מהי פרוורסיה ומיהו פרוורט? | הגדרה של פרוורטיות לפי פרויד ועד היום

דרג פריט זה
(41 הצבעות)
פרברסיה פרברסיה

 

מה זה פרוורסיה?

מהי פרוורטיות?

סטיה מינית ופרוורסיה בגישה פסיכואנליטית

 

אפרת גינס, פסיכולוגית קלינית מדריכה 

 

 

"אנליטיקאים נרתעים ומפחדים מפרברסיה"

-- סטולר, 1991

 

 

המפגש עם הפרוורסיה מייצר אי נוחות, גועל וזעזוע בקרב מטפלים ולא בכדי. בטיפול בפרוורסיה המטפל והמטופל יוצאים למסע אל לב המאפליה של המטופל, דבר שנוגע ומזעזע את הנחות היסוד של המטפל לגבי הטיפול הפסיכואנליטי והפסיכודינמי. בטיפול באישיות פרוורטית נדרש המטפל לא פעם להכנס עם המטופל לתוך התסריט הפרוורטי ולשחק בו תפקיד פעיל. כניסה זו ונוכחות המטפל הן רלוונטיות כדי לאפשר הבניה של תסריט אלטרנטיבי לתסריט הפרוורטי. ננסה להתחקות כאן אחר פירוש ומקורות הפרוורסיה, על מנת להעמיק את ההבנה שלנו אודותיה ולסייע למפגש טיפולי אפקטיבי שבתוכו יוכל האדם הפרוורטי למצוא מזור לבדידותו וייאושו.

בתחילה ניגע בקצרה בתיאוריה של פרויד וממשיכיו ביחס לפרוורסיה, הגדרה על פיה ההתייחסות לפרוורסיה היא דחפית- קיבעון ליבידינאלי התפתחותי של הדחף בשלבים הפרה-גניטאליים (שלוש מאסות של התאוריה של המיניות, פטישיזם ועוד).

 

FETISHISM

 

 

 

 

בהמשך נעסוק בהרחבה בגישה העכשווית יותר לפרבסיה, המדגישה פתולוגיה ביחסי האובייקט המוקדמים ובהתפתחות האגו או העצמי. על פי גישה זו הפרברסיה אינה רק ביטוי של דחף, אלא נסיון של האני או העצמי בילדות להתגונן ולשמור על עצמו בפני איום של הצפה, הכחדה והתפרקות, ולחפש תיקון וריפוי (מסעוד חאן, סטולר, אוגדן, מקדוגל, סטולורו, מלצר ועד גנט ואוגדן מהגישה ההתייחסותית).


פרויד

ב-1909 זיגמונד פרויד הוזמן לראשונה לארצות הברית יחד עם קרל יונג להרצות על התגלית הפסיכואנליטית. על סיפון האונייה שהובילה אותם לעולם החדש אמר פרויד ליונג: "הם לא יודעים שאנחנו מביאים להם את הדֶבֶר."

מהי התגלית הפסיכואנליטית שהייתה בבחינת מגיפה לתרבות המערבית? התגלית של פרויד היתה המקום שתופסת המיניות בחיים האנושיים החל משחר ילדותנו ועד למותנו; המרכזיות של הדחף המיני בחיינו; היותו סיבה לחלק הארי של הווייתנו, וחתירתו תחת כל האידיאלים וכל התפיסות של חיינו המודעים, בעיקר תחת הדימוי העצמי שלנו שאותו אנו כל כך מתאמצים לבנות, לקשט ולשמור מכל פגיעה.

מאז האמירה השערורייתית הזו של פרויד חלפו מעל 100 שנה. הסקס והרומנטיקה עברו למרכז הבמה ונותרו כמעט הדת היחידה בעידן הפוסט-מודרני – במיוחד של אלה מאתנו שגדלו בתרבות האינדיבידואליסטית-נרקיסיסטית שבה אין ביקום כולו דבר חשוב יותר מאשר האני שלנו על צרכיו ותשוקותיו הבלתי נלאים. בימינו, מין המשולב ברומנטיקה הם הערך המרכזי והיחיד כמעט שנותן טעם לחיים.ולמרות זאת, למרות "המהפכה המינית", נותרה תגליתו של פרויד רדיקלית כפי שהייתה והמיניות במהותה נותרה הסיבה המודחקת תמיד.

גם היום אנו מנסים בדרכים מתוחכמות לדחות את הסיבה המינית להתנהגותנו ואת הנוירוזות שלנו, שהן הביטוי הסימפטומטי לסיבתיות המינית.

אנשי בריאות הנפש מדברים על "הפרעות" – הפרעות התנהגות, הפרעות אישיות, הפרעות אכילה וכו'. אי ההכרה בקיומן של הנוירוזות, או כפי שמכנים זאת "היעלמות הנוירוזות", הן ההיסטרית והן הכפייתית, היא למעשה דחיית מושגי הלא-מודע והמיניות כאחד. שהרי הסימפטום מהווה חזרה מן הלא-מודע של האמת המודחקת, ובה בעת הוא הפעילות המינית התחליפית והייחודית של האדם. האבחנות העכשוויות של הפרעות אישיות/אופי/והפרעות הסתגלות שונות מהנוירוזות בהתעלמותן מהסדר הסמלי והשפה ובכך הן מתרחקות ממשמעות מושג הלא מודע של פרויד הקשור לממד האמת והיחודיות.

הן מחזירות למעשה את האגו וההשקעה הנרקסיסטית בו למרכז הבמה. יותר מכך, דחיית הלא-מודע והמיניות שקולה לדחיית מושג הבחירה והאחריות כפי שהיא מוגדרת בפסיכואנליזה. "בחירת הנוירוזה", או "העמדה המינית", על פי פרויד, היא עמדתו הייחודית של הסובייקט לנוכח המפגש המיני הראשוני הטראומתי תמיד. טראומטי, מכיוון שמפגש זה הוא תמיד "מוקדם" או "מאוחר" מדי, מפחיד מדי בעוצמה הדחפית שלו או מתסכל מדי עבור היצור המדבר.

מטרת הפסיכואנליזה היא גילוי עקבותיה של הסיבתיות המינית כפי שהיא באה לידי ביטוי בחייו ובמעשיו של אדם ושחרורו מהאפקטים הבלתי נסבלים שלה. הפסיכואנליזה חוקרת את אי-הנחת המבנית הטמונה בתרבות בעקבות המפגש שלה עם המיניות, את אי-הסיפוק והקונפליקט שבהם טבולים חיינו. הפסיכואנליזה שואפת למצוא דרך אחרת שאינה עוברת דרך שחרור הדחף או דיכויו, אלא מביאה את הסיבתיות המינית בחשבון ומובילה אותה הלאה – לא לאידיאל חדש אלא לאפשרות לאהוב וליצור.

 

 

 

3 מסות על התאוריה של המיניות

טקסט מכונן ויסודי זה, Three Essays on the Theory of Sexuality, שהתקבל בעוינות ודחייה בכל רחבי האקדמיה הווינאית והאירופית באותה תקופה, מכיל בתוכו את תחילת החקירה המקפת והמעמיקה של פרויד בדבר מקורות הדחף ושורשי המיניות האנושית; בטקסט משנה פרויד את מושג המיניות כפי שנתפס באותם ימים ואף מייחס בו התנהגות מינית לילדים. מתוך המחקר בפתולוגיות שונות מפרש ומבאר פרויד את הטבע האנושי כמיני ודחפי מיסודו. המחלוקת שעורר טקסט זה בעת יציאתו ואף שנים אחר כך, יעלה לפרויד בנידויו מן הקהילה המדעית והרפואית בווינה למשך זמן רב. החיבור מורכב משלושה חלקים, כאשר כל אחד מוביל למשנהו במעין סכמת מחקר התפתחותית.

השימוש הראשון במונח "דחף" במשמעותו המכוננת הופיע כאן. הדחף (TRIEB בגרמנית) אשר בתרגום השגוי שלו לאנגלית, מאת ג'יימס סטרייצ'י, פורש כאינסטינקט. הוא המנוע לפעולה האנושית להבדיל מהאינסטינקט המניע את הפעולה החייתית. הדחף כמושג מטא- פסיכולוגי מגדיר את כל התיאוריה הפסיכואנליטית ואת אופייה, כתיאוריה מינית ודחפית, החל מפרסומו הראשון של המאמר "3 מסות על התיאוריה של המיניות" ב1905 ועד 1938 עם פרסום מאמרו האחרון של פרויד "תמצית הפסיכואנליזה".

פרויד הבדיל את הדחף מהצורך או מהאינסטינקט. האינסטינקט הוא דפוס של תגובה לגירוי שטבוע בנו באופן תורשתי. הדפוס יחזור על עצמו באופן מדויק במצבים שונים. את האינסטינקטים בטהרתם אנו מוצאים אצל החיות. על הדחף, לעומת זאת, אפשר לומר שהוא במקורו "אנושי"; הוא נשען על האינסטינקט הביולוגי אבל מתנתק ממנו כבר בראשית חיינו בהיותנו יצורים מדברים הנתונים תחת השפה או הממד הסמלי.

שתי הרמות של הווייתנו, אינסטינקט ודחף, נעות במהותן בשתי דרכים שונות. הרמה האינסטינקטואלית נעה בקצבים האורגניים של שינה וערנות, רעב ושובע, ומגיעה לעיתים למנוחה. הדחף הוא כמו אי המנוחה עצמו. הוא נראה כלא קבוע ולא מאופיין.

  1. התעיות מיניות

החלק הראשון עוסק ב"התעיות המיניות" – דרך חקר ה"סטיות" המיניות המוכרות והעולות מן הקליניקה שלו, כגון – אינוורסיה (הומוסקסואליות), פטישיזם ואף התאהבות, מגיע פרויד במחקרו אל מקור המיניות והדחף המיני בילדות. בחלק זה מוסבר הקשר בין המחלה ה"נוירוטית" וההיסטריה על הסימפטומים השונים שהן מציגות, לבין הדחף המיני והתהליכים הקורים אותו. במהלך חקירה מדעית זו מגיע פרויד מן הרובד הגלוי והבולט ביותר – המחלה והסימפטום, אל הרובד הסמוי מן העין – מקור הסימפטומים בדחפים מודחקים ולא ממומשים.

כבר בראשית המסה הראשונה-"התעיות מיניות", מייד לאחר הצגת המונח "דחף מיני", מבחין פרויד בין שני מונחים:

  1. אובייקט מיני- למי אנו נמשכים (אינוורסיה/היפוך, פדופיליה, בעלי חיים)

  2. מטרה מינית- הפעולה שהדחף מכוון אליה.

סטיות קיימות הן ביחס לאובייקט והן ביחס למטרה המינית.

ביחס להומוסקסואליות: אינוורסיה- אי אפשר להבהיר באופן מניח את הדעת את היווצרותה...יחד עם זאת הוא מסכם כי הדחף המיני הוא ככל הנראה אינו תלוי בראשיתו באובייקט שלו, ובלי ספק אינו חב את היווצרותו לקסמיו של זה.

האובייקט הוא הדבר הפחות משמעותי, זהו אמצעי להשיג את המטרה. האובייקט של הדחף יכול להיות אדם מסוים, איבר מסוים או אובייקט פנטזמתי.מדובר לרוב בתחליף לא מספק לאובייקט מקורי שספק אבד לנו, ספק מעולם לא היה קיים אלא בפנטזיה שלנו. כך האובייקט למעשה הוא העדר, חסר, והדחף מסתובב למעשה סביב חסר שמוסתר על ידי דימויים שונים.

עפ"י פרויד, תהליך ההכרה של גבר באשה ולהפך אינו נתון מראש באופן ביולוגי. עבורו אין יחס מיני טבעי, אותנטי, כפי שהוא קיים אצל בעלי חיים. הדחף הפרוידיאני שונה לחלוטין ולא מעיד על יחס שניתן לרשום אותו בנוסחה. האיווי המיני נקבע תמיד על ידי האובייקט המיני החלקי וטבול תמיד בפנטזיה. עבור פרויד, באותה מידה בה יש צורך להסביר את בחירת האובייקט ההומוסקסואלית, יש בכל מקרה ומקרה גם צורך לפרש את בחירת האובייקט ההטרוסקסואלית הנראית לנו כביכול מובנת מאליה.

המסקנה לגבי משניות האובייקט מופיעה שוב בסיכום החקירה של אובייקטים מיניים ילדיים או חיות, הוא מציין כי "סוגו וערכו של האובייקט המיני אינם ממלאים תפקיד חשוב. משהו אחר הוא הגורם המהותי והקבוע בדחף המיני."

סטיות מבחינת המטרה המינית

הערכת יתר של האובייקט המיני: אינה מצטמצמת רק לאיברי המין, אלא אל הגוף בכללותו. הערכה זו מקרינה על השדה הנפשי והמערך הלוגי. הערכה זו מסייעת גם להעלות את העיסוק באברי גוף אחרים למדרגת מטרות מיניות. (שימוש בשפתיים וכן שימוש בפי הטבעת) הגועל או דחייה מגדירים את המטרה המינית כפרוורטית.

פטישיזם: החלפת האובייקט המיני ה"נורמלי" באובייקט שונה הקשור לאובייקט המיני הנורמלי, אך אינו מתאים כלל לשמש כמטרה מינית נורמלית. הפחתה של התשוקה אל מטרה מינית נורמלית, כאשר התשוקה לפטיש מחליפה את המטרה הנורמלית, באה במקומה. והפטיש הפך להיות האובייקט המיני הבלעדי. כנראה מדובר בהשפעה מתמשכת של רישום מיני מהילדות המוקדמת, שאחראי/קשור לבחירת הפטיש. אך לא תמיד ניתן להתחקות אחר מקורו המדוייק. לעיתים מדובר במשהו יותר סימבולי.

BDSM SADISM and MAZOCHISM

 

סאדיזם/מזוכיזם- פאסיבי/אקטיבי- הסאדיזם והמזוכיזם תופסים מקום מיוחד בין הפרוורסיות שכן הניגוד בין אקטיביות ופאסיביות הטמון ביסודם, נמנה על המאפיינים הכלליים של חיי המין. אכזריות ודחף מיני קשורים זה בזה בקשר הדוק ביותר. כל כאב כשלעצמו מכיל בקרבו את האפשרות של תחושת ההנאה.

  • הפרוורסיה תיחשב ככזו רק אם היא דוחקת כליל את המקום של המטרה המינית ה"נורמלית"- רק אז יש לה הצדקה להחשב כסימפטום חולני.

  • בכל יתר המקרים, נוכל בקלות לאתר התנהגויות פרוורטיות גם אצל אנשים "נורמליים", להתקיים זו לצד זו עם התנהגויות מיניות נורמליות.

  • אידיאליזציה של הדחף

  • הנוירוזה היא הנגטיב של הפרוורסיה- במובן זה שהסימפטומים של הנוירוטי, מהווים ביטוי שונה של דחפים, אשר ניתן היה לציינם כפרוורטים (בולאס, היסטריה)

  • דחף הוא אחד מהמושגים של התיחום בין הנפשי לגופני. לדחפים עצמם אין שום איכות, יש להביאם בחשבון רק כמידת התביעה שהם מעמידים בפני חיי הנפש לעבודה.

  • המבנה הפרוורטי קיים אצל כולנו, משהו מולד, נטייה טבעית העשויה לעלות ולרדת מבחינת עוצמתה וממתינה להדגשתה על ידי נסיבות החיים. במקרים מסויימים הנטייה מופעלת (פרוורטים), אצל אחרים היא מודחקת בעוצמה (נוירוטים) ועולים סימפטומים היסטריים, האופטימום, נורמלי, להתמקם בין שני הקצוות ביטוי מחד והדחקה מאידך: הגבלה יעילה ועיבוד נוסף.

  1. המיניות הילדית

"אילו יכלו הבריות ללמוד מתוך התבוננות ישירה בילדים, לא היו צריכות שלוש מסות אלו להכתב בכלל"

בחלק השני של מאמרו מציג פרויד את התזה שלו בדבר מקורה הילדי של המיניות ואת דרך התפתחותה מן הלידה ועד הבגרות. כאן מציג פרויד את התפתחות הדחף המיני כנשענת ותלויה ב"אינסטינקט" הגופני: למשל בדוגמה של המציצה נראה כיצד אקט המציצה-לשם- תענוג (מוצץ למשל), אשר הינו לשם השגת סיפוק שאינו לשם הישרדות (לא לשם הרגעת רעב פיזי), נשען על התענוג הראשוני של יניקת החלב החם משד האם (או מכל תחליף שד אחר), תענוג המספק "דחף" הישרדותי, מרגיע רעב. בדוגמה זו ואחרות ניתן לראות את הישענותו של הדחף המיני על הדחף לשימור עצמי (-הפיזיולוגי, הגופני) הקשור לאזורים ספציפיים בגוף שהופכים לאזורים ארוגניים עד להיפרדות הדחף ממטרתו הראשונית (מציצה לשם סיפוק רעב) ולהפיכתו לעצמאי, אוטונומי, שאינו תלוי עוד בגירוי פנימי או חיצוני. בילדות, הן הדחף והן סיפוקו מתפקדים בצורה אוטו- ארוטית, כלומר – ללא צורך בנוכחות חפץ, אדם או גירוי אחר.

המיניות כפי שהיא מופיעה מראשיתה (ונותרת במידה מסוימת עד סופה) היא אוטוארוטית ומתבטאת דרך הדחפים החלקיים. היא מתאפיינת במה שפרויד מכנה – פרוורסיה פולימורפיתזאת כיוון שמילדות המיניות חורגת מן המטרה הביולוגית של האינסטינקט למטרה של סיפוק. כדוגמא פרדיגמטית פרויד מבדיל בין היניקה לבין המציצה. המיניות מתחילה כאשר נוסף ליניקה הנדרשת לאכילה מופיעה המציצה לשם תענוג. הפה הופך להיות איבר מיני.  במסה על המיניות הילדית הוא כותב: "ביניקה או במציצה לשם תענוג [כלומר, בשלב שבו שולט הדחף האוראלי] אנו יכולים להבחין בשלושת המאפיינים החשובים של הביטוי המיני הילדי. ביטוי זה נוצר מתוך הישענות על אחד מתפקודי הגוף החיוניים, עדיין אין הוא מכיר אובייקט מיני, ובמובן זה הוא אוטוארוטי, ומטרתו המינית כפופה לשליטת אזור ארוגני אחד". תהליך דומה עובר על האיברים בשלב האנאלי ובשלב הפאלי. האובייקט שגרם לסיפוק האינסטינקט ההישרדותי של האכילה היה החלב, ואילו האובייקט המספק מינית הוא השד או המוצץ, או כל מה שנכנס לפה, מגרה את השפתיים ונבלע.

האובייקט הראשוני של הסיפוק הוא למעשה אובייקט אבוד – אבוד ביחס לתינוק – ומציאתו של אובייקט כלשהו בשלב מאוחר יותר היא למעשה מציאתו מחדש. כל מסלול התשוקה שלנו מעתה ואילך הוא חיפוש אחר אותו אובייקט אבוד, וכל אובייקט זמני שיבטיח סיפוק בסופו של דבר יהיה רק אובייקט תחליפי מאכזב.

  • המיניות של הנוירוטים שמרה על העמדה הילדית, או שהובילה אליה בחזרה, האמנזיה הילדית קשורה לאמנזיה ההיסטרית, האמנזיה הילדית קשורה לאימפולסים המיניים של הילדות.

  • המטרה המינית הילדית- הגעה לסיפוק באמצעות הגירוי המתאים של האזור האר וטוגני. בנוסף, המטרה המינית היא גם החלפה של תחושת גירוי המושלכת על האיזור האר וטוגני, בגירוי חיצוני שמסלק אותה ע"י שהוא גורם לתחושת סיפוק.

  • השפעת הפיתוי, בטרם עת היא מביאה את הילד אל האובייקט המיני שהדחף המיני הילדי עדיין אינו מגלה בו שום צורך. בהשפעת הפיתוי יכול הילד להפוך לפרוורטי באופן פולימורפי- רב צורות. המימוש בטרם התפתחו העכבות/ סכרים נפשיים(בושה, גועל ומוסר), הילד עלול להפוך לפרוורט.

  • הדחף לדעת/דחף החקירה, מאין באים הילדים? התאוריה המינית הראשונית היא כי גם לאשה יש פין, רק לאחר מאבקים פנימיים קשים (תסביך הסירוס- הפין אבד לאשה כתוצאה מסירוס), הילד נאלץ לוותר עליה. תחליפי הפין האבוד ממלאים תפקיד משמעותי בעיצוב פרוורסיות מגוונות. תאוריות אודות הלידה, תפיסות סדיסטיות של יחסי מין. החקירה המינית בילדות המוקדמת מתקיימת תמיד בבדידות. משמעה- התמצאות עצמאית בעולם והיא יוצרת ניכור רב עוצמה בין הילד למבוגרים בסביבתו.

  • ארגונים פרה גניטליים-  הארגון האוראלי-קניבאלי, הפעילות המינית אינה מופרדת עדיין מהאכילה. המטרה המינית היא הטמעת האובייקט. המציצה היא השריד של שלב ארגוני זה, במציצה מנותקת הפעילות המינית מן הפעילות התזונתית ומחליפה את האובייקט הזר (שד/חלב) בתמורה לאובייקט המצוי בגוף הילד עצמו.

  • הארגון הסאדיסטי-אנאלי, כאן מתפתחת הניגודיות: פאסיבי-אקטיבי.

  • בחירת האובייקט מתרחשת בשני זמנים- הראשון בין גיל שנתיים לחמש והשני בגיל ההתבגרות. תוצאות בחירת האובייקט הילדית חודרות לתוך התקופה המאוחרת יותר.

  1. שינויים בגיל ההתבגרות

החלק השלישי והאחרון דן בשלב ה"אחרון" של התפתחות המיניות האנושית – גיל ההתבגרות עד גיל הבגרות. חלק זה מסכם את שלבי ההתפתחות המינית מן הילדות אל הבגרות (שסופה בהתפתחות מלאה ונורמטיבית של הדחף הגניטאלי – המיניות הבוגרת) ומראה כיצד סיפור ההתפתחות האישי של כל סובייקט מטווה את דרכו המינית, את בחירת האובייקט שיבצע ואת הדרך בה ייבחר לנהל את חייו; כל זאת לפי הסכמה ההתפתחותית המינית שמטווה פרויד לאורך הטקסט כולו.

  • נורמאליות של חיי המין תובטח על ידי  פגישתם המדוייקת של שני הערוצים המכוונים אל האובייקט המיני ואל המטרה המינית: היינו ערוץ החיבה והערוץ החושני

  • ליבידו של האני/נרקיסיסטי, ליבידו של האובייקט

  • האובייקט המיני הראשוני הוא שד האם, בילדות המוקדמת הדחף המיני הופך לאוטו ארוטי ורק בהמשך, לאחר תקופת החביון מתחדש היחס הראשוני, מציאת האובייקט, היא בעצם  "מציאתו" של אובייקט זה מחדש. חידוש חווית האושר האבוד.

  • אחד ההישגים החשובים והמכאיבים ביותר של תקופת ההתבגרות: קשור להתגברות הפנטזיות על גילוי עריות, בירור גילוי העריות ופסילת הפנטזיות הללו קשור קשר הדוק להינתקות מסמכות ההורים ובהמשך גם לקידמה התרבותית

  • בהפרעות עמוקות יותר ניתן לראות בבירור בחירת אובייקט אינססטואלית- קיבעון גילוי העריות.

מכים ילד- תרומה להכרת התהוותן של פרוורסיות מיניות

אחד הרכיבים של התפקוד המיני הקדים בהתפתחותו את האחרים, התקבע והפך בטרם עת לעצמאי.  על ידי כך התחמק מתהליכי ההתפתחות המאוחרים יותר, והעיד בכך על קונסטיטוציה מיוחדת, אבנורמאלית של האיש.

מי שמזניח את אנאליזת הילדות מן ההכרח שייכשל בטעויות שיובילו לתוצאות קשות ביותר....רשמי חיים מאוחרים יותר מושמעים באנאליזה מפי החולה בקול רם דיו ואילו למען זכותה של הילדות חייב הרופא לבדו להרים את קולו.

שלושת שלבי פנטזית ההכאה:

  • אבא מכה ילד אחר, שנוא עליי,
  • אבא מכה אותי (מזוכיסטי), מישהו, לא אבא, מכה ילד, לא אני.
  • הפנטזיה בשלב השלישי היא כעת נושאו של גירוי מיני חזק וברור, מזמנת סיפוק המוקנה ע"י אוננות.

הפנטזיה הראשונית היא החומר ממנו יתהוו הפנטזיות המאוחרות יותר, למרות שהיא עצמה אינה בוודאות פנטזיה מינית סאדיסטית. היא מספקת את קנאת הילד באחיו והיא תלויה בחיי האהבה שלו. בסופו של דבר נידונה פנטזיה זו להדחקה, שבמקביל אליה מופיעה אשמה (הפנטזיות ממשיכות להתקיים בלא מודע)- פנטזייה של תקופת האהבה האינססטואלית.

הפנטזיה השניה קשורה לאשמה על האהבה האינססטואלית- היפוך של הנצחון מהפנטזיה הראשונית- ענישה, המהווה ביטוי ישיר של אשמה. כך הפנטזיה הופכת למזוכיסטית.

תחושת האשמה היא זו שתמיד הופכת את הסאדיזם למזוכיזם. אך חלק ממנה ניתן גם לייחס לאימפולס האהבה. הארגון הגניטאלי עובר השפלה רגרסיבית, היות מוכה פירושו צירוף של אשמה וארוטיקה- לא רק עונש על היחס הגניטלי האסור, אלא תחליף רגרסיבי שלו.

פנטזית ההכאה של השלב השלישי:  הילד המדמיין מופיע כצופה, האב הופך להיות דמות סמכותית אחרת, צורת הפנטזיה היא סאדיסטית, הסיפוק הוא מזוכיסטי. הילדים בפנטזיה הם למעשה הייצוגים של הילד עצמו.

פרוורסיה מקורה בתקופת הילדות- נקשרת לאהבה האיססטואלית של הילד כלפי ההורה, אל התסביך האדיפלי אשר, היא מופיעה על קרקע זו, ולאחר שהוא מתמוטט, היא נותרת לבדה כשריד ממנו. מטען ליבידינאלי ורגשות אשמה עזים, דוחקת את התסביך לכיוון ייחודי.

 

 

OEDIPUS COMPLEX

 

 

החוויה הזכורה המכוננת היא לאחר תום התסביך האדיפאלי, אך עשויה לייצג את מורשתו של תסביך אדיפוס.

הפנטזיה של להיות מוכה, פירושה "להיות אהוב", במובן הגניטאלי, תוך הורדה בדרגה בשל הרגרסיה. בשני המקרים נגזרת פנטזיית ההכאה מן הקשר האינססטואלי לאב. האב הוא אובייקט האהבה.

פטישיזם

הפטיש תחליף לפין, פין מסויים ומיוחד, בעל משמעות רבה בשנות החיים המוקדמות, שמאוחר יותר איבד את משמעותו, באופן נורמאלי צריך לוותר עליו, אך הפטיש משמר אותו מפני האובדן. הפטיש הוא התחליף לפאלוס של האם, שהילד האמין במציאותו ושעליו אינו מוכן לוותר.

הדחקה- הגנה נגד תביעות הדחף

הכחשה-  הגנה נגד תביעות המציאות

התפיסה של החסר קיימת, על מנת להכחישה יש לנקוט בפעולה נמרצת במיוחד. פשרה בין התפיסה הלא רצויה לבין כוח האיווי הנגדי. יש לה פין, אבל לא מה שהיה קודם. דבר אחר תפס את מקומו ונעשה כביכול לתחליפו.

הפעלת הפטיש- תהליך שמזכיר את היתקעות הזכרון באמנזיה הטראומטית, התעניינותו של הסובייקט באמצע הדרך וכאילו נשמר הרושם האחרון, שלפני הרושם המפחיד והטראומטי כפטיש. הרגע האחרון שבו אפשר עדיין להתייחס לאשה כפאלית,

לפטישיסט גישה חצויה לגבי סירוס האישה, האישה היא גם מסורסת וגם לא מסורסת. אהבה ואיבה בטיפול בפטיש, הכחשה והכרה בסירוס בו זמנית.

פרוורסיה לפי הגישה הקלנייאנית

כפי שראינו פרויד התייחס לפרברסיה בתאוריות המוקדמות שלו כקשורה למיניות הילדית שהיא רבת פנים. מיניות  פולימורפית זו, דועכת מן המודעות במהלך התבגרות הנורמאלית. אולם, אצל אנשים פרוורטים, הדחף הילדי נשאר ובנוירוזה מרכיב פרוורטי המתבטא באופן לא ישיר, מייצג הדחקה לא מלאה של הדחפים הילדיים.

קליין עצמה התייחסה באופן מצומצם יחסית לפרוורסיה באופן ספיציפי, היא כן התייחסה לסאדיזם, בהרחבה, אך היא לא קישרה את תגליותיה לגבי הסאדיזם הילדי לסאדיזם מיני בבגרות. היא כן התייחסה לרכיבים סאדיסטיים, שאותם ניתן למצוא אצל ילדים, כתואמים לסוגי הסאדיזם שניתן למצוא אצל פושעים בבגרות, בהמשך לזה היא התייחסה לכלל הפרוורסיות כביטויים של דחף המוות- אשר מעוותים את גילויי המיניות.

קליין תיארה את ההתפתחות המוקדמת מידי של תחושות גניטאליות כדרכים להתמודדות עם האימה של הדחפים הפרה גניטאלים. הארוטיזציה הגניטאלית של דחפים פרה גניטאלים מגייסת את האימפולסים הגניטליים המרגיעים של אהבה ויצירתיות, אולם התהליך הזה טומן בחובו סיכון  ליצירת פרברסיות מיניות בבגרות וליצירת מצבי הרס מעוררים. סאדו מזוכיזם וכן פרברסיות נוספות, כמו גם התמכרויות, מייצגים מאבק  של הפרט לכינון יחסי אובייקט שהם מעבר לעמדה הסכיזואידית פרנואידית, במצב בו יש הצפה/עודף הרסנות ששולטת באישיות.

בעוד שפרויד מתייחס לפרוורסיה כנגטיב של הנוירוזה, ממשיכיה של קליין נוטים להתייחס אל הפרוורסיה כנגטיב לפסיכוזה (בעקבות Glover), כהגנה נגד התפרקות פסיכוטית, בחזקת הרע במיעוטו (בדרך זו ניתן גם להסיר את ההתייחסות השיפוטית כאשר אנו באים לבחון את הפרוורסיה).

הסצינה  הבאה, מזקקת בתוכה בעיניי את תמצית עיקרי התפיסה של מלצר ביחס לפרברסיה: מטופל, גבר, בן 39, שהיה בטיפול אצלי במשך תקופה של למעלה משנה, הגיע בעקבות חוסר תפקוד כולל, עם שאלה לגבי האבחנה שלו. מטסטים שנערכו עלתה אבחנה של הפרעת אישיות גבולית (חולשת אגו, מנגנוני הגנה פרימיטיביים, זהות דיפוזית, אך בוחן מציאות ושיפוט שמורים יחסית) ובלטו מאוד באבחון תכנים של מיניות ותוקפנות. במהלך הטיפול בהדרגה עלו יותר ויותר סימפטומים פרוורטים שונים, שכללו בין היתר שימוש בפטיש, מיניות בעלת קווים סאדו מזוכיסטים, התמכרויות שונות. התייחסות מכאניסטית לקשר בין אישי וקושי לבסס יחסים עם הזולת באופן כללי. לקראת סיום הטיפול, עסקנו באופן ממוקד יותר ביחסיו עם אמו, חזי הוא הבן היחיד לאם חד הורית, שהרתה אותו בגיל 16, זהותו של האב לאורך ילדותו היתה מעורפלת ולא ברורה. הוא עלה לארץ עם אמו כשהיה בן 7, ונפרד מסבתו שלמעשה טיפלה בו באופן מלא בזמן שהאם השלימה את לימודיה התיכוניים ובהמשך החלה ללמוד באוניברסיטה.  באחת הפגישות הוא סיפר לי ארוע שבו הוא ואמו  לכדו עכבר בדירתם. האם הביאה פטיש כדי להרוג את העכבר,חזי שהיה אז סביב גיל 8-9, התחנן בפניה שתתן לו לשחרר את העכבר בגינה. בזמן שהתקיימה בינהם השיחה/ויכוח, מרוב פחד קפץ חזי את ידו בחוזקה, היד שהחזיקה את העכבר, כשנעתרה האם לתחנוניו, הוא פתח את ידו וגילה לזוועתו שהעכבר נחנק ומת.

ארוע זה, שהתרחש על רקע העדר אובייקט פנימי וחיצוני טוב, יכול לשמש בסיס להתפתחות נפשית הפרוורטית, שאמנם התרחשה מאוחר יותר. מלצר גורס כי באופן תקין, מצבים מסוג זה, מאיימים ורודפניים, יכולים להיות מוכלים על ידי אובייקט פנימי חיצוני טוב. אובייקט פנימי טוב, מהווה את הבסיס לתפיסת התלות באובייקט חיצוני טוב שניתן להפנימו. במקרים של כשל בתלות באובייקט כזה, האדם ייטה להסתמך על קשר של תלות עם היבט רע של העצמי. תלות כזו בהיבט הרע של העצמי נחוצה לאדם על מנת להעניק תחושה אשלייתית של בטחון בתנאים של היעדר אובייקט פנימי או חיצוני טוב. כניעות להיבט הרע של העצמי תבוא לידי ביטוי בגילויים שונים המאפיינים פרוורסיה.

מהי גישת יחסי אובייקט ?

כאשר התייחסנו לארוע הנ"ל שסופר על ידו לטענתו בפעם הראשונה והיחידה בחייו עד כה, ניכר בו שחש חרדה, בניגוד לארועים קשים ואלימים אחרים אותם סיפר במהלך הפגישות אליהם הוא התייחס מתוך ריחוק, ציניות ואדישות. שאלתי אותו מה הסיבה שבגללה הוא לא סיפר את הסיפור הזה עד כה, השיב שאינו יודע, כאשר הצעתי שאולי חשש לחשוף בפניי את הרצחנות של אמו, עצר אותי ואמר, שהוא זה שאשם במות העכבר, הוא הרג אותו ואולי חשש לחשוף כאן את ההיבטים הרצחניים שלו עצמו.

נראה כי בנקודה זו ניתן היה לחוש  את הכאב הדיכאוני, שלאורך הטיפול ובחייו ככלל היה נסיון להמנע ממנו, לרוב באמצעים של פנטזיה אומניפוטנטית של שליטה באובייקט דרך פעילות פרוורטית והתמכרותית. עלתה האפשרות שלא ארצה בו מאחר והתוודעתי אל החלקים ההרסניים שלו וחרדה וכאב על כך,  בד בבד עם ההכרה בתלות שיש לו בי/בטיפול. אליבא דמלצר, כינון של חוויה פנימית של אובייקט מיטיב, הקשור לחוויה מציאותית בתוך הטיפול, הנושא את הטרנספרנס הינקותי, מאפשר לשאת את הכאב הדיכאוני, ובהמשך מתקשר להגמשה בדפוסי הקשר הפרוורטים.

 exhibitionist

מלצר, באסופת מאמריו sexual states of mind משנת 1973, שוטח את תפיסתו בנוגע למיניות, מדובר בהרחבת התפיסה המקורית אודות המיניות של פרויד. והן הרחבת המונח של combined parent figure/האובייקט ההורי המשולב של קליין. על פי מלצר המיניות הבוגרת הינה עשירה יותר ויצירתית יותר ממה שפרויד הציע. הוא מניח בבסיס המיניות תהליכים של אינטגרציה והזדהות השלכתית עם האובייקט המשולב.

 

בשונה מקליין אשר התייחסה לאובייקט ההורי המשולב כתפיסה המופנמת של התינוק אודות ההורים המשולבים, כשהקונוטציה שלו היא חודרנית, הרסנית ומעוררת פלצות בד"כ. מבחינתה החיבור בין ההורים (המשגל), הינו מסוכן להם וקיימת עויינות קשה בין הילד לדמות המחוברת הזו. הדמות ההורית המשולבת הזו היא  למעשה אחת מהרודפנים המפחידים ביותר בדרמה הילדית.

מלצר מייחס לחיבור זה מפגש יצירתי, מהנה ופורה.הוא מתאר את ההתפתחות של מיניות ויצירתיות באישיות במונחים של המאבק לנוע מעבר לדמות האובייקט החלקי הזו אל הבנייה מחודשת שלה באובייקטים שלמים עם ווריאציות מציאותיות יותר של האם והאב, תהליך שהוא אינהרנטי לעמדה הדיכאונית. בסופו של דבר משגל הורי ריאליסטי זה יוצר אובייקט מופנם שמהווה תשתית, או משמש כמקור- ליצירתיות אישית: מינית, אינטלקטואלית ואסתטית.

כשהתלות באובייקטים הפנימיים הטובים אינה אפשרית וכשתלות באובייקט חיצוני אינה בת השגה אזי מתרחשת התמכרות לחלק הרע של האני, הרודני. חלק זה מכריז על אשלייה של בטחון, המונצחת על ידי תחושת אומניפוטנטיות שנוצרת כתוצאה מהפרוורסיה או מהפעילות ההתמכרותית.

אימה dread היא אימה מפני אובדן היחס המתמכר לחלק ההרסני והעריץ של האישיות, האימה לאבד את ההגנה שלו מפני הפחד-terror, בכל מצב שבו קיימת אימה מאובדן החלק הרודני וההרסני באישיות, ניתן למצוא בגרעין ובבסיס שלה את ה-terror.

לדידו של מלצר, ארגון נרקיסיסטי זה חייב להתפרק (dismantled), על מנת לאפשר התקדמות לקראת סף העמדה הדיכאונית.

"אין ארוע בחיים הבוגרים כנס הלידה אשר כה מחושב לעורר את הערצתינו כלפי היופי ואת פליאתנו ממלאכת המחשבת של הטבע (בימינו אנו חוששים מלהתייחס לגורם הראשוני, האלוהי). שום פרח ושום ציפור מרהיבת נוצות אינם אוכפים עלינו אותו מסתורין של החוויה האסתטית כמראה אם צעירה עם תינוק על חזה. אנו נכנסים לחדר ילדים כזה בדממה, גלויי ראש, כאילו נכנסנו לקתדרלה או ליערות העצומים על חוף האוקיינוס השקט. בשיחות הרדיו הקצרות והמרגשות שלו לפני שנים רבות על "האם המסורה הרגילה ותינוקה" יכול היה ויניקוט לדבר באותה מידה על "האם המסורה הרגילה היפה ותינוקה הרגיל היפה". הוא צדק בהשתמשו במילה "רגיל" במשמעות של פשטות ושגרתיות במקום במושג הסטטיסטי "ממוצע". החוויה האסתטית של האם עם תינוקה היא רגילה, פשוטה ושגרתית, מאחר שיש מאחוריה אלפי שנים, מאז ראה האדם לראשונה את העולם כיפה; אנו יודעים ששורשי חוויה זו נעוצים בעידן הקרח האחרון לכל הפחות". דונלד מלצר

בטי ג'וזף

בטי ג'וזף, בספרה Addiction to near death, מטופלים אלו עוסקים בהתנהגות הרסנית ו/או התמכרותית, ובמקביל יוצרים יחסים הרסניים עם המטפל,  שמטרתם לזרות ייאוש וחוסר תקווה אצלם או אצל המטפל. מדובר בתגובה טיפולית שלילית negative therapeutic reaction, מדובר לא רק בהשגה של שקט וחופש ממאמץ, אלא בתחושת סיפוק שמושגת מהרס העצמי. מדובר במזוכיזם רב עוצמה, שמטרתו ליצור ייאוש אצל המטפל, אשר יחבור אליו או יהפוך להיות באופן אקטיבי נוקשה, ביקורתי או בדרך כזו או אחרת סאדיסטי כלפי המטופל. במקרה כזה המטופל ניצח כיוון שהוא גרם למטפל לאבד את העמדה הטיפולית שלו ואת יכולתו להבין ולסייע למטופל ובדרך זו הוא מוביל את הטיפול לכדי כשלון.

