מחשבות על נקמה | נקמנות וקורבניות - ד"ר אבי ברמן ומרים ברגר

דרג פריט זה
(20 הצבעות)
נקמה וקורבניות נקמה וקורבניות
 
 קורבנות ונוקמים:
על נוכחותם הסמויה בקשר הטיפולי
 
 
 
לא אחת אנו שומעים בטיפול פסיכולוגי בקליניקה מטופלים שעסוקים במחשבות אובססיביות על נקמה: לעיתים מדובר באדם שנטש אותנו לטובת האחר, לעיתים באדם שבגד בנו והכאיב עד מאוד ולעיתים קשורה משאלת הנקמה בארגון שפיטר אותנו. אך המאפיין הבסיסי של כל המחשבות על נקמה הוא תחושה עמוקה של פגיעה באגו ולצידה משאלה לתקן את הפגיעה הזאת. את הזמן לא ניתן להשיב לאחור, והאפשרות לתקן את הנעשה באמצעות התנהגות עתידית מזמינה אותנו וקורצת, כשבצידה לעיתים הכנות קפדניות עתירות בדמיון מפותח ואף תמונות ויזואליות שמסתובבות לנו בראש לגבי התוצאות של הנקמה. אנו מזמינים אתכם להתקשר לשיחת הכוונה לטיפול קצר מועד, במטרה להתמודד עם החלק הנסתר הזה, לשחרר ממנו בצורה נכונה ולהמשיך הלאה לחיים שקטים וחופשיים יותר.
 

תחרות על קורבניות 

בפסיכולוגיה החברתית מתפתח בשנים האחרונות מושא מחקר חדש יחסית, (competitive victimhood (CV, נטיה של קבוצת הפנים (קבוצה א') לתפוס את עצמה כסובלת יותר בהשוואה לקבוצת החוץ (קבוצה ב'), שנוטה אף היא לתפוס את סבלה כקשה יותר ביחס לקבוצה א'.
 

בתנאים כאלו נוצרת תחרות על קורבניות -  היא כוללת עוינות בין-קבוצתית, הכחשת התוקפנות כלפי קבוצת החוץ ומרכיבים נוספים שאין בהם אלא להמחיש את קצר התקשורת בדרך לדיאלוג.

בספרם המצוין של איוון אורליק, מרים ברגר, אבי ברמן "קורבניות, נקמה ותרבות הסליחה", שיצא אשתקד ונידון כאן בהרצאתם של מרים ואבי, מתקדמת החקירה הפסיכולוגית למעבה הקורה, כשהיא חושפת את הרכיבים התוקפניים בקורבנות ומציעה דרכים קומוניקטיביות יעילות לעבר סליחה והתקרבות. ההתעניינות הגוברת בפניה הרבים של הקורבנות אינה מיועדת לסכל מאמצים מבורכים של אדבוקטיביות ואקטיבסטיות, היא שופכת אור על תמונה מורכבת, רב ממדית ופותחת דרך להבנת התופעה של פציעה מוסרית.

 איתן טמיר

 
 
 
 
REVENGE PSYCHOLOGY
 
 
 
 
 
 
"קורבנות ונוקמים: על נוכחותם הסמויה בקשר הטיפולי"
 
ערב קליני של הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית
 
סיכמה: אופיר ברגמן, מכון טמיר תל אביב
 
 
 
 

אורנה שור פתחה את הערב בכך שהערב היה פרי עבודה על ספר שיצא לאור באנגלית, ובקרוב ייצא לאור בעברית:

"קורבנויות ונקמה ותרבות הסליחה ועיבודם בהקשר הטיפולי " מאת איוואן אורליק (פסיכולוג קרואטי), מרים ברגר, ואבי ברמן

היא מזמינה למחשבה על הדיאלקטיקה בין האופן שבו נוצר הספר לבין התוכן שלו, ועל המועדות של השימוש בסליחה באופן הגנתי.

 

להלן מובאים סיכומים מורחבים של שתי ההרצאות שנכללו בערב: הרצאתה של הגב' מרים ברגר על נקמה, והרצאתו של ד"ר אבי ברמן על קורבניות:

 

 

מרים ברגר - נקמה

בהרצאתה מרים ברגר מזמינה אותנו להתבונן בפער המפתיע שבין המקום האדיר שנקמה תופסת בתרבות ובאומנות לבין המקום המינימלי שהיא תופסת בגוף הידע הפסיכואנליטי. היא טוענת שנקמה נתפסת כדבר פתולוגי, שהאדם המפותח אמור לגדול ממנו, ומציעה גישה שונה, מזמינה לכלול את הנקמה בשיח המקצועי, שכן נקמה ונגזרותיה מלוות את החיים ומשתתפות באופן גלוי וסמוי ביחסים שלנו עם עצמנו ועם אחרים. נקמה באה להסדיר חשבון עם העולם, עם אלה שביישו, השפילו, ביזו, ביטלו והפכו אותנו ללא ראויים, עם אלה שפגעו בתחושת הערך ופצעו את כבודו של האדם וגרמו לו לחוש לא ראוי.

מרים מציעה לראות בנקמה סוג של תקשורת מצפונית: שמצד אחד, מיידעת על פציעות הדדיות שקרו בקשר עם האחר, ומצד שני מהווה תרופה עצמית כנגד איום בלתי נסבל על ידי ההדדיות עם האחר.

על אף שלא קל לנקוט עמדה אוהדת כלפי נקמה, אי אפשר להתעלם מסגולותיה החיוביות:

-היא מגוננת על האדם מחולשה, מהשפלה, מאי יכולת להשפיע ומזלזול

-היא מחזירה לאדם תחושה שהוא רלבנטי ונחשב ושהוא בעל הבית בעולמו

-נקמה יכולה להוות נקודת אחיזה שממנה ניתן לפעול (להיות self agent) ולא רק להיות מופעל ולרצות את האחר.

-נקמה היא נקודה אינטרסובייקטיבית להרגיש סובייקט בין סובייקטים, בין אחרים "אני יכול לגרום לך סבל ממש כמו שגרמת לי, לא תוכל למחוק אותי, יש לי כוח ויכולת שניסית לשלול ממני, תצטרך לקחת אותי בחשבון למרות הכל"

-נקמה שומרת על ביקורת מציאות תקינה, שמה שקרה-שקרה, לא מרשה לשכוח, להעלים, מנהלת חשבון עיקש נוקב ולא מתפשר עם העולם, שומרת הסף של הזיכרון.

מרים מזכירה בהקשר זה את מרטין ברגמן (פסיכואנליטיקאי) שכתב מאמר על ניצולי שואה, וראה בזיכרון נקמה שעברה סובלימציה. כלומר, זיכרון הוא סובלימציה של נקמה.

מנקודת מבט חברתית סוצקי טוען שהחיבור בין זיכרון ונקמה הוא חיוני עבור השמירה על ערכים חברתיים. נקמה עוזרת בתחזוקה של מוסר חברתי, פורצת את גבולות האימפוטנטיות של הסבל והופכת אותו לפעולה.

לפי מרים, נקמה היא בעלת אופי אינטרסובייקטיבי מובהק.

ההגדרה המילונית של נקמה היא רצון להכאיב לזולת. זה לא יכול להיות פופולרי...נקמה היא מטרידה ומעוררת חרדה

אך אם מוכנים להתבונן בנקמה היא נוצרת כדי להפריע ל"מנוחת השכנים" עד שיכירו בכך שהסדר האתי של העולם נשבר ודורש תיקון.

ז'אן אמרי, ניצול שואה שעבר התעללות בתקופת השואה והתאבד בשנת 1978 התמודד עם שאלת הנקמה בספר מסות "מעבר לאשמה ולכפרה, ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה". אמרי כתב שמה שנצרב בחיי הקרבנות לא זכה להתייחסות ובמסה על רגשי טינה הוא מבקש מהקהילה האירופית שתהיה מסוגלת לשאת את הטינה כלפיה. עבור אמרי, האפשרות היחידה לסדר חדש היא הכרה.

מרים מזמינה מטפלים להתייחס לדרישה הבלתי מתפשרת של אמרי אל האחר, להביט בצורך בהכרה, בהדדיות ובאישור. הנכונות להסכים להיות מוטרדים בנושאים קשים כמו נקמה יכולה לאפשר תקווה לתיקון. הכרה מציעה הזדמנות גם לתוקפים להביא לתיקון, סיכוי להשתייכות לחברה של אכפתיות הדדית ולהחזיר את התוקפן והקורבן לחברה. עבודת התיקון דורשת חיבור מורכב בין התביעה של הקורבן להכיר בסבלו.

אי הכרה פוגעת בכולם, היא "מוציאה מהגדר" גם את הקורבנות, גם את התוקפים וגם את המדיר.

VICTIMHOOD 

השלישי האנליטי- מאפיין את ההתמודדות עם מצבים דיסוציאטיבים גם אצל ג'סיקה בנג'ימין, ה Moral Third.  העדרו של השלישי מתבטאת בתחושת יאוש ובדידות שעלולה להדביק את כל השותפים בקשר הטיפולי.

טראומה מקצינה פער בין שני מצבי עצמי -

  • האחד מתאפיין בפחד מנקמה - הפחד מנקמה עלול לשתק ולבטל את היכולת להישמר מהרס.
  • השני בהיקסמות ממנה ומשיכה אליה - ההיקסמות מנקמה יכולה להשתלט על החוויה, ולהוות "גולם שקם על יוצרו". 

דוגמא קלינית: מקרה שהובא על ידי מטפלת להדרכה קבוצתית בהנחיית מרים - 

נ' בת 71, ניצולת שואה, פנתה לעזרה בגלל שדיכאון שחווה התגבר לאחרונה והיא מתקשה להתמודד עם מטלות. בזמן השואה היתה ילדה, התמודדה עם רעב, עקירות ממקומות, פרידות אכזריות, ובכל זאת בנתה חיים בארץ, אך לא חיים שגאה בהם. הקימה משפחה וילדה שלושה ילדים, היחסים במשפחה מתוארים כמסוכסכים, יש נתק מבן אחד שחי בחו"ל.

הקשר הטיפולי מתואר כקשה. המטופלת מרגישה קורבן לנטישה, מרגישה שמתעמרים בה.

המטפלת מתארת את הדברים בצורה יבשה, כרצף של עובדות, שמות של מקומות, תאריכים. קבוצת ההדרכה שותקת. אחד הנוכחים לא יכול לנשום ויוצא לקחת מים, תחושת מחנק בחדר. מרים מזמינה לאסוציאציות- המודרכים מדברים על פגישות משעממות, והמטפל שיצא לשתות מים מספר על אירוע שהביא לו מטופל- במהלך המלחמה שמונה אנשים הצטופפו בשקט במחבוא קטנטן, למטופל היתה אחות בת שנתיים שהחלה לבכות, והדוד איים לחנוק אותה.

המטפל שיתף את המטפלים בהדרכה שהיה המום שזה לא עשה לו כלום. היה מזועזע מהניתוק שלו. קבוצת ההדרכה הרגישה מועקה, מסתגרת מפני אלימות שמתחוללת. מרים מציעה שהקשר הטיפולי שהובא להדרכה מלא במכות יבשות שקשה לזהותן. המטפלים מדברים על כך שלפעמים הם מרגישים חסרי חמלה, משועממים, מרגישים אשמה, שזה לא אנושי ורע כלפי ניצולי שואה וחברי "עמך".

מרים מעלה אפשרות שזה מייצג רגשות אסורים מכל הצדדים- נקמה. מטפלים ומטופלים שומרים ולא יודעים על קשרי שתיקה שהמציאות כופה עליהם. 

המטפלת חוזרת למכות היבשות "רציתי להוציא לכם את האויר מהחדר" היא (המטופלת) חונקת אותי עם התיאור של מה עושים לה כל שבוע. היא בטח שונאת אותי עם השתיקה האמפתית שלי, בטח היא רוצה להטיח בי כמה היא רוצה לנקום בכולם, שירגישו רע כמו שלה רע. המטפלת מרגישה שהיא סופגת מכות יבשות מהמטופלת ומתרחקת מהאכזבה הזו מבלי לדעת שזה מה שעושה. "מה אני יכולה לתרום לה?"

השיתוף בקבוצה משנה את האווירה החנוקה שהשתלטה. השיחה יותר פתוחה, יכולים לשתף בהתנסויות וברגשות מבישים ובפחדים. השיתוק המעיק מפנה בהדרגה מקום לעצב וחוסר אונים בפני אלימות, תחושת שותפות, מתאפשר חיבור למה שעובר על המטופלת ומושתק. לעתים מטופלים ומטפלים לכודים בבידוד חונק כמו בקבוצת ההדרכה שתוארה.

 

 

נקמה וקורבניות מרים ברגר ודר אבי ברמן

 

 

 

ד"ר אבי ברמן - קורבניות 

ד"ר אבי ברמן, פסיכולוג קליני ואנליטיקאי קבוצתי, פותח את הרצאתו על קורבניות בציינו מאמר שפירסם על הנושא בכתב העת"שיחות"- "קורבניות- על תוקפנותם של הסובלים".

אבי מזכיר את פרנצי, שממנו השאיל את המושג "קורבניות", ונותן תמונת-על לגבי טראומה, פוסט-טראומה ושיקום ממנה. הוא תופס קורבניות כשלב או כצומת של תהליך בשיקום מטראומה, שאפשר לפגוש במקומות מעבר לקורבן. כלומר, קיימת בהקשר זה העברה בינדורית- קורבניות יכולה להתגלות אצל אנשים שלא עברו טראומה. אבי רואה בזה מצב עצמי ולא אישיותי, אין דבר כזה אדם קורבני. במצבים מסוימים הוא יהיה קורבני, ובאחרים נראה אדם מתפקד, מושך חברתית, ליבידינאלי ושמח ויכול להיות גם נדיב. בשינוי מצבי עצמי, בנסיבות מסוימות, נחווה התחלפות דיסוציאטיבית למשהו אחר.

 

דוגמא קלינית:

 אשה בת 50, נשואה נישואים יציבים, בת ובן, בעברה טראומה שלא קשורה לשואה (סיבות לטראומה מגוונות- מלחמות, פיגועים, עדות למצבים בלתי נסבלים שקרו לאחרים), טראומה מינית כפולה- התעללות של רופא המשפחה, היתה משותקת כשתקף אותה בחדרו כשהיתה ב12. יצאה מהחדר והרגישה שעולמה חרב עליה, זוכרת את הממתינים בחדר, את הרגע לפני- -שהיתה מלאה בתום, והבינה שזה שינה את חייה לעד. סיפרה להוריה, שסרבו לנקוט אמצעי מול הרופא, היא נשארה לבדה. בגיל ההתבגרות חוותה משבר, התנהגות פרחחית ושוברת גבולות. מכיוון שגדלה במשפחה דתית, הוחלט לשלוח אותה לאיש חינוך, רב, שגם "התעסק" איתה. יצאה חבולה מבחינה נפשית. בגיל 18 פגשה דרך שידוך את מי שעתיד להיות בעלה, בני אותו הגיל. הוא היה ילד מוכה, והם פיתחו יחסים עם הרבה פתיחות בינהם, הפכו לבני ברית לכל החיים. הקשר הזוגי יציב מאוד. אבי מעריך כי למעשה הקשר הזוגי היציב הציל אותה. בחלק הראשון של המפגש הטיפולי אבי והמטופלת שניהם חשים תהליך הדרגתי של שיקום האמון. לא שלא חוששת להיות איתה בחדר, אבל במשך הזמן נוצר אמון. היא צריכה עד אמפתי וזה מה שהיא חווה, mirroring ואידיאליזציה, מסבירים את השיפור בחייה. היא הגיעה לטיפול בגלל סכסוכים בעבודה. התלוננה על הרבה מקומות של עוול שסחטו נפשית וחשה שאנשים התרחקו ממנה.

אבי מסביר כי אנשים במצב קורבני פעיל מגיעים לטיפול פסיכולוגי כי הם מרגישים לא מספיק אהובים - הם מבינים שהם יוצרים משהו שמשוכפל בסיטואציות ומרגישים את הסתייגותם של אחרים מהם.

וחזרה לדוגמה הקלינית-

המטופלת התחילה בטיפול והמשיכה באנליזה מספר פעמים בשבוע. בשלב מסוים התרחש enactment (אנאקטמנט) שאופייני לקורבניות. קורבניות היא צומת של תהליך שיקום מפוסט-טראומה. למי שהיה קורבן יש חוויה שנעשה לו עוול עם רגשות דומיננטיים הניתנים בהמשך הטיפול לשיום, של אימה חסרת שם משתקת של וילפרד ביון, של בושה והשפלה עמוקה ושל חוסר אונים. 

יש אנשים שלא נחלצים ממצבים כאלה, אבל בדרך כלל בסביבה מיטיבה נוצרים תהליכי שיקום והאדם יכול לשוב להיות מי שהיה פעם. הכוחות חוזרים אליו, האגו משתקם, נבנים הישגים, התפקוד משתפר, אפשר להיתמך חברתית ולבחור אנשים מיטיבים. 

ברגע מסוים, מבחינה חווייתית, קורה משהו שדומה לנקמה, למרות שאדם במצב קורבני לא נוקם. אין משאלת נקמה בוטה. המטפלת אומרת שהמטופלת היתה רוצה לנקום, אבל לא המטופלת. בדרך כלל המטופלת לא אומרת בצורה בוטה וישירה. בדרך כלל התוקפנות הקורבנית באה לידי ביטוי באופן אחר.

למה? כי כתוצאה מההתאוששות מפוסט-טראומה, האדם חוזר להרגיש רגשות שפוצלו - זעם, עוול, משאלות נקם. עולה חוויה מחודשת של ההשפלה, והפעם הוא יודע לקרוא לה בשם, הופך להיות כועס וזו התאוששות להרגיש את הרגשות שפוצלו והורחקו. נוצרות משאלות של תיקון - תיקון פאסיבי. מיקוד שליטה חיצוני- שאחר יעשה עבודה, שהפיצוי ייעשה על ידי אדם אחר. 

במונחים של שיקום מוחלט יכול לבוא לביטוי בויתור על הנקמה והפניית התוקפנות לכיוון אחר. למשל, בניין המשפחה זו התשובה לעוול.

לאורך השנים מסתבר שזה לא כך אצל ניצולי שואה. יכולנו לחשוב שאדם ויתר על הכעס שלו ועסוק בבניית חייו החדשים. המצב האידיאלי הזה לא קורה.

 

RAGE PSYCHOTHERAPY

 

 

במצב קורבני יש פיצול בין שני מצבי עצמי: מתפקד וקורבני

תצפית קלינית של אבי הראתה ש-4 היבטים חוברים יחד במצבים מסוימים, וכשהם מופיעים יחד אפשר לאפיין מצב קורבני:

  1. האדם רוצה להיחשב קורבן -  הוא אומר,  "סבלתי, נעשה לי עוול" רוצה שיידעו שנעשה לו עוול, עם ציפייה לקבל הכרה לאור העוול שנעשה לו.

  2. עולה תוקפנות הנובעת מהכעס שלו - סבל הופך לכוח בינאישי. משאלה לכוח בינאישי שמופנית כדי לחולל פיצוי. מופיע בטיפול בהעברה - בקשה מיוחדת, שמים את המטפל במבחן אם ימלא משאלה. לפרק זמן המטפלים הם אנשים טובים או מאכזבים בהתאם להיענות למשאלה. מתרחשת טרנספורמציה מסבל לכוח על אחרים. התוקפנות הקורבנית היא לא ישירה, המרכז שלה הוא תלונה, התקפה לא ישירה, האשמה, הוא לא יכול להידמות לתוקף, הוא צריך לעשות משהו שונה, הכעס שלו הופך להתקפה. המטפל מרגיש מואשם. החוויה של המטפל מאוד ברורה -  הוא מואשם, הוא לא עשה מספיק. הספרות מלאה בתיאורים של שעוסקים בעיקר בציות ובריצוי . נשאלת השאלה, האם מי שעבר התעללות הופך לתוקפן (הזדהות עם התוקפן)? עד לפני 10 שנים היתה הימנעות מלייחס תוקפנות לקורבנות. הולכים לכיוונים נוירולוגים, כחיקוי, אבל לא כמוטיבציה. התוקפנות הקורבנית היא מוסווית בצורה של עוול והאשמה ונדרש תרגום כדי לראות את התוקפנות.

  1. התקה של התוקפנות הקורבנית מהאנשים שחוללו את העוול, הרעים האימתיים, לאנשים שמולם בטוח יותר להפנות כעס -  האדם שעשה לי עוול מסוכן, אבל עדיין ההשפלה קיימת, ונפנה את זה כלפי מי שבטוח, הרבה פעמים בני משפחה קרובים או מטפלים. כעס שנוצר במקום אחד עובר למקום אחר.

  1. השהיה של הדאגה/ Concern -  בניגוד למצופה, האדם הקורבני הוא לא יותר רגיש. לכאורה יכולנו לצפות לאמפתיה אבל לא נמצא את זה. להיפך, כשמפנים אמפתיה לאדם במצב קורבני, התגובה שלו לא תהיה להשיב אמפתיה.

לפי פול אורנשטיין, בסביבה אמפתית המטופל רוצה להתבונן בעצמו ולחשוף יותר דברים לא מודעים. במצב קורבני זה לא קורה, האדם משתמש באמפתיה כדי לבסס את מצבו כקורבן.

למה זה מצב עצמי?

  1. כי הוא תוצר של דיסוציאציות. 

  2. כי יש התחלפויות. לפעמים מרשימות ביותר -  להתחלף למצב עצמי אחר, אבל דווקא במצב קרוב חזרה למצב קורבני. 

אזהרה- בגלל שמצב קורבני מפיק תגובת העברה נגדית אמביוולנטית לפחות, לקרוא למישהו קורבני יכול להיות תוצאה של העברה נגדית ולא ראיה כוללת. יכולת ההכלה שלנו והאמפתיה נשמרות כששומרים על פרספקטיבה של מצב ולא של אישיות.


אנאקטמנט טיפוסי בדוגמא הקלינית

אבי והמטופלת הרגישו שנוצר זוג טיפולי מיטיב. יום אחד המטופלת הביאה את הסיפור הבא: "בתי בגדה בי" על זה שהתנהגותה של בתה היתה פרחחית. העירה לבתה ובתה התחצפה אליה, נוצר ריב קולני. שתיהן נעלבו נורא. הבת הטיחה באם דברים קשים שהמטפל לא ידע עליהם דבר. הבת הלכה להתנחם אצל אחות המטופלת, וכאן הבגידה. אסור לבת להעדיף את הדודה. זה מוציא כביסה מלוכלכת החוצה. המטופלת החליטה להוציא את הבת מהבית. המטפל מתרשם שהילדה אובדנית והוא מתחלחל מהרעיון.

נוצרה תזוזה בעמדה האמפתית, מזדהה באופן רגשי עם הבת (בת 16). לפי ראקר זו הזדהות משלימה. קורה למטפל, באופן בלתי צפוי, חווייתי ביותר. באותו הרגע אבי הרגיש שצריך לעשות משהו שעוזר לשתיהן. הפתרון היה לתת פרשנות זוגית ביוניאנית.

אבי היה בסערת נפש, ולכן נכנס לרגרסיה לכאורה למקום שבו הרגיש יותר מאורגן (פרשנות), ואמר:

"את והבת שלך מדברות אחת עם השניה בהפתעות רעות"

המטופלת נפגעה עד עמקי נשמתה, כי אבי שלל ממנה את המקום המיוחד שלה אצלו. שם נסתיימה הפגישה. המטופלת מחתה על ההשוואה עם הבת ומיד התקשרה לבעל. הפגישה הבאה התקיימה אחרי יומיים.

אל מול תגובת המטופלת, המטפל מרגיש- "עשיתי משהו אל מול השליחה של הילדה מהבית, מצד שני שאלתי את עצמי ממה נחרדתי, לא היה צורך להאשים", כתוצאה מזה הוא מבקר את עצמו על נפילה מקצועית.

חלק מהאנשים שכותבים על אנאקטמנט מדברים על נפילה בביטחון העצמי- ביקורת על הסטיה ש"ירד מהפסים".

במצב עצמי קורבני, בנוסף לנפילה בביטחון העצמי המקצועי יש הזדהות השלכתית שהמטפל עשה עוול, פגיעה מוגזמת ללא צורך.

בפגישה הבאה- החשש של אבי שהילדה תשלח מהבית לא היה מוגזם- המטפלת התייעצה עם בעלה והחליטו להשאירה. ההתערבות עצרה את המהלך. המטופלת החליטה לכתוב מכתב לבת, מכתב אסוף עם מידה של התבוננות עצמית וקריאה להידברות שנענתה על ידי הבת.

אם מרגישים שבתוך התהליך הזה חלה שבירה של הדיסוציאציה, שבירה של שני מצבי העצמי, יתכן שהיא אפשרה למטופלת לתת לעצמה  דין וחשבון, שהיא יכולה להיות לא רק קורבן

זה לא אירוע שמח, זה אירוע עם אמביוולנציה, ערעור על החוויה של המטפל כעד אמפתי, מחשבות פחות טובות על עצמה (משהיו).

החיבור של מצבים דיסוציאטיביים   זו הצלחה טיפולית, בגלל ההכלה העצמית שנובעת ממנו, משחרור אנרגיות שיכולות להביא תועלת, אבל זה עדיין לא מקום שלו. 

דיון עם הקהל בתום ההרצאה

מרים:

הפער בין השכיחות של נושא הנקמה לבין היעדרותו מגוף ידע פסיכואנליטי הוא כל כך תמוה. זה פתוח למחשבה ולעבודה- מה זה ? הכחשה, דיסוציאציה, הדחקה. סוג של התרחקות מהאלימות ומהתוקפנות.

הכחשה של עם מה אנחנו מתמודדים. התרחקות מנושא קריטי. מעגלים של נקמה ונקמה שמנגד הם הרסניים, אבל כן הזמנה להתמודדות עם נושא מודחק, שאי אפשר ככה להתמודד איתו. קורה במובלע ואין לו מקום בשיח הטיפולי המפורש.

הכרה היא הכרחית כדי שאפשר יהיה לקחת על הרצון לנקמה בעלות כדי ש"הגולם לא יקום על יוצרו"

הכרה יכולה להפוך את זה לשיח מפורש, להפוך את הדברים הסמויים, התכנים וההתנסויות לחלק משיח מפורש, וזה נקנה בכאב.

אבי:

הכוח של הקורבן- קורבנות מוגדרת כהפיכת סבל לכוח. אדם שאמר שנעשה לו עוול, מרגע זה יכול להפעיל מידה של תוקפנות ונקמנות סמויה ולוקח לעצמו פטור מ concern יש לזה ביטויים של כוח, לוקח לו זכויות.

אבי לוקח את זה לרמה החברתית פוליטית: אנחנו נמצאים במקום שבו שתי חברות קורבניות רבות אחת עם השנייה ולכל אחת מיתוס משלה (להם יש את הנכבה ולנו את השואה). העיוורון לזה שזה נמצא בבסיס האידיאולוגיה שלנו עלול להוביל לפטור מ- Concern ו-Accountability.

אמפתיה- היותו של המטפל עד אמפתי, זה הבסיס, משם יוצאים ולשם חוזרים.

Act of kindness

באלינט מדבר על רגרסיה לצורך הכרה בניגוד לרגרסיה ממארת. לדעתו יכולה להיות היענות של המטפל למשאלה של המטופל. פרויד חשב שאין מקום להיענות קונקרטית.

במצב עצמי קורבני, אבי מאיר שבתגובה ל-Kindness של המטפל, המטופל עלול להגיב בהתכווננות לאקט של הפיצוי הבא, ויש חשיבות לתגובה אותנטית של המטפל.

החשיפה של מטופל למטפל שאומר "לא" "עד כאן" יוצרת תהליכי הזדהות מועילים, וטרנספורמציות אובייקט אלטרנטיבי למטופל שלא אמר "עד כאן" והסביבה לא אמרה.

בקשת הסליחה- עוזרת הרבה פעמים אבל מהווה תנאי הכרחי אך לא מספיק.

 

קראו עוד על מנגנוני ההגנה של הנפש:

 

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר