מיזופוניה, אישיות ויחסים: יותר מרגישות יתר לרעש

מיזופוניה נתפסת לעיתים כרגישות יתר לרעשים ספציפיים, אבל בטיפולי CBT בקליניקה מתגלה שוב ושוב שיש לה זיקה פסיכולוגית מורכבת יותר.

במקרה הקליני שיוצג כאן נראה איך מיזופוניה מתפתחת כתגובה רגשית־בינאישית חריפה, הקשורה לדפוסי אישיות, חרדת נטישה, קושי באוטונומיה ובהצבת גבולות.

תגובות הזעם לקולות לעיסה, נשימה או בליעה אינן נובעות רק ממקור חושי - תפיסתי, אלא מחוויה חוזרת של חודרנות, כפייה ואי־הכרה בצרכים בתוך קשרים משמעותיים.

קולו של האחר הוא יותר מרעש ניטרלי ואקראי, הוא נתפס כאקט התייחסותי מאיים - כזה שמערער גבולות, מתעלם, מציף כעס ומפעיל את הגוף כזירת הביטוי היחידה האפשרית.

תיאור המקרה של מרקו

מרקו, גבר צעיר, פנה לטיפול בשל מיזופוניה שהתבטאה בתגובות זעם חזקות לקולות לעיסה, בליעה ונשימה של אחרים. התגובות הופיעו בעיקר בבית, סביב שולחן האוכל, והובילו לעימותים חוזרים, יציאה מהחדר, טריקת דלתות ושימוש ממושך באוזניות כאמצעי הימנעות.

בדיקת שמיעה העלתה שהכל תקין ואין עדות לרגישות יתר לרעשים. דפוס ההופעה של המיזופוניה לא היה אחיד. היא הייתה בולטת במיוחד בקרבת בני משפחה ופחתה באופן ניכר מול זרים או במצבים בהם מרקו חווה תחושת בחירה, נינוחות או סיפוק.

מבחינה אישיותית בלטו דפוסים של הימנעות וכפייתיות. מרקו הקפיד על כללים נוקשים, סטנדרטים מוסריים גבוהים ושליטה עצמית משמעותית. הוא התקשה לזהות רצונות ספונטניים, נמנע מבקשת עזרה והתקשה בהצבת גבולות. במקביל תיאר צורך חזק להיות “בסדר”, לא להכביד ולא לאכזב, לצד כעס פנימי מתמשך על תחושת הצמצום והוויתור העצמי.

הקונפליקט הזה כמעט שלא קיבל ביטוי ישיר. מרקו התקשה לומר “לא”, לבקש מרחב או להביע חוסר רצון. במקום זאת, הכעס הופיע דרך הגוף, כתגובה חריפה לרעש. קולות האכילה והנשימה לא נחוו כרעש ניטרלי, אלא כהתנהגות חודרנית: פלישה למרחב, חוסר התחשבות וביטול צרכים. במצבים אלו הרעש סימן עבורו חוויה חוזרת של כפייה ותחושת אי־נראות.

בהקשר המשפחתי עלתה חרדת נטישה סמויה. בקשות לצרכים בסיסיים, כמו מגורים נפרדים או הצבת גבולות מול דרישות ההורים, נחוו כמעשה אנוכי או “כפוי טובה”. מרקו חש שאם יעמוד על רצונו, יפגע בהוריו ויערער את הקשר. כך, האוטונומיה נחסמה מבפנים, והכעס שנוצר סביב חסימה זו הופנה החוצה – אל הרעש, ובעיקר אל רעשים שמקורם בדמויות משמעותיות.

דפוס שחזר לאורך הטיפול היה שמיזופוניה כמעט שלא הופיעה כאשר מרקו חווה שצרכיו נענים, או כאשר פעל מתוך בחירה חופשית: מה לאכול, מה לעשות ועם מי להיות. לעומת זאת, במצבים שבהם ויתר על רצונו כדי “להיות טוב” או “לא להפריע”, תגובות המיזופוניה התגברו.

אצל מרקו, דפוסים של הפרעת אישיות נמנעת וכפייתית יצרו קרקע פגיעה במיוחד.

מצד אחד, צורך עז להיות טוב, מוסרי ולא מכביד; מצד שני, כעס על הדרישה המתמדת להסתגל, לוותר ולהצטמצם.

הקונפליקט הזה לא קיבל ביטוי ישיר במילים או בבקשות – אלא עבר התמרה סומטית-רגשית דרך מערכת השמיעה. המיזופוניה הפכה לערוץ הלגיטימי היחיד שבו כעס יכול להופיע מבלי לערער במפורש את יציבות הקשר.

מנקודת ראות התקשרותית, מתגלה כאן חרדת נטישה סמויה.

בקשה לצרכים בסיסיים, כמו מגורים נפרדים או הצבת גבולות, נחוותה כמעשה אנוכי, “כפוי טובה”, המאיים על הקשר עם ההורים. כך, האוטונומיה נחסמה מבפנים. הכעס שנוצר סביב החסימה הזו הופנה החוצה דרך תגובות עזות לרעש – במיוחד כשהוא הגיע מדמויות משמעותיות. העובדה שמיזופוניה הופיעה בעיקר בבית, ופחתה עם זרים או כאשר צרכיו של מרקו נענו, מחזקת את ההבנה הבינאישית של הסימפטום.

מהו טיפול MIT - טיפול בינאישי מטא-קוגניטיבי

פסיכותרפיה בגישת MIT (או Metacognitive Interpersonal Therapy) מתבססת על גישה מטה־קוגניטיבית עם מיקוד בינאישי, הקרובה ברוחה ל־IPT (פסיכותרפיה בין אישית) אך מרחיבה אותה באופן מהותי. 

כמו התערבויות מבוססות מנטליזציה, טיפול בינאישי מטה־קוגניטיבי ממקד את העבודה הטיפולית בפיתוח היכולת של המטופל לזהות מצבים מנטליים ולהבין אותם בזמן אמת, כפי שהם מתהווים ברגע הנוכחי. יכולת זו מוגדרת באמצעות מושגים חופפים חלקית של מטה־קוגניציה — כלומר, היכולת לחשוב על מחשבות, רגשות ומניעים, ולייחס להם משמעות תוך כדי התרחשותם.

בדומה ל־IPT, היא רואה בקשיים רגשיים תוצר של דפוסים חוזרים בתוך יחסים ומתמקדת באופן שבו האדם תופס אחרים, מגיב להם ופועל בתוך קשרים משמעותיים. עם זאת, MIT לא מסתפקת במיפוי הקשר או הקונפליקט, אלא בוחנת מדוע אותו מצב בינאישי נחווה שוב ושוב באותה דרך. היא מתמקדת במבנים פנימיים יציבים שמכתיבים איך האדם חווה קרבה, ביקורת או גבול, ואיך הוא פועל בתוך קשר כתוצאה מכך.

ההרחבה המרכזית של MIT נוגעת לעבודה על נקודת מבט של מטה־קוגניציה:

היכולת לזהות מצבים נפשיים, להבין מחשבות ורגשות כמצבים מנטליים משתנים ולהבחין בין חוויות בהווה לבין דפוסים שנוצרו בעבר.

בתוך כך, הטיפול ממפה סכמות בינאישיות, ״מצבי עצמי״ אופייניים ומעגלים בינאישיים בהם תפיסת האחר והעצמי מזינות זו את זו ומשמרות סבל.

במקום להתמקד רק בשיח על הקשר (בחדר או בחיים), MIT פועלת לשינוי אקטיבי של האופן בו המטופל חווה ופועל בתוך היחסים.

המטפל והמטופל בונים פורמולציה משותפת, עם עבודה חווייתית שכוללת ניסויים התנהגותיים ותרגול עמדות חדשות בקשרים קיימים.

