מכון טמיר לפסיכותרפיה
עבור רוב האנשים, שעמום הוא תחושת מעבר, חלל זמני של ריק שצריך למלא.
אבל עבור רבים מהמבוגרים שחיים עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD), שעמום הוא דבר אחר לגמרי: חוויה אינטנסיבית, כואבת, מציפה ולעיתים בלתי נסבלת ממש.
"המוח שלי צורח משעמום. אני מסוגל לשבת מול טבלה באקסל ולחוש כאילו אני כלוא בתוך עצמי, בלי אוויר. זה מרגיש פיזית – לחץ בראש, דופק גבוה, כמו רעב, אבל רעב שאי אפשר להשביע".
כך מתאר יואב (שם בדוי), בן 42, יועץ פיננסי מאזור המרכז. אובחן עם ADHD רק בגיל 35, לאחר שנים של תסכול תפקודי ותחושת ניכור פנימית.
הסיבה לפנייה שלו הייתה שעמום מתמשך שכרסם בכל היבט בחיים- בעבודה, בבית, ובעיקר בתוך עצמו.
"הבטלה מביאה לידי שעמום,
והשעמום מביא לידי חטא".
כשהשעמום צורב מבפנים
בשיח הציבורי, שעמום כמעט שלא נחשב לנושא רפואי או רגשי.
אבל מחקרים עדכניים מראים קשר הדוק בין ADHD לבין נטייה לשעמום כרוני (Boredom Proneness), שנחווית בעוצמות גבוהות במיוחד.
אנשים עם ADHD מדווחים על שעמום כמצב מנטלי מעיק, שגורם לתחושת חוסר אונים, עצבנות ואף חרדה.
אצל חלקם הוא מתואר כ"כאב פיזי" או "עינוי נפשי", במיוחד כאשר הם נדרשים לשהות במצבים מונוטוניים או נטולי גירוי חיצוני.
מחקר חדש מאשר כי מבוגרים צעירים עם תסמינים של הפרעת קשב וריכוז (ADHD) נוטים לחוות שעמום ברמות גבוהות יותר. על פי הממצאים, נטייה זו אינה מקרית, אלא קשורה לקשיים בתפקודים קוגניטיביים מרכזיים כמו בקרת קשב וזיכרון עבודה.
במסגרת המחקר, החוקרים מצאו כי קבוצת המשתתפים עם תסמיני ADHD בולטים דיווחה על נטייה משמעותית יותר לשעמום בהשוואה לקבוצת הביקורת. במקביל, הם הראו ביצועים נמוכים יותר במטלות ממוחשבות שבדקו יכולות קשב וזיכרון. המסקנה המרכזית היא שחלק מהסיבה שאנשים עם תסמיני ADHD חווים יותר שעמום נובע מהאתגרים המתמשכים בוויסות ושמירה על קשב וכן בשימוש בזיכרון העבודה שלהם. לדוגמה, כאשר אדם עם ADHD מתמודד עם משימה מורכבת, הקושי להישאר מרוכז עלול לגרום לו לתפוס את המשימה כ"משעממת", במקום להכיר בכך שהמקור לקושי הוא קשיי הקשב שלו. מצבים כאלה הם חלק משגרת יומם, ולכן השעמום הופך עבורם לחוויה תכופה ונפוצה.
שורש הבעיה: ויסות דופמין וליקויים קוגניטיביים
אחד ההסברים המרכזיים לשעמום המוגבר ב-ADHD טמון בפעילות מערכת הדופמין במוח.
דופמין – מוליך עצבי הקשור להנאה, תגמול ומוטיבציה – מופרש במינונים נמוכים יותר בקרב אנשים עם ADHD. משמעות הדבר היא שמשימות שגרתיות, שאצל רוב האנשים מייצרות סיפוק מתון, אינן מספקות כלל עבור מוח עם ADHD. התוצאה היא רעב תמידי לגירוי, שמוביל לשעמום עז כאשר הסביבה אינה מספקת אותו.
זיכרון עבודה, קשב מתמשך ועיוורון זמן
בנוסף למחסור בדופמין, ADHD מלווה לעיתים קרובות בפגיעות בזיכרון עבודה היכולת להחזיק מידע ולתפעל אותו בטווח קצר ובקושי לנהל קשב לאורך זמן.
תיאוריית השעמום הקוגניטיבית (Eastwood et al., 2012) מראה כי קושי לכוון את הקשב באופן רצוני מוביל לתחושת שעמום. כשאין גירוי חיצוני מספק, והמוח מתקשה ליצור עניין פנימי – מופיעה תחושת תקיעות רגשית.
Eastwood וצוותו פרסמו ב־2012 מאמר סקירה שנקרא "The Unengaged Mind: Defining Boredom in Terms of Attention" שבו הם מציעים הגדרה של שעמום כ"מצב של אי־נוחות שמופיע כשאיננו מצליחים להפעיל קשב פנימי או חיצוני למשהו משמעותי".
הם מדגישים ששעמום נוצר כשהקושי בקשב לפעילות מספקת מוביל לתחושת ריק - ואכן מתייחס לתגובה של הקשב החיצוני והפנימי.
מימד נוסף הוא "עיוורון זמן" (Time Blindness), מושג שמתאר קושי לתפוס את הזמן כמשתנה.
עבור אדם עם ADHD, משימות ארוכות או עם תגמול מושהה נחוות כנטולות משמעות מיידית ולכן גם כמשעממות בצורה בלתי נסבלת.
תוצאה: חיפוש גירויים, הימנעות ודחיינות
התגובה הנפוצה ביותר לשעמום היא בריחה ממנו: החלפת משימות תכופה, פתיחת טאב חדש, גלילה אינסופית בטלפון, אכילה, דיבור כפייתי, נטישה של פרויקטים או קפיצה לרעיונות חדשים.
המוח מחפש דרך לכבות מצוקה דרך גירוי חיצוני.
אם הבריחה לא אפשרית – מופיעה קהות, עייפות פתאומית, או תחושת ניתוק.
"הייתי נרדם בשיעורים, לא כי הייתי עייף – אלא כי השעמום היה בלתי נסבל," מספר דניאל, בן 29, סטודנט להנדסה. "בזום זה היה יותר גרוע. פשוט לא יכולתי להחזיק את הראש. רק רציתי שמשהו יקרה."
המחיר: רגשי, תפקודי ובין־אישי
בזמן שמבחוץ שעמום נראה כ"חוסר עניין", מבפנים הוא יוצר תגובת שרשרת: תסכול עצמי, רגשות אשמה, תחושת כישלון או ערך עצמי נמוך.
אנשים עם ADHD עלולים להאמין שהם עצלנים, לא אמינים או לא מממשים את הפוטנציאל - כאשר בפועל הם מתמודדים עם עומס נוירולוגי בלתי נראה.
במישור החברתי, השעמום עלול להוביל לריחוק רגשי, צורך בדרמה, עימותים, או חיפוש אחר התרגשות – גם במחיר של הרס עצמי.
דרכי טיפול והתמודדות
השלב הראשון בהתמודדות הוא הכרה בכך ששעמום הוא תגובה מוחית, לא פגם אופי.
התערבויות פסיכולוגיות מבוססות CBT ו-ACT מסייעות לזהות את הרגעים שבהם השעמום מתחיל, ללמוד לשהות בו מבלי לברוח ממנו, ולבנות סביבות פעילות עם דרגת גירוי מותאמת.
גישה קוגניטיבית־התנהגותית מסייעת לזהות דפוסי חשיבה כגון "אני לא מסוגל לעשות את זה כי זה משעמם מדי", ולהמיר אותם באמירות מתווכות, למשל: "זה לא מעניין אותי כרגע, אבל אני יכול להתחיל עם שלב קטן".
המסר המרכזי של יואב, דניאל ורבים אחרים הוא פשוט: לא מדובר באופי – אלא בכימיה מוחית שדורשת הבנה אחרת של העצמי.
כששעמום אינו מזוהה כסימפטום של ADHD, הוא עלול להוביל לאבחנות שגויות, ביקורת עצמית והחמצה של טיפול מתאים.
אבל כשהוא מובן כחלק מהפרופיל הנוירו-קוגניטיבי, נפתחת אפשרות לתנועה שלא באה מתוך כוח, אלא מתוך התאמה.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
להתאמה אישית -
עם ראש המכון
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
כתיבה:
מקורות: