מכון טמיר לפסיכותרפיה
טיפול פסיכולוגי
בגישה ההתייחסותית
מהי פסיכותרפיה התייחסותית?
הפסיכואנליזה ההתייחסותית היא ההתפתחות העדכנית ביותר של התיאוריה הפסיכואנליטית הפוטס-מודרנית, שתפסה כיוון התייחסותי ברור בשלושת העשורים האחרונים.
המודל ההתייחסותי, המבוסס על אינטרסובייקטיביות טיפולית, השתלב היטב בעשייה הטיפולית של המאה ה-21 תוך שהוא מדגיש את חשיבות הקשר הממשי העכשווי בין מטפל למטופל, קשר פסיכולוגי בין סובייקט לסובייקט במקום קשר בין סובייקט לאובייקט.
בניגוד למודלים טיפוליים קודמים בפסיכואנליזה, המטפל כבר אינו רק צופה, מנתח, או חוקר, אלא משתתף פעיל שעצמיותו הייחודית משפיעה על הקשר הטיפולי.
אחרי הסטרוקטורות הנוקשות שטבע זיגמונד פרויד והעמדות המוגדרות היטב שניסחה מלאני קליין, עלה צורך קליני אמיתי להתייחס לעומק על סובייקטיביות בטיפול פסיכולוגי ובחיים, תוך תפיסת דמות האדם כסובייקט שלם שבמרכזו ניצבת החוויה.
הפסיכולוגיה ההתייחסותית היא לא תיאוריה אחת כמו התיאוריה הפרואידיאנית או היונגיאנית. כאן מדובר על מצבור של פסיכולוגים ופסיכולוגיות, שכל אחד תורם את התפיסה ההתייחסותית האישית, בלי מנהיג שקובע את הכיוון המרכזי.
הלכה למעשה, אם תחפשו היום טיפול פסיכולוגי בתל אביב, בארה"ב או במערב אירופה, סביר מאוד להניח כי היבטים של פסיכותרפיה התייחסותית יהיו מוטמעים בו.
מהי אינטרסובייקטיביות בטיפול נפשי?
בגדול, אינטרסובייקטיביות בפסיכתורפיה חופפת להתייחסותיות.
תיאורטית, לאינטרסובייקטיביות יש משמעות הרבה יותר כללית וכוללנית. היא מתייחסת להקשרים ההתייחסותיים של כל חוויה שהיא, בכל רמה התפתחותית, מילולית או קדם-מילולית, משותפת או בודדת ומהווה תנאי מוקדם שמבסס הקשר לכל התנסות (Stolorow and Atwood, 1992).
אחד המסרים המרכזיים של הפסיכולוגים ההתייחסותיים הוא שדימיון ושוני בין עמדות ובני אדם, מתקיימים במקביל זה לזה ולכן מחייבים הכרה הדדית.
הגורם הסובייקטיבי הפך להיות המרכזי, ובמקום להתמקד בדחפים, הגישה ההתייחסותית מתעניינת יותר ברגשות בין-אישיים.
בטיפול פסיכולוגי התייחסותי, ההתמקדות היא בתפקיד של מערכות היחסים בחייו של האדם כגורם משפיע מרכזי על המערכת הנפשית שלו.
על פי גישת פסיכותרפיה זו, המניע ליצור קשר הוא מולד, אך מתעצב על פי מערכות היחסים של האדם.
הטיפול ההתייחסותי התפתח מההבנה שהאנשים בחייו של האדם משפיעים ומושפעים באופן הדדי בדרכים רבות ושונות.
כך, לדוגמא, האמא אינה נתפסת עוד כמקור להפחתת דחפים ליבידנליים, אלא גם כיישות פסיכולוגית שהיחסים בינה לבין התינוק משפיעים באופן משמעותי על התפתחותו.
לפי התפיסה ההתייחסותית, מערכות יחסים עם הדמויות המטפלות הראשוניות מעצבות את הציפיות של האדם לגבי האופן בו מתנהלות מערכות יחסים בוגרות והאופן בו מתייחסים האחרים לצרכיו.
מסיבה זו לא ניתן לבחון דחפים ותשוקות במנותק ממערכות יחסים בהן הם מתעוררים.
כיום, אנו מכירים יותר ויותר בהשלכות העובדה שבני אדם אינם מסוגלים לשרוד בבדידות מוחלטת ושהנפש האנושית היא בבסיסה תופעה חברתית.
רונלד פיירברן, פסיכואנליטיקאי פורץ דרך בתחום חקר הנפש , כתב במימרתו הידועה:
"האדם אינו מחפש לפרוק דחפים, כולנו שוחרי אובייקט".
הטיפול ההתייחסותי פיתח הנחה מעצבת זו ומדגיש את חשיבות מערכות היחסים בחייו של האדם כמאפיין יסודי של הטיפול הנפשי.
כלומר, לפי הטיפול ההתייחסותי אנו נעשים בני אדם מתוך התקשרות לדמויות שמטפלות בנו ומתוך הפנמה שלהן ושל התרבות בכללה.
ההנחה המרכזית של הטיפול ההתייחסותי הוא שאנו מושקעים כה עמוק ביחסינו עם אחרים עד כי קשה להבחין ביחסים אלו בבהירות:
אנו מצויים במעבה ההתייחסותיות במידה כה רבה, עד שכמעט בלתי אפשרי לתפוס את קווי המתאר שלה ואת פעולותיה במלואם.
לכן, בטיפול ההתייחסותי, המטפל והמטופל משחזרים יחדיו מצבים בין אישיים מחיי היום-יום של המטופלים ומתאפשרת הבנה וחקירה של קשת הרגשות שצפים ועולים.
כך, לומד המטופל על עצמו ועל קשייו ביחסיו עם הסובבים אותו במסגרות השונות של חייו.
הנחה חשובה נוספת של הגישה מתייחסת למידת הידע של המטופל לעומת הידע של המטפל.
הגישה מתאפיינת במידה רבה של צניעות - היא מתרחקת מאוד מדמות האנליטיקאי, המנתח, ה"יודע כל", מפנה עורף ליחסים בין אוביקט (המטפל) לסוביקט (המטופל) לעבר "יחסי סוביקט-סוביקט", המותאמים הרבה יותר למציאות ולרוח התקופה.
מעבר לכך, אחד האנליטיקאים התורמים לגישה, הופמן, טען כי אין שום אפשרות אחרת - הנסיון להחזיק פסאדה טיפולית אינו עובד והמטפל הרבה יותר חשוף ממה שאנחנו מתארים לעצמנו, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו.
עדיף, אם כך, אומר הופמן, להיעזר בחומרים הללו לעבודה טיפולית.
בעשרות השנים האחרונות מתרחש "מפנה התייחסותי" בפסיכואנליזה וניתן לראות כי משמעות מונחים קלאסיים רבים השתנתה.
כך, שונה המושג הרווח "דחף" כפי שהוצע בספרות הפסיכואנליטית, מסימן כוח טבעי אשר דוחף את האדם מבפנים ובא במגע עם העולם החיצוני רק באופן משני, למושג המציין מניע מיני או תוקפני, שנולד מתוך אינטראקציות רגשיות דחוסות עם דמויות מטפלות מוקדמות, ומעוצב על ידיהן.
זהו צעד קדימה מגישת יחסי אובייקט.
דוגמה נוספת היא מושג "ההזדהות ההשלכתית", שהותמר מתהליך תוך-נפשי טהור של פנטזיות פרימיטיביות, לא מודעות, המוכלות בעצמי, לדין וחשבון דחוס של השפעות הדדיות מורכבות, השלכתיות והפנמתיות.
כיום, מטפלים עושים שימוש בולט יותר ויותר בהמשגה התייחסותית.
העקרונות הקלאסיים המסורתיים, שהוגדרו בזמנו על ידי פרויד, של ניטרליות, התנזרות ואנונימיות, התעדכנו או עברו שינוי מהותי לצורות מתונות יותר שמדגישות את המאפיינים ה"מכילים" וה"מחזיקים" של מרחב המטופל והמטפל. המונחים "אינטראקציה", "אינטר-סובייקטיבי", ומימוש בפעולה (enactment) נעשו ביטויים בשיח הקליני בספרות הפסיכותרפיה האנליטית.
מה שעניין בעבר היה קשת האינטראקציות בין המטופל למטפל, הקשורה במונחים "העברה נגדית", "מימוש בפעולה (אקטינג אאוט)" ו"הזדהות השלכתית", אך מוקד הספרות העכשווית עוסק בטכניקה האנליטית שרואה חשיבות רבה בקשר בין שני סובייקטים.
יחסי העברה והעברה נגדית בטיפול התייחסותי
מטפלים התייחסותיים רואים העברה נגדית בצורה שונה מהתפיסה האנליטית המסורתית.
היא מזכירה יותר העברה לשני הכיוונים, פעם לצד הזה ופעם לצד השני.
ההעברה ההדדית הזו היא תהליך מקביל שמתמשך לאורך כל הטיפול.
הגישה ההתייחסותית טוענת שעצם הקשר מרפא, כך שגם אלמלא הייתה העברה נגדית ותהליכים פסיכודינמיים מרכזיים אחרים לריפוי לפי הגישה הפסיכואנליטית, השינוי בטיפול היה עדיין מתרחש.
הטיפול ההתייחסותי שם דגש רב על יצירת מערכת יחסים מכילה בה המטפל לא רק מעלה תובנות לגבי המטופל, אלא מתייחס למכלול רחב יותר של התנהגויות, הכוללות גם הבעות ומחוות שונות, שאינן מילוליות.
המטפל מגיב בצורה מקבלת, אמפטית ולא שיפוטית, ונחשב "ראשון בין שווים", או בלשונו של לואיס ארון:
״בטיפול התייחסותי קיימת הדדיות לצד היררכיות״".
הטיפול הוא הדדי אבל אינו סימטרי.
בשנים האחרונות מודגשת גם החשיבות ביישום תובנות ועקרונות מהגישה ההתייחסותית בעבודת השיקום הפסיכיאטרי והפסיכולוגיה השיקומית.
בהקשר זה נטען כי שילוב חשיבה ועקרונות מגישה זו אל עולם השיקום יכול לקדם את הסיכוי שהאינטראקציות הבין-אישיות המרכיבות את המפגש השיקומי, יהיו מגדלות ומעצימות עבור המטופל.
עקרונות הגישה האינטר-סובייקטיבית כוללות את הדגש על הקשר ההדדי והדו כיווני שבמפגש הטיפולי כמו גם בהכרה ההדדית באחר.
עקרונות אלו משתלבים עם ספרות עדכנית שטוענת לצורך לשפר יכולות מטא-קוגניטיביות בקרב אנשים עם מחלות נפש קשות מאחר שהיכולת לרפלקציה על העצמי והאחר מתפתחת בתוך מרחב אינטר-סובייקטיבי ויכולה להשתפר דרך שימוש בעקרונות אלו.
הספרות המצטברת לגבי ליקויים במטא-קוגניציה והצורך לתת לכך מענה טיפולי בקרב מתמודדים/ות עם הפרעות נפשיות קשורה קשר אמיץ לגישה הנרטיבית.
כמו הגישה האינטר-סובייקטיבית, גם הגישה הנרטיבית שמה דגש על חווית העצמי ועל רפלקציה עצמית, ובכך יכולה לשפר יכולות של מטא-קוגניציה.
חלומות בטיפול התייחסותי
כשמדברים על חלימה במרחב ההתייחסותי טבעי להתחיל בתפקיד שפרויד ייחס לפירוש החלומות.
לפי פרויד תפקיד החלימה היא אירוע אינטר פסיכי מובהק בו החלום מסתתר בחשיכה, מבטא משאלות מודחקות ומשאלות קדומות של הנפש ורק בעזרת פרשנות המטפל נמצאת המשמעות לחלום המטופל.
ובכל זאת, החלימה היא תולדה של המפגש הטיפולי בין הלא מודע של המטפל ללא מודע של המטופל.
תהליך הפיסול יכול להסביר בצורה מיטבית את המפגש בין המטפל למטופל, זאת משום שמדובר בשני המקרים על יצירה שמשתנה כל הזמן ומושפעת מהלא מודע.
בשניהם מדובר במסע אינסופי שכל הזמן משתנה ופושט צורה. כך גם חלומות דומים לתהליך היצירה – מצב התייחסותי שנולד מהמפגש בין הלא מודע של המטפל ללא מודע של המטופל.
בחלום, באמצעות עיבוד תכנים, חוויה שלא הייתה מנוסחת, או נשארה מנותקת בדיסוציאציה, נחווית בחלום והופכת לחלק ממערכת היחסים של המטפל והמטופל.
לעומת פרויד, שתפס את משמעות ותרומת החלום למפגש הטיפולי כאירוע חד כיווני, היום מתחילים להכיר באינטראקציה ובהשפעה ההדדית של המטפל על המטופל באותה המידה שמשפיע המטופל על המטפל.
ניתן להסביר את ההבנה החדשה הזאת בעזרת המונח "שאיפת הנפש לתנועתיות". ויניקוט, למשל ,שם דגש על התנועתיות כגורם מרכזי בקיום האנושי. מבחינתו השאלה האם שווה לחיות או לא שווה לחיות תלויה בתנועתיות. כלומר, חשוב שהמטפל ייתן מצע לטיפול, סביבה נכונה שבעזרתה יוכל לעצב, לשכלל ו״ללוש״ את מחשבות המטופל.
על פי אוגדן, האנליזה היא המקום בו המטפל והמטופל חולמים חלומות שלא יכלו לחלום ללא הטיפול.
מכאן עולה האמונה שהתת מודע של המטופל והמטפל קשורים ומושפעים זה מזה וכך מובילים לביטויים בחלומות אשר גם מושפעים זה מזה.
אוגדן מדבר במאמרו על כך שהמוכל והמכל בלתי נפרדים.
כלומר, אי אפשר לדבר על המטופל כחולם את חלומו כי החלום עולה מהמרחב האנליטי. הוא עולה מאזורי מפגש לא מופרדים, תמהיל שנוצר מהלא מודע של כל אחד מן הצדדים. החלום הוא מופע אינטר פסיכי מופרד אבל נרקם בין שניים שנמצאים בקשר אמיץ שהופך למרחב אחיד. כשהתנועה הדיאלקטית בין המטפל והמטופל נהרסת ואנו נתקלים במצב של תקיעות, במצב כזה החלום יכול לפתוח הסתכלות רחבה על האינטראקציה בין המטפל למטופל.
לואוולד מדבר על אזורים של אי הפרדה בעזרת מושג שנקרא "דחיסות ראשונית".
המושג הזה מתאר את ראשית הקיום, בה המאפיינים של העולם שלנו קיימים ללא הפרדות ומתוך התוהו ובוהו הזה היא נוצרת.
כך בתהליך הטיפולי אנו מתחילים ממקום נטול ספרציה, המאפיין ראיה דיכוטומית ולאט לאט אנו הופכים את האזור למופרד.
בעזרת שימוש בפרשנות חלומות אנו משחררים חומרי נפש מקובעים.
התנועה הטיפולית נעצרת מהרבה סיבות שלא מובנות לנו תמיד וכתוצאה מכך התנועתיות פוחתת.
לכן, הלא מודע של המטופל מתגייס והחלימה מאפשרת להביא לידי ביטוי אלמנטים שלא היו יכולים להגיע או להיות מורגשים במצב אחר.
כך, הנפש יכולה לחזור למצב של תנועתיות רבה.
התהליך האנליטי דוחף להיחלץ מראיה דיכוטומית והחלום מאפשר צלילה מסוימת ממצב של חוץ אל פנים, ממצב מודע למצב לא מודע.
חווית החלום הופכת לאובייקט מעבר בין שתי העולמות, חוויה של היות בתוך הרגע.
חשיפה עצמית של המטפל
רבים סבורים כי שימוש בחשיפה עצמית מתוך שיקול דעת ובמטרה לתת מענה לצרכיו של המטופל מוסיף ממד אנושי וחשוב לטיפול, שיכול להגביר את ההתקשרות בין השניים.
חשיפה עצמית בפסיכותרפיה התפתחחה מתוך הרעיון ההתייחסותי לגבי ״פסיכולוגיה של שני אנשים״, בו הנפשות של המטפל והמטופל מפרות זו את זו בעקביות.
כמו כל אדם, גם פסיכותרפיסטים זקוקים לכבוד עצמי ויש להם צורך בריא בהכרה, בתחושת חיבור לאחרים ולהערכה. גם להם יש סיפור לספר וגם הם זקוקים למצוא באחר עדות מאשרת שהם טובים כמו שהם מקווים שהם, כמו גם לזו שהם פוחדים להיות.
אבל, מדובר ביחסים בהם המטופל הגיע לקבל עזרה. אנחנו לא באנליזה הדדית.
פה יש עניין.
הגישות חלוקות בעמדתן כלפי חשיפה עצמית של המטפל ונעות בין שאיפה לאנונימיות מוחלטת של המטפל (כפי שהאמין פרויד) עד שיתוף מוחלט (כמו בגישה ההומניסטית המעודדת תחושת שוויון).
חשיפה עצמית של המטפל מאפשרת למטופל להתייחס למטפל כאל אדם אמיתי, דבר המחזק את הקשר הטיפולי וכך מאפשר שינוי אמיתי (על פי מחקרים רבים לא סוג הטיפול הוא המשפיע אלא טיב הקשר של המטפל והמטופל, ולכן יש חשיבות גבוהה בחיזוק הקשר הזה).
מערכת היחסים הפתוחה הזו מקדמת פתיחות, חשיפה עצמית גבוהה יותר והיכרות טובה יותר של המטופל עם עצמו ומקדמת את פיתוח העצמי שלו.
אנטונינו פרו מספר בחיוך שאילו יכל לחשוף את עצמו יותר בטיפול הוא היה הולך עם זה, רק שהוא חושש שיגורש מהחברה הפסיכואנליטית האיטלקית אם חבריה יידעו מה הוא מרגיש לגבי הנושא הזה.
השאלה לגבי חשיפה עצמית של המטפל – אם רצויה ובאיזו מידה, תלויה במקרה. כל מקרה לגופו.
היא יכולה לקדם את הטיפול באותה מידה שבכוחה לפגוע בו.
כך למשל, עמנואל ברמן מתייחס לסיכונים הספציפיים של שקיפות המטפל בגישה ההתייחסותית. הסכנה המרכזית מבחינתו היא שדגש על אינטרסובייקטיביות ואינטראקציה בינאישית אישית מדי עלול להיות מוקדם עבור מטופלים מוגנים ורגרסיביים, שבמצב כזה עלולים לחוות חשיפה עצמית של המטפל כפולשנית.
בנוסף, הבעת רגשות המטפל יכולות לעזור להבעת ועיבוד רגשות המטופל, אבל אם זה נעשה במינון לא נכון קיימת סכנה לניצול הגבולות המטושטשים של הטיפול ע"י המטפל (הסיכון קיים כמובן בכלים טיפוליים רבים נוספים, כמו בפירוש או בשתיקה).
מחקרים מצאו כי מטופלים מעדיפים חשיפה של תכנים מידיים ביחס לתכנים לא מידיים, למרות שהם כן מדווחים על היעילות של תכנים כאלו.
כלומר, מטופלים מעדיפים לשמוע את התפיסות, העמדות והדעות של המטפל מאשר לשמוע על ההתנסויות שלו מחוץ לטיפול, למרות שבמצבים מסוימים הדבר כן תורם ואף יכול לעזור במעבר מחסום רגשי שלא היה ניתן לעבור בדרך אחרת.
נמצא גם שחשיפה עצמית בכלל ושל תכנים מיידים בפרט מביאה לתפיסה חיובית של המטפלים את עצמם ואת המטפל.
ג'סיקה בנג'מין
ג'סיקה בנג'מין (1990) מתארת את הטיפול ההתיחסותי כמחויב לצעוד מעבר למאבק של ״המשמעות שלי״ מול ״המשמעות שלך״, לעבר תחושה שאנו עובדים יחד כדי להתעלות לטובת הכרה הדדית.
בנג'מין שכללה את ההשפעות של מערכות יחסים על התפתחות הנפש, לצד ההשפעות של מנגנונים נפשיים פנימיים ושל פנטזיות נפשיות בעיצוב האינטראקציות והחיים הנפשיים.
מבחינתה, השפעה הדדית קיימת כבר מתחילת החיים, מה שמאפשר התפתחות ביכולת להכרה.
היא טוענת כי לקשר המוקדם, ובעיקר להשפעה ההדדית שיש בו, יש חשיבות מכרעת להתפתחות העצמי לאורך החיים.
ההכרה בין תינוק לאם היא הדדית ומעגלית מטבעה - לא רק האמא קובעת את טיב היחסים, התינוק משפיע על אמו להיות יותר קרובה יותר, למשל באמצעות חיוכים.
תומס אוגדן
תומס אוגדן (1994) הוא פסיכאנליטיקאי יצירתי וכותב פורה שחי בקליפורניה,
בהקשר ההתייחסותי, הוא מסנכרן, מחבר ומחדש באופן שמשפיע על הבנה של פסיכותרפיה דינמית.
למשל, במקום לעסוק בדינמיקה התוך נפשית של המטופל, על הפירוש להתייחס לאינטראקציה בין המטופל לבין המטפל.
המשימה הפסיכותרפית איננה להפריד בין היסודות שמרכיבים את יחסי מטופל - מטפל ולקבוע אילו מאפיינים שייכים למי.
המשימה האנליטית כרוכה במאמץ לתאר, באופן מלא ככל הניתן, את אופייה הייחודי של ההתנסות במשחק הגומלין בין סובייקטיביות אינדיבידואלית לבין אינטרסובייקטביות.
אוגדן מתייחס גם לכך שכל מה שקורה בפגישה הראשונה אינו מובן מאליו, גם אם הוא מוכר.
יש לתהות על משמעות החוויה, ולברוא אותה במסגרת האנליטית.
למעשה, המטופל משליך את הציפיות והחששות שיש לו על המטפל, עוד לפני שהוא פוגש אותו.
גם למטפל יש ציפיות מהמטופל, עוד לפני שפגש אותו. הוא בונה דמות שלמה על בסיס קולו בטלפון, קריאת התיק שלו, בניית ציפיות בתודעה ועוד.
לפי אוגדן, על המטפל הדינמי לשמור על העמדה הפסיכולוגית כל הזמן, תוך שמירה על מתח פסיכולוגי לכל אורך הטיפול - כל הזמן להיות בעמדה שמחפשת משמעות ופירושים.
השלישי האנליטי
הכוונה של אוגדן היא להתנסות בהימצאות בו זמנית בתוך האינטרסובייקטיביות ביחסי מטפל- מטופל ומחוץ לה, והיא מכונה על פי אוגדן "השלישי האנליטי".
אוגדן מגדיר את השלישי האנליטי כמשקף את משחק הגומלין בין 3 יחידות סובייקטיביות:
סובייקטיביות של המטפל.
סובייקטיביות של המטופל.
סובייקטיביות של השלישי האנליטי.
מה שמאפיין את השלישי האנליטי הוא היותו תוצר של השיח הטיפולי, אך באותה שעה משפיע עליו.
השפעתו ניכרת במיוחד בעיצוב האסוציאציות של המטפל ושל המטופל.
הגישה האנליטית עליה נשען המטפל משפיעה על ה-reverie שלו, כמו גם על השלישי האנליטי הייחודי שנוצר בתוך המפגש התרפויטי.
השלישי האנליטי מתייחס גם לתחושת "אני" עדינה ודקה ביותר המאפשרת לנו באמת לחשוב ולהרגיש את מחשבותינו ורגשותינו בניגוד למצב של תגובות רפלקסיביות.
כלומר, כאשר המטופל משיג, באמצעות הטיפול, מודעות הולכת וגוברת עד לתחושת האני הדקה והעדינה, הוא יוכל להיות מחובר יותר לחוויה האותנטית והסובייקטיבית שלו .
ארווין יאלום
ארווין יאלום, פסיכיאטר מאוניברסיטת סטנפורד, הוא תיאורטיקן ומטפל שמזוהה יותר עם הגישה הטיפולית האקזיסטנציאלית והטיפול הקבוצתי, אולם תרומתו הנרחבת, בעיקר כסופר, מהדהדת גם בעולם הטיפול ההתייחסותי.
הוא כותב כך (1991 :
"אנו, רופאי הנפש, פשוט איננו יכולים להסתפק בהבעת השתתפות בצער ולהאיץ במטופלים להיאבק בבעיותיהם בנחישות.
אין אנו יכולים לומר להם "אתם" והבעיות "שלכם". עלינו לדבר "עלינו" ועל הבעיות "שלנו". מפני שחיינו, קיומנו קשורים תמיד במוות כשם שהאהבה צמודה לאובדן, החופש לפחד והצמיחה אל הפירוד.
בעניין זה, בסופו של דבר, כולנו יחד".
תיאור זה של יאלום מביא בפשטות כנה ומדויקת את אמיתות החיים שכולנו חווים ואת המאבקים שכולנו נאבקים בהם, מטפלים ומטופלים כאחד.
ההכרה בכך כוללת בתוכה את ההכרה בסובייקטיביות שלנו כמטפלים.
הכרה והבנה זו מאפשרת לנו, המטפלים, להביא את עצמנו, במסגרת מגבלות ה-Setting הטיפולי ובאופן המותאם לצרכי המטופל, למרחב טיפולי שמשתמש בחוויה האותנטית שלנו.
אותנטיות זו עשויה להתגלות במהלך או בסיום הטיפול כאחת מאבני היסוד עליהן ובאמצעותן נוצר אמון ותהליך טיפולי משמעותי.
סטיבן מיטשל
סטיבן מיטשל היה פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי מניו יורק, ממייסדי הגישה ההתייחסותית בטיפול.
גישתו של מיטשל מהווה כיום, כאמור, אסכולה מרכזית בפסיכואנליזה בכלל ובטיפול התייחסותי בפרט, תוך שהיא מדגישה את חשיבותן של מערכות היחסים של האדם ובחקירת יחסי הגומלין בין בני האדם.
כתביו של מיטשל התייחסו באופן אינטגרטיבי לתיאוריות פסיכואנליטיות שונות.
האינדיבידואל, לפי מיטשל, נולד עם הנטיה לחיפוש אחר הקרבה לאחר, ומכאן שאישיותו תתפתח מתוך יחסים אלו, שראשיתם במערכות היחסים הראשוניות, אל תוך גיל ההתבגרות וממשיכות לחיים הבוגרים של הפרט.
מיטשל טען שהיחידה הבסיסית אינה היחיד כיישות נפרדת, מה שביטא את המעבר הקליני הגלובלי מפסיכולוגיה של אדם אחד לפסיכולוגיה של שניים.
היחידה האנושית היא השדה האינטראקטיבי, בו צומח היחיד ונאבק ליצור מגע ולבטא את עצמו.
המשאלה המפורסמת של פרויד נחווית בהקשר בין-אישי של יחסים, שמגדירים את המשמעות שלה, לא עוד משאלה דחפית.
דרכו המקצועית של סטיבן מיטשל
מיטשל סיים את הדוקטורט בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת ניו יורק.
במסגרת לימודיו פגש את מרגרט בלאק, סטודנטית לעבודה סוציאלית והם חברו יחד לעבודה משותפת ולזוגיות ארוכה, עד מותו הפתאומי של מיטשל בשנת 2000, אובדן שהיכה בתדהמה וצער את הקהילה הטיפולית בחוף המזרחי והמערבי בארה"ב ובכל העולם הטיפולי.
בלאק ומיטשל כתבו במשותף את הספר הקאנוני "פרויד ומעבר לו: היסטוריה של המחשבה הפסיכואנליטית" .
הספר, שתורגם גם לעברית, מתחקה באופן מרתק ומאוד קריא, אחר התפתחות התאוריה הפסיכואנליטית דרך עבודתם של למעלה משלושים תאורטיקנים, תוך שהוא סוקר את שורשיה של הפסיכואנליזה בתרבות המערבית ואת שיטות הטיפול ותמורותיהן. מה שמייחד את "פרויד ומעבר לו" הוא כתיבה פשוטה של תיאוריות מורכבות, בשפה שתהא מובנת לכל אדם, ולא רק לעוסקים במלאכה.
מיטשל, יחד עם גרינברג, הוציאו לאור את הספר "יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית". הספר היווה תשתית לשינוי ההתייחסותי שחל בעולם הפסיכואנליטי.
בהמשך מיטשל היה שותף להקמת מסלול לימודים בגישה ההתייחסותית, ופרסם את ספרו הבא "מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה".
ספרו האחרון של מיטשל, "האם האהבה יכולה להתמיד?", פורסם אחרי מותו.
הספר מתמקד באומץ בשאלות התייחסותיות לגבי יחסים רומנטיים.
אגב, תשובתו של מיטשל לשאלה הייתה כן, האהבה יכולה להתמיד.
בתשובה מורכבת יותר תיאר מיטשל את יכולתה של האהבה להחזיק מעמד כתלויה במודעות לסכנה שקיימת באהבה, בנכונות להסתכן ולא לראותה האהבה כמובטחת.
במילותיו שלו:
"מאחר שאנו משתנים ללא הרף, האהבה לעולם אינה נשארת כשהייתה. לכן אהבה רומנטית מעצם טבעה מוציאה מאיזון. היא גורמת לנו לחוש לא מסופקים ממה שיש ברשותנו, מצביעה ללא הרף על מה שאינו ממש ברשותנו, שאין לנו ממנו די הצורך או באופן שאפשר לסמוך עליו"
מיטשל, "האם האהבה יכולה להתמיד?" עמ' 58
מיטשל כתב עוד ספרי והיה ממקימי כתב העת הרבעוני "דיאלוגים פסיכואנליטיים".
הוא טיפל בקליניקה פרטית בניו יורק עד מותו, בשנת 2000.
לואיס ארון
לפני מספר שנים השתתפתי בניו יורק בכנס IARPP, העמותה לטיפול התייחסותי, שהוקדש לזכר סטיבן מיטשל.
הכנס נפתח במפגש מליאה, לקראת הרצאה של לואיס ארון.
במקום לדבר, ארון הרים גיטרה ופשוט התחיל לשיר ולנגן את You Can't Always Get What You Want ... של להקת ה- Rolling Stones.
כמו כולם, קמתי על הרגליים והצטרפתי לשירה, שירתה המתחדשת והמפוכחת של הפסיכואנליזה במאה ה-21. והמילים אומרות הכל, ובמדויק:
You can't always get what you want You can't always get what you want You can't always get what you want But if you try sometimes well you might find You get what you need
ארון נפטר ב-28 לפברואר 2019.
לפני כן ביקר הרבה בישראל ואף הספיק להעביר קורס מקוון למטפלים ישראלים במסגרת לימודי פסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת רייכמן.
.
פיליפ ברומברג
פיליפ ברומברג היה פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי, שנפטר במאי 2020.
ברומברג התחבר עם גילדת האנליטקאים ההתייחסותיים דאז, הכוללת את סטיבן מיטשל, ג'סיקה בנג'מין, מייקל אייגן ואחרים.
הוא התעניין בהבנת רכיבים המאפיינים יחסים טיפוליים, את תמורותיו וחלקיו, פחות כמודל מוסדר.
ברומברג התייחס למערכת היחסים בין המטפל למטופל כמרחב פתוח ובטוח בו יוכל המטופל לשאול את השאלה:
״למה אני חי כפי שאני חי?״
כל עוד לא נשאלה שאלה זו, לדידו, משהו מתפספס בטיפול ועשוי להביא לכישלונו.
טיפול פסיכולוגי יעיל, לפי ברומברג, הוא תהליך בו המטופל חש מחד חשוף ומאידך נראה על ידי המטפל, בתהליך הדדי.
דיסוציאציה התייחסותית
ברומברג מתמקד ברכיב הדיסוציאטיבי בטיפול.
הוא האמין כי ניתוח הדיסוציאציה ועיבודה אמור להתקיים בתוך הטיפול, במטרה ליצור מרחב להתפתחות מחודשת ואותנטית.
לדידו, הנפש האנושית אינה מתגבשת רק באמצעות הדחקה וקונפליקטים, אלא גם באמצעות טראומה ודיסוציאציה - לא רק במקרים פתולוגיים אלא גם במצבים נורמטיביים ובריאים.
הדיסוציאציה היא הגנה, המונעת מהאדם יכולת להחזיק במגוון מצבי תודעה ולהפנים בתוכו "מודל אני" מוצק.
לדבריו של ברומברג, בטיפול פסיכולוגי התייחסותי מתרחש תהליך אישי בו מתרחבת תפיסת המטופל לגבי המציאות בזירה ההתייחסותית.
שינוי נפשי נכנס לפעולה כאשר מתרחשת טרנספורמציה מדיסוציאציה לחוויה הניתנת לניתוח ולעיבוד.
דונה אורנג׳, מחברת ״הזר הסובל״, מדברת על הצורך של מטופלים נפגעי טראומה במטפל שיתמקם כעד, כשותף.
היא מטוענת כי רק במצב בו המטפל/ת יהיה עד נוכח בחוויה, תוכל הטראומה לעבור טרנספורמציה מעולם רגשי של ילד שאינו בטוח מה התרחש במציאות לסביבה נפשית המורכבת מחומרים מנוסחים ותקפים.
ברגע שהמטופל מספר את הסיפור האישי וזוכה בתיקוף ובהדהוד, הסיפור הופך מציאותי הרבה יותר, כך שניתן לעכל אותו, להכיל אותו, לנסח אותו.
יש מילים.
התפתחות הנתק
ברומברג מתאר את האופן בו מתפתח מבנה האישיות הדיסוציאטיבי:
לדבריו, חייו הפנימיים של האדם הנאלץ להשתמש במבנה דיסוציאטיבי הם זירת מאבק של מגוון קולות פנימיים, הנחווים כפועלים נגדו או מצמצמים אותו.
כדי להצליח לנהל או לווסת את הקולות האלה, מתפתח מנגנון שמשתיק אותם, מה שיוצר בסיס אישיותי שמסיעע לאדם לתפקד חרף קיום הניגודים.
כתוצאה מתהליך כזה, עלול להתפתח מבנה נפשי דיסוציאטיבי מגובש.
הניתוק של הפרט מעצמו, שהצילה אותו ממוות פיזי או רגשי, עלול להביא למוות אחר.
דימוי טוב זה חוסם עורקים - הוא יכול להציל אדם פצוע מדימום קטלני בזמן חירום, אך אם לא יוסר חוסם העורקים וטופל הפצע, עלולה להתרחש הדרדרות שבמקרים חמורים תביא לגדיעת האיבר הפגוע.
ברומברג מדגיש את חיוניות המפגש האותנטי, ההתייחסותי, בין תודעת המטפל למטופל.
הוא מעניק משקל רב לאופן בו מפגש זה מהווה בסיס לצמיחה אישית ולארגון העצמי תוך כדי תנועה בין מצבי עצמי מקבילים, מבלי לאבד ולנתק אף אחד מהם.
רק במצב בו קיימת הכרה מקבילה בחלקי העצמי המקבילים ניתן לקיים שינוי אישיותי ארוך טווח בטיפול נפשי.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
פגישה טלפונית קצרה
עם מתאמת טיפול -
להרשמה (ללא עלות)
עם ראש המכון -
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
שיחת הכוונה לטיפול ומטפל
עם מתאמת בכירה -
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
לקריאה נוספת:
פרוורסיה לפי התיאוריה ההתייחסותית: גנט, בנג׳מין ואוגדן <
כתיבה:
פסיכולוג בהתמחות קלינית
תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית
עדכון אחרון:
22 בדצמבר 2023
מקורות:
אוגדן ת. (1989). הפגישה האנליטית הראשונה. בתוך: אוגדן ת. הקצה הפרימיטיבי של החוויה. עם עובד, ת"א, עמ' 128-143.
בנג'מין, ג. (1990). הכרה והרס: מתווה של אינטר סובייקטיביות. בתוך: פסיכואנליזה התייחסותית- צמיחתה של מסורת (עורכים: מיטשל, ס.א. וארון, ל.) תולעת ספרים, 2013
יאלום, א. (2016). על להיות אמיתי. בתוך: כולנו בני חלוף. תל אביב: כנרת, עמ' 22-35.
לאוב, א. (2019). שיחה דמיונית עם לו ארון: התסביך האדיפאלי שלי עם שני אנליטיקאים גדולים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3784
מיטשל, א. (2003). למה זקוק המטופל? תקווה ופחד בפסיכואנליזה. ישראל: תולעת ספרים.
מיטשל, א.ובלאק מ. (2006). פרויד ומעבר לו, תולעת ספרים.
Aron, L. (1996). "The relational orientation" (p. 1-31). In: A meeting of minds. Hillsdale, NJ: The Analytic Press
Aron, L. (2003). Clinical outbursts and theoretical breakthroughs. Psychoanalytic Dialogues, 13, 273-287
Aron, L. (2006). Analytic impasse and the third. International Journal of Psycho-Analysis, 87, 349-368ֿ
Beebe, B., & Lachmann, F. (2003). The relational turn in psychoanalysis. Contemporary Psychoanalysis, 39, 379-409
Jill Choder-Goldman (2020) A Conversation with Grigoris Vaslamatzis, Psychoanalytic Perspectives, 17:1, 120-128, DOI: 10.1080/1551806X.2019.1685307
Stolorow, R., & Atwood, G. (1994). The intersubjective perspective. Northvale, NJ: Aronson.
