מה זה אגו? על מבנה הנפש של פרויד: אגו, סופר אגו, איד ומנגנוני ההגנה

דרג פריט זה
(47 הצבעות)
אגו - אני אגו - אני

מהו האגו?

איד אגו וסופר אגו

ורד רוגל, פסיכולוגית קלינית ברחובות

 

ורד רוגל

מה זה אגו?

האגו הוא אוסף תפקודים מווסתים השומרים על האימפולסים תחת שליטה. האגו פועל על פי עקרון המציאות, ובאמצעות תהליכי חשיבה משניים כלומר, הגיון, שיפוט, שיקול דעת, זיכרון, למידה, תפיסה. הוא מפעיל בוחן מציאות- אבחנה בין דמיון ומציאות, בין מחשבות ועובדות, וכדומה, ומגדיר גבולות בין אני ללא אני. התפקודים שלו: עכבה, סובלימציה, וויסות, הגנות, סינתזה, ותיווך - הקטנת פערים בין האיד ובין הסופר אגו. באדם הבוגר, חוזק של אגו יבוא לידי ביטוי בתפקודים יעילים, מנגנוני הגנה תואמים, כישורים קוגניטיביים, יכולת וורבלית, וחסמים בפני הצפה והתפרקות. חולשת אגו תבוא לידי ביטוי באימפולסיביות, מנגנוני הגנה פרימיטיביים, והיעדר וויסות רגשי.

איך האגו מתגונן? הנה כמה ממנגנוני ההגנה המרכזיים:

ויש כמובן את אלה עם האגו המנופח... קראו על אישיותו של הנרקיסיסט- מעניין ! >

 

Ego Psychology Approach

 


אגו הינו מושג אותו טבע לראשונה פרויד, הוגה התורה של טיפול פסיכולוגי, נגזרת של ניסוח המודל הסטרוקטוראלי. מודל זה מתאר את שלוש הרשויות הפסיכולוגיות (איד אגו וסופר אגו), אשר נמצאות בקשר מתמיד זה עם זה, כשלכל אחת מהן תפקיד מיוחד. האגו, מתואר כחזית של האיד, השכבה החיצונית שלו, אשר מתווך בין האיד, הסופר אגו והמציאות. האיד פועל על פי עקרון העונג ומונע מאנרגיה דחפית. הוא מתואר כמבנה מפוצל, בו הדחפים השונים בו נצמדים למטרותיהם מבלי להתחשב זה בזה, לעומתו, האגו הינו ארגון המאופיין בשאיפה לסינתזה. פעילותו של האגו מתפרסת לשני כיוונים. מצד אחד הוא מתבונן על העולם באמצעות התודעה, ומחפש את האופן המתאים לסיפוק דחפי מותאם למציאות. מצד שני, הוא משפיע ומרסן את האיד, ולעיתים גורם לו לערוך שינויים במטרות הדחפים או לוותר עליהם תמורת פיצוי (סימפטום). לפי פרויד, מקור האגו והאיד מאותה מטריצה. האגו, לפי תפיסה זו מתפתח מתוך האיד סביב גיל שנה, על מנת לאפשר סיפוק דחפי מותאם יותר למציאות ולמעשה לאפשר את קיום המין האנושי.

ego superego

 בהשוואה לפרויד, בפסיכולוגיית האגו ה"אגו" קיים כבר מן הלידה, לא כישות אשר תכליתה סיפוק דחפי, אלא כגורם המנתב את הדחף, מתוך צורך התפתחותי אינהרנטי. אנה פרויד, יצאה מנקודת המוצא של אביה, אך חקרה את האגו על ידי מעקב אחר פעולותיו ההגנתיות. הדגש של אנה פרויד מושם על תפקודי האגו בטיפול פסיכולוגי, החל בסימפטומים ספציפיים ועד התמזגותן של פעולותיו ההגנתיות ( אשר חלקן נותרות מחוץ למודע) לתפקוד האישיות כולה. לפי גישה זו, מנגנוני ההגנה נבחנים מזווית התפתחותית, כלומר, סימפטום מסוים מעיד על אופן ההתמודדות של האגו באותו שלב.


רנה ספיץ ומרגרט מהלר מזרם פסיכולוגיית האגו, מתייחסים לתרומתם של היבטים סביבתיים להתפתחות האגו. בעוד פרויד הדגיש את החסך כתובע פשרה המחייבת פניה אל המציאות ומהווה בכך גירוי להתפתחות האגו, ספיץ הציע כי סביבה שאינה מתאימה, כלומר זו בה אין בנמצא דמות אוהבת ומטפלת, תהיה הרסנית ולא תאפשר התפתחות תקינה של האגו. הוא הוסיף למטרותיו הליבידניאיות של האיד מערכת אינהרנטית של יכולות שמקורן באגו והן מקבילות לחיפושו של הליבידו אחר עונג, אלה מאפשרות יצירת התקשרות אישית ובררנית עם אדם אחר (אובייקט ליבידינאלי), התקשרות שמוגדרת כצורך בפני עצמו, ולא רק אמצעי לסיפוק דחפי. בשלבים הראשוניים האם מתפקדת כאגו תומך, מווסתת את הגירויים ומרגיעה עד שהאגו יכול לווסת גירויים בפני עצמו, ולערוך אבחנה וליצור את אותו קשר ספציפי לנוכחותה או העדרה של דמות מטפלת. מרגרט מהלר המשיכה את התפיסה של ספיץ, בהדגישה אף היא את תרומתה של הסביבה להתפתחות האגו, כאשר היא מתארת קשר אינהרנטי בין הצרכים המשתנים של הילד והתגובתיות של הסביבה לשינויים אלה. מהלר ראתה את ההתפתחות כנעה על ציר הספרציה-אינדיבידואציה, והגדירה תהליך התפתחותי תלת שלבי: התינוק עובר מהשלב האוטיסטי, בו הוא מתעלם מקיומם של אובייקטים מעבר לעצמו; דרך שלב סימביוטי, בו קיימת הכרה באובייקטים אנושיים, אך הם נתפסים כמאוחדים עם העצמי; ועד לשלב הספרציה – אינדיבידואציה, המחולק למס' תתי שלבים. בתהליך ספרציה אינדוידואציה התפתחותן והתבגרותן של יכולות האגו של התינוק, מאפשרות מובחנות פסיכולוגית מהאם. שני התהליכים המרכזיים אשר התפתחותם ההדרגתית אמורה להגיע לשלמות בשלב הנוכחי, הם הפנמה ואינטגרציה של ייצוגי עצמי וייצוגי אובייקט. תהליך זה מסתיים בקביעות האובייקט הרגשית ובגיבוש האינדיבידואליות, כאשר עד גיל 3 ישנה התארגנות כללית של האישיות.

ego klein

האגו לפי מלאני קליין

גם גישתה של מלאני קליין לטיפול פסיכולוגי מציעה כי האגו קיים כבר בלידה. הדימוי שלה הינו אגו לא יציב ולא אינטגרטיבי, אשר הבסיס העיקרי להתפתחותו הינו יחסים ולא דחפים.

באופן ספציפי יותר, במקום דחפים, קליין תיארה מערכות יחסים פנטזמטיות טיפוסיות בין הדחפים והאובייקטים המובנים בתוכם. היא מתארת שתי עמדות התפתחותיות, אשר מסמלות עמדה כלפי עצמי וכלפי האובייקט. העמדה הראשונית הינה העמדה הפרנואידית סכיזואידית, אשר מאופיינת בתפיסה מפוצלת של העצמי והזולת.

בעמדה זו האגו הפרימיטיבי משליך דחפים אל מחוץ לגבולות העצמי (שד הרע), ומפנים חוויות מספקות פנימה (שד טוב).

צעדים חשובים לקראת אינטגרציה של האגו טמונים בעמדה השנייה- העמדה הדפרסיבית. בפוזיציה זו, אובייקטים, אשר פוצלו לטוב ולרע, נחווים יותר כשלמים ובלתי ניתנים להחלפה.

נלווים לכך אשמה, כאב ורצון לתקן. עמדה זו מאופיינת ביכולת ליצור הסמלה, אשר קשורה בפיתוח תחושת סובייקטיביות, ומאפשרת לתינוק לכונן יחסי אובייקט שלמים, בהם גם הוא וגם האובייקט נחווים כרציפים והמשכיים. על-פי קליין, הניסיון לקרב ולמזג בין שנאה ואהבה, הרס תיקון, ובין המרכיבים השונים של האגו ושל האובייקט, הוא תמציתה של ההתפתחות הנפשית וגיבוש האגו.

 

האגו לפי ויניקוט

גם דונלד ויניקוט, אשר מגיע מזרם יחסי – אובייקט, מדבר על בנייה של האגו דרך התקשרות בינאישיות, אך בשונה מקליין אשר מדברת על יחסים הנמצאים ראשית בפנטזיה של התינוק, הוא מתייחס לאובייקטים באינטראקציות אמיתיות עם דמויות מטפלות קונקרטיות.

וויניקוט טוען שבתחילה האגו חלש ולא מפותח ואינו יכול להתפתח ללא טיפול אימהי ( holding), אשר נמצא מעבר לסיפוק הצרכים של האיד. כמו קליין הוא טוען שבתחילה האגו אינו אינטגרטיבי, ולתפיסתו, בתחילה האגו של התינוק אינו מובחן מהאגו של האם. האם לוקחת על עצמה את האחריות שהתינוק יחווה חוויות שלא מפריעות לחוויה של אומניפוטנטיות הילדית. עם זאת, על מנת שההתפתחות תהיה אופטימאלית, הטיפול האימהי צריך להיות "טוב דיו", כלומר משובץ בתסכול הדרגתי ומותאם ליכולות האגו של הילד. תסכול מתוזמן זה יוצר סדקים בתחושת האומניפוטנטיות, ומאפשר פיתוח מודעות לקיום אובייקטים חיצוניים, בלעדיו, אין אפשרות לפתח מודעות, ולא מתאפשרת למעשה הלידה הפסיכולוגית של הילד.

קראו על אגו ליבידינלי ואגו אנטי-ליבידינלי >

 

 

 

רשימת מקורות


• Mahler M.S , Pine, F, and Bergman, A ( 1975). The Psychological Birth of thr human infant. NY : Basic Books. Chapter 3-6, pp. 40-108


• אוגדן, ת (2001). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל אביב. עם עובד. פרק 2: מבנה החוויה , עמ' 38-58.


• בריטון, ר. (1992). הסיטואציה האדיפלית והעמדה הדפרסיבית. אצל ר. אנדרסון ( עורך) .(1992) מאמרים קליניים על קליין וביון. מודן. עמ' 67-83.


• דורבן, י. (2002ב). מסקנות תיאורטיות אחדות על אודות חייו הרגשיים של התינוק. בתוך י. דורבן (עורך), מלאני קליין- כתבים נבחרים (עמ' 204-240). הוצאת תולעת ספרים.


• ויניקוט, ד. ו. (1995). משחק ומציאות, הוצאת עם עובד.


• ענר, נ. (1998) הגישה הקלייניאנית כיום. שיחות יב' 2, 88-93


• פרויד, ז. (1926) , עכבה סימפטום וחרדה. הוצאת רסלינג, פרק 9.

 

 

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר