תוקפנות בטיפול פסיכולוגי וגם הפוך - טיפול פסיכולוגי בתוקפנות

דרג פריט זה
(19 הצבעות)
תוקפנות בטיפול פסיכולוגי תוקפנות בטיפול פסיכולוגי

תוקפנות בטיפול וטיפול בתוקפנות

 

 

תוקפנות בפסיכולוגיה

תוקפנות יכולה להיות פיזית או ורבלית, גלויה או סמויה, מכוונת או לא מודעת. בכל מקרה היא תמיד מעוררת רגשות בשני הצדדים - זה שמפעיל אותה וזה שסופג אותה.  

התנהגות מוגדרת כתוקפנית גם כשאינה גורמת נזק או כאב ממשיים.

הביטויים הכי גלויים שלה נראים כמו אלימות, הביטויים הסמויים יותר נחווים כהתנהגות פסיבית-אגרסיבית, מוטיבציה אינטרינזית צדקנית או קורבנית, שהופכת באמצעות היפוך תגובה לתוקפנות הרבה יותר בוטה.

 

 

נתחיל בתובנות התיאורטיות ובשימושים הטיפוליים באגרסיה, אליהם התייחסו זיגמונד פרויד ומלאני קליין. אחר כך נמשיך לוויניקוט:

 

תוקפנות בטיפול של פרויד וקליין

ההתייחסות של זיגמונד פרויד לתוקפנות,הייתה יצרית מאוד וליבידינאלית:

האדם חותר להשמדת הזולת כדי לקבל יותר מקום. למלאני קליין הייתה תפיסה שונה ומחדשת-  התוקפנות של האדם עלולה להרוג אותו, הנחה בלתי נסבלת ומעוררת חרדה ואימה. מכאן, הציעה קליין, אנחנו נוטים לפצל את התוקפנות הגנטית שלנו, להניח אותה בחוץ, ועדיף אצל הזולת.

כאשר החלה קליין לטפל בילדים, שאלה את עצמה בתצפיותיה, מדוע ילדים ילדים הם כל כך תוקפניים? תשובתה הייתה שהתוקפנות הילדית מבטאת הרס אנטי-ליבידיניאלי. זאת בעוד אצל פרויד מבטאת התוקפנות הרסנות שמקורה ביצר המוות- מקום ליבידיניאלי של נפרדות וחיות.

בניגוד לפרויד, קליין ראתה את כל הסימפטומים של דיכאון, אובדנות, הפרעות אכילה ופגיעה עצמית כביטויים הרס שהופנה פנימה, הרסנות שלא הצליחה לעבור עיבוד או התמרה לצורת התמודדות יעילה ומסתגלת יותר. כאשר לא היה בסביבת התינוק אובייקט ראוי, שהצליח לשאת את הדחפים ההרסניים ולעכל אותם, יפנה התינוק את התוקפנות פנימה, לתוך הסובייקט. פאסימי ככל שזה נשמע, קליין ראתה את דחפי המוות כחזקים ומשפיעים יותר מדחפי החיים. 

 

  

תוקפנות בטיפול של ויניקוט

דונלד ויניקוט היה פסיכואנליטיקאי וכותב שאהב להפוך כל דבר על קנו: הוא עשה את אותו הדבר גם עם מושג האגרסיה. למעשה, ויניקוט היה האנליטיקאי הראשון שמפתח ראיה חיובית למושג האגרסיה. פרויד ראה את האגרסיה כביטוי של דחף המוות; אנשי תיאורית האגו התמקדו בעיקר בדרכים בהן בני אדם מתגוננים מפני האגרסיה שנמצאת בתוכם; מלאני קליין החזירה את האגרסיה למקורה הייצרי, דחף שקשה להגן מפניו והוא זה שיוצר את ה"שד הרע"; ולמרות השונות הרבה, כל התיאורטיקנים היו תמימי דעים שתוקפנות היא דבר רע. ויניקוט, לעומת זאת, טען שתוקפנות היא מרכיב חיוני במעבר מסובייקטיביות אומניפוטנטית ("אני יוצר את העולם") לבוחן מציאות תקין אצל ילדים. אגרסיה מהווה שלב ראשוני חיוני בנטישת האשליה של התינוק שכל מה שקיים זה עולמו הפנימי.

איך המעבר הזה מתרחש? בתחילה התינוק משתמש באובייקט המעבר בקשיחות ("ruthlessly"): התינוק מעניש את הדובי, גורר אותו על הרצפה וכדומה. שלב זה מתרחש בתקופה של התלות המוחלטת. ויניקוט טען שהתינוק אינו מנסה להכאיב לאובייקט מאחר והוא כלל אינו מודע לקיומו הנפרד של האובייקט. בפועל, התינוק עושה מה שבא לו, או מבטא את צרכיו מתוך חוסר התייחסות לכך שמי שנמצא מחוץ לו (האמא או מישהו אחר), הוא בעל תחושות סובייקטיביות משלו, שאינן קשורות אליו.

כאשר יש גילויים של תוקפנות שאינה אלימה בהכרח, נוצרת הזדמנות לאפשר לאדם הצומח לבטא חלקים מעצמיותו וללמוד כיצד ההתנהגותו משפיעה על אחרים (למשל, במידה והדובי יקרע מאחר והיה יותר מידי אגרסיבי איתו. הילד מרביץ לדובי, זורק אותו ולמעשה כך חוקר אותו). לא מדובר באגרסיה שיש להגן מפניה, אלא כביטוי של העצמי. לכן, ויניקוט גרס שהאגרסיה חיונית לאינדיבידואציה. 

כאשר מטופל 'תוקף' מטפל, זו התרחשות אותנטית. במידה והמטפל יאפשר זאת ולא יפרש את ההתנהגות שלו מיד (כפי שנהגה מלאני קליין לעשות), זה יאפשר למטופל ללמוד על הקיום העצמאי שלו. חשוב להבין שוויניקוט הציע מהפכה של ממש בתפיסה הפסיכואנליטית של תוקפנות - היא כבר לא מקושרת בלעדית לדחף המוות (כפי שדיברו עליו קליין ופרויד) אלא לביטוי חיוני של העצמי האמיתי.

התוקפנות, לפי ויניקוט, היא מרכיב חיוני במעבר מסובייקטיביות אומניפוטנטית למצב של בוחן מציאות והכרה בסובייקטיביות של אדם אחר. בהקשר של יחסי הורים-ילדים, האתגר ההורי להיזהר מלהשיב אש ו"להחזיר לילד" כתגובה לתוקפנות שחווים ממנו, אלא לחצוץ בין המציאות החיצונית לבין החוויה הסובייקטיבית שלו. למה? כי במידה וההורה מצליח לשאת את האגרסיה, הילד "מגלה את האובייקט" ("וואלה, יש קיום מחוץ לי").

כאשר ההורים מגנים את ההתנהגות הקשוחה של הילד כלפי האובייקט, בהיותם נוטשים/ נעלמים/ נוקמים, ילמד הילד להיצמד יתר על המידה לחוקים שמכתיבה המציאות.  כאשר ההורה מכניס מציאות חיצונית לחוויה הפנימית של התינוק, הוא לא מאפשר לו להישאר במצב של going on being. התינוק יתחיל להיות קשוב מדי למה שקורה עם האם- מה שמכשיר את הקרקע לקשיים נפשיים בהמשך הדרך.

המגע המתפתח בין הילד לבין סביבתו מחייב את הילד להבחין בין עולמו הפנימי לבין המציאות וה"אחר". מגע כזה מעודד אותו לבסס (Theory of Mind (TOM ומאפשר לילד לנוע לעבר אינדיבידואציה - ההכרה המתפתחת בהיותו סוביקט נפרד ובעל גבולות.

ויניקוט מציע שני מושגים שישקפו את הפרדוקס המתייחס למעבר בין התלות המוחלטת לתלות היחסית:  התייחסות לאוביקט (Object Relating)  ושימוש באוביקט (Object Usage). לשני אלה נתייחס עכשיו. 

 

 

התייחסות לאובייקט לעומת שימוש באובייקט

 

Object Relating: בתחילת הדרך, מצוי "האחר" תחת שליטת התינוק ומשועבד בצורה מוחלטת לצרכיו. בהיעדר נתונים שמפריכים זאת, התינוק מרגיש כאילו האחר נתון תחת שליטתו המלאה. התינוק אינו מודע לאגרסיביות ולעובדה שהאימא מושקעת ותלויה בו. מבחינתו, אין בעולם זה דבר נוסף חוץ ממנו, מה שמתאפשר בזכות "המחלה הבריאה" - התמזגות פסיכולוגית של האם המושקעת עם תינוקה. 

בהמשך, עם תחילת ההתפתחות של התלות היחסית, נוצר Object Usage: אינטראקציה עם האחר כסוביקט אמיתי. התינוק מודע לקיומה של הסביבה, לכך שיש לו השפעה עליה וליכולתו היחסית להשתמש בה. 

ויניקוט מציין כאן פרדוקס: הילד "מגלה" את האוביקט לאחר ש"הרס" אותו. רק לאחר שהתינוק הורס את האמא, באמצעות האגרסיה שלו, הוא יגלה את הסובייקטיביות שלה. בטיפול פסיכולוגי,  משתמשים מטפלים דינמיים במושג usage כאשר קיימת תחושה שהמטופל 'מתקיף' את הסובייקטיביות של המטפל, תובע ממנו, מקשה עליו, מעורר בו סבל. במצבים כאלה, המטפל מאותגר- הוא נדרש להכיל ו'לשרוד' את הביטויים התוקפניים ולא להירתע או לדחות אותם. תוקפנות, במובן הוויניקוטיאני, היא תנאי הכרחי לביטוי עצמי, להתפתחות ולהעמקה של יחסים בין סובייקטים. גם בזוגיות: מריבות זוגיות מאפשרות ביטוי עצמי וגם – אם צולחים את הריב – הבנה עמוקה יותר של הסובייקטיביות שלי ושל בן/ת זוגי (איפה אתה ואיפה אני).

במהלך הזה, ויניקוט עשה הומניזציה לתיאוריה הפסיכואנליטית. הוא מיתג מחדש את האגרסיה כדבר חיובי, כתופעה אדפטיבית. זאת, בניגוד לפחד, העוינות והתיעוב של התיאוריה הפסיכואנליטית כלפי האגרסיה האנושית.

 

  

תוקפנות בשירות הטיפול

שיטות טיפול יצירתיות משתמשות בתוקפנות בתוך הדיאדה הטיפולית כדי לקדם את המטופל לעבר מטרותיו.

נתייחס לשתיים מהן: 

חביב דבנלו, פסיכואנליטיקאי קנדי ממוצא לבנוני, פיתח שיטת טיפול דינמי קצר מועד (STDP) המבוססת על הגעה מהירה לליבת הכאב של המטופל באמצעות לחיצה על כפתורי הכעס שלו בזמן אמת, במסגרת הקשר הטיפולי.

מבחינתו, המטפל אמור "לארוב" לכעס של המטופל ולהציף אותו, בעיקר כדי לקצר את הדרך המפרכת והתהליכית, שבטיפולים דינמיים רגילים עוברת בד"כ מנתק, לחרדה, אשמה ובושה ורק אחר כך כעס. לא כל אחד מתאים לטיפול STDP.

האוכלוסיה המתאימה ביותר היא של מטופלים נמנעים יותר, עם הגנות אישיותיות שחוסמות ביטוי של רגשות תוקפניים.

האוכלוסיה הכי פחות מתאימה היא מטופלים עם אישיות גבולית, שכעס עשוי להיות חלק מהבעיה שאיתם הגיעו לטיפול.

דבנלו מסייג בעצמו, ומתייחס למטפלים שעוברים את ההכשרה בטיפול. לדבריו, "על המטפל לבדוק את ההגנות הסדיסטיות שלו".

הווה אומר, יש להבחין בין מניפולציה טיפולית ולגיטימית לעורר כעס בשירות חשיפת ההגנות, לבין ההנאה שניתן להפיק ממטופלים שמתפתלים מול דרישת המטפל שיכעסו עליו. 

 

aggression

פריץ פרלס, מפתח שיטת הגשטלט בטיפול, היה נודניק אמיתי. מבחינתו, התהליך האותנטי שמתרחש בהווה, ב"כאן ועכשיו" של המפגש הטיפולי, הוא חזות הכל, האמת ואין בלתה. החומרים האחרים, אלו שקיימים במציאות החיים, אינם מהווים חומר מעניין מספיק לעבודה על צמיחה אישיותיות. לכן, אם המטופל זורק הערה צינית, פרלס יזנק עליה כמוצא שלל רב. גשטלט הוא טיפול נפשי עוצמתי שמותיר את המטופל להמשיך ולהתבשל בתהליך השינוי שנוצר בתוכו גם בסיום הפגישה, כאשר המוקד הוא על פיתוח העצמאות שלו בפיתוח מודעות. המטפל נמנע מלהגיש לו תהליך ייעוצי, לא מאכילים שם בכפית. 

 

 

וקטורים שונים של תוקפנות בטיפול

תוקפנות בטיפול היא לא התנהגות עם כיוון אבוסלוטי, ולא נכון להתייחס אליה כך. היא יכולה לבטא התפתחות, לפעמים אפילו פריצת דרך, ומצד שני להדליק אור אדום שמסמן בעייתיות בהתקדמות הטיפול.

ניקח שתי דוגמאות לשם המחשה:

1. מטופלת מרצה, פליזרית, "ילדה הורית", שמתקשה מאוד לעמוד על זכויותיה מול אחרים, לדרוש את מה שמגיע לה, תוך שימוש בסגנון תקשורת פסיבי במקום אסרטיבי. במקרים רבים הבעיה עמה היא מגיעה לטיפול פסיכולוגי תוגדר על ידי המטפל כקושי להתמודד עם כעסים, גם שלה כלפי האחר וגם של האחר כלפיה. כאשר כעס מתחבר בגילאים מוקדמים עם חרדה, בושה, או אשמה, הופכים ביטויי כעס להתנהגות המפחידה ביותר - המטופלת תעשה הכל כדי לא להיות בסיטואציה מתוחה ו"תובענית", עד כדי האשמה עצמית וויתור עצמי שאפשר להבינם כהתנהגותיות נמנעות מהחרדה שהכעס מעורר. במקרה כזה, ביטוי כעס בקשר הטיפולי עשוי להוות צעד קדימה בתהליך, ומטפל שמבין זאת ינסה להיאחז ולהשתמש בזהירות בביטויים של אי-שביעות רצון מצד המטופלת. העלאה מבוקרת של כעס ותוקפנות מצד המטופלת עשויה לתרום להכחדת ההתניה המוקדמת שנוצרה בין תוקפנות לחרדה וללמוד שאפשר לכעוס באופן שאינו מסכן את מערכת היחסים. להיפך.

2. גבר נרקיסיסטי, עם קשיים ביצירה ושימור מערכות יחסים, מגיע לטיפול נפשי עקב קושי חוזר "לראות את הצד השני". למעשה, כל קשר זוגי שלוהמסתיים בעקבות תחושת זכאות מופרזת שמוטחת כלפי בת הזוג, עם מחשבה אמיתית וצלולה שהבעיה נמצאת הצד השני. הקונפליקטים הזוגיים נושאים אופי אלים, מתעלל מילולית, מאשים וזועם. מטופל כזה אינו צריך ללמוד כיצד לכעוס בטיפול. להיפך, הוא אמור ללמוד איך לווסת את העוינות שלו, להכיר בצרכי האחר ולבסוף לגלות כלפיו נדיבות רגשית. זו דרך טיפולית ארוכה שביטויי תוקפנות בקשר הטיפולי אינם אלא תופעת לוואי שמפריעה להתהוות השינוי. 

 

תוקפנות גלויה של מטופלים כלפי מטפלים

כל מטפל שעובד מספיק שנים, מכיר בכך שתוקפנות היא חלק בלתי נמנע מהיותך פסיכולוג ושבנקודה זו או אחרת היא תופיע מצד מטופל תופיע בזמן אמת, בתוך היחסים הטיפוליים.

"הזמן שלי חשוב משלך"

תוקפנות של מטופלים כלפי מטפלים יכולה לבוא לידי ביטוי באמצעות תובענות ותחושת זכאות שאינן מותאמות, כמו שינויים תדירים במועדי מפגשים, ברגע האחרון, מתוך ציפייה שהמטפל יארגן את לוח הזמנים שלו לפי צרכי המטופל, ולפעמים גחמותיו. על המטפל להתייחס לדפוס בעייתי זה, או לפחות להיות ער לכך שמדובר בחלק מהבעיה של המטופל.

  

המטופל שצץ פתאום בקניון - מטופל סטוקר

צריך להודות שהנושא של מעקב (Stalking) אחר המטפל, בעיקר על ידי מטופלים עם הפרעות אישיות קשות, אינו מדובר ומעובד מספיק בפורומים מקצועיים וגם לא בספרות הקלינית.

מחקר קנדי שבחן את התופעה, מלמד כי רבע מהמטפלים מדווחים לפחות על מקרה אחד בו מטופל עקב אחריהם, מה שדרש התערבות של הצבת גבולות חיצונית כמו פנייה למשטרה.

החוייה של מטפלים שמבינים כי מטופל עוקב אחריהם קשה לעיכול ומעוררת חרדה ובהלה שדורשת הדרכה מקצועית. כשאנחנו מדברים על מעקב של מטופל אחרי מטפל, ניתן להתייחס להיבטים רחבים יותר ממעקב רגלי, כמו ניטור פעילויות באמצעות רשתות חברתיות, הטרדה דרך פניות שווא, עיון אובססיבי בחומרים פרסומיים כתובים של המטפל, ימי עיון וכנסים מקצועיים בהם הוא מרצה. 

תוקפנות כסימפטום אובססיבי

בין מחשבה למציאות: מה קורה כשמטופל מביא לטיפול את הפחד לפגוע באחרים, שמשתלט על מחשבתו?

הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD) מתאפיינת במחשבות מציפות, חוזרות ונשנות ובהתנהגות קומפולסיבית-חזרתית שמפחיתה את החרדה הנוצרת מעצן קיומן של המחשבות. אחת המחשבות האובססיביות שחוזרות על עצמן היא הפחד לפגוע באחרים, בדרך כלל קרובי משפחה, בני זוג ואף ילדים וחסרי ישע.

 

RESISTANCE in PSYCHOTHERAPY

 

התנגדות כביטוי תוקפני

התנגדות בטיפול היא מושג מרכזי ונתפס כחלק מהסיטואציה האנליטית. היא מהווה אוסף התנהגויות המתרחשות בחדר הטיפולים (כגון: שתיקות, שינוי נושא, פרצי צחוק, התקפי כעס, איחור, העלאת נושא ברגע האחרון ועוד). התהגויות אלה פוגעות בטיפול למעשה. הגישה הפסיכואנליטית התייחסו להתנגדות כביטוי התנהגותי של קונפליקט לא מודע. המטופל לא מדבר אלא פועל (מאחר, כועס, מתאהב). 

לדוגמא, ילדה שמתאמצת על מנת לרצות את המטפל. היא אינה מודעת לעובדה שריצוי המטפל פוגע בטיפול.

  • פרויד דימה את העבודה אל מול ההתנגדות כמאבק בין שני רצונות: הכוחות שמשמרים את הסימפטומים ולא רוצים לדעת דבר על הלא מודע (מגנים על האדם) אל מול החלקים באגו המטופל שרוצים להחלים יחד עם המטפל- מחד המטופל מגיע לטיפול ומנגד, פועל באופן שפוגע בהצלחתו. 
  • על פי פרויד, החלק של ההתנהגות הוא מרכזי בטיפול (למשל מטופל מדבר על משהו ופתאום משנה נושא\רואים שמשהו כרגע גרם לו להפסיק להיכנס לתוכן הזה← כנראה שזה התוכן המשמעותי, הכואב, שיש לגעת בו).

  

העברה והתנגדות

 

תהליכי העברה והעברה נגדית המתרחשים בחדר הטיפול מהווים כלי בשירות ההתנגדות:

  • העברה חיובית - העברה חיובית לרב חיונית ליצירת הברית הטיפולית אך עודף ההעברה עלול ליצור תחושה במטופל כי אין מקום להעלאת תוכן כואב ושלילי, לא רוצים לגעת בכאב כדי לא להרוס את הקשר שנוצר

ההעברה החיובית משרתת את ההתנגדות בכך שעלולה ליצור חשש במטופל שמא המטפל יפסיק לאהוב אותו ("מה הוא יחשוב עלי")

ההעברה השלילית משרתת את ההתנגדות בכך שעלולה ליצור במטופל תחושה שעליו לא לסמוך על המטפל ה"רע", "המטפל רוצה לפגוע בי", "הוא יספר את המידע לאנשים אחרים" ועוד. 

IMPASSE psychotherapy

תוקפנות ותקיעות בטיפול - Impasse

תקיעות בתהליך הטיפולי, המכונה גם Impasse, היא מצב בו הטיפול הפסיכולוגי מתקשה להתקדם. מונח זה כולל טווח רחב מאוד של סיטואציות, שלהן מאפיין אחד במשותף: הן מאטות את התקדמות הטיפול, לעתים עד כדי הפסקתו, ועלולות להביא לקונפליקט קשה בין מטפל למטופל. 

 

מוזמנים לקרוא מאמר על תקיעות בטיפול פסיכולוגי, מתוך בלוג מכון טמיר בפסיכולוגיה עברית

 

דוגמאות למצבי תקיעות: 

 

  • מטופל המגלה התנגדות לחקירת רגשות וחוויות ואינו מוכן לבחון את ההתנגדות עצמה. לעיתים מתעקש המטפל לגלות את 'האמת', מבלי להכיר בגווניה השונים. 
  • מצבים בהם המטפל מזמין את המטופל לבטא אגרסיביות, אך כאשר זו מופיעה בפועל, המטפל מתגונן מפניה במקום להכילה.
  • חילוקי דעות חריפים בין מטפל למטופל בנוגע לדרך המתאימה לפתרון בעיה. למשל, מטופלים רבים עשויים להתייחס לחפירה בעומקו של קונפליקט כביטול זמן ואנרגיה, בעוד המטפל רואה בה מאמץ משותף לפוגג 'הגנות אופי' שמכבידות על חיי המטופל. 
  • התערבות טיפולית לא-מוצלחת, מוקדמת מדי או מעוררת חרדה רבה מדי, המעוררת במטופל תחושה שהטיפול מזיק לו. למשל, חרדה מציפה ו'מטביעה' שהתעוררה במטופל בעקבות נחישות המטפל להעמיק בטראומה מוקדמת, קשה ולא מעובדת, מעברו של המטופל. 

תקיעות בטיפול אינה חייבת להתקדם לעבר "אין מוצא", אדרבא, לעתים התהליך המשותף של התגברות והיחלצות ממנה עליה היא חלק אינטגרלי מטיפול מוצלח ויש בכוחה להעצים את האפקט הטיפולי.

אבל בנקודת הזמן בה מתקיימת התקיעות, סביר שיעלו רגשות קשים, כמו כעס ואכזבה, שמחייבים אומץ ותושיה משותפים כדי לעבדם.

במצבי תקיעות, אחד האתגרים המאמצים ביותר של המטפל הוא לעזור למטופל לפתוח שוב מרחב חשיבה, דרכו ניתן לעבד יחד את החוויות המעכבות שמתרחשות בזמן אמת בקשר הטיפולי.

בלא מעט מקרים, מומלץ שהמטפל ייעזר במשוב של קבוצת עמיתים, או בהדרכה מקצועית פרטנית, במטרה לבחון ולהבהיר את חלקו הלא מודע בתקיעות.

התייעצות מקצועית כזו עשויה להתיר את הקונפליקט עליו מתיישבת התקיעות ולהתקדם במקום להיקלע לטיפול פסיכולוגי שגורם לנזק.

 

 

כתיבה: שייקו ברנדווין, גיא פינקלשטיין וצוות מכון טמיר

עריכה: איתן טמיר

מקורות:

 

שריף, א. (2007). התייחסויות תיאורטיות למושג תוקפנות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 19/7/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1132

Alpert, Jonathan E. et al. (1997). PSYCHOTHERAPEUTIC APPROACHES TO AGGRESSIVE AND VIOLENT PATIENTS. Psychiatric Clinics of North America Volume 20, Issue 2, Pages 453-472

Bridges, N. A. (1999). Psychodynamic Perspective on Therapeutic Boundaries: Creative Clinical Possibilities. The Journal of Psychotherapy Practice and Research, 8(4), 292–300.

Ofra Eshel Psy.D.. (2013) Reading Winnicott into Nano-Psychoanalysis: “There's Plenty of Room at the Bottom”. Psychoanalytic Inquiry 33:1, pages 36-49.

ELKINS, J. (2015), MOTILITY, AGGRESSION, AND THE BODILY I: AN INTERPRETATION OF WINNICOTT. The Psychoanalytic Quarterly, 84: 943-973. doi:10.1002/psaq.12044

Gadit, A. A. M., Mugford, G., Callanan, T., & Aslanov, R. (2014). Reported Experiences of Stalking Behavior from Patients towards Psychiatrists from the Atlantic Provinces of Canada. British Journal of Medicine and Medical Research, 4(22), 3990-4003.

Green A. On Private Madness. London: Hogarth Press; 1986.

Hackett, S. S., Taylor, J. L., Freeston, M., Jahoda, A., McColl, E., Pennington, L., & Kaner, E. (2017). Interpersonal art psychotherapy for the treatment of aggression in people with learning disabilities in secure care: a protocol for a randomised controlled feasibility study. Pilot and Feasibility Studies, 3, 42

Ickowicz, A. (2012). Reading Winnicott. Journal of the Canadian Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 21(1), 73.

Kernberg OF. Aggression in Personality Disorders and Perversions. New Haven: Yale University Press; 1992. 

Kernberg OF. Aggression and Transference in Severe Personality Disorders. in: http://www.toddlertime.com/dx/borderline/bpd-kernberg.htm

Ogden, T.H. (2016). ‘Destruction reconceived: on Winnicott's “The use of an object and relating through identifications”’. International Journal of Psychoanalysis , 97, 5, 1243-62.: Ogden, T.H. (2016). ‘Destruction reconceived: on Winnicott's “The use of an object and relating through identifications”’. International Journal of Ps

Beatrice Melmed Posner, Roslyn Wolfe Glickman, Eithne Coyle Taylor, Joyce Canfield & Francine Cyr (2001) In Search of Winnicott's Aggression, The Psychoanalytic Study of the Child, 56:1, 171-190

Ratnapalan, S., & Batty, H. (2009). To be good enough. Canadian Family Physician, 55(3), 239–240.


http://www.steveseay.com/harm-obsessions-violent-obsessions/

https://www.goodtherapy.org/blog/psychpedia/therapeutic-impasse

https://kspope.com/stalking.php 

https://www-tandfonline-com.ezproxy.haifa.ac.il/doi/pdf/10.1080/16506073.2016.1228084

https://www.newharbinger.com/blog/harm-ocd-subtype-obsessive-compulsive-disorder

https://www-sciencedirect-com.ezproxy.haifa.ac.il/science/article/pii/S2211364915000160

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר