המודל הביו-סוציאלי | התיאוריה של טיפול DBT

 

 

רבים מאיתנו חווים רגשות אינטנסיביים מעת לעת, אבל עבור חלק מהאנשים, החיים מרגישים כמו רכבת הרים רגשית בלתי פוסקת.

ממש, בלי צורך לעמוד בתור לעוד סיבוב. 

 

תחושות של הצפה, כאוס פנימי, קושי לשלוט בתגובות ומערכות יחסים סוערות יכולים להפוך את ההתמודדות היומיומית למאבק מתמשך.

לעיתים, גישות טיפוליות מסורתיות התקשו לספק מענה הולם לאנשים החווים סערות רגשיות בעוצמה כזו.

מתוך צורך זה, צמחה לה גישה פסיכולוגית חדשנית ומבוססת ראיות: טיפול דיאלקטי התנהגותי (Dialectical Behavior Therapy - DBT).

 

 

DBT פותחה במקור על ידי פרופ׳ מרשה לינהן, חוקרת בעלת סיפור אישי מעורר השראה במטרה לסייע לאנשים הסובלים מקשיים בוויסות רגשי, ובפרט לאלו המתמודדים עם הפרעת אישיות גבולית.

מטרת העל של הטיפול אינה רק להפחית סבל או סימפטומים, אלא לעזור לאדם לבנות חיים שהוא חווה כ"חיים שראוי לחיותם" – חיים יציבים, מלאי משמעות, שמאפשרים בחירות נכונות וחוסן אישי.

 

 

בלב הגישה עומד עיקרון ה"דיאלקטיקה" – הרעיון המרכזי הוא איזון מתמיד בין קבלה של המציאות כפי שהיא ברגע הנוכחי, כולל הקשיים והכאב, לבין חתירה אקטיבית לשינוי של דפוסים והתנהגויות שאינם יעילים.

לא מדובר בבחירה בין השניים, להיפך, הכוונה היא ליכולת להחזיק בשתי האמיתות הללו בו-זמנית, מתוך הבנה ששתיהן נחוצות לצמיחה. הקושי לשאת מורכבות זו, "תקיעות דיאלקטית" בין קצוות, נתפס ב-DBT כמקור אפשרי לקשיים נפשיים.

 

 

כדי להבין למה יש אנשים שחווים תחושות ״מחשמלות״ כשהם יוצאים מהוויסות רגשי, DBT נשען על תיאוריה מרכזית הנקראת המודל הביו-סוציאלי. המודל מציע שהקשיים הרגשיים אינם נובעים מגורם בלעדי-  לא רק מביולוגיה או רק מסביבה -אלא מהאינטראקציה המורכבת והמתמשכת בין נטייה ביולוגית מולדת לפגיעות רגשית גבוהה לבין סביבה שלא תמיד ידעה איך להכיל, להבין או לתקף את החוויות הפנימיות של האדם.

 

 

אדבר פה על המודל הביו-סוציאלי, אפרק את רכיביו ואסביר איך הוא מציע מסגרת להבנת הקשיים בוויסות רגשי.

אח״כ נחקור את הדרך בה הטיפול שואף לספק את מה שאולי היה חסר דרך תיקוף ומיומנויות, בכדי לאפשר למטופלים לנווט את עולמם הרגשי עם מצפן מכויל יותר.

 

המטרה העיקרית של טיפול DBT היא, כאמור, לסייע לאנשים לבנות חיים שהם תופסים כבעלי ערך וראויים לחיותם.

 

הדבר חורג מהפחתת סימפטומים; הוא כולל השגת יציבות רגשית, פיתוח חוסן אישי ועמידות בפני מצוקה, שיפור היכולת לנהל רגשות בצורה יעילה ורכישת כלים לקבלת החלטות שמקדמות את החיים ולא מקריסות אותם.

טיפול פסיכולוגי זה, שהוא וריאציה של שיטת הטיפול CBT, שם דגש על למידה ותרגול של מיומנויות התנהגותיות ורגשיות קונקרטיות ופשוטות, המיושמות בחיי היומיום.

מרכז הכובד אינו על הבנה של מקור הקשיים, אלא ברכישת כלים פרקטיים לשינוי.

 

 

 

למי מיועד טיפול DBT?

 

DBT פותח במקור עבור אנשים המתמודדים עם הפרעת אישיות גבולית (BPD), והוא נחשב כיום לאחד מטיפולי הבחירה, ה"gold standard", עבור ההפרעה (עד לפני כמה שנים הייתה לו בלעדיות). 

 

הפרעת אישיות גבולית מאופיינת בחוסר יציבות נרחב במצבי רוח, בתפיסה עצמית, ביחסים בין-אישיים, בזהות ובהתנהגות.

 

היא כוללת לעיתים קרובות פחד עז מנטישה (אמיתית או מדומיינת), תחושת ריקנות כרונית, התנהגויות אימפולסיביות (כמו שימוש בסמים, הוצאות כספיות או התנהגות מינית מסכנת), התפרצויות זעם, פגיעה עצמית (חיתוך, להטיח ראש בקיר) ואף מחשבות או ניסיונות אובדניים.

 

היחסים הבין-אישיים נוטים להיות אינטנסיביים וסוערים, עם תנודות חדות בין אידיאליזציה ("האדם המושלם") לדה-וולואציה ("האדם הנורא ביותר").

 

היעילות של DBT הוכחה עם הזמן גם עבור קשיים ואבחנות אחרות, שבהן קושי בוויסות רגשי מהווה מרכיב מרכזי. 

 

 

 

קהל היעד התרחב עם השנים עם מחקרים שמוכיחים כי DBT יעיל כ: 

 

• טיפול בקשיי ויסות רגשי: אנשים החווים הצפות רגשיות תכופות, תחושת "רכבת הרים" רגשית, קושי בניהול כעסים או תגובות אינטנסיביות למצבים, גם בלי אבחנה פורמלית של BPD.

 

• טיפול בטראומה מורכבת: כתוצאה מטראומה ממושכת או חוזרת.

 

• טיפול בהפרעות אכילה: בעיקר בולימיה נרבוזה ואכילה כפייתית (Binge Eating Disorder).

 

• טיפול בהתמכרויות: הטיפול מסייע בהתמודדות עם דחפים ובהגברת המחויבות לתהליך הגמילה.

 

• טיפול בדיכאון: במיוחד דיכאון כרוני, דיכאון עמיד לטיפול, או כזה המלווה במחשבות אובדניות.

 

• טיפול בהפרעות חרדה: הכלים הנלמדים יכולים לסייע בהתמודדות עם חרדה קשה.

 

 

ההתאמה הרחבה של DBT נובעת מכך שהטיפול אינו מתמקד רק באבחנה ספציפית, אלא במנגנונים התפקודיים הבסיסיים של קושי בוויסות רגשי, קשיים בין-אישיים והתנהגויות לא יעילות, בעיות שחוצות כמה וכמה אבחנות. המשותף לכלל האוכלוסיות הללו הוא המאבק ברגשות, הדחף לפעול לפיהם והצורך בכלים יעילים יותר להתמודדות.

 

 

 

המודל הביו-סוציאלי

 

כדי להבין את הבסיס התיאורטי שעליו נשען טיפול DBT, חיוני להכיר את המודל הביו-סוציאלי. זהו מודל סיבתי, כלומר, הוא מנסה להסביר את הגורמים להתפתחות של קשיים נרחבים ומתמשכים בוויסות רגשי, כפי שנראים למשל בהפרעת אישיות גבולית.

