איך גישת DBT מסבירה את הקושי לבקש עזרה?

 

בטיפול DBT מדברים הרבה על מסע משותף של מטפל ומטופל.

 

זו באמת דרך תהליכית ומפרכת שמחייבת הכנה והצטיידות, למידה על תיקוף עצמי, שיתוף פעולה אינטנסיבי ויכולת לשאת קושי. 

 

בדומה למודל הבית שפיתחה לינהאן, גם כאן יש ״קומות״, מתקדמים מהגהינום הרגשי שבמרתף לגבי הקומה השלישית והעליונה - היכן שראוי לחיות את החיים.

אז יש לנו מחויבות לטיפול, הפחתת התנהגויות מסכנות חיים או התנהגויות שמפריעות לטיפול וכמובן רכישה של שלל מיומנויות לוויסות רגשי. 

 

יש חלק מרכזי במסע, שנמצא קצת בצילן של המיומנויות, והוא זיהוי דפוסים פסיכולוגיים כרוניים שנרכשו שם ואז וממשיכים לנהל את ההתנהגות שלנו עד ימינו אנו. 

כאן נכנסות הדילמות הדיאלקטיות של לינהאן: 

זוגות של דפוסים קוטביים, שלכל אחד מהם שורשים ביולוגיים וסביבתיים.

 

 

אחת הדילמות שהכי משפיעה על היכולת לבקש עזרה היא הציר שבין כשירות למראית עין (Apparent competence) לבין פסיביות-אקטיבית (Active Passivity).

כמעט כל אדם עם קשיי ויסות רגשי (וכנראה כל אדם ככלל) מכיר את הדילמה שנוגעת לשאלה פשוטה לכאורה: 

 

איך מבקשים עזרה כשהדבר הכי מוקדם שלמדתי הוא שעדיף לא לבקש?

 

 

 

איך דילמה דיאלקטית מתפתחת? ילד רגיש בסביבה לא מתקפת

 

ילד שמגיע לעולם עם פגיעות רגשית גבוהה (זה משתנה ביולוגי) זקוק למישהו שיראה אותו כשהוא מאותת  למצוקה. בסביבה מתקפת, המבוגרים מזהים, מכוונים, מסייעים בוויסות, ומלמדים את הילד במידה טובה דיה איך לתקשר צורך. 

 

לעומת זאת, בסביבה לא מתקפת, הילד פוגש מסרים כמו "אתה מגזים", "קטן עליך", "זה לא נורא", או היעדר תגובה בכלל - הילד לומד שהרגשות שלו אינם רצויים או אינם מובנים. יתרה מכך, הוא לומד שכאשר בכל זאת קלטו שהוא צריך עזרה, זה קרה במקרה, כלומר העולם ניחש את הצרכים שלו. זה אומר שגם במצבים הכי קשים שלו הוא גדל בתחושה שאחרים אמורים להבין לבד. 

 

 

עם הזמן נוצרת דילמה פנימית בין שני קטבים שהאדם נע בין שניהם בתנודתיות בלתי נסבלת:

 

 

 

כשירות למראית עין (Apparent Competence)

 

 

 

 הילד לומד לטשטש מצוקה, להסיט את המוקד לאחר, ולהראות שהוא מסתדר.

 

 בבגרות זה נראה כך - 

 

• ״הכל יעבור״ גם כשיש סערה בפנים.
  
  

• בטיפול: דאגה לרווחת המטפל במקום הישענות עליו כבסיס לעזרה.
  
  

• הימנעות מבקשת עזרה גם ברגעים קיצוניים של עומס נפשי.
  
  

• תלות במנגנון בלתי אפשרי לפיו אחרים צריכים לנחש שהם במצוקה.

 

מכאן נוצרת חוויה של אי־נראות: ״אם אני לא אומר שקשה לי,  אף אחד לא יראה. ואם כבר יראה, הוא יחשוב שאני מגזים״.

 

פסיביות-אקטיבית (Active Passivity)

 

כשהתעלמות רגשית מצטברת לאורך שנים, האדם לומד דרך אחת להשיג עזרה, שהיא בערך ההיפך מכשירות למראית עין:

 

משבר, התפרקות, התמוטטות.

