מה זה אובייקט מעבר? | תרומותיו של דונלד ויניקוט לטיפול נפשי

דרג פריט זה
(42 הצבעות)
דונלד ויניקוט דונלד ויניקוט

דונלד ויניקוט

מושגים, הגדרות, פרדוקסים וטיפול

 

ויניקוט נחשב לתיאורטיקן הפסיכואנילטי השני בחשיבותו אחרי פרויד. למרות שפעל בתוך מרחב פסיכואנליטי תחרותי וקשה, לא הקים לעצמו אסכולה עצמאית משלו, אולי כי לא נזקק לה: הוא נחשב כיום לאנליטיקאי המצוטט ביותר, הנקרא ביותר, המוערך ביותר,  ומי שכתביו מעוררים חיוך מתוק בקרב מטפלים הבקיאים במשנתו הקלינית. 

ויניקוט אינו מציג תיאוריה פסיכולוגית סדורה ושלמה, אלא שלל מאמרים ורעיונות, שרובם מלאים בחשיבה פרדוקסאלית (למשל: "כדי להיות מסוגל לחוות יחד נדרשת היכולת להיות לבד").

כדי לקרוא את כתביו של ויניקוט נדרשת מידה של סבלנות, לעיתים תועה הקורא יחד עמו וחוזר שוב ושוב על פיסקה, אך מי שטורח בערב שבת, זוכה בתיאוריה פסיכולוגית שמעניקה מבט מעמיק ביותר על נפש האדם- ילד ובוגר כאחד.

יותר מכל מייצג ויניקוט את חשיבותה של החיות בחיים ובתהליך הטיפולי, ולכן הברכה שאיחל לעצמו אינה מפתיעה למי שקרא אותו: "מי יתן ואהיה חי ברגע מותי".

איתן טמיר

 

The SELF

 

 


 

 

מהו אוביקט מעבר?

ויניקוט התייחס לאובייקט המעברי כהתנסות רבת ערך שמלווה את האדם מתחילת חייו ועד סופם. במרחב הפוטינציאלי הזה מתקיים 'משחק', אינטראקציה עם העולם, שהיא דרמטית מחד ומאידך 'רק ספורט'. אצל התינוק נראה עיסוק בחיתול או במוצץ, אבל אצל אנשים בוגרים מקבל המרחב המעברי הרחבה מטאפורית: הוא הכרחי כדי לקיים יחסי אהבה בשלים, לפענח מורכבויות במערכות יחסים ולבסוף, מתבטא המשחק בתרבות כולה כאוביקט מעברי.

 

המושג אובייקט מעבר, מוכר גם בכינויו 'חפץ מעבר'. הורים רבים יודעים שמדובר בחפץ אליו נצמד התינוק, אשר מספק לו נחמה, עידוד, רגיעה ושלווה. כל הורה יודע מה קורה כשאובד 'אובייקט המעבר' אליו היה הילד כה קשור, ופרשנות פסיכולוגית רווחת אומרת כי אובייקט המעבר מאפשר לילד לשמור על פנטזיית הקשר התמידי עם הדמויות העיקריות בחייו- הוריו, בתקופה בה הוא אט אט לומד את נפרדותו מהם (למשל, כשמתחיל ללכת לחוגים, לגן, לחברים).

 

עם זאת, לפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט הייתה פרשנות מעט שונה באשר למהו אובייקט מעבר. לפי ויניקוט, האדם נולד כשהוא מודע רק למציאות הסובייקטיבית שלו, בעוד שהאדם הבוגר חי במקביל בין שתי מציאויות- הסובייקטיבית האישית והאובייקטיבית החיצונית. לפי ויניקוט, אובייקט מעבר הוא כזה המגשר בין המציאות האובייקטיבית לזו הסובייקטיבית בדיוק בתקופה בה התינוק מגלה את המציאות האובייקטיבית (לומד שיש דרישות חברתיות, נורמות וחוקים).

 

7 דקות נהדרות על תרומותיו המרכזיות של ויניקוט. חובה:

 

 

 

באובייקט המעבר של התינוק, למשל השמיכה, המוצץ, הבובה או המכונית, יש אלמנט מציאותי אובייקטיבי הגורם לילד להיצמד דווקא לאובייקט הזה ולא לאחר מאותו הסוג (זה חייב להיות הדובי הזה ולא אחר), ומצד שני יש לאובייקט משמעות סובייקטיבית הנותת לילד מענה לרגיעה, נחמה ואף ביטוי דחפים הפנימיים. מה שהופך את הפריט לסובייקטיבי הוא המשמעות הייחודית שמקבל הפריט מהילד, אשר זר לא יבין אותה. במילים האחרות, התינוק צריך ליצור את האובייקט המעברי, לבחור בו, "ולטעון" אוו ברגשות, משאלות ומאוויים.

