שלישי, 29 מאי 2018 16:32

פציעה מוסרית (Moral Injury) - התמודדות נפשית עם משבר זהות ערכי

דרג פריט זה
(18 הצבעות)
פציעה מוסרית פציעה מוסרית

 

מהי פציעה מוסרית?

איתן טמיר

 

פציעה מוסרית (Moral Injury) היא מצב נפשי שמופיע לאחר חשיפה לאירוע/י חיים המאתגרים באופן קיצוני את הכוחות והמשאבים הנפשיים של האדם.  בכך היא דומה לטראומה נפשית, אך מה שמייחד פציעה מוסרית הוא ביצוע של מעשה פוגעני חריג, שכולל התנהגות לא מוסרית, כזה שיש בכוחו לנפץ את מערכת הערכים והמוסר של האדם שביצע אותה ישירות, או שהיה נוכח בעת שאחרים בסביבתו הקרובה ביצעו אותה. התנהגויות אלימות שמעוררות את הפציעה, מתקיימות בדרך כלל במסגרת צבאית שמתאפיינת בתחושה של דה-אינדיבידואציה - הפחתה בתחושת האינדיבידואליות לטובת היטמעות בתוך רגרסיה קבוצתית סוחפת. במלים אחרות, תופעת העדר.

אך התופעה חורגת מגבולות הפגיעה באחרים באיזורי עימות ביטחוני. פגיעה מוסרית מוראלית מופיעה בצורה עצמתית גם אצל פוגעים מינית, אצל מקרבנים ומתעללים במערכות יחסים קשות ואצל כל אדם שמעד בעומדו מול דילמה מורכבת בין סיפוק רווחתו האישית לבין ציות והיענות לנורמות החברתיות והאישיות המוטמעות בסופר-אגו. כפי שנראה, אותו סופר-אגו עלול להפוך (בצדק או שלא בצדק) למנגנון מעניש, מייסר ורודני בחייו הנפשיים של האדם הפוגע. 

 

 

תסמיני הפציעה הנפשית

הסימפטומים של תסמונת הפציעה הנפשית הם פסיכולוגיים והתנהגותיים, אשר חופפים חלקית להתמודדות עם פסיכו-טראומה: 

  • אשמה עמוקה 
  • בושה, חרטה חריפה
  • ערעור הזהות האישית הבסיסית
  • התנהגויות הרס עצמי, כמו שימוש והתמכרות לחומרים ופגיעה מתמשכת במערכות יחסים קיימות והדדיות
  • התחושות הקשות הללו מתלוות עם ייחוס קוגניטיבי גלובלי, בו מועבר הדגש מההשפעות המצביות לעבר מאפייני האישיות הקבועים שמאפיינים לכאורה את האדם הפוגע. 
  • במקרים קיצוניים, כאשר מתפתח סוד, והפוגע חש גם חוסר הבנה מהסביבה ועמה צורך בהסתרה, עלולות להופיע התנהגויות של פגיעה עצמית, לצד מחשבות וניסיונות אובדניים. 

 

המחקר לגבי האבחון והטיפול בסינדרום מצויים עדיין בחיתוליהם ומירב הידע מתבסס על הספרות הקיימת לגבי טיפולים פסיכולוגיים בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).

 

 

אדיפוס 

הפסיכולוגיה הפסיכואנליטית מתייחסת למחיריה של פגיעה מוסרית כבר בראשית דרכה. השימוש המרכזי שעושה פרויד במיתוס של אדיפוס מלמד אותנו על כמה היבטים הרי גורל באישיות האדם: אדיפוס של פרויד מגלה לנו שאין דרך להימלט מהשפעתם של סודות העבר, וכי יש בנו צורך עמוק, דחפי כמעט, לחשוף את האמת, שלנו ושל אחרים. קשה לחיות עם האמת, אבל בלתי אפשרי לחיות חיים ראויים בלעדיה. כמו בהתחבטויות הנפשיות  המייסרות של רסקולניקוב, גיבור "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי, אין לנו דרך להמציא את עצמנו מחדש מבלי שנתיר ונתפייס עם מעשינו בעבר. האתגר הטיפולי בטיפול הפסיכודינמי של ימינו, הוא לשתף, לגלות, לעשות חשבון נפש ותיקון (לא בהכרח מול האנשים שנפגעו) במטרה לחבר בין העבר להווה. עמידה מול אתגר כזה שווה את המאמץ: היא משחררת מהשקעת אנרגיות ליבידינליות בהדחקה ובהרחקה תודעתית של מעשים פוגעניים. 

 

 

פציעה נפשית ולחימה א-סימטרית

מאז מלחמת יום הכיפורים, אירוע שנחווה כטראומה עצומה בתודעה הישראלית הקולקטיבית, הסתיים למעשה עידן המלחמות הסימטריות.

במלחמה סימטרית, נלחם צבא סדיר של מדינה אחת מול אויב בעל צבא מאורגן שמזוהה עם מדינה אחרת. בנקודה מסוימת בזמן הפנימו כוחות אתניים שנאבקים על רצונותיהם הלאומניים, שהניצחון אינו מוכרע באמצעות השתלטות וכיבוש שטחים, אלא במידת הקורבנות הנתפסת בדעת הקהל העולמית. 

ובאמת, "קרבות שריון בשריון" הולכים ונעלמים מהעולם הטקטי של ניהול ותכנון מלחמות, גם אצלנו במזרח התיכון וגם בעולם כולו. במציאות הגיאו-פוליטית שהחלה להתבסס מאמצע שנות ה-70 וחוזקה עם סיום המלחמה הקרה, ניכרים מאבקים מלחמתיים בין חזק לחלש, בין דוד לגוליית, בין קורבן לבין תוקפן. צבאות סדירים נאלצים להתמודד היום בעיקר עם ארגוני טרור ולוחמת גרילה, עם טרור עפיפונים לצד אחריות מדינתית ודאגה לרווחתם הפיזית של אוכלוסיות פגיעות. 

יחד עם המעבר ללחימה א-סימטרית, התחדד הפיצול בין הרוע של התוקפן והסבל של הקורבן, ויחד איתו החלה גם תחרות על קורבנות, שמעצימה את החוויה של אשמת התוקפן. בנוסף, הלוחם של ימינו עומד בפני יותר ויותר מקרים המעוררים דילמות אתיות ומוסריות, גם כאשר הוא מקבל פקודה שהגיון צבאי לצידה.

השינויים הללו, כפי שתוכלו לקרוא בפיסקה הבאה, מעמידים גם את החיילים המסורים ביותר בפני השפעותיה של הפציעה המוסרית. 

 

 

 



Moral Injury

 

יולי 1993, דיר אל בלח, הגדוד הוחלף בקו בלבנון וירד בדחיפות לעזה. הם התמקמו באוהלי סיירים בשטח חשוף ליד שכונת עבסאן הקטנה ברצועת עזה. במרכז ישראל, מחבלים דקרו אזרחים בכל פינה וכמעט בכל יום. ראש הממשלה, יצחק רבין, צוטט מפורשות: "תשברו להם את העצמות". 

אריק היה אז לוחם לקראת סיום מסלול בגולני. אם יש מעקה אחד שנאחז בו בתוך העולם הכאוטי של נער בן 19, הייתה זו התחושה שהוא שייך לפלוגה ב"גולני". עם החברים האלה, אחים שלו, שמרכיבים את התמהיל האנושי שאפשר למצוא רק פה,  הוא מאמין שאפשר לעבור את הכל, בטח אחרי המסלול המפרך שהם עומדים לסיים יחדיו.

עזה הייתה לאריק שונה מלבנון. המ"פ והסמ"פ נחשבים "משוגעים"  - "משוגעים" בחיוך, כזה שאומר שהם מרשים לעצמם לעקוף ולהפר את כל הפקודות הפורמליות ולפתור בעיות ממוקדות באמצעות פציעה והרג של מפרי סדר פלשתינאים. בתדריכים ובשיחות הפלוגה הם מקריאים הוראות התנהגות שלצידן קריצה וחיוך. שניהם מדקלמים הנחיות צה"ליות, ססמאות חסרות משמעות, בעוד שלכולם ברור שהן נאמרות רק כדי לרצות את הפיקוד או החטיבה המרחבית שהנחיתו אותן מלמעלה.

לא, גם 25 אחרי, הוא לא שמאלני, לא 'רוחני' ולא פציפיסט. מבחינתו השירות ביחידה קרבית בצה"ל היה הגשמת חלום ציוני שמשקף את ערכיו ואת החיבור שלו למדינת ישראל. הוא לא קרע ת'תחת כדי להתעלל בערבים, אבל גם לא היה לו שום דבר בעדם. לוקח זמן להבין מה זה לחיות... בגיל 19 אריק עסוק בחברה החדשה שלו בבית, במירוק בנשק המקוצר שקיבל לאחרונה ובמאמצים להימלט מהריצה הקרובה שהחליט המ"מ המורעל שלו לעשות כל יום כדי לשמור על כושר. אריק נאנח ברווחה כששמע מעמדת השמירה את הצעקה: "5 דקות כולם על מד"ס!" 



"איפה המדינה ואיפה החזון?"

יובל בנאי ושלומי ברכה, המובילים של להקת משינה, שירתו כלוחמים במלחמת לבנון הראשונה, זו שנקראה בתחילת דרכה "מבצע שלום הגליל".

מי שמקשיב היטב לטקסטים של משינה, בעיקר בתקליטם הראשון, בשירים כמו "רכבת לילה לקהיר", "עתיד מתוק" או "בלדה לסוכן כפול", יכול לזהות בהם את סממני הפציעה המוסרית, את ההתפכחות הכואבת ואת האכזבה מהפער שנקרע בעולמם הנפשי של דור ישראלי שלם, בין התוכן הגלוי לבין המוצהר, בין מלים בשיעורי אזרחות לבין המציאות בפאתי ביירות, בין מה שהתבקשו פורמלית לעשות לבין מה שנאלצו לבצע בפועל בתנאי המציאות. ברכה ובנאי השכילו לבטא את מכאוביהם באמצעים אמנותיים שהדהדו בתודעה של כל מי שהיה שם.

הם לא לבד.

גם לוחמי עוז 77, גדוד השיריון המובחר מחטיבה 7, שלוחמיו עצרו את הסורים באוקטובר 73', מתארים את ההתמודדות עם פציעה מוסרית.  תא"ל (מיל') אביגדור קהלני, שפיקד על גדוד 77, מתאר את הרגעים של הטראומה המוסרית ברגע של הריגת חייל אויב (מתוך ראיון לאהר'לה ברנע ב"ערוץ הכנסת"):

"חשבתי שיש לי פוסט-טראומה. אחרי שנה בבית חולים, אולי במוח האחורי שלי מסתתר איזשהו מצב... וכמו שהתחילה המלחמה, התייבש לי הפה. ואמרתי לעצמי - אביגדור, אביגדור... אני לא יכולתי להגיד לאף אחד... מה אני אגיד? אולי אני סוחב איתי משהו, בכל אופן... שתיתי קצת מים. והייתה לי סיטואציה בלילה הראשון, שיריתי בטנק, 20 מטר ממני, וראיתי את המפקד קופץ מן הטנק, והוא בוער. ראיתי אותו צועק והסתכלתי עליו בעיניים... והוא צעק, והוא בער... אתה יודע מה? חטפתי שיתוק. שיתוק. כל הגוף שלי השתתק, לקחתי ככה את הפנים שלי והזזתי אותם, כי הייתי משותק. כדי לא לראות... יש פחד. השאלה איך אתה מתגבר על הפחד... תראה לי בן אדם שלא פוחד ואני אגיד לך באיזה בית חולים לאשפז אותו...". 

 

קלגסים מיוסרים: קלים בידיהם וגסים בליבם

אריק זוכר שכולם השתוללו. המ"פ והסמ"פ אפילו התחרו ביניהם בגלוי במכשיר קשר, ברשת הפלוגתית, תוך שהם משתמשים בשפת קוד בתחרות פנימית שתוצאותיה עונות לשאלה אחת: "מי הרג היום יותר ערבים?". 

"משנה, כאן קודקוד, קבל 2-1 לטובתי", כך קינח ערן המ"פ את היום שחלף.

חלפו שבועיים.

אריק התנחם בידיעה שיש עדיין כמה חיילים שאפשר לדבר איתם, החבר'ה היותר שפויים בפלוגה, שמקבלים את האבסורד והמסר הכפול בחצי חיוך, לא מוחים על ההתעללות אבל גם לא משתתפים בה. ואז גם הקבוצה הקטנה הזו, הערכית והנמנעת, הלכה ונסדקה, הלכה והתמסמסה.  תחילה היה זה ניב ה"מטוליסט", קיבוצניק מופנם ותכול עיניים, נער מופנם שלא ברור איך הגיע לגדוד, אחד שעבד קשה וידע תמיד לעבור את כל הקשיים עם תמימות, רעות וערכיות קיבוצניקית אופיינית. ערב אחד ניב חזר למאהל עם קת שבורה ושיתף את אריק במה שאירע: 

"עמדתי כל היום במחסום, היה לי חם אימים ולא החליפו אותי והיו לי רק מים חמים במימיה... ואז הגיע איזה ערבי עם פרצוף של חמאסניק. הוצאתי אותו מהאוטו והרבצתי לו עם הקת על שהיא נשברה".

אריק הבין שהוא מפספס משהו. קול פנימי קרא לו להשתייך למעגל. 

אחר כך, פתאום, הופיעו הכתבות בעיתונים: "גולני בא, גולני בלאגן!",זעקה הכותרת בכתבת האמצע של מוסף "24 שעות".

הכתבה לימדה את אריק כמה עובדות שלא הכיר, כנראה הוסתרו בבאזז של הגדוד:  לפי הכתבה, נגד מרבית הקצינים בגדוד שלו נפתחו חקירות מצ"ח; קצין המבצעים והסמג"ד הודחו; המג"ד עוכב בדרגה. בנקודה הזו, הוא משחזר 30 שנה אחרי בטיפול, השתחרר אצלו הרסן המוסרי. הוא החל להנות מהצחוקים הפלוגתיים והרגיש שוב שייך. הוא אפילו המציא שיטה ייחודית להתעמר בפליטים - חיילי המחסום התפצלו לשתי עמדות, במרחק 150 מטר זו מזו. הם תפסו עובר אורח עזתי אקראי והחלו לתזז אותו בריצה בין שתי העמדות, תוך מדידת לוחות זמנים, כמו היה הוא, כמו היה טירון, אגלי זעתו נשקפים בבבואתו שלו. הוא מצא את עצמו מתגלגל מצחוק, בוכה בהנאה סדיסטית, מיואשת, טהורה.

בתמונה הקשה ביותר שהוא זוכר, הוא עוצר רכב, פזו' 205 לבנה.

הנהג פותח את החלון ואריק צורח עליו:

"אינת'ה חמאס? אינת'ה חמאס?" 

הנהג מנומס, עם משקפיים ומבט נבון, גבר נאה בשנות ה-30 לחייו. הוא מסביר לאריק בעברית רהוטה:

"אני מורה בבית הספר התיכון בשכונה".

אריק חוכך בגרונו, אוסף ליחה בקול ויורק על פניו של הנהג הנדהם.

שניות ארוכות הם שוהים יחד בשתיקה. 

המורה קינח את פניו בעלבון, באריק פקעה תחושת אשמה פוצעת שמקורה באיזור נפשי שטרם הכיר. 

 

 

 

 

מרדף / ירון לונדון

מוזיקה וביצוע:  תמר אייזנמן 

 

ארץ טובה שהדבש בעורקיה 

אך דם בנחליה כמים נוזל. 
ארץ אשר הרריה נחושת 
אבל עצביה ברזל. 
ארץ אשר מרדפים קורותיה, 
אלפיים דפים ועוד דף, 
עד שנשרף 
עוד מעט כל חמצן ריאותיה 
בגלל מרוצת המרדף 

ארץ אשר ירדפוה אויביה 
והיא את אויביה תרדוף במרדף. 
היא את אויביה תשיג, אך אויביה 
הם לא ילכדוה בכף. 
זו הרואה את חייה מנגד 
תלויים כעלה הנידף. 
היא יראה, 
אבל כמו לא היתה כלל מודאגת 
תמתין עד לתום המרדף. 

תום המרדף מסתתר בנקיק 
ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא, 
אך לסופו הוא יבוא כמו השמש 
אשר ממזרח היא תבוא. 
אז לא יותר אמהות תקוננה 
ולא על בניהם האבות, 
כן הוא יבוא 
ורגלינו עד אז לא תלאינה 
לרדוף בעקבי התקוות. 

 

 

 

 

מקורות:

 

 

ערוץ הכנסת - ערוץ 99.- היו ימים עם אביגדור קהלני - חלק א', 16.11.16 - אהרן ברנע משוחח עם תא"ל במיל' אביגדור קהלני - חלק א' של השיחה. https://www.youtube.com/watch?v=FvAwkuQYnHs

 

Drescher, K. D., Foy, D. W., Kelly, C., Leshner, A., Schutz, A., & Litz, B.T. (2011). . An exploration of the viability and usefulness of the construct of moral injury in war Veterans. Traumatology, 17, 8-13. doi: 10.1177/1534765610395615

 

Litz, B.T., Stein, N., Delaney, E., Lebowitz, L., Nash, W.P., Silva, C., & Maguen, S. (2009). Moral injury and moral repair in war Veterans: A preliminary model and intervention strategy. Clinical Psychology Review, 29, 695-706.

  

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%94

 

 

השאר תגובה

אנא הקפד למלא את שדות החובה (*) קוד HTML איננו מותר

המלצה על פסיכולוג בתל אביב


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





חדשות ועדכונים

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר ממוקם בתל אביב ובקליניקות עמיתות בכל הארץ

רח' יגאל אלון 157

תל אביב, 6745445 

972-3-6031552

 info@tipulpsychology.co.il