ד"ר עפרה אשל - תמלול הרצאה מרתקת !

דרג פריט זה
(17 הצבעות)

 

 יש לפעמים, לא בכל פעם,

שהרצאה מצליחה לחולל בי משהו מבפנים,

משהו שזז שם ושאפשר

להשתמש בו בטיפולים והדרכות.

כזו היתה לי הרצאתה מעוררת ההשראה של ד"ר עפרה אשל.

היא מובאת כאן בגרסתה המצולמת ב-youtube,

מתוך יום עיון באוניברסיטת חיפה, יוני 2012.

תמללנו את ההרצאה,

בכמה חלקים, לטובת הקוראים.

תודה,

איתן טמיר


 בתהומות ש"מעבר לעיקרון העונג":

מחשבות על היכולת להיות בלא-להיות ולשרוד

כמוטו להרצאה בחרתי בשורות שלא מופיעות בספר או במאמר פסיכואנליטיים אלא ברומן "ניאבק בצללים" של הסופרת לידיה ג'ורג'. כותב אותן הפסיכואנליטיקאי גיבור הספר תחת הכותרת "תשובת איש השטח לשאלה הנידונה". הוא כותב "הנפש לעולם אינה מתקיימת כשלעצמה. היא קיימת אך ורק בחיבור שהיא קושרת עם נפש אחרת ואין לבלבל זאת עם האחר, אותו שותף מסוכן שהולך ומתפשט אל כל מפעלי הצדקה הכוזבים של העולם". אני מניחה עכשיו את הדברים האלה כמוטו או כרקע ואחזור אליהם בסיום ההרצאה המטפל הטוב והטיפול הנכון:  הרגשתי שבמיוחד קשה לדבר בפתיחה שכל כך הרבה אפשרויות ורעיונות עולים ונקבצים ומחפשים ביטוי. לבסוף בחרתי להתמקד בדברים שקראתי, חשבתי ודיברתי עליהם בתקופה האחרונה עם התלמידים, המודרכים וחברים שלי ובאופן אחר עם המטופלים שלי תוך חיבור לנושא שהציע פרופסור יורם יובל. הדברים המעלפים שלו הביאו אותי להתחיל בפרויד. ראשית פרויד בפשר החלומות בפתיחה על הפרק השביעי החדשני ביותר בספר אשר מתווה לפתע דרך שהיא היפוכה המוחלט של כברת הדרך הגדולה שנעשתה עד כה. לא דרך אל האור אלא אל האפלה. פרויד כותב: "בטרם נצא במחשבותינו לדרך חדשה זו נבקש לעצור ולהסתכל אחורה ואם אינני טועה טעות גדולה כל הדרכים שבהן הלכנו עד כה הובילו אל האור, אל ההבהרה ואל ההבנה המלאה, אך מרגע שנרצה לחדור יותר לעומק התהליכים הנפשיים יובילו כל השבילים אל האפלה." אז עכשיו אל האפלה. כעבור 20 שנים ב-1920 במאמרו הגדול, גדול במידותיו וגדול במשמעויותיו, מעבר לעקרון העונג, מאמר שתואר פעמים רבות לאורך השנים כטקסט המרתק והמטריד ביותר מבין כתבי פרויד, פרויד מתווה תחום שהוא מעבר לעקרון העונג. הוא אומנם פותח את המאמר במרכזיותו של עקרון העונג והיצריות כהנחה מוסכמת עד כה בתיאוריה הפסיכואנליטית אך אז הוא עובר להתמקד בתיאור מקומות החורגים בכל דרך שהיא מכלל עקרון כלשהו מכלל עקרון העונג, מדגיש זאת ביחס לעבודה הטיפולית והוא הולך ומתווה את התחום של המאורעות והרשמים הטראומתיים שפרצו פריצה גדולה את המגן הנפשי מפני גירויים של החלומות המחזירים לנו את זכר הטראומות הנפשיות של הילדות אשר כפופים לא לעקרון העונג אלא לכפיית החזרה שהיא, ואני מצטטת את פרויד: "ראשונית, בסיסית ויצרית יותר מעקרון העונג. הכפייה לחזור שוב ושוב לסיטואציה שבה קרתה הטראומה יש לה משימה אחרת:  להתגבר ולהשתלט באופן רטרוספקטיבי על מה שנפגע בהתגברות על הגירוי".

לפי פרויד כאן, שלטונו של עקרון העונג לא ייכון כל עוד תהיה קדימות לתפקידו האחר של המנגנון הנפשי. התפקיד: להשתלט על הגרייה הטראומטית. פרויד מציין שבמקרים מסוימים חזרות קטסטרופליות אלה קשות ומתמידות באופן בלתי מוסבר, ונראות כגזירת גורל הרודפת אותם אנשים כקו דמוני בחוויותיהם. הוא בוחר להמחיש זאת בתיאור ספרותי דרמטי וממש מוזר.

"התיאור התיעודי הנוגע ללב ביותר", הוא כותב, "של גזירת גורל כזו מובאת באפוס הרומנטי של טסו: "ירושלים המשוחררת". גיבור האפוס טנקרדי הרג בלא יודעין את קלורין אהובתו בדו קרב כשהייתה לבושה בשריונו של אביר מחיל האויב. לאחר שנקברה הוא פורץ אל יער קסמים מכושף לאחר שהפיל למטו את צבא הצלבנים, מכה שם בחרבו על עץ גבוה אך מקצוו של העץ ניגר דם ומושמע קולה של קלוריד שנשמתה הייתה כלואה בעץ הזועק ששוב פצע את אהובתו. מעשהו של טנקרדי הפוצע למוות את אהובתו בקרב ואז בלי דעת שב ופוצע אותה מייצגים אצל פרויד את האופל שבו החוויה הטראומטית חוזרת על עצמה שוב ושוב באמצעות מעשים שעושה ניצול הטראומה שלא מדעת כנגד רצונו ומצריכה שינוי במטרות הטכניקה הפסיכואנליטית.

האנליטיקאי צריך להשאיר מקום לצמיחה של רעיונות שנובטים בחוויה הטיפולית אפילו אם הנבט של הרעיון הזה הולך להחליף אותו ואת התיאוריות שלו, אומר ביון, בהיותו בן 81, כשנה לפני מותו, בסמינר בטוויסטוק, שאני עוד אחזור אליו.

אני חושבת שפרויד, בגדולתו המחשבתית, מנביט פה נבט חורג כזה של התפתחויות  עתיד לא נודעות ביחס לטראומה ולזיכרון בתיאוריה ובטיפול הפסיכואנליטי.

קטיקר, פרופסור לספרות השוואתית, שעוסקת הרבה בתחום הטראומה מבססת את ספרה המרתק "טראומה – חוויה ללא דורש" במקור הזה של פרויד, שהיא קוראת לו "הפצע והקול". היא טוענת כי התהודה של הדוגמה של פרויד הולכת מעבר להיותה המחשה דרמטית של כפיית החזרה. לא רק הפציעה הבלתי מודעת והישנותה הבלתי מכוונת צדות את עיניה בדוגמה של טסו, אלא הקול העצוב המרגש שזועק, קול אשר פרדוקסאלית משתחרר באמצעות הפצע.

זהו פצע כפול, כי הפצע, טראומה של הנפש, בהבדל מפצעו של הגוף, הוא אירוע מורכב החוזר על עצמו שוב ושוב. הפציעה הראשונה נחווית מוקדם מדי, באופן פתאומי מדי, מציף מדי מכדי שהיה אפשר היה לדעתה ולכן היא לא נגישה למודעות. לכן, לפי קרו, הדבר שמספר לנו סיפור הפצע והקול, הוא מה שניצב בלב כתיבתו של פרויד על הטראומה, הן במה שכתיבה זו אומרת והן במה שהיא מספרת או מוסרת בלי דעת הוא שהטראומה היא לעולם הסיפור של פצע שזועק, שפונה אלינו בניסיון לספר לנו על מציאות או אמת שאינן נגישות בדרך אחרת. קול הפצע שזועק, שמתעקש לשאת עדות על פצע שנעלם והוסתר ונשכח, מצריך אוזן שומעת, ויותר מזה, לב שומע. כבר לפני 16 שנים כתבתי על התרכובת המופלאה של לב שומע שמבקש שלמה המלך מאלוהים ועל פליאתי כילדה לנוכח הביטוי "לב שומע".

גם יורם חזן ז"ל כתב לפני כארבע שנים על הקשבת הלב. אך מה היא השמיעה הנדרשת, הנכונה, ואולי בעצם האפשרית, לנוכח הטראומה והמופע המתעתע שלה של אילמות, זעקה מוזרה, של תחינה ותביעה לדעת יחד עם הסתרה מוחלטת, של אישה מחופשת שמתה ועץ שותת דם ובעיקר שמדובר בדיסוציאציה מאסיבית. מה פירוש הפציעה הכפולה החוזרת הזו מבחינה טיפולית. קרות פותחת את סיפרה בציטטה מתוך טסו: האימה הקפיאה את דמו אך הוא הכה שנית ואז בחר לראות.

אז מה משמעות האימה שמקפיאה את הדם למטופל, למטפל, והאם אפשר לעמוד בה?

 

מאז פרויד, תחום הטראומה פותח מאוד בפסיכואנליזה, בעיקר בעשורים האחרונים, כחשיבה על דיסוציאציה ולא על הדחקה.

התחיל בכך פרנצי שבמחיר קרע טראגי עם פרויד וחרם מצד החברה הפסיכואנליטית בזמנו פיתח בשנותיו האחרונות פרדיגמה שונה של הנפש והשלכותיה מבחינת הטיפול הנפשי. הוא ראה את הנפש לא כמהות הפועלת מתוך מוטיבציה דחפית, אלא הדגיש את הרישום הגורלי בנפש של טראומה נפשית, בעיקר טראומה מוקדמת שגורמת פרגמנטציה של הנפש ולדיסוציאציה. מכאן גם ראה צורך לעבודה טיפולית אחרת.

כעבור שנים של התעלמות, לאחר פרנצי, פרצו שוב שאלות הטראומה, הדיסוציאציה ומידת הנגישות לזיכרון הטראומטי אל העולם התיאורטי והטיפולי הפסיכואנליטי כשהם קשורים יותר ויותר למימד הבינאישי, בעיקר המוקדם.

בעולם הבריטי בזרם העצמאי אצל בנט, מטופלו וממשיכו של פרנצי וויניקוט, מסעוד חאן ופיירברן באדינבורו, ובעולם האמריקאי סאליבן שנקוט מודל לואיס הרמן ומסוף שנות ה-80 ושנות ה-90 כותבים רבים מתחום הפסיכואנליזה ההתייחסותית - דיוויס ופלוריש התמקדו בתחום האביוז המיני בילדות, ברומברג טורס טרם ואליזבת הורל. בשאלות של דיסוציאציה וזכירה בטיפול לגבי התחום הספציפי והסבוך של פגיעה מינית בילדות נתמקד לאורך השנה הבאה באוניקפדיה  במרכז וויניקוט.

אבל בהרצאה היום ברצוני להתמקד במורכבות עלויות בטיפול עם הקול הנעלם והזועק בו בזמן את נחיתת ואימת הטראומה, הטראומה שהנפש לא יכלה לשאת.

 

 
 

ספר חדש של ד״ר עפרה אשל

ברכות חמות לד"ר עפרה אשל לרגל פרסום ספרה החדש  בהוצאת Routledge:

- The Emergence of Analytic Oneness: Into the Heart of Psychoanalysis

https://g.co/kgs/Vhkz2y



השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





לאן ממשיכים מכאן?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

072-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2020