״מי מוסמך לעשות פסיכותרפיה?״ - שאלה מורכבת

השאלה מי רשאי - או מי ראוי - לעסוק בפסיכותרפיה נוגעת בלב לבו של המפגש בין ידע טיפולי מקצועי, אתיקה ציבורית וזהות מקצועית.

בניגוד למקצועות שבהם קיימים מסלולי הכשרה ורישוי ברורים, הפסיכותרפיה התפתחה היסטורית כתחום בין-תחומי:

היא יונקת מפסיכולוגיה ופסיכיאטריה, אבל גם מסוציולוגיה, חינוך, עבודה סוציאלית, פילוסופיה, אמנויות ועוד. 

אין קונצנזוס עולמי אחד לגבי מסלול “תקין” ויחיד להכשרה המחייבת של מומחיות בפסיכותרפיה. למעשה מתנהלים ויכוחים מתמשכים - משפטיים, רגולטוריים ותיאורטיים - על גבולות העיסוק, קריטריונים לקבלה להכשרה והאיזון בין פתיחות בין-תחומית לבין שמירה על רף מקצועי ואחריות כלפי מטופלים.

מאחורי הוויכוח עומדים כמה מתחים קבועים: 

בין סטנדרטיזציה שמבטיחה איכות לבין מגוון שמזין חדשנות; בין זכויות ציבור המטופלים להגנה מפני טיפול בלתי מיומן לבין הסכנה של מונופולים מקצועיים וחסמי כניסה; בין “דיפלומה” לבין תכונות אישיותיות ויכולת רפלקטיבית שאין להן תמיד מדד פורמלי. 

דיון רציני בשאלה מחייב בחינה של שדה ההכשרה (לימוד תיאורטי, הדרכה, טיפול אישי), של האקלים האקדמי - קליני שמשתנה כל הזמן, ושל התקדימים ההיסטוריים שהציבו את הפסיכותרפיה כפרקטיקה המבוססת על מומחיות, אבל גם על נוכחות אנושית והבשלה מקצועית.

את המסגרת הזאת חשוב להביא אל נקודת המפגש עם המציאות הישראלית ולהתייחס לחוקים, למוסדות, ולצרכים הקליניים של הציבור, ולשאול לא רק “מי מותר לו”, אלא בעיקר “מהם הקריטריונים המהותיים שמבטיחים טיפול טוב”. 

מתוך נקודת מבט זו מוזמנים.ות להרצאה המרתקת של הפסיכואנליטיקאי פרופ׳ עמנואל ברמן, מתוך הרצאה באוניברסיטת חיפה.

ברמן הוא פסיכולוג קליני, ונחשב לאחד משועי הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית בישראל: 

להלן קטעים נבחרים מההרצאה: 

"תחום הפסיכותרפיה הוא תחום אנומלי. בניגוד לכל תחום עיסוק אקדמי אחר כמעט - אדריכלות, פיזיקה, היסטוריה וכולי - אינו מקצוע במובן הרגיל. אלפי אנשים בישראל ומאות אלפים בעולם רואים את עצמם מעל הכל כפסיכותרפיסטים... אולם, התואר האקדמי שלהם איננו בפסיכותרפיה, והמקצוע החוקי שלהם הוא אחר.אחת התוצאות העגומות היא שכיום, אדם נטול השכלה אקדמית כלשהי, שלא קיבל מעולם שום הכשרה בטיפול, יכול לשים שלט בפתח ביתו 'איציק כהן, פסיכותרפיה', ואין שום דרך חוקית למנוע זאת"

זה מצד אחד, טוב שהתחום לא יהיה פרוץ. אבל מן הצד השני ברמן מזדהה עם הצניעות של פרויד ויוצא נגד ניכוס המקצוע הטיפולי לרופאים או בימינו לפסיכולוגים קליניים:

״השקפתי בנושא 'מי ראוי להיות פסיכותרפיסט' נשענת על השקפתו של פרויד בנושא 'מי ראוי להיות אנליטיקאי', כפי שביטא אותה במאמרו מ-1926... מאמר זה נכתב אחרי שהרשויות בוינה תבעו לדין את אחד מתלמידיו, תיאודור רייק, בטענה שהוא מתחזה. הוא עוסק בטיפול פסיכואנליטי אף שאינו רופא.

עמדתו של פרויד... הייתה ברורה: מה שגורלי הוא ההכשרה הפסיכואנליטית הספציפית. המקצוע הקודם שלו אינו גורלי. ולמרות שרבים מהאנליטיקאים, כולל פרויד עצמו, הם רופאים פסיכיאטרים, אין הצדקה להפוך רקע זה לתנאי הכרחי. יתר על כן, לרקע רפואי, לדעת פרויד, יש יתרונות וחסרונות כאחד בנושא הזה״ 

ברמן נותן כמה דוגמאות של פסיכותרפיסטים רבי השפעה, שבאו בכלל מתחומים אחרים. והתחום שלנו אכן היה חסר במצב בו תרומתם של אלה הייתה מחייבת תעודה או עיסוק פסיכותרפי:

עמדה זו של פרויד היא שאפשרה למלני קליין, שלא היה לה מקצוע קודם כלשהו, להפוך לאנליטיקאית. אנה פרויד הייתה במקצועה גננת. אוטו ראנק, יד ימינו של פרויד במשך שנים, היה חוקר ספרות. אריק אריקסון עסק בחינוך. ובין האנליטיקאים בני זמננו, אזכיר רק את חוקרי הספרות כריסטופר בולאס וג'וליה קריסטבה, את הסוציולוגית ג'סיקה בנג'מין, ואת הפילוסוף צ'ארלס הנלי שהוא כרגע נשיא החברה הפסיכואנליטית הבינלאומית.

והוא מסיים:

״אני אומר במפורש, כי הגבלת ההכשרה לשלושת התחומים המסורתיים שהתקבעו בארץ – רפואה פסיכיאטרית, פסיכולוגיה קלינית ועבודה סוציאלית פסיכיאטרית – היא אנכרוניסטית ונטולת הצדקה. הגבלה כה מצמצמת אינה מקובלת היום בשום מדינה בעולם. גם טענות שמועלות לעיתים להצדקתה, למשל שמי שלא עבד במסגרת פסיכיאטרית עם חולי נפש אינו יכול להפוך לפסיכותרפיסט, הן המצאה ישראלית מקומית, ומעולם לא מצאתי טענה כזו בספרות המקצועית הבינלאומית״. 

הדיון על “מי מוסמך לעשות פסיכותרפיה” פותח שדה מקצועי מסובך יותר מנוכחותה של דיפלומה פורמלית.

נדרש כאן שילוב של הכשרה יסודית, הרבה נשמה ותכונות אישיותיות שמאפשרות טיפול אחראי ומוצלח.

מתוך הדברים עולה כיוון ברור: לפתוח את שערי ההכשרה למועמדים מרקעים מקצועיים מגוונים- ובלבד שהסינון יהיה קפדני, ההכשרה תכלול לימוד תיאורטי, הדרכה רציפה וטיפול אישי משמעותי, ותישמר מחויבות אתית להגנת המטופלים.

נקודות חשובות מההרצאה:

• קריטריונים מהותיים לפני תווית מקצועית: עדיפות ליכולת אינטרוספקטיבית, רגישות אמפתית, אינטליגנציה רגשית, יכולת הכלה וורבליזצה, יחד עם הכשרה ממושכת.
  
  

• פתיחות בין-תחומית עם סף איכות גבוה: קבלה של מועמדים מתחומים שונים יכולה להעשיר את התחום, כל עוד נשמרת סלקציה מחמירה וסטנדרט אחיד של הכשרה.
  
  

• יציאה נגד מונופולים מקצועיים: הימנעות מהצרה מלאכותית של השדה לקבוצות בעלות כוח מוסדי; העדפה לשיקולים ענייניים על פני אינטרסים של גילדות.
  
  

• לצד הוויכוחים המשפטיים והרגולטוריים רבת-השנים בארץ, נדרשת בחינה ועדכון של תוכניות לימוד והתמחות, כדי להבטיח בסיס טיפולי איתן לכל מי שמוסמכים לעסוק בפסיכותרפיה.
  
  

• למידה בקבוצות הטרוגניות: גיוון הרקע של לומדי הפסיכותרפיה הוא נכס לימודי וקליני, ממש לא חסם; הוא יוצר תמהיל מיומנויות שמשרת בסוף את המטופלים, שהם לקוחות הקצה. 

בסופו של דבר, השאלה “מי מוסמך” מתכנסת לשאלה “אילו תנאים מבטיחים טיפול טוב”.

התשובה המסתמנת בהרצאה:

לא זהות הדיסציפלינה הראשונית קובעת, אלא האיכות המצטברת של האדם והמסלול - הכשרה רצינית, פיקוח מקצועי, מחויבות אתית ועמידה בסטנדרטים גבוהים ועקביים של עבודה טיפולית.

הפרעת GAD מתבטאת בדאגה נרחבת ומתמשכת סביב נושאים מציאותיים, למשל בריאות, פרנסה ובריאות, שמופיעה ברוב הימים במשך שישה חודשים לפחות ומתבטאת ברומינציות, ניתוח מוגזם וחיפוש אישורים בלי טקס קבוע שמביא להקלה.

ב-OCD מדובר במעגל ממוקד של אובססיות פולשניות ולעיתים לא רציונליות המנוגדות לעיתים לערכים, המעוררות מצוקה חריפה ולאחריה קומפולסיות מנטליות או התנהגותיות שמטרתן לנטרל את האיום ולספק הקלה זמנית, לרוב עם תסמינים שגוזלים כשעה ביום או פוגעים בתפקוד.

כלל האצבע הוא שאם מדובר ברעש דאגני לא ממוקד, ואין טקסים, זה מתאים יותר ל GAD, ואם יש תחושת חירום קוגניטיבית, שנרגעת רק אחרי פעולה חוזרת - זה אופייני ל OCD. 

שתי ההפרעות ניתנות לטיפול בעזרת CBT, וספציפית  - ERP ל OCD וטיפול מטא-קוגניטיבי לחרדה כללית.

אבחון מקצועי מדויק יסייע להבחין ביניהן במיוחד כאשר קיימת חפיפה או הופעה משולבת.

מכירים את השאלות האלה של “מה אם?”:

דאגות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, מחשבות מציקות וקושי “לכבות” את חשיבת היתר. לפעמים הדאגות קשורות לענייני דיומא - עבודה, זוגיות או כסף - ולפעמים הן פולשניות, מוזרות וחריגות, כלומר מנוגדות לערכים שלנו. 

איך יודעים אם מדובר בדאגנות גבוהה, בתחום של הפרעת חרדה כללית (GAD) או בהפרעה טורדנית־כפייתית (OCD)?

יש חפיפה בין ההפרעות ואפילו אפשרות שהן יופיעו יחד, אבל יש גם הבדלים מהותיים ביניהן.

ההבנה של.ההבדלים האלה היא הצעד הראשון לקבלת עזרה נכונה ומדויקת.

מהי הפרעת חרדה כללית (GAD)?

המאפיין המרכזי של GAD הוא דאגה כרונית, מוגזמת וקשה לשליטה לגבי מספר תחומי חיים, המופיעה ברוב הימים במשך שישה חודשים לפחות.

תוכן הדאגה: הדאגות ממוקדות בנושאים ריאליסטיים ויומיומיים—בריאות, כסף, עבודה, מערכות יחסים או ביטחון בני משפחה. הבעיה אינה עצם הדאגה אלא העוצמה, התדירות והקושי לעצור.

איך זה מרגיש ומתנהג? האדם “נתקע” ברומינציה—חשיבה חוזרת ונשנית, ניתוח יתר ותכנון אינסופי של תרחישים כדי “למנוע אסון”. זה נראה כמו פתרון בעיות, אבל בפועל שוחק ומגביר חרדה. לעיתים מתווספים חיפוש אישורים, בדיקות חוזרות והתייעצויות—לא כטקסים נוקשים, אלא כחלק מגלגל הדאגה.

תסמינים גופניים נפוצים: חוסר מנוחה, עייפות, מתח שרירים, קושי בריכוז, עצבנות והפרעות שינה.

מהי הפרעה טורדנית־כפייתית (OCD)?

OCD בנויה סביב מעגל של אובססיות וקומפולסיות:

אובססיות (מחשבות טורדניות): מחשבות, תמונות או דחפים לא רצויים ופולשניים, שמעוררים מצוקה משמעותית. בניגוד לדאגות ה“ריאליסטיות” של GAD, התכנים לרוב לא־רציונליים או מנוגדים לערכים (אגו־דיסטוניים). דוגמאות: פחד מזיהום, חשש מגרימת נזק, מחשבות מיניות/דתיות טאבו, צורך קיצוני בסדר וסימטריה.

קומפולסיות (טקסים): פעולות פיזיות או מנטליות שהאדם “חייב” לבצע כדי להפחית חרדה או “למנוע אסון”. למשל: שטיפות ידיים רבות, בדיקות חוזרות, ספירה/תפילה/חזרה על מילים, סידור מדויק. הטקסים מביאים הקלה זמנית בלבד, ואז המעגל מתחדש.

קריטריון של זמן/פגיעה: האובססיות/קומפולסיות זמן־גוזלות (לרוב שעה ויותר ביום) או גורמות לפגיעה בתפקוד.

אפשר לסבול משתי ההפרעות במקביל?

בהחלט, יש מספיק לכולם.

קומורבידיות בין GAD ל-OCD נפוצה:

אדם יכול לחוות דאגה מתמשכת בנושאי חיים כלליים וגם להתמודד עם אובססיות/קומפולסיות נקודתיות.

במקרה כזה חשוב שהטיפול יתייחס לשני המעגלים.

הפרטים המזהים מטושטשים בקפידה:

רון, בן 36, פנה למכון טמיר בשל עייפות נפשית והכרה בכך שהיומיום שלו מנוהל בידי דאגות. הוא תיאר זרם מתמשך של חששות סביב עבודה וכסף, ובמקביל מחשבות קצרות אך חדות שהוא עלול לפגוע במישהו בלי לשים לב. בערבים רון נהג לרדת לחניה כדי לבדוק שהרכב נעול ושלא נגרם נזק, ובמהלך היום בדק לפחות 3 פעמים את חשבון הבנק ובמקביל ביקש מהבת זוג אישור מרגיע.

כבר באינטיק זוהו שני מעגלים נפרדים שנראים דומים מבחוץ.

האחד רעש דאגני רחב סביב ענייני מציאות שייצר רומינציה וחיפוש אישורים.

השני תגובות נקודתיות למחשבות פולשניות על פגיעה שגררו טקסי בדיקה קשיחים והביאו הקלה רגעית בלבד.

הפסיכולוג בנה פורמולציה דו מסלולית.

במסלול של GAD הוגדרו יעדים להפחתת רומינציה ולהגברת עמידות לאי ודאות.

״עבדנו על הבחנה בין דאגות פתירות לדאגות לא פתירות, קבענו זמן דאגה יומי, תרגלנו הסטת קשב וניסויים התנהגותיים שבדקו אמונות כמו ״אם לא אדאג אקבל החלטות גרועות״. רון הסכים להשאיר מיילים לא גמורים בלי בדיקה נוספת במשך שעה, לדחות בדיקה של חשבון הבנק ליום קבוע בשבוע ולהפחית פניות לאישור מיידי מאנשים קרובים. תסריטי דאגה מודרכים אפשרו לפגוש תרחישים מאיימים עד דעיכה טבעית של העוררות, לצד עבודה קוגניטיבית על מטא-אמונות לגבי דאגה כמנגנון הגנה.

במסלול של OCD יושמה חשיפה ומניעת תגובה.

זוהו טריגרים קונקרטיים כמו יציאה מחניה קרובה לרכבים אחרים. נבנתה היררכיית חשיפות, מהשארת הרכב ללא סיבוב בדיקה אחרון ועד נהיגה במסלול קבוע בלי לחזור לשכונה. רון תרגל לעזוב את המקום לאחר נגיעה בידית ההדלקה בלי לחפש סימני נזק, כתב תסריט שמעלה במפורש את הפחד מפגיעה ונשאר עם אי הוודאות בלי לתקן זיכרונות, והתחייב להימנע מבקשת אישור לאחר חשיפה. הדגש היה על אי ביצוע טקסים, ניטור מצוקה ברגע וחיזוק היכולת לשאת מחשבה פולשנית כרעש חולף שאינו דורש פעולה.

כדי להמחיש את החפיפה המבלבלת נבדקו שתי סיטואציות שנראו זהות מבחוץ אך שירתו פונקציות שונות. כאשר רון בדק את חשבון הבנק כדי לא לעשות טעויות זוהה מנגנון של GAD ושובץ ניסוי דחייה ולמידה שהדאגה אינה משפרת תוצאות. כאשר הוא חזר למגרש החניה כדי לוודא שלא פגע במישהו זוהתה קומפולסיה של OCD ושובצה חשיפה עם מניעת תגובה ללא חזרה. אותה התנהגות של בדיקה, שתי מטרות שונות.

ההתקדמות נמדדה לאורך שמונה שבועות.

במדדים של חרדה כללית נראתה ירידה הדרגתית עם צמצום רומינציה ושיפור בשינה.

במדדים טורדניים נרשמה ירידה חדה יותר לאחר רצף חשיפות עקבי. רון דיווח שהרעש הדאגתי נחלש גם בימים עמוסים, והמחשבות הפולשניות סביב נהיגה מופיעות בתדירות נמוכה יותר ונגמרות מהר יותר גם בלי בדיקות חוזרות.

בשלב התחזוקה ותכנון של מניעת הישנות הוגדרו המשכים טבעיים וקבועים לתרגול סבילות לחוסר ודאות, חלונות לדאגה בזמנים קבועים וניסויי התנהגות סביב אירועים מלחיצים.

לצד זאת הוכן כרטיס כללים קצר לזמני טריגר עם תזכורת לעיקרון של אי ביצוע טקסים.

רון תיאר תחושת שליטה גדולה יותר ופניות לאישור שנחתכות בתחילתן. המחשבות לא נעלמו, אך איבדו כוח כפייתי, וכל מעגל מטופל כיום במסלול המתאים לו.

מתי לפנות לעזרה?

אם אתם מזהים דפוס של דאגה מוגזמת הפוגעת באיכות החיים, או מחשבות פולשניות שמובילות לטקסים, כדאי לפנות לאיש מקצוע. שתי ההפרעות ברות טיפול:

• CBT (טיפול קוגניטיבי־התנהגותי) קצר מועד הנו קו ראשון לשתי ההפרעות.
  
  

• ל-OCD, הטיפול היעיל ביותר הוא חשיפה ומניעת תגובה (ERP), תרגול מבוקר של חשיפה לגירוי המפחיד ללא ביצוע הטקס עד שהחרדה דועכת.
  
  

• לעיתים יש מקום לשילוב תרופתי כחלק מתוכנית טיפולית כוללת, בהתייעצות עם פסיכיאטר/ית.

דאגה “רגילה”, GAD ו-OCD יושבות על אותו רצף חרדתי אבל פועלות אחרת:

GAD היא דאגה רחבה ומתמשכת שקשה לעצור; OCD מתבטאת כמעגל של אובססיות וטקסים, שמעניקים הקלה זמנית. 

ההבחנה הזו מסייעת לבחור טיפול CBT ממוקד ולהחזיר בהדרגה תחושת שקט ושליטה. 

דברו איתנו ונחשוב יחד:

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

 שיחה אישית עם מאיה בלום, MSW

מטפלת בהתמכרויות, מכון טמיר בתל אביב

מאיה בלום, MA, עו״ס, מטפלת בהתמכרויות במכון טמיר תל אביב

ועמיתת מכון טמיר בדרום

את מטפלת בהתמכרויות לאורך שנים באזור הדרום. במה שונה המאפיינים של טיפול בהתמכרויות בתל אביב, ואיך הניסיון שלך עם פונים מהעיר משפיע על הדרך שבה את פוגשת התמכרות בקליניקה?

תראה, יש קצת משהו שונה בקצב, בתפיסה ובאורח החיים. הניסיון שלי מראה שבדרום, הרבה פעמים אנשים מגיעים אחרי קריסה, מה שנקרא בשפה של המכורים, כשהם מגיעים לתחתית, כשהחיים מאלצים אותם להגיע לתהליך טיפולי ולעשות שינוי.

בתל אביב, צורת החיים היא אחרת, כשאנשים מגיעים אליי לטיפול הם מחזיקים באמונה ״שכולם עושים סמים״ בצורה כזו או אחרת, שזו חלק מהשיגרה היומיומית כאן. בתל אביב לרוב אני אפגוש אנשים יותר "מתפקדים", כלומר מחזיקים קריירה, זוגיות, אפילו ילדים - ועדיין מתמודדים עם התמכרות מתפקדת לקנאביס, אלכוהול, הימורים או משככי כאבים.

אבל בסופו של דבר צריך להבין שזה לא משנה היכן אתה גר, בדימונה, ברמת גן במרכז או בדרום - ההתמכרות מרגישה אותו דבר בפנים – אותה בדידות, אותו הצורך שמשהו ירגיע, ישתיק, ישכיח. ההתמכרות גם תבוא לידי ביטוי עם אותם דפוסים, שמתאפיינים בשקרים, קשיי תפקוד, מורכבות משפחתית, כעסים ומריבות.

איך את עוזרת למטופלים שמגיעים עם קושי להפסיק קנאביס, אלכוהול או שימוש בתרופות מרשם-  במיוחד כשמדובר בהתמכרות מתפקדת שלא נראית לעין?

הרבה מהמטופלים שמגיעים אליי, מגיעים כיוון שבן משפחה כזה או אחר מבקש מהם להתחיל טיפול, הם בעצם מגיעים עם תחושה שהם אינם שונים מאחרים ואומרים משהו כמו: "זה לא כזה נורא", או "כולם מסביבי משתמשים". אלו הם משפטים שהם אומרים לעצמם בהתחלה, אבל אז כאשר אנחנו מתחילים לדבר ולהעמיק, הם מספרים שהם לא מצליחים להירדם בלי לעשן, או שהם צריכים את זה כדי ״לברוח״ קצת, להירגע או שהם פחות נהנים מדברים אם אין חומר כמו למשל מאירועים או מסיבות, השימוש הפך להיות חלק מרכזי בהנאה.

זה שלב שבו אנחנו מתחילים יחד לראות את הקו הדק המפריד בין שימוש חד פעמי לבין שימוש שהפך להרגל ותלות, מתחילים להבין את הנזקים שהשימוש גורם, על אף התפקוד הנראה לעין.

הגישה שלי היא לא לכפות שינוי, אלא להתחיל להבין את המחירים שהשימוש באלכוהול, קנאביס, וויד, MMC דוקטור וכו׳ עלול וגורם, את ההדרגתיות בשימוש ושאפשר לעצור את המדרון החלקלק הזה.
אני חושבת שהנגיעה בכאב השימוש, בחיים האלה שהם ״לצד״ החיים, כלומר אי-התמודדות עם רגשות שליליים וחיוביים כאחד, היא זו שבסופו של דבר תביא לכמיהה אחרת, לבחור בדרך חיים אחרת של ניקיון מהתמכרות. 

תרופות המרשם מתעתעות עוד יותר, כי רופא ״אישר״ לו שימוש בסמים באופן חוקי, כאן קשה יותר לראות ולהבין את הנזק הקבוע שהתרופה הזמנית עלולה לגרום. הצרה עם תרופות מרשם היא שאתה יודע איך אתה מתחיל, אך לא יודע איך זה נגמר, קל מאד להתחיל שימוש בסמים לאחר התחלה של שימוש בתרופות מרשם.

מה מיוחד בגישה שלך לטיפול בהתמכרות לעומת טיפולים אחרים, ואילו שיטות את משלבת? (למשל CBT, צעדים, גישה נרטיבית, מיינדפולנס או עבודה עם הגוף)

אני לא כאן כדי לתקן או לשנות. 

אני כאן כדי להבין את מה שקרה שם, יחד עם המטופל. 

הגישה שלי לא התחילה מספר או תיאוריה – היא התחילה מהחיים עצמם.
גדלתי עם ההתמכרות קרוב אליי, ראיתי אותה, כאבתי אותה, ואני יודעת איך היא מרגישה גם מבחוץ וגם מבפנים.

אני מגיעה מהמקום שבו הכאב יכול להסתיים והחיים, החופש מתלות וסבל יכולים להתחיל.

בקליניקה, העבודה שלי היא אינטגרטיבית ואני משלבת בין כלים מגוונים, כי אין דרך אחת שמתאימה לכולם. אני מאוד מאמינה בשיטת 12 הצעדים, ראיתי את הדרך הזו עובדת בצורה בלתי רגילה עם אלפי אנשים. לצד זאת, אשתמש בכלים טיפוליים נוספים כמו CBT להתמכרות, מיינדפולנס, טיפול נרטיבי בהתמכרות, ועבודה עדינה עם טראומה אשר גם עלולה לשמש הטריגר לשימוש בחומרים משני מצב רוח ותודעה. 

יותר מכל שיטה או גישה טיפולית, אני מאמינה בקשר. כשנוצר מרחב בטוח שיש בו אמון, מתאפשר לנו לטעות, להתבלבל, לא לדעת – ובעיקר להרגיש. רק אז מתחילה תנועה אמיתית של צמיחה.

אז לא משנה מאיפה אתה בא -  מהדרום, מבאר שבע או מדימונה, מהמרכז - תל אביב, גבעתיים, או אפילו בטיפול בהתמכרות בזום, ממדינה אחרת בעולם - אני כאן, בשבילך. נלך יחד, בצעדים קטנים, אל עבר החופש.

מה את מציעה למי שמתלבט אם הוא “באמת צריך טיפול” בהתמכרות, במיוחד בעיר כמו תל אביב שבה שימוש בחומרים נפוץ בחיי היומיום?

אני שומעת את ההתלבטות הזאת כל הזמן:
"את יודעת איך זה, בתל אביב… כולם משתמשים בקנאביס, אז מה אם אני גם?" ושואלים את עצמם האם אני מכור?

אבל בעיניי זה לא הסטטיסטיקה שחשובה, אלא מה שבאמת חשוב הוא איך אתה מרגיש עם זה. 

אז אם אתה מרגיש שהשימוש הוא לא באמת בחירה אלא שהשימוש מנהל אותך,
אם אתה מנסה להפחית את המינונים או להפסיק ולא מצליח,
אם אתה מרגיש שחלק ממך לא שקט בלי השימוש,
כדאי לבדוק.

תופעה נפוצה מאד אחרת היא למשל התמכרות להימורים. מכורים רבים להימורים מגיעים לסבל בלתי נסבל ומבקשים עזרה בהפסקת השימוש. אבל, ויש אבל גדול לעיתים הם משתמשים בסמים, אלכוהול ושם השימוש מרגיש לגיטימי. הם מבקשים עזרה בהפסקה של התמכרות אחת ונשארים עם אחרת. תופעה זו בולטת בתל אביב, שם השימוש חלק מחיי היומיום.

טיפול בהתמכרות בתל אביב הוא לא רק בשביל מי ש"הגיע לתחתית". אלא גם עבור מי שמבקש לעצמו חופש פנימי, חופש להרגיש, לחיות, בלי לרוץ אחרי עוד ג'וינט או כוס יין כדי להחזיק את היום.

אילו סימנים יכולים להעיד על כך שהתמכרות משפיעה על בריאות הנפש, על יחסים או על התפקוד – גם אם כלפי חוץ הכל נראה בסדר?

אתה יודע, בדמיון שלנו, פעמים רבות אנחנו מדמיינים התמכרות כאדם שהכל קורס סביבו, משפחה, בית, עבודה ואף אדם שעלול להגיע למוסדות סגורים. אך בפועל ההתמכרות לא תמיד נראית כמו מה שאנחנו מדמיינים. לפעמים אין קריסה, אובדן שליטה, דרמה וכן יש שגרה, עבודה, זוגיות ולפעמים אפילו חיוך.

ההתמכרות מתעתעת. שקטה, מניפולטיבית וערמומית ומתחת לפני השטח, משהו מתחיל להיסדק. 

אני רואה את זה אצל אנשים שמגיעים עם מה שנקרא התמכרות מתפקדת. הם אומרים דברים כמו "אני בסדר, אני שולט בזה", אבל מודים אחר כך שהם מרגישים שהם חיים על הקצה, אט אט מתחילים לאבד את הקשר לעצמם, הקשרים עם אחרים מתרחקים, והרגש נע בין ריק לבין עצב שלא ברור מאיפה הגיע.

אחד הסימנים הנפוצים הוא תחושה מול המכור, שקשה להסביר אותה במילים, מעין תחושה שהוא מצוי בחוסר שקט פנימי. כשאין את החומר בין אם זה חומרים כמו קנאביס, אלכוהול, תרופות מרשם או דפוס אחר כמו הימורים, התמכרות לפורנו, מתחיל חוסר שקט, הגוף דרוך, המחשבות מתרוצצות, יש צורך במשהו שיאזן, שישתיק. התגובה האינטואיטיבית היא להשתמש, למצוא כל דרך להשתיק את הרעש הפנימי שנוצר. 

אני מדמה את זה לראש שמדבר איתו, מספר לו כל מיני סיפורים אודות הדבר הבא שהוא צריך לעשות כדי להצדיק את מה שהוא עושה כלפיי הסביבה אמירות כמו "השתמשתי רק בסוף השבוע", "זה רק לכאבים", "כולם עושים את זה". הראש של ההתמכרות יודע להסביר את עצמו היטב. אבל ההסברים האלה מרחיקים את האדם מסביבתו, הוא נוהג ״לפזר״ הבטחות בלי סוף, שהוא מראש ״יודע״ שהוא לא יעמוד בהן מציאות שיוצרת קושי לסמוך עליו, קושי ליצור עמו אינטימיות. דבר זה יוצר אצל המכור מעגל הפוך - ככל שהוא מרגיש שלא ניתן לסמוך עליו, שהוא מאכזב, ככל שמתרחקים ממנו - הוא רוצה להשתמש יותר. 

עם הזמן מופיעה גם התבודדות רגשית, האדם מתכנס פנימה, שיחות הופכות שטחיות. הקשרים הקרובים הופכים טכניים, אנשים מסביב מרגישים שהוא נעלם, שהוא "כאן אבל לא כאן". לא פעם אני שומעת מבן זוג או הורה משפט כמו: "אני כבר לא מזהה אותו", או "היא מתרחקת ממני ולא יודעת להסביר למה".

עוד סימן שאני פוגשת שוב ושוב הוא בושה. לפעמים גלויה, לפעמים סמויה. הבושה נובעת מכך שהשליטה נעלמת, הבושה בלבקש עזרה שהיא הודאה בכישלון, הבושה בזה ש"אני לא מצליח להסתדר לבד". הבושה הזו בעצמה מרחיקה עוד יותר את האפשרות לשנות, ומעמיקה ומשרישה את השימוש יותר ויותר. 

במקרים מסוימים מתעוררת גם תחושת ריקנות מתמשכת, או אפילו תסמינים גופניים שאין להם הסבר רפואי ברור תחושות כמו - כאבים, עייפות, סחרחורות, בחילות. לעיתים מדובר ב־מחלה מדומה שנובעת מהעומס הנפשי שההתמכרות יוצרת.

מה שהכי כואב בהתמכרות כזו, זה שהיא יכולה להימשך שנים בלי שיראו אותה. התמכרות סמויה מאפשרת להמשיך לתפקד, להמשיך "לסדר את החיים", אבל בפנים הנפש הולכת ודועכת. לא מעט לצערי, אני נתקלת בקליניקה במצבים בהם מכורים חיים לצד בני או בנות זוג, הורים ואחים לאורך שנים ארוכות בשקר אחד גדול שאף אחד לא באמת יודע מה קורה איתו. אולי צצות להן מדי פעם בקרב בני המשפחה תחושות בטן שלוחשות שמשהו לא בסדר, אבל ללא הצלחה לאמת תחושות אלה, וכך הזמן חולף לו.

כאשר בני משפחה מתחילים להעיר, לשאול, לדאוג או אם מתעוררים אחד או יותר מהסימנים הללו, או אם אתה מרגיש שאתה מתרחק אפילו מעצמך, זה סימן שצריך לעצור ולהסתכל.
כי גם אם כלפי חוץ הכל נראה בסדר, ההשפעה של התמכרות על הנפש יכולה להיות עמוקה בייחוד כשהיא לא מדוברת ומוסתרת כל כך עמוק בפנים.

איך נראה תהליך טיפולי עם מטופל שמגיע עם תלות באלכוהול או בקנאביס - מרגע הפנייה ועד הרגע שבו מתחילים לחוות שינוי?

לא כל מי שמגיע לטיפול מרגיש שהוא באמת צריך להיות שם. לפעמים זה קורה אחרי שיחה קשה עם בן או בת הזוג, לפעמים בעקבות אולטימטום מההורים, ולפעמים פשוט כי משהו נשבר בשקט — והאדם מבין, עמוק בפנים, שהוא כבר לא לגמרי שולט בזה.

כשהמטופל יושב מולי בפגישה הראשונה, אני משתדלת לשים בצד את כל ההגדרות. אני לא מתחילה בשאלון ולא מתעקשת לשמוע כמה הוא שותה או מתי עישן בפעם האחרונה. אני שואלת: מה החומר הזה עושה בשבילך? מה אתה מרוויח ממנו? מה אתה פוחד שיקרה אם הוא לא יהיה שם?

מטופלים שמגיעים עם תלות באלכוהול או טיפול בהתמכרות לקנאביס לרוב רגילים לשמור הכול בפנים. החומר עזר להם להירדם, להירגע, להפסיק להרגיש. לפעמים שנים. וכשהם מפסיקים — או אפילו רק מתחילים לחשוב על להפסיק — פתאום כל הרגש עולה. בלבול, כעס, חרדה, ריקנות, צורך עז לברוח חזרה. זו לא רק גמילה פיזית — זו גמילה רגשית.

בתוך התהליך אנחנו משלבים כלים לפי מה שהמטופל צריך: לפעמים נתחיל ב־CBT בהתמכרויות, כדי לעזור לזהות טריגרים, דפוסים והרגלים שהשימוש מחפה עליהם. במקרים אחרים, אם יש חיבור, נשלב גם את 12 הצעדים, שמציעים מסגרת קהילתית, כנה ועמוקה. התהליך אף פעם לא אחיד, והוא אף פעם לא לינארי. לפעמים יש רגרסיה, לפעמים התקדמות מהירה, ולפעמים פשוט צריך לשבת עם זה. לנשום. להבין.

הרגע שבו מתחיל שינוי אמיתי לא תמיד נראה דרמטי מבחוץ. לפעמים הוא שקט מאוד. כמו כשמטופל אומר לי: "היה לי רגע של קושי — ובמקום להשתמש, כתבתי. נשארתי עם זה. לא ברחתי". וזה, בעיניי, הניצחון. לא כי הוא הפסיק להשתמש, אלא כי בפעם הראשונה — הוא לא היה לבד בזה.

טיפול מותאם אישית בטראומה בבנימינה והאזור

לתושבי/ות זכרון יעקב, פרדס חנה, חדרה, כרכור ויישובי הסביבה – מבלי לנסוע רחוק

אם עברת טראומה, ואת/ה מרגיש/ה שמשהו פנימי לא חזר לקדמותו — יש מקום לטפל בזה, כאן קרוב לבית.

בקליניקות של מכון טמיר בבנימינה, זכרון והאזור, במרחק הליכה מהרכבת או נסיעה קצרה מהיישובים הסובבים, תוכל/י למצוא טיפול נפשי בטראומה, שמותאם אליך אישית.

איך נראה טיפול בטראומה כשמתאימים אותו בדיוק למי שאת/ה?

טראומה לא נראית אותו דבר אצל כולם. לפעמים היא מופיעה כהתקפי חרדה, לפעמים כסיוטים, דריכות כרונית או תחושת נתק מהעולם. בדיוק בגלל זה, הטיפול נבנה יחד איתך – לפי מה שאת/ה מביא/ה, לפי ההעדפות שלך, ובהקשבה מלאה לקצב שלך.

שלבי הטיפול: מרחב בטוח – סיפור אישי – התאמה מקצועית

שלב ראשון: יצירת קרקע יציבה

הרבה מהאנשים שמגיעים לטיפול אחרי טראומה מדווחים על תחושת הצפה, בלבול, קושי לנשום. לכן אנחנו לא "קופצים לעומק", אלא מתחילים ביצירת תחושת ביטחון.
כאן נלמד להרגיע את הגוף, לחזק שינה, ולהתמודד עם חרדה – כל אחד לפי מה שמתאים לו.

שלב שני: להבין את הסיפור שמתחת לתסמינים

לפעמים זה קורה דרך שיחה שמחברת בין רגשות וחוויות, לפעמים דרך עבודה עם הגוף והזיכרון. אנחנו מחפשים יחד את הסיפור שהטראומה מספרת – לא בהכרח כדי "לפתור" אותו מיד, אלא כדי לתת לו מקום.

שלב שלישי: לבחור גישה טיפולית שמתאימה לך

בשלב מסוים, אם זה נכון ומתאים, אפשר לגשת לעיבוד ממוקד של חוויות טראומטיות – דרך שיטות כמו PE, EMDR, או גישות אינטגרטיביות.
יש מטופלים שרוצים להתמקד בדיוק בזה – ויש כאלה שרק צריכים מרחב שמכיל את הכאב. שתי האפשרויות לגיטימיות. אנחנו לא דוחפים – אנחנו מקשיבים, ומתקדמים יחד.

למי מתאים טיפול בטראומה או אובדן באזור בנימינה?

טראומה יכולה להיות ברורה, חד־פעמית – כמו תאונה, תקיפה או פציעה בצבא.

אבל היא גם יכולה להיות כרונית, מורכבת, ולא תמיד נראית לעין: פגיעות חוזרות בילדות, תחושת ניתוק מתמשכת, או חיים בתחושת חירום מתמדת.

הטיפול מתאים במיוחד למי שחווה:

• אובדן של אדם קרוב, פתאומי או לאחר מחלה ממושכת
  
  
• טראומה ביטחונית – עקב מלחמות, ירי, שבויים או חטיפות
  
  
• פגיעות רגשיות מורכבות בילדות – כמו הזנחה, השפלה, בושה מתמשכת
  
  
• תאונות דרכים, פציעות פיזיות, או אירועים מסכני חיים
  
  
• תסמינים פוסט־טראומטיים כמו סיוטים, פלאשבקים, חרדה, עצבנות
  
  
• קושי רגשי מתמשך – גם אם עבר זמן מאז האירוע, וגם אם קשה להסביר במילים
  
  

טיפול שמתאים לך - לא פתרון אחד לכולם

היום אנחנו יודעים:

טיפול יעיל באמת חייב להיות מותאם אישית, במיוחד בטראומה.

העובדה שאותם כלים (למשל EMDR או CBT) יכולים לעזור – לא אומרת שהם מתאימים לכולם באותה צורה.

למשל:

• מי שעבר טראומה בילדות, לרוב זקוק לתהליך איטי ומודולרי, שבו מתמודדים שלב־שלב עם כל מרכיב – רגש, גוף, מערכות יחסים, זיכרון.
  
  

• אחרים יעדיפו טיפול קצר־טווח, ממוקד ופרקטי.
  
  

• חלק מהמטופלים יפיקו יותר מקשר טיפולי מתמשך, שבו נוצרת חוויה מתקנת של אמון.

לכן, עוד בשיחה הראשונה, אנחנו משוחחים על כל האפשרויות הקיימות – מה הגישות, מה ההבדלים ביניהן, מה הקצב הנכון, ומה מתאים לך עכשיו.

האם הטיפול מתאים גם לטראומה מורכבת?

כן - כולל קומפלקס PTSD, שהוא מצב שונה מטראומה חד־פעמית. מדובר לרוב בטראומות חוזרות, בינאישיות, שנמשכו זמן רב – כמו אלימות רגשית מתמשכת או הזנחה.

כדי לטפל בקומפלקס PTSD, נדרש תהליך טיפול שונה – לא קצר, ולא אחיד.

במכון טמיר, אנחנו עובדים בגישה מודולרית: כל חלק בטיפול (ויסות רגשי, זיכרונות, דימוי עצמי, יחסים) מקבל מקום, בקצב שלך.

יש גם מטופלים שמשלבים טיפולים חדשים יותר,  כמו חשיפה מושהית (PE), טיפול EMDR, או טיפול בעיבוד קוגניטיבי. אם צריך מומלץ שילוב של התערבות תרופתית תומכת.

אנחנו כאן בשבילך, גם אם עוד לא התחלת לדבר על זה

לא כולם מרגישים "מוכנים" לטיפול. חלק פונים אחרי שנים של הדחקה. חלק אחרי לילה בלי שינה, או יום שבו הגוף פשוט קרס.

אנחנו מאמינים שאין "זמן נכון" – יש רק את הרגע שבו את/ה מרגיש/ה שמגיע לך מקום בטוח, מקצועי, בלי לשכנע אף אחד שכואב.

המטפלות והמטפלים שלנו בבנימינה:

מטפלים מומלצים בטראומה בזכרון, בנימינה וגבעת עדה

הכירו את המטפלים והפסיכולוגים של מכון טמיר בבנימינה, זכרון והאזור - רשימה חלקית

פסיכותרפיסטים לטיפול ב-PTSD בבנימינה - מכון טמיר

ליהיא מרון

MSW

מכון טמיר בנימינה

ד״ר מיכל לב

PhD

מכון טמיר בנימינה

נטלי סלמה

MSW

מכון טמיר בנימינה

לירון שניר

MSW

מכון טמיר פרדס חנה

דנה בלקינד

MSW

מכון טמיר פרדס חנה

דקלה סנדו

MA

מכון טמיר חוף הכרמל

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון / מומחה ספציפי- 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

מקורות:

Karatzias T. (2025). Navigating the landscape of trauma treatments: the need for personalized care. World psychiatry : official journal of the World Psychiatric Association (WPA), 24(1), 83–84. https://doi.org/10.1002/wps.21272

מה ההבדל בין אלקסיתימיה לתסמונת אספרגר?

שתי התופעות קשורות לקשיים ברגש ובתקשורת, ולעיתים אף מתקיימות יחד אצל אותו אדם.

אבל למעשה מדובר בשתי תופעות נפרדות, והמהות שלהן שונה מאוד:

• תסמונת אספרגר (כיום חלק מההגדרה הרחבה של הספקטרום האוטיסטי - ASD) היא מצב נוירו־התפתחותי שמשפיע על תקשורת חברתית, עיבוד חושי ודפוסי חשיבה והתנהגות.

• לעומתה, אלקסיתימיה היא תכונה נפשית שמתבטאת בקושי לזהות רגשות, להבין אותם ולתארם במילים  - פנימה והחוצה.

במחקרים עדכניים (נכון ל־2025), נמצא כי למעלה ממחצית מהאנשים על הספקטרום מראים רמות כאלה או אחרות של אלקסיתימיה, אבל חשוב לזכור:

לא כל אוטיסט הוא אלקסיתימי, ולא כל אדם עם אלקסיתימיה מצוי על הספקטרום.

במאמר הנוכחי נעמוד על ההבדלים וקווי הדמיון בין שתי התופעות, דרך ארבעה ממדים עיקריים:

• החוויה הרגשית הפנימית.

• תקשורת והבנת רגשות.

• היבטי האבחון.

• השלכות טיפוליות.

הסקירה מבוססת על מחקר עדכני, נכתבה בשפה מקצועית ובהירה, ומיועדת לאנשי מקצוע, בני משפחה, וגם לכל מי שמחפש להבין את עצמו או את הקרובים לו לעומק.

הנה תקציר ההבדלים: 

החוויה הרגשית הסובייקטיבית

אלקסיתימיה מתבטאת בקושי להבין מה מרגישים, בעוד שאספרגר כשלעצמו אינו גורם בהכרח לקושי זה - מתמודדים רבים עם אוטיזם יודעים מה הם מרגישים, אם כי לעיתים חווים אותם בצורה שונה או בעוצמות יוצאות דופן.

תקשורת רגשית (הבעה, אמפתיה והבנת רגשות אצל אחרים)

אלקסיתימיה מובילה לתקשורת רגשית מצומצמת – קושי להביע רגשות וחוסר קליטה של רגשות הזולת (מה שנראה כ”קרירות”), בעוד שבאספרגר הקשיים בתקשורת הרגשית נובעים מבעיות בפענוח והבעה חברתית-לא-מילולית, ולא בהכרח מחוסר רגש או אכפתיות בסיסי.

היבטים אבחוניים

אבחון אלקסיתימיה מתבסס על הערכה פסיכולוגית (שאלונים ודיווח עצמי) של קושי רגשי ספציפי, בעוד שאבחון אספרגר/ASD הוא אבחון נוירוהתפתחותי רחב לפי קריטריונים מוגדרים וכלים קליניים, הכולל הערכת התנהגויות חברתיות ותחומי עניין ולא מתבטא רק בעולמו הרגשי של האדם.

גישות טיפול, התערבויות ובניית קשר טיפולי

בטיפול באלקסיתימיה מתמקדים בהגברת המודעות הרגשית והבעת הרגשות (באמצעות שיטות כמו CBT, מיינדפולנס, יצירה וכו’), בעוד שבטיפול באספרגר/ASD הדגש הוא על פיתוח כישורים חברתיים והתמודדות עם חרדה/עומס, בהינתן שסגנון העיבוד שונה – וכל זאת תוך בניית אמון דרך תקשורת גלויה, כבוד לייחודיות המטופל והתאמת הגישה לצרכיו.

החוויה הרגשית הפנימית

אנשים עם אלקסיתימיה מרגישים רגשות – אך לרוב אינם יודעים לזהות אותם, להבין את טיבם או לתרגם אותם למילים. התחושה הרגשית נחווית לעיתים כערפול גופני: דופק מהיר, לחץ בבית החזה, עייפות או מתח – אך ללא הבנה של מה עומד מאחורי התחושות הללו. החוויה היא של “משהו לא טוב” ללא שם. רגש עשוי להופיע רק כתגובה פיזית, או לחלוף מבלי שזכה להכרה מודעת. כתוצאה מכך, אדם אלקסיתימי עשוי לתאר מצבים חיים במונחים ענייניים בלבד, מבלי לציין את התחושות שהתעוררו בהם – לא מתוך התנגדות, אלא מתוך חוסר נגישות אל עולמו הפנימי.

לעומת זאת, אצל אנשים עם אספרגר (ASD) החוויה הרגשית מורכבת יותר: רגשות נוכחים, לעיתים בעוצמה רבה ואף מציפה. יש שמתארים חיבור רגשי עז לאנשים, לחיות, או לנושאים שמלהיבים אותם. אולם, עיבוד הרגש שונה מהרגיל – לעיתים הרגש מתעורר בעיכוב, במנותק מהאירוע שחולל אותו, או באופן שהסביבה מתקשה להבין. למשל, אדם עם אספרגר יכול לחוות התפרצות כעס שעות לאחר אירוע חברתי מבלבל, או להרגיש עצבות רק לאחר שהסתיים מצב של דחייה חברתית – לא כי הוא מנותק, אלא כי עיבוד הרגש איטי, עקיף או לא ליניארי.

ההבדל המהותי הוא בזמינות ובבהירות של הרגש כלפי פנים. באלקסיתימיה – הרגש מטושטש או חסר שם, כמו פסקול בלי כתוביות. באספרגר – הרגש קיים, לפעמים מאוד חי, אבל קשה להניח עליו אצבע בזמן אמת, והוא עשוי להופיע בצורה לא צפויה או לא תואמת את הסיטואציה מבחוץ.

תקשורת רגשית (הבעה, אמפתיה והבנת רגשות אצל אחרים)

הבדל מהותי בין אלקסיתימיה לאספרגר נעוץ ביכולת לתקשר רגשות – פנימה והחוצה. אנשים עם אלקסיתימיה מתקשים לבטא את רגשותיהם במילים, ולרוב גם אינם מצליחים לזהות את הרגש של הזולת בזמן אמת. לא מדובר באדישות או חוסר אכפתיות, אלא בחסם ממשי בתרגום תחושות גופניות או מצבים פנימיים לשפה רגשית. לכן אדם כזה יגיב פעמים רבות בתגובה שטוחה או לא מותאמת – למשל עצה טכנית במקום אמפתיה, או שתיקה במקום תגובה חמה. ייתכן שיזהה באופן שכלי שמשהו קרה, אך לא ירגיש את הרגש בעצמו.

באספרגר (ASD בתפקוד גבוה), התמונה שונה. רוב האנשים עם אספרגר כן מרגישים רגשות – לפעמים אפילו בעוצמה גבוהה – אך מתקשים לזהות את רגשות האחר ולהביע את רגשותיהם באופן שהסביבה מפרשת נכון. הבעות פנים עשויות להיות שטוחות, טון הדיבור מונוטוני, שפת הגוף לא שגרתית – כל אלו יוצרים תחושת ניכור תקשורתי, גם כשהרגש קיים.

כאן נכנסת לתמונה תיאוריית התודעה (Theory of Mind): היכולת להבין שלאנשים אחרים יש מצבים נפשיים, כוונות ורגשות שאינם גלויים. באספרגר, תפקוד זה נפגע לעיתים קרובות – לא מתוך ניתוק רגשי, אלא מקושי להבין את נקודת המבט של האחר. אדם עם אספרגר עשוי שלא להבין מדוע מישהו נפגע, אם לא נאמר לו ישירות, או לא לקלוט רמזים עדינים כמו סרקזם או מבוכה. לעומת זאת, באלקסיתימיה עצמה תיאוריית התודעה יכולה להיות שמורה – האדם מבין מה אחרים אמורים להרגיש, אך אינו מצליח להתחבר לזה רגשית.

היבטים אבחוניים (כיצד מאבחנים אלקסיתימיה לעומת אספרגר)

אלקסיתימיה אינה מוגדרת כהפרעה פסיכיאטרית רשמית, אלא כמאפיין נפשי – ממד שקיים בדרגות שונות באוכלוסייה. היא נמדדת באמצעות שאלונים להערכה עצמית, ובראשם סולם אלקסיתימיה טורונטו (TAS-20), שבודק עד כמה האדם מזהה רגשות, מסוגל לתארם, ונוטה להתמקד במחשבות חיצוניות לעומת פנימיות. ציון גבוה מצביע על רמה גבוהה של קושי בזיהוי והבעת רגש. באבחון קליני, מטפלים יכולים להצביע על מאפיינים אלקסיתימיים כחלק מהבנת סגנון ההתמודדות הרגשי – גם כאשר אין הפרעה פסיכיאטרית מוגדרת.

לעומת זאת, אספרגר – כיום נחשב לתת-סוג של הספקטרום האוטיסטי (ASD ברמת תפקוד גבוהה) – מאובחן על פי קריטריונים פורמליים במדריך ה־DSM-5. האבחנה כוללת שני צירים: קשיים בתקשורת חברתית הדדית, והתנהגויות חזרתיות או תחומי עניין מצומצמים. האבחון מבוסס על ראיונות עומק, תצפיות מובְנות (כמו ADOS), וכלים נוירו־התפתחותיים. נדרשת עדות לכך שהקשיים הופיעו כבר בילדות, גם אם זוהו רק בגיל מבוגר. בניגוד לאלקסיתימיה, מדובר באבחנה מוכרת עם השלכות תפקודיות ומשפטיות.

שתי התופעות עשויות להתקיים יחד – ובאמת, מחקרים מראים ששיעור גבוה מהמאובחנים על הספקטרום מראים גם מאפיינים של אלקסיתימיה. אך ההבחנה בין השתיים חשובה: אדם יכול להיות אוטיסט רגיש מאוד, המחובר לרגשותיו, או אלקסיתימי לחלוטין מבלי להיות אוטיסט. ההבחנה נעשית לא רק לפי שאלונים אלא גם לפי איכות המגע הרגשי, סגנון החשיבה, ההיסטוריה ההתפתחותית והתמונה הקלינית השלמה.

השלכות טיפוליות (גישות טיפול, התערבויות ובניית קשר טיפולי)

הטיפול באלקסיתימיה ובאספרגר דורש הבחנה מדויקת במוקד הקושי – האם מדובר בחסם רגשי פנימי, או בקושי חברתי־קוגניטיבי רחב יותר. בטיפול באלקסיתימיה הדגש הוא על פיתוח מודעות רגשית – לזהות, לתת שם, ולהכיר בקיומם של רגשות גם כשהם עמומים או מוצפים. כאן נכנסת לתמונה גישת המנטליזציה – היכולת לחשוב על רגשותיי ורגשותיך כמצבים משתנים של נפש חיה. בטיפול מבוסס מנטליזציה (MBT), המטפל עוזר למטופל לחקור מצבים רגשיים, ללמוד לזהות קווי מתאר רגשיים באירועים שונים, ולהתבונן בתגובותיו מתוך עדשה פנימית רכה. בהדרגה, נוצרת שפה רגשית יציבה שמאפשרת לאדם האלכסיתימי להבין את עצמו – ואחר כך גם את סביבתו.

לעומת זאת, הטיפול באספרגר מתמקד לרוב בפיתוח מיומנויות תקשורת – לא “להפעיל רגש”, אלא ללמוד איך רגשות מתבטאים בעולם החברתי, איך לקרוא רמזים לא מילוליים, ואיך לנהל שיחה בעלת הדדיות. כאן המטפל מסייע לתווך את העולם הרגשי־חברתי: להסביר, לדמות, לתרגל. למשל, לתרגם הבעה או טון דיבור לאפשרות רגשית – "כשמישהו מדבר בקול שקט ומסתכל הצידה, יכול להיות שהוא מתבייש".

בתוך התהליך הזה חשוב במיוחד הקשר הטיפולי עצמו. באלקסיתימיה, המטפל לא לוחץ על המטופל “להרגיש”, אלא עוזר לו לשים לב – גם למה שאין. שפת הגוף, שתיקות, תחושות גוף – כל אלה נעשים לחומר גלם. באספרגר, הקשר נבנה דרך אמון וכנות – לעיתים גם דרך תחומי העניין של המטופל, או שפה ויזואלית שמדברת אליו. בשני המקרים, המטפל צריך לוותר על ציפיות לספונטניות רגשית, ולהבין שהדרך לרגש שונה – אבל אפשרית.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

מומחי מכון טמיר

מקורות:

Bird, G., & Cook, R. (2013). Mixed emotions: The contribution of alexithymia to the emotional symptoms of autism. Translational Psychiatry, 3(7), e285. https://doi.org/10.1038/tp.2013.61

Kinnaird, E., Stewart, C., & Tchanturia, K. (2019). Investigating alexithymia in autism: A systematic review and meta-analysis. European Psychiatry, 55, 80–89. https://doi.org/10.1016/j.eurpsy.2018.09.004

Poquérusse, J., Pastore, L., Dellantonio, S., & Esposito, G. (2018). Alexithymia and autism spectrum disorder: A complex relationship. Frontiers in Psychology, 9, 1196. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2018.01196

Trevisan, D. A., Roberts, N., Lin, C., & Birmingham, E. (2020). How do adults and teens with self-declared Autism Spectrum Disorder experience eye contact? A qualitative study. PLOS ONE, 15(10), e0241673. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0241673

Williams, Z. J., & Gotham, K. O. (2021). Improving the measurement of alexithymia in autistic adults: A psychometric investigation of the 20-Item Toronto Alexithymia Scale using item response theory. Molecular Autism, 12(1), 20. https://doi.org/10.1186/s13229-021-00427-8

תארו לעצמכם שאתם במסיבה. חבר טוב ניגש אליכם, וברגע אחד הוא מרים גבה ותווי פניו משתנים קלות. הלב שלכם מתחיל לדפוק.

מחשבה טורדנית חולפת בראש: "אמרתי משהו לא במקום? "יכול להיות שאני לא בא לו טוב?״  ״הוא כועס עליי"

עבור אנשים עם חרדה חברתית, הרגע הזה מוכר וכואב. כל מבט או שינוי הבעה – אפילו העדין ביותר – מתפרש כסימן אזהרה. התחושה היא של להיות על המשמר כל הזמן, דרוכים וערניים לכל רמז חברתי, קטן כגדול. זהו העולם של היפר-ערנות חברתית: מצב שבו כל חיוך מרומז או נדנוד של אי-נוחות נקלט בעוצמה גבוהה, כאילו המוח מחפש סכנה חברתית בכל מקום.

החוויה הזו יכולה להיות כל כך מעייפת. במקום ליהנות מהמפגש החברתי, הראש עסוק בחשיבת יתר על כל פרט -  מה הוא חשב? למה היא אמרה את זה בטון ההוא?

ולפעמים מרגישים כאילו אנחנו טובעים בים של פרשנויות, רק מנסים להחזיק את הראש מעל המים.

במאמר זה נצלול אל התופעה של היפר-ערנות חברתית, נבין מה גורם לה, איך היא משפיעה על חיי היומיום, ובעיקר  - מה ניתן לעשות כדי להרגיע את הרדאר החברתי הרגיש ולמצוא קצת שקט וביטחון בין אנשים.

מהי היפר-ערנות חברתית?

היפר-ערנות חברתית היא מצב של רגישות חברתית מוגברת. אפשר לקרוא לזה "מכ״ם חברתי" שמכויל על רמת רגישות גבוהה במיוחד.

כאשר אדם סובל מחרדה חברתית, הוא חווה פחד עמוק מביקורת, מדחייה או מהשפלה במצבים חברתיים. מתוך הפחד הזה מתפתח מנגנון הגנה: הקשב מופנה אוטומטית לכל סימן אפשרי לאיום חברתי – הבעות פנים, טון דיבור, ואפילו ניואנסים קטנים בשפת גוף.

זו הטיה קשבית לרמזים חברתיים שליליים: המוח מחפש (ולעתים מוצא גם כשאין באמת) סימנים שמישהו כועס, מאוכזב או לועג לנו.

דמיינו מצלמת אבטחה רגישה מדי:

כל חתול שעובר בגינה מפעיל אזעקה. כך פועל המנגנון הזה אצל אנשים עם חרדה חברתית.

כל שינוי קטן בהבעת הפנים של האחר מרגיש כמו "אזעקת אמת". 

"הוא נראה מבואס, בטח הוא שונא מה שאמרתי";

"היא לא הסתכלה עליי כשעניתי, אולי אני משעמם אותה". 

מחשבות כאלה צצות מעצמן. יש כאן זיהוי מוגבר של איומים חברתיים, גם אם הם עדינים או לא חד-משמעיים.

מחקר שפורסם לאחרונה בחן איך אנשים עם חרדה חברתית מזהים הבעות כעס משתנות -  כלומר, הבעות דינמיות שמתפתחות בהדרגה כמו בחיים האמיתיים, ולא קופאות בתמונה אחת.

המשתתפים צפו בקליפים קצרים של פנים שמשתנות מהבעה ניטרלית לעצבנות קלה או כעס מתון.

החוקרים מצאו שאנשים עם חרדה חברתית קלטו יותר טוב סימנים עדינים של כעס - אבל זה לא קרה מיד. דווקא בשלב מאוחר יותר של עיבוד המידע, המוח שלהם "ישב" על ההבעה, התעכב עליה, וניסה להבין מה באמת מרגישים שם. כלומר, הם לא זיהו מהר יותר שיש כעס, הם פשוט השקיעו בזה יותר תשומת לב וחשיבה, אולי כי מבחינתם כל רמז קטן עלול להיות סימן שמשהו אינו כשורה.

זה מחזק את ההבנה שחרדה חברתית לא רק מקפיצה תגובה, היא גם מפעילה עיבוד רגשי מוגבר גם מול סימנים חברתיים עמומים, כאילו כל מבט או שינוי קטן בפנים עלול להיות סימן לדחייה. 

2025 ,Yuan, et al

איך זה מרגיש לחיות בדריכות מתמדת?

לחיות עם היפר-ערנות חברתית זה קצת כמו להיות שומר ראש של עצמך 24/7 – רק שה"שומר" הזה דרוך מדי ולפעמים מפעיל אזעקה גם כשאין סיבה. אנשים עם חרדה חברתית מתארים תחושה מתמדת של כוננות רגשית: במפגש עם אחרים, משהו בפנים נשאר דרוך וחסר מנוחה, כאילו בכל רגע משהו עלול לקרות. אולי מישהו יבקר אותנו, אולי נגיד משהו טיפשי, אולי נעשה טעות שתגרום לכולם להסתכל.

במצב של דריכות כזו, קשה באמת להיות נוכחים ברגע. במקום להקשיב וליהנות מהשיחה, הראש עסוק בלסרוק את הסביבה. תשומת הלב קופצת מפנים של אדם אחד לאחר – מי נראה לא מרוצה? איפה מסתתר סימן לאסון מתקרב? אפילו הגוף מגיב: השרירים מתוחים, הנשימה מהירה ושטוחה, ויש תחושה של להיות "על קוצים". פעמים רבות אחרי אירוע חברתי כזה, כשסוף סוף חוזרים הביתה, מרגישים מותשים כאילו רצנו מרתון – למרות שבפועל רק היינו בדריכות כל הערב.

כמו סוריקטה שמקפידה להגיע דרוכה לעמדת השמירה, תודעתו הקפוצה של האדם החרד חברתית לומדת לא להירדם אף פעם, כי מבחינתו עדיף לטעות בזהירות יתר מאשר לפספס איום חברתי.

למה חרדה חברתית גורמת לרגישות כזו לרמזים חברתיים?

השורשים של היפר-ערנות חברתית נעוצים עמוק בתוך חרדה חברתית. מי שחווה חרדה זו מפחד מאוד מביקורת ודחייה. באופן טבעי, אם אני חושש שמישהו ידחה אותי או ילעג לי, אהיה על המשמר כדי לזהות סימנים מקדימים ולמנוע את הפגיעה. המוח שלנו, בחוכמתו האבולוציונית, פיתח מנגנוני זיהוי סכנה – פעם הם הגנו עלינו מטורפים פיזיים, והיום הם עלולים לפעול גם בסיטואציות חברתיות. הרי פעם, להיות דחוי מהשבט היה סכנת חיים, ולכן גם כיום המוח מתייחס לרמזים של דחייה כאל איום רציני.

מחקרים מראים שאנשים עם חרדה חברתית גבוהה מזהים סימני כעס זעירים מהר ומדויק יותר מאחרים. המוח שלהם נכנס ל"כוננות" ועובד שעות נוספות כדי לפענח האם ההבעה הקטנה שראו פירושה כעס או דחייה. במילים אחרות, אדם עם חרדה חברתית מסתובב בעולם עם "רדאר" חברתי שמכוון לגלות איום במהירות.

חשוב להבין: הרגישות הזו נובעת מכוונה טובה – להגן עלינו. זה לא ש"המוח מקולקל"; להפך, הוא מנסה בכל כוחו למנוע מאיתנו כאב ודחייה. הבעיה היא שהמנגנון הזה מכוון על רגישות יתר, ולכן לעיתים הוא מצביע על "שריפה" כשבסך הכל יש עשן קל. התוצאה היא תפיסה חברתית מוטה – אנחנו עלולים לפרש אפילו ניטרלי כשלילי, רמז קטן כחוסר קבלה, והתנהגות אקראית של אחרים כאילו היא תגובה אלינו.

ההשפעה של דריכות כזו על החיים

כשחיים בדריכות חברתית מתמדת, זה משפיע כמעט על כל היבט של החיים. ראשית, זה מתיש. להיות בחרדה כבר גוזל אנרגיה, ועל אחת כמה וכמה כשמנתחים כל מחווה קטנה סביב. דבר זה עלול לגרום לעייפות נפשית ואפילו פיזית. רבים מתארים שכשהם חוזרים מאינטראקציה חברתית (אפילו קצרה), הם מרוקנים מכוחות וצריכים זמן להתאושש.

שנית, היפר-ערנות חברתית יכולה ליצור מעגל שקשה לשבור.

למשל, במהלך שיחה אתם קולטים רמז דק וחושבים שמישהו לא מרוצה מכם. הלב מתחיל לדפוק, אתם נלחצים, ואולי אפילו לגמגם או להסמיק. הצד השני קולט, וייתכן שיגיב במבט מודאג או מבולבל. המבט הזה מבחינתכם הוא "הוכחה" שמשהו לא בסדר. כך החרדה מזינה את עצמה:

אתם רואים איום בכל מקום, מגיבים בלחץ, וזה בתורו יוצר עוד סימנים לפרש כמאיימים. יש פה מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו בלי מודעות וכלים מתאימים.

הנטייה הזו מובילה לעיתים קרובות להימנעות שמאפייינת חרדה חברתית.

כדי לא להתמודד עם המתח, אנשים עם חרדה חברתית פשוט נמנעים ממצבים חברתיים ככל האפשר.

הם אומרים לעצמם: "עדיף לוותר על האירוע, גם ככה אהיה שם על קוצים".

ההימנעות אמנם מביאה הקלה זמנית (אין סיטואציה – אין איום), אבל בטווח הארוך היא מחזקת את החרדה.

אם לעולם לא נותנים לעצמנו הזדמנות לגלות שלא כל מפגש נגמר באסון, הפחד רק ילך ויגדל. כך החיים מצטמצמים – פחות מפגשים, פחות חברים, פחות הזדמנויות – והבדידות גדלה.

איך להרגיע את הדריכות?

החדשות הטובות הן שיש מה לעשות. היפר-ערנות חברתית היא דפוס שאפשר לשנות, במיוחד בעזרת תרגול ותמיכה. הנה כמה דרכים שיכולות לעזור להתמודד ולהפחית את הדריכות:

• מודעות וקבלה: השלב הראשון הוא לזהות את הדפוס. להבין ש"המוח שלי נוטה לפרש דברים כמאיימים" זה כבר התקדמות משמעותית. במקום לכעוס על עצמכם כשאתם שוב מנתחים כל מבט, אמרו לעצמכם: "אוקיי, זו החרדה מדברת עכשיו" – הזכירו לעצמכם שלא כל מחשבה מפחידה היא עובדה. קבלה עצמית, בלי שיפוטיות, יכולה להתחיל להרגיע את הסערה.
  
  

• תשאול מחשבות אוטומטיות: כשמגיעה מחשבה כמו "הוא בטח כועס עליי", עצרו ושאלו: מה הראיות לכך? אולי אותו אדם פשוט עייף או טרוד במשהו אחר? זוהי טכניקה מהטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) שעוזרת לאתגר את ההטיה הקשבית השלילית.
  
  

• מיקוד הקשב החוצה: נסו להפנות את הקשב למה שקורה באמת בשיחה, ולא רק למה שאתם חוששים שהאחר חושב עליכם. אפשר לתרגל זאת – להקשיב לתוכן הדברים של בן השיח, או לשים לב לפרטים ניטרליים בסביבה. כך הזרקור זז קצת מהפחד ומהפרשנות, וקל יותר להיות נוכחים באמת ברגע.
  
  

• תרגולי הרפיה ומיינדפולנס: טכניקות כמו נשימות עמוקות, מדיטציה או הרפיית שרירים יכולות לסייע בהרגעת התגובות הפיזיות של החרדה. כשנרגע הגוף, גם המחשבות נרגעות. תרגול קבוע של הרפיה מפחית את רמת הדריכות הכללית, כך שהאזעקה הפנימית תפעל רק כשבאמת צריך.
  
  

• חשיפה הדרגתית: אחת הדרכים היעילות להתמודד עם חרדה חברתית היא תרגול חשיפה בהדרגה. במקום להימנע לחלוטין, מנסים להתקרב צעד אחר צעד למה שמפחיד – אבל באופן מבוקר. לדוגמה, להתחיל משיחה קצרה עם מכר, בהמשך להצטרף למפגש קטן, ואחר כך אולי לאירוע גדול יותר. כל שלב כזה, במיוחד אם מגלים שה"שד" לא נורא כל כך, מלמד את המוח שלא כל אינטראקציה היא סכנה. עם הזמן, הסף להפעלת האזעקה עולה.

טיפול CBT: לצאת ממעגל הדריכות

לפעמים, כדי להשתחרר באמת מהמעגל, לא כדאי להיות לבד. טיפול פסיכולוגי יכול לשמש עבורכם עוגן רגשי בתהליך השינוי.

מטפל מנוסה מכיר היטב את הדפוסים של חרדה חברתית ויכול ללמד אתכם כלים יעילים. בטיפולים קוגניטיביים התנהגותיים (CBT), למשל, עובדים גם על זיהוי המחשבות המפחידות וגם על תרגול הדרגתי של סיטואציות חברתיות, כדי לשבור את מעגל הפחד וההימנעות בחרדה חברתית.

יש גם גישות נוספות – כמו טיפול דינמי, תרגולי מיינדפולנס, ואף טיפול תרופתי במידת הצורך – שיכולות להקל ולפתוח דלת לחיים חברתיים נינוחים יותר.

זכרו שאתם לא אשמים בכך שאתם מרגישים ככה, ושלא חייבים להמשיך לסבול.

חרדה חברתית נפוצה יותר ממה שנדמה, ויש לה טיפולים יעילים. פנייה לעזרה מקצועית אינה סימן לחולשה, אלא צעד אמיץ למען עצמכם.

במכון טמיר, כמו גם במרכזים אחרים, מתמחים בטיפול בחרדה חברתית ובליווי אנשים עם רגישות חברתית מוגברת.

בעזרת תמיכה נכונה, אפשר בהדרגה "לכייל" את הרדאר החברתי – שימשיך לשמור עליכם כשצריך, אבל לא ישתלט לכם על החיים.

בסופו של יום, בני אדם הם יצורים חברתיים. גם אם כרגע כל מפגש עם אנשים מרגיש לכם כמו מבחן מלחיץ, דעו שאפשר אחרת. עם הזמן, ובעזרת הכלים הנכונים, תוכלו בהדרגה ללמוד לסמוך שוב על הסביבה – ובעיקר על עצמכם. דמיינו אתכם יושבים עם חברים, ומשהו בכם סוף סוף רגוע. כבר אין צורך לנתח כל שתיקה או חיוך. הרדאר החברתי שלכם עדיין שם, אבל הוא ברקע ופועל בעדינות במקום להתריע בכל רגע.

התחושה הזו – של שקט וביטחון ליד אנשים – היא אפשרית.

רבים כבר עשו את הדרך הזו:

ממצב שבו כל רמז קטן מפעיל אזעקה, אל מקום רגוע יותר שבו אפשר להיות נוכחים ברגע, לצחוק, לטעות, ולהרגיש חלק מהחברה בלי פחד תמידי. זהו מסע שדורש זמן וסבלנות, אבל אתם לא לבד בו.

בכל שלב, מותר לכם לבקש עזרה ולקבל תמיכה. התחושות המפחידות יכולות לדעוך, ובמקומן להיכנס שקט, ביטחון עצמי ועדינות כלפי עצמכם. עם ההתמדה והתמיכה הנכונה, אפשר להתגבר על החרדה החברתית – ולהרגיש שסוף סוף המושכות של החיים החברתיים בידיים שלכם, לא בידיים של הפחד.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

 מומחי מכון טמיר

מקורות:

Li, D., Yu, F., Ye, R., Chen, X., Xie, X., Zhu, C., & Wang, K. (2017). How does gaze direction affect facial processing in social anxiety? -An ERP study. Psychiatry research, 251, 155–161. https://doi.org/10.1016/j.psychres.2017.02.018

מהי נוירלגיה טריגמינלית?

נוירלגיה טריגמינלית, או נוירלגיה של העצב המשולש, היא הפרעה נוירולוגית שפוגעת באחד העצבים המרכזיים בפנים – העצב הטריגמינלי.

הכאב מופיע כהתקפים חדים, חותכים, כמעט כמו שוק חשמלי פתאומי, ונמשך לרוב כמה שניות. לפעמים זה קורה חמש פעמים ביום, לפעמים הרבה יותר. לפעמים יש הפסקה של חודשיים, ואז חוזרת שוב הסערה.

מה מפעיל את זה? הרבה פעמים, פעולות שגרתיות לגמרי: לעיסה, ניקוי עור הפנים, מגע עדין בלחי.

התוצאה היא פחד יומיומי נלמד.  מי שחי עם נוירלגיה טריגמינלית חווה כאב קבוע, ועל ידו תחושה שהוא כל הזמן דרוך, חרד ונמנע.

"אני מפחדת אפילו לשטוף פנים בבוקר."

כך פתחה מטופלת חדשה את השיחה איתי. לא מדובר בפחד רגיל, זו חרדה עמוקה מכאב כל כך חד, כל כך חזק, שהוא משתק.

נוירלגיה טריגמינלית הוא סינדרום שגורם לאחד מסוגי הכאב הכי עוצמתיים שיש - מכתיבה לה מה לאכול, מתי לצחצח שיניים, ואפילו אם להתקרב לבן הזוג. והיא לא לבד.

במאמר הזה נכיר את המצוקה היומיומית של החיים עם נוירלגיה טריגמינלית.

נראה איך טיפול CBT מציע מסגרת קלינית שמפחיתה פחד, מגדילה תחושת שליטה, ועוזרת לחזור לחיים, גם אם הכאב לא נעלם.

איך הכאב משתלט על החיים?
 

אנשים שמתמודדים עם נוירלגיה של העצב המשולש מספרים על פחד מתמיד מההתקף הבא. גם כשאין כאב כרגע – הגוף והנפש דרוכים, כאילו זה מעבר לפינה. זה יכול לגרום לאנשים להימנע ממפגשים, מיציאה מהבית, אפילו ממגע אנושי.

יש מטופלים שפשוט מפסיקים לאכול מאכלים מסוימים, מפתחים הימנעות ממקלחת חמה, שוקלים ביטול של חופשות. התחושה היא שאין שליטה – הכאב קובע את סדר היום.

וחמור מזה – מדובר בכאב שקשה מאוד להסביר לאחרים. כשאין "עדות חיצונית", אנשים סביב לא תמיד מבינים. התחושה היא של בדידות בתוך גוף מתקומם.

איך טיפול CBT נכנס לתמונה?

גישת CBT - טיפול קוגניטיבי התנהגותי – לא מבטיח לרפא את הכאב, אפילו לא להעלים את התקפים.

אבל הוא כן משנה את הדרך שבה האדם חי עם הכאב.

היתרון המרכזי של CBT לכאב כרוני הוא בפיתוח כלים להתמודדות עם מחשבות קטסטרופליות, עם חרדה מקדימה, ועם דפוסים של הימנעות.
למשל:

• האם כל תנועה בפנים באמת תוביל לכאב?
  
  

• האם כל התקף אומר שהכאב יחמיר לתמיד?
  
  

• ואיך אפשר להתחיל לפעול שוב – אפילו לאט, אפילו בזהירות – למרות הפחד?

CBT מלמד את המטופלים לזהות את הלולאה הזו של "כאב → פחד → הימנעות → בדידות", ולשבור אותה.

מחקר אנגלי חדש: CBT קבוצתי יעיל לנוירלגיה טריגמינלית

מחקר שהתפרסם בשנת 2021 ב־Journal of Oral & Facial Pain and Headache בדק תוכנית CBT קבוצתית לאנשים עם נוירלגיה של העצב המשולש.

15 משתתפים לקחו חלק בסדרה של 6 מפגשים קבוצתיים, שכללו בין השאר:

• רכישת ידע על מנגנוני הכאב
  
  

• כלים לוויסות רגשי
  
  

• תרגולי מיינדפולנס
  
  

• הצבת מטרות אישיות לפי ערכים
  
  

• חיזוק תקשורת עם רופאים ובני משפחה

התוצאות מלמדות על -

• עלייה במסוגלות: המטופלים דיווחו שהם מרגישים יותר שליטה בהתנהלות היומיומית.
  
  

• ירידה בתפיסות קטסטרופליות: פחות מחשבות של "זה רק יחמיר", "אני גמור/ה".
  
  

• התחזקות ברמת הפעילות: יותר עשייה למרות הפחד.

השיפור נשמר גם כעבור תשעה חודשים, ובנוסף, כל משתתפי הקבוצה סיימו את התהליך, בלי נשירה.

מה בדיוק קורה בטיפול CBT?

CBT לכאב כרוני בכלל, ולנוירלגיה של העצב המשולש בפרט, שם דגש על חיבור בין מחשבה, רגש והתנהגות. למשל:

1. פסיכו־חינוך: להבין איך כאב כרוני משפיע גם על המוח, ולא רק על העצבים. ההבנה הזו מפחיתה אשמה ובלבול.

2. זיהוי דפוסי מחשבה: למשל, "אם אצא החוצה, בטוח יתחיל התקף" → התנהגות: הימנעות. → רגש: בדידות.

3. תרגול מיינדפולנס: לפתח מרחב פנימי שמכיל את הפחד, בלי להיבהל ממנו.

4. חשיפה הדרגתית: חזרה מבוקרת לפעולות שנמנעים מהן, כמו לעיסה, הליכה ברחוב, אפילו שיחה.

5. חיזוק ערכים: במקום להגדיר את עצמי דרך הכאב, להתחבר למה שבאמת חשוב לי – הורות, יצירה, קשרים.

למי זה מתאים?

CBT מתאים לאנשים עם נוירלגיה של העצב המשולש ש:

• מרגישים שהכאב משתלט על סדר היום.
  
  

• חיים בפחד תמידי מההתקף הבא.
  
  

• מתמודדים עם ייאוש, כעס, או בדידות סביב הכאב.
  
  

• מחפשים דרך לחזור לחיים, גם אם הכאב עדיין שם.

הטיפול לא לא מחליף טיפול רפואי, אבל משלים אותו יפה 

יש מטופלים שמשלבים CBT עם טיפול תרופתי, פיזיותרפיה או נוירוכירורגיה.

למה לפנות לטיפול רגשי?

כאב כרוני הוא לא רק עניין פיזי. הוא מציף רגשות, משנה הרגלים ומערער זהות.

CBT מאפשר לא לחכות ל"החלמה" כדי לחזור לחיים – אלא להתחיל לחיות תוך כדי התמודדות.

"הכאב עוד פה, אבל הוא כבר לא מנהל לי את כל המחשבות". 

שאלות נפוצות על טיפול CBT לטריגמינל נוירלגיה (כאבים עזים בפנים)

מה עושים כשיש כאבים חדים בצד אחד של הפנים – כמו שוק חשמלי בלחי?

כאבים חדים, קצרים ובלתי צפויים בצד אחד של הפנים הם תסמין קלאסי של נוירלגיה טריגמינלית.

אם התחושות חוזרות, מופעלות ממגע עדין, מצחצוח שיניים או משטיפת פנים, חשוב לפנות לאבחון נוירולוגי.

מעבר לטיפול התרופתי, טיפול CBT יכול לעזור בהתמודדות עם הפחד מהכאב, החרדה המצטברת והפגיעה באיכות החיים.

האם טיפול CBT באמת עוזר נגד נוירלגיה טריגמינלית?

כן. CBT לא מעלים את הכאב הפיזי, אבל הוא עוזר לנהל אותו טוב יותר:

• מפחית חרדה לפני התקפים
  
  
• עוזר לחזור בהדרגה לפעילות יומיומית
  
  
• מחזק תחושת שליטה ובחירה
  
  
• מקטין מחשבות קטסטרופליות ("זה לא ייגמר", "אף אחד לא מבין אותי")
  מחקר שנערך בלונדון הראה שיפור בתפקוד ובאיכות חיים בקרב מטופלים שעברו טיפול CBT קבוצתי ל-TN.
  
  

איך נראה טיפול פסיכולוגי לכאבים עזים בפנים?

הטיפול מתרחש לרוב במפגשים שבועיים של שעה, עם פסיכולוג קליני או מטפל CBT.
התהליך כולל:

• הבנה של הקשר בין כאב, מחשבות ורגשות
  
  
• זיהוי והחלפת דפוסי חשיבה שליליים
  
  
• כלים לנשימה, מיינדפולנס, ויסות רגשי
  
  
• הצבת מטרות אישיות – מתוך חיבור לערכים, לא רק הימנעות מכאב
  במקרים מסוימים מתקיימות קבוצות טיפוליות, או טיפול בזום.
  
  

האם CBT לנוירלגיה טריגמינלית מתאים גם כשאין התקף כרגע?

בהחלט. רבים פונים לטיפול דווקא בתקופות רגיעה – כשאין כאב, אבל הפחד שיחזור מנהל אותם.

CBT עוזר לחזק חוסן פנימי, להתמודד עם חרדת ציפייה, ולהפחית את ההשפעה של הפחד על החיים.

זו הזדמנות לעבוד על מנגנוני הימנעות, בדידות, ירידה במצב הרוח, ולהחזיר שליטה.

האם CBT יכול להחליף תרופות לכאבים בפנים?

לא.

טיפול CBT לא מחליף את הרפואה, אלא משתלב איתה.

רוב המטופלים משלבים טיפול רגשי עם תרופות (כמו קארבאמאזפין או טגרטול), ולעיתים עם טיפול פיזיותרפי או כירורגי.
CBT מספק מענה רגשי, קוגניטיבי והתנהגותי – לא כתחליף, אלא ככלי משלים חשוב.

כמה זמן לוקח טיפול CBT ל-TN?

התהליך משתנה מאדם לאדם.
בטיפול ממוקד, ניתן לראות שיפור לאחר 8–12 פגישות. יש מטופלים שממשיכים תהליך עמוק יותר לאורך זמן.
בטיפול קבוצתי, לעיתים מדובר בסדרה של 6–8 מפגשים בני שעתיים.
חשוב להבין: המטרה היא לא רק "להרגיש טוב" אלא לחיות טוב גם כשיש קושי.

מה עושים אם הכאב מתגבר דווקא במהלך הטיפול?

זה קורה לפעמים – דווקא כשמפסיקים להימנע, עולים רגשות חזקים.

ב-CBT לומדים לפתח כלים להתמודדות גם במצבי קצה:

• תרגול הרגעה פיזית ונפשית
  
  

• מענה לקולות פנימיים שמגבירים את החרדה
  
  

• תוכנית פעולה להתקפים (עזרה עצמית, סביבה תומכת, תקשורת עם רופא)
  הטיפול מתנהל בקצב אישי, מותאם בדיוק לקצב שלך.

האם יש פסיכולוג CBT מומלץ לנוירלגיה טריגמינלית בתל אביב?

כן. סביר שבמכון טמיר בתל אביב ובמקומות נוספים תמצאו מענה מתאים, תוכל/י לקבל ליווי קליני ממטפלים שמתמחים בכאב כרוני ו-TN.

אנחנו מתאימים לכל פונה פסיכולוג או מטפלת לפי הצרכים המדויקים שלך, בעיקר בטיפול פרטני.

אפשר גם להתייעץ איתנו ללא התחייבות בשיחת הייעוץ הראשונית.

האם אפשר לקבל טיפול CBT בזום?

ודאי.

מטופלים שמתמודדים עם כאב כרוני בוחרים בטיפול אונליין כדי להימנע מטרחה מיותרת.
הטיפול בזום שומר על איכות, זמינות ונוחות – עם אפשרות לשלב תרגולים בין מפגשים.

האם יש הבדל בין טיפול CBT רגיל לבין CBT לכאב כרוני כמו TN?

כן.

CBT לכאב כרוני מתמקד לא בהפחתת הסימפטום, אלא בשיפור איכות החיים לצד הכאב.
העבודה כוללת יותר התייחסות להימנעות, לתפקוד, להתמודדות עם חוסר וודאות ולחיזוק גמישות נפשית.
זו גישה שמבוססת על קבלה, מיינדפולנס וערכים,  לא רק על שינוי מחשבות.

אם זה מדבר אליך – אנחנו כאן

במכון טמיר בתל אביב אנחנו מציעים טיפול פסיכולוגי מותאם לאנשים עם כאב כרוני, כולל נוירלגיה טריגמינלית.

הפסיכולוגים והמטפלים שלנו מתמחים ב-CBT, מיינדפולנס וייעוץ רגשי שעוזרים לחזור לתפקד, להרגיש ולחיות.

אם את/ה מתלבט/ת – אפשר להתחיל משיחה אחת.

לפעמים, אפילו רק להרגיש שמבינים אותך, זו כבר הקלה.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

מומחי מכון טמיר

מקורות:

Daniel, H. C., Poole, J. J. I., Klein, H., Huang, C., & Zakrzewska, J. M. (2021). Cognitive behavioral therapy for patients with trigeminal neuralgia: A feasibility study. Journal of Oral & Facial Pain and Headache, 35(1), 30–34. https://doi.org/10.11607/ofph.2664

"אתה יודע מה הכי כואב לי?" שאלה רחל, אישה בת 45 שמתאמצת כבר חודשיים לטפל בהתמכרות שלה לקלונקס. "לא החרדה, לא הדיכאון - זה המבט הזה של הפסיכיאטר כשסיפרתי לו שאני לוקחת כדורי הרגעה יותר מהמינון שנקבע. כאילו אני פושעת, לא מישהי שמגיעה לה עזרה".

הסיפור של רחל הוא רק דוגמה אחת מני רבות שאנחנו שומעים במכון טמיר. 

שני מחקרים חדשים שיצאו השנה הוא שהסטיגמה כלפי התמכרות אינה רק עניין של "חברה מערבית לא מספיק רגישה", אלא בעיה שקיימת אצל אנשי המקצוע עצמם, גם רופאים וגם פסיכותרפיסטים, שאמורים להבין היטב את המורכבות הפסיכולוגית של מחלת ההתמכרות.

המחקר הראשון מלמד כי כ-30% מרופאי המשפחה והרופאים במיון מעדיפים לא לעבוד עם מטופלים הסובלים מהתמכרות למשככי כאבים או לקוקאין, זה לעומת רק 2% עם סוכרת ו־9% עם דיכאון.

מעניין שאצל רופאי מלר"ד נמצאה רמת הסטיגמה הגבוהה ביותר, אבל באירוניה מרה - הם גם אלה שהכי פעילים בטיפול בהתמכרויות:

28% מהם דיווחו שהם מטפלים באופן פעיל בהתמכרויות, לעומת רק 12% בלבד מרופאי המשפחה (Parish et al., 2025).

המחקר השני, שנערך בוונקובר, בקרב 71 מטפלי בריאות הנפש - כמו פסיכיאטרים, פסיכלוגים רפואיים וקליניים ואנשי מקצוע נוספים - גילה משהו מדאיג במיוחד. המטפלים שהרגישו "ניטרליים" כלפי טיפול בהתמכרות הציגו את הסטיגמה החזקה ביותר. הם היו פחות סובלניים, החזיקו יותר סטריאוטיפים שליליים, ובעיקר - היו פחות אופטימיים לגבי הצלחת הטיפול (Russolillo et al, 2025).

אנחנו מניחים שהבעיה קיימת אצל אנשי מקצוע שאומרים בגלוי שקשה להם עם טיפול במכורים. אבל מה שהתברר במחקר היה שדווקא אנשי מקצוע שלא הביעו אי נוחות גלויה החזיקו בדעות הקדומות הכי בעייתיות.

הסבר אפשרי הוא שהמטפלים פוגשים את המטופלים בעיקר במצבי משבר, כשהם תחת השפעת הסם ו/אולא משתפים פעולה. 

הנתונים, לפחות מתוך מחקרים אלו, מלמדים כי אנשי מקצוע שעובדים יום יום עם מכורים, קורסים לפעמים לנטייה לראות בהתמכרות משהו אחר, פחות לגיטימי בהשוואה להפרעות אחרות ב-DSM.

למה דווקא מטפלים בהתמכרויות מפתחים סטיגמה?

"אני עובדת כאחות פסיכיאטרית כבר 15 שנה" מספרת שרה (שם בדוי) מבית חולים במרכז. "אני רואה מטופלים עם סכיזופרניה, דיכאון חמור אפילו הפרעות התחזות - ואני לא שופטת, אני מבינה טוב מאוד שזה לא באשמתם. אבל כשמגיע מטופל עם התמכרות, יש לי קול פנימי שאומר לי שזאת הבחירה שלו".

הבעיה העיקרית כנראה היא שגם פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים ועו״סים קליניים לא זוכים תמיד להכשרה מספקת לגבי טבען של הפרעות התמכרות לחומרים, או התמכרויות התנהגויות (כמו התמכרות לפורנו, מסחר במניות ועוד). אם אתה מטפל שלא פגש את העבודה הקלינית עם מכורים, אפשר לראות איך אתה יכול ליפול למלכודת בה התמכרות נתפסת כביטוי של חולשת אופי ולא הפרעה שמבטאת פסיכופתולוגיה של ממש. 

במצב כזה המטפל מסתכל למשל על התמכרות לגראס ואומר לעצמו ״טוב אני מכיר אנשים בחיים שלי שמעשנים יותר מדי וויד, ואני יודע שזו נטייה דחפית ניתנת לשליטה, שאין לה מקום על הרצף המורכב של מצבים פסיכיאטריים.

מכירים?

•  ״הכל בראש, תמצא בתוכך את הגל המתאים להפסקת השימוש ותגלוש עליו״

• ״אין לא יכול, יש לא רוצה…״

• ״קצת כוח רצון ותשתחרר מהתלות הזאת״. 

אנחנו מטפלים באנשים עם מגוון בעיות פסיכולוגיות, נניח דיכאון קליני, מתוך הנחת עבודה שזהו מצב ביולוגי-נוירולוגי. אבל כשאנחנו מגיעים להתנהגות מתמכרת - שגם היא מצב ביולוגי-נוירולוגי - השיפוטיות והמוסריות נוטות להרים את ראשן. 

הסטיגמה בקרב מומחי נפש יוצרת נזק כפול. ראשית, היא פוגעת ישירות בטיפול - מטפלים פחות מאבחנים את ההתמכרות כבעיה העיקרית, פחות מפנים לסוג הטיפול בהתמכרות הנדרש ופחות מאמינים ביכולת של המטופל להיגמל.

מהצד השני ההתמכרות יוצרת הטיות קוגניטיביות, כמו טעות הייחוס הבסיסית: במקום לבחון את מצבו הכללי של המטופל, המטפל מייחס את כל הקשיים הנפשיים להתמכרות לבדה, ומשתמש בכך כפתרון טיפולי בלעדי. זו הדרך שבה נוצרת סטיגמה מקצועית שמוציאה מהפרופורציה את מורכבות החיים של המטופל.  

"כשהפסיכיאטר שלי הבין שיש לי בעיה עם קוק, כל הטיפול השתנה", מספר דוד, מטופל שעבר תהליך גמילה. "פתאום הכול נהיה 'בגלל הסמים'. הדיכאון שלי, החרדה, הבעיות במשפחה - הכל נכנס תחת 'תפסיק להשתמש ויעבור לך'."

בעיה רצינית אחרת היא שהסטיגמה גורמת למטופלים להסתיר את בעיות השימוש מהמטפלים שלהם. נתוני מחקר מראה שכ־52% מהמטופלים בשירותי בריאות הנפש יעדיפו לא לגלות את השימוש בסמים בפני המטפל. רובם עושים זאת מתוך חשש לשיפוטיות, מבוכה או השלכות מקצועיות, כמו שינוי תוכנית הטיפול והפניה לשירותי גמילה בסל הבריאות שעולים פחות (Pearce et al, 2020). 

איך להתמודד נכון מטופלים

אם אתה מטופל שחווה יחס שלילי מצד מטפל בגלל בעיית התמכרות, חשוב לדעת שזה לא אומר שמדובר רק בבעיה מוטיבציונית שלך או שאתה חלילה לא ראוי לטיפול איכותי.

המחקר הקנדי הציע כמה כיוונים לשינוי - 

• הכשרה משולבת: במקום להפריד טיפול פסיכולוגי בהתמכרויות מהמכלול האישיותי, מומלץ לשלב את שני התחומים בהכשרה הבסיסית.

• חשיפה מבוקרת: במקום חשיפה רק למטופלים במשבר, לארגן מפגשים עם מכורים נקיים, כמו חונכים שמסייעים למטופלים בקבוצות צעדים (כמו NA). לשמוע את הסיפורים המדהימים שלהם, על המסע הפסיכולוגי והרוחני שעברו בתכנית, יכולה להמיס כל סטריאוטיפ על מכורים.

• עבודה על דעות קדומות אישיות: לעזור למטפלים לזהות ולעבד בגילוי לב את הסטיגמה בה הם מחזיקים כלפי התמכרויות. ההתמכרות משקפת בעיה שניתן להבינה ממקורות מגוונים, בהתאם לגישה הביו-פסיכו-סוציאלית. 

במכון טמיר אנחנו רואים את ההבדל כשמטפלים עוברים הכשרה מתמחה בטיפול בהתמכרות. לא רק בידע הטכני - גם בהבנה שהתמכרות היא הפרעה מורכבת שדורשת טיפול רגיש ומותאם.

כמה עצות מהניסיון שלנו:

• חפש מטפל/ת מומחה להתמכרויות: ברור שמטפל שהתמחה בטיפול בהתמכרות יהיה פחות סטיגמטי ויותר יעיל.

• תהיה גלוי כבר בהתחלה: אל תנסה להסתיר את בעיית ההתמכרות. מטפל שמגיב בשיפוטיות פשוט לא מתאים לך. בסופו של דבר זה לגמרי שלו.

• בקש הסברים: אם המטפל מציע שיטת פסיכותרפיה או טיפול תרופתי (או שניהם), תגדיל ראש ובקש הסבר מפורט. למשל, איך ההתערבות הטיפולית הספציפית תעזור דווקא לך, אישית. ידע זה חשוב.

• זכור שזכותך להחליף מטפל: אם אתה מרגיש שיפוט או חוסר הבנה, זכותך לחפש מטפל אחר. אלה החיים שלך, מגיע לך הכי טוב ומדויק.  הרבה פעמים ריצוי אחרים הוא חלק מהבעיות האישיותיות של מכורים. 

מה שמשמח במחקרים האלה זה העלאת הנושא לשיח מקצועי. כשמטפלים בהתמכרויות מכירים בקיום הבעיה, כולל אם היא גורמת להם לתחושה לא נוחה, אפשר להתחיל להתייחס אליה ולנסות לראות מה עושים.

אנחנו רואים שינוי חיובי בגישת מטפלים צעירים יותר. הם מגיעים עם הבנה רחבה יותר של התמכרות כהפרעה מורכבת, ולא כבחירה מוסרית.

חלי ביקשה לשוחח איתי דקה. היא הגיעה אלינו למכון אחרי שני ניסיונות לטיפול בהתמכרות להימורים. שניהם העלו חרס, במאמציה עם הפסיכיאטר הקודם, שעבד במקביל לשני המטפלים. היא אמרה: "פה אני מרגישה שאני אשה עם בעיה רפואית, כמו כל בעיה אחרת, מרגישה פעם ראשונה שאני לא צריכה להתבייש בחולשה שלי להמר". 

ריגשה. האמת היא שהבעיה של חלי פחות אינטואיטיבית, אבל זו סטיגמה לכל דבר: 

עד לאחרונה, חלי פגשה מטפלים בהתמכרות שהתקשו לראות בה מהמרת כפייתית. אפשר להבין, היא באמת לא נתפסת כמו האוכלוסיה הטיפוסית של הסובלים מהימורים - חלי בעלת תואר שלישי, עובדת בביו-טק, נשואה, אמא. ״מה לה ולשימוש קומפולסיבי באתרי אינטרנט להימורים?״. אבל זה בדיוק העניין: מה שחלי הייתה זקוקה לו  (ועורר בה הקלה עצומה) זה מרחב טיפולי שרואה אותה כפי שהיא, עם האמת הבעייתית. היא התחילה לזוז לעבר החופש עם מטפלת שהציעה לה סביבה מתקפת, שהעבירה לה את המסר שאותו חלל בנשמה, אליו חודרת ההתמכרות, לא תלוי בשום דבר שנראה מבחוץ.

זה מה שכל מטופל צריך להרגיש - לא משנה ממי הוא מקבל עזרה, ולא משנה מה הבעיה שלו.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

מקורות:

Van Boekel, L. C., Brouwers, E. P. M., van Weeghel, J., & Garretsen, H. F. L. (2013). Stigma among health professionals towards patients with substance use disorders and its consequences for healthcare delivery: Systematic review. Drug and Alcohol Dependence, 131(1–2), 23–35. https://doi.org/10.1016/j.drugalcdep.2013.02.018 

Parish, C., et al. (2025). Healthcare provider stigma toward patients with substance use disorders: A nationally representative survey of physicians and dentists. Addiction, advance online publication. https://doi.org/10.1111/add.70122 

Pearce, L. A., Homayra, F., Dale, L. M., Moallef, S., Barker, B., Norton, A., Hayashi, K., & Nosyk, B. (2020). Non-disclosure of drug use in outpatient health care settings: Findings from a prospective cohort study in Vancouver, Canada. The International journal on drug policy, 84, 102873. https://doi.org/10.1016/j.drugpo.2020.102873

Russolillo, A., Davies, M., Carter, M., Goodyear, T., & Jenkins, E. (2025). Comfort in providing care and associations with attitudes towards substance use: A survey of mental health clinicians at an urban hospital in Vancouver, Canada. Journal of Psychiatric and Mental Health Nursing, 32(3), 1‑9. https://doi.org/10.1111/jpm.13152 

מחקר ישראלי שנערך על נשים בהריון במהלך מלחמת חרבות ברזל חושף דפוסים קוגניטיביים ספציפיים שמובילים לצמיחה אישית במצבי לחץ קיצוני.

מחקר ישראלי שנערך על נשים בהריון במהלך מלחמת חרבות ברזל חושף דפוסים קוגניטיביים ספציפיים שמובילים לצמיחה אישית במצבי לחץ קיצוני.

הממצאים, שפורסמו ב-International Journal of Psychology, מספקים מסגרת אמפירית להבנת מנגנוני התמודדות פסיכולוגית בתנאי אי-וודאות.

המחקר מזהה שלושה גורמים מרכזיים לצמיחה:

• גמישות קוגניטיבית בגיל צעיר (צמיחה פי 1.8).
• פיתוח חוסן פנימי בתנאי קושי כלכלי (צמיחה פי 2.1).
• יכולת להחזיק אופטימיות מורכבת (צמיחה פי 2.5).

תובנות אלו יכולות לסייע בפיתוח מודלים טובים יותר להבנת התנהגות אנושית ועיבוד טראומה.

"אני בחודש הרביעי להריון, והעולם פשוט התהפך," כך סיפרה שרה במהלך הפגישה הטיפולית הראשונה עם הפסיכולוגית.

"כל בוקר אני קמה אחרי לילה של אזעקות על טילים אירניים, ולפעמים אין לי מושג איך להגן על התינוק שגדל בתוכי בתוך כל זה."

שרה לגמרי לא לבד -

מחקר חדש שנערך על נשים הרות במהלך המלחמה בישראל חושף כי למרות החרדה בהריון והפחד המצבי בלחימה, רבות מהן חוות צמיחה אישית משמעותית דווקא בתקופה הקשה הזו.

טיפול CBT מרחוק נמצא יעיל בטיפול בכאב כרוני, מה שוהופך את הגישה לעזרה נפשית וניהול כאב להרבה יותר נגישה, מעשית ומוכחת.

במחקר רחב היקף שהתפרסם ב־JAMA, נמצא כי גם טיפול קוגניטיבי התנהגותי שניתן דרך וידאו או אונליין מצליח להפחית סבל וכאב, בדיוק כמו טיפול פסיכולוגי פנים אל פנים ולעיתים אף יותר.

המאמר עונה על שאלה אחת ברורה:

האם CBT מרחוק באמת עובד כטיפול פסיכולוגי סכאב כרוני?

התשובה חיובית ומאוד מעודדת אנשים שחיים עם כאב יומיומי ומתקשים להגיע לטיפול מסורתי.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

מומחי מכון טמיר

מקורות:

DeBar LL, Mayhew M, Wellman RD, et al. Telehealth and Online Cognitive Behavioral Therapy–Based Treatments for High-Impact Chronic Pain: A Randomized Clinical Trial. JAMA. Published online July 23, 2025. doi:10.1001/jama.2025.11178

Herbert, M. S., Afari, N., Liu, L., Heppner, P., Rutledge, T., Williams, K., ... & Atkinson, J. H. (2017). Telehealth versus in-person acceptance and commitment therapy for chronic pain: A randomized noninferiority trial. The Journal of Pain, 18(2), 200-211.

Bhatia, A., Kara, J., Janmohamed, T., Prabhu, A., Lebovic, G., Katz, J., & Clarke, H. (2020). User engagement and clinical impact of the manage my pain app in patients with chronic pain: A real-world, multi-site trial. JMIR mHealth and uHealth, 9(3), e26262.

Bennell, K. L., Nelligan, R., Dobson, F., Rini, C., Keefe, F., Kasza, J., ... & Hinman, R. S. (2017). Effectiveness of an internet-delivered exercise and pain-coping skills training intervention for persons with chronic knee pain: A randomized trial. Annals of Internal Medicine, 166(7), 453-462.