חרם והמעגל האכזרי של תוקפנות והדרה

כאשר האדמה רועדת תחת רגלינו והעולם מפנה לנו גב, הכאב המשתק של חרם ונידוי חברתי יכול להמם אותנו.

הדחף הראשוני במצבים כאלה הוא לפתור את הבעיה במהירות, להגיב במחאה או לסגת פנימה. אך תגובות אלו, טבעיות ומוצדקות ככל שיהיו, עלולות להעמיק את הפער.

במקום זאת, חשוב לקחת נשימה עמוקה ולהמתין. ההתמודדות עם מצב כזה דורשת גישה מדויקת ומחושבת, התאמה מדודה של המפרשים לכיוון הרוח. בטוח שלא פעולה פזיזה. 

אנסה לחקור כאן את החשיבות של התבוננות מפוכחת במצב: 

חרם חברתי מערער את יסודות הזהות שלנו ומעורר פחדים קמאיים. עם זאת, בתוך האפלה הזו טמונים זרעים של צמיחה פוסט-טראומטית והזדמנות להגדרה מחודשת של עצמנו ויחסינו עם העולם.

נבין שלא כל מסר עמום הוא בהכרח עוין, נכיר דרכי שליטה בתגובות כמפתח לצמצום המשבר, על יצירת מרחב לחשיבה ושיקול דעת ועל המסלול לבניית אמון שיאפשר גשרים חדשים. 

חיזוק תחושת השייכות והערך העצמי.

לעבודה: 

מחקרים מעידים על קיומו של קשר חזק בין דחייה חברתית לתוקפנות, סוג של ריבאונד לפגיעה הקבוצתית. 

להלן דרכים לעצור את המעגל האכזרי של חרם שמוביל לתוקפנות, שמגבירה הדרה וחוזר חלילה. 

להתנגד לחשיבה דיכוטומית

אפילו מידה מזערית של קבלה חברתית יכולה להפחית משמעותית את התוקפנות אצל אנשים שחוו דחייה. זה יכול להיות מחווה קטנה של חיבה, מילה טובה, או אפילו חיוך מזדמן. הדבר מדגיש את החשיבות העצומה של יחס אנושי ומקבל בחיי היומיום.

חשוב להבין כי אנשים שחוו דחייה נוטים לעיוותי חשיבה בינאישיים, למשל לפרש מסרים עמומים של אחרים כביטוי לעוינות. 

לכן, יצירת סביבה ברורה ומקבלת, שבה כוונות חיוביות מובעות באופן ישיר, יכולה לחולל תנועה מיידית קדימה. 

לזכור מי אתה

אנשים שחוו דחייה צריכים שיזכירו להם את מקומם החברתי המציאותי, בעבר, בהווה ובעתיד. מעניין לגלות כי אפילו תזכורת פשוטה של קשרים חברתיים קיימים יכולה לסייע. כלומר, לעודד אנשים פצועי חרם לחשוב על עצמם מוגנים על ידי כנפי הקבוצה, תהיה זו משפחה, חברים, צוות בעבודה או קהילה דיגיטלית שהם משתייכים אליהן. התזכורת הזו עשוי להפחית את את הנטייה לתגובתיות. זה מדגיש את כוחה של תחושת השייכות, אפילו שכרגע היא רק פריט המאוחסן בזיכרון.

לדעת שהכל בידיים שלך

חיזוק תחושת השליטה תאפשר חזרה לרמת דריכות רגועה יותר. מחקרים הראו כי כאשר אנשים שחוו דחייה מקבלים תחושה של שליטה בסביבתם, מידת התוקפנות שלהם פוחתת משמעותית. זה יכול להיות באמצעות מתן אפשרויות בחירה, או עידוד לקחת יוזמה בתחומים מסוימים בחייהם.

הסיבה לכך טמונה עמוק בפסיכולוגיה האנושית. כאשר אדם חווה דחייה חברתית, הוא מאבד לא רק את תחושת השייכות, אלא גם את תחושת השליטה על חייו החברתיים. מצב זה מעורר רגשות חוסר אונים ותסכול, שעלולים להוביל להתנהגות תגובתית, כמנגנון הגנה או כניסיון להשיב תחושת כוח.

מחקרים שנערכו בתחום זה מדגישים את החשיבות של מתן הזדמנויות לאנשים שחוו דחייה לאחוז מחדש בתחושת שליטה, גם אם בתחומים שאינם קשורים ישירות לסיטואציה החברתית המקושרת לדחייה. למשל, מחקר אחד הראה שכאשר נתנו למשתתפים שחוו דחייה שליטה על סביבתם הפיזית (כמו בחירת המוזיקה שתושמע ברקע), רמת התוקפנות שלהם ירדה באופן משמעותי.

יתרה מזאת, עידוד לקיחת יוזמה בתחומים אחרים בחיים - כמו התנדבות, פרויקטים אישיים, או אפילו שינויים קטנים בשגרה היומית - יכול לסייע בשיקום תחושת השליטה. זו אינה רק הסחה מכאב הדחייה, אלא גם חיזוק ותיקוף לתחושת הערך העצמי והמסוגלות.

שיקום תחושת השליטה יכול לשפר גם את היכולת לוויסות עצמי, להגביר את המוטיבציה לחיפוש קשרים חברתיים חדשים ולשפר את היכולת לשאת דחייה עתידית. 

זו דוגמה טובה לכך שהתערבויות פשוטות יכולות להשפיע משמעותית על התמודדות עם האתגרים הרגשיים והחברתיים שמציבה דחייה חברתית.

לאהוב את הזולת (בעיקר אם הוא חדש)

אנשים שעברו חרם עוברים כמה שלבי התמודדות שאדון בהם במאמר נפרד. מה שבטוח זה שהנפגעים יתנו ללב הזדמנות במצבים בהם קיים פוטנציאל לתגמול של קבלה חברתית. ללא התגמול הזה, הם נוטים להפנות כתף קרה, למודי ניסיון מלקחי העבר הטראומטיים. 

הדרה חברתית פוגעת במוטיבציה הבסיסית להשקיע במערכות יחסים מתמשכות, אבל נראה שהיא במקביל מגבירה את הרצון למצוא מקורות השתייכות חדשים. הרצון הזה לחיבור חברתי עשוי לגרום למודרים להתנהג בדרכים המזכות אותם בקבלה, למשל על ידי התנהגות פרו-חברתית כלפי חברים חדשים פוטנציאליים.

מחקרים מראים כי דחייה חברתית מפחיתה באופן משמעותי התנהגות פרו-חברתית, דפוס עצוב של התנתקות והתרחקות מהחברה. למשל, בהשוואה לקבוצות ביקורת, משתתפים שחוו דחייה חברתית תרמו פחות כסף לנזקקים פיקטיביים, הראו פחות נכונות לעזור במטלות פשוטות (כמו להרים עיפרון שנפל) והביעו פחות להקדיש זמן להשתתף במחקרים שנועדו לסייע לסטודנטים אחרים.

לכן עידוד הנפגעים להעניק לאחרים יכול להיות כלי רב עוצמה. כאשר אנשים שחוו דחייה מבינים שהתנהגות עוזרת ותומכת יכולה להוביל לקבלה קבוצתית, מיידית או מושהית, הם נוטים יותר לאמץ גישה של נתינה לאחרים. 

מהלך כזה יוצר מעגל חיובי של עזרה הדדית, קבלה ואמון, המנוגד למעגל השלילי של דחייה, ניכור ותוקפנות. 

חרם פוגע ביכולת לשלוט על דחפים

בבסיס הנקודה החמישית קיימת הסכמה חברתית סמויה, לפיה שליטה רגשית קשורה בקבלה חברתית עתידית. אם תהיה בשליטה גבוהה יותר על הרגשות ותתנהג בפחות אימפולסיביות, תזכה ביותר חברים.

 אם תהיה מנומס, תתעניין אפילו אם משעמם, תעשה חשבון לאחרים גם אם לא בא לך. התגמול הוא חיזוק הקבלה והעמקת ההשתייכות למעגל. 

אצל האדם המודר, שנכווה קשות מקבוצה, המשוואה הזו כבר אינה מובנת מאליה. אם הוא נתלש מהמשחק החברתי, למה להשקיע בעיכוב התנהגות? אם כבר אז כבר, מותר לעשות מה שרוצים, בכל מקרה אין מה להפסיד. רואים את זה הכי טוב בדימוי גוף. גברים ונשים שוויתרו על ההיענות לציפיות החברתיות לגבי משקל, חופשיים יותר מול הדילמה לגבי איסוף מנת קינוח שנייה ושלישית. המאמץ להתאפק כדי לשמור על משקל תקין מונע במידה רבה ע״י המקל והגזר של השיפוט הקבוצתי.

האדם המודר כמה לקבלה חברתית, הן ברמה מודעת והן אוטומטית מבלי משים. מחקרים מראים כי הצורך בהשתייכות הוא כה בסיסי, עד כי הוא משפיע על תהליכים קוגניטיביים ורגשיים עמוקים. ברמה המודעת, אנשים שחוו דחייה מדווחים על רצון מוגבר ליצור קשרים חדשים ולהשתייך לקבוצות חברתיות. ברמה האוטומטית, ניסויים הראו כי המוחרמים מפתחים רגישות מוגברת לסימנים של קבלה חברתית, כגון זיהוי מהיר יותר של פנים מחייכות או נטייה לא מודעת להסכים עם דעות של אחרים. תופעות אלו מתרחשות ללא מאמץ מכוון, מה שמדגיש את העומק והעוצמה של הצורך האנושי בקבלה חברתית.

פסיכולוגית, מענה אפשרי הוא ליצור אסוציאציה בין ויסות התנהגות לבין השתייכות עתידית מחודשת. 

כך ניתן לחזק את השליטה בדחפים ולצמצם אימפולסיביות. 

חרם כמוהו כמוות - בחר בחיים

בין חרדת מוות לבין הדרה חברתית קיים קשר ההישרדותי עמוק. נראה כי התגובות הרגשיות והקוגניטיביות לשני האיומים הללו - דחייה חברתית ומודעות למוות - דומות באופן מפתיע.

מנקודת מבט אבולוציונית, הדבר מקבל משמעות עמוקה יותר. 

עבור אבותינו הקדמונים, דחייה חברתית הייתה כמעט שוות ערך למוות. בודד בטבע הפראי, ללא תמיכת הקבוצה, האדם היה חשוף למגוון סכנות. לכן, הדחייה החברתית הפכה לדאגה קיומית משמעותית, כמעט כמו המוות עצמו. 

בסוונה, בדידות קשורה מאוד לכיליון. כאשר אריה צריך לבחור את הפריט אחריו ירדוף בעדר אנטילופות נמלטות, הוא יעדיף את החיה המבודדת ביותר. זו אינה בהכרח החיה הקרובה אליו ביותר או זו המובחנת כבעלת חריגות פיזית. 

המוטיבציה החזקה כל כך ליצור ולשמר קשרים חברתיים חיוביים ומתמשכים אינה רק העדפה חברתית, אלא מנגנון הישרדותי ממדרגה ראשונה. קשרים חברתיים חזקים לא רק מסייעים במילוי צרכים בסיסיים של הישרדות ורבייה, אלא גם מפחיתים את החרדה הקיומית הנלווית למודעות שלנו למוות.

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

מקורות:

DeWall, C. N., Deckman, T., Pond, R. S., Jr., & Bonser, I. (2011). Belongingness as a core personality trait: How social exclusion influences social functioning and personality expression. Journal of Personality, 79(6), 1281-1307. https://doi.org/10.1111/j.1467-6494.2010.00695.x

הפרעה טורדנית-קומפולסיבית (OCD) היא מצב שכיח המאופיין במחשבות חודרניות, דימויים, דחפים או רגשות (אובססיות) והתנהגויות (קומפולסיות) חוזרות ונשנות שמטרתן להקל על המצוקה הנגרמת על ידי מחשבות אלו.

OCD פגע וברח הוא תת-סוג של OCD המתמקד בפחדים מפגיעה בהולך רגל או בעל חיים בזמן נהיגה, או באמונה של הנהג שמא פגע בלי לשים לב במישהו או במשהו על הכביש.

תת הסוג הזה נכנס תחת הקטגוריה של OCD harm, המתאפיין במחשבות חודרניות המתרחשות אוטומטית.הרבה פעמים קורה שהנהג מזהה את החשש מגרימת תאונה רק אחרי שסיים לנהוג, מה שמאלץ אותו לשוב על עקבותיו כדי למצוא הפרכה לסיוט שנכנס אליו.

תסמינים של OCD פגע וברח

אנשים הסובלים מ-OCD פגיעה ובריחה נוטים לחוות חרדת נהיגה.

הם עשויים להימנע מרחובות הומי אדם מחשש לפגוע במישהו. מחשבות טורדניות כמו "האם פגעתי באדם?" נפוצות. ישנה נטייה לחזור ולבדוק צמתים לוודא שלא אירעה תאונה. רעשים כמו סירנות עלולים לעורר דאגה. גורמים מעוררים נוספים כוללים שימוש בטלפון בנהיגה, דריסת עצם על הכביש, או נסיעה ליד רוכבי אופניים. הספק העצמי לגבי בריחה אפשרית ממקום תאונה הוא מאפיין מרכזי.

אנחנו יודעים שלפעמים

קשה לך להחליט

במקום ללכת לאיבוד בסבך הספקות

הירשמו לשיחת ייעוץ ממוקדת

ותקבלו המלצה אחת מותאמת אישית.

השיחה עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים, 140 ש״ח

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

מהו טיפול EAET? 

טיפול EAET מבוסס על הרעיון שעיבוד ופתרון מצוקה וקשיים רגשיים, הנובע לרוב מחוויות ילדות שליליות, טראומה או פגיעה רגשית, יכולים לשנות את מסלולי המוח המעורבים בתפיסת הכאב. רגש והיכולת לחיות איתו נכון נתפס בגישה זו כמחמיר ואפילו גורם לתסמיני כאב כרוני.

מחקר חדש חשף תוצאות מבטיחות עבור גישה טיפולית חדשה לכאב כרוני הנקראת טיפול במודעות רגשית והבעה (EAET).

המחק, מצביע על כך ש-EAET עשוי להיות יעיל יותר מהטיפול המומלץ כיום להפחתת חומרת הכאב ושיפור קשיים נפשיים - טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT).

עקרונות, מטרות ושלבים

ל-EAET יש שתי מטרות עיקריות:

1. לעזור למטופלים להבין שתפיסת הכאב במוח מושפעת במידה רבה מהימנעות מרגשות הקשורים לטראומה או מתח, ובהם כאב רגשי, אבל, פחד, כעס ואשמה.

2. לעודד מטופלים לזהות, לעבד ולפתור רגשות קשים אלו כאמצעי להפחתה ואף להעלמת כאב כרוני.

התהליך הטיפולי כולל מספר שלבים מרכזיים, כאשר במהלך מפגשים אישיים וקבוצתיים, המטופלים חותרים לעבודה פסיכולוגית בכמה תחומים:

1. להתמקד בעיבוד רגשי על ידי של רגשות הקשורים לטראומה או לסטרס גופני.

2.לבטא את הרגשות בצורה מילולית.

3. להשתחרר מהרגשות הללו בדרכים אדפטיביות, כמו לקבור אותם בדמיון או לזרוק אותם לים.

רכיבים נוספים של EAET כוללים פסיכו-חינוך לגבי הקשר בין כאב  ורגשות, שיתוף בין אישי ברגשות, תיקוף של חוויות רגשיות ומשימות הניתנות למטופול לשיעורי בית כמו כתיבה אקספרסיבית ותרגול תקשורת אדפטיבית של רגש.

דרך התייחסות לגורמים הרגשיים שיכולים לתרום לכאב כרוני, EAET שואף לספק למטופל כלי רב עוצמה להפחתת חומרת הכאב ולשיפור הרווחה הפסיכולוגית.

המחקר: EAET יעיל מ-CBT

במחקר השתתפו 126 חיילים משוחררים, בעיקר גברים מבוגרים, שחוו כאבי שרירים וכאבי שלד במשך שלושה חודשים לפחות. המשתתפים חולקו באופן אקראי לקבוצה אחת שקיבלה טיפול EAET ולקבוצה שניה שקיבלה CBT. ההתערבות כללה פגישה אישית אחת ושמונה מפגשים קבוצתיים.

בסיום הטיפול, המשתתפים בקבוצת EAET דיווחו על ירידה משמעותית יותר ברמות הכאב בהשוואה לקבוצת ה-CBT. בממוצע, משתתפי ה-EAET חוו ירידה של שתי נקודות בדירוג על סולם הכאב, בעוד שבקבוצת ה-CBT דווחה הפחתה של קצת יותר מחצי נקודה (0.6).

יתרה מכך, שיעור מרשים של 63% מקבוצת ה-EAET דיווחו על הפחתה של לפחות 30% בכאב, בהשוואה ל-17% בלבד בקבוצת ה-CBT.

אחד הממצאים הבולטים של מחקר זה הוא ש-EAET מועיל במיוחד עבור מי שמתמודד עם מצבים נפשיים המתרחשים במקביל לכאב הכרוני, כמו דיכאון, חרדה והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). זה יתרון משמעותי שכן רבים מהסובלים מכאבים כרוניים מתמודדים גם עם בעיות נפשיות נלוות.

מועד פרסום:

21 ביוני 2024

מקורות:

Yarns, B. C., Jackson, N. J., Alas, A., Melrose, R. J., Lumley, M. A., & Sultzer, D. L. (2024). Emotional awareness and expression therapy vs cognitive behavioral therapy for chronic pain in older veterans: A randomized clinical trial. JAMA Network Open, 7(6), e2415842. https://doi.org/10.1001/jamanetworkopen.2024.15842

החברה הישראלית חיה מיום לידתה בצלה של סכנה קיומית, חלק מסכסוך גאופוליטי אלים, שמדי פעם מתלקחת למבצע צבאי או מלחמה.

כולנו לומדים להכיר ולהטמיע את המונחים המקצועיים של פוסט טראומה ולשלב אותם בשפה השגורה (כמו נפגעי חרדה, הלום קרב והיום כל ילד יודע מה זה PTSDֿ).

אנו, אנשי בריאות הנפש, תרים כל הזמן אחר השיטות הפסיכותרפיטיות המוכחות ביותר בכדי להקל, להפיג, לעבד, לחבר, לאחות, לאסוף את השברים. 

אבל קשה להשוות את ההשלכות הפסיכולוגיות של מה שעברנו בשמחת תורה, לאירועים בטחוניים קודמים. 

יום ה-7 באוקטובר 2023, הביא אל פתחנו אתגרים קליניים שלא פגשנו 50 שנה לפחות, ומלחמת חרבות ברזל שהגיעה אחריו מערימה עוד ועוד אתגרים, מסות של ישראלים הסובלים מטראומה נפשית.

אחד המענים היעילים ביותר לטראומה הוא טיפול EMDR, טכניקה טיפולית עכשווית, מבוססת מחקר, שמצויה בשנים האחרונות בשורה הראשונה של טיפולים בטראומה.

EMDR זה ראשי תיבות של Eye Movement Desensitization and Reprocessing.

השיטה כרוכה בהזזת עיני המטופל בדרך מסוימת בזמן שהוא מעבד זיכרונות טראומטיים. מטרת ה־EMDR היא לסייע למטופלים להתמודד עם טראומה.

לאורך השנים נמצא שהגישה עובדת יפה גם עבור מצבים נפשיים אחרים.

מטפלות המכון בגישת EMDR, מיכל שני, אסנת זילברמן, אוריין גלעדי ליטל רווה וצופית טסלר, כתבו דף מידע מצוין עם כ-30 שאלות ותשובות חשובות על הגישה, כדי שכל מי שמתעניין ו/או רוצה להתחיל טיפול בטראומה יוכל להבין מה לפניו. 

במידת הצורך אל תהססו לפנות אלינו ונחבר אתכם למטפל/ת EMDR מהמכון, אנחנו בכל הארץ וגם אונליין.

איתן טמיר, ראש המכון 

מהם שלבי הטיפול ב־EMDR?

EMDR הינו טיפול פרוטוקולי בשמונה שלבים: 

1. לקיחת היסטוריה (בדומה לאינטייק). 

2. הכנה (הסבר על EMDR, מקום בטוח ועוד).

 3. הערכה (הצגת הזיכרון והבנת הקוגניציות, הרגשות ותחושות הגוף שמעורר הזיכרון).

 4. דסנסיטיזציה (הקהייה שיטתית). זהו השלב אשר בו משתמשים בגירוי בילטרלי, כדוגמת תנועות עיניים מהירות, המזוהה עם השיטה. 

5. התקנת האמונה החיובית (חיבור בין הקוגניציה החיובית לבין הזיכרון המקורי).

6. סריקת גוף (בדיקה: האם קיימות תחושות גוף מעוררות מצוקה, והקהייתן במידה וישנן). 

7. סגירה (Closure, סיכום קצר של התהליך). 

8 . הערכה מחודשת (שלב זה מתקיים במפגש הבא, ובמהלכו נבדקת השפעתו של המפגש הקודם על הזיכרון, לאחר שעבר עיבוד). 

מהו גירוי דו־צידי (Bilateral Stimulation - BLS) וכיצד הוא עובד ב־ EMDR?

גירוי דו צידי (BLS) הינו גירוי אשר בו יש הפעלה של שתי האונות של המוח. הפעלה זו נוצרת בעזרת תנועות עיניים, גירוי תחושתי או קולי.

הפעלת שתי ההמיספרות במוח גורמת לפעילות נוירולוגית וכך כאשר מעבדים זיכרון טראומטי, ניתן לשנות אותו עד למצב של החלמה מהטראומה.

יש הטוענים שזיכרון טראומטי נמצא במערכת העצבית כמו קובץ פתוח ופעיל (עקב כך הוא גורם לסבל רב), אך כאשר הוא עובר תהליך של עיבוד הוא נסגר ועובר לאחסון של הזיכרון במוח ולכן לא מפעיל לחץ.

איך EMDR משפיע על זיכרונות טראומטיים?

בעזרת גירוי בילטרלי (BLS) המטפל עוזר למטופל לשנות את האירוע ולאחסן אותו כזיכרון נוסף אשר לא מאיים עליו או מטלטל אותו. מהרגע בו אותו זיכרון עובד ואוחסן – הוא חדל מלהיות אירוע טראומטי, כך שלא משנה כמה ניזכר באירוע זה, לא נחווה שוב את אותן תחושות קשות שחווינו כאשר האירוע היה פתוח במערכת העצבים כגורם לסימפטומים וסבל קשה.

האם EMDR מתאים לכל סוג של טראומה?

באופן עקרוני ניתן לעבוד עם EMDR לעיבוד כל סוגי הטראומות.

הטיפול ב־EMDR הוכח כיעיל ועד היום נעשו מחקרים רבים אשר הראו את יעילות השיטה, כמו גם את תוצאותיה החיוביות.

הטיפול מתאים למגוון טראומות ואף לטראומות קשות כדוגמת תאונות, פגיעות מיניות, פיגועי טרור ומלחמות.

כמו כן, ניתן לטפל ב־EMDR בפוביות וחרדות שונות, כגון: חרדת בחינות, חרדה חברתית, חרדת טיסות וחרדת ביצוע.

הטיפול גם יעיל בטיפול בחוויות שליליות כמו פרידה, גרושים ואירועים נוספים מחיי היום־יום.

הטיפול נמצא יעיל באופן פרטני, זוגי וקבוצתי.

חשוב להדגיש שני אלמנטים חשובים: 

1) כוחותיו ומשאביו של המטופל הם אלו שיקבעו את הדרגתיות התהליך וקצב המגע עם הטראומות השונות. לעיתים המטפל יבחר לעבוד על חיזוק משאבים ורק לאחר מכן יחל תהליך העיבוד. 

2) מומלץ להתחיל בעיבוד מן הקל אל הקשה, כלומר להתחיל מעיבוד אירועים קלים יותר ומציפים פחות, ומשם להתקדם בהדרגה.

מהן התגובות הפיזיות והרגשיות הנפוצות במהלך ואחרי סשן EMDR?

רבים חוששים ״לגעת״ במקום כואב ולחוות פעם נוספת את הכאב הבלתי נסבל, ולכן חוששים מטיפול – כך שנמנעים ממנו או אף עוזבים במהלכו.

מטפל בעל ניסיון יודע כיצד להכין את המטופל ולייצר מרחב מתאים, על מנת שהמטופל ירגיש אמון וביטחון לחשוף חוויה טראומטית.

במידה ושלבי הטיפול וההכנה בוצעו כהלכה, אין כמעט כלל תגובות פיזיות ורגשיות לאחר סשן. עם זאת, ישנם מטופלים אשר מדווחים על חלומות אשר הינם חלק מעיבוד טבעי פיזיולוגי לאותה חוויה וזיכרונות שונים אשר קשורים ומציפים. 

במהלך הסשן עשויות להיות תגובות רגשיות או פיזיות בהתאם לטראומה, והדבר נורמלי לחלוטין. בניגוד לחוויה הטראומטית בה המטופל היה חסר אונים, בעיבוד עצמו המטופל הינו בעל שליטה! ויכול במהלך הסשן לעצור, לקחת הפסקה, להאט את הקצב, וכך משתנה מנעד התחושות והרגשות כלפי החוויה עצמה. 

מאחר ובתהליך הטיפול נעסוק בעיבוד זיכרונות, ייתכנו תגובות רגשיות כגון: בכי, אי־נוחות ואף חרדה קלה כתגובה לעיסוק בזיכרונות אלו. בהיבט הפיזי, כאשר קיים חיבור משמעותי בין האירוע עליו נעבוד לציר הגופני – לעיתים נראה חוסר נוחות בידיים, ברגליים או באזורי גוף אחרים. 

חשוב להדגיש כי אין בכך כל סכנה, והתגובה הרגשית טבעית ומלווה לרוב את הזיכרונות עליהם נעשה עיבוד בטיפול. לאחר הטיפול ייתכן כי יעלו זיכרונות נוספים, חוויה רגשית כלשהי ואף חלומות שיש לשתף בהם את המטפל בפגישה לאחר מכן. כל אלו הם למעשה תוצאה של תנועה בזיכרון, כחלק מהעיבוד, ועדכון המטפל בהם עשוי להיות משמעותי לתהליך הטיפולי.

כמה מפגשים נדרשים בדרך כלל כדי לראות תוצאות משמעותיות בטיפול EMDR?

התוצאה תלויה במידת מורכבות הטראומה ואישיות המטופל. במידה והטראומה היא נקודתית, כדוגמת תאונת דרכים (ללא טראומות אחרות ברקע), ניתן אפילו בטיפול בודד או שניים לעבד את הטראומה בהצלחה. במקרים אחרים, בהם יש אירוע בודד אך עוצמתי, אפשר להגיע למספר רב יותר של טיפולים.

הטיפול ב־EMDR יכול להיות טיפול ממוקד או טיפול ארוך טווח כאשר ישנן טראומות מורכבות, פגיעות מתמשכות או בעיות אחרות הדורשות המשכיות טיפולית.

האם ניתן לבצע טיפול EMDR אונליין בזום והאם הוא יעיל כמו טיפול פנים אל פנים?

בהחלט ניתן לבצע טיפול EMDR בזום והוא יעיל ואפקטיבי לא פחות מטיפול פנים מול פנים.

תקופת הקורונה אילצה אותנו כמטפלי טראומה לטפל בזום, ובכך אפשרה לייעל את הטיפול. 

מניסיוני עם מטופלים אשר לא נמצאים בארץ או שנבצר מהם להגיע פיזית ובחרו לבצע טיפול EMDR בזום, כולם עברו תהליך אפקטיבי ויעיל.

טיפול EMDR, ככל טיפול אחר, מתבסס ראשית על קשר בין המטופל למטפל. מגפת הקורונה הפכה את הטיפול בזום לנפוץ ביותר ומטפלים רבים רכשו ניסיון ביצירת קשר טיפולי קרוב וחם, גם מאחורי מסך המחשב. בצד הטכני, ישנן אפליקציות ייעודיות לטיפול ב־EMDR מרחוק, אשר מאפשרות להשתמש בגירוי בילטרלי חזותי ושמיעתי. כך שטיפול בזום הוא יעיל למדי, לא פחות מטיפול פנים אל פנים. 

האם טיפול EMDR יכול לסייע בהתמודדות עם מצבים דיסוציאטיביים?

ניתן לשלב כלים של EMDR כחלק מטיפול במצבים דיסוציאטיביים. כמו כן, רוב מטפלי ה־EMDR משלבים גישות נוספות בהתאם למורכבות המטופל.

במקרה של מצב דיסוציאטיבי, כמו גם טראומות מורכבות אחרות, לרוב ישנו שילוב של EMDR עם כלים נוספים, כגון עבודה עם הגוף וטיפול בחוויה סומטית (SE) על מנת לייעל את הטיפול.

במידה ועולות תופעות הלוואי כמו "הנגאובר" לאחר סשן, כיצד ניתן להקל עליהן?

במידה וישנן תופעות שונות אשר מציפות רגשית או גורמות ל״הנגאובר״ – ניתן להשתמש בטכניקות כדוגמת מקום בטוח, חיבוק פרפר או טכניקות מרגיעות אחרות שיכולות לייצב. מצבים אלו יכולים להיגרם כאשר ישנה התחלה של עיבוד, ללא סגירה של האירוע הטראומטי.

המטפל מלמד ומכין את המטופל למגוון מצבים והתמודדויות. במידה ויש תגובה קשה יש ליצור קשר עם המטפל ולסיים את עיבוד האירוע הטראומטי בהקדם.

האם טיפול EMDR יכול לסייע בהתמודדות עם חרדה חברתית?

כן. הטיפול ב־EMDR מסייע להתמודד עם החרדה החברתית, כמו גם עם הטראומות שעלולה לגרום חרדה זו. רצוי לשלב עם טיפול ב־EMDR טיפול CBT, אשר יעזור בהתמודדות עם שינוי תפיסות ומחשבות הנוצרות עקב החרדה החברתית.

על פי ה־EMDR, לאחר שנאפיין במשותף את המצבים השונים הגורמים להתעוררות החרדה החברתית – נתחיל בזיהוי מקור הקושי ולהבין כיצד ההפרעה החלה, נעבוד על הזיכרונות הקשורים לאירועים הללו אשר מתופעלים על ידי מחשבות, דימויים, רגשות ותחושות פיזיות. 

הטיפול יתרכז בשלושה מרכיבים:

1) הפחתת עוצמת המצוקה של אירועים חברתיים וזיכרונות מן העבר.

2) ויסות העוצמה הרגשית והטריגרים שגורמים לה להופיע.

3) חיזוק המשאבים והיכולת להתמודד במצבי הווה ועתיד בסיטואציות חברתיות שונות.

האם טיפול EMDR מתאים לילדים ובני נוער?

הטיפול ב־EMDR יעיל לילדים ובני נוער. ישנה הכשרה מיוחדת לטיפול EMDR בילדים. ישנן עדויות אשר מראות כי ילדים מגיבים באופן מהיר יותר לטיפול זה.

הטיפול בגישה זו ניתן לבצע בטיפול שינויים על מנת שהוא יתאים למטופלים צעירים, באמצעות הטכניקות והשפה שבהן נעשה שימוש. הטכניקות עשויות לסייע להם לפתח מנגנוני התמודדות וחוסן, החיוניים להתפתחותם הרגשית המתמשכת.

מכיוון ש־EMDR אינו מחייב ילדים לבטא בפירוט את הטראומה שלהם, הדבר עשוי להיות מועיל במיוחד עבור אלו המתקשים לבטא חוויות או מרגישים מוצפים משיח על כך. 

כמו כן, בהשוואה לטיפול מסורתי המתבצע על ידי דיבור, EMDR לרוב מצריך פחות מפגשים כדי להשיג שיפור משמעותי, מה שיכול להתאים במיוחד עבור ילדים ובני נוער עם טווח קשב קצר יותר.

כיצד מתמודדים עם התגברות התחושות הרגשיות במהלך טיפול EMDR?

התמודדות עם תחושות רגשיות במהלך טיפול הינה חוויה טבעית הקיימת כמעט בכל טיפול. כאשר ישנו אמון עם המטפל והמטופל מרגיש בטוח, פריקת רגשות הינם חלק טבעי מהתהליך. מה שמייחד את שיטת הטיפול היא יכולתו של המטופל להרגיש שליטה בטיפול; לדוגמה הוא יכול להאט, לעצור, להחליט ללכת למקום בטוח או להשתמש בטכניקת ארגז כלים על מנת להירגע ולהמשיך בקצב שבו הוא בוחר.

יכולת השליטה ותחושת המסוגלות שלו מסייעת לו להתמודד עם מצבים רגשיים אשר צפים לעיתים ומחזקת את החוסן שלו להכיל רגשות ולווסת אותם.

אם במהלך הטיפול המטופל חש כי אינו יכול להתמודד עם עוצמת רגשותיו – ראשית, הוא יכול לעצור. כבר במפגש ההיכרות המטפל והמטופל יקבעו יחד סימן אשר על פיו המטפל ידע כי עליו לעצור. לעיתים נבצע עצירה קצרה בה נשתמש באחת מטכניקות הוויסות שהוזכרו לעיל ולאחריה, בהסכמת המטופל, נמשיך בעיבוד. לעיתים נעצור ונחליט שנקדיש זמן לחיזוק משאב של המטופל שיסייע לו להתמודד עם הזיכרון המכאיב. 

באילו טכניקות הרגעה עצמית (Self-soothing) נעזרים בטיפול?

במהלך חיינו נחווה פעמים רבות חרדה או מתח מסיבות שונות ומגוונות, מצב זה הוא נורמלי לחלוטין. יחד עם זאת, כאשר חרדה איננה מווסתת כראוי, היא עלולה להתגבר ולשבש את מהלך חיינו. לכן, במהלך הטיפול ב־EMDR נלמד את המטופלים שיטות להרגעה עצמית, אשר בהן יוכלו להשתמש במהלך הטיפול, בין הפגישות ובשארית חייהם. 

הטכניקה הרווחת ביותר היא המקום הבטוח, וטיפול EMDR קלאסי לרוב יתחיל איתה. בטכניקה זו, באמצעות הגירוי הבילטרלי ועיגון בתחושות הגוף – אנו מטמיעים בדמיון מקום שהינו רגוע, בטוח ושיהיה זמין לנו כל עת שנצטרך אותו. 

חלק מהטכניקות מוכרות מעולמות טיפול אחרים, כדוגמת נשימות סרעפתיות, שימוש בדמיון מודרך וחיבוק פרפר, שזהו יישום עצמי של גירוי בילטרלי, המאפיין את ה־EMDR. זהו חיבוק עצמי שכולל טפיחות עדינות, פעם בצד ימין ופעם בשמאל, ומטרתו להפחית מתח וחרדה ולקדם חיבור לרגשות חיוביים. 

תרגיל הרגעתי נוסף הינו תרגיל ארבעת האלמנטים (הנקרא גם אאמא, בשל ראשי התיבות אדמה, אוויר, מים ואש). 

יש כמובן עוד טכניקות רבות ומגוונות להרגעה עצמית. המטפל יבדוק יחד עם המטופל אילו טכניקות הוא מכיר שמסייעות לו, ויחד עימו הם ירחיבו אותן ויהפכו אותן לזמינות יותר עבורו.

בשפת ה־EMDR, טכניקות אלו להרגעה עצמית עשויות לחזק משאבים, להפחית עוררות רגשית ולהוריד רמות מצוקה.

מהן השיטות השונות לשימוש בקופסת הכלים (container) במהלך טיפול EMDR?

הטכניקה עוזרת למטופל בכך שהוא מדמיין מכל דמיוני במוחו, כדוגמת מקום בטוח או חפץ שבו, שבו הוא יכול למקם מחשבות או רגשות מטרידים. לרוב מדמיינים את המכל כבעל מכסה או מנעול, אשר מספקים תחושת ביטחון ושליטה על מה שנמצא בתוכו. 

טכניקה זו מסייעת לייצוב, ויסות ופריקת רגשות המטופל. באמצעות הטכניקה המטופל יכול לתפקד ביום־יום, מבלי להיות מוצף בזיכרונות או רגשות מעיקים.

ניתן להשתמש בטכניקה זו גם במהלך טיפול, כאשר המטופל מוצף בעת עיבוד, וגם כחלק מכלים לשימוש עצמי כשהמטופל לבדו, כחלק מעזרה עצמית.

הטכניקה שימושית במיוחד בשלבי ההכנה והייצוב של EMDR, כאשר המטופל מצויד במיומנויות התמודדות, המאפשרות לו לנהל מצוקה רגשית לפני העמקה בעיבוד אינטנסיבי יותר של הטראומה. 

איך יודעים שטיפול EMDR מתקדם ביעילות ומה הסימנים לכך שהטיפול מצליח?

אחד הסימנים המובהקים הוא כאשר הטראומה עברה עיבוד, אינה מציפה ואינה מאיימת בשום צורה על המטופל. זוהי תחושת הקלה שלא ניתן לתאר. 

אחד המטופלים תיאר את הטראומות שלו כשק אבנים שהוא נשא עימו במשך השנים וכאשר עבר טיפול, כל השק נעלם ועימו חלפו גם הכובד, הכאב והמחנק.

ככל שחל שיפור בעיבוד ובתחושת הקלה, כך גם גוברת המוטיבציה והביטחון ביכולת להמשיך בטיפול. 

מהו מודל עיבוד מידע אדפטיבי (AIP) וכיצד הוא קשור ל־EMDR?

טיפול EMDR מבוסס על מודל אשר נקרא עיבוד אינפורמציה אדפטיבי (AIP - Adaptive information processing). לפי מודל זה, כלל החוויות והאינפורמציה שאנו קולטים במהלך חיינו (ממש מרגע הלידה), נקלטים במוח ועוברים תהליך של עיבוד ועיכול. חלק משמעותי וחשוב מזיכרונות אלו מאוחסנים בזיכרון ואנו שולפים אותם בעת הצורך.

בעת אירוע טראומתי, המוח אינו יכול לעבד ולעכל בשל עוצמת האירוע, כך שהוא נשאר פתוח יחד עם כל התחושות, הקולות, הריחות והרגשות הקשים אשר נחוו. מכיוון שאותו אירוע לא עובד ונסגר, אותו אדם חווה זאת שוב ושוב בחיי היום־יום שלו, ולכן הוא סובל מסימפטומים, תגובות רגשיות שליליות, הימנעויות ממצבים שיזכירו לו את הטראומה ועוד.

לא ברור כיצד עובדת פעולת העיבוד בין שתי האונות במוח, אך ברגע שהמידע עובד ועבר לחלק של הזיכרון, אין יותר סימפטומים מהאירוע הטראומטי.

מהו מדרג המצוקה הסובייקטיבית (SUDS) וכיצד משתמשים בו בטיפול EMDR?

SUD - The Subjective Units of Distress Scale – מתייחס למדידת המצוקה של המטופל ביחידות מידה.

המטפל בודק את מדרג המצוקה של המטופל בהתאם לפרוטוקול והצורך.

כיצד קוגניציות שליליות וחיוביות משפיעות על תהליך הטיפול ב־EMDR?

בקוגניציה שלילית (NC - Negative Cognition) ישנה הצהרה שלילית על העצמי אשר מקושרת לטראומה. כחלק מהטיפול ועיבוד הטראומה, נהיה מעוניינים לשנות תפיסה זו לקוגניציה חיובית (PC - Positive Cognition) כחלק מעיבוד הטראומה והצלחת הטיפול.

מהו שלב ההתקנה (Installation Phase)?

שלב ההתקנה הוא השלב החמישי (מתוך שמונה שלבים) ובו מחזקים ומטמיעים את תפיסת העצמי החיובי (PC) בעזרת גירוי דו־צידי.

איך עובדת סריקת הגוף (Body Scan)?

סריקת גוף – השלב השישי בפרוטוקול, בשלב זה אנו מתמקדים בחווייתנו הסומטית. מהו השלב? פשוטו כמשמעו – אנו עוברים ביחד עם המטופל/ת וסורקים את הגוף, כאילו יש לנו פנס קטן אשר מאיר את כל חלקי הגוף, ובודק האם נותרו בגוף תחושות לא טובות? כדוגמת מתח, מועקה, כאב, אי־שקט? במידה וכן, נשתמש בגירוי בילטרלי, על מנת לעבד את האסוציאציות שעולות. מטרתנו להגיע לסריקת גוף "נקייה", כלומר גוף שקט ללא מתח או תחושות שליליות.

מהו עיבוד לולאות (Processing Loop)?

״לולאות״ – הכוונה היא לתקיעות מטופל עם אמונות ותפיסות שליליות באמצע השלב הרביעי, והקושי לצאת מתקיעות מחשבות שליליות למרות גירוי דו־צידי (BLS).

מהו המקום הבטוח (Safe Place) בטיפול EMDR?

המקום הבטוח בטיפול EMDR מהווה עוגן עבור המטופל/ת, אשר אליו ניתן לחזור כאשר עולה רמת המצוקה או העוררות הרגשית במהלך הטיפול או לאחריו. מקום בטוח הינו משאב חשוב בטיפול, וכדאי לפנות זמן על מנת למצוא מקום כזה יחד עם המטופל/ת. בשמו הוא מבלבל, כיוון שאין מדובר בהכרח במקום פיזי (PLACE), אלא בחוויה, רגע בחיים, בעל אסוציאציה חיובית עבורנו. ייתכן כי זהו רגע של שתיית כוס קפה בבוקר מול החלון, או אולי חתול מגרגר על ספסל. את המקום הבטוח נחזק בעזרת גירוי בילטרלי, ונשתמש בו במהלך הטיפול בעת הצורך. הבונוס הוא שהמקום הבטוח הופך להיות כלי לעזרה ולשימוש עצמי עבור המטופלים.

כיצד נעשה שימוש בטכניקות Float Back and Float Forward?

בטכניקה זו מכוון המטפל את המטופל ״לצוף לאחור״, על מנת לציין אירועים טראומטיים נוספים בעבר או לפעם הראשונה אשר בה חווה את האירוע הטראומטי, מבלי להיכנס לאירוע או האירועים עצמם. בהצפה קדימה ניתן לבדוק באופן עתידי את יכולתו של המטופל בהתמודדויות דומות או שונות, במטרה לבדוק האם ישנו צורך לבצע שזירות נוספות או לחזק משאבים ואמונות.

מהו Resource Development and Installation – RDI?

פרוטוקול אשר פותח על ידי אנדרו לידס לפיתוח משאבים RDI. בשלב הכנת הפרוטוקול הסטנדרטי המטופל מתבקש לחשוב על משאב אשר יסייע לו על מנת לפתור מצב בעייתי. הוא מתחבר לזיכרון שיש לו המכיל משאב זה ובו נעשה שימוש במטרה לעזור לעבד את הטראומה.

מהו Light Bar וכיצד הוא משתלב בתהליך ה־EMDR?

מכשיר Light Bar פותח על מנת לסייע בהנחיית המטופלים כיצד ובאיזה קצב עליהם להניע את העיניים כדי לקבל גירוי דו־צידי (BLS). מכשיר זה החליף את המטפל אשר נאלץ להניע את היד מצד לצד במשך שעות, מאמץ פיזי קשה ומתיש.

מה מייחד את עמדת המטפל ה־EMDR בהשוואה לגישות טיפול אחרות?

טיפול EMDR מועבר ע״י מטפלים מנוסים, אנשי טיפול מתחום בריאות הנפש בעלי תואר שני וברובם בעלי ניסיון בתחומים שונים. למשל פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, פסיכותרפיסטים ומטפלים בהבעה ויצירה.

יש מטפלים המציעים טיפול ב-EMDR בלבד מתוך שיקול מקצועי או לבקשת המטופל, אך רוב המטפלים משלבים את השיטה יחד עם כלים נוספים.

מיכל אומרת ש-EMDR היא שיטה קצרה ונוחה ביותר לעיבוד חוויות טראומטיות וכי לטיפול הזה אין תחליף. הוא קצר, נוח, ממוקד מטרה, יעיל, אפקטיבי והיום גם מוכח מחקרית.

אסנת מוסיפה ש-EMDR מצליחה לגעת באיזורים נפשיים מסוימים שטיפול מתקשה מאוד להגיע אליהם.  

מהי טכניקת FLASH?

טכניקה זו נותנת מענה למטופלים אשר חווים קשיים בשלב ההכנה. השימוש בטכניקה מביא להפחתת עוצמת הזיכרונות הטראומטיים, כמו גם הקלה בכאב ובמצוקה הרגשית של המטופל. היא מצמצמת את התנגדותו ורתיעתו מהעיבוד, ומקצרת את שלב ההכנה.

בטכניקה זו מנחים את המטופל להיכנס לשבריר קצר (זהו Flash) אל הזיכרון הטראומטי. לאחר ״ההצצה״, חוזר המטופל למשאב. כך נעשה שלב ההכנה.

טכניקת Flash אינה מחליפה את העיבוד המלא.

תודה על הקריאה!

אם יש לכם רעיונות נוספים לשאלות ותשובות,

שלחו אלינו - נענה ונעלה לאתר. 

הקשר בין חרדה לבעיות שינה אצל ילדים ומתבגרים מבוסס היטב:

ילדים המתמודדים עם חרדה מתקשים לעיתים קרובות להירדם, לחזור לישון או לישון ברוגע.

במקביל, ילדים יכולים לחוות נדודי שינה, סיוטים או שינה חסרת מנוחה, מה שעלול לגרום להם לתחושת עייפות ועצבנות ביום למחרת.

למעשה, ההערכה היא שכ-38% מבני ובנות הנוער שסובלים מחרדה חיים במקביל גם עם נדודי שינה, 35% מהם ישנים פחות מ-7 שעות כל לילה ו-80% זקוקים ליותר מחצי שעה כדי להירדם.

איך הורים יכולים לעזור לילד לנהל את החרדה ולשפר את איכות השינה? 

מחקר שפורסם לאחרונה העלה כי טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) יכול להיות יעיל בשיפור איכות השינה של מתבגרים הסובלים מחרדות (Sukiennik et al, 2024).

גישת CBT היא פסיכותרפיה שמסייעת לזהות ולאתגר מחשבות אוטומטיות שליליות או מדאיגות, ולהחליף אותן במחשבות מאוזנות ורציונליות יותר.

מתבגרים עם הפרעות חרדה עברו במחקר המדובר טיפול CBT, כאשר דפוסי השינה שלהם נמדדו והוערכו לפני הטיפול ולאחריו.

התוצאות הראו שהמשתתפים שקיבלו CBT נזקקו לפחות זמן כדי להירדם ואף נטו לישון יותר בסה״כ.

תדירות היקיצות בלילה לא השתנתה אמנם באופן משמעותי, אבל השיפור הכולל באיכות השינה בהחלט מעודד.

אז איך נוכל ליישם את הממצאים עם הילד בבית?

להלן כמה טיפים ואסטרטגיות מעשיות, שנלקחו הן מהמחקר והן מעצות של מטפלי CBT לילדים:

קבעו שגרת שינה עקבית

שגרה זה תמיד טוב, ודאי בשינה. לו״ז שינה צפוי יכול להרגיע, לווסת ולעזור לילד להרגיש בטוח יותר בסביבה פנימית פחות רועשת. שיגרה כזו יכולה לכלול אמבטיה חמה, קריאת סיפור (אחת מההנאות שילדים אף פעם לא שוכחים) או שיר מוכר שעושה נעים. 

עבדו על תרגילי נשימה עמוקה

 נשימות יכולות להיות כלי רב עוצמה להרגעת חרדה ולקידום הרפיה. למדו את הילד לנשום נשימות איטיות ועמוקות דרך האף, למלא את הבטן כמו בלון, ואז לנשוף לאט דרך הפה. עודדו אותו לחזור על התרגיל הזה לפחות 10 פעמים, בעיקר כאשר הם חשים חרדה או מתקשים להירדם.

השתמשו בהצהרות חיוביות

 עד לרמה מסוימת, דיבור עצמי חיובי יכול לעזור להילחם בחשיבה מעוררת חרדה ולהגביר ביטחון עצמי. עודדו את הילד לחזור על ביטויים כמו "יש לי אומץ" או "אני יכול להתמודד עם זה" כשהם מרגישים מודאגים או מפחדים. אפשר לתרגל את האמירות החיוביות הללו יחד במהלך היום, כך שהן הופכות לחלק מוכר בדיאלוג הפנימי של הילד, שמתחבר אסוציאטיבית לנוכחות ההורה.

הגדירו "זמן דאגות" ייעודי

 במקום לנסות לדכא מחשבות מחרידות, אפשר לתת חלון ספציפי של זמן ומקום. הקדישו 15-20 דקות כל יום ( לא קרוב מדי לשעת השינה) כדי שהילד יביע בחופשיות את דאגותיו ופחדיו. במהלך הזמן הזה, הקשיבו באמפתיה, אל תלכו לעצות מהשרוול, אבל כן עזרו לילד לחשוב יחד איך לפתור בעיות או למצוא הסברים חלופיים לתכני הדאגות. הזכירו בעדינות לילד לשמור את דאגותיו למשבצת הזמן המיועדת ולנסות לא לחרוג מעבר ל"זמן הדאגה". 

עודדו התמודדות הדרגתית עם פחדים

הימנעות יכולה להיות דלק לחרדה ולחזק אותה, לכן חשוב לעזור לילד להתמודד עם הפחדים בצורה הדרגתית ותומכת. צרו יחד תוכנית מפורטת לעימות עם הפחדים שלו. צעד אחר צעד של אתגרים קטנים הניתנים לניהול ובעיקר לשליפה בעיתוי המתאים. השתמשו בשפע של שבחים ותגמולים כדי לחזק חיובית את המאמץ וההתקדמות.

אתגרו מחשבות המחזקות חרדה

עזור לילד ללמוד לשאול ולנסח מחדש את תכני החרדות. למשל, אם הם נחרדים בלילה מצללים של מכוניות חולפות על קיר החדר, נסו לשקול איתם הסברים חלופיים וחפשו ראיות תומכות או מפריכות לגבי הפחדים שלהם (למשל, הדגימו את הדינמיקה של אור וצל מעבר להקשר הספציפי שמחריד את הילד).

הרעיון הוא לעזור לו לפתח נקודת מבט מאוזנת ומציאותית יותר, כזו שיש בה אלטרנטיבות לסיכונים הצפויים בתסריטי החרדה שרצים אצלם.

פנו לעזרה מקצועית

במידה והחרדה ובעיות השינה של חמורות או מתמשכות, דברו איתנו ונחשוב יחד מה עושים.

פסיכולוג או מטפל המתמחה בעבודה עם ילדים ובני נוער יכול להעניק תמיכה והכוונה נוספת בניהול חרדה ושיפור השינה, לצד הדרכת הורים. 

חשוב לנו להזכיר שהתגברות על בעיות חרדה ושינה הוא אתגר תהליכי שלוקח זמן, סבלנות ותרגול.

לכן יש לגשת לסיפור הזה באמפתיה ובעקביות, תוך התמקדות ביעדים קטנים וברי-השגה. 

על ידי יצירת סביבה תומכת ומבינה בבית, לצד שימוש באסטרטגיות מבוססות ראיות, כמו אלו שתוארו לעיל, תוכלו לעזור לילד לפתח את המיומנויות והחוסן הדרושים לו כדי לנהל את החרדה ולזכות במנוחה הדרושה לו כדי להנות מערנות מלאה.

עד כאן חמלה ותמיכה בילד, רק אל תשכחו לשמור על עצמכם.

הורות לילד חרדתי עלולה להיות מלחיץ וסוחטת רגשית, לכן הקפידו לתעדף את טיפול עצמי ואם צריך חפשו תמיכה מחברים ומשפחה או פנו לעזרה עם מטפל מומחה בחרדה וו/או בהפרעות שינה.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון - 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

מקורות: 

Sukiennik, O., Waite, P., Percy, R., & Orchard, F. (2024). Changes to sleep patterns and insomnia symptoms following cognitive behavioural therapy for anxiety disorders in adolescents. Behavioural and Cognitive Psychotherapy, 1-13. https://doi.org/10.1017/S1352465824000195

המושג "תחושת קהילתיות״ נטבע על ידי הפסיכולוג אלפרד אדלר עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת. 

תחושת קהילתיות מתייחסת למידה בה אנו מרגישים מחוברים ובהרמוניה עם אנשים אחרים. 

אנשים עם תחושת קהילתיות חזקה שואפים לשתף פעולה ולהיות מועילים לאחרים. לעומת זאת, אלה שחסרים תחושת קהילתיות עשויים להיות מונעים על ידי תסביך נחיתות, ולשאוף לשלוט באחרים כדי לפצות על חוסר הביטחון שלהם עצמם.

אדלר האמין שרמת תחושת הקהילתיות שלנו מעוצבת בשנים המוקדמות ונותרת די יציבה במהלכם. היא משפיעה על בריאותנו הנפשית ובכלל על שביעות הרצון שלנו מהחיים. 

המונח מתייחס לשאלות פסיכולוגיות חשובות כמו -

איך אנחנו תופסים בני אדם וכמה אכפת לנו מרווחתם? 

האם יש לנו מוטיבציה לתרום לטובת הכלל, או שאנחנו ממוקדים יותר באינטרסים של עצמנו ובתיקוף העליונות שלנו? 

איך מודדים תחושת קהילתיות?

Kałużna-Wielobób (2017), פסיכולוגית וחוקרת מאוניברסיטת קרקוב פיתחה שאלון למדידת תחושת קהילתיות, שבחן את האופן בו תחושה זו קשורה לחרדה, הערכה עצמית ורווחה נפשית. 

התוצאות הראו הלימה עם התיאוריה של אדלר, כלומר מי שקיבל ציונים גבוהים יותר בתחושת קהילתיות נטה לסבול פחות מחרדה, להפגין הערכה עצמית גבוהה יותר ולדווח על רווחה נפשית גבוהה יותר, בהשוואה למי שחווה תחושת קהילתיות נמוכה יותר. 

היא זיהתה שני היבטים מרכזיים של תחושת קהילתיות שנקשרו לרווחה פסיכולוגית:

• תחושת חיבור והרמוניה עם אחרים, להבדיל מבדידות.

• אכפתיות אמיתית לרווחת האחרים ולדורות הבאים. 

עוד נמצא כי גישה תחרותית ורצון להוכיח עליונות עצמית הראתה קשר חלש יותר לרווחה הנפשית ורגשות נחיתות חזקים יותר. 

המחקר מצא גם שתחושת הקהילתיות הייתה גבוהה מעט יותר בגיל העמידה בהשוואה לבגרות הצעירה. יתכן שזה קשור ל"יצירתיות" - התשוקה האינטרינזית לתרום לחברה ולעצב את פני הדור הבא, מה שנחשב למשימה התפתחותית מרכזית בגיל העמידה לפי המודל הפסיכו-חברתי של אריק אריקסון.

חיזוק תחושת הקהילתיות שלנו - הדחף הפנימי הזה להתחבר ולתרום - יכול להיות נתיב חשוב להפחתת חרדה ולשיפור שביעות הרצון בחיים, הן ברמת הפרט והן ברמה החברתית. 

יישומים מעשיים יכולים לכלול תוכניות מניעה לטיפוח תחושת קהילתיות או שילוב המושג בגישות טיפול בחרדה. על ידי הכרה בכך שהגישה שלנו כלפי אחרים משפיעה על בריאותנו הנפשית, אנו מקבלים כוח לבחור עמדות שמובילות אותנו מבדידות לחיבור, מהתבוננות עצמית לפעולה מתוך חמלה.

תחושת קהילתיות ונרקיסיזם

ניתן להרחיב את ההבנה שלנו לגבי תחושת קהילתיות על ידי השוואתה להיבטים של נרקיסיזם.

נרקיסיזם הוא מושג פסיכולוגי המתייחס לתחושה מנופחת של חשיבות עצמית, צורך בהערצה ובהערצה, וחוסר אמפתיה כלפי אחרים. 

על פניו, ניתן לחשוב על נרקיסיזם כהיפך גמור של תחושת קהילתיות - 

בעוד שתחושת קהילתיות מתבטאת בדאגה לרווחת הזולת ובתרומה לטוב הכללי, נרקיסיסטים נוטים להתמקד בצרכים ובאינטרסים של עצמם.

ואכן, מחקר שבחן את הסוגיה עמד על  קשר בין נרקיסיזם גבוה יותר לבין תחושת קהילתיות נמוכה יותר.

אנשים עם רמות גבוהות של נרקיסיזם דיווחו על פחות הרמוניה עם אחרים, נטייה להרגיש מנוכרים בתוך קבוצות, ומוטיבציה נמוכה יותר לפעול למען עשיית הטוב. במקום זאת, התנהגותם מונעת יותר מהרצון להוכיח עליונות ולזכות בהכרה.

ויחד עם זאת, המחקר גילה גם שהיחס בין נרקיסיזם לתחושת קהילתיות אינו לינארי לחלוטין: 

רמות מתונות של נרקיסיזם מחזקות היבטים של תחושת קהילתיות, למשל מעורבות בפעילויות למען החברה ואף נטילת תפקידי מנהיגות.

נראה שמידה מסוימת של צורך בהכרה יכולה לתדלק את הרצון לתרום ולהשפיע, כל זמן שהצורך הזה לא עובר התמרה לרמות של נרקיסיזם קיצוני.

קצת אהבה עצמית וטפיחה על השכם יכולים למעשה לחזק את הביטחון והמוטיבציה הדרושים כדי להושיט יד ולהירתם למען מטרות גדולות מאיתנו, אבל כשהיא חוצה קו מסוים, היא הופכת לאובססיה עצמית שחוסמת את היכולת להתחבר באותנטיות לאחרים. 

בסופו של יום, הממצאים מדגישים את החשיבות של איזון בריא – שיפור הערך העצמי חיוני ותורם למשימה, כל עוד אינו בא על חשבון אמפתיה והדדיות.

הנוסחה הנכונה לפיתוח תחושת קהילתיות אינה התעלמות מהצרכים הנרקיסיסטיים שלנו, אלא פיתוח ערוצים לספק אותם בדרכים מתונות, בונות ומועילות.

כשאנחנו מרגישים טוב עם עצמנו ומאמינים שיש לנו מה לתרום, אנחנו פנויים נפשית להתמקד גם באחרים – לראות אותם, להקשיב להם ולחבור אליהם ממקום של נתינה.

מקורות:

Kałużna-Wielobób, A. (2017). The community feeling versus anxiety, self-esteem and well-being – introductory research. Polish Psychological Bulletin, 48(2), 167–174. https://doi.org/10.1515/ppb-2017-0020

Zondag, H. J. (2005). Between imposing one's will and protecting oneself: Narcissism and the meaning of life among Dutch pastors. Journal of Religion and Health, 44(4), 413–426. https://doi.org/10.1007/s10943-005-7180-0

לאור אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה שהתחילה ונמשכת עד ימים אלו, יום הזיכרון השנה מסתמן כבעל משקל ומשמעות שונה מאלו שקדמו לו.

אירועי הזוועות שהגיעו מתוך מטרה להשמדה המונית של גזע, של עם שלם, מורגשים כאגרוף בבטן הרכה של כל אזרח במדינה שלנו.

התחושות כוללות צורך ורצון להנציח ולשמוע, לצד כאב חד שמטפס במעלה גופנו ורק רוצה לסתום את האוזניים, להגיע לאיזשהו רגע של אסקפיזם.

להאמין באמירה של "לא עוד", שהאמנו בה באמונה שלמה עד לפני פחות משנה.

יום הזיכרון, המביא בפנינו באופן מוחשי את האבדות שאיבדנו, מעורר בתוכנו מערך מורכב של רגשות שונים שעולים וצפים. על-מנת לבדוק מה מעצב את התחושות והרגשות השונים שעולים באדם בהקשר לאירועי יום הזיכרון, Mitima-Verloop & Mooren (2020) ערכו מחקר מתוך מטרה לנסות ולענות על שאלה זו.

הם לקחו קבוצת אנשים ובדקו את התחושות שעלו בקרבם לפני ואחרי צפייה בסרט הנצחה סביב קורבנות מלחמת העולם השנייה.

מהמחקר עלה כי רגשות חיוביים לאחר צפייה בסרט פחתו, ורגשות כמו כעס ועצב גברו.

זאת ועוד, לאור הצפייה בסרט, משתתפי המחקר הראו רגשות של השראה וגאווה.

עורכי המחקר נכחו לראות כי גורמים פסיכו-סוציאליים, המתפתחים בהקשר חברתי, מילאו תפקיד משמעותי וגדול יותר. כלומר, אלו שחשו תחושה גדולה יותר של הכרה, משמעות ותמיכה נטו לחוש בתגובות רגשיות חיוביות יותר, לצד הרגשות השליליים שעלו בהם.

ממצאים אלו מדגישים כמה השפעה יש להקשר החברתי בעיצוב דפוסי החשיבה והרגשות שאנו חווים.

מכאן, ניתן לראות עד כמה ההיבטים החברתיים בעלי כוח והשפעה בחסימת מצוקה רגשית וקידום החוסן האישי.

ממחקר זה ניתן להסיק על חשיבות הקולקטיב והשיתוף. בכוחה של התמיכה לייצר עמידות ויכולת לשאת את הרגשות הכואבים, את תחושת חוסר האונים שפוקדת אותנו. לא סתם כשאדם הולך לעולמו, אנו יושבים עליו שבעה, הרי השבעה מטרתה לעטוף את האדם האבל ולספק לו רשת תמיכה. בקבוצה קיים הכוח להתמודד עם בדידות, עם תחושות דחק ומצוקה, רק על-ידי שיתוף וקבלת תגובה מאדם אחר. תיקוף, שיקוף, הזדהות- כל אלו מאפשרים לאדם להתקדם קדימה ולהתגבר על קשיים. בהקשר זה, בהסתכלות על טקסי יום הזיכרון, ניתן לראות בטקסים לא רק כציון של מועד ומחווה לנופלים, אלא גם מהווים מעין חבל הצלה עבור הנוכחים.

במציאות הקיימת, לא מעט אנשים חיים את המלחמה באופן יומיומי. אני לא מדברת על המפונים, על משפחות הנופלים- שם זה ברור ומובן, אני מדברת על אזרחים מן השורה שחיים את החדשות, נמצאים בתחושת דריכות יומיומית. התחושה הזו הייתה קיימת אצל כל אחד ואחת מאיתנו בשבועיים הראשונים למלחמה, ואולי גם קצת יותר, אך יש כאלו שגם מעל לחצי שנה מאז פרוץ המלחמה מרגישים את התחושות הללו. גם כאן, אני לא מתייחסת לפוסט-טראומה, אלא לתחושה שאסור לשמוח ולהינות כשזה המצב במדינה שלנו. הם יותר מסתגרים, נמצאים יותר עם עצמם וגוזרים על עצמם חיים של עצב מתוך תחושה שכך עליהם לחיות. 

ואי-אפשר שלא להבין את הצורך והרצון הזה, להנכיח את האסון שפקד אותנו כל עוד המצב נראה כיום כפי שהוא נראה. אי-אפשר שלא להבין את החיבור בין האבל הלאומי לצורך בשהייה באבל באופן פרטני, הרי לאסון כזה כמו שחווינו יש הרבה הדים ואדוות. השהייה באבל גורמת לאדם לחוש שמא הוא עושה את הדבר הנכון, אך הוא לא רואה את הנזקים המשניים שנלווים לצמצום. אותו אדם חש כי שהייה בקבוצה עשויה להעיד על המשכיות, על זניחת מה שהיה ופתיחת דף חדש כאילו מה שהיה, היה ונגמר. אותו אדם לא רואה את האפשרות של להיות עצובים ביחד, לכאוב ביחד. להתגבר ביחד.

ל'יחד' יש כוח עצום, כוח שבאפשרותו לרפא, ואם לא לרפא אז לפחות להקל על המחנק בגרון. הרי לראות טלוויזיה לבד ולראות את הנופלים, זו חוויה שיכולה להיות מציפה ומכאיבה, אך לצפות בטלוויזיה עם עוד אדם עשויה להפוך את הכאב לקצת פחות נורא, רק לאור היד שמושטת, מנגבת את הדמעות ומחזקת. זה לא לוקח מהכאב, לא מפריך את אותן תחושות של תסכול, עצב, כאב. זה כן מאפשר לדברים להיות יותר ברי התמודדות וסבילות. מאפשר להצליח לחיות לצד הכאב, אך לא נותן לכאב את הסמכות להפוך למנהל היומיום שלנו. 

כתיבה:

דנה פיינר, MSW, עו״ס קלינית,

מכון טמיר תל אביב

מקורות:

Mitima-Verloop, H. B., Boelen, P. A., & Mooren, T. T. (2020). Commemoration of disruptive events: a scoping review about posttraumatic stress reactions and related factors. European journal of psychotraumatology, 11(1), 1701226.‏ 

• מחקר זיהה ארבעה תתי-סוגים של הפרעת אכילה מסוג ARFID בקרב ילדים ומתבגרים.

• תתי הסוגים כוללים: סוג "משולב", סוג "רגישות חושית", סוג "חוסר עניין" וסוג "פחד", כל אחד עם מאפיינים ייחודיים.

• הבנת תתי הסוגים השונים עשויה לסייע בפיתוח גישות טיפול מותאמות אישית לכל ילד הסובל מ-ARFID.

הפרעת אכילה בררנית, או ARFID (הפרעת צריכת מזון נמנעת/מגבילה) משפיעה על ילדים, מתבגרים ומבוגרים בכל העולם.

המתמודדים עם ARFID מגבילים משמעותית את צריכת המזון שלהם, מה שעלול להוביל לבעיות בריאותיות, קשיים חברתיים ומצוקה רגשית.

ב-DSM-5 וב-ICD-11 מתוארים שלושה תת-סוגים של הגבלת מזון ב-ARFID: 

• רגישות חושית להיבטים שונים של מזון.

• חוסר עניין באוכל או באכילה.

• פחד מההשלכות מעוררות הסלידה של האכילה. 

יחד עם זאת, חסרים נתונים אמפיריים התומכים בתקפות של תת-הסוגים אלו.

חוקרים בבריטניה ובאירלנד ערכו מחקר מעניין בו השתתפו ילדים ובני נוער בגילים 5-18, שאובחנו עם ARFID.

הם גילו שאכילה סלקטיבית לא נראית אותו דבר אצל כל ילד והמשיגו ארבעה תתי-סוגים מובחנים של ARFID אצל הילדים במדגם:

ARFID משולב

זהו תת-הסוג הנפוץ ביותר של ARFID. ילדים עם תת-סוג זה מראים שילוב בין אכילה סופר בררנית לבין תיאבון כללי נמוך. הם מסכימים למגוון מצומצם למדי של מזונות ומביעים מצוקה או הסתייגות בזמן הארוחות. ילדים מתת-סוג זה נוטים להימנע ממזונות חדשים או לסרב לאכול מנות שאינן עומדות בדיוק בסטנדרטים הספציפיים שניסחו לעצמם.

ARFID של רגישות חושית

ילדים אלה בררניים מאוד לגבי המאפיינים החושיים של המזון, כמו טעם, ריח, מרקם ומראה. הם יכולים להקיא או לסרב בתוקף לאכול דברים שלא תואמים להעדפות החושיות הספציפיות שלהם. לדוגמה, ילד עם רגישות חושית עשוי לאכול רק מזונות בעלי מרקם חלק או בצבע מסוים.

המחקר מצא כי בנים וילדים צעירים יותר נוטים יותר לתת-סוג הרגיש חושית.

ARFID עקב היעדר עניין

כאן קיים חוסר עניין כללי במזון ובאכילה. הילדים לא מרגישים רעבים לעתים קרובות, התיאבון שלהם נמוך והם גוררים את עצמם לשולחן בכוח.

ילדים עם חוסר עניין באוכל נוטים לשכוח לאכול, להסתפק במנות קטנות מאוד או להימנע לגמרי מארוחות.

תת-סוג זה שכיח יותר בקרב בני נוער, שמאובחנים לעתים קרובות אחרי ירידה משמעותית במשקל.

ARFID בגלל פחד

זהו תת-הסוג הנדיר ביותר, שמשפיע בעיקר על בנות.

ילדות עם תת-סוג זה חוות חרדה חמורה מחנק, חרדת בליעה, פחד מהקאות או חששות הכרוכים בתגובות אלרגיות.

הפחד חזק כל כך עד שהן נמנעות מקבוצות שלמות של מזונות. לדוגמה, ילדה הפוחדת מחנק יכולה להימנע מכל המזונות המוצקים.

החרדה סביב האוכל עלולה להוביל גם להימנעות ממצבים חברתיים הכרוכים באכילה.

לסיכום, ARFID יכול להופיע במופעים קליניים שונים מאוד מילד לילד.

הקשיים בבסיס האכילה המוגבלת - בעיות סנסוריות, תיאבון נמוך, פחד או שילוב - יכולים להשתנות מאוד. ונראה שיש כמה דפוסים הקשורים גם לגיל ומגדר, כאשר בנים וילדים צעירים יותר נוטים יותר לבעיות תחושתיות ותיאבון, בעוד שלבנות מתבגרות יש סיכוי גבוה יותר לסוג הפחד.

אם כך, בעוד ARFID יכול להיות הפרעה חדשה יחסית ומאתגרת עבור הורים ומטפלים, יש כאן כמה נקודות מעניינות שניתן לחבר ביניהן ולעשות קצת סדר.

ככל שהבנתנו לגבי תת-סוגי ARFID גוברת, התקווה היא שכל ילד יוכל לקבל את העזרה הדרושה לו, שתהיה מותאמת עבורו אישית. 

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון - 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

 נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

מקורות:

Sanchez-Cerezo, J., Neale, J., Julius, N., Croudace, T., Lynn, R. M., Hudson, L. D., & Nicholls, D. (2024). Subtypes of avoidant/restrictive food intake disorder in children and adolescents: A latent class analysis. eClinicalMedicine, 68, 102440. https://doi.org/10.1016/j.eclinm.2024.102440

אבריאקציה, בעברית פרקון, היא מונח יסודי מהתיאוריה הפסיכואנליטית, לפיו הנפש פועלת כמערכת לחצים וחוזרת לאיזון באמצעות פורקן אנרגיה.  

מי שטבעו את המושג הם זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, וג'וזף ברויר, נוירולוג צרפתי.

חקרו לעומק את יעילות הטיפול באמצעות היפנוזה והתאימו אותה כטיפול במקרים בלתי פתירים של היסטריה (בד״כ נשים שסבלו מתסמינים סומטופורמיים ללא מקורות אורגניים).

לפי המודל הפסיכואנליטי המקורי, התנסויות טראומטיות לא מעובדות נותרו כלואות בתצורה גולמית ולא מודעת בנפש.

תכני הטראומות והקונפליקטים הלא מודעים שנגרמו בעטיים כרוכים במתחים תמידיים ומהווים מכשול שפוגע ברווחה הנפשית.

אבריאקציה נועדה לספק פורקן לחוויות ולרגשות הלכודים דרך שחזור הזיכרון הטראומטי בסביבה טיפולית בטוחה. 

לפי התיאוריה הפסיכואנליטית, שפיתוחים שונים שלה תקפים בימינו בטיפולים פסיכודינמיים, הנפש מגנה עלינו מפני איומים וחרדות הנובעים מחוויות טראומטיות.

כאשר אדם חווה אירוע מציף בכאב, הנפש נוטה "לאחסן" את הרגשות הכרוכים בו במרחבים לא מודעים, מתוך הנחה שמודעות ישירה אליהם עלולה לגרום נזק.

אבל למרות ניסיונות ההדחקה וההסוואה, התכנים המודחקים אינם נעלמים, אלא ממשיכים להשפיע בצורה עקיפה, למשל דרך פלאשבק מאירוע טראומטי, תסמינים פסיכוסומטיים או שחזור כואב ביחסים דרך חזרה כפייתית. 

מטרת הטיפול האנליטי היא לאפשר עיבוד מחודש של החוויה באופן מותאם ובטוח (מה שהיינו מתייחסים אליו היום כסוג של טיפול בחשיפה הדרגתית). דרך עבודה זו, הכוללת אבריאקציה, מתאפשרת תנועה של הזיכרון הטראומטי מהלא מודע אל המודע, תוך מיקומו מחדש כחלק מהאוטוביוגרפיה האישית, ללא השפעה הרסנית על ההווה.

אבריאקציה בטיפולים פסיכולוגיים

אפשר לנסות לחבר בין הרציונל הפסיכואנליטי לגבי שימוש באבריאקציה לבין המכניזמים של טיפולים פסיכולוגיים בטראומה בתקופה שלנו.

הגישה הפסיכונאליטית מבינה את התוצאות החיוביות של טיפול כביטוי של שחרור האנרגיה שנקשרה בטראומה, בעוד שהעולם הקוגניטיבי התנהגותי מייחס את השיפור לארגון מחודש של הטראומה לכדי זיכרון שלם ואינטגרטיבי יותר.

ראשית, יוצרים קשר טיפולי מכיל ובטוח, בו המטופל חש אמון במטפל וביכולתו להכיל את החוויה המכאיבה. המרחב הטיפולי מהווה סביבה מוגנת בה המטופל יכול לעבד בהדרגה את האירוע הטראומטי ואת הרגשות הכרוכים בו, תוך קבלת תמיכה, תיקוף ואישור מהמטפל.

המטפל מעודד את המטופל להיזכר בקצב שלו באירוע, לחוות מחדש את הרגשות הנלווים לו ולבטאם בנוכחותו. שחזור החוויה יכול להתבצע בדרכים שונות, החל מדיבור וסיפור המאורעות ועד הזדהות עמוקה יותר עם הזיכרון בעזרת טכניקות כמו היפנוזה או דרמה תרפיה. הזיכרון עולה על פני השטח, הרגשות מקבלים ביטוי גלוי, והמטופל חווה תהליך משחרר של שחרור רגשי וקתרזיס. 

בהדרגה, בעזרת התהליך האבריאקטיבי / העיבוד הקוגניטיבי, האירוע הטראומטי וההתנסות הקשה זוכים לעיבוד רגשי וקוגניטיבי.

עם התקדמות הטיפול הם הופכים לחלק אינטגרלי מסיפור החיים, והצורך להדחיק / להרחיק אותם מהמודעות פוחת משמעותית.

אבריאקציה בטיפולים רוחניים ומשלימים

מעבר לטיפול פסיכולוגי, פותחו עם השנים תהליכים פחות מקצועיים, למשל חדר זעם או סדנה לשחרור כעס, שנועדו לעזור למשתתפים לשחרר רגשות חסומים: 

התהליך מציע מרחב בטוח לבטא בחופשיות כעס ורגשות כאובים אחרים. גישה זו נעוצה בהבנה שכעס עובר הרבה פעמים דמוניזציה, ולכן נתפס כשלילי.

אבל מעבר לצורך לשלוט ולווסת כעס, יש מחיר להתכחשות לרגשות. 

הרעיון מאחורי ההתערבות הוא שביטוי כעס טומן בחובו כוח רגשי חזק שיכול לעורר שינוי ושינוי אישי, בעיקר אצל נשים.

בדומה לתרגול נשימה מעגלית בסדנאות ריברסינג (rebirthing) הרציונל והיתרון הטיפולי הפוטנציאלי של טקסי זעם טמונים באפשרות להקל על עלומו הפנימי של האדם באמצעות שחרור רגשי עמוק. מנחי הקבוצה מעודדים את המשתתפים לתת ביטוי מלא לכעס, לתסכול ולרגשות נוספים שדוכאו ונתפסים כמביישים חברתית. מעשית, ביטוי הכעס מתבצע בסביבה מבוקרת, בטוחה ותומכת, המאפשרת למשתתפים לחוות ולשחרר רגשות בלי לחשוש משיפוטיות או השלכות.

דרך מכניזם של אבריאקציה, טקס הזעם אמור לעזור למשתתפים ״לנקות את המערכת הרגשית מרעלים״ הקשורים לכאורה לכעס מדוכא. הדימוי המתבקש הוא התפרצות געשית שיכולה מחד להיות הרסנית, אך מאידך עשויה ליצור קרקע פוריה להתפתחות וצמיחה אישית.

המטרה היא לאפשר לגיטימציה לרגשות סוערים וכך לתעל כעס למקור של כוח והעצמה ולקדם שחרור פסיכולוגי. אין אמנם מחקר הערכה, אבל רבים מהמשתתפים מדווחים שזה עובד עבורם. מעבר לקתרזיס עצמו, נראה שלתהליך הפסיכולוגי המתקיים בסדנאת כעס יש ערך טרנספורמטיבי בכך שהוא מאפשר להישמע ולקבל תיקוף על רגשות פחות אטרקטיביים, בסביבה קהילתית תומכת.

מקורות:

Somer, E. (1995). טראומה, טראנס והפרעת זהות דיסוציאטיבית. היפנוזה, 8-15.

Jackson S. W. (1994). Catharsis and abreaction in the history of psychological healing. The Psychiatric clinics of North America, 17(3), 471–491.

Schimelpfening, N. (2024, January 1). What is abreaction? Verywell Mind. https://www.verywellmind.com/understanding-abreaction-1065382