 

המודל טוען שקשיים אלו אינם תוצאה של גורם יחיש, אלא תוצר של אינטראקציה מתמשכת ודינמית בין שני גורמים מרכזיים:

 

 

• פגיעות ביולוגית מולדת (Bio): נטייה מוקדמת, ככל הנראה בעלת בסיס גנטי או טמפרמנטלי, לחוות רגשות בעוצמה גבוהה יותר, להיות רגישים יותר לגירויים רגשיים, ולהתאושש מהם לאט יותר.

 

• סביבה חברתית בלתי מתקפת (Social): סביבת גדילה (בדרך כלל המשפחה, אך גם סביבות אחרות) שמגיבה באופן שיטתי בביטול, בהתעלמות, בענישה או בחוסר עקביות לביטויים של חוויות פנימיות (רגשות, מחשבות, תחושות גוף) של הילד.

 

 

חשוב להדגיש את המילה אינטראקציה. המודל אינו טוען שהבעיה היא "או" ביולוגית "או" סביבתית. הוא גם אינו מודל חיבור פשוט של "ביולוגיה + סביבה = בעיה". המודל הוא טרנזקציונלי, כלומר, הוא מתאר תהליך הדדי ומתמשך לאורך זמן, שבו הפגיעות הביולוגית והסביבה הבלתי מתקפת משפיעות זו על זו ומחזקות זו את זו במעגל קסמים, כמו כדור שלג. לדוגמה, ילד עם רגישות ביולוגית גבוהה מבטא רגשות בעוצמה גבוהה, מה שעלול להקשות על ההורים להגיב באופן מותאם ומתקף. התגובה הבלתי מתקפת של הסביבה, בתורה, לא רק שאינה מלמדת את הילד איך לווסת רגשות, אלא עלולה להגביר את המצוקה ואת התגובות הקיצוניות, מה שמקשה עוד יותר על הסביבה, וחוזר חלילה.

 

 

הבנת המודל הביו-סוציאלי קריטית, כיוון שכל אסטרטגיות הטיפול ב-DBT נובעות ישירות ממנו. הטיפול נועד להתערב במעגל הטרנזקציונלי הזה על ידי:

 

 

• מתן תיקוף (ולידציה): אספקת החוויה המתקנת של הכרה והבנה שהייתה חסרה בסביבה המקורית. ואז למידה של תיקוף עצמי כדרך חיים.

 

• לימוד מיומנויות: הקנייה שיטתית של הכישורים לוויסות רגשי, עמידות במצוקה ויעילות בין-אישית, שהסביבה הבלתי מתקפת לא הצליחה ללמד.

 

 

למעשה, המודל מספק את ה"למה" מאחורי DBT.

הטיפול הפרטני מאפשר עיבוד של ההיסטוריה האישית והדפוסים שנוצרו; קבוצת המיומנויות מלמדת באופן ישיר את מה שהיה חסר; הייעוץ הטלפוני מסייע לגשר בין הטיפול לסביבה המאתגרת ב"עולם האמיתי"; וקבוצת העמיתים למטפלים מספקת תמיכה בהתמודדות עם העוצמות הרגשיות הבאמת קשות שנוצרות בדינמיקה זו. המודל מסביר מדוע כל המרכיבים הללו נחוצים כדי לחולל שינוי משמעותי ובר-קיימא.

 

 

 

הצד הביולוגי: הבנת פגיעות רגשית

 

המרכיב ה"ביו" במודל הביו-סוציאלי מתייחס לפגיעות רגשית מולדת. חשוב להדגיש שלא מדובר כאן על בחירה, חולשת אופי או פגם מוסרי. זוהי נטייה ביולוגית, ככל הנראה בעלת בסיס גנטי או מזגי (מלשון מזג), המשפיעה על האופן בו המערכת הרגשית של האדם פועלת. ניתן לחשוב על כך כעל הבדל באופן ה"חיווט" של המערכת העצבית והרגשית, או בדימוי על ״ככה אנחנו מגיעים מהמפעל״. 

 

 

הפגיעות הביולוגית מתבטאת בשלושה מאפיינים עיקריים:

 

 

• רגישות גבוהה (High Sensitivity): אנשים עם פגיעות זו מופעלים רגשית בקלות רבה יותר על ידי גירויים פנימיים (כמו מחשבות או זיכרונות - ״סרטים״) וחיצוניים (אירועים ואינטראקציות). יש להם סף נמוך יותר להפעלה רגשית, כלומר הם ניצתים יותר מאחרים. דברים שרוב בני האדם עשויים להתעלם מהם או לחוות כשוליים, יכולים לעורר אצלם תגובה רגשית חזקה. עולם הרגש נחווה כ"רועש" יותר.

 

• תגובתיות גבוהה / תגובות אינטנסיביות (High Reactivity): מרגע שהופעלה תגובה רגשית, היא נחווית בעוצמה רבה וחזקה מהממוצע. הרגשות מגיעים לפיקים גבוהים יותר, והחוויה יכולה להיות מוצפת ומציפה, מה שמקשה על חשיבה צלולה והתנהגות שקולה בזמן הסערה הרגשית.

 

• חזרה איטית לבייסליין הרגשי (Slow Return to Baseline): אחרי שהתעוררה תגובה רגשית מסיבית, לוקח לאדם זמן רב יותר מהממוצע להירגע ולחזור למצב רגשי ניטרלי. המערכת הפיזיולוגית (דופק, נשימה, מתח שרירים ועוד) נשארת במצב של עוררות גבוהה ודריכות יתר למשך זמן ממושך יותר.

 

 

מאפיינים אלו, כשלעצמם, הופכים את החיים הרגשיים למאתגרים יותר. הרגישות הגבוהה פירושה שהאדם נאלץ להתמודד עם יותר "גלים" רגשיים במהלך היום. התגובתיות הגבוהה הופכת כל גל כזה לחוויה סוערת וקשה יותר לניהול. והחזרה האיטית לקו הבסיס יוצרת בעיה נוספת ומשמעותית: היא מגבירה את הפגיעות להצטברות של מתח רגשי.

 

 

כאשר אדם עדיין לא התאושש לחלוטין מהאירוע הרגשי הראשון, וכבר נתקל בגירוי רגשי שני, התגובה לגירוי השני תהיה, קרוב לוודאי, חזקה עוד יותר, מכיוון שהוא מתחיל ממצב של עוררות גבוהה יותר. הדבר יוצר אפקט של "כדור שלג" רגשי, שבו אירועים קטנים יחסית עלולים לעורר תגובות הנראות לא פרופורציונליות, ותורמות לתחושה של חוסר שליטה ושל הימצאות במשבר מתמיד. הקושי להירגע ולהתאושש גם מקשה על היכולת לזהות, להבין ולתת שם מדויק לרגשות המורכבים והמתחלפים במהירות.

 

חשוב להדגיש שוב כי המודל הביו-סוציאלי רואה בפגיעות זו תופעה בעלת בסיס פיזיולוגי, ולא כשל אישיותי. ההבנה הזו חיונית להפחתת האשמה העצמית ולפיתוח חמלה כלפי הקושי המובנה בהתמודדות עם מערכת רגשית רגישה במיוחד.

 

 

 

הצד הסביבתי: כשההורים מתוסכלים

 

המרכיב ה"סוציאלי" במודל הביו-סוציאלי מתייחס לסביבה בלתי מתקפת (Invalidating Environment). לינהן לא מתכוונת בהכרח לסביבה מתעללת או מזניחה (אם כי ברור שסביבות כאלה בהחלט בלתי מתקפות), אלא לסביבה שמגיבה באופן שיטתי ועקבי בחוסר התאמה לחוויה הפנימית של הילד. סביבה כזו משדרת לילד, באופן ישיר או עקיף, שהרגשות, המחשבות, התפיסות או התחושות הגופניות שלו אינם נכונים, לא חשובים, מוגזמים, לא הגיוניים או לא מקובלים.

 

 

 

צורות של אי-תיקוף

 

אי-תיקוף (Invalidation) יכול ללבוש צורות רבות, חלקן מתוחכמות וסמויות:

 

• ביטול או התעלמות: אמירות כמו "אין לך סיבה לבכות", "אתה סתם רגיש מדי", "תפסיק לחשוב על זה". התעלמות מבכי או ממצוקה, החלפת נושא כשהילד מביע קושי.

 

• ענישה על ביטוי רגשי: נזיפה, ענישה או הבעת אכזבה כאשר הילד מביע רגשות "שליליים" כמו כעס, עצב או פחד.

 

• ייחוס שלילי (פתולוגיזציה): פרשנות של רגשות או התנהגויות כנובעים מפגם באופי ("אתה סתם עושה דרמה", "את מניפולטיבית עם הבכי שלך", "אתה עצלן") במקום לנסות להבין את הכאב או הצורך שמאחוריהם. ויש כאב ויש צורך.

 

• פישוט יתר: מתן פתרונות פשטניים לבעיות רגשיות די מורכבות ("תירגע כבר", "תתגבר על זה", "קטן עלייך"). הצבת ציפיות לא מציאותיות להתמודדות רגשית.

 

• חוסר עקביות: תגובות לא צפויות לביטוי רגשי -  פעם קבלה, פעם ענישה, פעם התעלמות - מה שמותיר את הילד מבולבל ולא בטוח איך מותר לו להרגיש או להתנהג.

 

• חיזוק של הסלמה: התעלמות מביטויי מצוקה בעוצמה נמוכה (למשל, הבעת עצב שקטה), אך מתן תשומת לב (חיובית או שלילית) כשהמצוקה מגיעה לשיא ומתבטאת בהתנהגות קיצונית (כמו צעקות, פגיעה עצמית, התקף זעם). מצב כזה מלמד את הילד, באופן לא מודע, שהדרך היחידה לקבל יחס היא באמצעות הסלמה.

 

 

 

השפעות של היעדר תיקוף

 

החיים בסביבה בלתי מתקפת, יום אחר יום, שנה אחר שנה, גובים מחיר כבד מהילד המתפתח, במיוחד אם הוא בעל פגיעות ביולוגית מולדת:

 

 

• חוסר אמון בחוויה הפנימית: הילד לומד לא לסמוך על הרגשות, התחושות והשיפוטים שלו. הוא מפנים את המסר שהמצפן הפנימי שלו פגום או לא אמין.

 

• קושי בזיהוי ויסות רגשות: הסביבה הרי לא מלמדת את הילד לזהות, להבין, לתת שם ולווסת את רגשותיו בצורה יעילה. הוא נותר ללא "שפה" רגשית ובלי כלים להתמודדות.

 

• חסר בתיקוף עצמי: עם הזמן, הילד מפנים את הביקורת והביטול החיצוניים ומתחיל לבטל, לשפוט ולהעניש את עצמו על רגשותיו ומחשבותיו (" לא בסדר שאני מרגיש ככה").

 

• תנודות בין קטבים: הילד עשוי לנוע בין דיכוי רגשי קיצוני (כדי להימנע מאי תיקוף) לבין התפרצויות רגשיות קיצוניות (כניסיון נואש להביע את עוצמת הכאב או לקבל הכרה).

 

• בלבול בזהות: הילד לומד לסרוק את הסביבה באופן מתמיד בחיפוש אחר רמזים איך "נכון" להרגיש, לחשוב או להתנהג, מה שתורם לתחושת בלבול וחוסר יציבות בזהות העצמית.

 

חשוב לציין שחוסר תיקוף ממש לא נובע מכוונה רעה.

לרוב הוא נוצר עקב חוסר מודעות, היעדר כלים רגשיים של ההורים, קושי אישי שלהם להתמודד עם רגשות מסוימים, או נורמות חברתיות ותרבותיות שמדכאות ביטוי רגשי מסוים (למשל, כעס הוא הרסני).

הבנה זו עוזרת להפחית את ההאשמה כלפי הסביבה וממקדת את תשומת הלב בהשפעה ההרסנית של היעדר התיקוף, בלי קשר למניעים בבסיסו.

כמו כן, חשוב להבין שהתנהגויות קיצוניות, שנראות לפעמים "מניפולטיביות", עשויות להיות ניסיונות נואשים (ולא יעילים) לתקשר כאב שלא זוכה להכרה בדרכים רגילות, או לווסת מצוקה פנימית בלתי נסבלת. 

 

 

 

איך פגיעות ואי-תיקוף מזינים זה את זה?

 

המודל הביו-סוציאלי אינו מתאר רק שני גורמים נפרדים, אלא את הריקוד ההרסני ביניהם – התהליך בו הפגיעות הביולוגית והסביבה הבלתי מתקפת מזינות ומחריפות זו את זו לאורך זמן.

 

 

 

התהליך מתחיל כך:

 

 

הילד בעל הפגיעות הביולוגית (רגישות גבוהה, תגובתיות גבוהה, חזרה איטית למצב הרגיל) חווה רגש ומבטא אותו, לעיתים קרובות בעוצמה רבה.

הסביבה הבלתי מתקפת מגיבה בביטול, ענישה, התעלמות או חוסר עקביות. תגובה זו לא רק שאינה עוזרת לילד ללמוד לווסת את רגשותיו, אלא מגבירה את מצוקתו הרגשית. הילד מרגיש לא מובן, לא בסדר, דחוי, ומבולבל.

 

כאן נכנס לפעולה מעגל ההסלמה. מכיוון שביטויים רגשיים מתונים יותר זוכים להתעלמות או ביטול, הילד עשוי ללמוד (באופן לא מודע) שעליו להגביר את עוצמת הביטוי הרגשי שלו כדי לקבל התייחסות כלשהי.

לחילופין, הוא עשוי לפנות להתנהגויות אימפולסיביות או הרסניות כאמצעי להתמודד עם הרגשות המציפים שאין להם שם, או כאמצעי נואש לאותת על מצוקתו.

התנהגויות קיצוניות אלו, בתורן, מעוררות לרוב תגובות שליליות ובלתי מתקפות עוד יותר מהסביבה (כעס, דחייה, ענישה), מה שמחזק אצל הילד את התחושה שהוא "פגום", "בלתי נסבל" או שרגשותיו אכן מסוכנים ו"לא בסדר".

 

 

במקביל, הסביבה הבלתי מתקפת נכשלת בתפקידה ההתפתחותי הקריטי, שהוא ללמד את הילד מיומנויות חיים חיוניות ביותר.

 

שימו לב מה הילד לא לומד בסביבה זו:

 

 

• לזהות ולהבין את רגשותיו.

 

• לשאת מצוקה רגשית מבלי להתפרק או לפעול באימפולסיביות.

 

• להרגיע את עצמו כשהוא מוצף.

 

• לתקשר את צרכיו ורגשותיו בצורה יעילה ואסרטיבית.

 

• לפתור בעיות בין-אישיות בצורה בונה.

 

 

 

התוצאה של אינטראקציה מתמשכת זו היא התפתחות של חוסר ויסות נרחב (Pervasive Dysregulation), המאפיין המרכזי של הפרעת אישיות גבולית על פי מודל ה-DBT. 

 

 

חוסר ויסות נרחב בא לידי ביטוי בארבעה תחומים עיקריים:

 

 

• חוסר ויסות רגשי: תנודות קיצוניות במצב הרוח, קושי בניהול כעס, רגישות יתר לדחייה, חרדה ודיכאון עזים.

 

• חוסר ויסות בין-אישי: יחסים כאוטיים ואינטנסיביים, פחד עז מנטישה המוביל להתנהגויות נואשות לשמירת קשר, קושי בשמירה על מערכות יחסים יציבות לאורך זמן.

 

• חוסר ויסות התנהגותי: התנהגויות אימפולסיביות ומסכנות (שימוש בחומרים, נהיגה פראית, מין לא מוגן, בזבוז כספים), פגיעה עצמית מכוונת (חיתוך, כוויות, הכאה), התנהגות אובדנית.

 

• חוסר ויסות עצמי/קוגניטיבי: תחושת זהות לא יציבה או מבולבלת ("מי אני?"), תחושות ריקנות כרוניות. במצבי לחץ קיצוני – מחשבות פרנואידיות חולפות או חוויות דיסוציאטיביות (תחושת ניתוק מהמציאות או מעצמי).

 

 

חשוב להבין שהמעגל האכזרי הזה אינו נשאר רק חיצוני. עם הזמן, אי-התיקוף החיצוני מופנם והופך לקול פנימי ביקורתי ונוקשה. האדם מתחיל לצפות לאי-תיקוף, לבטל את רגשותיו שלו, לאבד אמון בעצמו, ולשקוע בביקורת עצמית והלקאה עצמית. הדבר משמר את חוסר הוויסות גם כאשר הסביבה החיצונית משתנה או הופכת מתקפת יותר.

 

המודל הביו-סוציאלי מציע, אם כן, מסגור מחדש להפרעת אישיות גבולית (ולקשיים דומים). במקום לראות בה פגם אישיותי, חולשה מוסרית או "בחירה" בהתנהגות בעייתית, המודל מציג אותה כהפרעה של ויסות - תוצאה מובנת, גם אם כואבת והרסנית, של מפגש בין פגיעות ביולוגית לסביבה שלא ידעה לתקף וללמד מיומנויות.

 

ההתנהגויות הבעייתיות נתפסות כניסיונות (נואשים ולא מיומנים) לווסת מערכת פנימית שמרגישה כל הזמן על סף כאוס, או לתקשר כאב שלא ניתן לבטאו בדרכים אחרות. מסגור זה הוא קריטי, משום שהוא מפחית אשמה ובושה, וסולל את הדרך לגישה טיפולית המתמקדת בלמידת כלים חדשים ובמתן תיקוף - ליבת הטיפול ב-DBT.

 

 

 

 

למה תיקוף (ולידציה) זה הדבר הכי חשוב ב-DBT?

 

במקביל ללימוד המיומנויות, אסטרטגיית הליבה השנייה והחשובה לא פחות ב-DBT היא תיקוף (Validation).

תיקוף הוא תהליך שבו המטפל מתקשר למטופל שהוא מבין ומקבל את החוויה הפנימית שלו (רגשות, מחשבות, דחפים, תחושות) כהגיונית ומובנת בהקשר של חייו, ההיסטוריה והביולוגיה שלו.

חשוב להדגיש: תיקוף אינו בהכרח הסכמה עם ההתנהגות או עם הפרשנות של המטופל, אלא הכרה בלגיטימיות של החוויה הסובייקטיבית שלו.

 

התיקוף הוא התרופה הישירה לסביבה הבלתי מתקפת.

הוא מספק חוויה רגשית מתקנת: סוף סוף יש מישהו שמקשיב, מבין, ולא מבטל או שופט את הכאב. חוויה זו מאפשרת למטופל להתחיל לסמוך מחדש על תחושותיו ועל עצמו, מפחיתה את תחושת הבושה וה"שונות" ("אני משוגע/ת", "משהו לא בסדר איתי"), ומחזקת את הקשר הטיפולי – שהוא הבסיס ההכרחי לכל עבודת שינוי. המטפל גם מדגים למטופל כיצד לתקף את עצמו, ובכך עוזר לו להפנים את התיקוף ולהתמודד עם הקול הפנימי הביקורתי.

 

חיוני להבין שלימוד מיומנויות ללא תיקוף לא יהיה יעיל, ואף עלול לשחזר את חווית אי-התיקוף ("אתה פשוט צריך לעשות X, Y, Z"). רק השילוב הדיאלקטי בין תיקוף עמוק של הסבל והקושי לבין דחיפה עדינה ומותאמת לשינוי וללמידת דרכי התמודדות חדשות, מאפשר צמיחה אמיתית. למעשה, ניתן לראות את טיפול DBT כתהליך המנסה לשחזר, באופן מרוכז ומכוון, את התנאים ההתפתחותיים המיטביים שהיו חסרים: סביבה המספקת גם הכלה ותיקוף לחוויה הפנימית, וגם הדרכה והכוונה ברכישת מיומנויות התמודדות יעילות.

 

 

 

 

 

 נסכם? 

 

המודל הביו-סוציאלי של DBT מציע דרך רבת עוצמה להבין מדוע אנשים מסוימים חווים סערות רגשיות כה עזות ומתקשים לווסת אותן.

בשפה פשוטה, המודל מסביר שקשיים אלו נובעים לרוב משילוב של שני גורמים מרכזיים: נטייה מולדת למערכת רגשית רגישה ותגובתית יותר מהממוצע, יחד עם גדילה בסביבה שלא תמיד ידעה כיצד להבין, לקבל ולתמוך ברגישות זו בצורה מועילה.

 

אחד המסרים החשובים ביותר של המודל הוא המעבר מתפיסה של אשמה לתפיסה של הבנה. המודל אינו מאשים את האדם ("אתה פגום", "אתה חלש", "אתה בוחר להתנהג כך") וגם לא בהכרח את הסביבה ("הכל באשמת ההורים"). במקום זאת, הוא מפנה את תשומת הלב לאינטראקציה הטרגית ביניהם, שהובילה להתפתחות דפוסים של חוסר ויסות וסבל. גישה זו מפחיתה באופן משמעותי את הבושה וההאשמה העצמית, שלעיתים קרובות מלוות קשיים אלו, ופותחת פתח לתקווה ולשינוי.

 

עבור מי שחשו במשך שנים שהם "משוגעים", "פגומים" או "בלתי נסבלים", עצם ההיכרות עם המודל הביו-סוציאלי יכולה להיות חוויה משחררת ומתקפת בפני עצמה.

הוא מספק מסגרת הגיונית וקוהרנטית להבנת החוויות הפנימיות הכאוטיות והמבלבלות, ומאשר שהקושי הוא אמיתי ונובע מסיבות מובנות, ולא מפגם אישי.

 

יתר על כן, הבנת המודל אינה חשובה רק לאדם המתמודד עם הקשיים, אלא גם למשפחתו, לבני זוגו ולסביבתו התומכת. היא מאפשרת להם להבין טוב יותר את הדינמיקה המורכבת, לזהות דפוסי אי-תיקוף (גם אם לא מכוונים) שאולי תורמים לקושי, ולהעריך את הצורך העמוק של יקירם בתיקוף ובתמיכה ברכישת מיומנויות חדשות. הבנה זו יכולה לסייע בשיפור התקשורת ובטיפוח סביבה תומכת ומקדמת שינוי.

 

 

לבסוף, המודל הביו-סוציאלי סולל את הדרך לפתרון מעשי. טיפול DBT, שנבנה ישירות על יסודות המודל, מציע ארגז כלים עשיר של מיומנויות קונקרטיות וניתנות ללמידה, יחד עם קשר טיפולי מתקף ותומך.

הוא מעניק לאנשים את ההזדמנות ללמוד כיצד לנהל את רגישותם, להחלים מפצעי אי-התיקוף, לשנות דפוסים הרסניים, ולבנות חיים שהם חווים כמלאי משמעות, יציבים יותר ובעיקר – ראויים לחיותם. הדרך לשינוי אינה קלה ודורשת מחויבות ותרגול, אך המודל הביו-סוציאלי וטיפול ה-DBT מציעים מפה ברורה ותקווה ממשית לכך ששינוי הוא אפשרי.

 

 

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

 

 

  

כתיבה:

 

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר