גמגום והפרעת שטף | סוגים, סימנים, גורמים, וטיפולים פסיכולוגיים

דרג פריט זה
(16 הצבעות)
גמגום - דרכי טיפול גמגום - דרכי טיפול

 

גמגום ובעיות שטף -

גורמים, מחקרים, התמודדות וטיפול

 

 

מהו גמגום? 

גמגום, המכונה גם הפרעת שטף, הוא הפרעת תקשורת בשטף הדיבור, המתבטאת בחזרה על הברות ומילים, חוסר סדירות בשטף הדיבור והיתקעויות באמצע מילה או משפט (הפסקות קצרות הנקראת בספרות המקצועית בפסיכולוגיה Speech Blocks).

הגמגום מאלץ את המתמודדים למאבקי שטף, ניסיונות להתמודד עם הקטיעה השפתית באמצעות מאמצים התנהגותיים, כמו עיוות הפנים, מצמוץ, אגרוף כף היד ועוד.

ההפרעה מורכבת יותר מכפי שניכר על פני השטח - יש בה גם היבטים פסיכולוגיים ורגשיים סבוכים שאינם גלויים למתבונן או למאזין מהצד.

הגמגום מעורר מערבולת רגשות יומיומית: תסכול, כעס, פגיעה בהערכה העצמית, מבוכה, ספקות עצמיים ובושה, שבמקרים מסוימים תורמת לפריצת דיכאון.

 

 

מה שיעור המגמגמים באוכלוסיה?

מחקרים אפידמיולוגיים שמתועדים בתרבויות בעולם, מעלים כי כ-1% מהאוכלוסיה סובלים מגמגום ברמה כזו או אחרת, כאשר התופעה נפוצה יותר בקרב גברים בפער ניכר לעומת נשים.

 

מתי מתחילים לגמגם?

לרוב, מופיע הגמגום לראשונה בגיל 3-4, אך יכול להופיע גם בגילאים מאוחרים יותר.

 

מהו הספקטרום של הפרעת שטף?

גמגום נפרש על פני רצף ארוך של דרגות חומרה, לעיתים כלל אינו ניתן לאבחנה ולעיתים, כמעט ואינו מאפשר תקשורת מילולית.

 

האם גמגום קשור לאינטיליגנציה?

חשוב להדגיש כי גמגום אינו קשור כלל לאינטליגנציה של האדם או לפוטנציאל האישי שלו, הקושי הוא בהפקה הווקאלית של המשפטים. 

 

קשה לגמגם.

נדמה שמדובר באחת מבעיות התקשורת שכופה על האדם מעגל של בושה, חרדה והעצמה של הגמגום, מה שהביא בעבר לאוזלת יד מצד הממסד הטיפולי. גם כיום, כאשר קיימות שיטות טיפול שעובדות יפה, נדרש המטופל להשקיע, להאמין ולהתמיד.

 

 

סוגי גמגום

קיימים לפחות 3 סוגי גמגום, כאשר השונות ביניהם מתבטאת בתסמינים, בגורמים ודרך בה מובנת הופעתם:

  • גמגום התפתחותי -  סוג הגמגום הנפוץ ביותר בקרב ילדים מתחת לגיל 5, במיוחד בנים. גמגום התפתחותי נקרא כך כי הוא מופיע בשלב ההתפתחותי בו ילדים רוכשים את יכולת הדיבור, התחביר והשפה. סוג זה של גמגום חולף ברוב המקרים באופן ספנטני, ללא צורך בהתערבות טיפולית.

 

  • גמגום נוירולוגי / נוירוגני - מוסבר על רקע של פגיעה או לקות מוחית. גמגום נוירוגני מופיע באופן פתאומי, בדרך כלל יציב לאורך משימות דיבור שונות, המגמגם אינו נראה חרד מהדיבור עצמו וההפרעה עצמה מופיעה לאחר פגיעת ראש, התמודדות עם אפזיה או ליקוי מוטורי שפתי.

 

  • גמגום פסיכוגני - גמגום כתגובה פסיכולוגית-רגשית, שאין לה מקור אורגני. גמגום ממקור פסיכוגני מופיע באופן פתאומי, כאשר פסיכולוגים ופסיכאטרים מתייחסים אליו כיום כאל הפרעת המרה (הפרעה קונברסיבית), דיכאון, או חרדה. 

 


"הדבר היחיד שלמדתי על גמגום בפומבי זה שהוא אף פעם לא נשמע נורא כמו שאני סבור..."

 --- John Stossel


 

סיבות לגמגום

נכון להיום, עדיין לא ידוע עד הסוף מה הגורמים לגמגום. יחד עם זאת, החל מאמצע שנות השישים של המאה הקודמת, מסכימים חוקרים ופסיכולוגים על שילוב סיבתי בין יסודות תורשתיים, נפשיים ופיזיולוגיים.

ההסברים האטיולוגיים המקובלים ביותר להופעה של גמגום כוללים כיום:

 

  • סיבתיות גנטית ותורשתית - מחקרים על זוגות תאומים שהופרדו בילדותם, ובחינת הגמגום אצל כל אחד מהם בגיל מבוגר, מהווה אמצעי מצוין לנטרול המשתנים הסביבתיים: במידה וגמגום מפריע אצל רבים מזוגות התאומים הללו, על אף שלא חלקו השפעות סביבתיות דומות, יש לנו עדות גנטית חזקה. 

 

  • קשיים רגשיים -   בדומה לקשיים רגשיים רבים, גמגום נוטה להתחזק בתקופות של דחק ומצוקה נפשיים או כתוצאה מתקופת חיים קשה יותר. הישנות זו ניכרת גם בקרב מבוגרים שעברו טיפול מתאים ויעיל כילדים.

 

  • ערך עצמי נמוך - מחקרים מלמדים אותנו כי גמגום אצל ילדים קשור במידת ההערכה העצמית שלהם בביצועים אקדמיים וספורטיביים, כמו גם בתמיכת ההורים וביכולתם לקבל את עצמם עם הבעיה. ככל שהביטחון העצמי גבוה יותר ונתמך על ידי גורמים סביבתיים, מתורגם הגמגום לתופעה אינהרנטית שאפשרי יותר להתמודד עמה ולחיות עם קיומה. 

 

  • אמונות עצמיות לגבי יכולות הדיבור - אחת השאלות המרתקות, שנותרו עם סימן שאלה גדול, היא - "מדוע גמגום אינו מפריע בשירה, אלא רק בדיבור?" יתכן שאחת הסיבות לכך קשורה לאמונות הליבה שלנו. אצל מגמגמים מתבססות אמונות אלו על התנסויות ביצועיות מעוררות חרדה ופגיעות, בעוד שירה היא (לכאורה) תפקוד שונה לחלוטין. הסבר קוגניטיבי נוסף להיעדרות הגמגום בשירים הוא שהכל ידוע מראש, המילים, המנגינה והאינטונציה. ההסתברות שחרדה 'תסבך' את המגמגם בשירה נמוכה עד אפסית. 

 

  • לקויות נוירולוגיות - עדויות ממחקרי מוח שנעזרו במכשירי סריקה מתקדמים (PET ו-f-MRI) מלמדות שהאיזון הסימטרי בפעילות ההמיספרות, שני החלקים הסימטריים של המוח, שונה אצל המגמגמים: ראשית, תוך כדי המאמצים להפיק דיבור, ניכרת אצל מגמגמים פעילות גבוהה מהנורמה בהמיספרה השמאלית, שמבטאת כנראה פיצוי לפעילות-יתר בהמיספרה הימנית. ממצאים דומים עלו בקרב נבדקים אחרי אירוע מוחי (שבץ) ואפזיה. גמגום קשור אפוא להיפראקטיביות של ההמיספרה הימנית. בנוסף, אצל מגמגמים קיימת "בעיית תזמון"במעבר המידע בין הקורטקס הימני לשמאלי, מה שמעורר את קשיי השטף המילוליים. 

 

 

גמגום, חרדה והימנעות

מגמגמים מפתחים לעצמם אסטרטגיות הימנעות, בדומה להתנהגויות מגוננות אצל אנשים עם סוגים שונים של הפרעות חרדה.

לדוגמא, מגמגמים נמנעים ממילים שעלולות לתקוע את המשך הדיבור, כאשר הם בוחרים מילים שאינן מסתיימות בהברה שעלולה להקשות על ביטוי המילה העוקבת. כך, יוצא שהם אומרים בעיקר מה שמתאפשר לומר, במקום להביא את עצמם תקשורתית באופן מיטבי.

מגמגמים נמנעים ממצבי דיבור מעוררי לחץ, כמו שיחות עם אנשים עמם קיימת כבר היסטוריה בה התעוררה בושה עקב מופע של גמגום.

למעשה, התנהגויות הימנעות הן אחת התופעות המגבילות ביותר בחייהם של מגמגמים - יש בכוחה של ההימנעות להביא לצמצום בשלל תחומי העניין, ביחסים הבין-אישיים ובחיי הקריירה.

אחת הבעיות העיקריות של המנעות היא שהסיטואציה המאיימת אינה ניתנת לבדיקה מחודשת, אלא מתקבעת כמחרידה עד הודעה חדשה (בדרך כלל טיפול או התנסות שמציעה הזדמנות שמחייבת אומץ יוצא דופן).

 

 

גמגום וחרדה חברתית

להמנעויות הבין-אישיות בגמגום קיימות השלכות על תפיסה עצמית ותפקוד חברתי, מה שמעלה את הקשר בין גמגום לבין חרדות חברתיות.

חרדה חברתית היא הפרעת חרדה נפוצה המתאפיינת בידי בפחד וחשש מהשפלה, מבוכה, והערכה שלילית במצבים חברתיים, בעיקר סיטואציות מבוססות ביצועים. 

ואכן, מבוגרים מגמגמים רבים מתמודדים במקביל גם עם חרדה חברתית, עם קשיים פסיכולוגיים במרחב הבין-אישי והם נוטים למבט שלילי וביקורתי יותר על יכולת הדיבור.  

נדרשים מחקרים אפידמיולוגיים שיזהו את שכיחותה של הפרעת חרדה חברתית בקרב ילדים ובני נוער מגמגמים, נתון שמצוי עדיין בערפל.

 

טיפול בגמגום

קיימות כיום מספר גישות טיפול בגמגום, אצל ילדים, בני נוער ומבוגרים.

התוצאות הטיפוליות הטובות ביותר בהפחתת גמגום מושגות באמצעות שיתוף פעולה בין קלינאית תקשורת ופסיכולוגית קלינית.

 

עבור ילדים ומתבגרים קיימת אפשרות של טיפול לא ישיר לעומת טיפול ישיר:

בטיפול לא ישיר יופנה הדגש הטיפולי לעבודה על השפעת גורמים סביבתיים (עקיפים) בעוד בטיפול ישיר יתמקד הטיפול רק בבעיית השטף של הילד.

אצל מבוגרים, יתמקד הטיפול בעיקר בסוגיות ליבה, אמונות, מחשבות והתנהגויות הקשורות לגמגום.

 

טיפול בגמגום אצל ילדים בגיל הרך ובבית הספר היסודי

הטיפול שהוכיח את מידת היעילות המחקרית הגבוהה ביותר עבור ילדים מגמגמים עד גיל 6, ואף בכיתות בית הספר היסודי, פותח על ידי פסיכולוגים אוסטרליים -  תכנית לידקומב - Lidcombe Program.

התכנית מבוססת על העקרונות הבסיסיים של טיפול התנהגותי, ובפרט התניה אופרטית, הנעזרת בלמידה מבוססת חיזוק וענישה (Arnott et al, 2014).

מי שמלמד את העקרונות של תכנית לידקומב הוא אמנם מטפל מוסמך לילדים, אבל סוכני השינוי העיקריים הם ההורים - הם אלו שמיישמים, מתרגלים ומטמיעים את הנלמד בעבודת בית אינטנסיבית עם הילדים (הרציונל של התכנית מזכיר בכך את היישום שיטת ABA לטיפול בילדים עם הפרעות על הספקטרום האוטיסטי). 

אצל ילדים צעירים, קיים צורך גם בהדרכת הורים מקבילה, באמצעותה לומדים ההורים כיצד לנהוג וכיצד להתנהל עם הילדים הסובלים מגמגום, כאשר לעיתים נדרשת גם מעורבות של הצוות החינוכי בגן או בבית הספר. במקרים בהם ידוע כי הגמגום הופיע על רקע קשיים רגשיים, או כאשר הוא מלווה בקשיי תקשורת נוספים, יש מקום לפנות לטיפול נפשי קצר מועד וייעודי , במקביל לטיפול אצל קלינאי תקשורת, על מנת לסייע לילד להתמודד במסגרת טיפולית יותר נרחבת ומקיפה.

 

 

טיפול CBT

הטיפול הכי נפוץ בגמגום הוא טיפול בדיבור, שלרוב יהיה בעל מאפיינים קוגניטיביים. בטיפול CBT (פסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית), עובדים המטפל והמטופל בעיקר על שיפור יכולות של ניהול עצמי, שליטה נשימתית, הקנייה ותרגול של טכניקות לדיבור מושהה ולמידה של מיומנויות אסרטיביות (Reddy et al., 2010). לפעמים, בנוסף לטיפול זה יהיה שילוב של טיפול קבוצתי. בטיפול המסורתי יש התמקדות בשינוי התגובה של המטופל לגמגום.

 

 

אימון בדיבור

הפסיכולוג רונלד וובסטר פיתח שיטת טיפול שמבוססת על אימון בדיבור . המשתתפים בטיפול עברו תכנית טיפולית אינטנסיבית שבה הם התאמנו על יכולות דיבור ושימוש בצלילים. ולאחר מכן הם יישמו את מה שלמדו בשיחות, בהתחלה בשיחות פשוטות (כמו שאלות של מידע) ולאחר מכן בשיחות יותר מורכבות (כמו שיחות ארוכות עם חברים).

 

טיפול תרופתי

 ישנם מחקרים שמראים שתרופות מסוג חוסמי דופמין יכולות להועיל לגמגום. המחקר בהמשך צריך להתמקד בקשר שבין גמגום וחרדה, והאם טיפול תרופתי לבדו יכול להועיל, או ששילוב של טיפול בדיבור וטיפול תרופתי יהיה יעיל יותר.

 

 

בקרב מעטים, הטיפול בגמגום אינו מצליח ליצור הקלה ושיפור בשטף הדיבור, מה שיוצר תסכול ומצוקה ממשית. במקרים אלה, חשוב לטפל בדימוי העצמי, ביכולת המטופל לתקשר בדרכים חלופיות שישלימו את העבודה התקשורתית, ולעיתים מצליח התהליך הנפשי למטופל לקבל עצמו בהשלמה, מה שיוצר מצוקה פחותה סביב הגמגום, גורע את החרדה המוקדמת מהמודעות ומשפר את השטף.

 

אפליקציה למשוב על הגמגום

אפליקציה ישראלית חדשה מאפשרת ופורצת דרך מאפשרת קבלת פידבק חשוב לקראת שינוי.

 

צפו בכתבה המצוינת:

 

 

 

טיפול בגמגום בסרט "נאום המלך"

בסרט עטור הפרסים, נאום המלך (The King’s Speech), מתמודד המלך ג'ורג' השישי - הוא הדוכס האנגלי מיורק - עם גמגום קשה שמקשה עליו לבסס את סמכותו בממלכה הבריטית. לאחר ניסיונות רבים לטיפול בבעיה, הוא פוגש את ליונל לוג, קלינאי תקשורת אוסטרלי, שמתחיל לעבוד עם המלך הנואש על התמודדות יעילה.

לוג בנה תחילה תשתית טיפולית יציבה: הוא החל ביצירת קשר טיפולי-חברי עם המלך, מהלך מתמשך ואינטימי שאיפשר בניה של ברית טיפולית איתנה, זאת לצד העלאת הביטחון העצמי של המטופל ועידודו לשיתוף ועיבוד כנים לגבי בעיותיו הפסיכולוגיות בילדות ובמהלך החיים.

בשלב השני של התהליך נעזר קלינאי התקשורת האוסטרלי באמצעים שלא עמדו במבחן המחקר, כמו גרגור מים חמים. יחד עם זאת, טכניקה קלינית חשובה ששרדה היא נשימה סרעפתית, טכניקה נשימתית שמתמקדת בהפעלת הסרעפת במקום החזה.

לוג נעזר גם בהקהיה שיטתית, כלי טיפולי נפוץ בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי של ימינו, בטכניקות הרפיה גופנית שתכליתן להפיג את החרדה הקודמת לגמגום (כנראה שהיום נדבר על מיינדפולנס), בתרגול הברות מושהות שהופכות אט אט למילים תוך שימוש בהסחה ובמיסוך הקשב באמצעות אוזניות ותאורה. 

 

טריילר הסרט "נאום המלך":

 

 

 

מקורות: 

 

ד"ר כהתיה אדלמן (2018) הילד מגמגם? אפשר לעזור לו. מתוך YNET, נובמבר 2018: 

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5403373,00.html

 

 

Arnott S, et al (2014). Group lidcombe program treatment for early stuttering: a randomized controlled trial. Journal of Speech, Language, and Hearing Research, October 2014, Vol. 57, 1606-1618. doi:10.1044/2014_JSLHR-S-13-0090

 

Blomgren, M. (2013). Behavioral treatments for children and adults who stutter: a review. Psychology Research and Behavior Management, 6, 9–19. http://doi.org/10.2147/PRBM.S31450

Bloodstein O., and Ratner N. O.. 2008. A handbook on stuttering. Thomson Delmar Learn, Clifton Park, NY.

 

Bothe AK, Davidow JH, Bramlett RE, Ingham RJ. Stuttering treatment research 1970-2005: I Systematic review incorporating trial quality assessment of behavioral, cognitive, and related approaches. Am J Speech Lang Pathol. 2006;15:321–341.

 

Bowen, C. (2011, February 15). Lionel Logue: A Pioneer in Speech-Language Pathology. The ASHA Leader.

 

Bray MA, Kehle TJ, Lawless KA, Theodore LA. The relationship of self-efficacy and depression to stuttering. Am J Speech Lang Pathol. 2003;12(4):425–431

 

Büchel, C., & Sommer, M. (2004). What Causes Stuttering? PLoS Biology, 2(2), e46. http://doi.org/10.1371/journal.pbio.0020046

Frigerio‐Domingues, C., & Drayna, D. (2017). Genetic contributions to stuttering: the current evidence. Molecular Genetics & Genomic Medicine, 5(2), 95–102. http://doi.org/10.1002/mgg3.276

 

Lundgren, K., Helm-Estabrooks, N., & Klein, R. (2010). Stuttering Following Acquired Brain Damage: A Review of the Literature. Journal of neurolinguistics, 23(5), 447-454.

 

Neumann K, Euler HA, Gudenberg AW, Giraud AL, Lanfermann H, et al. The nature and treatment of stuttering as revealed by fMRI: A within- and between-group comparison. J Fluency Disord. 2003;28:381–410.

 

Neumann, K., A. Euler, H., Bosshardt, H.-G., Cook, S., Sandrieser, P., & Sommer, M. (2017). The Pathogenesis, Assessment and Treatment of Speech Fluency Disorders. Deutsches Ärzteblatt International, 114(22-23), 383–390. http://doi.org/10.3238/arztebl.2017.0383

 

Parry, W. D. Understanding and Controlling Stuttering: A Comprehensive New Approach Based on the Valsalva Hypothesis. 3rd ed. New York: National Stuttering Ass’n, 2013.

  

Reddy, R. P., Sharma, M. P., & Shivashankar, N. (2010). Cognitive Behavior Therapy for Stuttering: A Case Series. Indian Journal of Psychological Medicine, 32(1), 49–53. http://doi.org/10.4103/0253-7176.70533

 

 http://neuropatterningforstutterers.com/?page_id=1065

https://www.stuttering.org/stuttering-blog/stuttering-therapy-pioneer/

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר