דונלד ויניקוט | תרומותיו המרכזיות של ויניקוט לטיפול פסיכולוגי

דרג פריט זה
(58 הצבעות)
דונלד ויניקוט דונלד ויניקוט

ויניקוט 

מושגים, הגדרות, תיאוריה, פרדוקסים וטיפול

 

דונלד וויניקוט  -  winnicott

ויניקוט נחשב לתיאורטיקן הפסיכואנילטי השני בחשיבותו אחרי פרויד.

למרות שפעל בתוך מרחב פסיכואנליטי תחרותי וקשה, לא הקים לעצמו אסכולה עצמאית משלו, אולי כי לא נזקק לה: הוא נחשב כיום לאנליטיקאי המצוטט ביותר, הנקרא ביותר, המוערך ביותר,  ומי שכתביו מעוררים חיוך מתוק בקרב מטפלים הבקיאים במשנתו הקלינית. 

ויניקוט אינו מציג תיאוריה פסיכולוגית סדורה ושלמה, אלא שלל מאמרים ורעיונות, שרובם מלאים בחשיבה פרדוקסאלית (למשל: "כדי להיות מסוגל לחוות יחד נדרשת היכולת להיות לבד").

כדי לקרוא את כתביו של ויניקוט נדרשת מידה של סבלנות, לעיתים תועה הקורא יחד עמו וחוזר שוב ושוב על פיסקה, אך מי שטורח בערב שבת, זוכה בתיאוריה פסיכולוגית שמעניקה מבט מעמיק ביותר על נפש האדם- ילד ובוגר כאחד.

יותר מכל מייצג ויניקוט את חשיבותה של החיות בחיים ובתהליך הטיפולי, ולכן הברכה שאיחל לעצמו אינה מפתיעה למי שקרא אותו: "מי יתן ואהיה חי ברגע מותי".

איתן טמיר

 

The SELF

אוביקט מעבר

המושג אובייקט מעבר, מוכר גם בכינויו 'חפץ מעבר'.

הורים רבים יודעים שמדובר בחפץ אליו נצמד התינוק, אשר מספק לו נחמה, עידוד, רגיעה ושלווה. כל הורה יודע מה קורה כשאובד 'אובייקט המעבר' אליו היה הילד כה קשור, ופרשנות פסיכולוגית רווחת אומרת כי אובייקט המעבר מאפשר לילד לשמור על פנטזיית הקשר התמידי עם הדמויות העיקריות בחייו- הוריו, בתקופה בה הוא אט אט לומד את נפרדותו מהם (למשל, כשמתחיל ללכת לחוגים, לגן, לחברים).

 

מהו אובייקט מעבר (Transitional Object) לפי ויניקוט?

ויניקוט העניק משמעות רבה לאובייקט המעבר: התינוק נולד כשהוא מודע רק למציאות הסובייקטיבית, בעוד האדם הבוגר חי במקביל בין המציאות הסובייקטיבית (הפנימית) לבין האובייקטיבית (החיצונית). אובייקט המעבר מגשר בין שתי המציאויות, כאשר התינוק מגלה בהדרגה על המציאות האובייקטיבית באמצעות דרישות חברתיות, נורמות וחוקים.  

ויניקוט התייחס לאובייקט המעברי כמרחב רב-ערך, לכל אורך החיים. הוא מאפשר מרחב פוטינציאלי בו מתקיים 'משחק', אינטראקציה עם העולם, שהיא גם דרמטית מחד וגם משחקית מאידך. בחיים הבוגרים, הוא מקבל משמעות מטאפורית והכרחית ליחסים בשלים.

 

7 דקות נהדרות על תרומותיו המרכזיות של ויניקוט. חובה:

 

 

באובייקט המעבר של התינוק, למשל השמיכה, המוצץ, הבובה או המכונית, יש אלמנט מציאותי אובייקטיבי הגורם לילד להיצמד דווקא לאובייקט הזה ולא לאחר מאותו הסוג (זה חייב להיות הדובי הזה ולא אחר), ומצד שני יש לאובייקט משמעות סובייקטיבית הנותת לילד מענה לרגיעה, נחמה ואף ביטוי דחפים הפנימיים.

מה שהופך את הפריט לסובייקטיבי הוא המשמעות הייחודית שמקבל הפריט מהילד, שזר לא יבין אותה. במילים אחרות, התינוק צריך ליצור את האובייקט המעברי, לבחור בו, "ולטעון" אותו ברגשות, משאלות ומאוויים.

האובייקט המעברי מלווה אותנו מתחילת החיים ועד סופם, כאשר בחיים הבוגרים הבין ויניקוט את התרבות כולה כמרחב מעברי.

ראייתו של ויניקוט על התפתחות האגו >

 

אובייקט המעבר הוא גם המציאות וגם הדמיון, מאפשר גם הנאה ומשחק אך גם נחמה והיאחזות ברגעי חוסר שליטה, ויישומים חשובים אלה הפכו אותו לשלב כמעט בלתי נפרד מהתפתחותו של כל ילד.

חפץ המעבר, טען ויניקוט, מאפשר לתינוק ליצור לעצמו מרחב פוטנציאלי מציאותי ודמיוני בעת ובעונה אחת.

לפי גישתו, עצם המשחק הוא הטיפול. ההנאה בעבודה עם ילדים מתבטאת במשחקיות וחשוב שכל מטפל יהיה מחובר ליכולת המשחק הסימבולי שלו.

 

"פסיכותרפיה מתרחשת בחפיפה שבין שני תחומי משחק, זה של המטופל וזה של המטפל.

פסיכותרפיה עניינה שני בני אדם המשחקים יחד.

מכאן נובע, שבמקום שמשחק אינו אפשרי,

עבודתו של המטפל מכוונת להביא את המטופל ממצב של אי יכולת לשחק

אל מצב של יכולת לשחק"

 

 

(משחק ומציאות, עמ' 66)

 

 

PLAYING AND REALITY winnicot

איך ויניקוט מבין טיפול פסיכולוגי כמשחק?

ויניקוט מייחס חשיבות הרבה למשחק והיא מבחינתו חיונית לכל אדם. היכולת לשחק היא בסיסית, לכן חשוב שלמטפל עצמו תהיה את היכולת לשחק, מה שיאפשר לו לאפשר אותה גם אצל המטופל. 

המשחק, על פי ויניקוט הוא דרך של לחיות (living), חוויה יצירתית במהותה, שמתקשרת לבריאות, לגדילה, ליחסים עם קבוצה, והוא זה שמאפשר גם תקשורת בפסיכותרפיה, היא סוג מאוד משוכלל של משחק. ויניקוט קובע כי המשחק כשלעצמו הוא תרפויטי, ושאם המטפל והמטופל ״מצליחים לשחק״ יחד, מתקיים אלמנט של תרפיה. הוא מתייחס גם למצב בו משחק עלול להיות מפחיד, ואז, נעדרת יכולת אמיתית לשחק באופן יצירתי.

 

הבדלים בין ויניקוט לקליין

עמדה זו מנוגדת לתיאוריה של מלאני קליין:

אצל קליין המשחק הוא אמצעי לתקשורת עם הילד, ומטרת המשחק להגיע לפרשנות אנליטית על התכנים שעולים מן המשחק (Klein, 1933). אפשר לומר שאצל קליין השימוש במשחק הוא מעין ברירת מחדל- מכיוון שהילד לא מסוגל לתקשר באופן מפותח וברור בשפתם של המבוגרים, יש צורך לתקשר איתו באמצעות משחק, וכך יהיה אפשר להבין אותו ואת עולמו הפנימי. 

ויניקוט רואה את המשחק כמטרה ולא כאמצעי. הוא לא שולל את חשיבות הפירוש, אבל נותן לו חשיבות פחותה יותר מאשר זו שנותנת לו קליין. לפי פרקים אלו, קודם כל חשוב שתהיה את היכולת לשחק, ורק לאחר מכן יש מקום לתת פרשנות, שאמורה להיות מותאמת לשלב. כאשר פירוש ניתן לפני שיש את היכולת לשחק, וכתוצאה מכך אין את היצירתיות הנדרשת על מנת לקבל את הפירוש, אז לפירוש לא תהיה כל משמעות.

משמע, שיכולת המשחק צריכה להיות הדבר הראשון שמתאפשר בטיפול, אחרת לפירוש לא תהיה תועלת. יתר על כן, הפירוש יכול גם להזיק בכך שיביא לבלבול, או לצייתנות. המשחק שמתרחש צריך להיות ספונטני, ולא מתוך רצון לרצות או מתוך צייתנות למטפל.

ויניקוט מזכיר את עבודתה של וירג'יניה אקסליין, ואת הגישה שלה למשחק (Axline, 1947).

אקסליין מגיעה מהאסכולה ההומניסטית, והיא בעלת גישה לא פרשנית.

אצלה הדגש הוא על הקשר שנוצר בין המטפל למטופל במהלך המשחק.

למרות ההבדלים בין הגישות, ויניקוט כותב שהוא מוקיר את עבודתה ותרומתה לעולם הטיפול בילדים.

הוא רואה דמיון בינו לבין אקסליין בכך שאצל שניהם לא הפירוש הוא החשוב ביותר בטיפול.

בהקשר זה ויניקוט מזכיר את החשיבות של רגע ההפתעה, כלומר, הרגע בו מתרחש משהו לא צפוי, משהו חדש שאין לנו שליטה עליו, אבל מעורר את סקרנותנו (Winnicott, 1971 ).

ויניקוט טוען שכדי לבצע חיפוש של העצמי, יש צורך ביצירתיות. יצירתיות מתרחשת אך ורק בתנאים של משחק, גם אצל ילדים וגם אצל מבוגרים. הוא מדבר על כך שחשוב שתהיה יכולת להיות עם המטופל גם כאשר המחשבות שלו לא מאורגנות, אסוציאטיביות ואין ביניהן כל חוט מקשר.

ויניקוט מדבר על כך שחשוב לקבל אותן כמות שהן, ללא ניסיון למצוא קשר בין הדברים.

הרצון לסדר את המחשבות ולארגן את הדברים נובע מתוך חרדה, והסדר הוא מנגנון הגנה מפני אותה חרדה.

יש חשיבות רבה להיות עם המטופל במקום הכאוטי, כאשר החיפוש יכול לצמוח רק מתוך מקום כזה- לא מאורגן וחסר צורה. במצב כזה יכולה להופיע היצירתיות, השיקוף של המטפל עוזר לחיפוש ומאפשר למטופל למצוא את העצמי. מצב זה לפי ויניקוט הוא מצב של משחק, והחומרים העולים במצב כזה הם כמו החומרים של המשחק: חושיים, יצריים ומוטוריים. זה המקום של מרחב הביניים.


מרחב הביניים, או המרחב הפוטנציאלי, הוא המקום שבו מתרחש המשחק. הוא קשור גם לעולם הפנימי וגם לעולם החיצוני, אבל הוא לא שייך לאף אחד מהם ומנוגד להם. מדובר במרחב שלישי, שיש לו את הייחודיות שלו, ובו נמצא המשחק. המשחק לא נמצא בפנים, בעולמו הפנימי והאישי של האדם, וגם לא בחוץ- זאת אומרת בחלק שהוא חיצוני מהאדם, ושאין לו שום שליטה עליו. המשחק יוצא מתוך הפנימיות של האדם, אל החוץ, אבל אל מקום שבו יש שליטה של האדם על המתרחש, כאשר במשחק יש עשייה.
ויניקוט מדבר על כך שהמרחב של המשחק קשור גם במרחב וזמן, זה מאוד בולט בטיפול פסיכולוגי. בטיפול מתרחש משחק בין שני אנשים שנמצא במרחב מסוים- חדר הטיפולים ומוגבל בזמן- השעה הטיפולית. ויניקוט מדבר על החשיבות של המטפל לחוות את המשחק מתוך החוויה של הילד, גם אם המשחק משעמם את המטפל, יש חשיבות לכך שהמטפל יגלה סקרנות אל עולמו של המטופל-הילד.

  

אובייקט מעברי ומשחק בטיפול פסיכולוגי עם מבוגרים

בטיפול פסיכולוגי נוכל לראות תופעות מעבריות במגוון היבטים. ברמה הבסיסית ביותר, טיפול נפשי מהווה מרחב מעברי שבתוכו ניתן להרגיש, לחוות, לשתף, באיזור ששייך לחיים האמיתיים, אך בעת ובעונה אחת מובחן מהם. ויניקוט התייחס גם לפרשנות פסיכולוגית כאוביקט מעבר. לטענתו, המטפל אינו יכול להציע למטופל תובנה. המטופל חייב לייצר אותה מתוך עולמו הפנימי ולהנות מפירותיה. תחשבו על זה, רובנו לא צריכים שיגידו לנו מה צריך לעשות, אנחנו יודעים לבד. אבל השינוי יתחולל רק כאשר נוצרת הבנה פנימית עמוקה שמתוכה עשוי להתחולל שינוי.

ויניקוט, כפי שמופיע בספרו של אדם פיליפס, מתייחס אל הפרשנות של המטפל כאל אוביקט מעבר. לדבריו, המטופל לא יעבוד עם פרשנות, אלא אם נוצרה בתוך המרחב המעברי. כפי שהתינוק חייב להמציא את אוביקט המעבר בחוויה המשותפת, כך גם המטופל. כך הוא כותב:

"אני מציע פירושים משתי סיבות:
1. אם לא אציע, המטופל עלול להתרשם שאני מבין הכול. במילים אחרות, אני שומר על איכות חיצונית מסוימת בכך שאינני מדייק בהבנה - אפילו בכך שאני שוגה.
2. ביטוי מילולי ברגע הנכון מגייס כוחות אינטלקטואליים. זה גרוע לגייס תהליכים אינטלקטואליים כשהם מנותקים מקיום רגשי-גופני... פירוש אחד בפגישה מספק אותי, אם התייחס לחומר שעלה תוך שיתוף פעולה בלתי מודע של המטופל."
(ויניקוט, מטרת הטיפול הפסיכואנליטי, 1965)

 

מהי היכולת להיות לבד?

לפי ויניקוט, רק בהיות התינוק לבד בנוכחות מישהו תתאפשר לו ההזדמנות ההתפתחותית לגלות את חייו האישיים ואת העצמי האמיתי שקיים בו.

רק בתנאים אלו, של שילוב פרדוקסלי בו מתקיים ״לבד בנוכחות האחר״ יוכל התינוק לחוות חוויה שתורגש כאמיתית. רצף מצטבר של חוויות כאלה יוצרות בסיס לחיים שיש בהם ממשות במקום חוסר תוחלת. החלופה הפתולוגית היא חיי כזב הבנויים על תגובות לגירויים חיצוניים, בהם "העצמי הכוזב" יציב אך אך חסר את המרכיב המרכזי של המקוריות היצירתית.

 

ויניקוט (1960)  עשה שימוש במונחים של "עצמי כוזב" ו"עצמי אמיתי" כדי לתאר את התחושה הסובייקטיבית של "להיות קיים" על ציר שנע בין תחושת קיום אותנטית שנענית לצרכים האמתיים, לבין תחושת קיום אשר נענית לדרישות הסביבה והתאמה לאחר. המחווה הספונטנית והאותנטית היא "העצמי האמיתי" בפעולה. רק "העצמי האמיתי" יכול להיות יצירתי ולחוש אותנטי. בספרו של ויניקוט, "עצמי אמיתי, עצמי כוזב " מגיע לשיאו העיסוק ההמשכי של וינקוט בשאלות האותנטיות, הממשות והחיות. 

דונלד ויניקוט ראה את "העצמי האמיתי" ככזה המתפתח כאשר הסביבה ובעיקר האם מותאמת לצורכי התינוק, מספקת ומחזיקה. במצב כזה, מתפתח עצמי אמיתי המאפשר לפתח תחושה של אותנטיות וסובייקטיביות לצד תחושת חיות והנאה. לעומת זאת, כאשר הסביבה של התינוק איננה מחזיקה ומספקת, התינוק נאלץ להתאים את עצמו ורצונותיו, תוך ביטול עצמי, לדרישות הסביבה, מה שמוביל לפגיעה בהתפתחות התקינה של העצמי האמיתי שלו. במקרים אלו, מתפתח עצמי כוזב, ריקני ולא אותנטי, מיצג שווא בלבד של חווית חיות והנאה.

גישת יחסי אובייקט בטיפול - הגישה ממנה צמח ויניקוט <

ויניקוט: הפחד מהתמוטטות <  

GOOD ENOUGH MOTHER WINNICOT 

 

מהי ״אמא טובה דיה״ (good enough mother)?

סביבת התינוק כוללת את המרכיב החשוב ביותר "אמא טובה דיה"ֿ, אשר מסייעת, מטפחת ומקבלת את התלות המוחלטת של התינוק, כאשר במקביל היא תומכת בניסיונות ובהרפתקאות הראשוניות שלו לעבר עצמאות, אינדיבידואליות ובניית חיים משל עצמו בתוך ודרך מערכות היחסים הבינאישיות.

האם הטובה דיה מתאימה את עצמה לצרכיו המשתנים של התינוק/פעוט/ילד: אין אמא מושלמת, האם האופטימלית היא אמא טובה דיה. דווקא "אמא מושלמת", מבחינת ויניקוט, אינה אם טובה דיה.

האם הטובה דיה קודם כל מנסה לטפל בתינוק ובדרך כלל היא מצליחה, לא תמיד, לפעמים היא טועה ולא מזהה נכון. אולם האמא יודעת מה נכון לתינוק שלה וזה קורה מעצמו. הצרכים של הילד משתנים והיא מתאימה את עצמה אליו, היא מבינה מתי היא צריכה להתרחק.

 ויניקוט תיאר את התהליך שמתרחש בשלוש השנים הראשונות לחייו של התינוק לפי שלושה שלבים:

  • תלות אבסולוטית
  • יחסי תלות
  • לקראת עצמאות

הנחת היסוד של וויניקוט הייתה שצמיחה אישית ושינוי מקורם באינטראקציה המוקדמת בין הילד לבין הטיפול האימהי אותו מקבל. מכאן שהטיפול, על פי ויניקוט, הוא תהליך היוצר מחדש את התהליך האינטראקטיבי, שהתחיל בינקות המוקדמת והופסק בשלב מסוים. כפי שה'עצמי' נבנה ועוצב מתוך האינטראקציה בין העולל לאמו (המייצגת את הסביבה), כך גם ההתפתחות המתמשכת של העצמי יכולה להיווצר מחדש מתוך האינטראקציה בין העצמי למטפל (שגם הוא מייצג את הסביבה). זהו מהות השינוי התרפויטי. 

כשהאם אינה מצליחה לזהות נכון את מצבו המנטלי של התינוק היא מחזירה אליו שיקוף שאינו תואם את מצבו, שיקוף רחוק או הדהוד לא תואם. לפי פונגי, שפיתח את הטיפול בגישת המנטזליציה, שיקוף כזה יוצר נתק בין "מה שאני מרגיש" לבין "מה שחוזר אלי".

כתוצאה מכך, התינוק לא מצליח לחבר בין הרגש לסימבוליזציה.

MBT MENTALIZATION BASED TREATMENT

  

מהי החזקה (holding)?

ויניקוט היה הראשון להדגיש את האופן בו אם אוהבת אוחזת בתינוקה ועמד על הההשלכות הנפשיות מרחיקות הלכת שיש להחזקה זו על ההתפתחות הנפשית. מתוך עמדה זו התפתח המושג 'החזקה',  שהושאל לאחר מכן לעולם הטיפולי. 

'סביבה מחזיקה', לפי ויניקוט, הכרחית, גם אם אינה מספיקה, לקיום תהליך תרפויטי עם תוצאות.

בטיפול, הקשר הנרקם בין מטפל למטופל מהווה את מרבית הפונקציה של החזקה. כפי שאמא טובה דיה קשובה ומוכוונת לצרכיו הרגשיים של התינוק, כך נדרש גם המטפל להקשיב ולהתכוונן למטופל: האו מנהל בביטחון את החרדות, המצוקות וההגנות של המטופל.

 

 

Impingement

הפרעה בתהליך ההחזקה, גורם לתינוק להיות מכוון לאמא, מצב בו ההחזקה מורגשת מה שגורם לתינוק לצאת מהזרימה הטבעית של Going on being. הוא מנסה להחזיר לעצמו את החזקת האם, באמצעות מחוות התנהגותיות כמו צרחה.  כשיש Impingement התינוק נשלף מתוך עצמו, נוטש את עצמו ואת משאלותיו וצריך להתאים עצמו למה שמספקת הסביבה. במקום שהאם תתאים את עצמה לצרכים של התינוק, התינוק הוא זה שיוצא החוצה, מחזיק ומוותר על המצב הטבעי שלו. 

 

הגן כסביבה מחזיקה

הסביבה המחזיקה היא צורך נפשי שנשאר איתנו לאורך כל החיים ויש לו חשיבות מוגברת בשינוי של כניסה למסגרת חדשה.

שלב הכניסה לגן דורש החזקה גבוהה במיוחד, כזו שתאפשר לילד להרגיש נוח בסביבה החדשה ולפעול בה. כדי שזה יקרה, חיוני שתהיה פונקציה מחזיקה גם עבור הגננת והסייעת, בתהליך מקביל, כפי שיש לנו את המושקעות הראשונית האימהית- האמא זקוקה לתמיכה בעצמה על מנת לתמוך בתינוק. אם יש מי שמחזיק את הגננת ואת הצוות, תהיה פניות רבה יותר להחזיק את הילדים.

בתחילת השנה הגננת מחזיקה את הפרידה של האם והילד. אם היא תהיה פונקציה מחזיקה אז גם לאמא ולילד יהיה יותר קל להפרד.

  • סביבה מחזיקה ("פס רחב") בין הגננת לילד מאפשרת למידה מהגננת כמו גם חקירה עצמאית של הילד
  • יש פונקציות החזקה שונות בתהליך: הגננת מחזיקה את הפרידה של אם-ילד, האם מחזיקה את ההתקרבות בין הילד לגננת, הילד מחזיק את החרדה הפנימית שמתעוררת בו. 

 

 

הגן והבית ספר כמקורות להיענות ורצייה לא אותנטיים

כשאנחנו חושבים על הגן כתומך בחוויה של העצמי האמיתי, אנחנו שואלים:

מה הסביבה המיטבית לדבר הזה?

הסביבה מאד תלויה בגננת ובסייעת, האם הן יוצרות סביבה עשירה?

האם הן דובקות בפרוטוקול?

האם יש מגוון פינות בגן?

צעצועים מוגדרים וצעצועים שאני יכול לעשות אתם מה שאני רוצה?

האם יש מקום שאני יכול להתלכלך ומקום שאני יכול לחוש בו נקי?

כך הילדים יכולים לבחור ממגוון מצבים בהם הם רוצים להיות בכל יום ויום. אם אנחנו לומדים להכיר את הילד ויוצרים מגוון מקומות ופעילויות יש מקום להתאמה של הילד ולהראות את האישיות שלו יותר.

  • ויניקוט שם דגש רב על הסביבה כמסייעת או פוגמת בביטוי של העצמי האמיתי
  • כל גננת ומורה יוצרות סביבה אחרת
  • בדומה להורה, גננת או מורה יכולה לייצר סביבה מזניחה, מציפה, או מגוננת, מתפעלת, לא חודרנית
  • איך ניתן לעשות מקום לעצמי האמיתי בגן ובבית הספר?
  • החזקה של הגננת והמורה
  • יצירת יחסי אמון וקשר בין גננת/מורה לילד
  • פעילויות מגוונות ומצומצמות ('העשרה')
  • עידוד יצירתיות ("רק העצמי האמיתי יכול להיות יצירתי")
  • פעילויות המעודדות את הילד לפעול על הסביבה ולא רק להתאים את עצמו (בישול)

 

 

 

״אכן דלים אנו

אם איננו אלא שפויים״

 

 

-- ויניקוט, מתוך "התפתחות רגשית פרימיטיבית" (1945)

 

שינאה בהעברה נגדית

 

במאמרו, שינאה בהעברה נגדית, ניסח ויניקוט את תפיסתו ביחס להעברה נגדית.  

הוא נשען על הבנת חשיבותו של הקשר המוקדם בין האם לתינוק.

לפי ויניקוט, גם ביחסים מוקדמים אלה ישנם רגעים בהם האם ׳שונאת׳ את תינוקה

בניגוד למאלני קליין, שדיברה על ׳שנאה הדדית׳ בין אם לתינוק, ויניקוט טען כי האם חשה שנאה כלפי תינוקה עוד לפני שהתינוק חווה רגשות דומים. 

היות והאם נמצאת במצב של ׳משוקעות אימהית׳ לרוב אין היא יכולה ומצליחה לשאת את שנאתה כלפי התינוק מבלי להגיב כלפיו בדרך נקמנית.

הסביבה, והאב בתוכה, צריכים לשאת את הרגשות הקשים של האם ולתת להם לגיטימציה לבטא אותם ותיקוף לגבי קיומם. 

באנלוגיה לטיפול פסיכולוגי, מצופה מהמטפל שיוכל לשאת את רגשות ההעברה הנגדית, מבחלי לבטא ו׳להתנהג אותם׳ באופן פעיל מול המטופל.

Squiggle winnicot 

מהו משחק הסקוויגל ואיך ויניקוט נעזר בו בטיפול?

בספרו Therapeutic Consultations in Child Psychiatry, ויניקוט מתאר 20 הצגות מקרה שבהן השתמש במשחק הסקוויגל על מנת ליצור קשר טיפולי עם הילד כבר במהלך המפגש הראשון עמו. 

משחק הסקוויגל, בהיותו בעל מבנה אינטראקטיבי, סביבה חיצונית "מחזיקה" והיותו כלי תקשורתי שימושי, הופך למעשה לרישום גרפי המשקף את המודל התרפויטי של וויניקוט.

וינוקוט לא התכוון להפוך את משחק הסקוויגל לתהליך טיפולי ממושך.

המטרה המקורית הייתה יצירת קשר טיפולי מהיר במהלך המפגשים הראשונים של המטפל עם הילד.

עם זאת, הפסיכולוג תרו ראה במשחק הסקוויגל כלי טיפולי שימושי שיכול לסייע למטפל הן בהגעה לנקודות מפנה חשובות במהלך הטיפול, והן בסיום וסיכום התהליך הטיפולי.

 

הדגמה למשחק סקוויגל:

 

איך ויניקוט התייחס לרגרסיה בטיפול?

ויניקוט כתב על רגרסיה שקשורה בצרכים מהסביבה- לצרכי התלות והנזקקות. ראשית הימים שבו לתינוק אין בכלל מודעות שיש לו תלות ושיש סביבה - זה הנרקיסיזם הראשוני, החוויה האומניפוטנטית.


משעה שהתינוק נוכח שיש אובייקטים ויש סביבה, מתעוררת אכזבה ויחד איתה חוויה מתמשכת טראומה.

לא מדובר על אירוע בודד. א מדובר על אמא מזניחה, אלא על אמא פחות ספונטנית, יותר סכיזואידית ויותר נוקשה.

האם לא מרשה לעצמה לתהות מה התינוק צריך.

ככל שיש יותר טראומות, התינוק יפתח עצמי כוזב נרחב יותר. 

לפני כן, לנוכח מצבי כשל אמפתיים או כשלים בהתאמה האימהית - הוא יקפיא את מצב הכשל - על מנת שזה יתאפשר צריך ליצור הגנה מפני הרגש . - אני מכחיש את הצורך, את התלות, את הנזקקות.

ה-false self הוא ניכור לצרכים האישיים, חוסר ממשות, חוסר תוחלת, ניכור פנימי. המטרה באנליזה של ויניקוט היא להפשיר את מצב הכשל.

חשוב לציין כי לכל האנשים יש false self.

הוא נחוץ לקיום בעולם תרבותי, אבל השאלה היא עניין של מינון ועד כמה הוא מחבל בחוויה האותנטית שלנו.

זו תפיסה שיש בה תקווה כי היא אומרת שאפשר להגיע לגרעין האותנטי.

פה האנליזה היא בבחינת התחלה חדשה.

פרויד לא התייחס לאספקטים הללו בחוויה הנפשית של מטופליו וזה חידוש של ויניקוט.

בנוסף, הרגרסיה אינה תהליך ליניארי ובסופו של דבר המסה המצטברת של הפשרת מצב הכשל המוקפא. התהליך חוזר על עצמו שוב ושוב עד שהמטופל מגיע למצב של חוויה יותר אוטנטית.

ויניקוט טען שלא כל התנהגות אינפנטילית היא רגרסיבית

לפי תפיסתו האופטימית של ויניקוט, אם תהיה למטופל סביבה מתאימה, העצמי האמיתי ייחלץ מההקפאה ויוכל להמשיך להתפתח.

אם תהיה הזנה, הגרעין הקפוא יתחיל להפשיר.

 

 

מהי הגנה מאנית?

ויניקוט הרחיב ב-1935 את המונח של קליין, הגנה מאנית .

הרעיון של קליין היה שהנפש זקוקה להפוגה מנטלית מחוויות קשות מדי של כאב נפשי בלתי ניתנות להכלה, ולכן מייצרת לעצמה מנגנון הימלטות זמני באמצעות מאניה.

ויניקוט הוסיף שפנטזיות הן ההגנה המקורית העומדת בבסיס ההגנה המאנית.

שככל שהעולם הפנימי נסבל יותר, כך הנפש זקוקה פחות שימוש בחוויה הגנתית מאניה. 

החיים הפנימיים מושלכים על אחרים תוך הכחשה לגבי היותם חלק של העצמי.

כאשר אדם בכל זאת נאלץ בלית ברירה להכיר ולקחת בעלות על המציאות הפנימית, הוא ינקוט בתהליך אותו כינה ויניקוט Suspended animation, תהליך ביולוגי הגנתי המאפיין בעלי חיים במצוקה.

מבחינתו, הדימוי המתאים להגנה מאנית הוא זיקפה או גבריות, עמדה שאינה דורשת אינטרוספקציה ומושתתת בעיקרה על פנטזיה על העולם שאינו עצמי. 

 

 

איך זה להיות בטיפול אצל ויניקוט? 

יש הרבה דרכים להבין את ההמשגות של ויניקוט. עבור חלקנו, המומלצת תהיה לקרוא את התיאור המדהים של מרגרט ליטל, מטופלת של ויניקוט ומטפלת פסיכואנליטית בעצמה: "חרדות פסיכוטיות והכלה".

מרגרט ליטל הייתה מטופלת של ויניקוט. היא סבלה מהתקפים פסיכוטיים קשים ואף אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי.

ליטל מתארת את הטיפול הפסיכואנליטי הראשון שעברה בנעוריה אצל האנליטיקאי הראשון שנקט בגישה טיפולית באוריינטציה רפואית ומתנשאת. את הטיפול השני עברה אצל מטפלת קלייניאנית.

היא הרגישה שהיא מנסה להביא חומרים גולמיים וכנים, אבל אלו עברו תרגום על ידי המטפלת למושגים דינמיים תיאורטיים שממש לא התאימו למקום שהייתה בו.

ואז זה קרה -  בגיל 18, היא התחילה אנליזה אצל ויניקוט, טיפול משנה חיים שהיה שונה מהותית מהשניים הקודמים.

היא מתארת את ההקלה שחשה בקליניקה של וויניקוט אשר הודה ש"הוא לא יודע למה, אבל יש לו הרגשה שהיא נסגרת בפניו מאיזושהי סיבה".

ויניקוט החל לספק בהדרגה את הצרכים הפסיכולוגיים הראשוניים ביותר שלה, את הסביבה הראשונית המאפשרת שבה הרגישה לראשונה בחייה בטוחה להיות היא.

שווה קריאה. 


  ראיון עם ד"ר מאיר שטיינבוק

ממקימי התוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית – מפת דרכים במרכז ויניקוט

 

 

מראיינת: לירון שניר

 

ספר על עצמך

אני פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, עובד וגר בתל-אביב. עוסק בפסיכותרפיה ובפסיכואנליזה, מטפל, מדריך ומלמד.

 

 

ספר על תכנית ׳מפת דרכים׳

בשנת  2008  מיכל ריק, אני  וד"ר עופרה אשל הקמנו את מרכז ויניקוט בישראל. שלושתנו, פסיכואנליטיקאים מנחים בחברה הפסיכואנליטית בישראל, רצינו ליצור בית מקצועי שיאפשר למי שמעוניין בכך ללמוד ולהעמיק את הידע התיאורטי והקליני ברוח החשיבה של  ויניקוט והקבוצה העצמאית בפסיכואנליזה הבריטית.  

הגישה הוינקוטיאנית והעצמאית  נלמדת  בהרבה מאד מקומות כקורס או שניים מתוך תוכנית לימודים כללית.   

במרכז ויניקוט בישראל נעשה  נסיון ייחודי ליצור תכנית לימודים  סדורה שתאפשר ללמוד את התיאוריה הפסיכואנליטית של ויניקוט והקבוצה העצמאית ולתרגם אותה לעשייה הקלינית הנובעת ממנה.

תכנית הבסיס לפסיכותרפיה פסיכואנליטית נקראת 'מפת דרכים'. תוכנית זאת נפתחה במרכז ויניקוט בשנה שעברה ובימים אלה הסתיימה ההרשמה למחזור השני . היא הצטרפה לשתי תוכניות ותיקות יותר המתקיימות במרכז.  תוכנית ללימודי תעודה  מתקדמים בפסיכותרפיה פסיכואנליטית ברוח החשיבה הויניקוטיאנית והעצמאית שקיימת משנת 2008  ותוכנית הבסיס לפסיכותרפיה פסיכואנליטית למטפלים בהבעה ויצירה שקיימת משנת 2012.

תוכנית 'מפת דרכים' מוכרת ע"י האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה ועל ידי האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית.

 

מהי אוכלוסיית היעד של התוכנית?

תוכנית 'מפת דרכים' פונה למטפלים בוגרי מסלולים אקדמיים רלוונטיים (פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאלים קליניים ופסיכיאטרים) בעלי נסיון בעבודה קלינית ועניין בעבודה טיפולית בגישה פסיכודינאמית, וכן לפסיכולוגים התפתחותיים, רפואיים וחינוכיים  שיעמדו בדרישות הסף המפורטות באתר המרכז winnicottisrael.com

 

מה ייחודיות התוכנית בנוף הטיפולי?

תוכנית 'מפת דרכים' מאפשרת לתלמידים להכיר ולהתמצא במגוון התיאוריות והגישות הפסיכואנליטיות, והיא כוללת קורסים על פרויד, פרנצי, קליין, ביון, ויניקוט והזרם העצמאי בפסיכואנליזה, קוהוט והזרם האינטרסובייקטיבי

הלמידה מורכבת משיעורים תיאורטיים בכיתת האם ומסמינרים קליניים בקבוצות קטנות והמשכיות.

 

מורי התכנית, שברובם הגדול הם פסיכואנליטיקאים הבאים מתוך עשייה קלינית יום יומית  ובעלי נסיון רב בטיפול ובהדרכה, משתדלים לספק חווית למידה מבוססת על שיח והתבוננות  דרכה רעיונות תיאורטיים יתורגמו  להוויה ולמעשה הטיפולי.

תלמידי התוכנית כחלק ממשפחת מרכז ויניקוט מוזמנים להשתתף בכל הפעילויות המדעיות המתקיימות במרכז . עם סיום הלימודים יכולים להגיש מועמדות  לתוכנית המתקדמים  וכן יכולים להתקבל כחברים באיגוד ויניקוט הבינלאומי (I.W.A).

 

 

 

כתיבה: 

 

  • איתן טמיר, MA, בוגרת התכנית הדו-שנתית ללימודי פסיכותרפיה ממוקדת באוניברסיטת בר אילן
  • דניאלה עמרמי, MSW, בוגרת התכנית התלת-שנתית ללימודי פסיכותרפיה בגישת ויניקוט
  • לירון שניר, MSW, בוגרת התכנית התלת-שנתית ללימודי פסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת ת״א

 

 

 

 

 

מקורות והמלצות קריאה:

 

 

ויניקוט, ד.ו. (1958) היכולת להיות לבד. בתוך ע. ברמן (עורך) עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009

 

 

ויניקוט ד.ו.  (1945), התפתחות רגשית פרימיטיבית . בתוך ע. ברמן (עורך).  הוצאת עם עובד, 2009

 

 

ויניקוט ד.ו. (1971), משחק ומציאות, תל אביב: עם עובד. 1995

 

 

ויניקוט, ד.ו. (1960).עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך ע. ברמן (עורך) עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009

 

 

 

Thurow, J. (1989) Interactional Squiggle Drawings with Children: An illustration of the Therapeutic Change Process. The Focusing Folio. Vol. 8, n. 4, pp. 149-186

 

 

Winnicott, D. W.,The Manic Defence[1935]; Through Pediatrics To Psychoanalysis: Collected Papers, 1958; New York: Basic Books, Inc

 

 

Winnicott, D.W. (1974). Fear of breakdown. International Review of Psycho-Analysis, 1, 103-107

 

 

Winnicott, D. W. (1967). Mirror-role of Mother and Family in Child Development. in P. Lomas (ed), The Predicament of the Family: A Psycho-analytical Symposium. London: Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis

 

 

 

 

 

 

 

 

תמונת ויניקוט:  Núcleo Editorial מתוך Flickr ברשיון CC BY 4.0CC BY 4.0

 

 

 

 

תודות:

נעה ליכטנשטיין, ושיר אינדיג

 

עריכה:

איתן טמיר, ראש המכון, MA. המאמר נערך לאחרונה ביום 28/8/19

 

 

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-72-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2019