שימוש באובייקט לפי דונלד ויניקוט (1969) | The Use of an Object

שימוש באובייקט VS התייחסות לאובייקט

 

מה ההבדל בין שימוש באובייקט

להתייחסות לאובייקט?

 

כתיבה:

איתן טמיר,

  (MA) וראש המכון 

  

הגישה ההתייחסותית, אותה מייצג דונלד ויניקוט בתחילת הדרך, מכניסה את ההדדיות ואת הנוכחות הסובייקטיבית של המטפל ישירות לחדר הטיפולים. 

השאלה המרכזית היא:

 

מיהו המטפל בשביל המטופל? 

 

הגישה הפסיכואנליטית הקלאסית מציעה תשובה ברורה, היא טוענת שהמטפל נוכח שם בשביל המטופל במטרה לספוג אוסף של השלכות, שמתבטאות ביחסי ההעברה. 

המטפל מהווה מיכל להשלכות של המטופל, של דחפים, כעסים, חוויות ילדות, תסכולים ומאוויים. 

המטפלים נכנסים למעשה לתוך נעליהם של הדמויות המשמעותיות בחייו המוקדמים של המטופלים. המטופל חי בעולם סובייקטיבי משלו. באמצעות ההעברה, הוא משחזר את חוויותיו, דרך חזרת הכפייה. זו הדרך של הפסיכולוג לעזור למטופל, לתרגם את השחזור לניסוח מתומלל, להעלות למודעות את החומר המודחק והמושתק, לטפל בסימפטום. 

אבל למעשה, ויניקוט שואל באומץ במאמרו, האם גם אפשר לראות משהו אמיתי בנו המטפלים, כחלק טבעי מהתהליך הטיפולי? 

אם כן, כל החשיבה שלנו למה שמתרחש בטיפול צריכה להשתנות. 

ואם להשתנות, שואל ויניקוט, איך עושים את זה נכון?

השאלה המרכזית היא כיצד מטפלים מכניסים את הסובייקטיביות שלנו כבני אדם? 

ויניקוט מגיע ב- 1969 לכנס האיגוד הפסיכואנליטי ומעז להציג את המאמר על שימוש באובייקט.

חשוב לציין כי כי באקלים הפסיכואנליטי של תקופה זו, ייחוס יכולת של המטופל לראות את המטפל, נתפסת כמו חילול הקודש. השכינה שרתה אז על מושג הטרנספרנס. ואכן, אחרי שוויניקוט מציג את הרצאתו, הוא לוקה בהתקף לב. ויניקוט לא רק הציע שהמטופל מסוגל לראות משהו מהאני האמיתי של המטפל, הוא אפילו מנסח תיאוריה שמסבירה כיצד התהליך הדינמי מתפתח. 

ויניקוט מתחיל את המאמר, וטוען שבטיפול עלינו לייצר מרחב של משחק, שרק בתוכו יש מקום לפירוש. כשאנחנו מפרשים, אנחנו נותנים למטופל משהו חדש שלא ידע קודם. היכולת שלו להשתמש בה תלויה ולא מובנת מאליה, וזה תלוי ביכולת שלה למקם אותנו מחוץ לשליטה האומניפוטנטית שלו. צריך לשם כך להפריד בין התייחסות לאובייקט לשימוש בו. 

בהתייחסות לאוביקט אין מפגש של ממש, יש רק עולם שלם של השלכות, יש מפגש עם עצמי בלבד, יש בדידות וריקנות גדולה. זו לא אהבה. 

בשימוש באובייקט, האובייקט נתפס יחד עם הטבע שלו עצמו. אין היאחזות בהשלכות והמטופל מצליח לראות חלקים מהמטפל האמיתי, כאובייקט כנפרד. המטופל רואה משהו באחר, ששייך לו, ולכן יכול לעשות בו שימוש מעשיר ולא נצלני.

יש במאמר הזה זרעים של מהפכה, שינוי פרדיגמטי.

האובייקט אינו עוד צרור של השלכות, הוא נתפס מעתה כחלק ממציאות משותפת.

המעבר מהתייחסות לאובייקט לשימוש באובייקט הוא מעבר התפתחותי שתלוי בסביבה.

אם יתקיימו תנאים מתאימים בסביבה זה יקרה, ואם לא, זה לא יקרה, והתינוק יישאר בודד.

כשהתינוק מתייחס לאובייקט הוא יונק מעצמו, וכשהתינוק משתמש באובייקט הוא יונק מאמו.

אימהות יכולות לאפשר מעבר מהתייחסות לאובייקט לשימוש באובייקט. כדי לאפשר את המעבר מהתייחסות לשימוש עלינו למקם את האם והאנליטיקאית כתופעה חיצונית, לתת להן הכרה נפרדת, וזו משימה קשה מאוד כבני אדם. 

יש התנגדות קשה להכיר באחר כאדם נפרד וכדי שהמטפל יהיה מחוץ לשליטתו האומניפוטנטית של המטופל, יש להרוס אותו. להרס יש מגוון וריאציות התנהגותיות. 

אחת המטרות בטיפול פסיכולוגי היא להשתמש במטפל כדי להרגיש טוב יותר. 

 

ויניקוט כתב כי במהלך המעבר מהתייחסות באובייקט לשימוש באובייקט, מתחייב הרצף הפסיכודינמי הבא: 

1) המטופל מתייחס למטפל

 2) המטופל ״הורס״ את המטפל

 3) המטפל ״שורד״ את ההרס

 4) המטופל משתמש במטפל

ההיפרדות מהאובייקט יוצרת פגיעות, אבל גם נפרדות, משוואה מנטלית שמאפשרת לקבל אהבה אמיתית מהאחר. 

כאשר המטופל שורד את ההרס האישי שלו, הוא צומח. כאשר המטפל שורד את ההרס של המטופל, מתעוררת הבנה אצל המטופל שהמטפל מספיק חזק, מה שפותח את האפשרות לקחת ממנו משהו. 

 

הישרדות המטפל תלויה באחד הבסיסים העמוקים ביותר ביחסים - גבולות. כשהילד מבקש משהו מאיתנו, הוא למעשה מבקש להשתמש בנו כאובייקט. כניעה מזוכיסטית או תוקפנות ספונטנית כלפי ילדים, פוגעות שתיהן בהישרדות שלנו כהורים. 

ויניקוט טען כי התוקפנות יוצרת מציאות משותפת. ברגע שהתוקפנות שלי אינה הורסת את האובייקט, נברא עולם מלא חיות. 

 

 

איך לשרוד את תוקפנות המטופל? 

ויניקוט מציע למטפל עקרונות התמודדות עם התוקפנות המובנית בתוך דרכו ההתפתחותית של המטופל לעבר צמיחה אישית בטיפול: 

  • לא לנקום- על המטפל להימנע משינוי איכות הקשר עם המטופל בעקבות האגרסיביות שלו כלפיו. למעשה, פעולת תגמול בהורות או בטיפול היא פעולה שיש בה הנאה של המטפל או ההורה, במסגרתה יוצאים זמנית מהפוזיציה ההורית או הטיפולית. זה ברור ואף טבעי - ברגע שאנו  מותקפים כסמכות, האינסטינקט הבריא הוא לתקוף או לברוח. אז האזהרה הראשונה היא לא לתקוף בחזרה, ונדרשת מודעות עצמית מפותחת כדי לא להשפיל את המטופל בפרשנות מתוחכמת. חשוב להישאר חי, ומבין חושב.  

  • לא לנטוש - ויניקוט מתריע בפני שתיקה סדיסטית של המטפל, שיכולה להתבטא גם בהתעלמות או בהיעדרות (מציאותית או מנטלית).

הטרנספרנס הוא תמיד אמביוולנטי:

 תמיד מתקיימים זה לצד זה כבוד והערכה לצד שנאה, קנאה והרסנות.     

 

ערב עיון לאנשי חינוך: "מי רואה את המורה"?

מרכז ויניקוט בישראל -

21 למאי 2021, בזום: 

 

ויניקוט בחינוך  

 

 

מקורות: 

 

Winnicott, D.W. (1969). The Use of an Object. Int. J. Psycho-Anal., 50:711-716

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין





דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

בית פנינת האילון, יגאל אלון 157, תל אביב יפו, 6745445 

072-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר

הצהרת נגישות

שעות פעילות:

יום ראשון, 9:00–21:00
יום שני, 9:00–21:00
יום שלישי, 9:00–21:00
יום רביעי, 9:00–21:00
יום חמישי, 9:00–21:00
יום שישי, 9:00–13:00
 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2021