 

המטופל שבוי בתוך הסיטואציה הזו, מבלי שיוכל להשתחרר ממנה כיוון ששם הוא חווה את תחושת העונג החריפה ביותר, שאין הוא חווה אותה בסיטואציות אחרות.

היא מתייחסת לפעילות מנטלית מעגלית, נטייה להעלות גירה, להתגרד בחרס, לדמיין שוב ושוב סיטואציות שבהן יש אלמנטים של סאדו-מאזו. התוכן של הפנטזיות הללו משני, לפנטזיה יש חיים משל עצמה, מדובר באנטי תיזה למחשבה, לא באמת בפעילות מחשבתית. פעילות זו משתחזרת גם בשיח הטיפולי, לכאורה המטופל מספר את התכנים הללו בכדי לזכות בהבנה, אך בפועל מנסה למשוך את המטפל לעמדה ביקורתית ומענישה כלפיו.

פאסיביות של המטופל - המטופל אמנם מגיע לטיפול, מביא חומרים ומשתף, אך אין כל התקדמות משמעותית. המטפל הוא האדם היחיד בחדר שעסוק בשינוי, בהתקדמות, בהתפתחות, נראה כאילו שכל החלקים האקטיביים של המטופל הושלכו לתוך המטפל. יש פה פיצול של אינסטינקט החיים והאהבה.

 

 

 

הורקיו אצ'גויין

Disavowal- פיצול האגו כתהליך הגנתי, השונה מהדחקה, שאופיינית לנוירוזה. הפטישיסט מזהה את הסירוס, אך מביא להווה את דימוי הפניס הנשי, מדמיין מה שאינו קיים. בפתרון התקין של הקונפליקט האדיפאלי, הפאלוס הופך להיות סימבול ולא איבר. הפטיש הוא קישור אסוציאטיבי, metonym, הוא מייצג את הפניס החסר של האם, אך הוא בו"ז מטאפורה.

פטישיזציה של הטרנספרנס, הנסיונות הסובטיליים של המטופל לבזות את המטפל. היכולת של האנליטיקאי להתבונן ולתאר נמצאת כל העת בסכנה כל העת להפוך למציצנות (ספרו של אצ'גויין some thoughts of transference perversion).

האנליטיקאי לעיתים מגיע למסקנה והבנה שחתרו תחת התהליך האנליטי לעיתים קרובות כאשר זה מאוחר מידי. האנאליזה מתנהלת במסגרת סטרילית ועקרה, הסטריליות היא הריזון דטרה-מהות הקיום, של הפרוורסיה. במקרים קיצוניים האנליטיקאי מבטא בפעולה את ההעברה הנגדית שלו דרך פסאודו- פרשנויות.

אצ'גויין מתייחס לכיצד הדחפים הופכים להיות אידיאולוגיה. המטופל הפרוורט אינו חש את האינסטינקטים שלו, אלא מתקשר עם גופו באמצעות האינטלקט. קנאה המשולבת עם אשמה גורמת למטופל זה להיות מודע לאינסטינקטים שלו לא כתשוקה אלא כאידיאולוגיה.

להשקפתו, הארוטיזציה של הטרנספרנס והתפיסה האידאולוגית של המיניות ושל החיים בכלל, הם מנגנונים פרוורטיים, שתמיד מלווים בנימה של מרדנות וטון מתפלמס. הפציינט הפרוורט דוחה את חוק האב של לאקאן, הדורש קבלה של הסדר הסימבולי התומך בהבדלים בין המינים ומחליף אותה בחוק של התשוקה שלו.

 

 

 

מסעוד חאן

מסעוד חאן ממוקם בפרדיגמה האנליטית של יחסי האובייקט, שייך לקבוצה העצמאית של ויניקוט ומושפע בהרחבה מכתביו ואף היה באנליזה אצלו, היה מודרך אצלו וערך את ספריו.  העניין המרכזי שלו מכוון לתיאור החוויה הפרטית שבין האדם לעצמו. לדידו יש קרע קיומי, פצע, בין החוויה העצמית הפרטית אל מול הצורך העיקש והנואש באינטימיות ובנוכחות.

 

חאן, לצד מקדוגל, היה חלוץ  בהארת הבנות חדשות ביחס לפרוורסיה. הוא פתח פתח להקשיב למה שמסתתר מאחורי התנהגויותיו המקוממות של המטופל הפרוורטי, לייסורי הנפש הכואבים שקשה לשתף בהם. הוא האיר את הבדידות, הבושה והניכור הרגשי שברקע של החוויה של הפרוורט, באופן שמאפשר לגשת אליהם ללא שיפוט מוסרני.

חאן הציב את הניכור כמושג החיוני להבנת הפרוורסיה. הפרוורט מציב אובייקט לא אישי (אימפרסונאלי) בין תשוקתו לבין שותפו לאקט המיני או לקשר. האובייקט הזה יכול להיות פרקטיקה טקסית, פנטזיה סטריאוטיפית, מכשיר או דימוי פורנוגרפי. כתוצאה מכך הפרוורט מנוכר הן מעצמו והן מבת/בן זוגו. הוא יוצר וחווה זרות וזו מונעת ממנו לחוות ולדעת את עצמו בתוך קשר.

 

תיקון העצמי כאובייקט מואלל

מבחינה אתיולוגית, חאן מתייחס ליחסה חסר הגבולות של האם בטיפול הגופני בתינוקה. הוא מכנה אותו בשם ייחודי: האללה idolization , יחס זה מתאפיין בהערצה ובסגידה שיש בה גם מרכיב של התעללות,  בניגוד  להאדרה, idealization, האללה היא בעיקרה יחס פיסי מפנק, שלא פעם אף מגרה את גופו של התינוק או הילד הקטן. האם משקיעה רבות בטיפול הגופני בתינוק, אך יש ביחסה זה משהו לא אישי, היא מתייחסת אליו כאל חפץ יציר כפיה ולא כאל אדם הגדל ומתהווה בזכות עצמו.

האדרה בניגוד להאללה, היא תהליך פנים נפשי המושפע מאד מחלימה בהקיץ (reverie) , האללה היא השקעת יתר גלויה באובייקט חיצוני ממשי. האללה כרוכה בניצול נפשי של רכיבים יצריים ושל תהליכים נפשיים פרימיטיביים של האובייקט-תינוק/ילד. הילד חש את השקעתה הייחודית של האם, אך בו זמנית הוא חש שאינה משקיעה בו כאדם שלם. הוא לומד לסבול את הנתק הזה בחווית העצמי ובאופן הדרגתי הופך את האם לשותפה שלו לדבר עבירה בתחזוק האובייקט המיוחד שנוצר- הוא מפנים את העצמי כאובייקט האללה, יציר כפיה של האם.

בשלב האדיפאלי האם הופכת מודעת להיצמדות שלה לילד ולאנרגיה שהיא משקיעה בו וונסוגה בפתאומיות. הילד חווה טראומת פרידה, הנרשמת אצלו כבהלה, איום בהכחדה ובייחוד כנטישה. באקלים פנימי זה מועצמת ההשקעה של הילד בעצמי המואלל המופנם והוא אף מסתיר אותו מסביבתו.

התייחסות לשני מאפיינים נוספים של חווית ילדות זו: היעדר משחק והיעדר אובייקטים של מעבר. בשלב מאוחר יותר נראה כי הם גם חסרי יוזמה (פסיביים), הם מציעים אמפטיה לאם על חשבון האפשרות להציע דבר מה משלהם.

בחירת האובייקט של מטופלים אלו תלויה ביכולתו הפוטנציאלית לגלם תפקיד של אובייקט מעבר. הפורקן המיני מרגיע חרדה, הם עושים שימוש מתקן ביצר ובמנגנון המיני. מערכת היחסים שלהם עם האובייקטים המיניים היתה במהותה שחזור של היחס המאליל של האם כלפי התינוק- הילד, יציר כפיה.

היחס האימהי שולל מחוות תיקון מצד הילד. בכך הם גורמות לו לסבל רב, בבגרות חיפוש אובייקטים שכלפיהם יבוא לידי ביטוי דחף התיקון, אשר מתבטא בערוצים גופניים ראשוניים, חזרה ונסיגה לאותה אופנות של יחסי גומלין שהיתה עם האם בינקות.

כל הפרוורסיות כרוכות בניכור מן העצמי ובנסיונו הנואש של האדם להשיג פרסונליזציה באמצעות המנגנון של המיניות.

כל עוד הפרוורט מבקש לתקן את העצמי המואלל שלו בעצמו, לא ייתכן כי ייצור קשר שיש בו הדדיות. הפרוורט זקוק למישהו שיסגוד לו, כל מחווה מצד המטפל המעידה על נפרדותה מאיימת עליו, טראומטית ומאיינת. על האנליטיקאי מוטלת משימת התיקון כדי לאפשר את הפרסונליזציה.

אינטימיות, הדדיות ושת"פ בפרוורסיות

כאן מתייחס חאן ליחסים הבין אישיים של הפרוורט:

טכניקת האינטימיות, טכניקה שבה הפרוורט פונה אל אובייקט כלשהו, מערב אותו, מפתה אותו וכופה עליו לקחת חלק בשחזור של העיכוב ההתפתחותי ושל הטראומה המצטברת שהביאו להתפזרות הזהות ולהתהוותה של הנוירוזה הילדית, נשענת על מנגנון הביטוי בפעולה. זיהוי וגיוס של בני זוג משתפי פעולה, שלא נבחרו כאובייקט שלם אלא כשותפים לדפוס יחסים נוקשה וקבוע מראש. הפרוורט ניחן ביכולת אמפטית אינטואיטיבית המאפשרת לו לאתר אנשים בעלי חולשה או נטייה משלימה לשלו, לפתות אותם, לחדור באופן פרזיטי לנפשם ולהשתמש בהם לצרכיו.

הקשר הינו זירה למשאלות תיקון.

הפרוורסיות הינן ביטוי בפעולה במישור החברתי של הנוירוזות הילדיות של הפרוורט. טכניקת האינטימיות משחזרת את הנוירוזה הילדית. הפרוורסיות דומות לביטוי בפעולה באנליזה. האובייקט בפרוורסיה, אובייקט ביניים (נוירוזה/פסיכוזה), אינו עצמי, אך סובייקטיבי. הוא ממוקם באמצע הדרך בין המציאות החיצונית לפנימית. חוסר יכולתו של הפרוורט להשקיע השקעה רגשית מתמשכת באובייקט חיצוני או בייצוגיו הפנימיים היא הדינאמיקה המניעה את טכניקת האינטימיות המשמשת פרוורטים.

המאפיין הבולט של טכניקת האינטימיות: כינון מצב של העמדת פנים שבו נוצר שיתוף פעולה רצוני מצד האובייקט החיצוני שהושג באמצעות פיתוי. היכולת ליצור אקלים רגשי הגורם לאדם אחר להשתתף מרצונו במעשים היא אחד מכשרונותיו של הפרוורט. הפרוורט עצמו אינו מסוגל להתמסר לחוויה ושומר באמצעות פיצול וניתוק על שליטתו המניפולטיבית של האני במצב. ניצחון וכשלון בו זמנית. הכשלון מחייב לחזור לתהליך הזה שוב ושוב. הוא נותר בסופו של דבר מחוץ לחוויה ואינו מסוגל לחוות את שיאה ולכן נותר עם חסך.

הקנאה באחר נובעת מהחשד כי האדם האחר יוצא נשכר יותר מן העצמי. הפרוורט מגלה יחס מרושע ואכזרי כלפי האובייקטים שלו, שגורם לנטישתו על ידם בסופו של דבר. מאפיין נוסף הוא ביטוי כנות ראוותנית, הקרוב יותר להלוצינציה או חלימה, מאשר לפעילות מאורגנת של האני. אולם זה וידוי הנידון לכישלון, האובייקט למרות שת"פ והצייתנות הגופנית שלו, אינו יכול באמת לפגוש את צורכי האני האמיתיים של הפרוורט ולהכיר במצוקתו הסמוייה. מכאן חוסר יכולתו של הפרוורט למצוא נחמה והתמכרותו לחיקוי נלעג זה של אינטימיות.

יש נסיון מצד הפרוורט לעשות שימוש בטכניקת האינטימיות ככלי טיפולי.

פוגשים את הפרוורט בטיפול פסיכולוגי רק כאשר נסיונותיו לרפא את עצמו נכשלו לחלוטין. הוא יוצר טרנספרנס מאתגר בתחילת הטיפול, מתייחס לכשלונות ולחוסר היכולת של המטפל להבינו ומעמיד את המטפל במבחן.

 

 

 

הגנות פרוורטיות

מבחינה הגנתית: המנעות מפני רגרסיה למצב של תלות. בבסיס קיים חשד וחוסר אמון של הפרוורט כלפי הצורך הפנימי שלו להתקשר לאובייקט וכלפי הדרישות הרגשיות שהאובייקט מפנה אליו.

אפשר לראות בטכניקת האינטימיות גירסא מינית של הגנה מאנית, שבה הפרוורט מנצל את הטכניקה על מנת לסכל אסון או טראומה פנים נפשית באמצעות בריחה שעברה ארוטיזציה אל המציאות ואל האובייקט שבחוץ. מאפשר לפרוורט להמנע מתחושת עליבות, חוסר אונים, פירוק ודיכאון.

הביטי בפעולה הוא המנגנון החיוני למימוש טכניקת האינטימיות, מטרתו להתמיר מצבים פנים נפשיים טראומטיים פסיביים ליחסי אובייקט אקטיביים הנשלטים על ידי האני שיש בהם מן המשחק.

האני של הפרוורט דומה לקולאז' יותר מאשר ליישות מגובשת וקוהרנטית. חלקים תואמים מבחינה התפתחותית לצד חלקים פגיעים ומבוהלים.

 

 

ג'ויס מקדוגל

מקדוגל (בדומה לחאן) מדגישה שהבעייה ההתפתחותית אשר מביאה לפתרון הפרברטי קשורה באם הרואה בילד שלה הרחבה ליבידינאלית או נרקיסיסטית של עצמה, שמיועדת לתקן תחושת נזק בעולמה הפנימי,  עקב כך היא אינה מאפשרת לו התפתחות וגיבוש זהות נפרדת. הצורך של הפרוורט לפתח "neosexuality" נובע ממאמץ לשרוד נפשית ולבנות או לשמור על תחושת עצמי וזהות סובייקטיבית. המעשה הפרוורטי משמש למחיקת חרדות נוירוטיות (איסורים אדיפליים וחרדות סירוס) יחד עם חרדות פסיכוטיות ראשוניות של דיס אינטגרציה גופנית, היכחדות או מוות פנימי עקב הנפרדות מהאם.

 

בתחילת המאמר neosexual solutions מקדוגל מנסה לאפיין ולהגדיר פרוורסיה. מדובר בהגדרה שהיא בעייתית, כוללת בתוכה מגוון עצום של ווריאציות שונות והטיות תרבותיות וחברתיות. באופן כללי היא טוענת כי סימפטומים נפשיים ובכללם גם מיניות סימפטומטית הם האמצעים של האדם להמנע מסבל נפשי. מדובר בפתרונות ילדותיים משהו לקונפליקט, בלבול וכאב נפשי. המטרה היא לשרוד כבני אדם וכישויות מיניות נוכח הקשיים שלנו ונוכח הקונפליקטים הלא מודעים של הורינו.

מיניות הופכת לסימפטומטית כל עוד היא מורגשת כקומפולסיבית או משמשת כתנאי יחיד לעונג מיני. יחד עם זאת היא מסייגת ואומרת כי אם התסריט היחיד של המטופל לעונג מיני ויחסים מיניים הינו תסריט שונה או אחר ואין ברשותו תסריט אלטרנטיבי, יהיה זה בעייתי מצידנו כמטפלים לנסות ולשכנע את המטופל לוותר עליו, רק משום שאנו חושבים שמדובר בתסריט סימפטומטי.

רק כאשר המטופל חווה את מיניותו כגורמת לו לסבל וקונפליקט ולפיכך כאגו דיסטונית היא הופכת להיות אובייקט לאנאליזה. לעיתים נדירות המטופל יירצה לוותר כליל על הפתרון הארוטי שלו. חלק מהמטופלים, בעקבות המסע האנליטי, יפתחו יחסים ארוטיים עשירים ואינטימיים יותר. אך במידה וזה לא יקרה, הוויתור על המערכת היחידה שלהם להישרדות מינית, היא שוות ערך לסירוס.

Neosexuality- במקרים של סטיות מיניות, הצורך להמציא מחדש את המעשה המיני, קשור לארועים מופרעים מן הילדות או למסרים מטעים הנוגעים לזהות מינית, תפקידים מיניים וההגדרות של גבריות ונשיות. במקרים אלו יחסים בבגרות עם פרטנרים דורשים מהלכים, תנאים והתאמות מורכבות וציוד או אביזרים יחודיים.

מקדוגל מציינת כי פרויד הגדיר סובלימציה ופרוורסיה באותה הדרך, אפשר להבין זאת ע"י כך שרבות מהסטיות המיניות הן יצירות מקוריות. הן לעיתים מייצגות יצירות תיאטרליות מורכבות שתוכננו בקפידה שבועות ואף חודשים מראש. נראה שהפתרונות הפרוורטים כמו גם הפתרונות הסובלימטיביים נובעים מאותם מקורות פרימיטיביים של קונפליקט נפשי.

מאפיין נוסף שאותו מזהה מקדוגל כחלק ממערך של סטייה הוא חוסר סובלנות או חוסר יכולתם להכיל או לדמיין חריגה מהתסריט המפורט שהם יצרו. יכולת מוגבלת זו להשתמש בפנטזיה על מנת להשלים את מה שלא מתאפשר במציאות, היא עדות לקריסה של מה שוויניקוט מכנה "התופעה המעברית", חוסר יכולת ליצור באופן חופשי אשלייה במרחב שבין האדם לזולתו ולהשתמש במגוון של אשליות על מנת לסייע בחסך, תסכול ועיכוב.

מבחינה אתיולוגית, מקדוגל מתייחסת ליחסים המוקדמים בין האם לתינוק כבסיס להתפתחות הפרוורסיה. בשלב מוקדם זה של ההתפתחות המשאלות והפחדים הלא מודעים של האם משחקים תפקיד מרכזי בהתפתחות המבנית של הנפש. האם היא הראשונה שנותנת שם לאזורים ארוגניים של תינוקה, בדרך זו היא מתקשרת עבורו, בדרכים מגוונות, את המשמעות הליבידינאלית או הקאונטר ליבידינאלית של אזורים אלו. בגלל קשייה, עכבותיה והקונפליקטים שלה האם עלולה להעביר לילד דימוי גוף שברירי, מנוכר, חסר ארוטיות או אפילו פגום. מקדוגל מתרשמת כי התאטרון המיני של מטופלים שחוו חוויה כזו בילדותם נועד בין השאר להתמודד עם ההפנמה של דימוי הגוף השברירי או הפגום שלהם ובכך להגן על עצמם מתחושת מוות ליבידינאלי פנימי.

לעיתים אפילו לפני הלידה, האם עלולה להתייחס לתינוק באופן מודע או לא מודע כשלוחה נרקיסיסטית של עצמה, שייעודה לתקן את תחושת הנזק הפנימי שלה.  מושקעות אמהית זו עלולה לעיתים להוביל למשאלה להדיר את האב מתפקידיו המציאותיים והסימבוליים כאחד. במידה והאב בוחר לקחת תפקיד פאסיבי, כל התהליך שמעורר חרדות ומשאלות ארכאיות , שבסופו מתרחשת האינטגרציה של העצמי המיני הבוגר ואז עלול להיווצר הרס סימבולי- symbolic hvoc. חוסר היכולת לעבד את החרדה האדיפאלית-פאלית, אינו מאפשר מעבר ופיתוח של העמדה הדיכאונית עפ"י מלאני קליין.

 

 

 

פרוורסיה לפי הגישה ההתייחסותית

מדובר במסורת שצמחה בארה"ב, שתחילתה בקבוצת תיאורטיקנים אשר דחו את תאוריית הדחף והציבו במקומה מערכות יחסים במרכז המערכת התאורטית שלהם. הציר התאורטי המרכזי נשען על התאוריות של סאליוון ופיירברן (התאוריה הבינאישית). בהמשך לכך וכהתפתחות של הדבר הזה צמחה הגישה ההתיחסותית שמייסדיה גרינברג ומיטשל המתעניינת "הן בתוך נפשי והן בבינאישי", מטרתה לגשר בין הפסיכואנליזה הבינאישית לתאוריות יחסי האובייקט.

מס' מאפיינים משותפים:

  • דגש על פסיכולוגיה של שניים, התופסת את העצמי  כמהות הנמצאת במפגש אינטר סובייקטיבי מתמיד עם הסביבה.

  • הדגשה של אפקטים ותהליכים על פני מבנה (בניגוד לתאוריית הדחף המדגישה מבנים)

  • אימוץ עמדה המניחה ריבוי של משמעויות ופרשנויות אפשריות.

  • הנחה שהמשמעות אינה נחשפת אלא מובנית, במשותף, הן בשדה הטיפולי והן בשדה הבינאישי היומיומי.

התיאורטיקנים המרכזיים בגישה זו מקבלים בהחלט את ההנחה לפיה המטופל מגיע עם קונסטיטוציה, מבנה נפשי מסויים, המתקיים מעבר למפגש עם אנשים שונים, אך בו זמנית הם דוחים את הרעיון שזהו מבנה קבוע. הנפש קיימת לפני המפגש, אך הארגון של מרכיביה אינו מקובע.

בעוד שפרויד מייחס את הסבל האנושי לקונפליקט בין דחפים ומשאלות לא מודעות לבין האני העליון, על פי הגישה ההתייחסותית המקור לסבל הוא הדיסוציאציה בין חלקי עצמי מפוצלים.

מבחינת המטפל ההתייחסותי יש התייחסות לקונפליקט, כקונפליקט בין גרסאות שונות של העצמי, מטרתו בטיפול תהייה הרחבה והגמשה של התנועה בין הגרסאות הללו.

מושגים כמו מיניות ומגדר  נתפסים כמתהווים ומעוצבים במסגרת אינטראקציה עם הזולת ועם השפה ולא כישויות דטרמיניסטיות ומובחנות. מה שמופנם אינו רק יחסי אובייקט אלא מערכת מורכבת יותר שבה האני מתקיים ומתעצב תמיד בתוך קשר ובהשפעה הדדית עם דמויות משמעותיות ועם החברה והתרבות ככלל.

הנפש אינה מתקיימת אפריורית אלא היא תוצר של הבנייה הדדית לפיכך דימוי המטפל כמדען אובייקטיבי נזנח לטובת תפיסת המטפל כמבנה משמעות יחד עם המטופל. יש להזמין את המטופל להשתמש במטפל לא רק כאובייקט להעברה אלא כאדם שאת הסובייקטיביות שלו צריך המטופל לפגוש ולהיפך. הלא מודע אינו מהות שיש לחשוף אותה, אלא חוויה לא מנוסחת שניתן לעצב במספר דרכים שונות.

המטפל ההתייחסותי הינו "צופה משתתף", משובץ בתבנית של העברה- העברה נגדית, אין דבר כזה מטופל או אנליטיקאי, רק יחידת המטופל-אנליטיקאי (בפראפרזה על ויניקוט). לא מדובר בהכחשת האינדוידואליות של כל פרט, אך בפסיכולוגיה של שניים מופיע מה שאוגדן מכנה "השלישי האנאליטי".

 

 

גנט - מזוכיזם, כניעה התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמסרות

התאוריה של גנט מדגישה אלמנטים חיוביים ובריאים המסווים על ידי מה שנראה מבחוץ כמזוכיזם, סטייה וכמלוא הקשת של הרס עצמי ותוקפנות אנושיים. הוא מדגיש את חתירתנו הבסיסית לצמיחה והתפתחות, כמיהתנו לדעת את הזולת ולהיות ידועים על ידו, לוותר על ההגנות, להרפות, להיחדר, לזכות בהכרה... בסביבה מקבלת ובטוחה. הוא מבליט במה שניתן לראות כסטייה כעדות לכך שבה חלק כלשהו של האישיות שנקבר, זועק להיחלץ מקברו.

קיימת כמיהה, גם אם היא קבורה עמוק, למשהו בסביבה שיאפשר את ההתמסרות, במובן של ויתור על עצמי כוזב. ההתמסרות במובן זה היא הפוכה מהתנגדות, שמהווה כוח כנגד צמיחה/גדילה/שינוי, התמסרות לעומת זאת משקפת כוח הפועל לקראת צמיחה. הוא מעלה את האפשרות שיש בנו כמיהה לוותר על המבנים ההגנתיים, כחלק מהרצון להיות ידועים לזולת, לזכות בהכרה שלו.

כניעה היא מוטציה של התמסרות, אך הן שונות מהותית זו מזו.

התמסרות לאנליטיקאי, מהווה תירוץ או בן ברית המסייע לעצמי האמיתי לצאת ממחבואו.

הכמיהה מלאת הלהט הזו להתמסרות משחקת תפקיד לפחות בכמה מקרים של מזוכיזם. מדובר בביטוי של הכמיהה להרפא. ציביון של כיסופים לחיוניות ושמחה ולא רק בריחה מאבדון/ הגנה מפני התפרקות.

שורשי החוויה המוקדמת של כניעה ומזוכיזם מנוגדים להתמסרות.

מונח ה- motility (נייעות), על פי וויניקוט: תאור היכולת לנוע באופן עצמאי וספונטני. ניתן לכנות גם אקטיביות או אסרטיביות. שלושה דפוסים, הראשון בריא והשניים האחרים פתולוגיים:

  1. דרך הנייעות העולם שמחוץ לתינוק כל הזמן מתגלה ומתגלה מחדש, באופן כזה שהמגע עם הסביבה הוא חוויה של האינדיבידואל.

  2. בדפוס זה הסביבה חודרנית כלפי התינוק ובמקום סדרה של חוויות אינדיוידואליות מתקיימת סדרה של תגובות לפגיעה- רק נסיגה מאפשרת קיום אינדיוידואלי. (האם החודרנית והבן שנסוג לעולם של חישובים מתמטיים- OCD)

  3. בדפוס זה, הקיצוני ביותר אין מקום מנוחה לחוויה האינדיוידואלית, התוצאה היא כשל בהתפתחות מהמצב הנרקיסיסטי הראשוני לקיום אינדיוידואלי. היחיד מתפתח כהרחבה של הקליפה ולא של הגרעין וכהרחבה של הסביבה הפוגעת, היחיד מתקיים על ידי כך שלא מוצאים אותו.

בדפוסים השני והשלישי יש לאינדיודואל/לפרט צורך מתמיד  בפגיעה מצד הסביבה. הצורך בפגיעה (impingement) כדפוס, פגיעה אינה רחוקה מחדירה. ההשתוקקות העמוקה ביותר, הנותרת בלתי נראית מאחורי פעילות מזוכיסטית כפייתית (הנדרשת כשלעצמה על מנת למנוע מראש את הכאוס או הפירוק) היא ההשתוקקות שיגיעו אליי ושיכירו אותי, בסביבה מקבלת ובטוחה...על מנת להפוך לאמיתי/ לבוא לידי קיום

במובן זה ניתן להבין את פנטזיות על אונס וכן פנטזיות ארוטיות על המטפל ככמיהה עזה להתמסר במובן של להסגיר את עצמך, של לוותר על מבנה העל ההגנתי, של להיוודע. הזירה המינית נבחרה כזירת התרחשות כיוון ששם נמצאת הקירבה הרבה ביותר לחווית ההתמסרות שרובנו זוכים לה ברגע האורגזמה. הכמיהה במקור אינה למין אלא להתמסרות שמימית. הפנטזיות לעיתים בעלות גוון מזוכיסטי, הביטוי המזוכיסטי הוא תחפושת או הסטייה של המשאלה להתמסר. במידה והאנליטיקאי יגיב בתגובה מינית, ילבלב המזוכיזם של המטופל ותאבד התקווה להתמסרות אמיתית. לא רק הזירה המינית היא האזור של תחליף מזוכיסטי להתמסרות, גם התנהגות פרועה, פזיזה, מסוכנת או התחככות במוות היא זירה נוספת (ש. והגלישה במורד המדרון עם אופניים) כמו גם נטייה להתנהגות תובענית ילדותית וחוסר אונים.

בסיטואציה האנאליטית פחד מפני ההתמסרות, האימה מפני הכאב שבה מתבטאת בתגובות הגנתיות, הטייה של הדחף, הסוואה שלו. האנליטיקאי מגלם סכנה, מיוחסת לו רשעות, חוסר אמפטיה, פתיינות... יכול להיות מועצם ולהתלקח כחלק ממערך היחסים שנוצר בהעברה-העברה נגדית, בדוגמא של חאן, האנליטיקאי נכנס לסצינה, מוכן להתמסר גם הוא, ואז מתחוללת התרחבות נפשית של המטופלת.

סאדיזם כסטייה של שימוש באובייקט

גנט מגייס את המונח התייחסות אובייקט כדי להסביר סאדיזם, במצב זה האובייקט וגם העצמי הם אוסף של השלכות והזדהויות. בשימוש באובייקט נכנסים גם מאפיינים חדשים, העוסקים בטבעו של האובייקט ובהתנהגותו במציאות החיצונית. האובייקט הוא ממשי ולא צרור של השלכות. המעבר מהתייחסות לשימוש קורה באמצעות הרס האובייקט, כאובייקט סובייקטיבי והאובייקט במידה ושרד את ההרס, הוא אמיתי. למעשה ההרס הוא זה שיצר את המציאות ומיקם את האובייקט מחוץ לתינוק. סוגי אי ההשרדות של האובייקט כוללים נקמנות, נסיגה, הגנתיות, זמינות מופחתת וכן הלאה... עד כדי קריסה מוחלטת של יכולתה לתפקד כאם/אנליטיקאי. ההרסנות היא זו שיוצרת את המציאות.  

כשל במעבר מהתייחסות לאובייקט לשימוש באובייקט ינבע מכשל הדמות המטפלת: נקמנות, הגנתיות, גישה שלילית או קריסת יעילותה, התוצאה השלילית היא שהאובייקט הסובייקטיבי לעולם לא יהפוך לאמיתי, הוא נותר צרור של השלכות והחיצוניות אינה מתגלה, מכך נובע כי הסובייקט/תינוק/ילד מרגיש כי הוא אכן הרסני ומתפתח פחד ושינאה כלפי הזולת ועמם נוצרת הרסנות הנטבעת באופי. הצורך לשלוט בזולת הוא סטייה של שימוש באובייקט. הכמיהה כאן היא לפגוש זולת אמיתי, בניגוד לזולת כוזב.

בזירה המינית כל אחד מהשותפים מתמסר וגם עושה שימוש באובייקט.

התפסה של משמעות מערערת ארגון

משמעותי לתופעות של כפיית החזרה והשאלה של הזהות.

נראה כי המטופל אינו מסוגל "להכניס פנימה" את התפיסה של מה שהיה עד לו, התפיסה הזו תנפץ את מערכת האמונות הנוכחית שלו ותעורר כאוס אם יתרחש ויתור תפיסתי כולל, התמסרות לחוויה.

כאשר תפיסה מאיימת על אמונה כלשהי, צריך לוותר או על האמונה או על התפיסה. בקרב ילדים בוגרים יותר או מבוגרים התפיסה נרשמת, אך משמעותה מוכחשת- מנגנון הבידוד.

פער בין כישורים תפיסתיים וקוגנטיביים לבין היכולת להכיל משמעויות, במקרים אלו מתפתחת פשרה המונעת על ידי המשאלה להתמסר לתפיסה והיא מעוררת התנגדות באמצעות האיום המובלע בה, התוצאה היא פתרון מזוכיסטי. האימה והמשאלה הן שני צדדים של אותה מטבע, המשאלה היא לחזור לזירת האימה, והיא מבטאת פחות נסיון לשלוט בחוויה, אלא יותר לעשות אינטגרציה לחוויה. חיפוש אחר התרת הבידוד. לשחזר מצבים מעוררי אימה, על מנת לנסות להבין אותם, להכניס אותם פנימה, לתפוס. מזוכיזם בהקשר של המשאלה להתעמת עם האמת הפנימית "להכניס אותה פנימה" לתפוס את האני ואת הזולת כפי שהם באמת, במקרה זה את ההרסנות של הזולת המשמעותי. ככל שעמוקה האימה של מצב זה, כך עמוקה יותר המשאלה לחזור אליה, מדובר בהזדמנות לא מודעת לבוא לכדי קיום.

 
 
 
 

תומס אוגדן

אוגדן מקשר פרברסיה לחוויה גרעינית של מוות פסיכולוגי, מאחר שהסובייקט הפרברטי הוא תינוק שנולד מת, מיחסים הוריים ריקים וחסרי חיים. פרברסיה היא ארוטיזציה כפייתית של הריק והמוות הפסיכולוגי וריגוש שנחווה באופן לא מודע כתחליף שיקרי (the perverse subject of analysis).

האנאליזה של הפרוורט מחייבת את המטפל להכנס לתוך הסצינה הפרברטית שנוצרת בהעברה-העברה נגדית: מתהווה שלישי אינטר סובייקטיבי, אנאליטי פרוורטי. במידה והמטפל נמנע מלעשות זאת תתקבל תמונה של אנאליזה מנותקת, עקרה ובמידה רבה כוזבת, הכושלת לתפוס את הסצינה הפרוורטית שבה המטפל  משתתף מבלי משים.

התהליך המרחש בטיפול כולל חתירה תחת ההכרה של המוות הפסיכולוגי של הסובייקט (והריקנות של היחסים האנאליטיים) והחלפתה של הכרה זו בסובייקט אשלייתי, הסובייקט הפרברטי של האנאליזה. הסובייקט הפרברטי של האנאליזה הוא המחבר של הדרמה הארוטית, אך הריקה בסופו של דבר, המועלית על הבמה האנאליטית. הדרמה עצמה בנויה ליצור את הרושם הכוזב שהמחבר (הסובייקט הפרוורטי) הוא חי באמצעות כוחו לרגש.  הסצינה האנאליטית הפרוורטית  והסובייקט הפרוורטי של האנאליזה נוצרים במשותף ע"י האנליטיקאי והמטופל כדי לחמוק מהחוויה של מוות פסיכולוגי ומההכרה בריקנות של התהליך/משגל האנליטי. הסובייקט הפרוורטי הוא למעשה השלישי האנאליטי, מונח עליו כתב אוגדן במאמרים קודמים, מהווה תוצר משותף של המטפל והמטופל, אך נחווה באופן שונה ע"י כל אחד מהם.

אוגדן אומר שפרוורסיה של הטרנספרנס-קאונטר טרנספרנס קיימת בכל אנאליזה במידה כזו או אחרת. יש טיפולים בהם היא דומיננטית, בעוד שבטיפולים אחרים היא שולית יותר.

אוגדן מתייחס במאמר לאתגר הטכני עמו מתמודד האנליטיקאי באנאליזות כאלו, נסיונו להבין את התהליך האנליטי הפרוורטי מתוך החוויה שלו בתוכו, כשבמקביל הוא משמר את היכולת שלו לחשוב ולדבר עם עצמו אודותיה ובסופו של דבר לדבר על הבנותיו עם המטופל באמצעות פרשנות מילולית.

בסיום המאמר אוגדן מתייחס בתמציתיות למס' נקודות מרכזיות בתפיסתו התאורטית לגבי הפרברסיה וכן לסוגיות טכניות שעולות בטיפול בפרברסיה, הנשענות על המקרה שהציג במאמר.

  • בהתפתחות התקינה תחושת חיות קשורה לתפיסה של המשגל ההורי כפורה ואוהב. מתוך המשגל הזה נובעת תחושת החיות, שממנה המטופל מפיק חיוניות וממשות של מחשבותיו, רגשותיו, תחושותיו, הסובייקטיביות שלו, יחסיו עם אחרים וכן הלאה.

  • פרברסיה, כמו זו שהוצגה במאמר, מייצגת מאמץ אינסופי ועקר להפיח חיים בסצינה ראשונית הנחווית כמתה.

  • פרברסיה מערבת/כוללת צורה של ריגוש הנובעת מחתירה צינית תחת הממשות (המרומזת) של המשגל ההורי, שמקור החיות שלו מורגש כבלתי נגיש וכפי הנראה לא קיים. במילים אחרות המשגל ההורי האוהב והפורה לכאורה מורגש כשקרי, סוג של תעלול/מתיחה. אנשים פרוורטים הפנימו פנטזייה על משגל מבזה/משפיל, ובהמשך לכך רותמים אנשים אחרים למימוש קומפולסיבי וחזרתי של המערך הזה של יחסי האובייקט המופנמים.

  • נוצר מעגל קסמים שבו המשגל המדומיין של ההורים נחווה כחסר אהבה, חסר חיים ולא פורה- המטופל מנסה (ללא הואיל) ליצוק בו חיים באמצעות ריגוש מדומה, שדרכו הוא מנסה למצות חיות (או לייתר דיוק, מנסה ליצור חלופה לחיים). מאחר והמשגל ממנו הוא מנסה למצות חיים נתפס כמת, הוא למעשה עסוק בניסיון למצות חיים מהמוות, אמת מהשקר.

  • שיטה משמעותית ליצוק חיים בסצינה הראשונית המתה היא החוויה של "הפלירט עם הסכנה", להתגרות בגורל ע"י זה "שעפים קרוב מידי אל האש".

  • התשוקה של הפרוורט נמהלת, מתערבבת ומתבלבלת עם התשוקה של האחר ומובילה אותו להטיות עמוקות יותר בזיהוי ובשיום של החוויה של עצמו, במטרה ליצור אשליה של תשוקה שנוצרה על ידו.

  • אנליזה של פרברסיה כוללת זיהוי ושיום מדוייק של השקר/חוסר החיות המרכיב את הגרעין של  הטרנספרנס-קאונטר טרנספרנס הפרוורטי. בדרך זו המטופל, אולי לראשונה בחייו מרגיש שהוא משתתף במשגל שנחווה כאמיתי וחי.

  • התחושות הראשוניות של חיות וממשות באנליזה עולות מתוך ההכרה בחוסר חיות/שקריות של הטרנספרנס-קאונטר טרנספרנס ולפיכך לעיתים קרובות מעוררות תחושות מפחידות של מוות. ההכרה בשקר אינה נחווית כריגוש מיני, אך היא מאפשרת מצב נפשי שבו חיות מינית (בהקשר של יחסי אובייקט שלמים) וכן חשיבה ושיח פורים יכולים להתקיים.

 


 

קריאה מומלצת:

עופרה אשל - פנתאוס ולא אדיפוס: מחשבות על פרברסיה, הישרדות והתקיימות טיפולית - שיחות כרך י"ח, מרץ 2004
ג'סיקה בנג'מין - אדון ושפחה - בתוך הספר: "כבלי אהבה". 
דנה אמיר - שפת הזיקית של הפרוורסיה - בתוך הספר "תהום שפה".
 
 
 
 
 
 

 

מקורות:


החלקיקים האלמנטריים/ מישל וולבק, בהוצאת בבל


ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה/ ד.א.פ דה סאד, בהוצאת בבל


תאורית הדחף :
מכים ילד (תרומה להכרת התהוותן של פרוורסיות מיניות)/ פרויד
שלוש מאסות על התאוריה של המיניות/פרויד
פטישיזם/פרויד
בתוך "מיניות ואהבה"/ זיגמונד פרויד, בהוצאת עם עובד
פתולוגיה ביחסי האובייקט

Terror, persecution and dread/ Meltzer, בתוך Sexual states of mind, Clunie press

Addiction to near death/ betty joseph


Masochism, submission, surrender/ Ghent קיים גם בעברית בתוך "פסיכואנליזה התייחסותי- צמיחתה של מסורת" בעריכת מיטשל וארון, בהוצאת תולעת ספרים


The perverse subject of analysis/ Ogden,

Many faces of eros/ Mcdougall עמ' 171-216


היינריך ראקר/ העברה והעברה נגדית, פרק :הטכניקה הפסיכואנליטית והמזוכיזם הלא מודע של האנליטיקאי 196-202
אייגן מייקל/ קשרים חבולים
מ. מסעוד ר. חאן/ אינטימיות, הדדיות ושתוף פעולה בפרוורסיות, בתוך מבחר כתבים, בהוצאת תולעת ספרים, עמ' 91-106


Kerenberg O.F., The psychodynamics of perversion, בתוך Aggresion in personality disorders and perversion

 

 

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר