כפתור רגשי שמופעל שוב ושוב: כשעבר נחווה כהווה

 

״מה שאני מרגיש אליו עכשיו זה את האמת שלי. ככה בדיוק מרגישה אמת...״

 

הרגש גואה, הלב דופק חזק, המילים כבר עומדות על קצה הלשון – אין הכרה בדפוס, אין למידה מלקחי עבר, אין תודעה נבונה - רק הכאן ועכשיו הבוער הזה. 

באותו מצב מנטלי חירומי אנחנו משוכנעים שהתגובה שלנו ייחודית ומוצדקת, הזדמנות להתבטא בתוך הקשר חד־פעמי.

זהו מקום דיכוטומי, עם תחושה אמיתית שהפעם באמת נחצה הקו, ובעקבותיו כלו כל הקיצין.

 

 

אם ככה אין מנוס פרט ל״לומר את האמת״.

 

 

אבל אם נעצור להתבונן על הרצף -  על שלל עונות הסדרה  - נגלה דבר מה שקשה לעכל ברגעי סערה:

כמו אליס ההיא מארץ הפלאות, אנחנו מתעוררים כדי להבין שהיינו כאן כבר אינספור פעמים, שאנחנו בני בית בחלום חוזר, שהרי נפגעים אנו שוב שוב באותן נקודות, תקועים לעד באותם צמתים, ועכשיו, בדיוק עכשיו, זו אחת הפעמים הללו. 

 

הכפתורים הרגשיים הקבועים

 

לכל אחד מאיתנו יש אזורים רגישים במיוחד, שאם נוגעים לנו בהם אנחנו מגיבים חזק, עם תגובה עוצמתית יותר מזו שמתאימה לסיטואציה עצמה:

 

• אצל אחד זה מבנה יחסים משולש. שניים מדברים, והוא מרגיש השלישי בחוץ.

• אצל אחרת זו חוויית חוסר שייכות. החשש שקיימת קבוצה שלא כללו אותה בה.

• אצל מישהו אחר זו האשמה. המבט שמרמז שהוא אשם, שאינו רגיש מספיק.

• אצל רבים זו חוויית הדרה שמפעילה זיכרון ישן של חרם, גם אם מדובר היום בישיבת צוות שגרתית.

 

הטריגר משתנה, אבל הוא מעורר תחושה מוכרת.ששואבת אותנו למסלול אוטומטי, של התקף חרדה, התפרצות כעס, צלילה לדיכאון, ניתוק רגשי ועוד. 

 

טריגר חיצוני לעומת כפתור פנימי

 

כשאנחנו מדברים על טריגר, קל לחשוב שמדובר במה שנאמר כלפינו או נעשה לנו, אבל הטריגר הוא רק הקצה הגלוי של הקרחון.

 

הכפתור הוא המבנה נפשי קבוע יחסית שמגיב לטריגר משתנה.

 

זו הסיבה שאדם יכול להיקלע שוב ושוב למצבים שונים, אך להרגיש תמיד אותו כאב מוכר.

המוקד אינו האירוע אלא התשתית הפגועה שעומדת תמיד יציבה.

 

 

אותו דבר נכון לגבי לופים.

לפעמים לופ הוא דפוס נקודתי שמופיע בהקשר מסוים ונרגע כשהתנאים משתנים. ולפעמים מדובר בדפוס שחוצה זירות חיים.

אז כבר לא מדובר רק בתגובה מהירה מדי, אלא בסיפור עצמי שמופעל מחדש. האדם אינו רק מגיב; הוא מגן על תפיסה עמוקה של מי שהוא. שם הלופ נעשה זהותי (הסבר בפרק הבא).

 

 

ההקשר ההתפתחותי מבהיר זאת כי הכפתור לא הופיע יש מאין. הוא נוצר בשלב בו מנגנון עם דריכות יתר היה הכרחי.

ילד בסביבה לא מתקפת לומד לזהות כל סימן של הדרה. מי שחווה ביקורת עקבית לומד לקרוא שינוי כסכנה.

באותה תקופה זו הייתה התאמה מגוננת ומתאימה למציאות,  בהמשך החיים המנגנון נשאר פעיל גם כאשר המציאות כבר שונה, והאוטומט ממשיך לפעול בלי להיבדק מחדש.

 

כפתור רגשי הוא אזור רגיש שנצרב בעבר, וכאשר הוא מופעל בהווה התגובה גדולה מהאירוע עצמו.

לופ רגשי הוא הדפוס הקבוע שבו ההפעלה הזאת מובילה לפעולה אימפולסיבית ולחרטה.

 

מהו לופ טראומטי?

 

הלופ הטראומטי פועל כאשר אירוע עכשווי נוגע בזיכרון רגשי מוקדם ומפעיל אותו מבפנים, גם כאשר האדם אינו מזהה זאת במודע.

ברגע כזה העבר איננו נחווה כזיכרון, אלא כחלק מהמציאות הנוכחית. התחושה היא לא ש“אני נזכר”, אלא ש“זה קורה עכשיו”.

 

השרשרת נראית פשוטה: גירוי בהווה, הצפה רגשית, פעולה מהירה, אחריה חרטה.

אבל מתחת לרצף הזה מתקיימת תנועה נוספת - משמעות שנצרבה בעבר נטענת על הסיטואציה הנוכחית ומעצימה אותה מעבר למידותיה.

 

בזמן ההצפה האדם חווה מאבק על ערך, על מקום, על עצם ההכרה בו. הדחיפות אמיתית, הכאב אמיתי, והגוף מגויס בהתאם. בתוך המצב הזה מתעצבת גם פרשנות של הכרח – תחושה שיש לפעול מיד כדי לשמור על משהו יסודי.

 בשוך הסערה מתחוור שהאירוע הנוכחי היה לא הצדיק את העוצמה שנחוותה, לא כי הרגש היה מיותר, אלא משום שחלק ממנו פרץ בכפייתיות ממקור מוקדם יותר בזמן.

 

כאן נפתחת האפשרות לוויסות רגשי, כלומר הכרה בכך שהעוצמה קשורה בנרטיב מן העבר, ושכעת ניתן להבחין בינו לבין מה שמתרחש בהווה.

 

 

 

למה אנחנו נמשכים דווקא לשם?

 

יש כאן פרדוקס.

לא פעם אנחנו נמשכים דווקא לאנשים שמפעילים אצלנו את הנקודה הכי כואבת.

 

 

הלב מתקרב למי שמאתגר את תחושת השייכות.

הנפש נרגשת ליד מי שמערער את הערך העצמי.

 

 

יכול להיות יש בכך ניסיון לא מודע לפתור או לתקן שבר ישן, אולי זו הבהרה מרגיעה שעולם כמנהגו נוהג. 

 

במבחן המציאות לחיצה חוזרת על הכפתור לא עוזרת לנו להשתחרר ממנו. לפעמים היא ממש מחזקת את הדפוס.

 

 

הזמן עובד לטובתך

 

 

התרבות כולה נשענת על היכולת לעכב תגובה.

 

ברגעי הצפה נדמה שהזמן הוא אויב. שצריך לפעול מיד.

בפועל, זמן הוא בעל ברית.

 

האופן שבו תראו את הסיטואציה בעוד שלוש שעות יהיה שונה. בעוד יומיים – שונה עוד יותר.

האיפוק ההתנהגותי איננו דיכוי רגש. אלא יצירת מרווח בין רגש לפעולה.

בלי המרווח הזה, לא היו מתקיימים יחסים ארוכי טווח. לא זוגיות, לא חברות, לא צוותים.

 

המשימה איננה להפסיק להרגיש, אלא ללמוד לזהות את המעבר בו הדינמיקה מתחילה.

אם אני מכיר את הכפתור שלי, אני יכול לשים לב לשלב מוקדם יותר בשרשרת.

 

לא רק כשהפיצוץ כבר באוויר, אלא כשהגוף מתחיל להתכווץ. כשהמחשבה הופכת חדה מדי. כשהטון הפנימי נעשה החלטי.

 

 

כאן נכנסת מיומנות פשוטה, לא דרמטית:

 

איפוק.

 

 

 

מה עם אותנטיות?

 

יש לנו נטייה להצדיק תגובות אימפולסיביות בשם אותנטיות. לומר את הכל בפנים ולשים הכל על השולחן. להיות דוגרי.

אבל תגובה מווסתת אינה עדות לחוסר אותנטיות, אלא בחירה שלא לאפשר לדחף שמגיע מכאב ישן לנהל שיחה עכשווית.

אותנטיות עמוקה יותר היא היכולת לומר לעצמי:

התחושה שלי אמיתית.התגובה שעולה בי אוטומטית. והאירוע הנוכחי קטן יותר מהסיפור שניצת בתוכי.

מ’ שוב פוטרה. היא הגיעה לטיפול כאובה, מיד לאחר השימוע.

בעימות עם המנהלת הישירה שלה, כך סיפרה בשקט “פשוט אמרתי את האמת.”

מ׳ באמת לא הבינה למה זה נגמר כמו שזה נגמר.

רק בפגישה השלישית, אולי הרביעית, כשהתחלנו לפרק עוד מצבים – עם חברה, עם אחות – היא עצרה באי-נוחות ואמרה: “רגע… זה קורה לי הרבה.”

הטריגר שלה לא היה צעקה או עלבון גלוי. זה היה משהו עדין יותר. טון מעט קר, העדפה של עובדת אחרת או מבט מוסט הצידה עוררו בה תחושה שהסמכות מזלזלת בה.

לפעמים היה שם זלזול. לפעמים לא בטוח. אבל הגוף שלה כבר ידע שאם החזה המתהדק והנשימה מתקצרת היא כבר עמוק בתוך הסיפור:

לא רואים אותי.

אם אני לא מגיבה עכשיו, אני מוחקת את עצמי.

התגובה הייתה מהירה וחדה.

 

לא ניסיתי ללמד אותה להירגע. זה לרוב נשמע כמו “תורידי טון”, וזה לא באמת עוזר. מה שכן יכול לסייע זה לזהות את הכניסה ללופ.

 

ברגע שהיא הצליחה להגיד לעצמה:

“אני נכנסת עכשיו. זה מוכר לי.”

  

ניסחנו יחד משפט קטן:

“אני מרגישה זלזול עכשיו. אולי הוא שם ואולי לא. אני לא חייבת להכריע בזה ברגע הזה.”

 

 

 

 

לזהות את הלופ

 

הכאב נשאר חד והעלבון נוכח, אבל הוודאות מתרככת מעט, והסיפור שהרגיש כולו שייך לרגע הנוכחי מתחיל להסתדר בתוך רצף רחב יותר.

האדם שם לב שהעוצמה אינה פרופורציונלית לאירוע ושהתחושה מוכרת לו, כאילו כבר היה כאן בעבר גם אם ההקשר שונה.

בתוך ההבחנה הזאת מתבהר שההווה והעבר אינם חופפים לחלוטין, ובמרחב הצר שבין שני מצבי הצבירה האלה, צצה הזדמנות לבחירה.

 

אשליית הלופ הטראומטי פועלת בדיוק בנקודה בזו, במקום שבו ההבחנה בין עבר להווה מטשטשת עד כדי התכה מאיימת.

מה שנצרב פעם נחווה כאילו מתרחש כעת, כמו היה שייך לרגע הנוכחי ומשמעותו מתמצה במה שקורה עכשיו.

בתוך המערבולת הזאת מתעצבת גם פרשנות מסוימת, שלפיה הפעולה הכרחית ומיידית, ודווקא היא נושאת את עקבות המקום הישן שממנו נברא הלופ.

 

ברגע שמזהים את זה, האירוע נשאר איפה שהוא והזיכרון נותר במקומו.

 

בין הפגיעה לבין התגובה מצוי חופש נכסף.

 

 

 

כתיבה:

 

איתן טמיר, MA,

ראש המכון