ראייתו של ויניקוט על התפתחות האגו >

 

אובייקט המעבר הוא גם המציאות וגם הדמיון, מאפשר גם הנאה ומשחק אך גם נחמה והיאחזות ברגעי חוסר שליטה, ויישומים חשובים אלה הפכו אותו לשלב כמעט בלתי נפרד מהתפתחותו של כל ילד. חפץ המעבר, טען ויניקוט, מאפשר לתינוק ליצור לעצמו מרחב פוטנציאלי מציאותי ודמיוני בעת ובעונה אחת. לפי גישתו, עצם המשחק הוא הטיפול. ההנאה בעבודה עם ילדים מתבטאת במשחקיות וחשוב שכל מטפל יהיה מחובר ליכולת המשחק הסימבולי שלו.

 

"פסיכותרפיה מתרחשת בחפיפה שבין שני תחומי משחק, זה של המטופל וזה של המטפל.

פסיכותרפיה עניינה שני בני אדם המשחקים יחד.

מכאן נובע, שבמקום שמשחק אינו אפשרי,

עבודתו של המטפל מכוונת להביא את המטופל ממצב של אי יכולת לשחק

אל מצב של יכולת לשחק"

 

 

(משחק ומציאות, עמ' 66)

 

 

PLAYING AND REALITY winnicot

 

 

משחק ומציאות 

ויניקוט מדבר על החשיבות הרבה שיש למשחק ומתייחס אליו כיכולת חשובה אצל כל אדם. היכולת לשחק היא בסיסית, לכן חשוב שלמטפל עצמו תהיה את היכולת לשחק, מה שיאפשר לו לאפשר אותה אצל המטופל. 

אמירה זו מנוגדת לתיאוריה של מלאני קליין. אצל קליין המשחק הוא אמצעי לתקשורת עם הילד, ומטרת המשחק להגיע לפרשנות אנליטית על התכנים שעולים מן המשחק (Klein, 1933). אפשר לומר שאצל קליין השימוש במשחק הוא מעין ברירת מחדל- מכיוון שהילד לא מסוגל לתקשר באופן מפותח וברור בשפתם של המבוגרים, יש צורך לתקשר איתו באמצעות משחק, וכך יהיה אפשר להבין אותו ואת עולמו הפנימי. 

לעומת זאת, אצל ויניקוט המשחק הוא לא אמצעי אלא מטרה. ויניקוט איננו שולל את חשיבותו של הפירוש, אך הוא נותן לו חשיבות פחותה יותר מאשר זו שנותנת לו קליין. לפי פרקים אלו, קודם כל חשוב שתהיה את היכולת לשחק, ורק לאחר מכן יש מקום לתת פרשנות, שאמורה להיות מותאמת לשלב. כאשר פירוש ניתן לפני שיש את היכולת לשחק, וכתוצאה מכך אין את היצירתיות הנדרשת על מנת לקבל את הפירוש, אז לפירוש לא תהיה כל משמעות.

משמע, שיכולת המשחק צריכה להיות הדבר הראשון שמתאפשר בטיפול, אחרת לפירוש לא תהיה תועלת. יתר על כן, הפירוש יכול גם להזיק בכך שיביא לבלבול, או לצייתנות. המשחק שמתרחש צריך להיות ספונטני, ולא מתוך רצון לרצות או מתוך צייתנות למטפל.

המשחק, על פי ויניקוט הוא דרך של לחיות (living), ומדובר בחוויה שהיא יצירתית במהותה. המשחק מתקשר לבריאות, מסייע לגדילה, מוליך ליחסים עם קבוצה, והוא זה שמאפשר את התקשורת בפסיכותרפיה. הפסיכואנליזה, היא סוג מסוים ומאוד משוכלל של משחק. ויניקוט קובע כי המשחק כשלעצמו הוא תרפויטי, ושיש בו אלמנטים מרגיעים ומרפאים. אם המטפל והמטופל מצליחים לשחק יחד, כבר יש אלמנט של תרפיה. ויניקוט מתייחס גם למצב שבו המשחק עלול להיות מפחיד. במצב כזה, שבו המשחק הופך למאיים, נראה שאין יכולת אמיתית לשחק באופן שהוא יצירתי.

ויניקוט מזכיר את עבודתה של וירג'יניה אקסליין, ואת הגישה שלה למשחק (Axline, 1947). אקסליין מגיעה מהאסכולה ההומניסטית, והיא בעלת גישה לא פרשנית. אצלה הדגש הוא על הקשר שנוצר בין המטפל למטופל במהלך המשחק. למרות ההבדלים בין הגישות ויניקוט כותב שהוא מוקיר את עבודתה ותרומתה לעולם הטיפול בילדים. הוא רואה דמיון בינו לבין אקסליין בכך שאצל שניהם לא הפירוש הוא החשוב ביותר בטיפול. בהקשר זה ויניקוט מזכיר את החשיבות של רגע ההפתעה, כלומר, הרגע בו מתרחש משהו לא צפוי, משהו חדש שאין לנו שליטה עליו, אבל מעורר את סקרנותנו (Winnicott, 1971 ).

ויניקוט טוען שכדי לבצע חיפוש של העצמי, יש צורך ביצירתיות. יצירתיות מתרחשת אך ורק בתנאים של משחק, גם אצל ילדים וגם אצל מבוגרים. הוא מדבר על כך שחשוב שתהיה יכולת להיות עם המטופל גם כאשר המחשבות שלו לא מאורגנות, אסוציאטיביות ואין ביניהן כל חוט מקשר. ויניקוט מדבר על כך שחשוב לקבל אותן כמות שהן, ללא ניסיון למצוא קשר בין הדברים. הרצון לסדר את המחשבות ולארגן את הדברים, הוא רצון שנובע מתוך חרדה, והסדר הוא מנגנון הגנה מפני אותה חרדה. יש חשיבות רבה להיות עם המטופל במקום הכאוטי, כאשר החיפוש יכול לצמוח רק מתוך מקום כזה- לא מאורגן וחסר צורה. במצב כזה יכולה להופיע היצירתיות, השיקוף של המטפל עוזר לחיפוש ומאפשר למטופל למצוא את העצמי. מצב זה לפי ויניקוט הוא מצב של משחק, והחומרים העולים במצב כזה הם כמו החומרים של המשחק: חושיים, יצריים ומוטוריים. זה המקום של מרחב הביניים.


מרחב הביניים, או המרחב הפוטנציאלי, הוא המקום שבו מתרחש המשחק. הוא קשור גם לעולם הפנימי וגם לעולם החיצוני, אבל הוא לא שייך לאף אחד מהם ומנוגד להם. מדובר במרחב שלישי, שיש לו את הייחודיות שלו, ובו נמצא המשחק. המשחק לא נמצא בפנים, בעולמו הפנימי והאישי של האדם, וגם לא בחוץ- זאת אומרת בחלק שהוא חיצוני מהאדם, ושאין לו שום שליטה עליו. המשחק יוצא מתוך הפנימיות של האדם, אל החוץ, אבל אל מקום שבו יש שליטה של האדם על המתרחש, כאשר במשחק יש עשייה.
ויניקוט מדבר על כך שהמרחב של המשחק קשור גם במרחב וזמן, זה מאוד בולט בטיפול פסיכולוגי. בטיפול מתרחש משחק בין שני אנשים שנמצא במרחב מסוים- חדר הטיפולים ומוגבל בזמן- השעה הטיפולית. ויניקוט מדבר על החשיבות של המטפל לחוות את המשחק מתוך החוויה של הילד, גם אם המשחק משעמם את המטפל, יש חשיבות לכך שהמטפל יגלה סקרנות אל עולמו של המטופל-הילד.

  

אובייקט מעברי ומשחק בטיפול פסיכולוגי עם מבוגרים

בטיפול פסיכולוגי נוכל לראות תופעות מעבריות במגוון היבטים. ברמה הבסיסית ביותר, טיפול נפשי מהווה מרחב מעברי שבתוכו ניתן להרגיש, לחוות, לשתף, באיזור ששייך לחיים האמיתיים, אך בעת ובעונה אחת מובחן מהם. ויניקוט התייחס גם לפרשנות פסיכולוגית כאוביקט מעבר. לטענתו, המטפל אינו יכול להציע למטופל תובנה. המטופל חייב לייצר אותה מתוך עולמו הפנימי ולהנות מפירותיה. תחשבו על זה, רובנו לא צריכים שיגידו לנו מה צריך לעשות, אנחנו יודעים לבד. אבל השינוי יתחולל רק כאשר נוצרת הבנה פנימית עמוקה שמתוכה עשוי להתחולל שינוי.

ויניקוט, כפי שמופיע בספרו של אדם פיליפס, מתייחס אל הפרשנות של המטפל כאל אוביקט מעבר. לדבריו, המטופל לא יעבוד עם פרשנות, אלא אם נוצרה בתוך המרחב המעברי. כפי שהתינוק חייב להמציא את אוביקט המעבר בחוויה המשותפת, כך גם המטופל. כך הוא כותב:

"אני מציע פירושים משתי סיבות:
1. אם לא אציע, המטופל עלול להתרשם שאני מבין הכול. במילים אחרות, אני שומר על איכות חיצונית מסוימת בכך שאינני מדייק בהבנה - אפילו בכך שאני שוגה.
2. ביטוי מילולי ברגע הנכון מגייס כוחות אינטלקטואליים. זה גרוע לגייס תהליכים אינטלקטואליים כשהם מנותקים מקיום רגשי-גופני... פירוש אחד בפגישה מספק אותי, אם התייחס לחומר שעלה תוך שיתוף פעולה בלתי מודע של המטופל."
(ויניקוט, מטרת הטיפול הפסיכואנליטי, 1965)

 

 

היכולת להיות לבד

לפי ויניקוט (1958) רק בהיות התינוק לבד בנוכחות מישהו יוכל הוא לגלות את חייו האישיים. רק בתנאים אלה תוכל להיות לתינוק חוויה שתורגש כאמיתית. מספר רב של חוויות כאלה יוצרות בסיס לחיים שיש בהם ממשות במקום חוסר תוחלת. החלופה הפתולוגית היא חיי כזב הבנויים על תגובות לגירויים חיצוניים. "העצמי הכוזב" הוא אמנם יציב אך הוא חסר את המרכיב המרכזי של המקוריות היצירתית.

ויניקוט (1960)  עשה שימוש במונחים של "עצמי כוזב" ו"עצמי אמיתי" כדי לתאר את התחושה הסובייקטיבית של "להיות קיים" על ציר שנע בין תחושת קיום אותנטית שנענית לצרכים האמתיים, לבין תחושת קיום אשר נענית לדרישות הסביבה והתאמה לאחר. המחווה הספונטנית והאותנטית היא "העצמי האמיתי" בפעולה. רק "העצמי האמיתי" יכול להיות יצירתי ולחוש אותנטי. בספרו של ויניקוט, "עצמי אמיתי, עצמי כוזב" מגיע לשיאו העיסוק ההמשכי של וינקוט בשאלות האותנטיות, הממשות והחיות. 

דונלד ויניקוט ראה את "העצמי האמיתי" ככזה המתפתח כאשר הסביבה ובעיקר האם מותאמת לצורכי התינוק, מספקת ומחזיקה. במצב כזה, מתפתח עצמי אמיתי המאפשר לפתח תחושה של אותנטיות וסובייקטיביות לצד תחושת חיות והנאה. לעומת זאת, כאשר הסביבה של התינוק איננה מחזיקה ומספקת, התינוק נאלץ להתאים את עצמו ורצונותיו, תוך ביטול עצמי, לדרישות הסביבה, מה שמוביל לפגיעה בהתפתחות התקינה של העצמי האמיתי שלו. במקרים אלו, מתפתח עצמי כוזב, ריקני ולא אותנטי, מיצג שווא בלבד של חווית חיות והנאה.

קראו על גישת יחסי אובייקט בטיפול - הגישה ממנה צמח ויניקוט <

קראו הברקה נוספת של ויניקוט: הפחד מהתמוטטות <

 

 

 

GOOD ENOUGH MOTHER WINNICOT 

 

 

 

האם הטובה דיה

סביבת התינוק כוללת את המרכיב החשוב ביותר "אמא טובה דיה" - אשר מסייעת, מטפחת ומקבלת את התלות המוחלטת של התינוק, כאשר במקביל היא תומכת בניסיונות ובהרפתקאות הראשוניות שלו לעבר עצמאות, אינדיבידואליות ובניית חיים משל עצמו בתוך ודרך מערכות היחסים הבינאישיות.

האם הטובה דיה מתאימה את עצמה לצרכיו המשתנים של התינוק/פעוט/ילד: אין אמא מושלמת, האם האופטימלית היא אמא טובה דיה. דווקא "אמא מושלמת" היא לא אמא טובה. האם הטובה דיה קודם כל מנסה לטפל בתינוק טוב ובדרך כלל היא מצליחה, לא תמיד, לפעמים היא טועה ולא מזהה נכון. אולם האמא יודעת מה נכון לתינוק שלה וזה קורה לבד. הצרכים של הילד משתנים והיא מתאימה את עצמה אליו, היא מבינה מתי היא צריכה להתרחק.

 ויניקוט תיאר את התהליך שמתרחש בשלוש השנים הראשונות לחייו של התינוק לפי שלושה שלבים:

  • תלות אבסולוטית
  • יחסי תלות
  • לקראת עצמאות

הנחת היסוד של וויניקוט הייתה שצמיחה אישית ושינוי מקורם באינטראקציה המוקדמת בין הילד לבין הטיפול האימהי אותו מקבל. מכאן שהטיפול, על פי ויניקוט, הוא תהליך היוצר מחדש את התהליך האינטראקטיבי, שהתחיל בינקות המוקדמת והופסק בשלב מסוים. כפי שה'עצמי' נבנה ועוצב מתוך האינטראקציה בין העולל לאמו (המייצגת את הסביבה), כך גם ההתפתחות המתמשכת של העצמי יכולה להיווצר מחדש מתוך האינטראקציה בין העצמי למטפל (שגם הוא מייצג את הסביבה). זהו מהות השינוי התרפויטי. 

כשהאם אינה מצליחה לזהות נכון את מצבו המנטלי של התינוק היא מחזירה אליו שיקוף שאינו תואם את מצבו, שיקוף רחוק או הדהוד לא תואם. לפי פונגי, שפיתח את הטיפול בגישת המנטזליציה, שיקוף כזה יוצר נתק בין "מה שאני מרגיש" לבין "מה שחוזר אלי". כתוצאה מכך, התינוק לא מצליח לחבר בין הרגש לסימבוליזציה.

 

 

MBT MENTALIZATION BASED TREATMENT

 

 

 

החזקה - Holding

ויניקוט היה הראשון להדגיש את האופן שבו אם אוהבת אוחזת בתינוקה ואת הההשלכות הנפשיות מרחיקות הלכת שיש להחזקה זו על ההתפתחות האנושית. מתוך עמדה זו התפתח המושג 'החזקה',  שהושאל לאחר מכן לעולם הטיפולי. 

'סביבה מחזיקה', לפי ויניקוט, הכרחית, גם אם אינה מספיקה, לקיום תהליך תרפויטי עם תוצאות.

באותה דרך בה אם 'טובה דיה' קשובה ומוכוונת לצרכיו הרגשיים של התינוק, כך גם המטפל נדרש להקשיב ולהתכוונן למטופל שלו: החזקה רגשית שבה מנוהלות בביטחון החרדות, המצוקות וההגנות של המטופל על ידי מטפל יציב, נוכח וקשוב. בטיפול, הקשר הנרקם בין מטפל למטופל מהווה את מרבית הפונקציה של החזקה - Holding. 

 

 

Impingement

הפרעה בתהליך ההחזקה, גורם לתינוק להיות מכוון לאמא, מצב בו ההחזקה מורגשת מה שגורם לתינוק לצאת מהזרימה הטבעית של Going on being. הוא מנסה להחזיר לעצמו את החזקת האם, באמצעות מחוות התנהגותיות כמו צרחה.  כשיש Impingement התינוק נשלף מתוך עצמו, נוטש את עצמו ואת משאלותיו וצריך להתאים עצמו למה שמספקת הסביבה. במקום שהאם תתאים את עצמה לצרכים של התינוק, התינוק הוא זה שיוצא החוצה, מחזיק ומוותר על המצב הטבעי שלו. 

 

 

 

 

הגן כסביבה מחזיקה

הסביבה המחזיקה היא צורך נפשי שנשאר איתנו לאורך כל החיים ויש לו חשיבות מוגברת בשינוי של כניסה למסגרת חדשה.

שלב הכניסה לגן דורש החזקה גבוהה במיוחד, כזו שתאפשר לילד להרגיש נוח בסביבה החדשה ולפעול בה. כדי שזה יקרה, חיוני שתהיה פונקציה מחזיקה גם עבור הגננת והסייעת, בתהליך מקביל, כפי שיש לנו את המושקעות הראשונית האימהית- האמא זקוקה לתמיכה בעצמה על מנת לתמוך בתינוק. אם יש מי שמחזיק את הגננת ואת הצוות, תהיה פניות רבה יותר להחזיק את הילדים.

בתחילת השנה הגננת מחזיקה את הפרידה של האם והילד. אם היא תהיה פונקציה מחזיקה אז גם לאמא ולילד יהיה יותר קל להפרד.

  • סביבה מחזיקה ("פס רחב") בין הגננת לילד מאפשרת למידה מהגננת כמו גם חקירה עצמאית של הילד
  • יש פונקציות החזקה שונות בתהליך: הגננת מחזיקה את הפרידה של אם-ילד, האם מחזיקה את ההתקרבות בין הילד לגננת, הילד מחזיק את החרדה הפנימית שמתעוררת בו. 

 

 

הגן והבית ספר כמקורות להיענות ורצייה לא אותנטיים

כשאנחנו חושבים על הגן כתומך בחוויה של העצמי האמיתי, אנחנו שואלים:

מה הסביבה המיטבית לדבר הזה?

הסביבה מאד תלויה בגננת ובסייעת, האם הן יוצרות סביבה עשירה?

האם הן דובקות בפרוטוקול?

האם יש מגוון פינות בגן?

צעצועים מוגדרים וצעצועים שאני יכול לעשות אתם מה שאני רוצה?

האם יש מקום שאני יכול להתלכלך ומקום שאני יכול לחוש בו נקי?

כך הילדים יכולים לבחור ממגוון מצבים בהם הם רוצים להיות בכל יום ויום. אם אנחנו לומדים להכיר את הילד ויוצרים מגוון מקומות ופעילויות יש מקום להתאמה של הילד ולהראות את האישיות שלו יותר.

  • ויניקוט שם דגש רב על הסביבה כמסייעת או פוגמת בביטוי של העצמי האמיתי
  • כל גננת ומורה יוצרות סביבה אחרת
  • בדומה להורה, גננת או מורה יכולה לייצר סביבה מזניחה, מציפה, או מגוננת, מתפעלת, לא חודרנית, וכו'
  • איך ניתן לעשות מקום לעצמי האמיתי בגן ובבית הספר?
  • החזקה של הגננת והמורה
  • יצירת יחסי אמון וקשר בין גננת/מורה לילד
  • פעילויות מגוונות ומצומצמות ('העשרה')
  • עידוד יצירתיות ("רק העצמי האמיתי יכול להיות יצירתי")
  • פעילויות המעודדות את הילד לפעול על הסביבה ולא רק להתאים את עצמו (בישול)

 

 

 

סקוויגל

בספרו Therapeutic Consultations in Child Psychiatry, ויניקוט מתאר 20 הצגות מקרה שבהן השתמש במשחק הסקוויגל על מנת ליצור קשר טיפולי עם הילד כבר במהלך המפגש הראשון עמו. משחק הסקוויגל בעל המבנה האינטראקטיבי, הסביבה החיצונית "המחזיקה" והיותו כלי תקשורתי שימושי, הופך למעשה לרישום גרפי המשקף את המודל התרפויטי של וויניקוט.

וינוקוט לא התכוון להפוך את משחק הסקוויגל לתהליך טיפולי ממושך. המטרה המקורית הייתה יצירת קשר טיפולי מהיר במהלך המפגשים הראשונים של המטפל עם הילד. עם זאת, הפסיכולוג תרו ראה במשחק גם כלי טיפולי שימושי אשר יכול לסייע הן בהגעה לנקודות מפנה מסוימות במהלך הטיפול, והן בסיום וסיכום התהליך הטיפולי. 

 

 

רגרסיה בטיפול

ויניקוט כתב על רגרסיה שקשורה בצרכים מהסביבה- לצרכי התלות והנזקקות. ראשית הימים שבו לתינוק אין בכלל מודעות שיש לו תלות ושיש סביבה- זה הנרקיסיזם הראשוני, החוויה האומניפוטנטית.
משעה שהתינוק נוכח שיש אובייקטים ויש סביבה, מתעוררת אכזבה ויחד איתה חוויה מתמשכת טראומה. לא מדובר על אירוע בודד, אלא על. לא מדובר על אמא מזניחה, אלא על אמא פחות ספונטנית, יותר סכיזואיזית ויותר נוקשה. האם לא מרשה לעצמה לתהות מה התינוק צריך. ככל שיש יותר טראומות התינוק יפתח עצמי כוזב. לפני כן, לנוכח מצבי כשל אמפתיים או כשלים בהתאמה- הוא יקפיא את מצב הכשל- על מנת שזה יתאפשר צריך שיהיה אני מאורגן היטב. כלומר אני מכחיש את הצורך, את התלות, את הנזקקות.
ה-false self הוא ניכור לצרכים האישיים, חוסר ממשות, חוסר תוחלת, ניכור פנימי. המטרה באנליזה של ויניקוט היא להפשיר את מצב הכשל.
 לכל האנשים יש false self, הוא נחוץ לקיום בעולם תרבותי, אבל השאלה היא עניין של מינון ועד כמה הוא מחבל בחוויה האותנטית שלנו. זו תפיסה שיש בה תקווה כי היא אומרת שאפשר להגיע לגרעין האותנטי. פה האנליזה היא בבחינת התחלה חדשה. החידוש של ויניקוט הוא שפרויד לא התייחס לאספקטים האלה של החוויה הנפשית של מטופליו. דבר נוסף הוא שהרגרסיה היא לא תהליך ליניארי ובסופו של דבר המסה המצטברת של הפשרת מצב הכשל המוקפא. התהליך חוזר על עצמו שוב ושוב עד שאדם יגיע למצב של חוויה יותר אוטנטית. ויניקוט אומר שלא כל התנהגות אינפנטילית למשל היא רגרסיבית. 
לפי תפיסתו האופטימית של ויניקוט, אם תהיה למטופל סביבה מתאימה, העצמי האמיתי ייצא מהקפאה ויוכל להמשיך להתפתח. אם תהיה הזנה, הגרעין הקפוא יתחיל להפשיר.

 

 

הגנה מאנית 

ויניקוט הרחיב ב-1935 את המונח של קליין, הגנה מאנית. הרעיון של קליין היה שהנפש זקוקה להפוגה מנטלית מחוויות קשות מדי של כאב נפשי בלתי ניתנות להכלה, ולכן מייצרת לעצמה מנגנון הימלטות זמני באמצעות מאניה. ויניקוט הוסיף שפנטזיות הן ההגנה המקורית העומדת בבסיס ההגנה המאנית. שככל שהעולם הפנימי נסבל יותר, כך הנפש זקוקה פחות שימוש בחוויה הגנתית מאניה. החיים הפנימיים מושלכים על אחרים תוך הכחשה לגבי היותם חלק של העצמי. כאשר אדם בכל זאת נאלץ בלית ברירה להכיר ולקחת בעלות על המציאות הפנימית, הוא ינקוט בתהליך אותו כינה ויניקוט Suspended animation, תהליך ביולוגי הגנתי המאפיין בעלי חיים במצוקה. מבחינתו, הדימוי המתאים להגנה מאנית הוא זיקפה או גבריות, עמדה שאינה דורשת אינטרוספקציה ומושתתת בעיקרה על פנטזיה על העולם שאינו עצמי. 

 

 

איך זה להיות בטיפול אצל ויניקוט? 

יש הרבה דרכים להבין את ההמשגות של ויניקוט. עבור חלקנו, המומלצת תהיה לקרוא את התיאור המדהים של מרגרט ליטל, מטופלת של ויניקוט ומטפלת פסיכואנליטית בעצמה: "חרדות פסיכוטיות והכלה".

מרגרט ליטל הייתה מטופלת של ויניקוט. היא סבלה מהתקפים פסיכוטיים קשים ואף אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. ליטל מתארת את הטיפול הפסיכואנליטי הראשון שעברה בנעוריה אצל האנליטיקאי הראשון שנקט בגישה טיפולית באוריינטציה רפואית ומתנשאת. את הטיפול השני עברה אצל מטפלת קלייניאנית. היא הרגישה שהיא מנסה להביא חומרים גולמיים וכנים, אבל אלו עברו תרגום על ידי המטפלת למושגים דינמיים תיאורטיים שממש לא התאימו למקום שהייתה בו. ואז זה קרה -  בגיל 18, היא התחילה טיפול אצל ויניקוט, טיפול משנה חיים שהיה שונה מהותית מהשניים הקודמים. היא מתארת את ההקלה שחשה בקליניקה של וויניקוט אשר הודה ש"הוא לא יודע למה, אבל יש לו הרגשה שהיא נסגרת בפניו מאיזושהי סיבה". ויניקוט החל לספק בהדרגה את הצרכים הפסיכולוגיים הראשוניים ביותר שלה, את הסביבה הראשונית המאפשרת שבה הרגישה לראשונה בחייה בטוחה להיות היא. שווה קריאה. 

 


  ראיון עם ד"ר מאיר שטיינבוק

ממקימי התוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית – מפת דרכים במרכז ויניקוט

 

 

מראיינת: לירון שניר

 

ספר על עצמך

אני פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, עובד וגר בתל-אביב. עוסק בפסיכותרפיה ובפסיכואנליזה, מטפל, מדריך ומלמד.

ספר על התוכנית

בשנת  2008  מיכל ריק, אני  וד"ר עופרה אשל הקמנו את מרכז ויניקוט בישראל. שלושתנו,  פסיכואנליטיקאים מנחים בחברה הפסיכואנליטית בישראל, רצינו ליצור בית מקצועי שיאפשר למי שמעוניין בכך ללמוד ולהעמיק את הידע התיאורטי והקליני ברוח החשיבה של  ויניקוט והקבוצה העצמאית בפסיכואנליזה הבריטית.  

הגישה הוינקוטיאנית והעצמאית  נלמדת  בהרבה מאד מקומות כקורס או שניים מתוך תוכנית לימודים כללית.   במרכז ויניקוט בישראל נעשה  נסיון ייחודי ליצור תוכנית לימודים  סדורה  שתאפשר ללמוד את התיאוריה הפסיכואנליטית של ויניקוט והקבוצה העצמאית ולתרגם אותה לעשייה הקלינית הנובעת ממנה.
תוכנית הבסיס לפסיכותרפיה פסיכואנליטית נקראת 'מפת דרכים'. תוכנית זאת נפתחה במרכז ויניקוט בשנה שעברה ובימים אלה הסתיימה ההרשמה למחזור השני . היא הצטרפה לשתי תוכניות ותיקות יותר המתקיימות במרכז.  תוכנית ללימודי תעודה  מתקדמים בפסיכותרפיה פסיכואנליטית ברוח החשיבה הויניקוטיאנית והעצמאית שקיימת משנת 2008  ותוכנית הבסיס לפסיכותרפיה פסיכואנליטית למטפלים בהבעה ויצירה שקיימת משנת 2012.

תוכנית 'מפת דרכים' מוכרת ע"י האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה ועל ידי האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית .

מהי אוכלוסיית היעד של התוכנית

תוכנית 'מפת דרכים' פונה למטפלים בוגרי מסלולים אקדמיים רלבנטיים (פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאלים קליניים ופסיכיאטרים) בעלי נסיון בעבודה קלינית ועניין בעבודה טיפולית בגישה פסיכודינאמית, וכן לפסיכולוגים התפתחותיים, רפואיים וחינוכיים  שיעמדו בדרישות הסף המפורטות באתר המרכז winnicottisrael.com

מה ייחודיות התוכנית בנוף הטיפולי

תוכנית 'מפת דרכים' מאפשרת לתלמידים להכיר ולהתמצא במגוון התיאוריות והגישות הפסיכואנליטיות , והיא כוללת קורסים על פרויד, פרנצי, קליין, ביון, ויניקוט והזרם העצמאי בפסיכואנליזה, קוהוט והזרם האינטרסובייקטיבי. הלמידה מורכבת משיעורים תיאורטיים בכיתת  האם  ומסמינרים קליניים בקבוצות קטנות והמשכיות.

מורי התוכנית שברובם הגדול הם פסיכואנליטיקאים הבאים מתוך עשייה קלינית יום יומית  ובעלי נסיון רב בטיפול ובהדרכה משתדלים  לספק חווית למידה מבוססת על שיח והתבוננות  דרכה רעיונות תיאורטיים יתורגמו  להוויה ולמעשה הטיפולי.

תלמידי התוכנית כחלק ממשפחת מרכז ויניקוט מוזמנים להשתתף בכל הפעילויות המדעיות המתקיימות במרכז . עם סיום הלימודים יכולים להגיש מועמדות  לתוכנית המתקדמים  וכן יכולים להתקבל כחברים באיגוד  ויניקוט הבינלאומי (I.W.A).

 

 


קורסים לאנשי מקצוע - תכנית מבטים באוניברסיטת בר אילן:


קליין: הופעתם של יחסי האובייקט המוקדמים - יניב כץ

יום ג', חמישה מפגשים, בין השעות 09:00-14:00, החל מ 14/5/19:

http://psychology.biu.ac.il/node/1442


 

 

 

 

 

מקורות

ויניקוט, ד.ו. (1958) היכולת להיות לבד. בתוך ע. ברמן (עורך) עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט ד.ו. (1971), משחק ומציאות, תל אביב: עם עובד. 1995.

ויניקוט, ד.ו. (1960).עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך ע. ברמן (עורך) עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009. 

Thurow, J. (1989) Interactional Squiggle Drawings with Children: An illustration of the Therapeutic Change Process. The Focusing Folio. Vol. 8, n. 4, pp. 149-186. 

Winnicott, D. W.,The Manic Defence[1935]; Through Pediatrics To Psychoanalysis: Collected Papers, 1958; New York: Basic Books, Inc.

Winnicott, D.W. (1974). Fear of breakdown. International Review of Psycho-Analysis, 1, 103-107

Winnicott, D. W. (1967). Mirror-role of Mother and Family in Child Development. in P. Lomas (ed), The Predicament of the Family: A Psycho-analytical Symposium. London: Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis.

תמונת ויניקוט:  Núcleo Editorial מתוך Flickr ברשיון CC BY 4.0CC BY 4.0

 

 

 כתבו וסיכמו: 

דניאלה עמרמי, נעה ליכטנשטיין, לירון שניר ושיר אינדיג

 

 

Google

דונלד ויניקוט - מושגים, מאמרים ואובייקט מעבר
Rated 5/5 based on 36 reviews
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552
Email: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

המלצה על פסיכולוג בתל אביב


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





חדשות ועדכונים

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר ממוקם בתל אביב ובקליניקות עמיתות בכל הארץ

רח' יגאל אלון 157

תל אביב, 6745445 

972-3-6031552

 info@tipulpsychology.co.il