מה הגורמים להפרעת דחק-פוסט-טראומטית (PTSD)?

 

מהם הגורמים שהופכים חוויה טראומטית לפצע נפשי מתמשך?

 

הסיבה לשינוי בו אירוע טראומטי הופך להפרעה טראומטית כרונית (PTSD) טמונה במנגנון ההישרדות המורכב של גופנו, ולעיתים מבטא כשל שלו לחזור לאיזון:

 

כאשר אנו נתקלים במצב מלחיץ או מסוכן, מערכת העצבים מפעילה באופן אוטומטי את תגובת "הילחם או ברח" (Fight or Flight). זהו מנגנון אבולוציוני עתיק שנועד להכין אותנו להתמודדות עם איום. קצב הלב עולה, לחץ הדם מטפס, והשרירים מתכווצים - כל זאת כדי להגביר את הכוח ומהירות התגובה החירומית. אחרי שהאיום חולף, הגוף אמור לחזור בהדרגה למצב רגיעה.

 

אבל כאשר אדם נחשף למתח קיצוני ועוצמתי מדי במהלך אירוע טראומטי, המערכת עלולה להשתבש. במקום לחזור למצב נורמלי, הגוף והנפש נותרים במצב של דריכות מתמדת, כאילו הסכנה עדיין קיימת. מצב זה הוא הליבה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית.

 

 

 

הגורמים ל-PTSD

 

הטריגרים ל-PTSD רחבים ומגוונים הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. 

 

בעוד שחוויות לחימה ואסונות טבע הם גורמים מוכרים, ישנם אירועים שכיחים רבים אחרים שעלולים להוביל להתפתחות ההפרעה.

 

אלה כוללים:

 

• אלימות אישית: תקיפה מינית, אונס, תקיפה פיזית, שוד או חטיפה.

• תאונות: תאונות דרכים קשות או תאונות עבודה מסכנות חיים.

• התעללות ובריונות: הטרדה מתמשכת, בריונות, ובמיוחד התעללות על רקע זהותי כמו הומופוביה או גזענות.

• חשיפה מקצועית: אנשי כוחות חירום, צוותי הצלה, כבאים וחיילים חשופים באופן קבוע למראות קשים ולמצבי סכנה.

• טראומה משנית: לעיתים, אפילו שמיעה על אירועים טראומטיים שקרו לאחרים יכולה לעורר תגובה טראומטית ולתרום להתפתחות PTSD.

 

סימנים מיוחדים אצל ילדים ובני נוער

 

בעוד שמבוגרים עשויים לחוות פלאשבקים, הימנעות ורגשות אשמה, PTSD אצל ילדים ובני נוער מתבטאת בסימנים שיכולים להיות שונים:

 

ילדים מתחת לגיל שש עלולים לשכוח כיצד לדבר, לשחזר את האירוע המפחיד דרך משחק, להפגין תלותיות חריגה בהורה או לחזור להרטיב במיטה לאחר שכבר נגמלו. אצל בני נוער, PTSD עלול להתבטא בהתנהגות הרסנית, חוסר כבוד ופוגענית, ובמקרים מסוימים אף במחשבות אובדניות.

 

 

 

מה הופך אירוע קשה לטראומה לכל החיים? 

 

רובנו נחווה אירוע טראומטי במהלך חיינו. למעלה מ-70% מהמבוגרים עברו טראומה מסכנת חיים, אבל רק 20% מהם יפתחו PTSD.

 

השאלה המתבקשת היא, אם כן, מדוע אירוע דומה יכול להוביל אדם אחד למצוקה מתמשכת, בעוד אחר יצליח להתאושש?

  

בראש ובראשונה, יש להגדיר מהו אירוע טראומטי. אין מדובר רק בפציעה פיזית או במראות מלחמה.

ההגדרה הקלינית מתייחסת לחשיפה לאירוע שבו נשקפה סכנת מוות ממשית, פציעה חמורה או אלימות מינית.

הגדרה זו כוללת לא רק את מי שחווה את האירוע על בשרו, אלא גם את מי שהיה עד ישיר לו, או שנודע לו על אירוע טראומטי שקרה לאדם קרוב.

המכנה המשותף הוא תחושה עזה של אימה, חוסר אונים ופחד קיצוני המציפים את הגוף והנפש.

 

כאשר המוח נתקל באיום כה גדול, הוא מפעיל מנגנוני הישרדות קדומים. אזורים במוח האחראים על תגובת "הילחם או ברח", כמו האמיגדלה, נכנסים לפעולת יתר.

במצב תקין, לאחר חלוף הסכנה, המערכת חוזרת לאיזון. אולם אצל אנשים המפתחים PTSD, "מתג האזעקה" הזה נותר תקוע במצב "מופעל". המוח ממשיך להתנהג כאילו הסכנה עדיין אורבת מעבר לפינה, גם כאשר המציאות החיצונית רגועה ובטוחה.

 

תגובת יתר זו היא שורשם של רבים מתסמיני ההפרעה. הקטגוריה הראשונה והמוכרת ביותר היא חוויה מחדש של הטראומה.

אין מדובר בזיכרון עמום, אלא בפלישה חיה ובועטת של האירוע להווה. זה יכול להתבטא בפלאשבקים, שבהם האדם מרגיש ורואה את האירוע כאילו הוא מתרחש שוב, או בסיוטי לילה מוחשיים המונעים שינה רגועה. הגוף מגיב בהתאם - דופק מואץ, הזעה ומתח שרירים, כאילו האיום הוא אמיתי.

 

באופן טבעי המוח מנסה להימנע מחוויה כה כואבת. מכאן נובעת קטגוריית התסמינים השנייה:

הימנעות.

אנשים יתחילו להימנע ממקומות, אנשים, שיחות או אפילו ממחשבות פנימיות שמזכירות את האירוע.

חייל עשוי להימנע מסרטי מלחמה, ונפגעת תקיפה עשויה להימנע מרחובות חשוכים.

ההימנעות מעניקה הקלה רגעית אך במחיר כבד - העולם הולך ומצטמצם, והאדם נכלא בתוך גבולות שהטראומה הציבה לו.

 

בנוסף, הטראומה משאירה את חותמה על האופן בו האדם חושב ומרגיש.

הוא עלול לפתח אמונות שליליות וקבועות על עצמו ("אני פגום"), על אחרים ("אי אפשר לסמוך על אף אחד") או על העולם ("העולם הוא מקום מסוכן").

רגשות כמו אשמה, בושה, כעס ופחד הופכים לחלק בלתי נפרד מהיומיום, והיכולת לחוות רגשות חיוביים כמו שמחה או אהבה דועכת.

 

לבסוף, קיים מצב של עוררות יתר תמידית. האדם נמצא בדריכות מתמדת, קופץ מכל רעש, מתקשה להירדם ונוטה להתפרצויות זעם.

זוהי התוצאה הישירה של אותו "מתג אזעקה" מוחי שנותר פעיל, ומאלץ את האדם להיות מוכן תמיד לאיום הבא, גם כשאין כזה.

 

 

 

גורמים ביולוגיים בהתפתחות PTSD

 

PTSD קשור לשינויים ביולוגיים במערכת הסטרס, במוח ובוויסות ההורמונלי. אצל חלק מהאנשים, לאחר טראומה, מערכת החירום האוטונומית מגיבה במה שמכונה Fight Flight. נראה שהיא לא שבה לאיזון מלא וממשיכה לפעול גם בהיעדר סכנה ממשית.

 

ברמה ההורמונלית, נמצאו רמות חריגות ומתמשכות של הורמוני סטרס, כמו אדרנלין, התורמות לדריכות-יתר ולעוררות מתמשכת.

בתחום האנדוקרינולוגי נמצאו כיוונים אטיולוגיים נוספים, למשל: 

 

 

 

במוח, במיוחד בהיפוקמפוס האחראי על זיכרון והבחנה בין עבר להווה, ניכרים שינויים מבניים ותפקודיים.

פגיעה בעיבוד הזיכרון הטראומטי עלולה לגרום לכך שחוויות העבר נחוות שוב בהווה, מה שמתבטא חווייתית דרך פלאשבקים וסיוטים.

 

ומה לגבי נטייה גנטית?

היסטוריה משפחתית של חרדה או דיכאון עשויה להעלות את הסיכון ל-PTSD לאחר טראומה.

 

 

הגורמים הביולוגיים אינם פועלים לבדם, אלא משתלבים עם גורמים נפשיים וחברתיים, ויוצרים מצב של מערכת הגנה שנותרה פעילה לאורך זמן.

 

 

 

 

כאב רגשי וערכי כגורם מרכזי ב-PTSD

 

בשנים האחרונות מתחדדת ההבנה כי הפרעת דחק פוסט-טראומטית לא מתבטאת רק בפחד ובתגובה לאיום.

מחקר עדכני מצביע על כך שאצל חלק משמעותי מהמתמודדים, מוקד הסבל אינו דריכות או בהלה, אלא כאב נפשי מתמשך - אובדן עניין, רגשות שליליים שקשה להשתחרר מהם, פגיעה בתפיסה העצמית, קהות רגשית וקשיי שינה.

 

בעוד שתסמיני פחד נראים לעין ומזוהים במהירות, כאב נפשי או רגשי מתואר לעיתים כפוגע יותר בתפקוד היומיומי ובאיכות החיים.

 

הבחנה זו מסייעת להבין למה יש אנשים שטיפולים ממוקדי פחד מקלים עליהם יותר, בזמן שאחרים נשארים עם תחושת סבל רבה גם כשהדריכות פוחתת.
במקרים כאלה העבודה הטיפולית נדרשת לפנות לא רק אל מערכת החירום, אלא גם אל חוויית האובדן, הבושה והפגיעה בקשר עם העצמי והעולם.  

 

במרחב הזה לעיתים מופיעה גם פציעה מוסרית, טראומה שמקורה בהפרת ערכים אנושיים, תחושת אשמה או קריסה של זהות מוסרית בעקבות האירוע הטראומטי.

 

 

פגיעה מוסרית

 

המושג טראומה מוסרית (Moral Injury), מתאר פגיעה נפשית שעשויה להיווצר כאשר אדם היה עד, שותף או נמנע מפעולה במצב שנתפס בדיעבד כבלתי נסבל מבחינה מוסרית - גם אם לא חש פחד מיידי בזמן האירוע.

במקרים אלה מוקד הסבל אינו דריכות או בהלה, אלא אשמה, בושה, הפניית הכעס פנימה, תחושת זרות וניכור לעצמי וערעור של תחושת המשמעות.

 

במובן זה, טראומה מוסרית משתלבת היטב עם ההבנה המחקרית העדכנית של PTSD כמצב שבו הכאב הרגשי עצמו, ולא רק תגובת הפחד, עשוי להיות הציר המרכזי של המצוקה.

 

 

התופעה של טראומה מוסרית מומחשת במדויק בסרטו של ארי פולמן, ואלס עם באשיר:

 

 

 

 

ההבנה כי PTSD אינה סימן לחולשה אלא פציעה נוירולוגית ופסיכולוגית היא צעד חיוני, ויש בו מידה רבה של חמלה. 

הטיפול הנכון אינו מנסה "למחוק" את הזיכרון, אלא לעזור למוח לעבד אותו, להפחית את עוצמת תגובת האזעקה ולהחזיר את תחושת השליטה והביטחון לאדם.

 

הכרת הגורמים הללו מאפשרת לנו להבין את הסבל העצום, להסיר את הסטיגמה ולפתוח את הדלת להחלמה עבור מיליונים החיים בצילה של הפרעה, ששכיחותה זינקה בישראל מאז 7.10.23. 

 

 

 

 

 

כתיבה:

 

איתן טמיר, MA, ראש המכון,

מטפל בטראומה - הנחיית צוותים מקצועיים

בנט״ל, צה״ל וארגונים בארץ ובחו״ל ועוד

 

 

 

מקורות:

 

 

נצר, ר' (18 בפברואר 2024). הסרט 'ואלס עם באשיר' - על טראומה, אשמה מוסרית וחלימה. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4695

 

National Health Service. (2022, May 13). Causes - Post-traumatic stress disorder. https://www.nhs.uk/mental-health/conditions/post-traumatic-stress-disorder-ptsd/causes/

 

Ben-Zion, Z., Basol, E. Z., Simon, A. J., Abargil, M., Samonek, K., Paterson, M., Spiller, T. R., Duek, O., Just, S., Preller, K., Keynan, J. N., Admon, R., Liberzon, I., Shalev, A. Y., Hendler, T., Levy, I., Joormann, J., Scheinost, D., & Harpaz-Rotem, I. (2025). Dissecting fear and emotional pain in PTSD: From symptom networks to neural signatures. Biological Psychiatry. Advance online publication. https://doi.org/10.1016/j.biopsych.2025.11.016