מה מאפיין ADHD מסוג חוסר קשב (ADHD-I)? 

האות "I" ב-ADHD-I מייצגת את ה-Predominantly Inattentive Presentation, כלומר, מופע דומיננטי של חוסר קשב. בתוך כל עולם ה-ADHD, שמוגדר גם ב-DSM-5 וגם ב-ICD-11, יש שלושה סוגים או מופעים: 

• מופע חוסר קשב דומיננטי (ADHD-I)

• מופע היפראקטיבי/אימפולסיבי דומיננטי (ADHD-H)

• מופע משולב (ADHD-C).

בבסיסו, ה-ADHD אצל מבוגרים, ובמיוחד מצג חוסר הקשב, מאופיין בקושי בוויסות קשב, פעילות והתנהגויות מכוונות מטרה. אבל ב-ADHD-I, הדגש הוא באופן מובהק על תסמיני חוסר קשב.

הקשיים האלה לא סתם שם, הם קשורים לפגיעה משמעותית מאוד בחיי היומיום.

בואו נפרט קצת יותר אילו קשיים ספציפיים אנחנו רואים במופע זה:

• קשיים בתפקודים ניהוליים גבוהים: מדובר על תהליכים קוגניטיביים מורכבים כמו תכנון, ארגון, יוזמה, עיכוב תגובה, גמישות מחשבתית, ויסות רגשי וזיכרון עבודה. בלי כל הדברים האלה קשה מאוד להתנהל בחיים, והם מושפעים במיוחד אצל מי שסובל מחוסר קשב דומיננטי.

• קשיי התחלה ודחיינות: אחד הביטויים הבולטים של חוסר קשב אצל מבוגרים הוא קושי להתחיל פעולות מכוונות מטרה, ונטייה לדחיינות ועקביות נמוכה בביצוע משימות. הבעיות האלה אמנם לא מוגדרות כ"תסמיני ליבה" של ADHD, אבל הן תוצאות התנהגותיות ישירות של חוסר הקשב וגורמות לפגיעה תפקודית רבה.

• ויסות עצמי של התנהגות ורגשות: לעיתים קרובות יש קשיים בוויסות עצמי של התנהגות וגם בוויסות רגשי. חוסר קשב קשור באופן חזק לרמות גבוהות של סטרס.

• השפעה על תחומי חיים: הקשיים האלה יכולים להוביל לתוצאות שליליות בכל מיני תחומים, כמו השכלה נמוכה יותר, פחות הזדמנויות תעסוקה, הכנסה נמוכה יותר ואפילו שיעורים גבוהים יותר של ימי מחלה. מבוגרים עם ADHD נמצאים גם בסיכון גבוה יותר לסבול מהפרעות פסיכיאטריות נלוות ומצבים רפואיים שונים.

למעשה, המחקרים מצביעים על כך שתסמיני חוסר קשב קשורים באופן הדוק יותר לפגיעה תפקודית בחיי המבוגרים בהשוואה לתסמיני היפראקטיביות/אימפולסיביות.

חלק מהחוקרים אפילו מסיקים שהמאפיין העיקרי של ADHD אצל מבוגרים הוא דווקא תסמיני חוסר הקשב.

חשוב שטיפול פסיכולוגי יהיה מותאם אישית, ובפרט ספציפית לצרכים האלה של ה-ADHD-I. בהקשר זה, הטיפול אמור לכלול אסטרטגיות להתמודדות עם קשיי ארגון, יזימת פעולות ודחיינות, לצד רכיבים כמו מיינדפולנס שמשפר את הוויסות העצמי של הקשב.

זה בדיוק מה שטיפול CADDI מנסה לחדש ולעשות.

טיפול CADDI

טיפול זה נכנס לתמונה במסגרת ההתייחסות של מה שכבר קיים בעולם הטיפול בהפרעת קשב וריכוז (ADHD) אצל מבוגרים.

זה סיפור די מעניין על ניסיון לתפור חליפה יותר מדויקת לצרכים ספציפיים:

קודם כל, נזכיר, שהפרעת קשב וריכוז אצל מבוגרים היא דבר נפוץ ומורכב.

היא מתבטאת בקשיים בוויסות קשב, פעילות והתנהגויות מכוונות מטרה.

תסמיני חוסר קשב קשורים לפגיעה משמעותית בחיי היומיום - קשיים בניהול משימות וזמנים, ויסות עצמי של התנהגות ורגשות, דחיינות וחוסר עקביות בביצוע משימות.

כל זה יכול להוביל לתוצאות שליליות בתחומים רבים, כמו השכלה, תעסוקה, הכנסה ואפילו תוחלת חיים קצרה יותר.

בקיצור, זה לא משחק.

הטיפולים הקיימים וה"הסלינגר"

ההמלצה הרווחת לטיפול ב-ADHD אצל מבוגרים היא גישה משולבת – כלומר, גם פסיכו-חינוך, גם טיפול תרופתי וגם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT).

טיפולי CBT הולכים לפי פרוטוקולים מובנים ומנסים ללמד מיומנויות פיצוי להתמודדות עם הקשיים הנפוצים. מחקרים קודמים מראים שהם די יעילים בהפחתת תסמיני ADHD, עם יתרון קטן ל-CBT לעומת טיפולי בקרה פעילים אחרים (כמו פסיכו-חינוך או טיפול תומך).

אחד הפרוטוקולים הפופולריים והנפוצים בתחום הוא "פרוטוקול הסלינגר" (Hesslinger protocol).

זהו למעשה עיבוד של טיפול התנהגותי דיאלקטי (DBT)  שאנחנו מאוד אוהבים במכון טמיר, שהותאם ל-ADHD, ומיועד לטיפול קבוצתי.

הוא כולל פסיכו-חינוך על ADHD, תסמינים וקשיים נלווים, ומשלב תרגול מיינדפולנס וניתוח התנהגות. הוא נחשב יעיל וזוכה לשביעות רצון מהמשתתפים.

מה הבעיה בטיפולים הקיימים?

העניין הוא שרוב פרוטוקולי ה-CBT הקיימים ל-ADHD הם גנריים - כלומר, הם לא לוקחים בחשבון שיש שלושה סוגי ADHD שונים, עם תסמיני ליבה קצת אחרים.

מחקר חדש מדגיש שתסמיני חוסר קשב (ADHD-I) קשורים במיוחד לקשיים תפקודיים אצל מבוגרים, יותר מהיפראקטיביות/אימפולסיביות. חוסר קשב קשור גם לרמות גבוהות של סטרס, קשיי ויסות רגשי וקשיים בהתחלת התנהגות מכוונת מטרה (כמו דחיינות). בקיצור, חוסר קשב הוא כנראה המאפיין המרכזי של ADHD אצל מבוגרים.

פרוטוקול הסלינגר, למשל, פחות מתמקד במיומנויות ארגון, שהן בעיה נפוצה מאוד שגורמת לקשיי יומיום לא מועטים עבור מבוגרים עם ADHD. בעוד שקיימים פרוטוקולים אחרים שכן מתמקדים בקשיי ארגון, ניהול זמן ותכנון, הם לרוב לא כוללים מיינדפולנס.

המצב הזה יצר צורך בפרוטוקול מקיף יותר, שייתן מענה ספציפי ל"מצג חוסר קשב".

טיפול ה-CADDI – התפירה המיוחדת לחוסר קשב

ה-CADDI (Cognitive Behavioral Therapy for ADHD-inattentive presentation) פותח במיוחד כדי לתת מענה למטופלים עם ADHD-I שחיפשו עזרה עם פסיביות ודחיינות, והיו פחות מרוצים מטיפולי CBT כלליים ל-ADHD.

ה-CADDI תוכנן כטיפול ספציפי למצג חוסר הקשב, והוא משלב שלושה רכיבים מרכזיים:

1. אימון מיומנויות בארגון: מתמקד בניהול זמן, תכנון והתמודדות עם היסח דעת.

2. אסטרטגיות אקטיבציה התנהגותית: מתמודד עם קשיי יזימה ודחיינות על ידי חיזוק היכולת לעסוק בפעילויות, גם כשיש מצב רוח ירוד או קשיים. זהו מרכיב חדש יחסית בטיפול ב-ADHD.

3. תרגול מיינדפולנס: נועד לשפר את הוויסות העצמי של הקשב – לכוון, להחזיק ולהחליף מיקוד, ולעכב עיבוד מפורט. מיינדפולנס הוכח כמפחית תסמיני ADHD ותפקודים ניהוליים לקויים.

הפרוטוקול גם מובנה בצורה שתומכת בקשיי קשב: משימות הבית מתחילות בתוך הפגישה, המשתתפים מעודדים לשתף אחרים קרובים בתוכן הפגישות, וכל הרכיבים המרכזיים מתורגלים שוב ושוב לאורך שתי פגישות ובמעקב מתמיד. שלושת המפגשים האחרונים מוקדשים לבניית תוכנית תחזוקה כדי לשמר את ההישגים.

המחקר הזה הראה ש-CADDI, הפרוטוקול הספציפי ל-ADHD-I, היה יעיל יותר בשיפור אקטיבציה התנהגותית בהשוואה לטיפול CBT רגיל (פרוטוקול הסלינגר). התוצאות גם מצביעות על יתרון פוטנציאלי ל-CADDI גם במדדים כמו דחיינות, תסמיני קשב, דיכאון ואיכות חיים. העובדה שגם המשתתפים וגם המטפלים היו מרוצים יותר מ-CADDI מחזקת את הממצאים.

המסקנה החשובה היא שטיפול ספציפי שמכוון לצרכים הייחודיים של מצג חוסר הקשב – שכולל אסטרטגיות לארגון, אקטיבציה התנהגותית ותרגול מיינדפולנס – יכול להיות יעיל יותר מטיפול CBT כללי ל-ADHD. זה ממש כמו לתפור חליפה במיוחד בשבילך, במקום לקנות אחת מהמדף.

המחקר הזה מדגיש את החשיבות של התייחסות ספציפית לקשיים בהתחלת פעולות (פסיביות) ובדחיינות אצל אנשים עם ADHD-I, ומציע ששילוב של תמיכה פרטנית (שיחות טלפון שבועיות) עם טיפול קבוצתי הוא מרכיב מפתח בהצלחת הטיפול. כמובן, צריך עוד מחקרים עם מדגמים גדולים יותר ומעקבי טווח ארוך כדי לאשש ולהרחיב את התוצאות המבטיחות הללו. אבל בהחלט יש כאן תקווה גדולה לשיפור איכות החיים של מבוגרים רבים עם ADHD-I.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

 מומחי מכון טמיר

מקורות:

Strålin, E. E., Thorell, L. B., Szybek, K., Lundgren, T., Bölte, S., & Bohman, B. (2022). Cognitive-behavioral group therapy for ADHD predominantly inattentive presentation: A feasibility study of a new treatment protocol. Nordic Psychology, 74(4), 325–339. https://doi.org/10.1080/19012276.2021.2020683

Strålin, E. E., Thorell, L. B., Lundgren, T., Bölte, S., & Bohman, B. (2025). Cognitive behavioral therapy for ADHD predominantly inattentive presentation: randomized controlled trial of two psychological treatments. Frontiers in psychiatry, 16, 1564506. https://doi.org/10.3389/fpsyt.2025.1564506

עבור רוב האנשים, שעמום הוא תחושת מעבר, חלל זמני של ריק שצריך למלא.

אבל עבור רבים מהמבוגרים שחיים עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD), שעמום הוא דבר אחר לגמרי: חוויה אינטנסיבית, כואבת, מציפה ולעיתים בלתי נסבלת ממש.

"המוח שלי צורח משעמום. אני מסוגל לשבת מול טבלה באקסל ולחוש כאילו אני כלוא בתוך עצמי, בלי אוויר. זה מרגיש פיזית – לחץ בראש, דופק גבוה, כמו רעב, אבל רעב שאי אפשר להשביע".

כך מתאר יואב (שם בדוי), בן 42, יועץ פיננסי מאזור המרכז. אובחן עם ADHD רק בגיל 35, לאחר שנים של תסכול תפקודי ותחושת ניכור פנימית. 

הסיבה לפנייה שלו הייתה שעמום מתמשך שכרסם בכל היבט בחיים-  בעבודה, בבית, ובעיקר בתוך עצמו.

 "הבטלה מביאה לידי שעמום,

והשעמום מביא לידי חטא".

כשהשעמום צורב מבפנים

בשיח הציבורי, שעמום כמעט שלא נחשב לנושא רפואי או רגשי.

אבל מחקרים עדכניים מראים קשר הדוק בין ADHD לבין נטייה לשעמום כרוני (Boredom Proneness), שנחווית בעוצמות גבוהות במיוחד.

אנשים עם ADHD מדווחים על שעמום כמצב מנטלי מעיק, שגורם לתחושת חוסר אונים, עצבנות ואף חרדה.

אצל חלקם הוא מתואר כ"כאב פיזי" או "עינוי נפשי", במיוחד כאשר הם נדרשים לשהות במצבים מונוטוניים או נטולי גירוי חיצוני.

מחקר חדש מאשר כי מבוגרים צעירים עם תסמינים של הפרעת קשב וריכוז (ADHD) נוטים לחוות שעמום ברמות גבוהות יותר. על פי הממצאים, נטייה זו אינה מקרית, אלא קשורה לקשיים בתפקודים קוגניטיביים מרכזיים כמו בקרת קשב וזיכרון עבודה.

במסגרת המחקר, החוקרים מצאו כי קבוצת המשתתפים עם תסמיני ADHD בולטים דיווחה על נטייה משמעותית יותר לשעמום בהשוואה לקבוצת הביקורת. במקביל, הם הראו ביצועים נמוכים יותר במטלות ממוחשבות שבדקו יכולות קשב וזיכרון. המסקנה המרכזית היא שחלק מהסיבה שאנשים עם תסמיני ADHD חווים יותר שעמום נובע מהאתגרים המתמשכים בוויסות ושמירה על קשב וכן בשימוש בזיכרון העבודה שלהם. לדוגמה, כאשר אדם עם ADHD מתמודד עם משימה מורכבת, הקושי להישאר מרוכז עלול לגרום לו לתפוס את המשימה כ"משעממת", במקום להכיר בכך שהמקור לקושי הוא קשיי הקשב שלו. מצבים כאלה הם חלק משגרת יומם, ולכן השעמום הופך עבורם לחוויה תכופה ונפוצה.

שורש הבעיה: ויסות דופמין וליקויים קוגניטיביים

אחד ההסברים המרכזיים לשעמום המוגבר ב-ADHD טמון בפעילות מערכת הדופמין במוח.

דופמין – מוליך עצבי הקשור להנאה, תגמול ומוטיבציה – מופרש במינונים נמוכים יותר בקרב אנשים עם ADHD. משמעות הדבר היא שמשימות שגרתיות, שאצל רוב האנשים מייצרות סיפוק מתון, אינן מספקות כלל עבור מוח עם ADHD. התוצאה היא רעב תמידי לגירוי, שמוביל לשעמום עז כאשר הסביבה אינה מספקת אותו.

זיכרון עבודה, קשב מתמשך ועיוורון זמן

בנוסף למחסור בדופמין, ADHD מלווה לעיתים קרובות בפגיעות בזיכרון עבודה היכולת להחזיק מידע ולתפעל אותו בטווח קצר ובקושי לנהל קשב לאורך זמן.

תיאוריית השעמום הקוגניטיבית (Eastwood et al., 2012) מראה כי קושי לכוון את הקשב באופן רצוני מוביל לתחושת שעמום. כשאין גירוי חיצוני מספק, והמוח מתקשה ליצור עניין פנימי – מופיעה תחושת תקיעות רגשית.

Eastwood וצוותו פרסמו ב־2012 מאמר סקירה שנקרא "The Unengaged Mind: Defining Boredom in Terms of Attention" שבו הם מציעים הגדרה של שעמום כ"מצב של אי־נוחות שמופיע כשאיננו מצליחים להפעיל קשב פנימי או חיצוני למשהו משמעותי". 

הם מדגישים ששעמום נוצר כשהקושי בקשב לפעילות מספקת מוביל לתחושת ריק - ואכן מתייחס לתגובה של הקשב החיצוני והפנימי.

מימד נוסף הוא "עיוורון זמן" (Time Blindness), מושג שמתאר קושי לתפוס את הזמן כמשתנה.

עבור אדם עם ADHD, משימות ארוכות או עם תגמול מושהה נחוות כנטולות משמעות מיידית ולכן גם כמשעממות בצורה בלתי נסבלת.

תוצאה: חיפוש גירויים, הימנעות ודחיינות

התגובה הנפוצה ביותר לשעמום היא בריחה ממנו: החלפת משימות תכופה, פתיחת טאב חדש, גלילה אינסופית בטלפון, אכילה, דיבור כפייתי, נטישה של פרויקטים או קפיצה לרעיונות חדשים.

המוח מחפש דרך לכבות מצוקה דרך גירוי חיצוני.

אם הבריחה לא אפשרית – מופיעה קהות, עייפות פתאומית, או תחושת ניתוק.

"הייתי נרדם בשיעורים, לא כי הייתי עייף – אלא כי השעמום היה בלתי נסבל," מספר דניאל, בן 29, סטודנט להנדסה. "בזום זה היה יותר גרוע. פשוט לא יכולתי להחזיק את הראש. רק רציתי שמשהו יקרה."

המחיר: רגשי, תפקודי ובין־אישי

בזמן שמבחוץ שעמום נראה כ"חוסר עניין", מבפנים הוא יוצר תגובת שרשרת: תסכול עצמי, רגשות אשמה, תחושת כישלון או ערך עצמי נמוך.

אנשים עם ADHD עלולים להאמין שהם עצלנים, לא אמינים או לא מממשים את הפוטנציאל - כאשר בפועל הם מתמודדים עם עומס נוירולוגי בלתי נראה.

במישור החברתי, השעמום עלול להוביל לריחוק רגשי, צורך בדרמה, עימותים, או חיפוש אחר התרגשות – גם במחיר של הרס עצמי.

דרכי טיפול והתמודדות

השלב הראשון בהתמודדות הוא הכרה בכך ששעמום הוא תגובה מוחית, לא פגם אופי.

התערבויות פסיכולוגיות מבוססות CBT ו-ACT מסייעות לזהות את הרגעים שבהם השעמום מתחיל, ללמוד לשהות בו מבלי לברוח ממנו, ולבנות סביבות פעילות עם דרגת גירוי מותאמת.

גישה קוגניטיבית־התנהגותית מסייעת לזהות דפוסי חשיבה כגון "אני לא מסוגל לעשות את זה כי זה משעמם מדי", ולהמיר אותם באמירות מתווכות, למשל: "זה לא מעניין אותי כרגע, אבל אני יכול להתחיל עם שלב קטן".

המסר המרכזי של יואב, דניאל ורבים אחרים הוא פשוט: לא מדובר באופי – אלא בכימיה מוחית שדורשת הבנה אחרת של העצמי.

כששעמום אינו מזוהה כסימפטום של ADHD, הוא עלול להוביל לאבחנות שגויות, ביקורת עצמית והחמצה של טיפול מתאים.

אבל כשהוא מובן כחלק מהפרופיל הנוירו-קוגניטיבי, נפתחת אפשרות לתנועה שלא באה מתוך כוח, אלא מתוך התאמה.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

 מומחי מכון טמיר

מקורות:

שמי ליאנה בלומנפלד מגד, עובדת סוציאלית קלינית (תואר שני מאוניברסיטת תל אביב) ומטפלת זוגית (לימודים תלת שנתיים באוניברסיטת תל אביב).

מטפלת טיפול פסיכותרפי פרטני במבוגרים מעל גיל 21 וכן טיפול זוגי בזוגות בקליניקה פרטית בגדרה, עמיתת מכון טמיר בשפלה.

אני מטפלת דינאמית המאמינה בטיפול כמרחב שבו אפשר להיראות בעיניים טובות, לגלות חמלה כלפי עצמנו ולהבין מה מניע אותנו בעולם.

כפי שכתב פרויד:

 "ההכרה בעצמי היא הצעד הראשון להבנה ולצמיחה פנימית"

הטיפול בו אני מאמינה, מזמין את האדם להתקרב אל עצמו, לזהות ולבטא את רגשותיו, צרכיו ופחדיו, וגם להתבונן על מאורעות חייו הנוכחיים ומעברו, וזאת בתהליך עדין וקרוב שהוא ייחודי למרחב הטיפולי. 

טיפול טוב הוא בעיני מקום להרגיש בו מובן והוא מאפשר לאדם ללמוד את עצמו ולקבל את עצמו באהבה ובחמלה. אני מאמינה שכאשר אנחנו זוכים למבט אמפתי ומכיל מבחוץ, מתאפשר לנו גם לפתח חמלה פנימית ולקבל את עצמנו באמת. בתהליך הטיפולי, מתרחש מסע ייחודי במהלכו אדם מכיר את עצמו, את מנגנוני ההגנה שלו, מאפייני אישיותו, פחדיו ומשאלותיו, באופן שעם הזמן, נוצרים בתוכו מרחבי בחירה ומודעות חדשים.

ויניקוט הדגיש, כי קרבה של האדם אל עצמו, בתוך סביבה טובה דיה, יכולה לסייע לאדם "להפסיק להגן על עצמו- ולהתחיל לחיות".

אני רואה בטיפול הזמנה ליצירה וגילוי מחדש, מקום של מפגש אמיתי בין שני אנשים ושל האדם עם עצמו. 

הטיפול שאני דוגלת בו הוא טיפול אינטגרטיבי, מותאם לצרכי המטופל, המשלב תפיסה דינמית אנאליטית מעמיקה יחד עם חיבור לצרכים מעשיים ופרקטיים, בהתאם למטרות הטיפוליות שהמטופל רואה לנגד עיניו. 

אני בעלת ניסיון טיפולי בבריאות הנפש, הורות (גם בנוגע לצרכים מיוחדים של הילדים ומערכת החינוך) והדרכת הורים, קשיים ומשברים זוגיים, חרדה וטראומה (על רקע מלחמתי או אחר). ניסיוני הטיפולי כולל התמחות בתחנות לטיפול זוגי ומשפחתי, המכון לבריאות הנפש והמכון להתפתחות הילד בבית החולים "איכילוב". כיום אני מטפלת גם במסגרת "עמך" אשדוד במטופלי בריאות הנפש של קופות החולים. 

בעברי, העניין שלי בבני אדם והרצון שלי להיטיב עמם, קיבל ביטוי במקצוע נוסף ומשיק, כמשפטנית במשרד המשפטים האחראית על זכויות וחקיקה בתחום נפגעי תקיפה מינית ואלימות. כיום, אני מחזיקה ידע מערכתי רב בנושא זה, המגיע איתי לחדר הטיפול ומאפשר תמונה רחבה וכוללת. 

תאמו שיחת ייעוץ

עם ראש המכון:

שמי מיכל, אני פסיכולוגית קלינית ותיקה ומטפלת במכון טמיר.

מאמינה בטיפול שמתרחש עם רגליים על הקרקע, בגובה העיניים ומעומק הלב. 

רקע מקצועי

את הכשרתי האקדמית (תואר ראשון ושני) רכשתי באוניברסיטת חיפה. במהלך השנים עבדתי עם טווח רחב של גילאים ובמגוון מוסדות.

התחלתי את הכשרתי כמתמחה במכון להתפתחות הילד, והשלמתי אותה במחלקה פסיכיאטרית של בוגרים.

בהמשך עבדתי בארגונים חינוכיים- טיפוליים (פורמליים ולא פורמליים) לנוער, וליוויתי צוותים חינוכיים וטיפוליים. במקביל, פגשתי בקליניקה א.נשים בטווח רחב של גילאים, המתמודדים עם אתגרי חיים מגוונים מאד, ובאופנים שונים מאד.

עסקתי בטיפולים פרטניים, טיפולים דיאדים (הורה-ילד), ליווי של הורים (כאלה שילדיהם היו בטיפול וכאלה שלא) והדרכה על פסיכותרפיה. מלבד עבודתי כמטפלת וכיועצת לצוותים, אני עוסקת גם בכתיבת סיפורי חיים לבני הגיל השלישי. אני מרגישה שהטווח הרחב של מפגשיי עם אנשים העניק לי מגוון של פרספקטיבות, מה שמאפשר לי לשמור על ראייה רחבה של החיים ושל נפש האדם.

סגנון הטיפול שלי הוא אקלקטי.

צמחתי בעולם הפסיכולוגיה הדינמית, שבתוכו התחברתי לזרם האינטר-סובייקטיבי.

גם מתוך החשיבה הדינמית המעמיקה בנבכי הנפש, נתתי תמיד מקום לחלקים המעשיים ולמציאות החיים.

במרוצת השנים רכשתי כלים נוספים, ביניהם שימוש בתרגילים מעולם היוגה, והעמקתי באופן מיוחד בתחום הטיפול בטראומה (ובייחוד טראומה מינית).

ה'אני מאמין' שלי

"החיים הם כמו רכיבה על אופניים. כדי לשמור על איזון – חייבים להמשיך לנוע"

-- אלברט איינשטיין

א.נשים רבים מגיעים לטיפול כיוון שהנפש שלהם מחפשת איזון. כדי למצוא לאיזון, כדאי שהנפש תחפש תנועה. וכשהיא נעה, כדאי שיהיה לה מישהו לרוץ אתו.

אני מאמינה שכל טיפול הוא מסע משותף, שבו תפקידי כמטפלת לספק את התנאים הנדרשים לתנועה הזו וללוות את המטופל.ת בדרך שלו.ה.

בכל מסע כזה מתחולל מפגש ייחודי בין שני א.נשים, שיוצר שפה משלו.

ראוי שהשפה הזו תתאים לצרכים, לסגנון ולהעדפות של המטופל.ת, ולכן איני יודעת מראש כיצד המסע ייראה ובאילו כלים נשתמש במהלכו. אני רק יודעת שאחפש את התנאים שייתנו לנפש הזדמנות לצאת למסעה בבטחה ולנוע לעבר האיזון המיוחל. התנאי הראשון, בעיניי, הוא מפגש שמתנהל עם רגליים על הקרקע, בגובה העיניים ומעומק הלב.

תאמו שיחת ייעוץ

עם ראש המכון:

יכולות קוגניטיביות שנפגעות בצריכת קנאביס

שימוש קבוע בקנאביס פוגע בתפקודים קוגניטיביים גם לאחר שההשפעה המיידית של החומר מתפוגגת:

• למידה וזיכרון מילולי: זהו התחום שנפגע באופן הבולט ביותר. היכולת לקלוט מידע חדש מתוך הרצאה או טקסט, לקודד אותו בזיכרון ולשלוף אותו מאוחר יותר נפגעת בצורה ברורה.

• מהירות עיבוד מידע: המוח פועל באופן איטי יותר, מה שמשפיע על מהירות התגובה והחשיבה.

• תפקודים ניהוליים וזיכרון עבודה: נפגעות גם היכולות הגבוהות של המוח האחראיות על תכנון, ארגון, פתרון בעיות וביצוע משימות מורכבות הדורשות החזקת מספר פרטי מידע בראש בו-זמנית.

יחד עם זאת, הפסקת השימוש יכולה להוביל להתאוששות משמעותית של המוח.

מאיה סטודנטית שנה שנייה למשפטים, מצטיינת דיקן בסמסטר הראשון.

הלחץ בלימודים הלך וגבר,והיא מצאה מפלט בעישון וויד בסופי שבוע, דרך להירגע ולנקות את הראש.

עם הזמן, סוף השבוע התרחב גם לאמצע השבוע והשימוש הפך כמעט יומיומי.

לאט לאט, באופן כמעט בלתי מורגש בהתחלה, היא החלה לחוש "ערפול מחשבתי" קבוע.

היא מצאה את עצמה קוראת את אותה פיסקה בפסק דין שוב ושוב, מתקשה לעקוב אחר שרשרת הטיעונים המורכבת.

פרטים חשובים מהרצאות התפיידו לה מהזיכרון שעות ספורות אחרי שהקשיבה להן. הכנת עבודות, משימה שבעבר הייתה טבעית ומהנה עבורה, הפכה למאבק מתיש בתכנון, ארגון וריכוז.

מאיה הרגישה שהיכולות השכליות החדות שלה, אלו שהיו מקור גאוותה, הולכות ומתקהות.

סיפורה של מאיה ממחיש את המסקנות המרכזיות של מטה-אנליזה שיטתית ומקיפה, שפורסמה ב-2025 בכתב העת Addictive Behaviors.

המחקר לא התמקד בהשפעה המיידית של הקנאביס ("היי"), אלא בליקויים הקוגניטיביים שנותרים אצל משתמשים קבועים גם שעות וימים לאחר השימוש האחרון, כשהם פיכחים לחלוטין.

החוקרים סרקו את הספרות המדעית ואיגדו את תוצאותיהם של עשרות מחקרים איכותיים כדי לקבל תמונה רחבה ומהימנה.

המסקנה ברורה: שימוש תדיר וכבד בקנאביס קשור לפגיעה מתונה אך עקבית ומשמעותית בתחומים קוגניטיביים מרכזיים.

כפי שנראה, אפשר להחזיר את היכולות שנמצאות בהשעיה זמנית למעשן היומימי: 

אם אתם בנקודה המתאימה, פנו אלינו לגמילה מקנאביס, עם מטפלים מומלצים ומנוסים בהתמכרות.

״כולם סובלים מעישון של וויד,

יש כאלה שסובלים יותר ויש כאלה שפחות״   

--- א. בן 16, תל אביב

הזיכרון נפגע, החשיבה בהילוך איטי

הסקירה המדעית מצביעה באופן חד משמעי על כך שהתחום שנפגע באופן הבולט והעקבי ביותר הוא למידה מילולית וזיכרון.

זוהי היכולת הבסיסית לקלוט מידע חדש המוצג מילולית (כמו בהרצאה או בקריאת טקסט), לקודד אותו במוח, ולאחזר אותו מאוחר יותר. עבור מאיה, הפגיעה הזו התבטאה בחוסר יכולת לזכור את שמות הצדדים בתיק שקראה עליו רק אתמול, או את שלושת התנאים המצטברים לקיומה של עילה משפטית. המחקרים שנכללו בסקירה הראו באופן עקבי כי משתמשים קבועים בקנאביס הפגינו ביצועים ירודים משמעותית במבחנים סטנדרטיים של זיכרון מילולי בהשוואה לאנשים שאינם משתמשים.

מעבר לזיכרון, הסקירה מצאה פגיעות בתחומים נוספים:

מהירות העיבוד של המוח, כלומר המהירות שבה אנו קולטים מידע, מעבדים אותו ומגיבים אליו, נמצאה איטית יותר בקרב משתמשים קבועים.

התחושה של מאיה ש"לוקח לה יותר זמן להבין" חומר חדש היא לא רק הרגשה סובייקטיבית, אלא תופעה שנתמכת בנתונים.

תחום קריטי נוסף שנפגע הוא תפקודים ניהוליים ובפרט זיכרון עבודה. אלו הן היכולות הגבוהות של המוח המאפשרות לנו לתכנן, להתארגן, לקבל החלטות, לפתור בעיות ולהיות גמישים מחשבתית. זיכרון עבודה, בפרט, הוא כמו "שולחן העבודה" המנטלי שלנו – היכולת להחזיק מספר פיסות מידע בראש בו-זמנית ולהשתמש בהן כדי לבצע משימה. כשהיכולת הזו נפגעת, מטלות מורכבות כמו כתיבת עבודה אקדמית, הדורשת שילוב בין מקורות מידע שונים, ניסוח טיעונים ובדיקת עובדות, הופכות לקשות מנשוא. מאיה הרגישה זאת היטב כשישבה מול מסך המחשב הריק, מוחה עמוס ברעיונות אך ללא יכולת לסדר אותם לכדי מבנה לוגי וקוהרנטי.

חשוב לצייןי שקיימת השפעה ברורה של "מינון". ככל שצריכת הקנאביס תכופה וכבדה יותר, כך הליקויים הקוגניטיביים צפויים להיות חמורים יותר. הקושי של מאיה החמיר במקביל למעבר שלה משימוש בסופי שבוע לשימוש כמעט יומיומי, מה שמדגים בדיוק את הקשר הזה בין תדירות השימוש לעומק הפגיעה.

האור בקצה המנהרה: המוח מפגין יכולת התאוששות מרשימה

לצד הממצאים הדי מטרידים, המסר המעודד והחשוב ביותר שעולה מהסקירה הוא שהנזק אינו בהכרח קבוע.

המוח האנושי הוא איבר גמיש להפליא, וניתוח המחקרים מראה באופן ברור כי הפסקת השימוש בקנאביס מובילה לשיפור ניכר ומשמעותי בתפקודים הקוגניטיביים.

ההתאוששות בולטת במיוחד בתחום שנפגע הכי קשה: למידה מילולית וזיכרון. מחקרים שעקבו אחר משתמשים לאחר שהפסיקו לצרוך קנאביס, מצאו שיפור משמעותי ביכולתם ללמוד ולזכור רשימות מילים ומידע חדש. באופן מרשים, הסקירה מציינת כי שיפורים ניכרים נצפים לעיתים קרובות כבר במהלך החודש הראשון של ההימנעות.

לאחר סמסטר קשה במיוחד, שבו ציוניה צנחו לראשונה, מאיה קיבלה החלטה. היא הבינה שהשימוש בקנאביס, שהחל כפתרון ללחץ, הפך למקור הבעיה. היא הפסיקה לחלוטין. השבועות הראשונים היו קשים, מלווים בעצבנות ובתחושת ריקנות. אך בהדרגה, היא החלה להבחין בשינוי. הערפל המחשבתי החל להתפזר. פתאום, במהלך הרצאה, היא מצאה את עצמה לא רק מקשיבה, אלא מבינה לעומק את דברי המרצה, מקשרת בין מושגים ואפילו חושבת על שאלות ביקורתיות. היא הצליחה לקרוא מאמר שלם ולהסביר לעצמה את עיקריו לאחר מכן. זו הייתה תחושה של התעוררות, כאילו קיבלה את המוח שלה בחזרה. חווייתה האישית מהדהדת את ממצאי המחקרים המדעיים: המוח החל בתהליך של שיקום עצמי.

עם זאת, הסקירה שומרת על זהירות מדעית ומציינת כי שאלת ההתאוששות המלאה עדיין פתוחה. בעוד השיפור הוא משמעותי, לא כל המחקרים הראו חזרה מלאה לרמת התפקוד של אנשים שמעולם לא השתמשו. ייתכן שאצל משתמשים כבדים וארוכי טווח, במיוחד אלו שהחלו בגיל ההתבגרות, עלולים להישאר ליקויים עדינים גם לאחר תקופת הימנעות ממושכת.

קנאביס מזיק יותר לחשיבה אצל נשים?

הסקירה המקיפה גם שופכת אור על תחומים שבהם הידע שלנו עדיין חלקי, כמו ההבדלים בין גברים לנשים. ישנן עדויות ראשוניות המצביעות על כך שנשים עלולות להיות רגישות יותר להשפעות הקוגניטיביות של קנאביס, אך הנושא מורכב ודורש מחקר נוסף כדי להגיע למסקנות חד-משמעיות.

בשורה התחתונה, הממצאים המצטברים מבהירים כי לשימוש קבוע בקנאביס יש מחיר קוגניטיבי מוחשי, כזה שמשפיע על היכולת ללמוד, לזכור ולחשוב בבהירות. 

עם זאת, הסיפור לא נגמר שם. הנתונים מראים במידה לא פחותה כי המוח האנושי ניחן ביכולת התאוששות מרשימה. 

הסיפור של מאיה, כמו גם הנתונים המדעיים, מדגיש כי הימנעות היא צעד יעיל להשבת החדות המחשבתית שאבדה. 

זה מגביר את החשיבות של קבלת החלטות מושכלת לגבי שימוש בקנאביס, וגם שהיום זה לא מאוחר מדי להתחיל את תהליך הריפוי. 

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

מומחים לטיפול בהתמכרויוית,

עם צוות מכון טמיר

מומחים מומלצים לטיפול בהתמכרויות

הכירו את המטפלים בהתמכרויות במכון טמיר

מומחים לטיפול בהתמכרויות - מכון טמיר

עמיר פירני

MSW

מכון טמיר תל אביב

אבי יקיר

MSW

מכון טמיר תל אביב

איילת בורוכוב

MSW

מכון טמיר תל אביב

הילה בוצ׳ן

MSW

מכון טמיר נתניה

מרגנית כרמי מדינה

MSW

מכון טמיר כפר סבא

יעל אלמוג

MSW

מכון טמיר יהוד

איילת כהן-תדהר

MSW

מכון טמיר הרצליה

מאיה בלום

MSW

מכון טמיר באר שבע

צביקה סטולר

MSW

מכון טמיר חיפה

שירה לבנת בן זאב

MSW

מכון טמיר גבעתיים

ד״ר נועם זילברמן

Phd

מכון טמיר תל אביב

דניאל זיסלמן

MSW

מכון טמיר כפר סבא

גליה כץ

MSW

מכון טמיר באר יעקב

ולדי פירר

MSW

מכון טמיר גני תקוה

דלית גטניו

MSW

מכון טמיר רחובות

בתאל חוסלקר

MSW

מכון טמיר תל אביב

אוריין גלעדי

MSW

מכון טמיר באר יעקב

דרור זבולון

MSW

מכון טמיר ראשון לציון

כרמי לחיאני דואק

MSW

מכון טמיר תל אביב

נועה לאור מצליח

MSW

מכון טמיר חדרה

נועם סלפטר

MA

מכון טמיר תל אביב

מירב דנקונה

MA

מכון טמיר תל אביב

אייל גינזבורג

MSW

מכון טמיר תל אביב

ד״ר אודי דוד

MSW

תל אביב

הגר ילוז

MSW

תל אביב

אילנה קאופמן כהן

MSW

מכון טמיר נתניה

לורה בורס-אזולאי

MSW

תל אביב

נורית אלנהורן

MSW

מכון טמיר באר שבע

עינת סוקול

MSW

מכון טמיר רחובות

דנה בלקינד

MSW

מכון טמיר פרדס חנה

ד״ר אהרון שבי

MSW

מכון טמיר גדרה

אורן שפר

MA

מכון טמיר תל אביב

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

מקורות:

Claffey, A. J., Grou-Andersen, R. J. E., Paschall, M. T., Lovett, A. M., D'Souza, G. S., D'Souza, D. C., Krystal, J. R., Mitchell, D. G. V., Cannon, T. D., & Boettiger, A. D. (2025). The effects of cannabis on cognition, and the effects of abstinence: A meta-analytic review. Addictive Behaviors, 158, 108395. https://doi.org/10.1016/j.addbeh.2025.108395 

מהם הגורמים שהופכים חוויה טראומטית לפצע נפשי מתמשך?

הסיבה לשינוי בו אירוע טראומטי הופך להפרעה טראומטית כרונית (PTSD) טמונה במנגנון ההישרדות המורכב של גופנו, ולעיתים מבטא כשל שלו לחזור לאיזון:

כאשר אנו נתקלים במצב מלחיץ או מסוכן, מערכת העצבים מפעילה באופן אוטומטי את תגובת "הילחם או ברח" (Fight or Flight). זהו מנגנון אבולוציוני עתיק שנועד להכין אותנו להתמודדות עם איום. קצב הלב עולה, לחץ הדם מטפס, והשרירים מתכווצים - כל זאת כדי להגביר את הכוח ומהירות התגובה החירומית. אחרי שהאיום חולף, הגוף אמור לחזור בהדרגה למצב רגיעה.

אבל כאשר אדם נחשף למתח קיצוני ועוצמתי מדי במהלך אירוע טראומטי, המערכת עלולה להשתבש. במקום לחזור למצב נורמלי, הגוף והנפש נותרים במצב של דריכות מתמדת, כאילו הסכנה עדיין קיימת. מצב זה הוא הליבה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית.

הגורמים ל-PTSD

הטריגרים ל-PTSD רחבים ומגוונים הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. 

בעוד שחוויות לחימה ואסונות טבע הם גורמים מוכרים, ישנם אירועים שכיחים רבים אחרים שעלולים להוביל להתפתחות ההפרעה.

אלה כוללים:

• אלימות אישית: תקיפה מינית, אונס, תקיפה פיזית, שוד או חטיפה.

• תאונות: תאונות דרכים קשות או תאונות עבודה מסכנות חיים.

• התעללות ובריונות: הטרדה מתמשכת, בריונות, ובמיוחד התעללות על רקע זהותי כמו הומופוביה או גזענות.

• חשיפה מקצועית: אנשי כוחות חירום, צוותי הצלה, כבאים וחיילים חשופים באופן קבוע למראות קשים ולמצבי סכנה.

• טראומה משנית: לעיתים, אפילו שמיעה על אירועים טראומטיים שקרו לאחרים יכולה לעורר תגובה טראומטית ולתרום להתפתחות PTSD.

סימנים מיוחדים אצל ילדים ובני נוער

בעוד שמבוגרים עשויים לחוות פלאשבקים, הימנעות ורגשות אשמה, PTSD אצל ילדים ובני נוער מתבטאת בסימנים שיכולים להיות שונים:

ילדים מתחת לגיל שש עלולים לשכוח כיצד לדבר, לשחזר את האירוע המפחיד דרך משחק, להפגין תלותיות חריגה בהורה או לחזור להרטיב במיטה לאחר שכבר נגמלו. אצל בני נוער, PTSD עלול להתבטא בהתנהגות הרסנית, חוסר כבוד ופוגענית, ובמקרים מסוימים אף במחשבות אובדניות.

מה הופך אירוע קשה לטראומה לכל החיים? 

רובנו נחווה אירוע טראומטי במהלך חיינו. למעלה מ-70% מהמבוגרים עברו טראומה מסכנת חיים, אבל רק 20% מהם יפתחו PTSD.

השאלה המתבקשת היא, אם כן, מדוע אירוע דומה יכול להוביל אדם אחד למצוקה מתמשכת, בעוד אחר יצליח להתאושש?

בראש ובראשונה, יש להגדיר מהו אירוע טראומטי. אין מדובר רק בפציעה פיזית או במראות מלחמה.

ההגדרה הקלינית מתייחסת לחשיפה לאירוע שבו נשקפה סכנת מוות ממשית, פציעה חמורה או אלימות מינית.

הגדרה זו כוללת לא רק את מי שחווה את האירוע על בשרו, אלא גם את מי שהיה עד ישיר לו, או שנודע לו על אירוע טראומטי שקרה לאדם קרוב.

המכנה המשותף הוא תחושה עזה של אימה, חוסר אונים ופחד קיצוני המציפים את הגוף והנפש.

כאשר המוח נתקל באיום כה גדול, הוא מפעיל מנגנוני הישרדות קדומים. אזורים במוח האחראים על תגובת "הילחם או ברח", כמו האמיגדלה, נכנסים לפעולת יתר.

במצב תקין, לאחר חלוף הסכנה, המערכת חוזרת לאיזון. אולם אצל אנשים המפתחים PTSD, "מתג האזעקה" הזה נותר תקוע במצב "מופעל". המוח ממשיך להתנהג כאילו הסכנה עדיין אורבת מעבר לפינה, גם כאשר המציאות החיצונית רגועה ובטוחה.

תגובת יתר זו היא שורשם של רבים מתסמיני ההפרעה. הקטגוריה הראשונה והמוכרת ביותר היא חוויה מחדש של הטראומה.

אין מדובר בזיכרון עמום, אלא בפלישה חיה ובועטת של האירוע להווה. זה יכול להתבטא בפלאשבקים, שבהם האדם מרגיש ורואה את האירוע כאילו הוא מתרחש שוב, או בסיוטי לילה מוחשיים המונעים שינה רגועה. הגוף מגיב בהתאם - דופק מואץ, הזעה ומתח שרירים, כאילו האיום הוא אמיתי.

באופן טבעי המוח מנסה להימנע מחוויה כה כואבת. מכאן נובעת קטגוריית התסמינים השנייה:

הימנעות.

אנשים יתחילו להימנע ממקומות, אנשים, שיחות או אפילו ממחשבות פנימיות שמזכירות את האירוע.

חייל עשוי להימנע מסרטי מלחמה, ונפגעת תקיפה עשויה להימנע מרחובות חשוכים.

ההימנעות מעניקה הקלה רגעית אך במחיר כבד - העולם הולך ומצטמצם, והאדם נכלא בתוך גבולות שהטראומה הציבה לו.

בנוסף, הטראומה משאירה את חותמה על האופן בו האדם חושב ומרגיש.

הוא עלול לפתח אמונות שליליות וקבועות על עצמו ("אני פגום"), על אחרים ("אי אפשר לסמוך על אף אחד") או על העולם ("העולם הוא מקום מסוכן").

רגשות כמו אשמה, בושה, כעס ופחד הופכים לחלק בלתי נפרד מהיומיום, והיכולת לחוות רגשות חיוביים כמו שמחה או אהבה דועכת.

לבסוף, קיים מצב של עוררות יתר תמידית. האדם נמצא בדריכות מתמדת, קופץ מכל רעש, מתקשה להירדם ונוטה להתפרצויות זעם.

זוהי התוצאה הישירה של אותו "מתג אזעקה" מוחי שנותר פעיל, ומאלץ את האדם להיות מוכן תמיד לאיום הבא, גם כשאין כזה.

גורמים ביולוגיים בהתפתחות PTSD

PTSD קשור לשינויים ביולוגיים במערכת הסטרס, במוח ובוויסות ההורמונלי. אצל חלק מהאנשים, לאחר טראומה, מערכת החירום האוטונומית מגיבה במה שמכונה Fight Flight. נראה שהיא לא שבה לאיזון מלא וממשיכה לפעול גם בהיעדר סכנה ממשית.

ברמה ההורמונלית, נמצאו רמות חריגות ומתמשכות של הורמוני סטרס, כמו אדרנלין, התורמות לדריכות-יתר ולעוררות מתמשכת.

בתחום האנדוקרינולוגי נמצאו כיוונים אטיולוגיים נוספים, למשל: 

במוח, במיוחד בהיפוקמפוס האחראי על זיכרון והבחנה בין עבר להווה, ניכרים שינויים מבניים ותפקודיים.

פגיעה בעיבוד הזיכרון הטראומטי עלולה לגרום לכך שחוויות העבר נחוות שוב בהווה, מה שמתבטא חווייתית דרך פלאשבקים וסיוטים.

ומה לגבי נטייה גנטית?

היסטוריה משפחתית של חרדה או דיכאון עשויה להעלות את הסיכון ל-PTSD לאחר טראומה.

הגורמים הביולוגיים אינם פועלים לבדם, אלא משתלבים עם גורמים נפשיים וחברתיים, ויוצרים מצב של מערכת הגנה שנותרה פעילה לאורך זמן.

כאב רגשי וערכי כגורם מרכזי ב-PTSD

בשנים האחרונות מתחדדת ההבנה כי הפרעת דחק פוסט-טראומטית לא מתבטאת רק בפחד ובתגובה לאיום.

מחקר עדכני מצביע על כך שאצל חלק משמעותי מהמתמודדים, מוקד הסבל אינו דריכות או בהלה, אלא כאב נפשי מתמשך - אובדן עניין, רגשות שליליים שקשה להשתחרר מהם, פגיעה בתפיסה העצמית, קהות רגשית וקשיי שינה.

בעוד שתסמיני פחד נראים לעין ומזוהים במהירות, כאב נפשי או רגשי מתואר לעיתים כפוגע יותר בתפקוד היומיומי ובאיכות החיים.

הבחנה זו מסייעת להבין למה יש אנשים שטיפולים ממוקדי פחד מקלים עליהם יותר, בזמן שאחרים נשארים עם תחושת סבל רבה גם כשהדריכות פוחתת.
במקרים כאלה העבודה הטיפולית נדרשת לפנות לא רק אל מערכת החירום, אלא גם אל חוויית האובדן, הבושה והפגיעה בקשר עם העצמי והעולם.  

במרחב הזה לעיתים מופיעה גם פציעה מוסרית, טראומה שמקורה בהפרת ערכים אנושיים, תחושת אשמה או קריסה של זהות מוסרית בעקבות האירוע הטראומטי.

פגיעה מוסרית

המושג טראומה מוסרית (Moral Injury), מתאר פגיעה נפשית שעשויה להיווצר כאשר אדם היה עד, שותף או נמנע מפעולה במצב שנתפס בדיעבד כבלתי נסבל מבחינה מוסרית - גם אם לא חש פחד מיידי בזמן האירוע.

במקרים אלה מוקד הסבל אינו דריכות או בהלה, אלא אשמה, בושה, הפניית הכעס פנימה, תחושת זרות וניכור לעצמי וערעור של תחושת המשמעות.

במובן זה, טראומה מוסרית משתלבת היטב עם ההבנה המחקרית העדכנית של PTSD כמצב שבו הכאב הרגשי עצמו, ולא רק תגובת הפחד, עשוי להיות הציר המרכזי של המצוקה.

התופעה של טראומה מוסרית מומחשת במדויק בסרטו של ארי פולמן, ואלס עם באשיר:

ההבנה כי PTSD אינה סימן לחולשה אלא פציעה נוירולוגית ופסיכולוגית היא צעד חיוני, ויש בו מידה רבה של חמלה. 

הטיפול הנכון אינו מנסה "למחוק" את הזיכרון, אלא לעזור למוח לעבד אותו, להפחית את עוצמת תגובת האזעקה ולהחזיר את תחושת השליטה והביטחון לאדם.

הכרת הגורמים הללו מאפשרת לנו להבין את הסבל העצום, להסיר את הסטיגמה ולפתוח את הדלת להחלמה עבור מיליונים החיים בצילה של הפרעה, ששכיחותה זינקה בישראל מאז 7.10.23. 

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון,

מטפל בטראומה - הנחיית צוותים מקצועיים

בנט״ל, צה״ל וארגונים בארץ ובחו״ל ועוד

מקורות:

נצר, ר' (18 בפברואר 2024). הסרט 'ואלס עם באשיר' - על טראומה, אשמה מוסרית וחלימה. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4695

National Health Service. (2022, May 13). Causes - Post-traumatic stress disorder. https://www.nhs.uk/mental-health/conditions/post-traumatic-stress-disorder-ptsd/causes/

Ben-Zion, Z., Basol, E. Z., Simon, A. J., Abargil, M., Samonek, K., Paterson, M., Spiller, T. R., Duek, O., Just, S., Preller, K., Keynan, J. N., Admon, R., Liberzon, I., Shalev, A. Y., Hendler, T., Levy, I., Joormann, J., Scheinost, D., & Harpaz-Rotem, I. (2025). Dissecting fear and emotional pain in PTSD: From symptom networks to neural signatures. Biological Psychiatry. Advance online publication. https://doi.org/10.1016/j.biopsych.2025.11.016

למה רעש רגיל הופך אחרי טראומה לסיגנל חירום?

בעקבות אירוע טראומטי, נוצר חיווט מחדש באמיגדלה (מרכז האזעקה במוח), מה שהופך אותה לרגישה באופן קיצוני.

חיווט יתר זה מקשר באופן שגוי בין זיכרון הסכנה מהטראומה לבין גירויים יומיומיים וניטרליים. כתוצאה מכך, רעש תמים מזוהה בטעות כאות לסכנת חיים חוזרת, והאמיגדלה מפעילה תגובת חירום אוטומטית ועוצמתית בגוף.

מחקר פורץ דרך ב-Nature חושף כיצד חוויות קרב קיצוניות גורמות לשינוי פיזי ב"מרכז הפחד" במוח, ומציע תקווה חדשה לאלפי מתמודדים כמו יונתן.

הקרב שאחרי הקרב: "חיווט מחדש" במוח של לוחם מסביר את מסתרי הפוסט-טראומה

תל אביב, בוקר יום ראשון - 

רעש כוס הקפה שמתנפצת על רצפת הבטון של בית קפה הומה אדם במידטאון הוא רעש רקע כמעט בלתי נשמע,

אבל עבור יונתן, סמל ראשון במילואים, בן 25, שחזר רק לפני חודשיים מסבב שני של לחימה עזה בחאן יונס, הרעש המתכתי החד הזה הוא טריגר של ממש.

בתוך שבריר שנייה, קולות הפטפוט סביב נעלמים. זיעה קרה מבצבצת על מצחו, לבו הולם בחוזקה, והוא מרגיש את הקירות מתחילים להיסגר עליו. הוא לא בתל אביב. הוא שוב שם, בסמטה הצפופה, רגע לפני הירייה הראשונה.

התגובה של יונתן, שחבריו תיארו תמיד בתור הלוחם הכי רגוע בצוות אינה מציאות פנימית סובייקטיבית וגם לא ביטוי לחולשה.

לפי מחקר חדש שפורסם בכתב העת Nature, התגובה הזו היא תוצאה של שינוי פיזי ממשי, חיווט מחדש, שמתרחש עמוק בתוך מוחו של לוחם פוסט-טראומטי. ויש המונים כאלה.

המחקר שופך אור על אחת השאלות המטרידות ביותר בפסיכיאטריה: 

למה אירוע טראומטי בודד יכול להפוך את עולמו של אדם על פיו, וגורם לכך שגירויים יומיומיים יחוו כמקור של אימה משתקת? 

התשובה, כך נראה, לא נעוצה רק בצלקת נפשית, אלא בצמיחה פיזית של קשרים חדשים ומיותרים באזור במוח האחראי על ויסות פחד – האמיגדלה.

"גלאי העשן" שהפך למערכת אזעקה

במילים פשוטות, החוקרים גילו שהאמיגדלה, המשמשת כ"גלאי העשן" של המוח, עוברת שינוי מבני דרמטי לאחר חשיפה לטראומה קשה. במקום לחזור למצבה הרגיל לאחר שהסכנה חולפת, היא מתחילה לבנות רשת סבוכה של קשרים עצביים (סינפסות) חדשים. "זה כמו שקבלן חשמל, אחרי קצר רציני בבניין, מחליט לחבר חוטים חדשים לכל עבר ללא תוכנית," מסביר ד"ר אסף ברנע, נוירולוג שאינו קשור למחקר. "התוצאה היא מערכת רגישה בצורה קיצונית, שמגיבה בפאניקה לא רק לשריפה אמיתית, אלא גם לעשן של טוסטר".

אצל יונתן, "השריפה האמיתית" הייתה המארב הקשה, חוויה מסכנת חיים שנצרבה במוחו. אבל כעת, בגלל אותו "חיווט פגום", גם "עשן הטוסטר" – רעש של כוס נופלת, דלת נטרקת, או אפילו המולה במקום סגור – מפעיל את אותה תגובת אזעקה אדירה.

התהליך הזה, המכונה במדע "הכללת פחד" (Fear Generalization), הוא לב הבעיה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). הפחד הספציפי והמוצדק מהקרב בעזה "זולג" והופך לפחד כללי ממצבים שרק מזכירים אותו באופן קלוש.

מ"פציעה שקופה" לאבחנה ביולוגית

התגלית המרכזית במחקר היא זיהוי המנגנון הביולוגי האחראי על הבנייה העודפת הזו: חלבון בשם RAPGEF2.

החוקרים מצאו שכאשר חסמו את פעולת החלבון הזה אצל חיות מעבדה, הן לא פיתחו את רגישות היתר האופיינית ל-PTSD לאחר שנחשפו למצבי לחץ קיצוניים.

ממצא זה עשוי להיות לא פחות ממהפכני. במשך עשורים, PTSD נתפסה כ"פציעה שקופה" – מצב נפשי ללא סממנים פיזיים ברורים. המחקר החדש מעניק לסבלם של מיליונים כמו יונתן כתובת ביולוגית. הוא קובע כי פוסט-טראומה היא תוצאה של פציעה מוחית פיזית, הניתנת למדידה ולזיהוי.

השלכות המחקר מרחיקות לכת. הן פותחות פתח לפיתוח דור חדש של תרופות, כאלה שלא רק יטפלו בסימפטומים כמו חרדה ודיכאון, אלא יתקפו את שורש הבעיה.

תרופה שתמנע מהחלבון האחראי לבצע את "עבודות הבנייה" המיותרות הללו במוח תוכל, תיאורטית, להינתן לחיילים מיד לאחר חוויה קשה ולמנוע את התפתחות ההפרעה מלכתחילה.

בעתיד הרחוק יותר, ייתכן שניתן יהיה אפילו לפתח טיפולים שיעזרו "לגזום" את הקשרים העצביים המיותרים שכבר נוצרו.

בחזרה בבית הקפה, יונתן מצליח להסדיר את נשימתו. הוא יודע שהסכנה אינה אמיתית, אך גופו עדיין רועד.

עבורו, ועבור רבבות חיילי צה״ל וכוחות הביטחון והאזרחים שנושאים את צלקות המלחמה מאז 7.10, המאבק היומיומי הוא מתיש.

המחקר החדש מציע להם אישוש ותקווה. הסבל שלהם הוא אמיתי, פיזי, ויום אחד, ייתכן שהמדע ימצא את הדרך לא רק להבין את החיווט מחדש של הטראומה, אלא גם לתקן אותו.

מקורות:

Wesarg-Menzel, C., Gallistl, M., Niconchuk, M. et al. Adding to the burden: the tendency to resonate with others’ stress is linked to higher PTSD symptom severity in individuals with war-related trauma. Transl Psychiatry 15, 331 (2025). https://doi.org/10.1038/s41398-025-03548-4

אמפת (Empath) הוא אדם בעל רגישות גבוהה במיוחד, שמוגדרת על ידי אנרגיית חיים שופעת ויכולת מולדת לחוש ולהבין את רגשות האחרים לעומק.

לב ליבה של חווית האמפת, היא שהוא מושך אליו באופן בלתי נמנע את ה"נרקיסיסט" - אישיות המונעת על ידי צורך עז לכוח, הכרה והערצה, שזקוק לאנרגיה של אחרים כדי להרגיש בחיים. 

הדינמיקה ביניהם מתוארת כריקוד פסיכולוגי מורכב, ולעיתים קרובות הרסני, של השלכה והכלה.

אמפתים שעוברים התעללות נרקיסיסטית עוברים ארבעה שלבים פסיכולוגיים מובהקים במסע לעבר התפתחות עצמית וריפוי. 

זהו מסע טרנספורמטיבי, שבסופו האמפת מפתח חוסן בפני מניפולציות.

שלב ראשון: מלכודת האור (The Light Trap) 

המסע מתחיל במה שנקרא "מלכודת האור". 

אמפתים נולדים עם "שפע של ליבידו"  - לא במובן המיני, אלא כזרימה של אנרגיית חיים שופעת.

אנרגיה זו יוצרת "מגנטיות אמפתית", שבאה לידי ביטוי בהקרנת חום, הבנה וקבלה טבעיים וגורמת לסובבים להרגיש בטוחים במחיצתם.

כבר בילדות ניתן לזהות את התכונה הזו בילדים הוריים, שממהרים לנחם אחרים, מתקשים לשאת מצבים בהם מישהו נשאר מחוץ למעגל, ולעיתים אף חווים כאב פיזי כשהם עדים לאכזריות.

במקרים רבים הם הופכים ל״מרפאים של המשפחה״, אלה שנושאים על כתפיהם את הנטל הרגשי של כולם.

אבל כאן טמונה המלכודת:

האור של האמפת לא מושך אליו רק אנשים טובים שמחפשים ריפוי, אלא גם טורפים שמבקשים "אספקה רגשית" – נרקיסיסטים.

הנרקיסיסט פועל מתוך "רצון טהור לכוח", והאהבה של האמפת הופכת עבורו לדלק חיוני. 

בשלב זה הנרקיסיסט לומד את האמפת:

הוא צופה בתגובות שלו לסיפורי מצוקה ולפגיעות, ובוחן עד כמה הוא מוכן לתת לפני שיתחיל לפקפק. זהו שלב המיפוי של המניפולציה הפסיכולוגית, שבו הטורף ממפה את התגובות האמפתיות של הקורבן ולומד על אילו כפתורים ללחוץ כדי שהאמפת ימשיך לתת, לדאוג ולהקריב.

האמפת, מצדו, לא רואה בכך טורפנות -  עבורו זו נחווית כתחושה שצריכים אותו, הוא ״האדם היחיד שמבין באמת״.

קרל יונג הזהיר מפני המלכודת הזאת, שכן במקום להפוך למי שאתה באמת, אתה עלול להפוך למי שאחרים צריכים שתהיה.

שלב שני: שאיבת הנשמה (The Soul Extraction) 

אם השלב הראשון כולל מלכוד, השלב השני הוא סוג של היבלעות בקשר.

כאן מתחילה גם הלוחמה הפסיכולוגית:

הנרקיסיסטים אינם מסתפקים באהבה, אלא שואפים לצרוך את מלוא האנרגיה הנפשית.

יונג ציין כי מפגש בין שתי מבני אישיות דומה למגע בין שני חומרים כימיים - אם נוצרת תגובה, שניהם משתנים.

אלא שבמפגש עם נרקיסיסט, רק האמפת משתנה, ובצורה פוגענית. בעוד שהוא מצטמצם, הנרקיסיסט מתנפח.

שלב זה כולל "הפצצת השלכות" (projection bombardment), בה הנרקיסיסט משליך על האמפת את הבושה שלו, את זעמו ואת חוסר ההתאמה שלו.

לפתע האמפת הופך מאדם רגיש לאדם רגיש מדי, זקוק מדי, "יותר מדי".

הנרקיסיסט משכתב את דפי ההיסטוריה כך שהאמפת מוצג בעצמו כבעיה בכל קונפליקט.

המרכיב הקשה ביותר כאן הוא "היפוך אמפתי" -  הסגולה הטבעית של האמפת להרגיש אחרים הופכת לכלי נשק נגדו.

כשהנרקיסיסט זועם, האמפת חש אחריות לזעם שלו; כשהוא מתרחק, האמפת חווה אשמה על הריחוק; כשהוא בוגד, האמפת תוהה מה במעשיו גרם לכך.

בהדרגה האמפת מתחיל להאמין לגרסת המציאות של הנרקיסיסט, בה הוא הפגום והזקוק לתיקון. 

זהו מנגנון הגנה של הזדהות עם התוקפן, או בשפתו של יונג "צליבת העצמי האותנטי": 

חמלה מתויגת בו כחולשה, גבולות נתפסים כאנוכיות, וצרכים אישיים נדחים כדרמה.

האמפת מוצא עצמו "הולך על ביצים", מנטר ללא הרף את מצב הרוח של הנרקיסיסט, משנה צורה כדי למנוע התקף זעם- מה שמוגדר כאמפתיה בהיפר־עירנות. 

חשיפה מתמשכת להתעללות פסיכולוגית כזו יוצרת "פיצול נשמה", שבו חלקים מהעצמי האותנטי של האמפת נסוגים כדי לשרוד, והוא מאבד קשר עם הצרכים, הרצונות והאמת הפנימית שלו.

שלב שלישי: הלילה האפל של הנשמה

 יונג כתב:

״שום עץ, נאמר, אינו יכול לצמוח לשמיים אלא אם שורשיו מגיעים עד לגיהינום״.

השלב השלישי הוא המסע של האמפת לגיהינום  - קריסה מוחלטת של כל מה שחשב על אהבה, על עצמו ועל המציאות.

זוהי "התמוטטות אמפתית". טבע הנתינה שהרגיש בלתי מוגבל מגיע לכדי ריקנות; יכולת ההבנה שנראתה אינסופית מגיעה לגבולותיה;

היכולת למצוא תירוצים להתנהגותם מתפוררת סוף סוף תחת משקל האמת.

יונג כינה זאת "הלילה האפל של הנשמה", מוות פסיכולוגי הכרחי הקודם לתחייה מחדש, אך באותו רגע זה מרגיש כמו למות.

תחת לחץ קיצוני, האמפת חווה "דקומפנסציה פסיכולוגית חריפה", התמוטטות נפשית -  חרדה, דיכאון, מחלה פיזית וחוסר יכולת לתפקד.

בשלב זה הנרקיסיסט לעיתים קרובות מחריף את ההתעללות שלו, משום שהוא חש בהתעוררות של האמפת.

הוא משיק קמפיין גיוס אחרון -  הפצצת אהבה המשולבת באכזריות מוגברת, שמטרתה לחלץ כל טיפת אנרגיה אמפתית לפני שהאמפת יחמוק ויצליח להתרחק.

יונג הבין שהתמוטטות כזו אינה פתולוגית, זוהי דרכה של הנפש לאלץ את האמפת להתמודד עם האמת שהתחמק ממנה.

האמפת נאלץ לקבל שהוא שותף בהרס עצמי, ומתחיל לשאול שאלות יסוד:

• "איך נתתי לזה לקרות?"

• "למה נשארתי כל כך הרבה זמן?"

• "מה נסגר איתי?"

שאלות אלו, שמכונות שאלות האינדיבידואציה, חיוניות להגעה להשלמה פסיכולוגית.

זה כולל התמודדות עם הצל - לא צלו המאיים של הנרקיסיסט, אלא של האמפת עצמו -  עליו להתמודד עם החלקים הנפשיים שלו שאפשרו את ההתעללות:

הנטייה לרצות אנשים, להימנע בכל מצב מקונפליקט, להיות מכור לצורך שיצטרכו אותו.

הריפוי מחייב את האמפת לקחת בעלות על התרומה שלו למערכת היחסים, מבלי ליטול אחריות על ההתנהגות של הנרקיסיסט.

פריצת הדרך האמיתית מתרחשת ברגע שהאמפת מבין שהבעיה אינה באמפתיה שהוא מעניק, אלא בהיעדר הגבולות סביבה, שזה מה שיצר את הפגיעוּת.

שלב רביעי: לידת הפניקס מחדש

שלב זה הוא המקום שבו האמפת משיג "אמפתיה משולבת צל" – חמלה משולבת בכושר הבחנה, אהבה משולבת בגבולות.

יונג האמין ש"אינדיבידואציה" - הפיכה למי שאתה באמת - דורשת שילוב של כל היבטי הנפש, כולל הצל.

האמפת יוצא מהשלב השלישי משתנה באופן יסודי: לא שבור אלא מעודן, לא מר אלא חכם יותר.

הוא מפתח "תודעה מובחנת", היכולת לחוש רגשות של אחרים מבלי לספוג אותם כשלכם.

הדבר המאיים ביותר על נרקיסיסט הוא אמפת שהשלים את תהליך האינדיבידואציה שלו.

האמפת מסוגל עדיין לראות את הכאב שלו, לחוש את הריקנות ולזהות את הילד הפנימי הפגוע של הנרקיסיסט - אבל הוא כבר לא מחויב לתקן זאת.

הוא בוחר בעצמו, בטובתו, לא מתוך אנוכיות אלא מתוך מודעות ערה.

הוא קולט סוף סוף שאמפתיה היא מתנה שיש להגן עליה, לא משאב לניצול.

בשלב הזה האמפת מפתח "חמלה מוגבלת" - היכולת לאהוב אחרים מבלי לאבד את עצמו. ה

טרנספורמציה יוצרת "אישיות אוטונומית": אדם הפועל ממרכזו הפנימי במקום מתגובות אוטומטיות.

נרקיסיסטים לא מצליחים כבר ללכוד אותו בדרמות שלהם, באשמה, במניפולציה, נגמר. האמפת למד להבחין בין הרגשות של הנצלן לבין הרגשות שלו עצמו.

האמפת הופך ל״שליט אמפתי״, מי שנותן לאחרים מתוך בחירה ולא כפייה ,הוא מתנדב ולא ״מנדבים״ אותו, הוא אוהב מתוך השלמה ולא מתוך ריקנות.

זה בדיוק מה שמבהיל את הנרקיסיסטים, כי הם לא יכולים עוד לקבל הזנה רגשית מהאנרגיה הזו. הנכס הנרקיסיסטי אבד.

האמפת משיג עצמאות פסיכולוגית וההתפתחות הפוסט-נרקיסיסטית כוללת מספר נקודות פסיכולוגיות מרכזיות:

1. פונקציה טרנסצנדנטית: היכולת להחזיק ניגודים במתח דיאלקטי יצירתי - להיות חומל ובעל גבולות, פתוח ושמור, בוטח ומבחין.

2. זיהוי הקונסטלציה הנרקיסיסטית: יכולת לזהות סימנים מוקדמים כמו קסם אישי מופרז, סיפורים מעוררי הזדהות, בדיקת גבולות ותגמול לסירוגין. האמפתיה הופכת למכ"ם לאותנטיות, במקום מגדלור לטורפים.

3. אמפתיה מודעת: במקום לספוג אוטומטית את הרגשות של כולם, האמפת בוחר מתי להתחבר לאחרים ומתי לשמור על הגבולות האנרגטיים שלו.

יונג האמין שטרנספורמציה אישית יוצרת שינוי קולקטיבי. 

האמפת הופך ל"מרפא פצוע", מי שהופך את הכאב שלו לחוכמה ומשתמש בחוכמה זו כדי לעזור לאחרים להחלים.

בנוסף, טרנספורמציה זו משנה את שרשרת האספקה הנרקיסיסטית, כי כל אמפת שמשנה את עצמו מפחית מקור אנרגיה אחד עבור טורפים.

בסופו של דבר, המסע הזה אינו מסתכם בריפוי אישי, אלא מהווה הכנה לתפקיד רחב יותר. האמפתים אינם שבורים או פגומים, אלא בעלי תודעה מפותחת שלומדת להגן על המתנות שקיבלו בחיים.

כל שלב במסע מלמד דבר חיוני על העצמי, על אחרים ועל טבעם של יחסים בריאים:

השלב הראשון מלמד על מה שאתם מושכים, השני על הגבולות, השלישי על הכוחות, והרביעי על הריבונות שלכם.

לצורך העניין, הנרקיסיסט הוא סוג של מורה בתהליך הזה, גם אם היינו מדלגים בשמחה על השיעור הספציפי הזה.

יונג הראה שאינדיבידואציה - התהליך בו אתם הופכים להיות מי שאתם באמת -  אינה רק אפשרות שזמינה אחרי התעללות נפשית ביחסים, אלא מטרת התהליך כולו.

האמפת עובר את המסע הזה כדי לצאת מעמדת הקורבן, ולהפוך למי שמודע, אחראי ומעצב את המציאות שלו.

תודה על הקריאה!

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

הפסיכיאטר השוויצרי קרל יונג תיעד בקליניקה שלו מטופלים בעלי יכולת אותה כינה "תפיסה מובחנת" (differentiated perception).

למרות שלא מדובר בהפרעה נפשית,  הוא התייחס אליה בתור "התגלית המסוכנת ביותר" שלו.

בפסיכולוגיה היונגיאנית זו נחשבת ליכולת נדירה:

לראות ולהרגיש את מה שאחרים מפספסים. אבל היכולת הזו עלולה להפוך לחרב פיפיות - ולפעמים גם להרס עצמי.

אנשים כאלה מסוגלים לקרוא מיקרו הבעות פנים, לחוש רגשות סמויים ולהבחין בדפוסים פסיכולוגיים שרוב האנשים לא רואים.

הם רואים מעבר למסכות החברתיות, מזהים מייד שקרים וחשים את המתחים הלא-מודעים בחדר.

כל מפגש חברתי דומה עבורם לקריאת תסריט סמוי שלא זמין לאף אחד אחר. 

כשהמתנה הופכת לנטל

יונג ראה בתופעה זו "מסוכנת" מכיוון שאותם אנשים בעלי תפיסה חדה נותרו מבודדים, מותשים ולא הצליחו לקיים מערכות יחסים נורמליות.

הבעיה לא נבעה מחוסר יציבות נפשית שלהם, אלא מהמחיר הפסיכולוגי הכבד שגבתה מהם היכולת "לראות הכל", מחיר שהתקשו להבין בסביבתם.

"האדם בעל התפיסה החדה מדי

מאיים על המוסכמות הקולקטיביות עליהן תלויה הלכידות החברתית"

-- ק.ג. יונג

הקשר בין יונג ל-HSP: רגישות ככוח וכסכנה

מחקר עדכני של ד"ר איליין ארון על אנשים רגישים (HSP) מאשש את התצפיות המוקדמות של יונג.

מחקרה מראה שכ-20% מהאוכלוסייה ניחנים ברגישות חושית ורגשית מוגברת.

יונג קישר את התופעה בעיקר לטיפוס האישיות שהוא הגדיר כ"אינטואיטיבי-מופנם", המהווה אחוז קטן מאוד מהאוכלוסייה. 

לאנשים אלה יש יכולת מולדת לא רק לחוש דברים בעוצמה, אלא גם לתפוס דפוסים לא-מודעים בבהירות יוצאת דופן. מוחם מעבד לא רק רמזים חברתיים גלויים, אלא גם מצבים רגשיים, תכנים מודחקים ודפוסים פסיכולוגיים שאחרים כלל אינם מודעים להם.

שלוש הסכנות שזיהה יונג

יונג זיהה מספר סכנות מרכזיות העומדות בפני אנשים אלה:

• שיבוש הלא-מודע הקולקטיבי: אנשים עם תפיסה חדה מאיימים על ההסכמות הלא-מודעות שעליהן מושתתת הלכידות החברתית, ועלולים להפוך לשעיר לעזאזל בקבוצות.

• בידוד פסיכולוגי: התפיסה המוגברת יוצרת תחושה של חיים במציאות נפרדת משאר האנשים, מה שמוביל לבידוד חברתי וקיומי.

• התמוססות הזהות: הצפה מתמדת בתכנים פסיכולוגיים חיצוניים עלולה לגרום להם לאבד את הקשר עם אישיותם האותנטית.

הדרך של יונג להפוך סכנה להזדמנות

לפי יונג, הפתרון אינו טמון בדיכוי התפיסה החדה, אלא בפיתוח מודעות אליה ובאינטגרציה שלה.

הוא פיתח את "תהליך האינדיבידואציה", גישה שיטתית שמטרתה לסייע לאדם לשמור על זהותו האישית תוך פיתוח קשר מודע עם התכנים הלא-מודעים שהוא קולט.

תהליך זה כולל:

• הכרה והבחנה: זיהוי התכנים הפסיכולוגיים שנספגים מהסביבה והבחנה בינם לבין החוויות הפנימיות האותנטיות.

• אינטגרציה של הצל: התמודדות עם החלקים המודחקים והפחות רצויים באישיות.

• השתתפות מודעת: למידה כיצד להשתמש בתפיסה החדה באופן בונה במערכות יחסים, מבלי לאבד את הזהות העצמית.

יונג האמין כי אנשים בעלי תפיסה מפותחת אינם "מקולקלים", אלא נמצאים בחזית ההתפתחות האבולוציונית של התודעה. התגלית המסוכנת שלו היא, אם כן, שהסכנה אינה נעוצה בעצם היכולת לראות, אלא בכישלון לפתח מערכת יחסים מודעת עם היכולת הזו. 

כאשר אדם לומד לשלוט בתפיסה המיוחדת שניחן בה, כפי שיונג עצמו למד לעשות, הוא יכול להפוך את מה שהיה עלול להיות קללה פסיכולוגית לתרומה משמעותית להתפתחות התודעה האנושית.

מקור מרכזי:  

אם הגעתם לכאן, סימן שאתם כבר עושים צעד משמעותי בטיפול בהפרעה טורדנית־כפייתית.

לא משנה איפה אתם נמצאים על הציר - בתחילת הדרך או עמוק בתהליך.

הטיפים הבאים מבוססים על טיפול ERP – חשיפה ומניעת תגובה -  הפרוטוקול הטיפולי היעיל ביותר ל-OCD, וחלק משיטת CBT. 

הרעיונות המובאים כאן נוסחו לאורך הרבה שנים של ניסיון, ע״י אחד המומחים מהמובילים בתחום, ד"ר פרד פנזל*. 

פנזל הוא פסיכולוג אמריקאי שמתמחה בטיפול בטריכוטילומניה (תלישת שיער כפייתית), הפרעות BFRB והפרעה אובססיבית-כפייתית (OCD), כבר מ- 1982. 

חשבו על הכלים האלה כמו על תזכורת יומיומית, מדריך עבודה פשוט וישיר. 

זכרו שהמטרה היא לא שלמות, אלא התקדמות.

אם תחליטו לפנות לטיפול פסיכולוגי מקצועי ומותאם אישית ל-OCD, פנו אלינו (פרטים בסוף המאמר).

למה זה חשוב?

OCD פורח בתנאים של חוסר ודאות. זו הפרעה שמחפשת הרגעה, אישורים, שליטה. 

בניגוד לאינטואיציה, המענה ל-OCD אינו לפתור את הבעיה, אלא דווקא לעבור דרכה.

האתגר הגדול בדרך לנצח את ״מחלת הספק״ הוא ללמוד איך לשאת את אי הידיעה.

נכון, זה קשה במיוחד לאנשים עם OCD, שנוטים בד״כ לפתור בעיות ביעילות ובהיגיון, אבל ל-OCD יש היגיון משלו, הוא מחייב עמדה אחרת, שעובדת יפה.  

1. צפו לבלתי צפוי

מחשבות טורדניות קופצות לראש בכל זמן ומקום - גם ישנות, גם חדשות. זה לא סימן שמשהו לא בסדר, אלא בדיוק מה שצפוי שיקרה. במקום להיות מופתעים או לנסות "לסדר" את זה, פשוט השתמשו בכלים שלמדתם (ניתן לקרוא כאן על טיפול עצמי ל-OCD). זכרו: אין אזורים או זמנים מושלמים לחשיפה טובה - החיים הם בעצמם זירת התרגול.

2. קחו סיכון

ההחלמה עצמה היא סיכון: אתם מפסיקים להרגיע, מפסיקים לבדוק, מפסיקים להאמין שהמחשבה "תציל אתכם". הפחד אומר: “אם תעזוב – יקרה משהו רע”, אבל בשביל להשתחרר אתם צריכים להסכים לספק. אי אפשר להתקדם בלי הסיכון הזה – והוא לגמרי שווה את זה.

3. הימנעו מהרגעה

בין אם אתם מרגיעים את עצמכם או מחפשים הרגעה מאחרים – זה רק מחזק את ה-OCD. גם אם זה מרגיש "הגיוני", זו כפייתיות בתחפושת. לא משנה כמה זה מפתה – אל תבטלו את החשיפה עם מחשבות כמו "זה רק תרגיל" או "זה לא אמיתי". ההרגעה חותכת את תהליך הלמידה.

4. הסכימו עם המחשבה

בלי להתווכח, לנתח או לבדוק – פשוט תגידו לעצמכם: “נכון, זה באמת עלול לקרות”. כשאתם מסכימים, אתם בעצם אומרים למוח: "זה לא מעניין אותי יותר". זו הדרך לצאת מהלופ. ההסכמה היא לא הסכמה עם התוכן – אלא ויתור על הצורך לפתור אותו.

5. אל תנסו להדחיק

המאמץ לדחוף ולדחוק מחשבות טורדניות גורם להן לחזור חזק יותר. ההפך הוא הנכון: תנו להן להיות. תחשבו עליהן יותר – זו הדרך לבנות סבילות. כמו קפיצה לבריכה קרה – לא נעים בהתחלה, אבל מתרגלים מהר יותר מקפיצות קטנות.

6. בלי חשיבה בשחור־לבן

לא להתייאש אם חזרתם לכפייתיות, זה לא אומר ש"נהרס הכל" או שחזרתם לנקודת ההתחלה. גם אם הייתה מעידה, תמיד אפשר לתקן עם חשיפה נוספת. חשוב לזכור שאין דבר כזה 0 או 100. כל מאמץ נחשב, כי מדובר בתהליך, לא במבחן.

7. אחריות אישית

התמודדות היא תהליך אישי. לא ההורים, לא בני הזוג ולא חברים אמורים "להציל" אתכם. שיעורי הבית הם שלכם. גם כשקשה, גם כשמפחיד – דווקא שם קורה השינוי. העזרה היחידה שתקדמו – היא זו שהמטפל שלכם אישר במפורש.

8. סבלנות להתקדמות

כל אחד מתקדם בקצב אחר. ההשוואות רק יחלישו אתכם. גם אם נראה שאחרים "עוברים מהר יותר", אל תשפטו את עצמכם. כל חשיפה שאתם עושים היא הישג בפני עצמו. המיקוד צריך להיות בעקביות, לא במהירות.

9. לכו לעבר החרדה

אם יש לכם ברירה – תמיד תבחרו במה שמפחיד יותר. זה לא עונש, זו הדרך היחידה להשתחרר. הבריחה רק מחזקת את המחשבה שהאיום אמיתי. ככל שתתקרבו לחרדה – תגלו שהיא לא מסוכנת, והיא גם דועכת.

10. בחרו במשימה הקשה

כשמתלבטים בין שתי חשיפות – לכו על זו שמעוררת יותר חרדה. דווקא היא תסייע למוח ללמוד ש"אין באמת איום". כמובן, בהנחיית מטפל. אתם הרבה יותר חזקים ממה שנדמה לכם – תאמינו בזה.

11. עברו על המשימות כל יום

גם אם נדמה לכם שאתם כבר "יודעים הכל", חשוב לרענן את התרגולים. משימות שאנחנו לא אוהבים נוטות להישכח. חיזוק יומי עוזר להישאר על המסלול – כמו אימון לשריר חדש במוח.

12. דברו עם המטפל

אם משימה מרגישה קשה מדי – תגידו. אם היא קלה מדי – גם תגידו. זה לא מבחן שאתם אמורים "לעבור בשקט", אלא תהליך שיתופי. ככל שתהיו מעורבים ותהיו אמיתיים, הטיפול יהיה מותאם יותר – ויעיל יותר.

13. אל תחכו לרגע הנכון

אתם לא תרגישו “מוכנים” וזה בסדר, כי אין התראה שמודיעה על דבר כזה. מעבר לכך, תחושת מוכנות מגיעה אחרי שעושים, לא לפני. דחיינות היא חלק מה-OCD, והטיפול הוא לשבור את ההרגל הזה. הרגע להתחיל הוא תמיד עכשיו.

14. שחררו את השלמות כמטרה

אם אתם מרגישים שאתם "חייבים לעשות את זה מושלם", אתם מבטאים פרפקציוניזם, רכיב מרכזי של OCD. תנו לעצמכם להתבלבל, לטעות ולתעות. וכן, לעגל פינות זה בדיוק מה שאתם צריכים. דווקא כשאתם עושים את זה “לא נכון”, המוח לומד הכי הרבה.

15. תתחילו את היום עם כוונה

תזכורת יומית קצרה בבוקר על חשיבות החשיפה יכולה להוביל את כל היום. משפט כמו: “היום אני הולך להרגיש חרדה בכוונה” מכניס אתכם להלך הרוח הנכון. אתם לא קורבנות של המחשבות, אתם בעל הבית.

16. היזהרו מהרגעה עצמית סמויה

משפטים ש”מרגיעים” (כמו ״זה רק תרגיל״) מטשטשים את האימפקט של חשיפה. אם אתם לא באמת מאמינים במה שאתם עושים, איך תלמדו? בחרו לעשות את התרגול בלי לספר לעצמכם סיפור רקע שמעמיק שקט.

17. תנו לתרגול תשומת לב מלאה

הימנעו מחשיפות "על אוטומט". כשאתם עושים תרגול תהיו שם באמת. תנו לעצמכם להרגיש את החרדה. גם אם זה לא נעים, בסוף זו הדרך לפתח סבילות ועמידות. אימון משמעותי קורה רק כשאנחנו נוכחים.

18. שנו פרשנות: אתגר = הזדמנות

כשמופיע טריגר לא צפוי, אל תגידו "למה זה דווקא עכשיו?", אלא "איזה יופי, יש לי תרגול אמיתי". זו אולי התחלה של משחק פנימי, אבל זה מחולל שינוי שמחזיק. כל קושי הוא הזדמנות.

19. בלי למהר

זו לא תחרות להגיע לראש סולם החשיפות. אם תמהרו לצאת מהחרדה,  תחזקו עוד רגע את התחושה שהיא בלתי נסבלת. תישארו בה וכך תלמדו את המוח שזו לא סכנה אלא תחושה שחולפת ספונטנית.

20. אם זה לא קשה - תגידו

חשיפה שלא מעוררת חרדה לא מועילה מספיק. כמו שריר שמתפתח בחדר כושר. גם אם אתם רוצים "לסמן וי", תבדקו עם עצמכם: האם באמת הייתה שם חרדה? אם לא, זה הזמן להעלות רמה. כמו בבחירת טיפול, התאמה מדויקת היא כל הסיפור.

21. ה-OCD יטיל ספק בטיפול

המחשבה "זה לא מתאים לי" היא עצמה חלק מה-OCD. ההפרעה החמקמקה הזאת ממציאה תירוצים: אולי כדאי לנסות משהו אחר, פחות קשה. אם אתם שומעים את המוזיקה הזאת זה סימן שאתם בדיוק במסלול הנכון.

22. זכרו שיש לכם OCD

וזה אומר שלא כל מחשבה או תחושה היא אמינה. במיוחד כאשר עולה ספק, נוכל להניח שזה ביטוי כפייתי. זו לא חולשה, זו אסטרטגיה ואם קיים ספק, נמשיך לפי התוכנית.

23. הבעיה אינה החרדה, אלא הכפייתיות

אם אתם מגיבים לחרדה באופן כפייתי אתם מחזקים אותה. אם תישארו עם התחושה, בלי לעשות כלום, תגלו שהיא פשוט דועכת מעצמה. אין מה להיבהל מהחרדה, היא סיגנל פנימי שאמור לעזור, בטח לא האויב.

24. לחגוג הצלחות קטנות

פרגנו לעצמכם "עשיתי את זה" עם פתק מודבק על המראה. תראו איך עם הזמן זה מצטבר. ההצלחות האלה הן ההוכחה שאתם מתקדמים, עדויות מציאותיות במצבים בהם אתם מרגישים שלא.

25. אל תחפשו היגיון

ה-OCD לא באמת "הגיוני",  וזאת בדיוק הבעיה איתו. הדברים שנראים הכי בטוחים נושאים עמם נזק, ואלה שנראים הכי מאיימים בעצם עוזרים. תמשיכו לפעול לפי הכלים הטיפוליים, במיוחד בזמנים בהם הם לא מרגישים כמו הדבר הנכון.

דנה היא בת 27, בחורה חכמה ורגישה, עובדת במשרד פרסום. בתל אביב. כבר כמה שנים שהיא מתמודדת עם חרדות סביב לכלוך וזיהומים. היא תמיד הייתה "נקייה", אבל אחרי הקורונה משהו החריף - היא התחילה להימנע מלחיצות ידיים, להשתמש רק במגבונים לחים אישיים, לשטוף ידיים עד שהעור נסדק.

היא ידעה שזה יותר מדי, אבל לא הצליחה לעצור.

כשהגיעה לטיפול, היא סיפרה שהדבר הכי קשה לה זה ללחוץ יד למישהו שלא ראתה איפה היד שלו הייתה.

"אני יודעת שזה לא באמת הגיוני," היא אמרה, "אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה אחר כך".

התחלנו לאט. קודם כל, במקום לנסות להדחיק את המחשבות, דנה התבקשה להישאר איתן. לא להילחם בהן, לא להפסיק אותן – פשוט לשים לב אליהן ולומר לעצמה: "יכול להיות שזה נכון. אולי באמת היד הייתה מלוכלכת." לא כסרקזם, אלא כהסכמה שמורידה את הכוח מהמחשבה.

אחר כך, התחלנו להתאמן יחד על מה שדנה קראה לו "הגרוע מכל": ללחוץ ידיים. זה לא היה בבת אחת, קודם סימולציה בדמיון, אחר כך עם המטפל, ואז עם חבר מהעבודה. אחרי כל חשיפה, היא התבקשה לא לשטוף ידיים למשך חצי שעה. זה היה קשה בטירוף. היא אמרה שזו תחושת חרדה בגוף, כאילו היא "מתגרה בגורל".

"אבל אתה בטוח שזה לא מסוכן?"

היא ביקשה אישור.

הוא חייך. "זה בדיוק העניין, שאני לא הולך להרגיע אותך. אם תרגישי שאת חייבת לדעת, תישארי עם התחושה הזאת. תראי שהיא עוברת גם ככה."

דנה התחילה להבין משהו: ההרגעה היא גם סוג של כפייתיות. כשהיא התחילה לשים לב לזה – היא הצליחה לעצור את עצמה בדיוק ברגע שבו היא רצתה לשאול שאלה "כדי להיות בטוחה".

היו גם רגעים של ייאוש. פעם אחת, אחרי שהרגישה חרדה כל היום, היא חזרה הביתה, שטפה ידיים עשר פעמים ברצף, ואז התחילה לבכות. "הרסתי הכול", היא אמרה.
אבל במקום להילחם בזה, היא למדה לומר לעצמה: "זו לא נסיגה. זה מעידה, זה קורה. ומחר בבוקר אני ממשיכה."

אחד הדברים ששינו אצלה הכי הרבה היה כשהתחילה כל בוקר במשפט שהיא כתבה על פתקים קטנים, ותלתה על הארון:
"היום אני בוחרת לא לדעת. היום אני מוכנה להרגיש לא נעים."

וזה עבד. לא כי היא הפסיקה לפחד, אלא כי היא הפסיקה לברוח.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

 מומחי מכון טמיר

* ד"ר פרד פנזל הוא מנהל את Western Suffolk Psychological Services בניו יורק - קבוצת טיפול פרטית המתמחה בבעיות אלו וחבר מייסד בוועד המייעץ המדעי של TLC, קיצור של The TLC Foundation for Body-Focused Repetitive. 

פנזל כתב ספרי עזרה עצמית על טריכוטילומניה והפרעות OCD והוא חבר סגל בכיר במכון ההכשרה המקצועי של TLC.