מה הגורמים להפרעת דחק-פוסט-טראומטית (PTSD)?

 

 

הפרעת PTSD מתפתחת כאשר מערכת ההישרדות של הגוף אינה חוזרת לאיזון אחרי טראומה.

במקום שהמוח והגוף יעבדו את האירוע כמשהו שהסתיים, הם ממשיכים להגיב כאילו הסכנה עדיין קיימת. 

הסיכון מושפע מעוצמת האירוע, היסטוריה נפשית קודמת, תמיכה חברתית, פגיעות ביולוגית ולעיתים גם כאב רגשי או מוסרי.

 

כאשר אדם נתקל באיום קיצוני, מערכת העצבים מפעילה באופן אוטומטי את תגובת "לחימה או בריחה" (Fight or Flight). זהו מנגנון הישרדות אבולוציוני שמכין את הגוף להתמודד עם סכנה באמצעות עלייה בדופק, מתח שרירים ועוררות גופנית.

 

במצב תקין, לאחר שהאיום חולף, מערכת הסטרס חוזרת בהדרגה לאיזון. אצל חלק מהאנשים שנחשפו לטראומה קשה, המערכת נשארת במצב של דריכות מתמשכת.

המוח והגוף ממשיכים להגיב כאילו הסכנה עדיין קיימת, גם כשהאירוע כבר הסתיים. זהו אחד המנגנונים המרכזיים בהתפתחות PTSD.

  

 

המאמר נכתב ע״י איתן טמיר, MA, ראש המכון,

מטפל בטראומה - הנחיית צוותים מקצועיים בנט״ל,

צה״ל וארגונים בארץ ובחו״ל ועוד

 

 

 

 

הגורמים ל-PTSD

 

הטריגרים ל-PTSD רחבים ומגוונים הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. 

 

בעוד שחוויות לחימה ואסונות טבע הם גורמים מוכרים, ישנם אירועים שכיחים רבים אחרים שעלולים להוביל להתפתחות ההפרעה.

 

אלה כוללים:

 

• אלימות אישית: תקיפה מינית, אונס, תקיפה פיזית, שוד או חטיפה.

• תאונות: תאונות דרכים קשות או תאונות עבודה מסכנות חיים.

• התעללות ובריונות: הטרדה מתמשכת, בריונות, ובמיוחד התעללות על רקע זהותי כמו הומופוביה או גזענות.

• חשיפה מקצועית: אנשי כוחות חירום, צוותי הצלה, כבאים וחיילים חשופים באופן קבוע למראות קשים ולמצבי סכנה.

• טראומה משנית: לעיתים, אפילו שמיעה על אירועים טראומטיים שקרו לאחרים יכולה לעורר תגובה טראומטית ולתרום להתפתחות PTSD.

  

 

מה הופך אירוע קשה לטראומה לכל החיים? 

 

רובנו נחווה אירוע טראומטי במהלך חיינו. למעלה מ-70% מהמבוגרים עברו טראומה מסכנת חיים, אבל רק 20% מהם יפתחו PTSD.

 

השאלה המתבקשת היא, אם כן, מדוע אירוע דומה יכול להוביל אדם אחד למצוקה מתמשכת, בעוד אחר יצליח להתאושש?

  

בראש ובראשונה, יש להגדיר מהו אירוע טראומטי. אין מדובר רק בפציעה פיזית או במראות מלחמה.

ההגדרה הקלינית מתייחסת לחשיפה לאירוע שבו נשקפה סכנת מוות ממשית, פציעה חמורה או אלימות מינית.

הגדרה זו כוללת לא רק את מי שחווה את האירוע על בשרו, אלא גם את מי שהיה עד ישיר לו, או שנודע לו על אירוע טראומטי שקרה לאדם קרוב.

המכנה המשותף הוא תחושה עזה של אימה, חוסר אונים ופחד קיצוני המציפים את הגוף והנפש.

 

כאשר המוח נתקל באיום כה גדול, הוא מפעיל מנגנוני הישרדות קדומים. אזורים במוח האחראים על תגובת "הילחם או ברח", כמו האמיגדלה, נכנסים לפעולת יתר.

במצב תקין, לאחר חלוף הסכנה, המערכת חוזרת לאיזון. אולם אצל אנשים המפתחים PTSD, "מתג האזעקה" הזה נותר תקוע במצב "מופעל". המוח ממשיך להתנהג כאילו הסכנה עדיין אורבת מעבר לפינה, גם כאשר המציאות החיצונית רגועה ובטוחה.

 

תגובת יתר זו היא שורשם של רבים מתסמיני ההפרעה. הקטגוריה הראשונה והמוכרת ביותר היא חוויה מחדש של הטראומה.

אין מדובר בזיכרון עמום, אלא בפלישה חיה ובועטת של האירוע להווה. זה יכול להתבטא בפלאשבקים, שבהם האדם מרגיש ורואה את האירוע כאילו הוא מתרחש שוב, או בסיוטי לילה מוחשיים המונעים שינה רגועה. הגוף מגיב בהתאם - דופק מואץ, הזעה ומתח שרירים, כאילו האיום הוא אמיתי.

 

באופן טבעי המוח מנסה להימנע מחוויה כה כואבת. מכאן נובעת קטגוריית התסמינים השנייה:

הימנעות.

אנשים יתחילו להימנע ממקומות, אנשים, שיחות או אפילו ממחשבות פנימיות שמזכירות את האירוע.

חייל עשוי להימנע מסרטי מלחמה, ונפגעת תקיפה עשויה להימנע מרחובות חשוכים.

ההימנעות מעניקה הקלה רגעית אך במחיר כבד - העולם הולך ומצטמצם, והאדם נכלא בתוך גבולות שהטראומה הציבה לו.

 

בנוסף, הטראומה משאירה את חותמה על האופן בו האדם חושב ומרגיש.

הוא עלול לפתח אמונות שליליות וקבועות על עצמו ("אני פגום"), על אחרים ("אי אפשר לסמוך על אף אחד") או על העולם ("העולם הוא מקום מסוכן").

רגשות כמו אשמה, בושה, כעס ופחד הופכים לחלק בלתי נפרד מהיומיום, והיכולת לחוות רגשות חיוביים כמו שמחה או אהבה דועכת.

 

 

״הטראומה הופכת להיות מעין משקפיים כהים

שדרכם העולם נראה שלילי״

 

זהבה סולומון, "שקופים על מגש הכסף"

 

 

לבסוף, קיים מצב של עוררות יתר תמידית. האדם נמצא בדריכות מתמדת, קופץ מכל רעש, מתקשה להירדם ונוטה להתפרצויות זעם.

זוהי התוצאה הישירה של אותו "מתג אזעקה" מוחי שנותר פעיל, ומאלץ את האדם להיות מוכן תמיד לאיום הבא, גם כשאין כזה.

 

 

 

גורמי סיכון להתפתחות PTSD

 

לא כל מי שנחשף לטראומה יפתח הפרעת דחק פוסט־טראומטית. הסיכון מושפע משילוב בין מאפייני האירוע, הרקע הנפשי, מצב הגוף והתגובה של הסביבה לאחר הטראומה.

 

 

 

גורמי סיכון ייחודיים ל־PTSD אצל ילדים ובני נוער

 

אצל ילדים ובני נוער הסיכון להתפתחות PTSD מושפע גם מהשלב ההתפתחותי שבו התרחשה הטראומה.

גיל צעיר, תלות גבוהה במבוגרים, תגובת ההורים לאחר האירוע, חשיפה חוזרת לאיום וקושי להסביר במילים את מה שקרה עשויים להקשות על עיבוד הטראומה ולהגביר מצוקה מתמשכת.

 

לכן פוסט־טראומה אצל ילדים ומתבגרים עשויה להיראות אחרת מאשר אצל מבוגרים.

ילדים צעירים עשויים לשחזר את האירוע דרך משחק, להיצמד להורה, לפתח קשיי שינה או לחזור להתנהגויות מוקדמות יותר, כמו הרטבה.

אצל בני נוער PTSD עשוי להתבטא גם בהסתגרות, כעס, התנהגות מסכנת, ירידה בתפקוד ולעיתים מחשבות אובדניות.

 

 

   

איך טראומה משנה את המוח והגוף ב-PTSD?

 

PTSD קשור לשינויים ביולוגיים במערכת הסטרס, במוח ובוויסות ההורמונלי. אצל חלק מהאנשים, לאחר טראומה, מערכת החירום האוטונומית מגיבה במה שמכונה Fight Flight. נראה שהיא לא שבה לאיזון מלא וממשיכה לפעול גם בהיעדר סכנה ממשית.

 

ברמה ההורמונלית, נמצאו רמות חריגות ומתמשכות של הורמוני סטרס, כמו אדרנלין, התורמות לדריכות-יתר ולעוררות מתמשכת.

בתחום האנדוקרינולוגי נמצאו כיוונים אטיולוגיים נוספים, למשל: 

 

 

 

במוח, במיוחד בהיפוקמפוס האחראי על זיכרון והבחנה בין עבר להווה, ניכרים שינויים מבניים ותפקודיים.

פגיעה בעיבוד הזיכרון הטראומטי עלולה לגרום לכך שחוויות העבר נחוות שוב בהווה, מה שמתבטא חווייתית דרך פלאשבקים וסיוטים.

 

ומה לגבי נטייה גנטית?

היסטוריה משפחתית של חרדה או דיכאון עשויה להעלות את הסיכון ל-PTSD לאחר טראומה.

 

 

גורם נוסף שמחקרים עדכניים מתחילים לשים אליו לב הוא מצב בריאותי כרוני שקדם לטראומה.

מחקר עדכני מצא כי אנשים עם סוכרת שאובחנה עוד לפני האירוע הטראומטי, מצויים בסיכון גבוה משמעותית לפתח תסמינים של PTSD, חרדה ודיכאון בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי (כמו שוד או תאונת דרכים). מה שמחדד את הממצא הוא שאנשים עם מחלות לב וכלי דם לא הראו עלייה דומה בסיכון, כלומר, לא מדובר בפגיעות כללית של מי שמתמודד עם מחלה כרונית, אלא במשהו ספציפי לסוכרת, ככל הנראה דרך שילוב של מנגנונים ביולוגיים ופסיכולוגיים שטרם פוענחו במלואם (van der Velden et al, 2026).

 

ממד ביולוגי נוסף הוא הקשר בין PTSD לבין שיבוש בפעילות של מערכת החיסון. מחקר שבחן נשים עם PTSD בעקבות תקיפה מינית מצא כי בשלב החריף של ההפרעה זוהה דיכוי של פעילות חיסונית לצד עלייה בפעילות המטבולית. 

אצל נשים שהתסמינים אצלן נמשכו לאורך זמן ניכר המשך של הדיכוי החיסוני, יחד עם רמות גבוהות יותר של פעילות מיטוכונדריאלית, בעוד שאצל נשים שהחלימו נצפו סימנים של התאוששות חיסונית חלקית.

הממצאים האלה מרחיבים את ההבנה הביולוגית של PTSD מעבר לציר הסטרס ההורמונלי, ומצביעים על כך שטראומה עשויה להשפיע על תפקודן של מערכות גוף רחבות, ולא רק על פעילות המוח (Bugiga et al., 2026).

 

הגורמים הביולוגיים אינם פועלים לבדם, אלא משתלבים עם גורמים נפשיים וחברתיים, ויוצרים מצב של מערכת הגנה שנותרה פעילה לאורך זמן.

 

 

 

כאב רגשי וערכי כגורם מרכזי ב-PTSD

 

בשנים האחרונות מתחדדת ההבנה כי הפרעת דחק פוסט-טראומטית לא מתבטאת רק בפחד ובתגובה לאיום.

מחקר עדכני מצביע על כך שאצל חלק משמעותי מהמתמודדים, מוקד הסבל אינו דריכות או בהלה, אלא כאב נפשי מתמשך - אובדן עניין, רגשות שליליים שקשה להשתחרר מהם, פגיעה בתפיסה העצמית, קהות רגשית וקשיי שינה.

 

בעוד שתסמיני פחד נראים לעין ומזוהים במהירות, כאב נפשי או רגשי מתואר לעיתים כפוגע יותר בתפקוד היומיומי ובאיכות החיים.

 

הבחנה זו מסייעת להבין למה יש אנשים שטיפולים ממוקדי פחד מקלים עליהם יותר, בזמן שאחרים נשארים עם תחושת סבל רבה גם כשהדריכות פוחתת.

במקרים כאלה העבודה הטיפולית נדרשת לפנות לא רק אל מערכת החירום, אלא גם אל חוויית האובדן, הבושה והפגיעה בקשר עם העצמי והעולם.  

 

 

במרחב כזה מופיעה לעיתים גם פציעה מוסרית, טראומה ערכית שמקורה בהפרת ערכים אנושיים, תחושת אשמה או קריסה של זהות מוסרית בעקבות האירוע הטראומטי.

 

 

 

פגיעה מוסרית

 

יש אנשים עם PTSD שאינם מתארים את עיקר כאבם הנפשי בפחד, אלא באשמה, בושה או תחושת קריסה מוסרית.

במקרים כאלה ייתכן שמדובר בפציעה מוסרית (Moral Injury), מושג פגיעה נפשית שעשויה להיווצר כאשר אדם היה עד, שותף או נמנע מפעולה במצב שנתפס בדיעבד כבלתי נסבל מבחינה מוסרית - גם אם לא חש פחד מיידי בזמן האירוע.

מעבר לאשמה ובושה, ביטויי הסבל במקרים של טראומה מוסרית הם הפניית הכעס פנימה, תחושת זרות וניכור לעצמי וערעור תחושת המשמעות.

 

במובן זה, טראומה מוסרית משתלבת היטב עם ההבנה המחקרית העדכנית של PTSD כמצב שבו הכאב הרגשי עצמו, ולא רק תגובת הפחד, עשוי להיות הציר המרכזי של המצוקה.

 

 

התופעה של טראומה מוסרית מומחשת במדויק בסרטו של ארי פולמן, ואלס עם באשיר:

 

 

 

 

ההבנה כי PTSD אינה סימן לחולשה אלא פציעה נוירולוגית ופסיכולוגית היא צעד חיוני, ויש בו מידה רבה של חמלה. 

הטיפול הנכון אינו מנסה ״למחוק את הזיכרון״, אלא לעזור למוח לעבד אותו ביעילות, להפחית את תגובת החירום ולהחזיר את תחושת השליטה והביטחון.

 

הכרות עם הגורמים הללו מאפשרת לכולנו להבין את הסבל העצום, להסיר את הסטיגמה ולפתוח את הדלת להחלמה עבור מיליונים החיים בצילה של הפרעה, ששכיחותה זינקה בישראל מאז 7.10.23. 

 

 

 

שאלות ותשובות על אטיולוגיה של הפרעה פוסט טראומטית

 

 

האם PTSD משנה את המוח?

 

כן. PTSD קשור לשינויים בתפקוד אזורים מוחיים שמעורבים בעיבוד פחד, זיכרון וויסות רגשי, בעיקר האמיגדלה, ההיפוקמפוס והקורטקס הקדם־מצחי.

במצב כזה המוח עלול להמשיך לפרש גירויים ניטרליים כסכנה, הרבה אחרי שהאירוע הטראומטי הסתיים.

לכן פלאשבקים, סיוטים, הימנעות ודריכות אינם ״תגובה מוגזמת״, אלא ביטוי של מערכת אזעקה מוחית שנשארה פעילה.

 

 

האם טראומה משפיעה על המערכת החיסונית?

 

כן. PTSD אינו קשור רק למוח ולזיכרון, אלא גם לשינויים בפעילות החיסונית והמטבולית של הגוף.

במחקר אורך על נשים שפיתחו PTSD לאחר תקיפה מינית נמצא כי בשלב החריף הופיע דיכוי של פעילות חיסונית לצד עלייה בפעילות מטבולית.

אצל נשים שהתסמינים אצלן נמשכו, הדיכוי החיסוני המשיך לפעול ברקע, בעוד שאצל נשים שהחלימו נצפתה התאוששות חיסונית חלקית.

ניתן לומר כי חוקרי טראומה רואים כיום ב-PTSD מצב רב־מערכתי, ולא רק הפרעה פסיכולוגית.

 

 

למה חלק מהאנשים מפתחים PTSD ואחרים לא?

 

הפרעת דחק פוסט-טראומטית מתפתחת כאשר אירוע קשה פוגש מערכת גוף־נפש פגיעה יותר באותו זמן.

הסיכון מושפע מעוצמת האירוע, משך החשיפה, תחושת חוסר האונים בזמן הטראומה, היסטוריה נפשית קודמת, רמת התמיכה החברתית, פגיעות ביולוגית ולעיתים גם מצב רפואי קודם.

המורכבות הזו מסבירה מדוע אותו אירוע יכול להשפיע באופן שונה על אנשים שונים.

 

המשמעות היא גם שפיתוח הפרעה פוסט טראומטית אינה מדד לחוזק נפשי, אלא תוצאה משוקללת של האופן בו מערכת הסטרס, הזיכרון והוויסות הרגשי מגיבים לאחר טראומה.

 

 

האם PTSD יכול לגרום לדריכות גופנית קבועה?

 

כן. אחד הביטויים המרכזיים של PTSD הוא עוררות־יתר:

הגוף נשאר במצב כוננות של fight flight גם כשהסכנה כבר חלפה.

תגובת החירום הסימפטטית יכולה להתבטא בקפיצה מרעשים, מתח שרירים, קשיי שינה, דופק מואץ, עצבנות ותחושה שהגוף ״מצפה״ לאיום הבא.

הדריכות הזו נובעת מהמשך פעילות של מערכת ההישרדות, ולכן הטיפול מכוון בהדרגה לעיבוד הזיכרון הטראומטי ולהשבת תחושת ביטחון ושליטה. 

 

 

 

מתי כדאי לפנות לטיפול ב-PTSD?

 

אחרי טראומה קשה, חלק מהתגובות הנפשיות והגופניות דועכות בהדרגה באופן טבעי. אבל אם הדריכות, ההימנעות, הפלאשבקים, קשיי השינה או תחושת הניתוק נמשכים לאורך זמן ופוגעים בתפקוד, יתכן שמדובר בהתפתחות של PTSD.

 

כיום קיימים טיפולים מבוססי־מחקר ל-PTSD, בהם CBT ממוקד טראומה, EMDR, PE, ACT וטיפולים אינטגרטיביים נוספים.

בחירת הטיפול תלויה בסוג הטראומה, במבנה האישיות, במידת הדריכות, בקיום של טראומה מורכבת ובמצבים נלווים כמו חרדה, דיכאון או פציעה מוסרית.

 

במכון טמיר פועלים מטפלים המתמחים בטיפול בטראומה וב־PTSD אצל מבוגרים, בני נוער וילדים, כולל טראומה מורכבת, טראומה מינית, טראומה בעקבות לחימה ופציעה מוסרית.

ניתן לתאם שיחת ייעוץ מקצועית עמי לצורך הערכה ראשונית והתאמה למטפל או מטפלת בטראומה בתל אביב, חיפה, ירושלים ובכל הארץ.

 

 

 

 

 

 

 

עדכון אחרון:

 

13 במאי 2026 

 

 

 

מקורות:

 

 

נצר, ר' (18 בפברואר 2024). הסרט 'ואלס עם באשיר' - על טראומה, אשמה מוסרית וחלימה. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4695

 

National Health Service. (2022, May 13). Causes - Post-traumatic stress disorder. https://www.nhs.uk/mental-health/conditions/post-traumatic-stress-disorder-ptsd/causes/

 

Ben-Zion, Z., Basol, E. Z., Simon, A. J., Abargil, M., Samonek, K., Paterson, M., Spiller, T. R., Duek, O., Just, S., Preller, K., Keynan, J. N., Admon, R., Liberzon, I., Shalev, A. Y., Hendler, T., Levy, I., Joormann, J., Scheinost, D., & Harpaz-Rotem, I. (2025). Dissecting fear and emotional pain in PTSD: From symptom networks to neural signatures. Biological Psychiatry. Advance online publication. https://doi.org/10.1016/j.biopsych.2025.11.016

 

Bugiga, A. V. G., Ota, V. K., Kajitani, G. S., Guardia, G. D. A., Rueda, B. E. V., Rosa, J. S., Oliveira, A. M., Coimbra, B. M., Asprino, P. F., Galante, P. A. F., Mello, A. F., Carvalho, C. M., Mello, M. F., & Belangero, S. I. (2026). Dynamic immune and metabolic dysregulation in women with post-traumatic stress disorder: Longitudinal transcriptomic insights following sexual assault. Molecular Psychiatry. https://doi.org/10.1038/s41380-026-03639-8

 

van der Velden, P. G., Wittmann, L., Das, M., & Grootens, K. P. (2026). Pre-existing diabetes mellitus is associated with an increased risk for high PTSD symptom levels: Results of a prospective population-based study. General Hospital Psychiatry. Advance online publication. https://doi.org/10.1016/j.genhosppsych.2026.05.008