מכון טמיר לפסיכותרפיה
מייקל באלינט
מייקל מוריס באלינט היה פסיכואנליטיקאי ותיאורטיקן, יהודי בן הקהילה בהונגריה.
הוא נולד בשם ברגמן מיהאלי ב-3.12.1896 לאב רופא כללי, ושינה את שמו בניגוד לרצון אביו.
ב-1919 נכח ביחד עם אליס שקלי-קובאץ׳ בסדרת ההרצאות לרגל כניסתו של שנדור פרנצי לתפקיד יושב הראש הראשון של הפסיכואנליזה בהונגריה, רגע לפני ההפיכה של הרפובליקה הקומוניסטית של בלה קון.
ב-1921 מייקל ואליס באו בברית הנישואים וטסו אל מהפיכת הנגד בברלין, שם עבד באלינט במעבדת הביוכימיה של אוטו ורבורג (שב-1931 יזכה בפרס נובל).
ב-1922 החלו בני הזוג בהכשרה אנליטית אצל האנס זקס בברלין, למרות שבאלינט סבר כי הוא דידקטי מדי. ב-1924 שבו לבודפשט והחלו באנליזה בת שנתיים עם פרנצי. בחדר ההמתנה של פרנצי פגש באלינט לראשונה את מלאני קליין. ב-1935, שנתיים לאחר מותו של פרנצי, התמנה באלינט למנהל המכון לפסיכואנליזה של בודפשט.
בעקבות האנשלוס, סיפוח אוסטריה על ידי הגרמנים ב-1938, השתקעו בני הזוג באלינט בעיר מנצ׳סטר, אך חודשים לאחר הגעתם לאנגליה, התאלמן באלינט, כאשר אליס נפטרה בפתאומיות ממפרצת.
הוריו של באלינט, שנותרו בהונגריה, התאבדו יחד ב-1945 כדי להימנע ממעצר על ידי הנאצים.
באותה שנה, באלינט החליט לעבור ללונדון והשלים תואר M.S. בפסיכולוגיה עם תזה שכותרתה ״הבדלים אינדיבידואליים בינקות המוקדמת״.
אלמנטים עוקבים בנוף הטראומטי של באלינט – יד מעוותת כתוצאה מפציעת מלחמה, נטישת שם אביו, שתי בריחות מביתו ומארצו ומותם הפתאומי של אשתו והוריו תוך שנים ספורות – כל הטראומות הללו הכוללות את העצמי, את האחר ואת הסביבה, יהפכו לנושאי דיון עמוקים בכתביו, שהתפתחו בינות השפעתה של תיאוריית יחסי אובייקט המוקדמת.
השבר הבסיסי - 3 רמות החוויה של באלינט
מאוחר יותר, באלינט הפך בלונדון לפרשן מוביל של ״הקבוצה העצמאית״, שהורכבה מאמנים, ארכיטקטים ומבקרים.
באלינט המשיך את מחקרו של פרנצי בנושאים כמו סטינג אנליטי, אנליזה של האישיות ובעיקר תפקיד האנליטיקאי בסביבה האנליטית, כשהשיא מצוי בספרו האחרון והחשוב ביותר על רגרסיה נפשית, ״השבר הבסיסי: היבטים תרפויטיים של רגרסיה״ (1968).
החלק הנרחב השני של עבודתו התמקד ביישום חשיבה פסיכואנליטית להבנה ולדיאלוג בין רופאים, באינטראקציה בין-אישית וקבוצתית עם מטופליהם.
באלינט בחן את תהליך ותפקיד האנליטיקאי בייסוד האופי, הטווח והעומק של הפרויקט של הזוג האנליטי. לדברי ז׳ק לאקאן, באלינט התמקד בהבנת יחסי האובייקט הבסיסיים אותם כינה ״אהבה ראשונית כלומר היחסים בין אם לתינוק״ (1988).
בואו ניכנס לרמות השונת של החוויה, אותן פורש באלינט, שאחת מהן היא רמת השבר הבסיסי:
ב-1958 הגדיר באלינט את ״ The Three Areas of the Mind", מודל חשוב בתיאוריה שלו, בו זיהה והבחין בין שלוש רמות של חוויה, שלכל אחת מהן אופן התייחסותי ספציפי, דרכי חשיבה משלה ואופני טיפול ייחודיים:
אזור הקונפליקט האדיפלי - the area of the Oedipus conflict
באלינט הוא חסיד של קומפלקס אדיפוס. מבחינתו, כל אדם, זוג, משפחה, ארגון ואומה מחויבים להתמודד עם פתרונו, או לכל הפחות עם מורכבותו.
אין הנחות...
במצב מנטולי אדיפלי, בהמשגה של באלינט, האדם מסוגל לחוויה ולתקשורת משולשת (האדם ועוד שניים) בדגש על הבעיות האדיפליות בין העצמי, האם והאב.
רמת הקונפליקט האדיפלי היא גם הבהירה, הנהירה והנגישה ביותר מבין השלוש.
נגישותה נובעת מכך שהקשר בין הסובייקט לבין האובייקטים שלו דומה מאוד לשפה של מבוגרים והשנייה ששפה למבוגרים היא אמצעי די מתאים לתאר את מה שניתן לצפייה. במילים אחרות, זהו איזור נפשי מילולי, בשל יותר, מובן ודי ברור. באלינט מצמיד לאזור הקונפליקט האדיפלי את הספרה 3, מה שמציין את הקשר בין האדם לעוד שני אנשים אחרים לפחות.
אזור השבר הבסיסי - the Basic Fault
רעיון מטא-תיאורטי מרכזי בהמשגה הקלינית של באלינט הוא זה של השבר הבסיסי (Basic Fault), מונח שמשמש כדי לתאר חוויה נפוצה יחסית ביחסים מוקדמים בין שני בני אדם, שמשהו בדינמיקה ביניהם היה חסוך, חסר או שגוי, ושלכן נדחה אל תוך התקופה האדיפלית (מגילי 3-6).
פתרון של ה״שבר הבסיסי״ מתרחש בטיפול פסיכולוגי דינמי, לפי באלינט, באמצעות רגרסיה שמתרחשת בתוך המסגרת הטיפולית האנליטית.
כך מוצעת למטופל אפשרות של מה שבאלינט כינה ״התחלה חדשה״:
מתאפיין ביחסים ייחודיים של שניים, דיאדה.
באלינט פיתח את הרעיון של "אזור השבר הבסיסי" כדי לתאר תהליכים טיפוליים שנוגעים למצבים רגרסיביים אצל מטופלים מסוג מסוים, שמתקשים לשאת את התסכול שקיים בטיפול הפסיכואנליטי המסורתי ופרשנויות אינן כלי יעיל עבורם (בעיקר בעלי אישיות סכיזואידית, אישיות נרקיסיסטית, מטופלים מכורים ועוד).
הקשר הטיפולי מחייב אפוא התאמות בטכניקה האנליטית, כדי להנגיש את התהליכים הנפשיים והבין-אישיים שטמונים ב״איזור השבר הבסיסי״. אזור מנטלי זה מכונה אזור 2, בכדי לציין את הדינמיקה בין סובייקט לאובייקט. חשוב לציין, לא מדובר כאן על תקשורת בוגרת כמו ברמה 3 (האדיפלית).
אין כאן קונפליקט, אלא חוסר שדורש ריפוי.
באלינט מגיש תיאוריית תיקון אופטימית, אך גם מציאותית: ההשפעות של השבר הבסיסי על עיצוב אופיו של המטופל ו"המגעים הפסיכו-ביולוגיים, שעלולים להיות אחראיים להתפתחות של הפרעות נפשיות, ניתנות לשינוי חלקי בלבד, גם כאשר הטיפול מוצלח. במילים אחרות, לא הכל ניתן לתיקון מלא.
אזור היצירה - area of creation
האזור השלישי מאופיין בכך שאין בו אובייקטים חיצוניים. מטבע הדברים, בהיות האדם בגפו, לא מתקיימים בו יחסי העברה והעברה נגדיתֿ, כך שבהמשגות הפסיכואנליטיות ניתן להבין את האדם רק בחיבור לאוביקט חיצוני.
בשלב זה או אחר מופיע אובייקט חיצוני בזירה, שיכול להתגלם כיצירת אמנות שהושלמה, עבודת תזה מדעית או פילוסופית, תובנה או הבנה שניתן לבטאה במילים, ניתן לעבוד עם השיטות האנליטיות עליהן מתבסס באלינט. באזור היצירה, לפי באלינט, נמצא האדם במגע נפשי עם פרה-אובייקטים, אובייקטים פרימיטיביים וחלקיים. כדי להסביר את אזור היצירה, מפנה אותנו באלינט להגדרות של וילפרד ביון, לגבי פונקציית אלפא, שתכליתה להמיר אלמנטים נטולי ארגון מסוג ביתא לאלמנטים מסוג אלפא.
התהליך היצירתי אינו צפוי וקשה לתארו, משום שתצפית עליו אינה אפשרית.
כאשר היצירה מצליחה, הופך פרה-אובייקט לאובייקט שלם, ואפשר ׳לתת מילים׳ לחוויה הפנימית. מתן המילים הוא כבר יציאה מאיזור היצירה, אל האיזור האדיפלי.
כדי להמחיש את החשיבה שלו על אזור היצירה, באלינט כותב על הפרשנות שמטפלים פסיכודינמיים מעניקים לשתיקת המטופל:
הטיפול הדינמי המסורתי מתייחס לשתיקה כהתנגדות בטיפול, כבריחה מפני משהו.
באלינט מסכים, אך מוסיף משלו - שתיקה מבטאת באותה עת, גם בריחה ממשהו וגם ריצה לקראת משהו, לעבר יעד דמיוני פנימי, שלא חייב להיות אסתטי כדי להיחשב ליצירה מוצלחת ושלמה.
מעניין.
״כדי ליהנות מקבוצה אתה זקוק
לפחות לשנתיים של טיפול - כלומר הכשרה״.
-- מייקל באלינט, מתוך האתר של Balint Society
קבוצות באלינט
החל משנת 1948 פיתחו מייקל ואשתו השנייה אניד באלינט, את ״קבוצת באלינט״, שיטה ייחודית ורדיקלית של הבנת רגרסיה בעיסוק הרפואי הסטנדרטי.
המטרה המרכזית של הקבוצות הללו היא לחקור את ההעברה הנגדית של הרופא כלפי המטופל, תוך שימוש באסוציאציות חופשיות בתוך המסגרת הקבוצתית.
ב״הרופא, מטופלו והחולי״ (1957), שעודנו ספר משפיע מאוד ברפואה ברחבי העולם, באלינט מיישם את ״תיאוריית השבר הבסיסי״ לאינטראקציה בין רופאים ומטופליהם, כקו שבר בתקשורת, סדקים בעלי השפעות לא-מודעות, המאפשרים לדינמיקה הלא-מודעת של האינטראקציה לצוף אל פני השטח.
״אחרי אנליזה, המטופל פחות נוירוטי אבל לא יותר בוגר;
אחרי טיפול קבוצתי הוא יותר בוגר אבל לא פחות נוירוטי״
-- מייקל באלינט, 1961
צפו בסרטון קצר של.אגודת באלינט האמריקאית,
שמתאר בקצרה מהן קבוצות באלינט:
באלינט המאוחר והשפעתו על עולם הטיפול
באלינט היה המוציא לפועל הספרותי של פרנצי והביא עמו ללונדון את כתב היד המקורי של ״היומן הקליני״ (ראה אור בעברית בהוצאת ״עם עובד״, 2013) שנכתב בשנתו האחרונה של פרנצי, כמו גם את התכתובת בין פרויד לפרנצי, כשהחצי השני בידיה של אנה פרויד.
פרסום שתי העבודות הללו, שהכילו את ליבת האסכולה הפסיכואנליטית ההונגרית ואת התפתחותה ההיסטורית, פורסמו לאחר מותו.
באלינט נפטר ב-31.12.1970 בעודו מכהן כנשיא החברה הפסיכואנליטית הבריטית.
התיאוריות שלו על רגרסיה נתמכות על ידי מאמרה החיוני של אליס באלינט מ-1939 ״אהבה לאם ואהבת אם״ וחצי מאה מאוחר יותר על ידי מאמרה של אניד באלינט מ-1989 על ה״חיים היצירתיים״.
שניהם הוסיפו ממד מפתח לעבודתו, שימרו את להבת הפסיכואנליזה ההונגרית ופיתחו אותה.
נכתב ע״י מומחי מכון טמיר
עדכון אחרון:
5 בנובמבר 2023
מקורות:
Salinsky, J.The Balint movement worldwide: present state and future outlook: a brief history of Balint around the world. Am J Psychoanal. 2002; 62 (4): 327-335.