גם פסיכיאטרים או מטפלים משלימים. כך אפשר לקבל מענה גם לטווח הנפשי, התזונתי והגופני - לא רק טיפול בשיחות.

• ליווי תזונתי ומעקב רפואי - הטיפול צריך לכלול תכנית תזונה ברורה, ארוחות מודרכות ומאורגנות, בדיקות ומעקב על ההשפעות הגופניות של ההפרעה (משקל, בריאות, התפתחות) ובמידת הצורך מעקב פסיכיאטרי שוטף שכולל ניסוי ותעיה לגבי התאמת טיפול תרופתי. בניגוד להפרעות אחרות, השילוב עם עבודת גוף הכרחי בטיפול בהפרעות אכילה. 

• התאמה אישית וגמישות טיפולית - המסגרת צריכה להציע תכנית מותאמת גיל, מצב גופני, צרכים רגשיים ומצב משפחתי;  כלומר: טיפול אינטגרטיבי, שמבין שהפרעת אכילה היא בעיה רבת פנים - גוף, נפש, סביבה ותרבות - ודורשת גישה מותאמת.

למה חשוב לבדוק את הדברים האלה?

• הפרעות אכילה זה תמיד סיפור מורכב. טיפול שטחי (למשל רק פסיכותרפיה) לעיתים לא מספיק.
  
  

• מסגרת רב־מקצועית, עם תזונה, טיפול פסיכולוגי, ליווי רפואי, תמיכה משפחתית — מגדילה את סיכויי ההחלמה, ומייעלת שיקום ושמירה על ההישגים לאורך זמן.
  
  

טיפול שמתאים לאדם, לגיל, למצב, ושומר על שגרה יחסית, מאפשר למתבגר/ת להרגיש פחות מנותק/ת, פחות חריג, מעורב יותר בתהליך ולא נתון בהפסקה של החיים.

חשוב לזכור שמתבגרים צורכים שפע של ידע, לגבי מצבם, הסיבות ברקע, ודרכי הטיפול. הכל זמין.

זה עשוי להיות יתרון שכאי למנף, כי נער/ה שמעורב בתהליך חווה שליטה גבוהה יותר בניהול ההפרעה ובתהליך השינוי. 

אפשר להבין ולהזדהות עם ההתנגדויות הפנימיות של הורים אל מול האפשרות של אשפוז יום לילד, ועוד עם הפרעות אכילה.

לצד זאת, הרבה פעמים אנחנו רואים מתבגרים שעוברים דרך טיפולית יוצאת דופן, סוג של קסם, שאינו כרוך רק בצוות ובכלים המקצועיים, אלא מעצם היציאה של הנער מהתפקיד הפסיכולוגי אליו הוא נשאב בקביעות בבית, התחושה שניתנת להם באמת ״הזדמנות שניה״ והרגשה שהעצמאות מפציעה בחייהם. 

חוויה אמיתית של אוטונומיה יכולה להתרחש לאורך זמן רק בתוך מסגרת בעלת גבולות ברורים, ואת זה מסגרת יום יודעת לתת מצוין. 

איתן טמיר, ראש המכון 

תשובות לשאלות חשובות על טיפול יום להפרעות אכילה אצל מתבגרים

איך יודעים אם צריך טיפול יום ולא אשפוז מלא?

טיפול יום (או מסלול אמבולטורי-אינטנסיבי) מתאים בעיקר למי שמצבו יציב יחסית מבחינה רפואית — אין סכנות חריפות מיידיות כמו תת־תזונה קיצונית, קצב ירידה מהיר מדי במשקל, סחרחורות והתעלפויות, בעיות קרדיו־וסקולריות קשות, או סיכון מיידי לבריאות. מצד שני, יש צורך ביותר מאשר טיפול פרטני שבועי בלבד — למשל: דפוסי אכילה לא סדירים, חשש לתחושת סכנה, צורך בליווי תזונתי וצוות רב-מקצועי, חוסר יכולת לייצר הרגלי אכילה יציבים לבד. כשמצב כזה קיים — טיפול יום מושך כגשר בין אשפוז מלא לטיפול “בקליניקה רגילה”.

מתי פסיכולוג פרטי צריך להמליץ להורים לפנות למסגרת מרפאתית (אשפוז-יום / טיפול-יום)?

אם יש ירידה משמעותית ומהירה במשקל, סימני תת-תזונה או חוסר יציבות רפואית — דופק נמוך, לחץ דם נמוך, חולשה, סחרחורות ועוד — חשוב להפנות למסגרת שמסוגלת לספק מעקב רפואי וטיפול אינטנסיבי. אם בשיחה או בטיפול הפרטני לא מצליחים לייצב הרגלי אכילה, יש דחייה חוזרת של ארוחות או חוסר יציבות באכילה — ומצב נפשי חמור (חרדה, דיכאון, התנהגויות כפייתיות) — כדאי לשקול אשפוז-יום. כשיש צורך בשיקום הוליסטי שכולל גוף, נפש, תזונה וסביבה תומכת (כולל המשפחה) — טיפול יום מהווה גשר חיוני בין טיפול קליניקה לפרטי לבין אשפוז מלא, מה שמאפשר התערבות מקצועית יציבה עם שמירה על שגרת חיים.

מה החשיבות של צוות רב-מקצועי בטיפול בהפרעות אכילה לנוער?

טיפול יום איכותי בהפרעות אכילה צריך להיות רב־מקצועי. כלומר: פסיכולוגים קליניים/פסיכותרפיסטים, דיאטניות קליניות, ו גם פסיכיאטרים, רופאים, עובדים סוציאליים ואחיות. המסגרות בישראל שמטפלות בהפרעות אכילה — כמו מרפאות נוער, בתי חולים ומרכזים ייעודיים — מדגישות את חשיבות הצוות הרב-תחומי ככזה שמטפל גם בפן הרגשי, גם בתזונה, גם במעקב רפואי.

הצוות הרב-מקצועי מבטיח שהטיפול  אינו רק שיחתי – אלא מעניק ליווי הולם גם במובן הגופני (תזונה, בריאות), וגם במובן הנפשי. יתרונות נוספים הם עבודת הצוות, סינרגיה של הניסיון במרפאה ועוד. 

האם טיפול יום מאפשר לשמור על שגרת לימודים, תחביבים וחברים?

כן. אחד היתרונות המרכזיים של טיפול יום זה שחוזרים הביתה בערב. הילד או הנער ממשיך לישון בבית, לשמור על שגרה ככל האפשר (לימודים, חברים, משפחה), מה שמקל על התמודדות רגשית, חוסך ניתוק מחיי היום־יום, ומפחית תחושת חריגות או בידוד.

זה חשוב במיוחד בגיל ההתבגרות, כאשר השייכות החברתית, הלימודים, החברים והחוגים – הם חלק מרכזי בתחושת זהות ויציבות.

מה קורה אם המתבגר לא מסכים להגיע לטיפול או לארוחות?

זו שאלה מורכבת - חשוב להבין שטיפול יום דורש מחויבות, ושחלק מרכזי מההצלחה הוא רצון ושיתוף של המתבגר/ת. כאשר עולה סירוב, דחייה של ארוחות או היעדרות מלאה, מזמינים לשיחה פתוחה, שתכלית בירור הסיבות (פחד, תחושת אשמה, חרדה, חוסר מוטיבציה), ולעיתים תמיכה נוספת - טיפול פרטני, התערבות משפחתית, מעקב תזונתי מדויק והצבת גבולות ברורים.

אם הדחיות הופכות לדפוס מתמשך, יש לבחון האם המסגרת מתאימה, כלומר האם רמת התמיכה מספקת, האם צריך להעלות לרמת טיפול אינטנסיבית יותר, או אולי לשלב טיפול משפחתי.

האם קיים במסגרת טיפול יום מעקב רפואי?

במסגרות של טיפול יום להפרעות אכילה קיים ליווי רפואי ותזונתי אינהרנטי, כחלק מהטיפול: דיאטניות קליניות, תכנון תזונתי, מעקב על בריאות פיזית ולעיתים גם בדיקות רפואיות במידת הצורך.

הפרעות אכילה עלולות לפגוע לא רק בנפש אלא גם בגוף - בתהליכי חילוף חומרים, הורמונים, גדילה, עצמות ועוד - מה שמחייב שהטיפול יכלול התייחסות פיזית.

באיזו מידה ההורים מעורבים בתהליך, באיזה אופן, ומה תפקידם בפועל?

מעורבות ההורים והמשפחה) חשובה ומהותית מאין כמוה בטיפול אצל מתבגרים, ובפרט בהפרעות אכילה. המסגרות משלבות טיפול משפחתי בהפרעות אכילה (FBT), הדרכת הורים, רכישת ידע פסיכו-חינוכי על תזונה בבית, על יצירת אווירה תומכת שיש בה שיתוף בתהליך - כל זה כדי להגביר את ההסתגלות, להבטיח סביבה ביתית תומכת, לחזק תחושת ביטחון, אחריות  וידע שמקנה בהירות.

ההורים יכולים לשמש “מגן רגשי”, להבטיח עקביות סביב ארוחות, להציע גב ותמיכה ולעזור בשמירה על ההחלטות הטיפוליות גם מחוץ למרכז.

מה קורה אחרי שהמתבגר מסיים טיפול יום?

בדרך כלל, מסלול טיפול יום הוא לא סוף הדרך — אלא סוג של מקפצה בטיפול שמאפשרת אחרי שהצעדים הראשונים נעשים (שיקום תזונתי, יצירת הרגלים, ייצוב רגשי). לאחר מכן עוברים לרוב לשלב של טיפול אמבולטורי/פרטני, מעקב קבוצתי, או טיפול תזונתי/פסיכולוגי לפי הצורך. המטרה היא שיקום הדרגתי ושמירה על יציבות.

במצבים של קושי מתמשך יתכן צורך במרחב טיפולי תומך יותר, או חזרה למעטפת אינטנסיבית. החשיבות היא להישאר עם מעקב, והורים/משפחה/צוות — כולם שותפים גם לאחר החזרה לשגרה.

אשפוז-יום / טיפול יום בארה״ב: PHP או IOP

• Partial Hospitalization Program (PHP)  - תכנית שבה המטופל לא נשאר ללינה במסגרת אשפוז מלא, אלא מגיע למרכז יום כמה פעמים בשבוע, במשך שעות ממושכות (למשל חצי-יום עד יום שלם). הוא חוזר הביתה בערב. התכנית כוללת טיפול רב-תחומי: פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, תזונה, ליווי רפואי, קבוצות, ארוחות מודרכות, מעקב תזונתי ועוד. אם בעבר בישראל ייחשבה לעיתים “חצי-אשפוז”, כיום זה מתורגם לרוב כ־“אשפוז-יום” או “טיפול יום אינטנסיבי”.

• Intensive Outpatient Program (IOP) / Day-treatment - גרסה פחות אינטנסיבית מ-PHP אך יותר תומכת ממפגש פסיכותרפי שבועי. המטופל מגיע למרכז טיפולי כמה פעמים בשבוע (למשל 2–4 פעמים), במשך מספר שעות בכל פעם, לקבלת טיפול פסיכולוגי, קבוצתי, תזונתי, ולעיתים ליווי רפואי. גם כאן — אין שהייה לילה במוסד. IOP או “טיפול יום” מאפשרים לשמור על שגרת חיים (לימודים, משפחה), תוך קבלה של טיפול מקצועי מדויק ומותאם.

אצלנו המושגים מתורגמים לביטויים כמו “אשפוז-יום”, “טיפול יום”, “מרכז יום”, “מסגרת יום”, “טיפול אינטנסיבי-אמבולטורי”.

 

מומחים מומלצים לטיפול בהפרעות אכילה

הכירו את המטפלים בקשיי אכילה במכון טמיר

מומחים לטיפול בבעיות אכילה - מכון טמיר

שירלי לייכנר

MSW

מכון טמיר בתל אביב

ד״ר עדית פרדו

Phd

תל אביב

רותם יערי

MSW

מכון טמיר בתל אביב

נועה רוזן

MSW

מכון טמיר אונליין

ענת ניר

MSW

מכון טמיר בתל אביב

ד״ר טובה בן צבי מרק

MSW

מכון טמיר בתל אביב

אסנת זילברמן

MSW

מכון טמיר בגבעתיים

מיכל שני

MSW

מכון טמיר בכפר סבא

מרגנית כרמי מדינה

MSW

מכון טמיר בכפר סבא

הילה בוצ’ן

MSW

מכון טמיר בנתניה

אדווה תובל

MSW

מכון טמיר אונליין

דרור זבולון

MSW

מכון טמיר בראשון

שירלי בכר- מערבי

MSW

מכון טמיר בנס ציונה

שרי פוגל

MSW

מכון טמיר בבאר שבע

עזר שפיר

MSW

מכון טמיר בחיפה

אביבית בנגוס כהן

MSW

מכון טמיר מודיעין

קארין רדי

MA

מכון טמיר בחיפה

דקלה סנדו ברששת

MSW

מכון טמיר בחיפה

לודה אזולאי

MSW

מכון טמיר בתל אביב

דגנית ג׳ורדין

MA

מכון טמיר בקריית אונו

דנה קליין

MSW

מכון טמיר ברמת גן

נדב דרדיק

MA

מכון טמיר בשרון

לירון יניב

MSW

מכון טמיר ברעננה

מירב רייף ממן

MSW

מכון טמיר באר יעקב

עינת סוקול

MSW

מכון טמיר רחובות

ד”ר קארן שוחט

MSW

מכון טמיר במודיעין

זהבה עתיר

MA

מכון טמיר בפתח תקווה

חניתה לאופר פישר

MSW

מכון טמיר ברמת גן

איתי רייף

MSW

מכון טמיר בהרצליה

כרמית דולב

MSW

מכון טמיר תל אביב

רותי לפידות

MA

מכון טמיר תל אביב

קרן שקד

MSW

מכון טמיר בחולון

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

   

 

מקורות:

Doweyko, R. B. (n.d.). What is the difference between PHP and IOP eating disorder treatment? Walden Behavioral Care.  https://www.waldenbehavioralcare.com/blog/what-is-the-difference-between-php-and-iop-eating-disorder-treatment/

ורגפט, י', טיפול דיאלקטי התנהגותי עבור מתבגרים הסובלים מהפרעות אכילה. העמותה הישראלית למניעה, טיפול ומחקר בהפרעות אכילה. מ-https://www.israelaed.com/dialectical-behavioral-therapy-for-adolescents-suffering-from-eating-disorders/

לצר, י' (2025, 4 בספטמבר). טיפול בהפרעות אכילה. בנפש בריאה, משרד הבריאות. https://www.benosh.org.il/mental-health-disorders/eating-disorders/treatment/

המרכז הרפואי ע"ש ברזילי. אדווה - טיפול יום להפרעות אכילה. https://www.bmc.gov.il/departments/eating-disorders-edva/

המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה.  יחידה לטיפול בהפרעות אכילה בילדים ונוער. https://www.soroka.health/departments/pediatric-psychiatry/eating-disorders-unit/

המרכז הרפואי זיו. (2022, 3 באפריל). טיפול יום להפרעות אכילה. https://www.gov.il/he/service/day-treatment-for-eating-disorders-ziv

האם קיים הבדל בין חרדת טיסות לקלסטרופוביה? 

למרות ששתי הפוביות חולקות מאפיינים משותפים, חרדה מטיסה מתייחסת לפחד ממצב הטיסה עצמו (כמו רעידות, חוסר שליטה, גובה, מחשבה מטרידה על תקלה קריטית), קלסטרופוביה היא פחד משהות במקום סגור בלי אפשרות לצאת ממנו.

אצל חלק מהאנשים הטיסה מפעילה את שניהם יחד.

נקודת החיבור המרכזית – שליטה ומרחב

בתוך תא סגור שמתנתק מהקרקע, שני סוגי פחד נפגשים:

• קלסטרופוביה: הפעלה של פחד ממקום סגור – ״אני כלוא ואין דרך לצאת״.
  
  

• חרדת טיסות: הפעלה של פחד מאובדן שליטה – ״אם משהו יקרה, אין לי מה לעשות״.

שני הצירים הללו מתקיימים בזמן שאנחנו במטוס: 

מרחב סגור + העדר שליטה. 

זה הופך את הסביבה לרגישה במיוחד עבור מי שממילא רגישים לצפיפות, למרחבים מוגבלים או לסימני סכנה.

איך הפוביה מורגשת בגוף?

שתי התופעות מבוססות על מנגנון חירום ביולוגי דומה, שמוכר כתגובת Fight–Flight, שמתעוררת גם כשאין סכנה ממשית:

• האצת דופק.

• נשימה מהירה.

• תחושת מחנק.

• רצון לדחוף את הדלת או לקום.

כאמור, בקלסטרופוביה הסימן הבולט הוא מצוקה סביב יציאה; בחרדה מטיסות – סביב גובה, רעידות או אובדן שליטה.

ההבדלים - מה הטריגרים שמפעילים את החרדה?

• קלסטרופוביה מופעלת גם כאשר אנו חווים חרדה לעלות במעלית, מכשיר MRI או חדר קטן.
  
  

• חרדת טיסות עשויה להופיע גם כשאין צפיפות, למשל בטיסה רגועה, בגלל פחד מנפילות או אסון.
  
  

מה אומר המחקר העדכני?

מחקרים התנהגותיים מראים שני סוגי החרדות מפעילים רשתות נוירולוגיות דומות במוח.

בעיקר האמיגדלה מערכת הסליאנס (Salience Network) -  רשת מוחית שאחראית לזהות במה צריך להתמקד עכשיו - מה “בולט”, מה דורש קשב מוגבר ומה מסמן סכנה או חשיבות.

אבל יש להן טריגרים שונים:

אנשים עם רגישות לקלסטרופוביה נוטים להגיב בעוצמה גבוהה יותר לטיסות, במיוחד בשלב הסגירה של הדלת ובתחילת ההמראה — שם מופיעים הן “אובדן יציאה” והן “אובדן שליטה”.

כיוון טיפולי

• חשיפה הדרגתית במסגרת CBT (אימון סגירת דלת, שהייה במרחבים סגורים, השתתפות בסימולציית טיסה).
  
  

• זיהוי מחשבות מדאיגות (״אם יקרה X לא אוכל לצאת״) והחלפתן בניסוחים ריאליים.
  
  

• אימון נשימה איטית ושמירה על יציבות פיזיולוגית בעת המפגש עם הטריגר.
  
  

• תרגול יציבות קשבית – לשים לב לגוף בלי להיבהל ממנו. כלומר להישאר עם הקשב במקום אחד גם כשהגוף או המחשבות מושכים אותך להתמקד באיום.

לסיכום,  בעוד שקלסטרופוביה מדגישה את המרחב, חרדת טיסה מדגישה את הסיכון הנתפס. הן יכולות להתקיים לבד או יחד. 

Fehribach, J. R., Toffolo, M. B. J., Cornelisz, I., van Klaveren, C., van Straten, A., van Gelder, J. L., & Donker, T. (2021). Virtual Reality Self-help Treatment for Aviophobia: Protocol for a Randomized Controlled Trial. JMIR research protocols, 10(4), e22008. https://doi.org/10.2196/22008

מהן הפרעות בארגון העצמי?

הפרעה בארגון העצמי (DSO או Disturbances of Self-Organization) מתארת דפוס מתמשך של פגיעה בוויסות רגשי, בתחושת הזהות וביחסים בין־אישיים, בעיקר עקב הפרעת טראומה מורכבת.

האדם מתמודד עם תנודות רגשיות חדות, תחושת עצמי לא יציבה וקושי ליצור אמון או קרבה. דפוסים אלו ממשיכים להפעיל את מערכת ההישרדות גם כאשר אין איום ממשי.

DSO משקפת שינוי מהותי בדרך בה החוויה הפנימית מאורגנת:

איך אני מרגיש, מי אני ואיך אני עומד בקשר עם אחרים.

בטראומה מתמשכת - לרוב בילדות או בתוך דינמיקה רעילה ופוגענית - המערכת הרגשית מתכווננת לדריכות, הזהות מתבססת על הישרדות, ומערכות היחסים נתפסות כבלתי בטוחות.

התוצאה היא תגובות שאינן תואמות את ההווה אלא את העבר: הצפה רגשית, קהות חושים, נטייה לניתוק או חזרה חוזרת לקשרים שמשחזרים את הפגיעה המקורית.

מחקר עדכני מראה ש־DSO הוא מרכיב מרכזי בטראומה מורכבת (CPTSD) וכי שיקום של ויסות רגשי, תחושת זהות ויחסים בטוחים מפחית משמעותית מצוקה נפשית ארוכת־טווח (Hyland et al., 2024).

Bachem, R., Levin, Y., Zerach, G., Cloitre, M., & Solomon, Z. (2021). The interpersonal implications of PTSD and complex PTSD: The role of disturbances in self-organization. Journal of Affective Disorders, 290, 149–156. https://doi.org/10.1016/j.jad.2021.04.075 

Hyland, P., Karatzias, T., Shevlin, M., & Cloitre, M. (2024). The network structure of ICD-11 complex PTSD across diverse trauma samples. Journal of Traumatic Stress, 37(1), 45–59. https://doi.org/10.1002/jts.23055

מה ההבדל בין דרמטילומניה לדרמטופגיה?

דרמטילומניה (Excoriation Disorder) היא התנהגות חזרתית של פציעת העור באמצעות גירוד, קילוף או חיטוט. הדפוס יוצר הפחתת מתח רגעית, דריכות פנימית ולמעגל כפייתי שמוביל לפציעות ממשיות. זהו ביטוי רשמי ב-DSM-5 תחת קבוצת ה-OCRDs.

דרמטופגיה (Dermatophagia), לעומת זאת, אינה מוגדרת כהפרעה נפרדת ב-DSM-5. מדובר בהרגל של נגיסה או לעיסה של העור - לרוב סביב אצבעות, ציפורניים או פנים היד - שלעיתים מופיעה כחלק מ-Body-Focused Repetitive Behaviors, או BFRB's. ההתנהגות כאן מכוונת ללעיסה, לא לפציעה אקטיבית של העור באמצעות חיטוט.

ההבחנה העיקרית: 

• דרמטילומניה: פציעה מכוונת של העור (חיטוט/קילוף).

• Dermatophagia: נגיסה ו"לעיסה" של העור, לעיתים ללא פציעה עמוקה.

שני הדפוסים יכולים להופיע סביב מתח, עוררות-יתר או שגרות / טקסי הרגעה, אבל מנגנון הפעולה שונה, וכך גם הפרופיל הקליני.

Sharquie, K. E., & Younis, M. S. (2022). Dermatophagia: A case series from a dermatology clinic. Our Dermatology Online, 13(4), 417–421.

Cohen, P. R. (2022). Skin biter: Dermatodaxia revisited. Cureus, 14(2), e22289.

Moritz, S., Rufer, M., & Schmotz, S. (2020). Recovery from pathological skin picking and dermatodaxia using a revised decoupling protocol. Journal of Cosmetic Dermatology, 19(12), 3038–3040.

אילו חוזקות ויתרונות יש למבוגרים עם ADHD?

מחקרים עדכניים מראים כי לצד הקשיים, מבוגרים עם ADHD מדווחים גם על חוזקות ייחודיות - אנרגיה גבוהה ויכולת להיפר-פוקוס (מיקוד יתר), חשיבה יצירתית ובלתי שגרתית, סקרנות מתמדת, חתירה ללמידה ועמידות רגשית הנובעת מהתמודדות מתמשכת.

יתרונות בולטים אצל מבוגרים עם ADHD

אנרגיה גבוהה ויכולת היפרפוקוס

מבוגרים עם הפרעת קשב תיארו במחקר חדש אנרגיה גופנית ונפשית גבוהה מהרגיל - תכונה שיכולה להפוך ליתרון מובהק בסביבות הדורשות עשייה מתמשכת, יצירתיות או תגובה מהירה.

במקרים רבים האנרגיה הזו מלווה ביכולת למיקוד יתר:

ריכוז אינטנסיבי במשימה שמעניינת במיוחד, המאפשר ביצוע עמוק ומדויק. עם זאת, החוקרים מדגישים שהאפקט החיובי ניכר רק כאשר הפוקוס מופנה למטרות מועילות או תחומי עניין משמעותיים.

מונחים נוירולוגיים, מדובר במנגנון של ויסות קשב משתנה, הנשען על רגישות גבוהה לגירויים ולתגמול.

חשיבה יצירתית ובלתי שגרתית

הנבדקים באותו מחקר תיארו את עצמם כפתוחים, גמישים ויצירתיים - בעלי “מוח לא שגרתי”.

תפיסת עולם זו, שבה הנטייה לסטות מהמסלול הרגיל מאפשרת פתרונות חדשים, קשורה להבדלים מבניים בתפקודי מוח קדמיים (Prefrontal Cortex) ובמערכת הדופמינרגית.

מחקרים קודמים (White & Shah, 2021) הצביעו על מתאם בין ADHD לבין עלייה ביכולת ליצירת קשרים אסוציאטיביים לא צפויים, החשובים לחשיבה חדשנית. גם תכונות כמו ספונטניות וחוש הומור נחשבו חלק מהמרכיב היצירתי.

סקרנות, חיפוש גירויים וחתירה ללמידה

מבוגרים עם ADHD תיארו דחף פנימי לחקור, להתנסות ולהעמיק בנושאים חדשים — מאפיין המכונה לעיתים “היפר-סקרנות”.

הדחף הזה עשוי להתפתח מתוך מערכת תגמול רגישה לגירוי חדש (novelty-seeking), והוא יכול להניע למידה מתמדת ויכולת הסתגלות למצבים משתנים.

ברמה האבולוציונית, תכונה זו עשויה לשקף יתרון הישרדותי — נטייה ליזום, לסכן ולחפש מידע חדש — שבמאה ה־21 מתורגמת ליכולת יזמות, חשיבה בין-תחומית ורב-עניין מקצועי.

עמידות, אמפתיה וצמיחה אישית

רבים מהמשתתפים תיארו תהליך התבגרות שבו ההתמודדות עם האתגרים של ADHD הפכה למקור חוזק.

הם דיווחו על יכולת התאוששות ממשברים, פיתוח אמפתיה כלפי אחרים, ותחושת משמעות הנובעת מהבנה עצמית עמוקה יותר.

במקרים מסוימים, האבחון עצמו סימן נקודת מפנה — אפשרות לנוח עם ההכרה ש“כך המוח שלי עובד”, ולהפחית תחושת אשמה או כישלון.

חוקרים אחרים (Fedele et al., 2023) מצאו שתהליכים אלו תורמים לשיפור הערכה עצמית ולפיתוח קבלה עצמית — מרכיב מרכזי גם בגישות טיפוליות מבוססות קבלה (כמו DBT ו-ACT).

המחקר מ-2025 מדגיש שראייה מאוזנת של הפרעת קשב אינה מבטלת את הקשיים — אך מציעה פרספקטיבה שלמה יותר:

• היכן שיש פיזור קשב, יש גם סקרנות.

• היכן שיש אימפולסיביות, יש גם יצירתיות.

• היכן שיש מאבק מתמשך, נוצרת לעיתים עמידות.

ההבנה הזו מאפשרת טיפול שמבוסס לא רק על מילוי חסרים, אלא גם על פיתוח חוזקות, ומקדמת גישה פחות שיפוטית להפרעת קשב בבגרות.

Nordby, E. S., Guribye, F., Nordgreen, T., & Lundervold, A. J. (2025). Silver linings of ADHD: A thematic analysis of adults’ positive experiences with living with ADHD. BMJ Open, 15(11), e098732. https://doi.org/10.1136/bmjopen-2025-098732

White, H. A., & Shah, P. (2021). Creative cognition in adults with attention-deficit/hyperactivity disorder: The roles of executive functioning and motivation. Personality and Individual Differences, 172, 110589. https://doi.org/10.1016/j.paid.2020.110589

Fedele, D. A., et al. (2023). Self-compassion, resilience, and mental well-being in adults with ADHD. Journal of Attention Disorders, 27(6), 520–533. https://doi.org/10.1177/10870547221115387

המחקר העדכני מתייחס לדז׳ה־וו כזיהוי לא מודע של מבנה מוכר בזיכרון.

כשסצנה חדשה דומה מאוד במבנה שלה לסיטואציה שנצפתה בעבר, המוח מפיק תחושת מוכרות (familiarity) חזקה, גם בלי לזכור מאיפה. מחקר חדש מראה שהמוכרות הזו יוצרת אשליית ניבוי, כלומר תחושה שאדם ״יודע מה עומד לקרות עכשיו, למרות שאין כל יכולת ניבוי בפועל.

לפי נקודת המבט המדעית, לא מדובר באירוע מסתורי או על-טבעי, אלא תוצאה של מנגנון רגיל במוח שמזהה דפוסים:

במקרה זה הוא מזהה דמיון לא משמעותי, מפרש אותו בטעות כמוכרות חזקה, ויוצר את תחושת הדז׳ה־וו.

רבים מאיתנו מכירים את תופעת ה-דז׳ה־וו דרך המטריקס: שם היא מוצגת כסימן שמשהו השתנה בקוד של הסימולציה - גליץ’ במערכת.

ניאו רואה חתול שחור חולף פעמיים, באותו אופן והצוות מיד קולט שהמציאות הווירטואלית עברה שינוי שמבשר על מלכודת.

טעות בניבוי - בגלל תחושה שזה מוכר מאיפשהו

החוקרים השתמשו בסיורים תלת־ממדיים במציאות מדומה. המשתתפים צפו במסלולים במקומות שונים, כמו מבואת קניון או שביל מקורה, ואז הוצגו להם סצנות חדשות ששיתפו את אותו מבנה מרחבי עם סצנות שלמדו, אבל הפעם בלי התוכן המקורי.

מה העלו החוקרים? 

ככל שהמסלול החדש דמה יותר למסלול שנלמד קודם, המשתתפים הרגישו שהוא מוכר - ומכאן גם נדמה היה להם שהם יודעים לאן תוביל הפנייה הבאה. בפועל הם לא ניבאו טוב יותר מניחוש.

התחושה הייתה חזקה, אבל היכולת האמיתית לא השתפרה בכהוא זה.

בניגוד למחקרים קודמים, החוקרים לא שאלו כלל על דז׳ה־וו, ובכל זאת המשתתפים דיווחו על תחושת ניבוי.

המשמעות הייתה שהמערכת הקוגניטיבית מזהה דמיון מבני ומייצרת באופן אוטומטי תחושת “זה מוכר”, והתחושה הזו מתורגמת בטעות לביטחון בניבוי העתיד.

לסיכום, כנראה שדז׳ה־וו הוא לא “שחזור” של אירוע קודם וגם לא רמז ליכולת חיזוי. מדובר בתוצר של מנגנון פמיליריות מרומז, שמופעל כשהמוח מזהה התאמה בתבנית, גם אם התוכן שונה לגמרי.

התחושה באמת חזקה ומשכנעת, אבל היא אשליה קוגניטיבית שנובעת מהפעלת יתר של מערכת זיהוי התבניות.

Huebert, A. M., Myers, S. J., & Cleary, A. M. (2025). Experimental evidence that illusory feelings of prediction can be caused by familiarity detection. Consciousness and Cognition, 133, 103904. https://doi.org/10.1016/j.concog.2025.103904

למה פציעה מוסרית מוגדרת דווקא במילה פציעה?

השימוש במילה פציעה נובע מכך שהמחקר מתאר פגיעה מוסרית כקרע ממשי ומתמשך במערכת הערכים והזהות - פגיעה מבנית במצפן הפנימי, ולא רק חוויה רגשית שבמרכזה אירוע קשה. 

בניגוד להפרעת PTSD, שמקורו באיום חיצוני ופחד, פציעה מוסרית נוצרת ממעשה או מחדל שסותרים את המצפן הפנימי.

התוצאה היא נזק מתמשך לתפיסה העצמית, עם מאפיינים דומים לפציעה גופנית במובן המטפורי־מבני: כאב, ירידה בתפקוד וצורך בתהליך שיקום פנימי - כזה שמתמקד בערכים, בזהות ובמצפון.

בנוסף, הפגיעה אינה נובעת מחשיפה לאיום, אלא מקריסה של מערכת הערכים עצמה. פגישה בזיכרון, אשמה או בידוד חברתי מופיעים כתסמינים גם בטראומות אחרות, אך מה שמייחד פציעה מוסרית הוא שהנזק מתרחש בתוך המבנה הערכי־זהותי - לא במערכת האיום ולא במנגנוני הפחד. לכן הוא מוגדר כפגיעה במצפן הפנימי ולא כ־distress או trauma במובן הקליני המקובל. 

זאת ועוד, במינוח הפסיכודינמי, ניתן לראות את המקור הנפשי של הפציעה המוסרית בחרדת סופר־אגו ולא מחרדת איום על שלמות האגו, הגוף או הביטחון הפיזי.

פציעה - בהקשר זה - מסמנת שלושה מאפיינים: 

• מקור ברור (אירוע מוסרי שנחצה בו גבול ערכי).

•  תגובה מתמשכת עם סימפטומים זמינים לתצפית.

• צורך בתהליך שיקום, ולא רק ברפלקציה או עיבוד רגשי קצר.

נרחיב:

פציעה מוסרית מוגדרת כ“פציעה” משום שהמחקר אינו רואה בה תגובה רגשית לאירוע קשה, אלא קרע ממשי במערכת הערכים, המצפון והזהות.

בניגוד לטראומות המבוססות על איום חיצוני ופחד, כאן המקור הוא פעולה או אי־פעולה של האדם עצמו - התנהגות שחצתה את הגבול של מה שהוא מאמין שאדם טוב אמור לעשות. החוויה אינה של פחד אלא של אשמה שאינה ניתנת למחילה עצמית, בושה, כישלון מוסרי ואובדן שלמות עצמית.

זה דפוס שמתפקד כמו פגיעה מבנית: כואב, מתמשך ופוגע בתפקוד.

לכן משתמשים במילה Injury — כדי לציין שנגרם נזק ממשי במצפן הפנימי, נזק שמבקש תיקון ושיקום. בשונה מהפרעות טראומטיות, פציעה מוסרית אינה מוגדרת כהפרעה ואינה מופיעה ב-DSM.

היא ממקמת את החוויה בתוך המרחב האנושי ולא הפתולוגי, ומבחינה בין טראומה המבוססת על פחד לבין טראומה המבוססת על ערכים. הפגיעה כאן היא בזהות ובמצפון, לא במערכת האיום.

ברוב הטראומות אין הפרה של ערכי־ליבה, אין כשל פנימי ביחס למוסר ואין קריסה של הדימוי העצמי. פציעה מוסרית מערבת ערכים, אחריות ושיפוט עצמי - ולכן השפה שנבחרה לתאר אותה נועדה לשקף בדיוק את עומק הקרע הזה.

Litz, B. T., Stein, N., Delaney, E., Lebowitz, L., Nash, W. P., Silva, C., & Maguen, S. (2009). Moral injury and moral repair in war veterans: A preliminary model and intervention strategy. Clinical Psychology Review, 29(8), 695–706. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2009.07.003

עריכה מקצועית:

איתן טמיר, MA, ראש המכון,

לשעבר מנחה צוותים מקצועיים על טיפול פוסט-טראומה

במסגרת עמותת נט"ל, בריאות הנפש בצה״ל, ועוד