מכון טמיר לפסיכותרפיה
מהי הזדהות עם התוקפן?
ניתן להסתכל על הזדהות עם התוקפן כעל מנגנון הגנה במצב שבו אדם היה קורבן להתנהגות תוקפנית של אדם אחר, וכדי להתמודד עם מצב זה, לאורך השנים הזדהה עם העמדה התוקפנית.
במילים אחרות, אותו אדם שהיה בעבר קורבן, כעת מזדהה עם התוקפן ומאמץ ארסנל של התנהגויות ורגשות תוקפניים כלפי אחרים.
כיצד פועלת הזדהות עם התוקפן?
הזדהות עם התוקפן הוא מנגנון הגנה פרדוקסלי, שהוגדר לראשונה על ידי הפסיכואנליטיקאי ההונגרי שנדור פרנצי.
בדומה למנגנוני ההגנה אחרים, תפקידה של ההזדהות עם התוקפן היא לשמור על התודעה מפני תכנים, חרדות ודחפים מאיימים.
אלא שהפרדוקסליות כאן מתבטאת בכך שאדם שנופל בעצמו קרבן לתוקפנות, מזדהה עם המקרבן ומתחיל להתנהג באופן דומה לו.
איך פרנצי הבין הזדהות עם התוקפן?
שנדור פרנצי ואנה פרויד היו שני הפסיכואנליטיקאים שהרחיבו את ההבנה לגבי הזדהות עם התוקפן.
פרנצי טען כי הזדהות עם התוקפן היא דרכו של הקורבן להרגיש את הרצונות והציפיות שיש לתוקפן ממנו.
תהליך כזה מגן עליו מבחינה פסיכולוגית באופן שבו אם יתאים את מחשבותיו, רגשותיו והתנהגויותיו למאווייים של התוקפן, יחווה ביטחון רב יותר וסיכוי מופחת להיפגע שוב על ידו.
פרנצי התייחס לשלוש פעולות מנטליות באמצעותן מתרחש התהליך:
הכפפה נפשית בפני התוקף.
כניסה לתודעת התוקפן כדי לדעת בדיוק מה הוא חושב ומרגיש, מה שמגביר את היכולת לצפות מה הוא עומד לעשות וכך למקסם את סיכויי ההישרדות.
היעלמות או מחיקה באמצעות כניעה, תוך ציות מדויק לתוקף.
איך אנה פרויד הבינה הזדהות עם התוקפן?
הפסיכואנליטיקאית אנה פרויד, לעומת פרנצי, תיארה תופעה בה התוקפנות של האחר מופנמת על ידי הקורבן, ואז נוצר מעגל ההתעללות שחוזר על עצמו, במסגרתו ניצול ההתעללות הופך לתוקפן בעצמו כלפי אובייקטים אחרים ומשחזר את מעגל הטראומה בחייו שלו.
הזדהות עם התוקפן כתהליך דו-שלבי
לפי אליזבט האוול (2004), אפשר להבין הזדהות עם התוקפן כתהליך שמורכב משני שלבים:
השלב הראשון הוא אוטומטי וניצת על ידי הטראומה, אבל את השלב השני אפשר לתאר כהגנתי ותכליתי.
למרות שהזדהות עם התוקפן מתחילה אוטומטית, אם נעשה בה שימוש חוזר ונשנה היא הופכת לתהליך הגנתי.
ברגע שטראומה קשורה לתהליך כרוני, ובעיקר כשממשיכה להתקיים סביבה מתעללת סביב הקורבן, ההתפתחות של מבנה עצמי שמצפה למתעלל הופך בקונטקסט הזה לאדפטיבי (מסתגל).
בהמשך, כשהאדם כבר אינו נוכח בסביבה מתעללת, אז כמו בהרבה תהליכים הגנתיים המנגנון יהפוך ללא סתגלני, והרבה פעמים יכלול עונשים אוטומטיים על כל הפרה הכי קטנה של חוקים ביזאריים.
דריכות דיסוציאטיבית
בספרה The Dissociative Mind, טוענת האוול כי לכוונה ולפעילות של התוקפן יש הרבה במשותף עם ״מערכת התראה מוקדמת״, שהיא מערכת בטחון אל-כשל שתמיד דרוכה לטראומה. הדריכות הדיסוציאטיבית הזאת, שהיא חלק מהסיבות המוסתרות לאמינות ולמהירות שבהן מצבי-עצמי מתעללים יכולים להופיע, מגוננת על השפיות.
אלא שהדריכות הדיסוציאטיבית הזאת אינה מונעת אירוע מזיק, ואפילו עלולה להגדיל את הסיכוי שהוא יקרה, אבל היא מונעת ממנו לקרות באופן לא צפוי.
במובן הזה היא משמרת תחושה מתמשכת של סובייקטיביות ושומרת מחוסר ויסות גשית ומחרדת איון. המטרה של הדריכות היא להימנע מטראומה בעתיד, אבל מה שקורה בפועל זה שהיא תורמת להמשך השחזור הפנימי של מצבי טראומה קודמים.
חוץ משמירה על ביטחון ושפיות, למצב-העצמי הרודפני הזה יש גם תפקיד של הגנה על החיבור של הילד לתוקפן שאחראי עליו.
חיבור כזה משרת הישרדות ובולם פחד.
קרבה לדמות שקשורים אליה מספקת לילד הגנה מ״טורפים״, ונפרדות מהדמות הזו מסמלת סכנה.
אבל מה קורה כשההשרדות מבוססת על קשר למטפל שהוא בעצמו טורף, כלומר כשבן אדם שמפניו מחפשים הגנה הוא גם האדם שמצפים ממנו להגנה?
במצב כזה, היכולת של הילד לשמר קשר תהיה תלויה במידור הדיסוציאטיבי של חלקי העצמי שמכילים השפעות וזיכרונות סותרים.
בהכלה של הרגשות הכועסים של הילד, מצב-העצמי התוקפני או הרודפני עוזר לילד, או לכל הפחות – ההיבט הזה של הילד משיק המון פעמים לעולם, במטרה לשמר מערכת יחסים עם חיבור לתוקפן שהוא זקוק לו, כזו שנעשתה לה אידיאליזציה.
נכתב ע״י מומחי מכון טמיר
עדכון אחרון:
10 ביוני 2022
מקורות:
Howell, E. Ferenczi’s Concept of Identification with The Aggressor: Understanding Dissociative Structure with Interacting Victim and Abuser Self-States. Am J Psychoanal 74, 48–59 (2014).
לקריאה נוספת:
התמודדות עם בן זוג שסובל מ-PTSD <