מכון טמיר לפסיכותרפיה
המושג "תחושת קהילתיות״ נטבע על ידי הפסיכולוג אלפרד אדלר עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת.
תחושת קהילתיות מתייחסת למידה בה אנו מרגישים מחוברים ובהרמוניה עם אנשים אחרים.
אנשים עם תחושת קהילתיות חזקה שואפים לשתף פעולה ולהיות מועילים לאחרים. לעומת זאת, אלה שחסרים תחושת קהילתיות עשויים להיות מונעים על ידי תסביך נחיתות, ולשאוף לשלוט באחרים כדי לפצות על חוסר הביטחון שלהם עצמם.
אדלר האמין שרמת תחושת הקהילתיות שלנו מעוצבת בשנים המוקדמות ונותרת די יציבה במהלכם. היא משפיעה על בריאותנו הנפשית ובכלל על שביעות הרצון שלנו מהחיים.
המונח מתייחס לשאלות פסיכולוגיות חשובות כמו -
איך אנחנו תופסים בני אדם וכמה אכפת לנו מרווחתם?
האם יש לנו מוטיבציה לתרום לטובת הכלל, או שאנחנו ממוקדים יותר באינטרסים של עצמנו ובתיקוף העליונות שלנו?
איך מודדים תחושת קהילתיות?
Kałużna-Wielobób (2017), פסיכולוגית וחוקרת מאוניברסיטת קרקוב פיתחה שאלון למדידת תחושת קהילתיות, שבחן את האופן בו תחושה זו קשורה לחרדה, הערכה עצמית ורווחה נפשית.
התוצאות הראו הלימה עם התיאוריה של אדלר, כלומר מי שקיבל ציונים גבוהים יותר בתחושת קהילתיות נטה לסבול פחות מחרדה, להפגין הערכה עצמית גבוהה יותר ולדווח על רווחה נפשית גבוהה יותר, בהשוואה למי שחווה תחושת קהילתיות נמוכה יותר.
היא זיהתה שני היבטים מרכזיים של תחושת קהילתיות שנקשרו לרווחה פסיכולוגית:
תחושת חיבור והרמוניה עם אחרים, להבדיל מבדידות.
אכפתיות אמיתית לרווחת האחרים ולדורות הבאים.
עוד נמצא כי גישה תחרותית ורצון להוכיח עליונות עצמית הראתה קשר חלש יותר לרווחה הנפשית ורגשות נחיתות חזקים יותר.
המחקר מצא גם שתחושת הקהילתיות הייתה גבוהה מעט יותר בגיל העמידה בהשוואה לבגרות הצעירה. יתכן שזה קשור ל"יצירתיות" - התשוקה האינטרינזית לתרום לחברה ולעצב את פני הדור הבא, מה שנחשב למשימה התפתחותית מרכזית בגיל העמידה לפי המודל הפסיכו-חברתי של אריק אריקסון.
חיזוק תחושת הקהילתיות שלנו - הדחף הפנימי הזה להתחבר ולתרום - יכול להיות נתיב חשוב להפחתת חרדה ולשיפור שביעות הרצון בחיים, הן ברמת הפרט והן ברמה החברתית.
יישומים מעשיים יכולים לכלול תוכניות מניעה לטיפוח תחושת קהילתיות או שילוב המושג בגישות טיפול בחרדה. על ידי הכרה בכך שהגישה שלנו כלפי אחרים משפיעה על בריאותנו הנפשית, אנו מקבלים כוח לבחור עמדות שמובילות אותנו מבדידות לחיבור, מהתבוננות עצמית לפעולה מתוך חמלה.
תחושת קהילתיות ונרקיסיזם
ניתן להרחיב את ההבנה שלנו לגבי תחושת קהילתיות על ידי השוואתה להיבטים של נרקיסיזם.
נרקיסיזם הוא מושג פסיכולוגי המתייחס לתחושה מנופחת של חשיבות עצמית, צורך בהערצה ובהערצה, וחוסר אמפתיה כלפי אחרים.
על פניו, ניתן לחשוב על נרקיסיזם כהיפך גמור של תחושת קהילתיות -
בעוד שתחושת קהילתיות מתבטאת בדאגה לרווחת הזולת ובתרומה לטוב הכללי, נרקיסיסטים נוטים להתמקד בצרכים ובאינטרסים של עצמם.
ואכן, מחקר שבחן את הסוגיה עמד על קשר בין נרקיסיזם גבוה יותר לבין תחושת קהילתיות נמוכה יותר.
אנשים עם רמות גבוהות של נרקיסיזם דיווחו על פחות הרמוניה עם אחרים, נטייה להרגיש מנוכרים בתוך קבוצות, ומוטיבציה נמוכה יותר לפעול למען עשיית הטוב. במקום זאת, התנהגותם מונעת יותר מהרצון להוכיח עליונות ולזכות בהכרה.
ויחד עם זאת, המחקר גילה גם שהיחס בין נרקיסיזם לתחושת קהילתיות אינו לינארי לחלוטין:
רמות מתונות של נרקיסיזם מחזקות היבטים של תחושת קהילתיות, למשל מעורבות בפעילויות למען החברה ואף נטילת תפקידי מנהיגות.
נראה שמידה מסוימת של צורך בהכרה יכולה לתדלק את הרצון לתרום ולהשפיע, כל זמן שהצורך הזה לא עובר התמרה לרמות של נרקיסיזם קיצוני.
קצת אהבה עצמית וטפיחה על השכם יכולים למעשה לחזק את הביטחון והמוטיבציה הדרושים כדי להושיט יד ולהירתם למען מטרות גדולות מאיתנו, אבל כשהיא חוצה קו מסוים, היא הופכת לאובססיה עצמית שחוסמת את היכולת להתחבר באותנטיות לאחרים.
בסופו של יום, הממצאים מדגישים את החשיבות של איזון בריא – שיפור הערך העצמי חיוני ותורם למשימה, כל עוד אינו בא על חשבון אמפתיה והדדיות.
הנוסחה הנכונה לפיתוח תחושת קהילתיות אינה התעלמות מהצרכים הנרקיסיסטיים שלנו, אלא פיתוח ערוצים לספק אותם בדרכים מתונות, בונות ומועילות.
כשאנחנו מרגישים טוב עם עצמנו ומאמינים שיש לנו מה לתרום, אנחנו פנויים נפשית להתמקד גם באחרים – לראות אותם, להקשיב להם ולחבור אליהם ממקום של נתינה.
מקורות:
Kałużna-Wielobób, A. (2017). The community feeling versus anxiety, self-esteem and well-being – introductory research. Polish Psychological Bulletin, 48(2), 167–174. https://doi.org/10.1515/ppb-2017-0020
Zondag, H. J. (2005). Between imposing one's will and protecting oneself: Narcissism and the meaning of life among Dutch pastors. Journal of Religion and Health, 44(4), 413–426. https://doi.org/10.1007/s10943-005-7180-0