מה זה DBT Next Steps?

DBT Next Steps היא תכנית מתקדמת שנועדה להמשיך את התהליך הטיפולי לאחר סיום DBT מלא, במיוחד למי שמעוניין לחזק עצמאות תפקודית ומסוגלות בחיים.

התכנית מבוססת על עקרונות DBT וכוללת מרכיבים כמו תרגול יומיומי, קביעת מטרות קונקרטיות ומבנה טיפולי המאפשר גמישות: פרטני, קבוצתי או היברידי.

המוקד הוא ביצירת "תנאים מותנים סביבתיים" שיקדמו התמדה בשינוי - כך שהשגת מטרות תעסוקתיות, רגשיות וחברתיות תהפוך כמעט בלתי נמנעת.

תכנית DBT Next Steps היא תכנית טיפולית שפותחה מתוך שלב ביניים של הגישה (DBT‑ACES) והיא מיועדת למי שסיימו טיפול דיאלקטי התנהגותי ומבקשים להתקדם לעבר חיים עצמאיים, יציבים ובעלי משמעות.

בניגוד לטיפול הראשוני שמתמקד בעיקר בהישרדות רגשית בתנאי מצוקה, ויסות רגשי ויעילות בין אישית, השלב הזה מכוון ליישום בפועל של המיומנויות - בסביבה הלא מגוננת של העולם האמיתי.

התכנית גובשה מתוך ניסיון שט ומציעה תהליך הדרגתי בו המטופל לוקח אחריות פעילה על חייו:

השגת עבודה בתנאים מותאמים, שיפור מערכות יחסים, ניהול פיננסי, תפקוד לימודי וחיזוק שייכות קהילתית.

אחד המושגים המרכזיים בתכנית הוא Environmental Momentum – יצירת סדרה של חיזוקים ותנאים בסביבה החיצונית, שתורמים לכך שהמטופל "ימשיך לנוע קדימה" גם בלי תלות במטפל.

הדגש עובר ממוקד פנימי־קליני למיקוד חיצוני־תפקודי.

DBT Next Steps גמישה מבחינת מבנה: ניתן לקיים אותה כקבוצת המשך, תהליך פרטני, או שילוב של השניים. בכל פורמט, מושם דגש על תרגול מחוץ לחדר, משימות שבועיות, ומנטורינג לתרגול מיומנויות בעולם האמיתי.

מבחינה ערכית, DBT Next Steps ממשיכה את קווי היסוד של DBT, שכוללים דיאלקטיקה, קבלה עצמית תוך חתירה לשינוי, אחריות אישית, ותהליך טיפול ששם את המטופל במרכז - לא רק כנשען אלא כמי שיושב על ההגה ומוביל את חייו.

DBT‑ACES היא תכנית פורצת דרך שיצרה מרשה לינהאן כדי לגשר בין סיום טיפול DBT לבין חיים עצמאיים, תוך דגש על מציאת עבודה והשתלבות חברתית.

המוטו המרכזי שלה היה “Work as Therapy” – כלומר, העבודה כשדה אימון רגשי.

DBT Next Steps ממשיכה את הרעיון של DBT‑ACES ומרחיבה אותו מעבר לתעסוקה, אל תחומי החיים שדורשים מסוגלות מורכבת -  יחסים, לימודים, ניהול כלכלי, טיפול עצמי, השתייכות קהילתית ועוד.

היא נולדה מהשטח כמענה לצרכים משתנים של מטופלים.

בעוד ש‑DBT‑ACES כללה מבנה מובנה בן שנה עם מטרות ברורות (כמו למצוא עבודה), DBT Next Steps גמישה יותר:

היא יכולה להתקיים במתכונות שונות (קבוצה, פרטני, היברידי) ומתאימה למגוון רחב יותר של אוכלוסיות - כולל כאלה שאינן בשלות עדיין לעבודה אבל רוצות לקדם עצמאות הדרגתית.

העקרונות הבסיסיים נשמרו:

• התמודדות עם פחדים באמצעות חשיפה.

• ניהול חיזוקים.

• אחריות אישית.

• הישענות מינימלית על המטפל.

ההבדל העיקרי הוא בטווח היישום ובאפשרות לתפור את התכנית לצרכים רחבים יותר מהמקור.

מהי תכנית DBT‑ACES?

DBT‑ACES היא תכנית המשך שפותחה ע״י מרשה לינהאן עבור מטופלים שסיימו טיפול DBT מלא.

המטרה המרכזית של התכנית היא חיזוק עצמאות תפקודית, במיוחד בתחומים של תעסוקה, מיומנויות חיים וקשרים בין‑אישיים.

DBT‑ACES משלבת ליווי קבוצתי עם תרגולים יומיומיים, מנטורינג ויעדים תעסוקתיים, ונועדה לגשר בין סיום טיפול לבין חיים עצמאיים בעולם האמיתי.

מהי חרדת שחרור (Release Anxiety)?

חרדת שחרור, או Release Anxiety, היא מונח שמתאר חרדה וקושי עם שינוי שמתפרצים דווקא לאחר השחרור ממסגרת שכופה היעדר חופש, למשל החטופים בשבי החמאס ששוחררו לאחרונה אחרי שנתיים. חרדת השחרור מתבטאת בתחושה של חוסר שליטה, פחד מהעתיד לבוא, קושי להסתגל לחופש המיוחל ולעיתים אף קושי להפחית דריכות ו׳לעצום עין׳ מחוץ לתנאי השבי.

התופעה מתחברת לתיאורים טיפוליים של מתמודדים עם פוסט-טראומה, המתייחסים לשחרור כנקודת התחלה של אתגר הסתגלות רגשית חדש ובלתי צפוי, בו הגוף והנפש לומדים מחדש לקבל את החופש.

זהו, בחג הסוכות הזה שוחררו כל החטופים החיים של ישראל, אחרי יותר משנתיים בשבי. 

איזו הקלה. כמו שיש טראומה לאומית, יש גם הקלה קולקטיבית.

אלא שהניצולים לא חוזרים להיות לגמרי מי שהיו.  

עבור רבים מהם עלולה להתעורר חרדה לא שגרתית Release Anxiety  חרדה מורכבת, רבת-סתירות ומתמשכת. לא מדובר בהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), אלא בתופעה מושתקת יותר. 

מורגן פרימן וחרדת השחרור

הדמות של רד, בגילומו של מורגן פרימן בסרט חומות של תקווה (The Shawshank Redemption), ממחישה באופן חזק את תופעת Release Anxiety.

לאחר עשרות שנים בכלא, רד משתחרר אך מתקשה לתפקד בעולם החופשי: הוא מתעורר מוקדם מדי לעבודה, מבקש רשות ללכת לשירותים, ומתקשה “לנשום את האוויר” של החירות.

הדוגמה הזו ממחישה כי גם במציאות וגם ביצירה קולנועית, השחרור הפיזי הוא רק תחילת המסע הנפשי.

המקורות של חרדת שחרור בחשיבנה הפסיכואנליטית

זיגמונד פרויד, בחיבורו תרבות ללא נחת (1930), תיאר את הפרדוקס שביסוד הקיום האנושי: האדם בונה חוקים, מוסדות ומבנים חברתיים כדי להגן על עצמו מהכאוס – אך אותם חוקים עצמם מצרים את חירותו.

השחרור, לפי פרויד, לעולם איננו שלם, משום שכל שחרור מלווה בתחושת אשם וגעגוע לסדר שאבד.

אריך פרום הרחיב על כך בספרו מנוס מחירות (1941), וטען שהאדם אמנם משתוקק לחופש, אך לעיתים נבהל ממנו ובורח אל צורות של תלות, סמכות או שגרה – רק כדי להימנע מהחרדה שמביאה עמה החירות.

כך, גם בתהליך שיקום לאחר טראומה, המאבק הוא לא רק להשתחרר מכבלים חיצוניים, אלא ללמוד לשאת את האחריות והבדידות שמגיעות עם החופש הפנימי.

איך נראית חרדת שחרור במצבי שבי או חטיפה?

מחקרים על ניצולי חטיפות ומלחמות מתארים דפוסים דומים:

• חרדות  - פחד מהחזרה לתנאי הטראומה, מפני פגיעה חוזרת או אובדן שליטה.

• דיסוננס בזהות -  שאלות של “מי הייתי לפני” לעומת “מי אני עכשיו”.

• הסתגלות מושהית - תחושת ניכור גם בתוך מקום בטוח, כמו הבית, לצד קושי לקבל מחדש מרחב אישי.

בישראל, דו״ח משרד הבריאות שעסק בשחרורי עבר תיאר תופעות של PTSD, פלשבקים, קשיי שינה ולחץ מתמשך.

התופעה אינה ייחודית לישראל, אבל מקבלת כאן עוצמה ציבורית־קולקטיבית חריגה.

למשל, ב־2025 פורסם ב־Journal of Traumatic Stress מחקר שבחן חיילים משוחררים מארה״ב, ומצא ש־58% חוו חרדה מושהית לאחר שחרור טראומטי, עם דפוסי שינה דומים ל־PTSD אך תגובתיים לשיקום קבוצתי. הנתון הזה מדגיש את חשיבות הליווי המתמשך גם לאחר החופש הפיזי.

למה זה רלוונטי דווקא עכשיו?

השחרור היום מדגים איך הטראומה אינה מסתיימת במעבר פיזי לחופש.

היא ממשיכה לנוע דרך שכבות של משמעות:

• אצל מי שחווה נתק ממושך מהחיים האזרחיים ומחפש מחדש שגרה.

• אצל משפחות והציבור, שציפו לראות “שמחה נקייה” ונאלצים להתמודד עם מציאות אחרת.

• אצל גורמי טיפול ותמיכה, שמתמודדים עם הצפה רגשית של הקהילה כולה.

השחרור הוא אפוא לא סיום, אלא מעבר חד מדי בין עולמות  בין מצב של הישרדות מתמדת למרחב של בחירה, אחריות ודרישה “להיות שוב רגיל”.

מה אפשר לעשות? טיפול ותמיכה בשלב השחרור

קהילה תומכת לאורך זמן

לא רק טקס או קבלת פנים. יש צורך במרחבים רציפים של שיח ותמיכה: קבוצות, חונכים, מסגרות שמכילות שתיקה ובלבול.

חזרה הדרגתית לשגרה

חשוב לתכנן “מסלול שחרור” הכולל שלבים קטנים של חזרה לפעילות  ולא ציפייה מידית לתפקוד מלא.

טיפול ממוקד טראומה

גישות כמו CBT-T, EMDR או טיפול חשיפתי מדורג מאפשרות עיבוד הדרגתי של זיכרונות, פחדים ותגובות גוף.

ביטוי לא-מילולי

אמנות, כתיבה, תנועה או מוסיקה מעניקים נתיב לעיבוד רגשי גם בלי לחשוף הכול במילים.

שיח ציבורי אחראי

יש ערך להצהרה פשוטה: השחרור הוא לא ריפוי. כך ניתן להוריד לחץ ממי שחזר ומהיקרים להם “להיות בסדר ביום אחד”.

חרדת שחרור - מבט קליני

פסיכולוגים קליניים מציינים ש־Release Anxiety נובעת לעיתים מהתנגשות בין שני כוחות:

הכמיהה לחופש והפחד מהאחריות שבתוכו. הגוף, ששהה זמן רב במצב הישרדות, מתקשה לווסת את עצמו ללא “גבולות השבי”.

חלק מהמטופלים מדווחים על תחושות של ריק, בלבול זהותי, ואף געגוע לפרדוקס הביטחון שבשבי. זוהי תגובה טבעית, לא פתולוגית.

כאשר השחרור מתרחש באור זרקורים, כמו במקרה שלנו, מתווספת שכבת מתח נוספת, שהיא הציפיות של הציבור והמדיה.

דווקא החשיפה הזו עלולה להגביר חרדה ולחסום את עיבוד החוויה. לכן נדרש איזון בין סולידריות לבין שמירה על פרטיות.

לסיכום, Release Anxiety איננה מחלה אלא תגובה נורמלית למעבר קיצוני:

מהיעדר שליטה מוחלט לשליטה מחודשת  אך גם לאחריות מחודשת.

במקום למהר “לשכוח ולשמוח”, נדרש מרחב ציבורי ואישי שבו הכאב מקבל תוקף, החופש נלמד מחדש, והבחירה הופכת להיות אפשרית בהדרגה.

במכון טמיר אנו מלווים ניצולים, משפחות וקהילות בתהליכי שיקום לאחר טראומה – ילדים, נוער ומבוגרים – בגישות טיפוליות מותאמות: CBT, EMDR, טיפול קבוצתי וליווי פסיכולוגי מתמשך.

הצוות הקליני שלנו בתל אביב ובכל הארץ מציע פגישת התאמה ראשונית לזיהוי הצרכים והפניית המשך לטיפול רגשי מותאם.

נועה, בת 29, הגיעה למכון טמיר אחרי שנים של מאבק כפול - מצד אחד טקסים טורדניים יומיומיים סביב ניקיון וסדר ומהצד השני בולמוסים קשים של אכילה רגשית.

היא תיארה תקיעות כפולה: מחשבות טורדניות שאינן מרפות ודחף לאכול עד אובדן שליטה. עם הזמן עלה המשקל, ויחד איתו גם האשמה והבושה. רק כאשר המטפלת עמדה על הקשר הנוירולוגי והרגשי שמשותף ל-OCD ולהפרעות אכילה - התמונה החלה להתבהר.

הקשר בין השמנה או עודף משקל ל- OCD (ֿהפרעה טורדנית־כפייתית) הוא קשר מורכב, שלרוב מתחבר דרך קיומה של הפרעת אכילה נלווית, כמו הפרעת אכילה בולמוסית (BED).

אף על פי ששתי ההפרעות שונות מבחינה אבחונית, מחקרים מצביעים על חפיפה משמעותית בתסמינים, במנגנונים קוגניטיביים, ובבסיס נוירוביולוגי משותף חלקי.

לרוב ניתן לשלב בין טיפול ב-OCD לבין טיפול CBT-E להפרעות אכילה, כדי להשיג תוצאות יפות.

נלמד על הקשרים והחפיפות המרכזיות בין השמנה - ובפרט הפרעות אכילה הקשורות למשקל - לבין תסמיני OCD: 

תחלואה נלווית (Comorbidity) של הפרעות אכילה ו-OCD

קיימת שכיחות גבוהה של תחלואה נלווית בין הפרעות אכילה (EDs) לבין OCD:

תסמיני OCD בהפרעות אכילה

תסמיני OCD – כולל כפייתיות, מחשבות טורדניות (Obsessing), בדיקה (Checking) וסדר (Ordering) - נפוצים בקרב מתמודדים/ות עם הפרעות אכילה, בעיקר אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית. תסמיני OCD אלו יכולים להחמיר על רקע תת-תזונה או מצבי הרעבה, מצב שמשתנה אחרי שהושג משקל תקין.

שכיחות OCD בקרב אנשים עם הפרעות אכילה

השכיחות המצטברת (Lifetime prevalence) של OCD בקרב אנשים עם הפרעת אכילה עומדת על כ-13.9% והשכיחות הנוכחית (Current prevalence) היא כ-8.7%.

OCD אצל מטופלי BED

הפרעת אכילה בולמוסית היא הפרעת האכילה הנפוצה ביותר ויש לה קשר חזק להשמנה.

בקרב קבוצת מטופלים שאובחנו עם BED בלבד, שיעור הסובלים מתסמיני OCD נמוך יותר מאשר בקבוצות הסובלות מאנורקסיה או בולימיה, אך עדיין גבוה יותר בהשוואה לקבוצת ביקורת.

שאלות ותשובות נפוצות על OCD, אכילה והשמנה

האם קיימים טקסים כפייתיים שקשורים באכילת יתר?

כן. אצל חלק מהמטופלים עם OCD מופיעים טקסים הקשורים לאוכל – למשל ספירה מדויקת של קלוריות, לעיסה במספרים קבועים, סדר נוקשה בצלחת, או צורך “לאזן” בולמוס על ידי צום.
בחלק מהמקרים ההתנהגויות האלה נראות כמו דיאטה או שליטה עצמית, אך הן מוּנעות מתחושת איום ואשמה – לא מרעב או בחירה.

האם שקילה חוזרת ונשנית יכולה להיות טקס OCD?

בהחלט. שקילה יומיומית או רבת־פעמים ביום עשויה להפוך לטקס כפייתי, במיוחד כאשר היא משמשת להפחתת חרדה ולא למעקב בריאותי.
מטופלים רבים מדווחים על מחשבות טורדניות סביב “המספר הנכון” במשקל, ועל תגובה רגשית חריפה לשינוי קטן במדדים.

מה ההבדל בין אובססיות לטקסים בתחום האכילה?

האובססיות הן מחשבות חודרניות – לדוגמה, “אם אוכל את זה אפגע בעצמי”, או “אני מאבד שליטה”.
הטקסים הם פעולות חוזרות שמטרתן לנטרל את החרדה – למשל בדיקת רכיבים שוב ושוב, סידור המזון, ניקוי מופרז, או הימנעות מוחלטת ממזונות מסוימים.
ב־CBT וב־ERP עובדים על שבירת המעגל בין מחשבה לטקס – לא על מניעה של האכילה עצמה.

האם OCD יכול לגרום גם לתת־משקל וגם להשמנה?

כן. מנגנוני שליטה, פרפקציוניזם וחרדה יכולים להתבטא בשני כיוונים:
יש מטופלים שמגבילים אכילה באופן כפייתי (כמו באנורקסיה), ואחרים שאוכלים ביתר כפייתיות כדי להרגיע מתח.
המכנה המשותף: קושי בוויסות רגשי ותחושת שליטה דרך מזון.

מה עושים כש-OCD והפרעת אכילה מתקיימות יחד?

הגישה המומלצת היא טיפול משולב: ERP לתסמיני ה-OCD לצד CBT-E לדפוסי האכילה.

במכון טמיר מטפלים בשילוב זה בעדינות ובמדידה, תוך שיתוף פעולה הדוק בין המטפל הקוגניטיבי־התנהגותי לדיאטנית קלינית.

מטרת הטיפול אינה רק ירידה במשקל או הפחתת טקסים,  אלא חזרה לאיזון ולשליטה עצמית אמיתית.

האם השמנה מגבירה את הסיכון להופעת OCD?

העדויות אינן חד־משמעיות. מחקרים חדשים מצביעים על כך ש-BMI גבוה דווקא מפחית מעט את הסיכון ל-OCD “טהור”, אך דיכאון נלווה מבטל את ההשפעה הזו. לכן, הקשר הוא כנראה דו־כיווני: מוח, דלקת, מטבוליזם וחרדה פועלים במעגל אחד.

האם טיפול ב-OCD עוזר גם לאכילה כפייתית?

כן. טיפול CBT ו־ERP משפרים לא רק תסמינים כפייתיים “קלאסיים”, אלא גם התנהגויות סביב אוכל, משקל ודימוי גוף.

מחקרים עדכניים מראים שיפור משולב בשני התחומים בכ־80% מהמטופלים בתוכניות אינטגרטיביות.

מה כדאי לעשות אם אני מזהה אצל עצמי אובססיות סביב אוכל או משקל?

ראשית, לא לנסות להפסיק את ההתנהגות בכוח - זה רק מחזק אותה.

צעד ראשון הוא שיחה קצרה עם מטפל CBT מנוסה, כדי לבדוק אם מדובר ב-OCD, בהפרעת אכילה, או בשילוב בין השניים.

ברוב המקרים אפשר להשיב שליטה הדרגתית, בלי אשמה ובלי ויתור על ההנאה מאוכל.

מהם הסימנים שכדאי לשים לב אליהם?

• עיסוק מחשבתי אינטנסיבי באוכל, משקל או אכילה “נכונה”.
  
  
• טקסים סביב הכנה, ניקיון או סדר בצלחת.
  
  
• חרדה מוגזמת משינוי במשקל או מפספוס ארוחה “מתוכננת”.
  
  
• תחושת הקלה רגעית אחרי טקס, ואחריה חזרת חרדה.
  
  

אם סימנים כאלה מפריעים לשגרה או גורמים למצוקה – כדאי לפנות להערכה מקצועית.

מנגנונים קוגניטיביים ונוירוביולוגיים משותפים

החפיפה בין OCD להפרעות אכילה (ובמיוחד אנורקסיה, הקשורה למנגנונים קוגניטיביים דומים) מרמזת על גורמי פגיעות משותפים.

קוגניציה והתנהגות

• פרפקציוניזם: פרפקציוניזם לא מסתגל (Maladaptive Perfectionism) הוא מאפיין בולט המשותף ל-AN ול-OCD, וקושר לחומרת תסמינים מוגברת (כגון דיכאון ותסמינים טורדניים-כפייתיים) באוכלוסיות עם הפרעות אכילה.

• נוקשות קוגניטיבית: שתי ההפרעות חולקות קשיים קוגניטיביים, כולל ליקויים בתפקודים ניהוליים כמו גמישות קוגניטיבית (Cognitive Flexibility) ושליטה מעכבת (Inhibitory Control).

• אובססיביות כללית: התסמין הטורדני הנפוץ ביותר בקרב אנשים עם הפרעות אכילה הוא מחשבות טורדניות (Obsessing), אשר משקפות מחשבות חודרניות כלליות, כולל אלו הקשורות למזון ולדימוי גוף.

מנגנונים נוירוביולוגיים

• מעגלים עצביים: גם הפרעות אכילה וגם OCD מראות הפרעות חופפות בתפקוד המוח, במיוחד במסלולים הקורטיקו-סטריאטליים-תלמיים-קורטיקליים (CSTC).

• נוירוטרנסמיטורים: בשתי ההפרעות מעורבות הפרעות באיתות סרוטונרגי.

• פגיעות גנטית: מחקרים גנטיים מצאו פגיעות גנטית משותפת חלקית בין AN ל-OCD.

הקשר להשמנה ולהפרעת אכילה בולמוסית (BED)

OCD קשור באופן הדוק למאפיינים הכפייתיים והאימפולסיביים המאפיינים הפרעות אכילה (כגון BED), הקשורות לעיתים קרובות להשמנה.

• אימפולסיביות וכפייתיות ב-BED: BED מאופיינת כהפרעה אימפולסיבית/כפייתית, עם רגישות משתנה לתגמול, במיוחד כלפי גירויים הקשורים למזון. אנשים עם BED מציגים אימפולסיביות מוגברת המקושרת לחוסר השליטה במהלך האכילה הבולמוסית.

• שינויים מוחיים בהשמנה וב-BED: שינויים במעגלים הקורטיקו-סטריאטליים, הכוללים את האינסולה (Insula), הקורטקס הפרי-פרונטלי (PFC), והסטריאטום (Striatum), נמצאו בדפוסי אכילה בולמוסית וכן במצבים דומים להפרעות התמכרות.

השמנה אצל ילדים ותסמיני OCD

מחקרים בחנו את הקשר בין עודף משקל בילדות לבין OCD, אם כי העדויות נותרו בלתי מספיקות לקביעת קשר ישיר ומובהק.

• דפוסי תפקוד מוחי: סריקות MRI של מוחות של ילדים הסובלים מהשמנה מראות הבדלים בקורטקס האורביטופרונטלי (OFC) הדומים לאלו הנצפים ב-OCD אופייני. תבנית פתולוגית זו עשויה לשקף תפקוד לקוי במערכת התגמול, בדומה לזה הנצפה ב-OCD.

• תרומה פסיכיאטרית כללית: השמנת ילדים נמצאה כתורמת לצמיחתן של הפרעות נפשיות שונות, כולל OCD.

הערה לגבי BMI במבוגרים: בעוד שבמחקרים בילדות נמצא דמיון מוחי, בקרב אוכלוסיות מבוגרות, קיימות עדויות סותרות המצביעות על כך ש-BMI גבוה יותר קשור דווקא לסיכון מופחת ל-OCD, אם כי קשר זה נעלם בנוכחות דיכאון נלווה.

השלכות קליניות

השכיחות הגבוהה של תסמיני OCD בכל סוגי הפרעות האכילה (AN, BN ו-BED) מחייבת ערנות קלינית.

• אבחון וטיפול: מטפלים המטפלים ב-OCD צריכים לבצע הערכה יזומה ומפורטת לנוכחות של הפרעת אכילה, שכן זו עלולה להיות מוסווית או לא מדווחת באופן ספונטני על ידי המטופל.

• השפעה על הפרוגנוזה: תחלואה נלווית של OCD נקשרה למשך מחלה ארוך יותר של AN ו-BN, מה שמרמז על השפעה אפשרית על הפרוגנוזה של הפרעת האכילה.

• טיפול משולב: נכון לעכשיו, אין פרוטוקול טיפולי מאוחד ומאושר אמפירית עבור תחלואה נלווית של OCD והפרעות אכילה, אך קיימים פרוטוקולים טרנס-דיאגנוסטיים המתייחסים למנגנונים קוגניטיביים ורגשיים משותפים. לדוגמה, טיפול קוגניטיבי התנהגותי מורחב (CBT-E) והימנעות מחשיפה ותגובה (ERP) הותאמו לטיפול בתסמיני הפרעות אכילה.

בסופו של יום, ההבנה ששתי התופעות - OCD והשמנה - חולקות מנגנונים מוחיים ורגשיים דומים, מאפשרת טיפול משולב וממוקד יותר.

במכון טמיר אנו פוגשים מטופלים רבים עם שילוב של כפייתיות, בולמוסים או דימוי גוף כפייתי, ומציעים טיפול CBT-E או ERP המותאם אישית לכל אחד ואחת.

אם חלק מהתיאורים מזכירים אותך או אדם קרוב –

מומלץ לפנות לשיחת ייעוץ ראשונית עם מטפל/ת מנוסה במכון טמיר, בתל-אביב או בזום ולבחון יחד איך להתחיל שינוי מבוקר ובר-קיימא.

במשך עשרות שנים נתפסה הפרעה טורדנית־כפייתית (OCD) כהפרעה מחשבתית - פסיכולוגית -רגשית, אבל בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת ההבנה כי מתחת לטקסים, לאובססיות ולחרדה פועלים גם תהליכים ביולוגיים של דלקת מוחית ותגובה חיסונית.

מחקרים עדכניים חושפים קשר הדוק בין פעילות יתר של תאי מיקרוגליה, עלייה בציטוקינים פרו־דלקתיים ושיבוש במעגלי המוח המעורבים בבקרה ובוויסות.

העדויות הללו משנות את הדרך שבה אנו מבינים את הסיבות ל-OCD:

לא עוד תופעה פסיכולוגית גרידא, אלא הפרעה נוירו־אימונולוגית מורכבת, בה מערכת החיסון ומערכת העצבים משתלבות זו בזו.

דלקתיות ומערכת החיסון בבריאות הנפש

בשנים האחרונות הולך ומתחזק הקשר בין מערכת החיסון, דלקתיות גופנית והפרעות נפשיות.

תחום זה, המכונה לעיתים נוירו-אימונופסיכיאטריה, עוסק בהשפעתם של תהליכים חיסוניים על תפקוד המוח ועל ביטויים רגשיים והתנהגותיים.

רוב המחקרים עד כה התמקדו בקשר שבין דיכאון לתהליכים דלקתיים, אך בשנים האחרונות מתחזקת ההנחה כי דלקת מוחית ממלאת תפקיד מרכזי בפגיעות נוירופסיכיאטריות, ובהן גם OCD - הפרעה טורדנית כפייתית.

מה הקשר בין OCD לדלקת מוחית?

מחקר שפורסם ב־JAMA Psychiatry מצא כי בקרב אנשים עם הפרעה טורדנית־כפייתית (OCD) נצפתה פעילות דלקתית גבוהה בכ־30% יותר מאשר אצל קבוצת ביקורת בריאה.

המחקר התמקד בתאי מיקרוגליה, תאים במוח האחראים להגנה חיסונית ולתגובה דלקתית. בעזרת סריקות PET נמדדה רמת הפעילות של תאים אלו באזורים במוח המזוהים עם OCD – במיוחד בקליפת המצח האורביטופרונטלית, בגרעין הזנבי (caudate) ובתלמוס.

הממצאים הצביעו על עלייה של כ־32% במדדי הדלקת באזורים אלו לעומת נבדקים ללא OCD.

מתי תגובה דלקתית מועילה ומתי היא מזיקה?

באופן טבעי, דלקת היא מנגנון הגנה אדפטיבי של הגוף שנועד להתמודד עם זיהום, פציעה או גורם זר.

כאשר היא מתרחשת בצורה מבוקרת, היא תורמת לריפוי ולשיקום.

עם זאת, תגובה חיסונית מופרזת או ממושכת עלולה לגרום לנזק משני, במיוחד במערכת העצבים המרכזית, בה עודף פעילות של תאי מיקרוגליה עלול לפגוע ברקמות עצביות ולשבש תהליכי ויסות רגשי וקוגניטיבי.

מרקרים דלקתיים בדם של מתמודדים עם OCD

מחקר רחב-היקף שנערך בטורקיה ופורסם ביולי 2025 בכתב העת Bratislava Medical Journal מצביע על קשר ביולוגי מובהק בין דלקת מערכתית לבין OCD. 

במסגרת המחקר נותחו נתונים מ-500 מטופלים שאובחנו ב-OCD ומ-309 נבדקי ביקורת בריאים. החוקרים מאוניברסיטת Harran בחנו ארבעה מדדי דם פשוטים וזולים לזיהוי דלקת:

• יחס נויטרופילים-לימפוציטים (NLR)

• יחס טסיות-לימפוציטים (PLR)

• מדד SII (Systemic Immune-Inflammation Index)

• מדד SIRI (Systemic Inflammatory Response Index)

נמצא כי כל המדדים – ובייחוד SII ו-SIRI – היו גבוהים משמעותית בקרב הסובלים מ-OCD בהשוואה לבריאים (p < 0.001).

מדד SII נמצא כמנבא מובהק להימצאות OCD (רגישות 62%, סגוליות 61%).

לפי החוקרים, מדדים אלה עשויים לשמש ביומרקרים קליניים חדשים להערכת דלקת מערכתית ב-OCD, ואף כבסיס ל-אבחון מוקדם ומעקב טיפולי בעתיד.

הממצאים גם מוסיפים נדבך להבנת הקשר בין המערכת החיסונית לבריאות הנפש ומחזקים את הגישה הנוירו-אימונולוגית במחקר הפסיכיאטרי.

טיפול באינפרה אדום להפחתת דלקת ב-OCD

סקירת מחקרים מקיפה שפורסמה במרץ 2024 בכתב העת Journal of Neuroscience Research מציעה כיוון טיפולי חדשני להפרעה טורדנית־כפייתית, המתמקד בהפחתת דלקת מוחית באמצעות גירוי באור אינפרה־אדום.

החוקרים, Coelho ועמיתיו מאוניברסיטת הרווארד, מציינים כי בשנים האחרונות זוהו ב-OCD שיבושים חיסוניים מרובים – עלייה בציטוקינים פרו־דלקתיים כמו IL-6, TNF-α, IL-1β ו-CRP, הפעלה של תאי מיקרוגליה, ושינויים ברמות תאי T ומונוציטים. 

בהתבסס על עדויות אלה, מציעים החוקרים טכנולוגיה ניסיונית בשם Transcranial Photobiomodulation (t-PBM)  טיפול לא פולשני המשתמש באור באורך גל קרוב לאינפרה-אדום במטרה לווסת תהליכים ביולוגיים עדינים במוח.

על פי ההשערה, גירוי t-PBM עשוי:

להפחית סטרס חמצוני ולהקטין נזק חמצוני לתאי עצב, לווסת את פעילות תאי החיסון במוח ולהפחית רמות ציטוקינים דלקתיים ולגרום לעלייה בביטוי של BDNF – חלבון המעודד צמיחה והגנה עצבית.

הסקירה מדגישה כי יש צורך בניסויים קליניים מבוקרים כדי לבדוק האם טיפול באור אינפרה-אדום יכול להפחית תסמיני OCD דרך מנגנוני אנטי-דלקתיים.

אם תוצאות ראשוניות אלו יאומתו, ייתכן ש-t-PBM יסמן פריצת דרך טיפולית לא פולשנית בהבאת תקווה חדשה למתמודדים עם OCD עמיד לטיפול.

טיפול תרופתי ממוקד במסלולי דלקת ב-OCD

סקירה שפורסמה בפברואר 2024 בכתב העת Metabolic Brain Disease מציעה התבוננות חדשה בתפקידם של מסלולי דלקת ב־OCD.

החוקרים מתארים עלייה בציטוקינים פרו־דלקתיים כמו TNF-α, IL-6 ו־IL-1β, יחד עם שינויים במעגלי ה־CSTC ובמוליכים העצבים סרוטונין ודופמין.

ממצאים אלה מובילים להשערה כי תרופות נוגדות דלקת ממוקדות ל-OCD או טיפולים המווסתים סטרס חמצוני ופלסטיות מוחית עשויים בעתיד לשפר את יעילות הטיפול.

קשר בין זיהומים, דלקת מוחית ו-OCD בילדות

הקשר בין OCD לתהליכים חיסוניים מתבהר עוד יותר כשבוחנים מצבים דלקתיים-זיהומיים בילדים, כמו PANDAS ו-PANS - תסמונות נוירו-פסיכיאטריות אוטואימוניות שמתפתחות לעיתים לאחר זיהום חיידקי (בעיקר סטרפטוקוקלי).

במקרים אלה תגובה חיסונית מוגברת עלולה להוביל להיווצרות נוגדנים שחוצים את מחסום הדם-מוח ומשבשים את פעילות הגרעינים הבזליים (Autoimmune OCD).

ההשערה הנוירו-אימונולוגית של PANDAS מחזקת את ההבנה שהפרעה אובססיבית-כפייתית יכולה להיות קשורה לא רק במנגנונים נפשיים אלא גם במנגנוני דלקת וזיהום מערכתיים.

סיכום: המשמעות הקלינית והתקווה לעתיד

הממצאים החדשים מצביעים על כך ש־OCD עשוי להיות מושפע לא רק מגורמים פסיכולוגיים או גנטיים, אלא גם מתהליכים ביולוגיים־חיסוניים.

הבנת הקשר בין דלקת מוחית להפרעה עשויה לסלול את הדרך לפיתוח טיפולים חדשים ל-OCD, המבוססים על ויסות פעילות חיסונית או על הפחתת דלקת עצבית.

מגמה זו משתלבת בגל המחקרי הרחב יותר שמחפש חיבורים בין גוף לנפש – ובמקרה של OCD, ייתכן שהיא תוביל בעתיד לטיפול ביולוגי ממוקד יותר.

טיפול ב־OCD במכון טמיר

במכון טמיר אנו מלווים ילדים, נוער ומבוגרים המתמודדים עם OCD - בגישה המשלבת עומק רגשי עם כלים קוגניטיביים־התנהגותיים מבוססי מחקר.

העבודה שלנו מתמקדת לא רק בהפחתת טקסים ומחשבות טורדניות, אלא גם בהבנת הסיפור הייחודי של כל אדם – הרקע, החרדה, מערכות היחסים והמשאבים האישיים.

בטיפול בילדים ובמתבגרים עם OCD אנו משלבים CBT ממוקד, הדרכת הורים ותמיכה משפחתית מתמשכת; עם מבוגרים עובדים בטיפולים פרטניים ותוכניות שיקום רגשי מותאמות.

המכון הוא  מקום מקצועי, עדכני ואמפתי, עם טיפול ב-OCD שמתחבר אל האדם שמאחורי הבעיה, מתוך אמונה שעם הכלים הנכונים, כל אחד יכול ללמוד להתיידד עם המחשבות שלו ולהשיב שליטה ותקווה. 

שאלות נפוצות

האם OCD נגרם מדלקת במוח?

לא בהכרח. אך מחקרים מצביעים על כך שדלקת מוחית עשויה להוות גורם תורם ל-OCD או מחמיר אצל חלק מהמתמודדים עם ההפרעה.

איך ניתן לבדוק דלקת מוחית?

באמצעות הדמיות מתקדמות כמו PET או MRI, הבוחנות את פעילות תאי המיקרוגליה והתגובה החיסונית באזורים ספציפיים במוח.

האם יש טיפולים שמפחיתים דלקת ב־OCD?

נכון להיום אין טיפול מאושר רשמית להפחתת דלקת ב־OCD, אך המחקר בתחום מתקדם במהירות.

מחקרים עדכניים בוחנים שילוב של תרופות אנטי־דלקתיות, כגון נוגדי ציטוקינים ונוגדי חמצון, כתוספת לטיפול הפסיכולוגי או התרופתי הסטנדרטי.

בנוסף, גישות חדשניות כמו Photobiomodulation טרנס־קרניאלית (t-PBM) - טיפול באור אינפרה־אדום לא פולשני — נבדקות כיום כמסלולים מבטיחים לוויסות דלקת מוחית ולשיפור בתסמיני OCD.

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

מומחי מכון טמיר

מקורות: 

Atilan Fedai, U., & Baziki Cetin, S. (2025). New inflammation markers in patients with obsessive–compulsive disorder. Bratislava Medical Journal, 126, 2680–2687. https://doi.org/10.1007/s44411-025-00255-w

Attwells, S., Setiawan, E., Wilson, A. A., et al. (2017). Inflammation in the neurocircuitry of obsessive-compulsive disorder. JAMA Psychiatry, 74(8), 833–840. https://doi.org/10.1001/jamapsychiatry.2017.1567

Bhatt, S., Anitha, K., Chellappan, D. K., Mukherjee, D., Shilpi, S., Suttee, A., Gupta, G., Singh, T. G., & Dua, K. (2024). Targeting inflammatory signaling in obsessive compulsive disorder: a promising approach. Metabolic brain disease, 39(2), 335–346. https://doi.org/10.1007/s11011-023-01314-3

Coelho, D. R. A., Salvi, J. D., Vieira, W. F., & Cassano, P. (2024). Inflammation in obsessive-compulsive disorder: A literature review and hypothesis-based potential of transcranial photobiomodulation. Journal of neuroscience research, 102(3), e25317. https://doi.org/10.1002/jnr.25317

טיפול קוגניטיבי־התנהגותי מבוסס כוחות (Strengths-Based CBT, או בקיצור SBCBT) מציין תפנית מהותית בעמדה הקלאסית של CBT:

בעוד שטיפול CBT מתמקד בפירוק דפוסים בעייתיים, או זיהוי ותיקון מחשבות שליליות, המטפל והמטופל לומדים יחדיו איך לממש יכולות ועמידות שקיימות באדם זה מכבר.

לפי הרציונל של  מפתחי הגישה, פדסקי ומוני (2012), הרבה יותר יעיל למקד את הטיפול בבנייה של אמונות והתנהגויות שתורמות לחיזוק חוסן נפשי, מאשר בפירוק של דפוסים חוסמים ומגבילים. 

במקום להתמקד בחולשות, הטיפול מתחיל בשאלה מה כבר עובד.

המטפל מסייע לאדם לזהות את החוזקות הקיימות ולהרכיב מהן מודל אישי של חוסן, המבוסס על יכולות, אמונות וחוויות שכבר נוכחות בחייו.

בהלימה לרעיון של גישת הכוחות בעבודה סוציאלית, מודל SBCBT מניח שאין מסלול אחד לפיתוח עמידות רגשית. מבחינתו קיימות אינספור דרכים וקומבינציות של חוזקות שיכולים להוביל אליה. כל אדם מגלה את החוסן שלו בדרכו הייחודית, לעיתים דרך גמישות וקלילות, ולעיתים דרך הומור, ערכים מוסריים או קשרים חברתיים.

החיפוש אחר חוזקות מתרחש כחלק טבעי בחיי היומיום ומתמקד ברגעים בהם האדם כבר מפגין התמדה, יצירתיות או דאגה לאחרים. מדובר בגישה חווייתית ולא תיאורטית: בניגוד ל-CBT מסורתית, לא ממלאים שאלונים אלא מקיימים שיחה ערה על מעשים, רגשות ודפוסים חוזרים שמגלים את נקודות הכוח.

בדומה לטיפול CBT המוכר, סגנון העבודה הטיפולי הרבה יותר מעורב בהשוואה לטיפול פסיכודינמי:

המטפל אינו ניטרלי אלא אקטיבי, שותף פעיל בתהליך.

בניגוד ל-CBT מהדור השני, מטפל SBCBT מציע נוכחות אנושית קשובה, המתבטאת למשל בחיוך, שתיקה של רגע, אמונה אמיתית ביכולות המטופל - כל אלה הופכים לכלים טיפוליים רבי-ערך.

הדמיון והמטאפורה עובדים שעות נוספות ומשמשים אמצעים רגשיים רבי עוצמה, שמחברים חשיבה, רגש והתנהגות ומאפשרים הפנמה יצירתית של תובנות חדשות.

במקום לפרק אמונות ישנות, טיפול SBCBT מזמין אותנו לבנות אמונות חדשות - כאלה שמקדמות תנועה, ביטחון ומשמעות.

היא נשענת על הבנה פשוטה לפיה חוסן נפשי אינו היעדר כאב.

בדומה לטיפולי הגל השלישי ב-CBT, הרעיון הוא שכאב הוא חלק מהחיים, והאתגר שלנו הוא להישאר נוכחים בתוכו, להחזיק מעמד גם כשנהיה קשוח מסביב.

אפשר לומר שהחיים עצמם הופכים בטיפול הזה למרחב אימון בצמיחה.

אם הכול הולך כשורה - פשוט מתקדמים; ואם הדברים משתבשים צצה הזדמנות ייחודית לתרגל עמידות ולגלות שוב את הכוחות שלנו.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

מקורות:

אלפסי, ב., סבג, י., סרבר, מ., בכר, י. וארזי, ט. (2023). גישת הכוחות: תאוריה ופרקטיקה (דמ-23-937). מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל.

Padesky, C.A. and Mooney, K.A. (2012), Strengths-Based Cognitive–Behavioural Therapy: A Four-Step Model to Build Resilience. Clin. Psychol. Psychother., 19: 283-290. https://doi.org/10.1002/cpp.1795

כאשר מתרחשת לידה שקטה, המבוגרים סביב ילד בן שנתיים-שלוש מתמודדים עם כאב וצער, לצד הצורך לשמור על תחושת ביטחון ויציבות עבור הילד. 

פעוטות אינם תופסים עדיין את תופעת המוות כבלתי הפיכה, אבל מרגישים מצבי מתח, עצב ושינוי באווירה. 

הדרך הנכונה ביותר לעזור לו לעכל את הבשורה אינה דרך הסתרה או הסחת דעת, אלא בתיווך פשוט, כן ורגיש, במילים שילד בגילו יכול להבין, ובנוכחות רגועה שמבהירה לו שההורים איתו. 

שיידע שגם כשעצובים, הוא מוגן ואהוב.

פעוטות חווים רגש, אבל עדיין אין להם תפיסה קבועה של מושג המוות

בגיל שנתיים-שלוש הילד עדיין לא מסוגל לתפוס את המוות כמצב קבוע, אבל מרגיש היטב אווירה, מתח ובכי.

לכן כאשר עולה משבר של לידה שקטה, חשוב לא להסתיר את המציאות, אלא לתווך אותה ברגש ובמילים פשוטות שהוא מסוגל להבין.

שפה קונקרטית, לא מופשטת

מילים כמו „נפטרה“, „נרדמה ולא קמה“ או „הלכה למקום אחר“ עלולות לבלבל ואף להפחיד.
 

עדיף ניסוח ישיר וברור:

„התינוק/ת שהייתה בבטן לא יכלה לגדול ולהיות תינוקת רגילה שנולדה“

מענה לשאלות – לא יוזמה להסבר

מומלץ לענות למה שהילד שואל, כלומר הוא קובע את הקצב ואת עומק המידע שהוא מסוגל ונכון לשאת, ולא המבוגר.

כך נשמרת תחושת ביטחון ונמנעת הצפה רגשית.

דגשים להורים ולמבוגרים מטפלים

ניסוח בסיסי מוצע:

„אתה יודע שהתינוקת הייתה בבטן של אמא? הרופאים גילו שהיא לא יכולה לחיות, והיא לא תצא. עכשיו היא לא איתנו, ואמא ואבא מאוד עצובים“

כדאי להימנע מלומר:

• „היא נרדמה“ - עלול לעורר אצל הפעוט פחד משינה.
  
  
• „אלוהים לקח אותה“ - רק במידה וזוהי שפה אמונית מקובלת במשפחה.
  
  
• הימנעות מפרטים רפואיים.
  
  
• לא להעמיד פנים שלא קרה דבר.
  
  

התנהלות יומיומית מול הילד

• לתת תוקף לרגשות: „גם אתה מתגעגע? גם אתה עצוב קצת?“

• לשדר שההורים איתו, שהוא לא לבד.

• לאפשר לדבר, וגם לא לדבר אם לא בא לו. 

• לשמור על שגרה לצד העצב; השגרה מחזירה ביטחון.

שאלות שילדים נוטים לשאול

למבוגרים אחרים בסביבה

• לכבד את הדרך של ההורים ולתאם את המסרים.
  
  
• לא לנסות להסיח באופן מלאכותי – הילד זקוק למרחב לביטוי.
  
  
• לזהות שינויים כמו קושי בהירדמות, רגרסיה או בכי מוגבר - אלה תגובות צפויות שדורשות סבלנות, לא תיקון מיידי.
  
  

מוזמנים/ות לשיחת ייעוץ להדרכה הורית

על העברת בשורה מרה לילדים ופעוטות,

ושלא תדעו צער

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים 

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

טיפול BCBT, או Brief Cognitive Behavioral Therapy, הוא פרוטוקול מקוצר ומותאם של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), שפותחה במיוחד לאוכלוסיות הנמצאות בסיכון גבוה -  כמו חיילים משוחררים, מטופלים עם נטיות אובדניות, אוכלוסיות פגיעות או מרוחקות ואנשים שמתקשים להתמיד בתהליך טיפולי מתמשך.

בבסיס השיטה עומד עיקרון של מניעה ממוקדת-זמן: טיפול קצר, ממוקד-מטרה ומעשי, שנועד להפחית סיכון אובדני או נפשי חריף ולבנות חוסן התנהגותי וקוגניטיבי בסיסי.

המודל פותח על ידי ד"ר קרייג בריאן ועמיתיו (Bryan et al.), ונחקר בהרחבה במסגרת הצבא האמריקאי וה-VA.

עקרונות העבודה של BCBT

• מסגרת קצרה ומובנית: לרוב 4–6 מפגשים בני 60 דקות, עם מבנה קבוע לכל פגישה.

• מטרה אחת מרכזית: הגדרה מדויקת של יעד טיפולי בר-השגה, לרוב סביב ויסות מצוקה, הפחתת מחשבות אובדניות, שיקום משמעות או בניית תוכנית בטיחות.

• חיבור בין מחשבות, רגשות והתנהגות: המטפל והמטופל ממפים את המעגלים שמחזקים סיכון (למשל דפוסי הימנעות או חשיבה קטסטרופלית) ומחליפים אותם בתגובות מסתגלות.

• שיעורי בית: כל מפגש מסתיים במשימה יישומית אחת, שמטרתה לתרגם את השינוי הקוגניטיבי להתנהגות ממשית.

• שילוב פסיכו-חינוך על סיכון: המטופל לומד לזהות סימנים מוקדמים למצוקה ולבנות תוכנית פעולה אישית, בשפה פשוטה ויישומית.

יעילות של טיפול BCBT

רשימת ספרים מומלצים על פסיכותרפיה

מתוך ספריית מכון טמיר.

ארגנה, ליקטה ורשמה - לאה מרקו, פסיכולוגית קלינית