כך נוצר שינוי מבני, לא רק תובנתי, כלומר שינוי באופן בו המטופל מארגן משמעות, מזהה רצון, מציב גבולות ומתמודד עם קונפליקטים בינאישיים ב״כאן ועכשיו״.

MIT כטיפול ממוקד במיזופוניה

הטיפול בגישת Metacognitive Interpersonal Therapy (MIT) לא כיוון תחילה להפחתת הרעש או לשליטה בתגובה, אלא להבנה משותפת של דפוסי היחסים שמפעילים את המערכת.

בשלב הראשון נבנתה פורמולציה משותפת, דרך עבודה עם אפיזודות חיים קונקרטיות: מה קורה רגע לפני ההתפרצות, אילו מחשבות עולות, מהי החוויה הגופנית, ואיזו עמדה בינאישית מופעלת.

בהדרגה התבהר שמיזופוניה מופיעה בעיקר כאשר מרקו חווה עצמו ככפוי, מצטמצם או נדרש לוותר על רצונו. הרעש הפך לסמן של מצב פנימי: “אני שוב לא נספר”. כאן נכנסה עבודת המטה-קוגניציה – היכולת לזהות שהחוויה בהווה נצבעת על ידי סכמות עבר של אשמה, חוסר זכאות ופחד מנטישה.

שלב השינוי כלל שילוב של טכניקות חווייתיות, ניסויים התנהגותיים ועבודה ישירה על גבולות וצרכים. הצעד המשמעותי ביותר היה מימוש הרצון לגור לבד – בקשה שממנה מרקו נמנע שנים. עצם ההסכמה של הוריו ערערה את הסכמה המרכזית: “אם אבקש – אאבד את הקשר”. במקביל, חלה ירידה חדה בעוצמת המיזופוניה, במיוחד במצבים משפחתיים.

העבודה לא עסקה רק בהפחתת סימפטום, אלא בבניית עצמי חדש: עצמי שמזהה רצון, מבטא צורך, ומסוגל לשאת אי-נוחות בינאישית מבלי לקרוס לאשמה או לזעם. ככל שהיחסים הפכו פחות כפייתיים ויותר הדדיים, פחת הצורך של הגוף “לצעוק דרך האוזניים”.

לסיכום, המקרה של מרקו ממחיש מצוין איך מיזופוניה יכולה לשמש ביטוי סומטי-רגשי לקונפליקטים של התקשרות, שליטה ואוטונומיה, בעיקר אצל מטופלים עם דפוסי אישיות נמנעים-כפייתיים.

טיפול פסיכולוגי במיזופוניה שמתמקד בוויסות רגשי ועוררות או בהימנעות מחשיפה לרעש, עלול לפספס את ליבת הבעיה.

לעומת זאת, עבודה בינאישית-מטה-קוגניטיבית מאפשרת לא רק הקלה סימפטומטית, אלא שינוי מבני באופן בו הוא חווה את עצמו בתוך מערכת יחסים.

התרומה המרכזית של מקרה זה היא נקודת ראות אינטגרטיבית חשובה:

כל אדם עם מיזופוניה יודע שלא מדובר בהפרעת ויסות חושי גרידא, אלא בתגובה גופנית חריפה שיש לה לעיתים קרובות זיקה להתרחשות פסיכולוגית מורכבת בתוך מערכת יחסים.

ככזו, היא ניתנת לשינוי דרך עיבוד המשמעות, הגבולות והקשר.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית - עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

Natalini, E., Fioretti, A., Eibenstein, R., & Eibenstein, A. (2024). Metacognitive Interpersonal Therapy for Misophonia: A Single-Case Study. Brain sciences, 14(7), 717. https://doi.org/10.3390/brainsci14070717

MacBeth, A., & Dimaggio, G. (2025). Metacognitive interpersonal therapy. In B. Bach (Ed.), ICD-11 personality disorders: Assessment and treatment (pp. 426–444). Oxford University Press. https://doi.org/10.1093/9780191964343.003.0024