אגרנות כפייתית (Hoarding Disorder) היא הרבה יותר מסתם בלגן או קושי להיפרד מחפצים. מדובר בהפרעה מורכבת, עמוקה ומאתגרת, שמשפיעה לא רק על האדם הסובל ממנה, אלא גם על סביבתו הקרובה והקהילה כולה. 

אנשים עם אגרנות מתקשים לשחרר חפצים משום שהם רואים בהם ערך רגשי, תחושת ביטחון או זיכרונות חשובים. אך כשהחפצים נערמים וגודשים את הבית, ההשלכות הבריאותיות, החברתיות והרגשיות הופכות לכבדות משקל.  

למה הטיפול באגרנות כל כך מאתגר?

הסיבות לקושי נעוצות באופי המורכב של ההפרעה. מדובר במצב כרוני ופרוגרסיבי, שבו אנשים מתקשים לזרוק חפצים, גם אם הם חסרי ערך כספי או שימושי, משום שלחפצים אלה יש ערך רגשי עמוק.

תחושת הביטחון, הזיכרונות והמשמעות האישית שמיוחסים לחפצים הופכים את המחשבה על פרידה מהם לבלתי נסבלת עבור הסובלים מהמצב.

אגרנות אינה רק הרגל רע או העדפה לארגון, אלא תופעה שנובעת ממנגנונים נפשיים ופיזיולוגיים מורכבים.

מחקרים מראים שאצל אנשים עם אגרנות, קיימות הפרעות בפעילות המוחית באזורים האחראיים על תפקודים ניהוליים, קבלת החלטות וזיכרון עבודה. בנוסף, נראה שקשיי ויסות של סרוטונין יכולה לתרום לקושי לשלוט בדחפים ולשחרר חפצים. המורכבות הזו מקשה על יצירת טיפול יעיל שמתמודד עם כלל המרכיבים של ההפרעה.

בנוסף, לאגרנות יש נטייה להיות מלווה בהפרעות נוספות, כמו דיכאון, חרדה או טראומה, מה שמעמיס עוד על תהליך הטיפול.

המטופל עשוי להתמודד לא רק עם עומס חפצים פיזיים, אלא גם עם עומס רגשי שמכביד עליו ומקשה על התקדמות.

בפן המעשי, הטיפול דורש עבודה מעמיקה שמתפרשת על פני זמן רב. אפילו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) שמותאם לאגרנות, מציג הצלחות חלקיות בלבד.

מחקרים מראים שצמצום הסימפטומים הוא לעיתים קרובות מתון, וגם לאחר שיפור, המטופלים ממשיכים להיאבק עם ההרגלים והתפיסות הקשורות לחפצים שלהם.

כדי לשפר את האפקטיביות, טיפולים משלבים לעיתים קרובות התערבויות נוספות, כמו סיוע פיזי במיון ופינוי חפצים בבית – משימה שדורשת לא רק מיומנות טיפולית אלא גם תמיכה מעשית.

על אף כל הקשיים, יש תקווה. גישות חדשניות כמו טיפול באמצעות מציאות מדומה או שיטות קוגניטיביות מתקדמות, מציעות דרכים חדשות להתמודדות עם ההפרעה. עם זאת, הדרך עוד ארוכה, והצלחת הטיפול תלויה בשילוב של מאמצים אישיים, קהילתיים ולאומיים. אם אתה או מישהו קרוב לך מתמודד עם אגרנות, פנייה לאיש מקצוע היא הצעד הראשון לעבר חיים מאורגנים ובריאים יותר.

טיפול בגישת CREST

תוכנית CREST לוקחת בחשבון את המורכבות הקוגניטיבית והרגשית של האגרנות. היא משלבת בין שיקום קוגניטיבי – כמו אימון זיכרון, שיפור כישורי פתרון בעיות והגברת התפקודים הניהוליים – לבין טיפול בחשיפה, שבו המטופלים לומדים להתמודד עם החרדה הנובעת מהמחשבה על פרידה מחפצים. הכל נעשה בהדרגה, תוך ליווי מותאם שמאפשר למטופלים לשנות דפוסים ישנים ולמצוא דרכים חדשות להתנהל.

התוצאות הראשוניות מעודדות במיוחד. מחקרים הראו כי אחרי 24 מפגשים, מבוגרים שהשתתפו בתוכנית חוו שיפור משמעותי בתסמינים. מעבר להפחתת העומס הפיזי, CREST הצליחה להעניק למשתתפים כלים קוגניטיביים ומעשיים להתמודדות עם הדחף לאגור. בהשוואה לטיפולים אחרים, התוכנית הציגה יתרונות ייחודיים עבור אוכלוסייה מבוגרת, במיוחד בשיפור היכולות לנהל את היום-יום בצורה רגועה ומאורגנת יותר.

הרעיון הוא לא רק טיפול חדש – אלא שינוי פרדיגמה. 

הגישה מאפשרת לאנשים עם אגרנות לחוות יותר שליטה, פחות כאוס, ויותר תחושת משמעות בחייהם. מדובר בצעד משמעותי קדימה בעולם הטיפול באגרנות כפייתית, שמוכיח שהתקווה לשיפור תמיד קיימת, גם במקרים שנראו בעבר בלתי ניתנים לטיפול. עבור מי שמחפש התחלה חדשה – CREST מציעה דרך מרגשת להתחיל במסע.

כשמתחליפים לשעון חורף והימים מתקצרים, רבים מאיתנו מרגישים נפילה כזאת, מצב רוח ירוד, ואפילו צורך עז להתכרבל מתחת לשמיכה ולהישאר שם עד האביב. 

אבל איך יודעים אם מדובר בתחושת חורף חולפת, דיכאון עונתי (SAD), או דיכאון קליני רגיל?

דיכאון עונתי הוא תת-סוג של דיכאון מג'ורי, שבו אפיזודות דיכאון מתרחשות בתבנית עונתית.

לרוב, התסמינים מתחילים בסתיו או בחורף ונרגעים באביב או בקיץ. בניגוד לדיכאון רגיל, דיכאון עונתי קשור ישירות לשינויים עונתיים, במיוחד לירידה בחשיפה לאור טבעי.

איך להבחין בין דיכאון עונתי לדיכאון רגיל?

עונתיות

בדיכאון עונתי, הסימפטומים מופיעים בדיוק של שעון - כשהימים מתקצרים והקור משתלט, הם מתחילים לעלות לפני השטח, ואז עם בוא האביב והשמש הם נעלמים כמעט לחלוטין.

אבחונית, מדובר בתבנית עונתית שחוזרת על עצמה לפחות שנתיים ברציפות, כאילו לגוף יש "תוכנית חורף" שהוא מבצע ללא שליטה.

לעומת זאת, דיכאון קליני לא עונתי אינו כפוף לתכתיבים של עונות השנה. הוא יכול להגיע בכל זמן ובכל מקום, כמו אורח לא קרוא יכול להופיע בכל עונה בשנה גם כהשמש מחייכת בחוץ אך אינה מצליחה להרים את המצב הרוח.

שינה  

בדיכאון עונתי, שינה היא סוג של עוגן, עיר מקלט.

אנשים שסובלים מההפרעה נוטים לישון שעות רבות מהרגיל, לעיתים עד כדי כך שהשינה הופכת לדרך להתמודד עם היום.

הם יכולים לישון עשר שעות בלילה ועדיין להתעורר עייפים.

מצב זה נקרא היפרסומניה – יותר מדי שינה שמרגישה כאילו היא לא מספיקה.

לעומת זאת, בדיכאון רגיל הקושי הוא לעיתיןם הפוך:

אנשים רבים מתקשים להירדם, מתעוררים באמצע הלילה, או חווים שינה מקוטעת ולא מספקת (אינסומניה). ההבדל הזה יכול להיות סימן מובהק לזיהוי סוג הדיכאון.

תיאבון

אחת התופעות המעניינות בדיכאון עונתי היא החשק המוגבר לפחמימות – פתאום כל מה שמתחשק זה לחם טרי, עוגיות חמימות או פסטה עם רוטב עשיר.

אנשים שסובלים מדיכאון עונתי מדווחים על אכילה מופרזת, שיכולה להוביל לעלייה במשקל במהלך החורף.

זהו תהליך שמזכיר את הצורך "לצבור אנרגיה" לימים קרים, שנת חורף אנושית שמתבטאת כדיכאון.

בדיכאון קליני, לעומת זאת, התיאבון נוטה לדעוך. רבים חווים ירידה בתיאבון ובמשקל, ולעיתים אף תחושת חוסר עניין מוחלטת באוכל.

עייפות  

אפשר להגיד שעייפות קיצונית היא תו ההיכר של דיכאון עונתי.

כמעט כל מי שסובל מההפרעה מדווח על תחושת כבדות ועייפות עמוקה, כאילו כל פעולה דורשת מאמץ כפול.

אפילו משימות פשוטות כמו לצאת מהמיטה בבוקר מרגישות כמו לטפס מדרגות של כמה קומות.

בדיכאון רגיל קיימת עייפות, אך בדיכאון עונתי היא הרבה יותר דומיננטית, כמעט בלתי נפרדת מהחוויה הכללית של המצב.

התחושה הזו – של מאבק יומיומי באנרגיה שואפת לאפס – היא אחד המאפיינים המרכזיים שמבדילים את הדיכאון העונתי מול סוגי דיכאון אחרים.

חשוב לזכור, התחושות שאתם חווים הן אמיתיות ומשמעותיות, ואתם לא צריכים להתמודד איתן לבד.

התייעצות עם איש מקצוע יכולה לסייע להבין טוב יותר מה עובר עליכם ולהתאים את הטיפול הנכון שיחזיר לכם את האיזון ואת האור לחייכם – גם בעונת החורף האפרורית ביותר.

אל תהססו לפנות לעזרה – מגיע לכם להרגיש טוב.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון - 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

 נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

דיכאון עונתי (SAD) מזכיר במובנים רבים את תהליך שנת החורף (hibernating) של בעלי חיים, שבו הם מאטים את פעילותם כדי להתמודד עם תנאי הסביבה הקשים של החורף. בדומה לחיות שמתכנסות למנוחה ממושכת, גם אנשים עם דיכאון עונתי חווים ירידה משמעותית באנרגיה, תחושת עייפות עמוקה ורצון להתנתק מהעולם החיצוני.

זו יכולה להיות תגובה אבולוציונית אדפטיבית, הקשורה להסתגלות לשינויים בסביבה כמו ירידה בכמות האור, שמובילה להתנהגות המדמה "אצירת משאבים".

מהם קווי הדימיון?

אחת התופעות הבולטות בדיכאון עונתי היא שינה מוגברת. ממש כמו שחיות מעלות את מינון שעות המנוחה שלהן במהלך החורף, כך גם אנשים עם דיכאון עונתי נוטים לישון יותר – אך בניגוד לחיות, אצל בני אדם השינה אינה טוענת את הסוללה, והעייפות ממשיכה ללוות את היום כולו.

נוסף על כך, הצורך המוגבר באכילת פחמימות ואכילת יתר שמופיע בדיכאון עונתי מזכיר את המנגנון ההישרדותי של חיות שאוגרות שומן לקראת החורף, אם כי בעולם המודרני זה פחות פונקציונלי.

גם מבחינה חברתית, ההתנהגויות נראות דומות. כפי שחיות בשנת חורף מצמצמות אינטראקציות ומעדיפות להישאר במקומות בטוחים וסגורים, כך אנשים עם דיכאון עונתי נוטים להסתגר ולהתכנס פנימה, עם פחות רצון להשתתף בפעילויות חברתיות או לתקשר עם אחרים. כל זה קורה על רקע ירידה בכמות האור, שמשפיעה באופן ישיר על המנגנונים הביולוגיים המווסתים את השעון הביולוגי שלנו ואת רמות המלטונין, מה שיכול להוביל גם לשינויים במצב הרוח.

יש לפחות הבדל משמעותי אחד בין שנת חורף של בעלי חיים לדיכאון עונתי אצל בני אדם:

בעוד שנת חורף היא תהליך טבעי ובריא המאפשר לבעלי חיים לשרוד בתנאים קשים, דיכאון עונתי הוא הפרעה נפשית שמשפיעה לרעה על איכות החיים ודורשת התייחסות וטיפול. ההתנהגויות שמזכירות הסתגלות טבעית למעשה נובעות מחוסר איזון שגורם לתחושת כבדות, חוסר מוטיבציה ופגיעה כללית במצב הרוח.

אם אתה מרגיש שהתסמינים משפיעים משמעותית על איכות חייך, אל תתמודד לבד. דיכאון, עונתי או לא, דורש התייחסות מקצועית. מומלץ לדבר עם רופא או מטפל מוסמך שיאבחן את המצב ויעזור לך לבחור את הטיפול הנכון.

זכור – דיכאון עונתי אינו גזרת גורל. עם הטיפול המתאים, אפשר לעבור את החורף בשלום ולהחזיר את תחושת האיזון והחיוניות לחיים.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון - 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

 נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

רוני בת 9 סובלת לעיתים מחרדות לגבי בריאותה, המלוות בהקאות על רקע פחד מאמבה ״אוכלת מוח״.

איך נדע האם יש כאן חרדה שיצאה לגמרי משליטה או פגיעה בבוחן המציאות שמעידה אולי על פסיכוזה?

האבחנה המבדלת בין דלוזיה לחרדה מתמקדת במספר הבדלים מרכזיים, הנוגעים למבנה המחשבה, תפיסת המציאות והיכולת להתמודד עם התכנים.

במקרה של רוני, החשש מהחיידק הטורף עשוי להיות ביטוי של חרדה, אך חשוב להבין לעומק את החוויה שלה כדי לשלול תכנים דלוזיונליים. 

נכתוב כאן תהליך חשיבה שמאפשר הדגמה, שאינו מחליף כמובן ייעוץ מקצועי. 

הנה ההבדלים המרכזיים שיכולים לעזור באבחנה:

בוחן מציאות

דלוזיה היא אמונה חזקה שאינה מעוגנת במציאות, ולרוב אינה ניתנת לשכנוע או הפרכה בעזרת עובדות (למשל, בפרנויה, אדם שמאמין שעוקבים אחריו למרות ראיות הפוכות). כלומר, אם רוני סובלת מדלוזיה סביר שתתקשה לזהות שהמחשבה אינה מציאותית.

במצבים של חרדה, המחשבה עשויה להיות מוגזמת או קטסטרופלית (למשל, חשש מוגזם ממחלות), אך רוני אמורה להיות מסוגלת לנהל מו״מ עם העובדות ולהכיר בכך שהפחד אינו רציונלי לחלוטין.

רמת החרדה והתגובה הגופנית

דלוזיה אינה מלווה תמיד בתגובות גופניות חזקות. האדם עשוי להיות יחסית רגוע ושלו עם אמונתו.

בחרדה, לעומת זאת, יופיעו לעיתים קרובות סימפטומים פיזיולוגיים (כמו דופק מהיר, הזעה, הקאות) המופעלים כתוצאה מתגובת חרדה גופנית.

יכולת להבין את המחשבה

דלוזיה: המחשבה נתפסת כעובדה בלתי ניתנת לערעור בעיני האדם. אין מודעות לכך שמשהו חריג במחשבה.

חרדה: במצבים רבים, האדם יודע שהפחד שלו לא רציונלי, אך מתקשה לשלוט בו.

תוכן המחשבה

תכנים דלוזיוניים עשויים להיות ביזאריים ולא מציאותיים, למשל המחשבה שהמוח נשלט על ידי חייזרים.

בחרדה, התכנים לרוב עוסקים באיומים מציאותיים מסוימים (כמו מחלות), אך בעוצמות לא פרופורציונליות.

איך להתייחס למקרה של רוני?

החשש שלה מאמבה אוכלת מוח נראה על פניו כקשור לחרדה, במיוחד עם הקאות – תגובה גופנית נפוצה בחרדה. 

אבל חייבים לבחון את זה לעומק ולשאול את השאלות הבאות:

• האם רוני מודעת לכך שהפחד שלה אינו לגמרי מציאותי?

• האם ניתן להרגיע אותה בעזרת מידע עובדתי, כמו הסבר על נדירות המצב?

• האם הפחד מתעורר במצבים מסוימים (למשל, אחרי צריכת חדשות)?

• האם יש טריגרים נוספים שמפעילים אצלה חרדות דומות?

דרכי סיוע, ייעוץ וטיפול

• מידע פסיכו-חינוכי: להסביר לרוני על אמבות אוכלות מוח, ולשים דגש על נדירות המצב.

• טכניקות להרגעה: ללמדו נשימות עמוקות, דמיון מודרך או תרגילים אחרים להפחתת חרדה.

• שיתוף ברגשות: לעודד אותה לדבר על מה היא מרגישה ועל הפחדים המלווים אותה.

• מניעת חשיפה למידע מעורר חרדה: למשל, להימנע מחשיפה לחדשות מפחידות או מידע לא מאומת.

• פנייה לטיפול רגשי: ייתכן שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) יכול לעזור לרוני ללמוד להתמודד עם מחשבות מעוררות חרדה.

אם התכנים נראים קשים מאוד לערעור או חורגים לחלוטין מהמציאות, מוזמנים להתייעץ איתנו, ובמידת הצורך נפנה להמשך אבחון מעמיק.

כידוע, הפרעת אישיות גבולית היא אחת ההפרעות המאתגרות והמורכבות ביותר לטיפול.

גבברים ונשים הסובלים מההפרעה חווים קשיים משמעותיים בוויסות רגשי, ביחסים בינאישיים, בתפיסה העצמית ועוד.

הם נוטים לחוות מצבי רוח קיצוניים המשתנים במהירות, חרדה עזה מנטישה, פגיעה עצמית, תחושות ריקנות והיעדר זהות עצמית יציבה.

הטיפול בהפרעה מאתגר במיוחד ממספר סיבות:

• ראשית, המטופלים מתקשים ליצור ולשמר קשר טיפולי יציב בגלל הקשיים ביחסים בינאישיים.

• שנית, הפגיעה העצמית מתבטאת לעיתים קרובות גם בקשר הטיפולי, שיודע תהפוכות.

• לבסוף, המטופלים חווים לעתים קרובות הפרעות נלוות כמו דיכאון, חרדה, או הפרעות אכילה, מה שמסבך עוד יותר את הטיפול.

הטיפול בהפרעת אישיות גבולית זכה להתפתחות משמעותית בעשורים האחרונים, כאשר מעבר לגישות  הפסיכודימיות והקוגניטיביות התנהגותיות המוכרות, התפתחו גישות נוספות שהוכיחו את יעילותן, למשל פסיכותרפיה ממוקדת העברה (TFP) שפותחה על ידי אוטו קרנברג, המתמקדת ביחסי ההעברה בין המטופל למטפל ומסייעת בפיתוח ייצוגים יציבים יותר של העצמי.

עוד פסיכותרפיה מוכחת לטיפול ב-BPD היא טיפול מבוסס מנטליזציה, של פונגי ובייטמן, המסייע למטופלים להבין טוב יותר את מצבם הנפשי ואת של אחרים ונמצא יעיל במיוחד בהפחתת התנהגות אובדנית ופגיעה עצמית.

המגמה כיום היא להתאים את הטיפול באופן אישי לכל מטופל תוך שילוב אלמנטים מגישות שונות ומתן דגש על בניית מיומנויות התמודדות מעשיות יחד עם שילוב תמיכה משפחתית וקהילתית בתהליך הטיפולי.

שתי גישות טיפול הראו תוצאות מבטיחות במיוחד בטיפול בהפרעה הן טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT) וסכמה תרפיה.

הטיפול הדיאלקטי התנהגותי, שפותח על ידי מרשה לינהאן, מתמקד בלימוד מיומנויות לוויסות רגשי ובשילוב בין קבלה לשינוי.

סכמה תרפיה, מצד שני, מתמקדת בזיהוי וריפוי דפוסי חשיבה והתנהגות מוקדמים שהתפתחו בילדות.

מחקר הערכה חדש השווה ישירות בין שתי השיטות.

המחקר כלל 164 מטופלים שטופלו במרכז לטיפול יום בגרמניה, המתמחה במקרים מורכבים במיוחד.

המטופלים חולקו באקראי לשתי קבוצות וקיבלו טיפול במשך שנה וחצי, שכלל פגישה פרטנית ופגישה קבוצתית בשבוע.

התוצאות מפתיעות ומעודדות כאחד: 

שתי השיטות - סכמה תרפיה ו-DBT, הראו יעילות גבוהה בהפחתת תסמיני ההפרעה, שיפור בתפקוד הפסיכו-סוציאלי ובאיכות החיים.

לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין השיטות, למעט בתחום הכעס, בו DBT הראה יתרון קל.

שיעורי הנשירה היו נמוכים יחסית (כ-23%) בשתי הקבוצות.

ממצאים אלו חשובים במיוחד כי הם מראים ששתי השיטות יעילות גם במקרים מורכבים עם הפרעות נלוות רבות.

הם מעניקים תקווה למטפלים ולמטופלים כאחד, ומרחיבים את אפשרויות הטיפול הזמינות.

מקורות:

Assmann, N., Schaich, A., Arntz, A., Wagner, T., Herzog, P., Alvarez-Fischer, D., Sipos, V., Jauch-Chara, K., Klein, J. P., Schweiger, U., & Fassbinder, E. (2024). The effectiveness of dialectical behavior therapy compared to schema therapy for borderline personality disorder: A randomized clinical trial. Psychotherapy and Psychosomatics, 93(4), 249-263. https://doi.org/10.1159/000538404

דום-סקרולינג (doomscrolling) הוא הרגל חדש יחסית שהפך לנפוץ בעולם הרשתות החברתיות, בו אנשים גוללים שוב ושוב בתכנים חדשותיים שליליים. 

ההרגל הזה, שלעיתים קרובות מתחיל מתוך סקרנות פשוטה, עלול להתפתח לתופעה מזיקה שפוגעת ברווחה הנפשית. מי שמרבים לעסוק בדום-סקרולינג חווים לרוב עלייה ברמות החרדה לגבי העתיד, תחושות דיכאון וירידה בסיפוק מהחיים.

ואכן, מחקר חדש חושף קשר מעניין בין שני הרגלים נפוצים במדיה החברתית - דום-סקרולינג והערצת סלבס:

נמצא כי סטודנטים מאוניברסיטאות בארה"ב ובאיראן שנוטים לגלול בתכנים שליליים ברשתות החברתיות גם מראים רמות גבוהות יותר של הערצה לסלבריטאים. התופעות הללו, שמתחילות לעיתים כתחביבים, עלולות להתפתח להתמכרויות ולגרום לתחושות חרדה מוגברת ופגיעה ברווחה הנפשית.

מיזופוניה היא מצב בו אנשים מגיבים בתגובות רגשיות חזקות לקולות ורעשים יומיומיים ספציפיים, כאלה שאנשים אחרים עשויים כמעט לא לשים לב אליהם.

בין הצלילים הנפוצים ביותר שמציתים תגובות אלה ניתן למצוא לעיסה, נשימה, קליקים של עט, ניקוי גרון, או נחירה קלה.

מי שחווים מיזופוניה מתארים תחושות של עצבנות, כעס, חרדה או גועל חזק, ולעיתים התחושות הללו מגיעות לדרגה כזו שהם חשים צורך להתרחק ממקור הקול, שהוא לרוב אנושי.

תחושת חוסר השליטה הזו עלולה להשפיע על חיי היומיום, על מערכות יחסים, וגם על הבריאות הנפשית.

כיום אין טיפול ברור וחד-משמעי למיזופוניה, אך יש מספר דרכי התמודדות שיכולות לעזור. בין הטיפולים הנפוצים נמצא טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT), שמטרתו לעזור לאדם לזהות את תגובותיו הרגשיות ולפתח כלים להתמודד עימן בצורה יותר מותאמת. לצד זאת, טכניקות להרפיה ושליטה בנשימה, כמו מיינדפולנס, עשויות לסייע להפחית את העוצמה של התגובות האוטומטיות לצלילים. חוקרים רבים מדגישים גם את החשיבות של תמיכה חברתית – הכרה מצד הסביבה בכך שהאדם סובל מתופעה אמיתית יכולה להפחית את עוצמת המצוקה ולעזור לאנשים להתמודד עם המיזופוניה בחיי היומיום. 

מהו ויסות רגשי ואיך הוא קשור למיזופוניה?

ויסות רגשי הוא היכולת שלנו להבין, לנהל ולהגיב לרגשות שלנו בצורה פרופורציונלית ומותאמת למצב.

מחקר שנערך באוניברסיטת מיסיסיפי, שהתפרסם ב-Journal of Psychiatric Research, מצביע על קשר ברור בין רגישות יתר לקולות לבין קושי בוויסות רגשי.

המחקר כלל מעל 4,000 משתתפים שמילאו סדרת שאלונים להערכת רמת המיזופוניה, רמת הלחץ והיכולת לוויסות רגשותיהם. מהתוצאות עולה, כי אנשים עם מיזופוניה ברמה קלינית – כלומר, אנשים הסובלים מהתסמינים בצורה משמעותית שמפריעה לתפקוד – מתמודדים עם קשיים ניכרים בוויסות רגשי. אנשים אלה מתקשים לעיתים קרובות להכיר ברגשותיהם, לזהות אותם בצורה מדויקת, ואף להתמודד איתם באופן חיובי ומותאם.

מיזופוניה אינה משפיעה רק על רגשות פנימה, אלא גם על שגרת החיים של מי שסובלים ממנה.

החוקרים מצאו כי למיזופוניה יש השפעה נרחבת על תחומים רבים בחיים, החל מתפקוד בעבודה, דרך פעילויות חברתיות ופרטיות ועד מערכות יחסים קרובות. עבור אנשים עם מיזופוניה, ישנה נטייה להימנע מסביבות או מקומות שבהם נשמעים קולות שמציתים את הרגישות שלהם, מה שעלול ליצור תחושת ניתוק חברתית ובדידות. יתרה מכך, ההימנעות הזו יכולה להוביל לפגיעה בביטחון העצמי, תחושת חוסר אונים, וקשיים נוספים בקשרים החברתיים ובחיים האישיים.

במחקר ציינו החוקרים שלושה תחומים עיקריים שמאופיינים בקשיים אצל אנשים הסובלים ממיזופוניה:

בהירות רגשית

רבים מהסובלים ממיזופוניה מדווחים על קושי בזיהוי והבנת תחושותיהם. הם מתקשים להבין מאיפה נובע הכעס או הגועל כלפי קולות מסוימים.

ניתן אולי להמחיש את זה מעולם תוכן מסוכן יותר - כשקבוצת חיילים שומעת יריות, קשה לדעת פעמים רבות מהיכן הן מגיעות.

מיקוד במטרות

אנשים עם קושי בוויסות רגשי עשויים לחוות הסחת דעת חמורה ונטייה להיפגע מהקולות, מה שמפריע להם להתרכז במשימות.

כך, לדוגמה, אדם בעבודה יכול לאבד את הריכוז כולו אם רגע מציק נשמע בסביבה.

חלק ניכר מהמצוקה הוא הציפייה להגעת הרעש, buildup שמגביר את הקושי הרגשי.

קושי לשאת תחושות שליליות

קושי לקבל את הרגשות השליליים שעולים עשוי להוביל לתגובות רגשיות חזקות עוד יותר, וזה מעגל די בעייתי.

אנשים עלולים לחוש לא רק כעס כלפי המרעישים אלא גם תסכול כלפי עצמם או מבוכה, שמחריפה את המצב.

לסיכום, מיזופוניה היא דוגמה מעניינת למצב נפשי המשלב תגובות רגשיות, חושיות והתנהגותיות, והשילוב הזה מחייב המשך חקר על ידי אנשי מקצוע.

במחקר הנוכחי ציינו החוקרים כי יש צורך לבחון את התופעה גם בקרב אוכלוסיות עם קשיים רגשיים אחרים, כמו דיכאון וחרדה, כדי להבין טוב יותר את ההבדלים וכיצד ניתן להציע מענה טיפולי ממוקד.

מחפשים מידע נוסף על מיזופוניה?

אם אתם חשים רגישות יתר לקולות ומחפשים כלים להתמודדות, כדאי לפנות למומחה או לקרוא מידע נוסף על טכניקות ויסות רגשי.

הפיתוח של כלים אלה יכול לשפר את איכות החיים ולהפחית את ההשפעה של קולות מטרגרים על החיים היומיומיים שלכם.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון / מומחה ספציפי- 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

מקורות:

Dixon, L. J., Goodman, A. M., Welch, B., & Altstein, L. (2023). Misophonia may be linked to emotion dysregulation. Journal of Psychiatric Research, 157, 45-54. https://doi.org/10.1016/j.jpsychires.2023.03.006

עולם המחקר הפסיכולוגי מחלק תהליכי קבלת החלטות לשתי אסטרטגיות עיקריות: 

אינטואיטיבית או רציונלית. 

האינטואיציה, או "תחושת הבטן", היא דרך מהירה לקבלת החלטות המתבססת על ניסיון העבר וזיהוי לא מודע של דפוסים. יתרונה המרכזי בהתמודדות מהירה עם מצבים מורכבים, אבל היא מושפעת בקלות ממגוון הטיות קוגניטיביות. 

לעומתה, קבלת החלטות רציונלית מבוססת על ניתוח מעמיק של נתונים וידע. היא אמנם יסודית יותר ביחס לקודמת, אבל עשויה להיות מגושמת, איטית ולא גמישה דיה במצבים המחייבים גמישות פסיכולוגית.

קבלת החלטות יכולה להיות קושי מאתגר, אך נראה שיש הסכמה על כך שההחלטות הטובות יותר מתקבלות כאשר משלבים בין שתי הגישות: 

אוספים ומנתחים מידע ככל הניתן, אך מקשיבים גם לאינטואיציה, במיוחד במצבי לחץ או כשהמידע מוגבל.

האם קבלת החלטות אינטואיטיבית היא תהליך לא רציונלי?

הנטייה הראשונית היא להשיב בחיוב, המחקר מראה תמונה שונה לחלוטין. 

קבלת החלטות אינטואיטיבית היא למעשה תהליך מתוחכם שמתבסס על עיבוד אוטומטי של ניסיון יקר מפז - אוצר של ידע, תובנות ודפוסים שנערמו בתודעתנו לאורך החיים. 

המוח שלנו מעבד באופן לא מודע את פיסות הניסיון הללו ומייצר תחושות והבנות מיידיות. 

נוירולוגים מסבירים שככל שמצטברות יותר התנסויות בתחום מסוים, כך מתחדדת האינטואיציה והופכת למדויקת יותר. זה מסביר למה מומחים בתחומם, כמו פסיכותרפיסטים מנוסים או משקיעים ותיקים, מסוגלים לקבל החלטות מהירות והערכות מדויקות גם במצבים מורכבים - הם נשענים על מאגר עצום של ידע שמעובד אוטומטית במוח.

מחקר עדכני בחן את ההשפעות של קבלת החלטות אינטואיטיביות על מצב הרוח. 

המחקר כלל 256 משתתפים, אשר התבקשו לדווח על החלטות יומיומיות שקיבלו, תוך ציון האם קיבלו אותן באופן אנליטי או אינטואיטיבי. 

הממצאים העיקריים של המחקר הראו כי קבלת החלטות אינטואיטיביות הובילה לשיפור משמעותי יותר במצב הרוח בהשוואה לקבלת החלטות אנליטיות. 

החוקרים מציינים מספר סיבות אפשריות לכך:

קבלת החלטות באופן כללי מפחיתה אי ודאות ומתחים פנימיים.

עיבוד מנטלי מהיר וקל נתפס כנעים ומספק.

משתתפי המחקר דיווחו על רמת שביעות רצון גבוהה יותר מהחלטות אינטואיטיביות, ונהנו מהן יותר.

זאת ועוד, החלטות אינטואיטיביות יושמו בפועל בתדירות גבוהה יותר, ככל הנראה משום שהיו תואמות יותר להעדפות האישיות.

איך לחזק את האמון באינטואיציה בתהליך קבלת החלטות?

לורה הואנג, פרופסור לניהול בהרווארד, מציעה שלוש טכניקות מרכזיות שיכולות לסייע בפיתוח וחיזוק האמון ברכיב האינטואיטיבי.

תרגול שוטף של טכניקות אלו יכול להוביל לשיפור משמעותי ביכולת לקבל החלטות אינטואיטיביות, וכפי שלמדנו גם להנות מהתהליך:

תרגול מודעות קשובה

מיינדפולנס - פיתוח מודעות קשובה היא טכניקה בסיסית וחשובה. כאשר אתם ניצבים בפני החלטה משמעותית, התחילו בנשימות עמוקות כדי להתחבר לרגע הנוכחי. מצב תודעתי זה מאפשר להבחין טוב יותר בין אותות אינטואיטיביים אמיתיים לבין רעשי רקע או מחשבות חרדתיות. 

רפלקציה על ניסיון העבר 

טכניקה נוספת היא בניית "ספריה מנטלית" המורכבת מהחלטות קודמות. הקדישו זמן לניתוח דפוסים מהעבר:

מה עבד, מה לא עבד ומדוע? 

זיהוי דפוסים אלו מחזק את היכולת האינטואיטיבית ומאפשר קבלת החלטות מהירה ומדויקת יותר. תהליך זה גם עוזר להימנע מהטיות כמו הסתמכות יתר על תחושות בטן או ביטחון עצמי מופרז.

שילוב מאוזן בין רגש להיגיון

הטכניקה השלישית מתמקדת ביצירת איזון בין חשיבה אינטואיטיבית לאנליטית. במקום לראות באינטואיציה אנטיתזה לחשיבה רציונלית, מומלץ לפתח גישה המשלבת בין השתיים. 

כדי לעשות זאת, זהו את המצבים בהם כל גישה עשויה להיות יעילה יותר, והשתמשו בשתיהן באופן משלים.

הטכניקה הזו מזכירה את השימוש במיומנות תודעה נבונה בטיפול DBT.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון / מומחה ספציפי- 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

מקורות:

Huang, L. (2019, October 22). When it’s OK to trust your gut on a big decision. Harvard Business Review.

Remmers, C., Topolinski, S., Knaevelsrud, C., Zander-Schellenberg, T., Unger, S., Anoschin, A., & Zimmermann, J. (2024). Go with your gut! The beneficial mood effects of intuitive decisions. Emotion, 24(7), 1652–1662. https://doi.org/10.1037/emo0001385

מי שנרתע מ'שמחת תורה' שירים יד.

כמו החשש מתאריך ה-7/10, התאריך הלועזי ליום ששינה פה הכל, כך גם התאריך לאסון שפקד אותנו מהווה טריגר טראומטי ומלווה בחששות ותגובות רגשיות שליליות.

התאריך בו התרחש האסון הכבד מפעיל את הזיכרון הטראומטי המקושר אליו. הוא מעלה אל המסך התודעתי את המראות הקשים, את הסרטונים שהחלו לפקוד את ה'טלגרם' באותו בוקר חשוך, את תמונות הנעדרים מאותו היום, עד שהתקבלה ההבנה על גורלם. בציון יום השנה הלועזי רבים העלו לרשתות תמונות וסרטונים שהעלו ב-7/10 של שנה שעברה, כשעוד לא חיברו את הנקודות לכדי תמונה גדולה, מסמנים לעצמנו את הרגעים הראשונים של העולם החדש שקמנו אליו. 

ואז הגיעו החגים. ראש השנה עבר עלינו, לאחר מכן יום כיפור, והנה, סוכות. ובואו של החג מביא את התקרבות מועד שמחת תורה. 

שני המועדים, העברי והלועזי, הפכו לימי אבל שמעלים בנו את אותן תחושות קשות שנצרבו בגופנו, את המשפט "לעולם לא עוד", שאחרי מה שחווינו נותר עם סימן שאלה. 

ויש באוויר יראה ופחד מפני העתיד להתרחש באותם מועדים, שכן לתאריך יש משמעות סמלית חזקה והוא מפגיש אותנו עם התעוררות מחודשת של הרגשות שהרגשנו. מזכיר את ההלם, את העצב והתדהמה, מפגיש עם תגובות פיזיולוגיות ועם מחשבות אודות האירוע הטראומטי. כל אלו מביאים להתכנסות, לרצון להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה. משבשים את שגרת חיינו, לא מאפשרים לחיות לצד הכאב אלא לחיות את הכאב כאילו מעולם לא הלך.

טראומה יכולה להיות משתקת, לתעתוע שפוקד את חיינו ולא מרפה, וכדי שלא תהפוך לכזו, חשוב שנדע להיתמך. לדבר עם אדם קרוב, להקיף את עצמנו בדברים שגורמים לנו להרגיש טוב יותר. לדבר עם איש מקצוע, שיעזור לנו להתמודד עם הקושי. לא קל, אבל חשוב שנזכיר לעצמנו שיציאה חוצה היא מה שיעזור, ולא השתבללות פנימה, גם אם מרגיש לנו שההיפך הוא הנכון. כי אם נישאר עם הדברים לבד הם לא ילכו לשום מקום, אך אם נאפשר לעצמנו את המקום והלגיטימציה, נבין לאט לאט איך חוזרים לנשום.

'שמחת תורה', וקצת קשה לשמוח, ואולי השנה זו לא המטרה שעומדת לעיני כל. אולי השנה המטרה היא לנסות להפחית ולהקל על הסבל, כדי שבשנים הבאות השמחה תוכל לחזור. 

דנה פיינר, MSW, עו״ס קלינית,

מכון טמיר תל אביב

בשנת 1959, קרל גוסטב יונג, מאבות הפסיכואנליזה, התראיין לתוכנית טלוויזיה בריטית.

כאשר שנשאל אם הוא מאמין באלוהים, ענה את המשפט המפורסם: "אני לא צריך להאמין, אני יודע."

התגובה אחרי הראיון הייתה מיידית:

רבים ראו בכך הצהרה על אמונה עיוורת של ענק פסיכואנליטי, בעוד אחרים ראו בה יומרנות אינטלקטואלית.

יונג הצטער מיד על תשובתו הקצרה, אבל למה בדיוק התכוון? 

האם זה סותר את תפיסתו הרחבה יותר של יונג לגבי המופלא והנשגב כתעלומה בלתי נתפסת? 

בואו נבין את זה רגע בהקשר הרחב יותר:

בשבועות שלאחר מכן, יונג ניסה להסביר את עצמו במכתבים ובשיחות. הוא טען שתשובתו הייתה קצרה מדי, פשטנית מדי, לנושא כה מורכב. 

יונג האמין שיש משהו מעבר להבנתנו - משהו שאנחנו קוראים לו "אלוהים" והיה משוכנע בקיומו של כוח זה, בהתבסס על שנים של מחקר ועבודה קלינית. אבל - וזה "אבל" הגדול - הוא גם האמין שאיננו יכולים להבין את טבעו האמיתי של אותו כוח.

וכאן מגיעה הנקודה המרכזית בתפיסתו של יונג: אלוהים, בעיניו, הוא בראש ובראשונה תעלומה. משהו שקיים, אבל מעבר ליכולת ההבנה המלאה שלנו. 

זה אולי נשמע מופשט, אבל ליונג היו רעיונות מעשיים מאוד לגבי המשמעות של תפיסה זו לחיינו:

1. ענווה: אם אלוהים נשגב מבינתנו, זה מעביר אותנו לאזור נפשי של צניעות. אנחנו מבינים שלא נדע הכל, ומקבלים שהידע האנושי יהיה תמיד מוגבל.

2. פתיחות: אם אף אחד לא יכול להבין את אלוהים במלואו, אנחנו יכולים להיות פתוחים יותר לרעיונות שונים ולדרכי חשיבה מגוונות.

3. חוויה אישית: במקום להתווכח על תיאוריות, יונג עודד אותנו להתמקד במפגש האישי שלנו עם ״הרוחני״.

4. צמיחה מתמדת: ההבנה שיש תמיד עוד מה ללמוד מעודדת אותנו להמשיך לצמוח,לשאול ולהתפתח.

חיים עם מורכבות רוחנית

יונג קראו תיגר על תפיסות דתיות / נוצריות מסורתיות וקרא לגישה פחות מונוליטית ויותר מורכבת כלפי האלוהי. 

הוא לא היה לבד. למשל, אצלנו ביהדות, מרתק לבחון את עמדתו של ישעיהו ליבוביץ׳ שטען כי אלוהים הוא מחוץ לעולם ומעבר להבנה אנושית, וכי אין טעם לנסות לתארו או לדמיינו. 

בניגוד ליונג, שראה בחוויה הדתית ביטוי לתהליכים נפשיים עמוקים, ליבוביץ׳ הדגיש את חשיבות הפרקטיקה הדתית - קיום המצוות וההלכה - מעל לחוויה הרגשית או הפסיכולוגית. עם זאת, שניהם הסכימו על מגבלות ההבנה האנושית ביחס לאלוהי: 

יונג ראה באלוהים סמל לבלתי מודע הקולקטיבי שלעולם לא יובן במלואו, בעוד ליבוביץ׳ טען שכל ניסיון לתאר את האל הוא בגדר אלילות.

כיצד ניתן ליישב את הסתירה לכאורה בין ה"ידיעה" לבין ״סימן השאלה״ בתפיסתו של יונג לבין את האל?

יונג האמין שאנחנו יכולים להיות בטוחים בקיומו של משהו, מבלי להבין את מהותו במלואה. זה כמו לדעת שהשמש קיימת, בלי להבין את כל התהליכים הפיזיקליים שמתרחשים בה.

יתרה מזאת, יונג טען שכל אדם שמאמין בכוח עליון יוצר דימוי אישי של האל. דימוי זה משקף את הניסיון שלנו להבין, אבל ההבנה תמיד תהיה חלקית ולא מדויקת. 

ההכרה בחלקיות הזו היא צעד חשוב בהתפתחות הרוחנית כל בן אנוש.

פרדוקס דומה באנליזה היונגיאנית

גישתו הטיפולית של יונג חיה עם פרדוקס מקביל לזה בו אנו דנים כאן: 

מצד אחד, הוא מעודד את המטופלים לחקור את עולמם הפנימי העמוק ביותר, כולל את הצדדים האפלים והלא מודעים של הנפש (ה"צל"), ולהתמודד עם הארכיטיפים הקולקטיביים המעצבים את חייהם.

מצד שני, יונג מדגיש את חשיבות האינדיבידואציה - תהליך שבו האדם מפתח את הייחודיות שלו ומתבדל מהקולקטיב.

כך, יונג מזמין את המטופלים לצלול לעומק הלא-מודע הקולקטיבי, ובו זמנית לפתח את העצמי הייחודי שלהם. הפרדוקס הזה - של חיבור עמוק למה שמשותף לכל בני האדם, תוך כדי פיתוח הייחודיות האישית - הוא לב ליבה של הפסיכתרפיה היונגיאנית ומשקף את תפיסתו המורכבת על טבע הנפש האנושית.

מה זה אומר עבורנו?

התפיסה של יונג מזמינה אותנו לחיות חיים של סקרנות וענווה. היא מעודדת אותנו להקשיב באמת לאחרים, גם כשהם חושבים אחרת מאיתנו. היא מזמינה אותנו להקדיש זמן להתבוננות פנימית, ולהיות פתוחים לרעיונות חדשים.

בעולם בו רבים טוענים לוודאות מוחלטת - בין אם באמונה דתית או בחוסר אמונה - הגישה של יונג מציעה דרך ביניים מאזנת ובריאה. היא מאפשרת לנו להחזיק באמונותינו, תוך הכרה במגבלות ההבנה.

אולי, בסופו של דבר, זוהי המשמעות האמיתית של חוכמה: 

היכולת לדעת משהו, ובו בזמן להכיר בכך שיש עוד הרבה שאיננו יודעים. 

יונג מזמין אותנו, בסוגיה זו ובכלל בגישתו התיאורטית, לחיים של גילוי מתמיד, חקירה, פליאה ופתיחות - חיים שבהם כל יום הוא הזדמנות ללמוד משהו חדש על עצמנו, על העולם, ועל המסתורין הגדול שחלקנו מתייחסים אליו אלוהים.

מקורות:

ליטמן, ש׳. (2019, 2 ביולי). המחשבה על אלוהים שדואג לנו היא מחלה מדבקת. הארץ. 

נצר, ר. (2015). יונג ויחסו לדת. תל אביב: דביר.

Nesher, R. (2015). Jung and his relation to religion. In Collected Essays on Psychology and Spirituality (pp. 35-38). Seminar Hakibbutzim Press.