 

הוא מאבד שליטה באירוע קיצוני ומוחשי, מה שמהווה ערובה לכך שהסביבה סוף-סוף מתגייסת. לא מתוך בחירה, עכשיו הם חייבים.

 

 

דוגמאות יומיומיות:

 

 

• קריסה של לוחם מילואים באזרחות אחרי סבב בעזה.
  
  

• התנהגויות אובדניות (כמנגנון גיוס עזרה, לא מניפולציה).
  
  

• תלונה גופנית פסיכוסומטית אצל ילד “מושלם” שלא מבקש לעצמו כלום.
  
  

 

  

שני הקטבים, גם ״אני לא צריך כלום״ וגם ״אני קורס״, הם תוצרים לא יעילים שמגיעים מאותו מקור, שהוא היעדריכולת לדבר את המצוקה בצורה מדויקת ובטוחה.

 

 

 

משל האי של לינהאן

 

תחשבו על אדם שספינתו טבעה והוא ניצל לבדו לאי בודד.

עם הזמן הוא לומד לשרוד - איך לבנות מחסה, למצוא אוכל, להתגונן.

העולם המשיך בלעדיו, משוכנעים שהוא מת - אף אחד לא מחפש אותו. 

 

זוהי כשירות למראית עין: הוא נראה שורד, לגמרי לבד.

 

יום אחד מטוס חולף מעל האי.

 

 

 מה הסיכוי שיראו אותו?

 

 

 אם הוא יעמוד בשקט וינופף - אף אחד לא ייראה אותו.

 הדרך היחידה היא לייצר גירוי שלא ניתן להתעלם ממנו -  מדורה גדולה, עשן, משהו אקסטרים.

 

זה הנמשל של פסיביות-אקטיבית:

 הדרך היחידה של אדם לא-נראה לגרום לעולם לראות שהוא שם.

ב-DBT אנחנו לא מטיפים נגד הדפוס הזה, להפך, אנחנו מבינים מאיפה הוא מגיע, ומלמדים דרך שלישית, שהיא לבטא את המצוקה בזמן אמת, הרבנ לפני שהאש נדלקת.

 

 

מה קורה בטיפול?

 

 

המטפל יכול להישאב לשתי תגובות שגויות:

 

• להאמין לכשירות למראית עין - ולא לראות את המצוקה האמיתית.
  
  

• לשפוט פסיביות-אקטיבית כ״אקטינג אאוט״ במקום להבין אותה כקריאה לעזרה.

DBT מבקשת מהמטופל למצוא את הדרך שבאמצע, לזהות את הדפוס בזמן וללמד מיומנויות יעילות לבקשת עזרה - מכניזם שלא נרכש בילדות.

 

 

המטרה היא לא לתקן את הדפוס, אלא לפתוח אפשרות חדשה:

 

 

1. לזהות מצבים פנימיים של מצוקה בזמן אמת.
   
   

2. לתקשר אותם בפשטות ובבהירות, בלי לחוות כישלון ובלי לדרוש מאף אחד לנחש.
   
   

3. לבקש עזרה ישירה, יעילה, מותאמת לאדם ולמצב.
   
   

4. לזהות מתי אתה באחד מהקטבים של הדילמה ולא להיות במצב אוטומט.

 

במציאות בריאה אני לא ״או או״:

 

אני לא תמיד גיבור שמסתדר לבד וכמעט אף פעם לא אדם שבור. 

 

אני מישהו שחי בעולם בצורה אנושית, מתקפת, פעם מגיש עזרה ופעם מבקש אותה.

 

 

 

רום הטייס מספר את סיפורו, שממחיש הכי טוב את הדילמה המדוברת:

  

 

 

 

כתיבה: 

 

איתן טמיר, MA,

מטפל וראש המכון

 

 

 

מקורות:

 

Hylland, K. (2025, April 21). Active passivity vs apparent competence: Understanding a common DBT dilemma. DBT-UK. https://dbt-uk.com/active-passivity-vs-apparent-competence-understanding-a-common-dbt-dilemma/

 

Swenson, C. R. (2016). DBT principles in action: Acceptance, change, and dialectics. The Guilford Press.