מכון טמיר לפסיכותרפיה
קלרה תומפסון הייתה פסיכואנליטיקאית אמריקאית מהמסורת הבינאישית, נאו-פרוידיאנית, פמיניסטית ואשה אמיצה.
למרות תרומותיה הרבות והעובדה שהתובנות שהגיעה אליהן מצויות בבסיס הגישה ההתייחסותית שהתפתחה מאוחר יותר, תומפסון די נעדרת מהשיח של התיאוריה הפסיכודינמית העכשווית.
ילדותה ונעוריה
תומפסון נולדה ב-1893 בפרובדנס, רוד איילנד, למשפחה בפטיסטית בארה״ב.
נטען כי אמה התעללה בה.
אביה נעדר, כיוון שהיה מושקע מאוד בקריירה.
קלרה הייתה ספורטאית, קצת טומבוי, מה שעורר קונפליקטים סביב התנהגות מגדרית לא קונפורמית.
שמה הראשון היה מייבל, ובמהלך התבגרותה הפך לשם אמצעי.
היא בחרה להתמקצע כמיסיונרית רפואית (תפקיד דומה לנזירה) ורצתה ללמוד רפואה.
התשוקה לידע
בקולג׳ פגשה מגוון אנשים, גם מדתות אחרות. היא הייתה סטודנטית די בודדה ולאורך הזמן התרחקה מהכנסיה.
אחרי התואר הראשון היא נרשמה ללימודי פסיכיאטריה בג׳ונס הופקינס.
תומפסון הייתה סטודנטית מצטיינת ואף זכתה במלגות.
כל כך מסורה ואדוקה הייתה ללימודיה, עד שבנקודה מסוימת סירבה להצעת נישואים כי ״העדיפה את הרפואה״.
היא התחברה מאוד לפסיכיאטר אדולף מאייר שפרש עליה כנף אקדמית תוך זיהוי והערכה עצומה ליכולותיה.
השניים התרחקו עם התקרבותה של קלרה לפסיכואנליזה.
ככה זה, תאוריה לפני הכל.
כשהארי פגש את קלרה
קצת אחר כך היא פגשה את הארי סטאק סאליבן.
יחד עם עוד כמה אנליטיקאים נלהבים הם מקימים קבוצת הדרכה לעמיתים, שזכתה לשם ההיפומאני ״קבוצת הניסים״ או ה-Zodiac group (שמאוחר יותר הפכה לאגודה הפסיכואנליטית המקומית).
השם נבחר תוך פרגון הדדי למשתתפי הקבוצה - למקרים הקליניים שהובאו אליה נמצאו פתרונות יצירתיים ביותר, תוך הדהוד משותף של האנליטיקאים שהשתתפו.
אחרי מפגש עם שנדור פרנצי, שעשה סיבוב הרצאות בארה״ב, תומפסון חוסכת כסף ומפליגה לבודפשט כדי לעבור אצלו אנליזה.
היא מוזכרת ביומן הקליני של פרנצי (בתור הפציינטית DM) ומתוארת שם כנפגעת מינית על ידי אביה.
פרנצי מתאר אותה שם כבעלת ריח גוף לא נעים, אולי מכיון שהיה עסוק אז בחקר הקשר בין ניחוחות גוף לבין תוקפנות.
בכל אופן, כותבת הביוגרפיה של תומפסון, Ann D'Ercole , טוענת שהמרואיינים שלה לא מתארים שום בעיה שהייתה לתומפסון עם ריח גוף (מתוך הרצאה שקיימה ב-Interpersonal Series במסגרת הפורום ההתייחסותי, 27.2.2022).
למשל, אדגר לוונסון, שהיה מודרך של תומפסון ובילה איתה הרבה זמן משותף, מאשר שהשמועה על ריח פשוט אינה נכונה.
כחלק מ״טכניקת הרגיעה״ שפיתח פרנצי, תומפסון נישקה את פרנצי בכל עת שרצתה.
פרויד שמע על זה והתעצבן…
ככה, יחסים מורכבים ואמביוונלטיים בין מעצבי האומנות הטיפולית.
לפני מותו פרנצי ביקש מתומפסון לקחת את כתביו ולהפיצם בארה״ב וכך היא באמת עשתה.
חשוב לציין כי תומפסון לא הסכימה בכל דבר עם פרנצי.
פרנצי טען שהאנליטיקאי יכול לתת למטופל את האהבה שמעולם לא הייתה לו. תומפסון טענה שהמטופל אולי צריך את האהבה שמעולם לא הייתה לו, אבל הוא כבר לא במצב לקבל אותה אם תוצע.
אולי הוא למד להשתמש בקבלת אהבה כאמצעי לצבור כוח על אנשים, לנצל אותם, להתחרות או להימנע ממצבים כואבים. או, מצד שני, מטופל הזקוק לאהבה עשוי להיות כל כך חסר אמון שהוא לא יכול לקבל את הידידות האנושית הפשוטה ביותר ללא חשד או תבהלה.
״הרביעייה הניו יורקית״
בשנת 1934, בהיותה בת 40, עברה תומפסון לחיות בניו יורק, שם הצטרפה לפקולטה של המכון הפסיכואנליטי של ניו יורק, לצד קארן הורני.
היא התחילה אנליזה אצל אריך פרום.
מאוחר יותר כתבה שבאנליזה איתו הפסיקה להרגיש כמו ילדה מפוחדת.
היא עבדה יחד עם סאליבן, אריך פרום, קארן הורני ואחרים.
נראה שכולם טיפולו בכולם:
סאליבן התחיל אצלה אנליזה, שהסתיימה לא טוב, אבל הם נשארו מיודדים.
הקבוצה הייתה מאוד מגובשת, גם חברתית. הייתה בהם סינרגיה אינטלקטואלית יוצאת דופן באיכותה, כאשר כולם לימדו והדריכו אנליטיקאים.
התענוג הזה נגמר ב-1943 לאחר סכסוך בין קארן הורני לבין מכון האנליטי, מה שאילץ את הורני לעזוב את ה-AIP.
תומפסון בחרה בנאמנות מלאה להורני, והן הקימו אגודה פסיכואנליטית משלהן (בדיוק כמו האגודה הקיימת, רק הוסיפו את המילה ״advanced״...).
לאורך השנים היא סבלה מחרמות כאלו ואחרים ע״י ארגונים טיפוליים שונים ביניהם האיגוד האמריקאי לפסיכואנליזה (APA).
אישיותית, תומפסון הייתה ידועה בשינויי מצב רוח והיא די התקשתה בביטוי רגש.
מבחינת אוריינטציה מינית, היא זיהתה עצמה כביסקסואלית.
בין 1938 ל--1958, קלרה תומפסון בילתה את הקיץ שלה בפרובינסטאון, שם התגוררה עם הצייר והקריקטוריסט ההונגרי הנרי מייג'ור.
1949 הייתה לקלרה שנה קשה: נפטרו בה גם סאליבן וגם מייג׳ור.
תומפסון נסוגה עוד קצת פנימה והתמקדה בהוראה והנחיה.
ב-1957 לקתה בסרטן ונפטרה שנה לאחר מכן בביתה בניו ירק.
תומפסון, פרנצי, פרויד
בראיון עם קורט אייסלר, תומפסון מספרת כי הגיעה במיוחד לאנליזה אצל פרנצי בהונגריה ב- 1928 והחלה אצלו טיפול במקטעים של כמה חודשים כל פעם.
פרנצי, מבחינתו, עדכן את תומפסון לעומק בפוליטיקה של הפסיכואנליזה, ובאופן ספציפי במערכת היחסים המורכבת שלו עם פרויד.
פרויד המליץ לפרנצי שיירד מהחידושים שלו, שהיום היינו מסווגים אותם כהתייחסותיים רדיקליים (בעיקר בהיבט של חשיפה עצמית בטיפול, אהבת המטפל את המטופל ועוד).
גם אנה פרויד ביקרה את פרנצי בכך שהוא משתמש במטופלים לצרכיו הנרקיסיסטיים.
לדעת תומפסון פרנצי לא יכל לפנות לטיפול אצל אף אחד פרט לפרויד, שסיים איתו תהליך.
תרומותיה של תומפסון לקידום עולם הפסיכותרפיה
תומפסון כתבה מאמרים משפיעים ובהם רעיונות מקוריים.
מעבר למעורבותה בפיתוח אגודות וארגונים שונים בתוך הפסיכואנליזה, היא נודעת בתרומתה לפסיכולוגיה של נשים ובכלל לסוגיות מגדריות.
בימיה הראשונים של התנועה הפמיניסטית, היא בחנה לעומק את ההשפעות התרבותיות על נשים ואת ההיבטים הייחודיים בהתפתחות האישיות אצל נשים.
מה זאת אהבה?
מבחינתה, הצורך באהבה בטיפול מתבטא בדינמיקה המבוססת על הניסיון האישי של האנליטיקאי ושל האנליזנד כאחד ומה שמחולל שינוי אמיתי הוא תחושת המטופל כי הוא מקובל ומכובד באופן הבסיסי ביותר (מה שניתן לייחס בימינו ל-Dignity).
עבור תומפסון האתגר הוא להנגיש את ה"אהבה" שהמטופל צריך.
מעניין לראות שההבחנה הזו, בין הצורך באהבה בטיפול פסיכולוגי לבין הדרישה לאהבה, הקדימה בשנים רבות תובנה דומה, שמופיעה במאמר המכונן של סטיבן מיטשל (1991), Wishes, Needs and Interpersonal Negotiations ונתפסת בעולם ההתייחוסתי כפורצת דרך.
ברור שתומפסון הקדימה את זמנה בהרבה.
לדעת תומפסון הקושי טמון בהגדרת המילה 'אהבה'.
הצורך הבסיסי של כל ילד צריך להיות מקובל, להרגיש בטוח עם אדם אחד. סוג זה של קבלה הוא גם מה שהמטופל צריך.
היא טענה שפרנצי לא היה ברור עד הסוף בעניין הזה.
הרעיון שלו היה שעל האנליטיקאי להעניק למטופל את כל האהבה שהוא צריך.
עם זאת, לטענתה הוא נטה לבלבל בין הרעיון שיש לתת למטופל את כל האהבה שהוא צריך לבין הרעיון שיש לתת לו את כל האהבה שהוא דורש.
ברור שאלה שני אתגרים טיפוליים שונים.
נכתב ע״י מומחי מכון טמיר
מקורות:
גוברין. (2004). בין התנזרות לפיתוי : גלגוליה של הפסיכואנליזה האמריקנית. כנרת, זמורה-ביתן, דביר.
ויקיפדיה, הערך קלרה תומפסון.
Brennan, B. W. (2015). Out of the archive/Unto the couch: Clara Thompson’s analysis with Ferenczi. In A. Harris & S. Kuchuck (Eds.), The legacy of Sandor Ferenczi: From ghost to ancestor (pp. 77–95). New York, NY: Routledge.
Ann D'Ercole (2017) On Finding Clara Thompson, Contemporary Psychoanalysis, 53:1, 63-68, DOI: 10.1080/00107530.2016.1274220
Shapiro, Sue A. (1993). Clara Thompson, Ferenczi's messenger with half a message. In L. Aron and A. Harris (Eds.), Legacy of Sándor Ferenczi. Hillsdale, NJ, and London: Analytic Press.