טיפול התייחסותי: התפתחות, תיאוריה, פרקטיקה ומחקר 2020

דרג פריט זה
(105 הצבעות)
טיפול התייחסותי טיפול התייחסותי

טיפול פסיכולוגי בגישה ההתייחסותית

 

כתיבה:

רון ארגמן, פסיכולוג בהתמחות קלינית 

מור צח מוכתר, תלמידת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית

 

עריכה:

eitan

איתן טמיר, פסיכותרפיסט (MA), וראש מכון טמיר;

 https://twitter.com/eitan_tamir_psy

https://www.facebook.com/eitan.tamir

עריכה אחרונה: 22 לאוגוסט 2020

 

מהי פסיכולוגיה התייחסותית?

הפסיכואנליזה ההתייחסותית היא ההתפתחות העדכנית ביותר של התיאוריה הפסיכואנליטית הפוטס-מודרנית, שתפסה כיוון התייחסותי ברור בשלושת העשורים האחרונים. 

המודל ההתייחסותי, המבוסס על אינטרסובייקטיביות טיפולית, השתלב היטב בעשייה הטיפולית של המאה ה-21 תוך שהוא מדגיש את חשיבות הקשר הממשי העכשווי בין מטפל למטופל, קשר פסיכולוגי בין סובייקט לסובייקט במקום קשר בין סובייקט לאובייקט  

בניגוד למודלים טיפוליים קודמים בפסיכואנליזה, המטפל כבר אינו רק צופה, מנתח, או חוקר, אלא משתתף פעיל שעצמיותו הייחודית משפיעה על הקשר הטיפולי. 

אחרי הסטרוקטורות הנוקשות שטבע זיגמונד פרויד והעמדות המוגדרות היטב שניסחה מלאני קליין, עלה צורך קליני אמיתי להתייחס לעומק על סובייקטיביות בטיפול פסיכולוגי ובחיים, תוך תפיסת דמות האדם כסובייקט שלם שבמרכזו ניצבת החוויה. 

הפסיכולוגיה ההתייחסותית היא לא תיאוריה אחת כמו התיאוריה הפרואידיאנית או היונגיאנית. כאן מדובר על מצבור של פסיכולוגים ופסיכולוגיות, שכל אחד תורם את התפיסה ההתייחסותית האישית, בלי מנהיג שקובע את הכיוון המרכזי. 

הלכה למעשה, אם תחפשו היום פסיכולוג מומלץ בתל אביב, או פסיכולוגית קלינית בארה"ב ובמערב אירופה, סביר מאוד להניח כי היבטים פסיכותרפיה התייחסותית יהיו חלק מראיית העולם הטיפולית שלהם.

 

 

 Relational Psychoanalisis

מהי אינטרסובייקטיביות?

אחד המסרים המרכזיים של הפסיכולוגים ההתייחסותיים הוא שדימיון ושוני בין עמדות ובני אדם, מתקיימים במקביל זה לזה ולכן מחייבים הכרה הדדית.

הגורם הסובייקטיבי הפך להיות המרכזי, ובמקום להתמקד בדחפים, הגישה ההתייחסותית מתעניינת יותר ברגשות בין-אישיים. 

בטיפול פסיכולוגי התייחסותי, ההתמקדות היא בתפקיד של מערכות היחסים בחייו של האדם כגורם משפיע מרכזי על המערכת הנפשית שלו.

על פי גישת פסיכותרפיה זו, המניע ליצור קשר הוא מולד, אך מתעצב על פי מערכות היחסים של האדם. 

הטיפול ההתייחסותי התפתח מההבנה שהאנשים בחייו של האדם משפיעים ומושפעים באופן הדדי בדרכים רבות ושונות.

כך, לדוגמא, האמא אינה נתפסת עוד כמקור להפחתת דחפים ליבידנליים, אלא גם כיישות פסיכולוגית שהיחסים בינה לבין התינוק משפיעים באופן משמעותי על התפתחותו.

לפי התפיסה ההתייחסותית, מערכות יחסים עם הדמויות המטפלות הראשוניות מעצבות את הציפיות של האדם לגבי האופן בו מתנהלות מערכות יחסים בוגרות והאופן בו מתייחסים האחרים לצרכיו.

מסיבה זו לא ניתן לבחון דחפים ותשוקות במנותק ממערכות יחסים בהן הם מתעוררים. 

relational

 כיום,  אנו מכירים יותר ויותר בהשלכות העובדה שבני אדם אינם מסוגלים לשרוד בבדידות מוחלטת ושהנפש האנושית היא בבסיסה תופעה חברתית.

רונלד פיירברן, פסיכואנליטיקאי פורץ דרך בתחום חקר הנפש , כתב במימרתו הידועה: 

"האדם אינו מחפש לפרוק דחפים, כולנו שוחרי אובייקט".

 

הטיפול ההתייחסותי פיתח הנחה מעצבת זו ומדגיש את חשיבות מערכות היחסים בחייו של האדם כמאפיין יסודי של הטיפול הנפשי.

כלומר, לפי הטיפול ההתייחסותי אנו נעשים בני אדם מתוך התקשרות לדמויות שמטפלות בנו ומתוך הפנמה שלהן ושל התרבות בכללה. 

ההנחה המרכזית של הטיפול ההתייחסותי הוא שאנו מושקעים כה עמוק ביחסינו עם אחרים עד כי קשה להבחין ביחסים אלו בבהירות:

אנו מצויים במעבה ההתייחסותיות במידה כה רבה, עד שכמעט בלתי אפשרי לתפוס את קווי המתאר שלה ואת פעולותיה במלואם.

לכן, בטיפול ההתייחסותי, המטפל והמטופל משחזרים יחדיו מצבים בין אישיים מחיי היום-יום של המטופלים ומתאפשרת הבנה וחקירה של קשת הרגשות שצפים ועולים.

כך, לומד המטופל על עצמו ועל קשייו ביחסיו עם הסובבים אותו במסגרות השונות של חייו. 

הנחה חשובה נוספת של הגישה מתייחסת למידת הידע של המטופל לעומת הידע של המטפל.

הגישה מתאפיינת במידה רבה של צניעות - היא מתרחקת מאוד מדמות האנליטיקאי, המנתח, ה"יודע כל", מפנה עורף ליחסים בין אוביקט (המטפל) לסוביקט (המטופל) לעבר "יחסי סוביקט-סוביקט", המותאמים הרבה יותר למציאות ולרוח התקופה.

מעבר לכך, אחד האנליטיקאים התורמים לגישה, הופמן, טען כי אין שום אפשרות אחרת - הנסיון להחזיק פסאדה טיפולית אינו עובד והמטפל הרבה יותר חשוף ממה שאנחנו מתארים לעצמנו, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו.

עדיף, אם כך, אומר הופמן, להיעזר בחומרים הללו לעבודה טיפולית.  

enactment

 

בעשרות השנים האחרונות מתרחש "מפנה התייחסותי" בפסיכואנליזה וניתן לראות כי משמעות מונחים קלאסיים רבים השתנתה.

כך, שונה המושג הרווח "דחף" כפי שהוצע בספרות הפסיכואנליטית, מסימן כוח טבעי אשר דוחף את האדם מבפנים ובא במגע עם העולם החיצוני רק באופן משני, למושג המציין מניע מיני או תוקפני, שנולד מתוך אינטראקציות רגשיות דחוסות עם דמויות מטפלות מוקדמות, ומעוצב על ידיהן.

זהו צעד קדימה מגישת יחסי אובייקט.

דוגמה נוספת היא מושג "ההזדהות ההשלכתית", שהותמר מתהליך תוך-נפשי טהור של פנטזיות פרימיטיביות, לא מודעות, המוכלות בעצמי, לדין וחשבון דחוס של השפעות הדדיות מורכבות, השלכתיות והפנמתיות.

Relational Psychotherapists 

כיום, פסיכולוגים קליניים עושים שימוש בולט יותר ויותר בהמשגה התייחסותית.

העקרונות הקלאסיים המסורתיים, שהוגדרו בזמנו על ידי פרויד, של ניטרליות, התנזרות ואנונימיות, ננטשו ברובם או עברו שינוי מהותי לצורות מתונות יותר ומדגישות את המאפיינים ה"מכילים" וה"מחזיקים" של מרחב המטופל והמטפל. המונחים "אינטראקציה", "אינטר-סובייקטיבי", ומימוש בפעולה (enactment) נעשו ביטויים בדיסקורס (השיח) בספרות הפסיכותרפיה האנליטית.

מה שעניין בעבר היה קשת האינטראקציות בין המטופל למטפל, הקשורה במונחים "העברה נגדית", "מימוש בפעולה (אקטינג אאוט)" ו"הזדהות השלכתית", אך מוקד הספרות העכשווית עוסק בטכניקה האנליטית שרואה חשיבות רבה בקשר בין שני סובייקטים.  

 

יחסי העברה והעברה נגדית בטיפול התייחסותי

מטפלים התייחסותיים טוענים שאין דבר כזה העברה נגדית, אלא משהו שמזכיר יותר העברה לשני הכיוונים, פעם לצד הזה ופעם לצד השני. 

ההעברה ההדדית הזו היא תהליך מקביל שמתמשך לאורך כל הטיפול.

הגישה ההתייחסותית טוענת שעצם הקשר מרפא, כך שגם אלמלא הייתה העברה נגדית ותהליכים פסיכודינמיים מרכזיים אחרים לריפוי לפי הגישה הפסיכואנליטית, השינוי בטיפול היה עדיין מתרחש. 

 

הטיפול ההתייחסותי שם דגש רב על יצירת מערכת יחסים מכילה בה המטפל לא רק מעלה תובנות לגבי המטופל, אלא מתייחס למכלול רחב יותר של התנהגויות, הכוללות גם הבעות ומחוות שונות, שאינן מילוליות.

המטפל מגיב בצורה מקבלת, אמפטית ולא שיפוטית, ונחשב "ראשון בין שווים", או בלשונו של לואיס ארון :

"בטיפול התייחסותי קיימת הדדיות לצד היררכיות". 

הטיפול הוא הדדי אבל אינו סימטרי.

בשנים האחרונות מודגשת גם החשיבות ביישום תובנות ועקרונות מהגישה ההתייחסותית אל תוך עבודת השיקום הפסיכיאטרי. בהקשר זה נטען כי שילוב חשיבה ועקרונות מגישה זו אל עולם השיקום יכול לקדם את הסיכוי שהאינטראקציות הבין-אישיות המרכיבות את המפגש השיקומי, יהיו מגדלות ומעצימות עבור המטופל.

עקרונות הגישה האינטר סובייקטיבית כוללות את הדגש על הקשר ההדדי והדו כיווני שבמפגש הטיפולי כמו גם בהכרה ההדדית באחר.

עקרונות אלו משתלבים עם ספרות עדכנית שטוענת לצורך לשפר יכולות מטא-קוגניטיביות בקרב אנשים עם מחלות נפש קשות מאחר שהיכולת לרפלקציה על העצמי והאחר מתפתחת בתוך מרחב אינטר-סובייקטיבי ויכולה להשתפר דרך שימוש בעקרונות אלו.

הספרות הגדלה בנוגע לליקויים במטא-קוגניציה והצורך לתת לכך מענה טיפולי בקרב אנשים עם מחלות נפש קשורה גם לשימוש בגישה נרטיבית שהוזכרה קודם לכן.

כמו הגישה האינטר-סובייקטיבית, גם הגישה הנרטיבית שמה דגש על חווית העצמי ורפלקציה עצמית, ובכך יכולה לשפר יכולות של מטא-קוגניציה. 

 

חלומות בטיפול התייחסותי

כשמדברים על חלימה במרחב ההתייחסותי טבעי להתחיל בתפקיד שפרויד ייחס לפירוש החלומות. לפי פרויד תפקיד החלימה היא אירוע אינטר פסיכי מובהק בו החלום מסתתר בחשיכה, מבטא משאלות מודחקות ומשאלות קדומות של הנפש ורק בעזרת פרשנות המטפל נמצאת המשמעות לחלום המטופל. 

ובכל זאת, החלימה היא תולדה של המפגש הטיפולי בין הלא מודע של המטפל ללא מודע של המטופל. תהליך הפיסול יכול להסביר בצורה מיטבית את המפגש בין המטפל למטופל, זאת משום שמדובר בשני המקרים על יצירה שמשתנה כל הזמן ומושפעת מהלא מודע. בשניהם מדובר במסע אינסופי שכל הזמן משתנה ופושט צורה. כך גם חלומות דומים לתהליך היצירה – מצב התייחסותי שנולד מהמפגש בין הלא מודע של המטפל ללא מודע של המטופל. בחלום, באמצעות עיבוד תכנים, חוויה שלא הייתה מנוסחת, או נשארה מנותקת בדיסוציאציה, נחווית בחלום והופכת לחלק ממערכת היחסים של המטפל והמטופל.

לעומת פרויד, אשר תפס את משמעות ותרומת החלום למפגש הטיפולי כאירוע חד כיווני, היום מתחילים להכיר באינטראקציה ובהשפעה ההדדית של המטפל על המטופל באותה המידה שמשפיע המטופל על המטפל. ניתן להסביר את ההבנה החדשה הזאת בעזרת המונח "שאיפת הנפש לתנועתיות". ויניקוט למשל שם דגש מאוד גדול על התנועתיות כמהווה משהו מרכזי בקיום של האדם. מבחינתו השאלה האם שווה לחיות או לא שווה לחיות תלויה בתנועתיות. כלומר, חשוב שהמטפל ייתן מצע לטיפול, סביבה נכונה שבעזרתה יוכל לעצב, לשכלל וללוש את מחשבות המטופל. 

על פי אוגדן, האנליזה היא המקום בו המטפל והמטופל חולמים חלומות שלא יכלו לחלום ללא הטיפול. מכאן עולה האמונה שהתת מודע של המטופל והמטפל קשורים ומושפעים זה מזה וכך מובילים לביטויים בחלומות אשר גם מושפעים זה מזה.

לואוולד מדבר על אזורים של אי הפרדה בעזרת מושג שנקרא "דחיסות ראשונית". המושג הזה מתאר את ראשית הקיום, בה המאפיינים של העולם שלנו, נקרא לזה תוהו ווהו, קיימים ללא הפרדות ומתוך התוהו ווהו הזה נוצרות ההפרדות. כך בתהליך הטיפולי אנו מתחילים ממקום ללא הפרדות המאפיין ראיה דיכוטומית ולאט לאט אנו הופכים את האזור למופרד. בעזרת שימוש בפרשנות חלומות אנו משחררים חומרי נפש מקובעים. 

אוגדן מדבר במאמרו על כך שהמוכל והמכל בלתי נפרדים. כלומר, אי אפשר לדבר על המטופל כחולם את חלומו כי החלום עולה מהמרחב האנליטי. הוא עולה מאזורי מפגש לא מופרדים, תמהיל שנוצר מהלא מודע של כל אחד מן הצדדים. החלום הוא מופע אינטר פסיכי מופרד אבל נרקם בין שניים שנמצאים בקשר אמיץ שהופך למרחב אחיד. כשהתנועה הדיאלקטית בין המטפל והמטופל נהרסת ואנו נתקלים במצב של תקיעות, במצב כזה החלום יכול לפתוח הסתכלות רחבה על האינטראקציה בין המטפל למטופל. 

התנועה הטיפולית נעצרת מהרבה סיבות שלא מובנות לנו תמיד וכתוצאה מכך התנועתיות פוחתת. לכן, הלא מודע של המטופל מתגייס והחלימה מאפשרת להביא לידי ביטוי אלמנטים שלא היו יכולים להגיע או להיות מורגשים במצב אחר. כך הנפש יכולה לחזור למצב של תנועתיות רבה. התהליך האנליטי דוחף לצאת מראיה דיכוטומית והחלום מאפשר צלילה מסוימת ממצב של חוץ אל פנים, ממצב מודע למצב לא מודע, חווית החלום הופכת לאובייקט מעבר בין שתי העולמות, חוויה של היות בתוך הרגע. החלום מבטא כוחות נוגדי צמיחה גם של המטפל וגם של המטופל ומאפשר פיתוח תחושת עצמי ואחר עשירה ומורכבת יותר.

 

חשיפה עצמית של המטפל בטיפול התייחסותי

הגישות חלוקות בעמדתן כלפי חשיפה עצמית של המטפל ונעות בין שאיפה לאנונימיות מוחלטת של המטפל (כפי שהאמין פרויד) עד שיתוף מוחלט (כמו בגישה ההומניסטית המעודדת תחושת שוויון).ֿ

הגישה העיקרית המשתמשת בחשיפה עצמית של המטפל ככלי טיפול היא טיפול התייחסותי. אך עדיין, קיימים הבדלים משמעותיים בין תיאורטיקנים וזרמים שונים בתוך הגישה באשר לראייה שלהם בשימוש נכון של החשיפה העצמית של המטפל.

חשיפה עצמית של המטפל מאפשרת למטופל להתייחס למטפל כאל אדם אמיתי, דבר המחזק את הקשר הטיפולי וכך מאפשר שינוי אמיתי. (על פי מחקרים רבים לא סוג הטיפול הוא המשפיע אלא טיב הקשר של המטפל והמטופל, ולכן יש חשיבות גבוהה בחיזוק הקשר הזה). מערכת היחסים הפתוחה הזו מקדמת פתיחות, חשיפה עצמית גבוהה יותר והיכרות טובה יותר של המטופל עם עצמו ומקדמת את פיתוח העצמי שלו.

השאלה לגבי חשיפה עצמית של המטפל – אם רצויה ובאיזו מידה, תלויה במקרה. כל מקרה לגופו. זה יכול לקדם את הטיפול באותה מידה שיכול לפגוע בו. כך למשל, הבעת רגשות המטפל יכולות לעזור להבעת ועיבוד רגשות המטופל, אך כשהדבר נעשה במינון לא נכון יש סכנה לניצול הגבולות המטושטשים של הטיפול ע"י המטפל. (הסיכון קיים כמובן בכלים טיפוליים רבים נוספים, כמו בפירוש או בשתיקה).

על פי מחקרים נמצא כי מטופלים מעדיפים חשיפה של תכנים מידיים ביחס לתכנים לא מידיים, למרות שהם כן מדווחים על היעילות של תכנים כאלו. כלומר, מטופלים מעדיפים לשמוע את התפיסות, העמדות והדעות של המטפל מאשר לשמוע על ההתנסויות שלו מחוץ לטיפול, למרות שבמצבים מסוימים הדבר כן תורם ואף יכול לעזור במעבר מחסום רגשי שלא היה ניתן לעבור בדרך אחרת. נמצא גם שחשיפה עצמית בכלל ושל תכנים מיידים בפרט מביאה לתפיסה חיובית של המטפלים את עצמם ואת המטפל.

 

 

ג'סיקה בנג'מין

ג'סיקה בנג'מין (1990) מתארת את הטיפול ההתיחסותי כמחויב לצעוד מעבר למאבק של המשמעות שלי מול המשמעות שלך, אל עבר תחושה שאנו עובדים יחד כדי להתעלות לטובת הכרה הדדית.

בנג'מין שכללה יחד את ההשפעות של מערכות יחסים על התפתחות הנפש, לצד ההשפעות של מנגנונים נפשיים פנימיים ושל פנטזיות נפשיות בעיצוב האינטראקציות והחיים הנפשיים.  

מבחינת ג׳סיקה בנג'מין, כבר מתחילת החיים קיימת השפעה הדדית, שמאפשרת התפתחות ביכולת להכרה. היא טוענת כי לקשר המוקדם, ובעיקר להשפעה ההדדית שיש בו, יש חשיבות מכרעת להתפתחות העצמי בהמשך החיים.

ההכרה בין תינוק לאם היא הדדית ומעגלית מטבעה - לא רק האמא קובעת את טיב היחסים, התינוק משפיע על אמו להיות יותר קרובה יותר, למשל באמצעות חיוכים..

תומס אוגדן

תומס אוגדן (1994) פסיכאנליטיקאי יצירתי וכותב פורה מקליפורניה,  מציע שבמקום לעסוק בדינמיקה התוך נפשית של המטופל, על הפירוש להתייחס לאינטראקציה בין המטופל לבין המטפל ברמה התוך נפשית.

המשימה הפסיכותרפית איננה להפריד בין היסודות שמרכיבים את יחסי מטופל - מטפל ולקבוע אילו מאפיינים שייכים למי. 

המשימה האנליטית כרוכה במאמץ לתאר, באופן מלא ככל הניתן, את אופייה הייחודי של ההתנסות במשחק הגומלין בין סובייקטיביות אינדיבידואלית לבין אינטרסובייקטביות. 

אוגדן התייחס במאמר ייחודי לכך שכל מה שקורה בפגישה הראשונה אינו מובן מאליו, גם אם הוא מוכר. יש לתהות על משמעות החוויה, ולברוא אותה במסגרת האנליטית.

למעשה, המטופל משליך את הציפיות והחששות שיש לו על המטפל, עוד לפני שהוא פוגש אותו.  

גם למטפל יש ציפיות מהמטופל, עוד לפני שפגש אותו. הוא בונה דמות שלמה על בסיס קולו בטלפון, קריאת התיק שלו, בניית ציפיות בתודעה ועוד. 

לפי אוגדן, על המטפל הדינמי לשמור על העמדה הפסיכולוגית כל הזמן, תוך שמירה על מתח פסיכולוגי לכל אורך הטיפול - כל הזמן להיות בעמדה שמחפשת משמעות ופירושים.

The Analytic Third

השלישי האנליטי

הכוונה של אוגדן היא להתנסות בהימצאות בו זמנית בתוך האינטרסובייקטיביות ביחסי מטפל- מטופל ומחוץ לה,  והיא מכונה על פי  אוגדן "השלישי האנליטי".

אוגדן מגדיר את השלישי האנליטי כמשקף את משחק הגומלין בין 3 יחידות סובייקטיביות: סובייקטיביות של המטפל, הסובייקטיביות של המטופל והסובייקטיביות של השלישי האנליטי. מה שמאפיין את השלישי האנליטי הוא היותו תוצר של השיח הטיפולי, אך באותה שעה משפיע עליו. השפעתו ניכרת במיוחד בעיצוב האסוציאציות של המטפל ושל המטופל. הגישה האנליטית עליה נשען המטפל משפיעה על ה-reverie שלו, כמו גם על השלישי האנליטי הייחודי שנוצר בתוך המפגש התרפויטי. 

השלישי האנליטי מתייחס גם לתחושת "אני" עדינה ודקה ביותר המאפשרת לנו באמת לחשוב ולהרגיש את מחשבותינו ורגשותינו בניגוד למצב של תגובות רפלקסיביות.

כלומר, כאשר המטופל משיג, באמצעות הטיפול, מודעות הולכת וגוברת עד לתחושת האני הדקה והעדינה, הוא יוכל להיות מחובר יותר לחוויה האותנטית והסובייקטיבית שלו .

 

 

ארווין יאלום

ארווין יאלום, פסיכיאטר מאוניברסיטת סטנפורד,  הוא תיאורטיקן ומטפל שמזוהה יותר עם הגישה הטיפולית האקזיסטנציאלית והטיפול הקבוצתי, אולם תרומתו הנרחבת, בעיקר כסופר, מהדהדת גם בעולם הטיפול ההתייחסותי. 

(1991) כותב כך:

"אנו, רופאי הנפש, פשוט איננו יכולים להסתפק בהבעת השתתפות בצער ולהאיץ במטופלים להיאבק בבעיותיהם בנחישות.

אין אנו יכולים לומר להם "אתם" והבעיות "שלכם". עלינו לדבר "עלינו" ועל הבעיות "שלנו". מפני שחיינו, קיומנו קשורים תמיד במוות כשם שהאהבה צמודה לאובדן, החופש לפחד והצמיחה אל הפירוד.

בעניין זה, בסופו של דבר, כולנו יחד".

תיאור זה של יאלום מביא בפשטות כנה ומדויקת את אמיתות החיים שכולנו חווים ואת המאבקים שכולנו נאבקים בהם, מטפלים ומטופלים כאחד.

ההכרה בכך כוללת בתוכה את ההכרה בסובייקטיביות שלנו כמטפלים.

הכרה והבנה זו מאפשרת לנו, המטפלים, להביא את עצמנו, במסגרת מגבלות ה-Setting הטיפולי ובאופן המותאם לצרכי המטופל, למרחב טיפולי שמשתמש בחוויה האותנטית שלנו.

אותנטיות זו עשויה להתגלות במהלך או בסיום הטיפול כאחת מאבני היסוד עליהן ובאמצעותן נוצר אמון ותהליך טיפולי משמעותי.

 

סטיבן מיטשל

סטיבן מיטשל היה פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי מניו יורק, ממייסדי הגישה ההתייחסותית בטיפול.

 

 גישתו של מיטשל מהווה כיום, כאמור, אסכולה מרכזית בפסיכואנליזה בכלל ובטיפול התייחסותי בפרט, תוך שהיא מדגישה את חשיבותן של מערכות היחסים של האדם ובחקירת יחסי הגומלין בין בני האדם.

כתביו של מיטשל התייחסו באופן אינטגרטיבי לתיאוריות פסיכואנליטיות שונות; האינדיבידואל, לפי מיטשל, נולד עם הנטיה לחיפוש אחר הקרבה לאחר, ומכאן שאישיותו תתפתח מתוך יחסים אלו, שראשיתם במערכות היחסים הראשוניות, אל תוך גיל ההתבגרות וממשיכות לחיים הבוגרים של הפרט.   

מיטשל טען שהיחידה הבסיסית אינה היחיד כיישות נפרדת, מה שביטא את המעבר הקליני הגלובלי מפסיכולוגיה של אדם אחד לפסיכולוגיה של שניים.

היחידה האנושית היא השדה האינטראקטיבי, בו צומח היחיד ונאבק ליצור מגע ולבטא את עצמו.

המשאלה המפורסמת של פרויד נחווית בהקשר בין-אישי של יחסים, שמגדירים את המשמעות שלה, לא עוד משאלה דחפית. 

 

 

סטיבן מיטשל בדרכו המקצועית

מיטשל סיים את הדוקטורט בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת ניו יורק.

במסגרת לימודיו פגש את מרגרט בלאק, סטודנטית לעבודה סוציאלית והם חברו יחד לעבודה משותפת ולזוגיות ארוכה, עד מותו הפתאומי של מיטשל בשנת 2000, אובדן שהיכה בתדהמה וצער את הקהילה הטיפולית בחוף המזרחי בארה"ב ובכלל.

בלאק ומיטשל כתבו במשותף את הספר הקאנוני "פרויד ומעבר לו: היסטוריה של המחשבה הפסיכואנליטית" .

הספר, שתורגם גם לעברית, מתחקה באופן מרתק ומאוד קריא, אחר התפתחות התאוריה הפסיכואנליטית דרך עבודתם של למעלה משלושים תאורטיקנים, תוך שהוא סוקר את שורשיה של הפסיכואנליזה בתרבות המערבית ואת שיטות הטיפול ותמורותיהן. מה שמייחד את "פרויד ומעבר לו" הוא כתיבה פשוטה של תיאוריות מורכבות, בשפה שתהא מובנת לכל אדם, ולא רק לעוסקים במלאכה.

מיטשל, יחד עם גרינברג, הוציאו לאור את הספר "יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית". הספר היווה תשתית לשינוי ההתייחסותי שחל בעולם הפסיכואנליטי.

בהמשך מיטשל היה שותף להקמת מסלול לימודים בגישה ההתייחסותית, ופרסם את ספרו הבא "מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה

הספר האחרון שכתב מיטשל, "האם האהבה יכולה להתמיד?", שפורסם לאחר מותו, מתמקד באומץ בשאלות התייחסותיות לגבי יחסים רומנטיים. תשובתו של מיטשל הייתה כן מוחלט, האהבה יכולה להתמיד. אך בתשובה מורכבת יותר מיטשל מתאר את יכולתה של האהבה להחזיק תהיה תלויה במודעות הסכנה שבאהבה ובנכונות להסתכן ולא לראות את האהבה כמובטחת. במילותיו שלו:

"מאחר שאנו משתנים ללא הרף, האהבה לעולם אינה נשארת כשהייתה. לכן אהבה רומנטית מעצם טבעה מוציאה מאיזון. היא גורמת לנו לחוש לא מסופקים ממה שיש ברשותנו, מצביעה ללא הרף על מה שאינו ממש ברשותנו, שאין לנו ממנו די הצורך או באופן שאפשר לסמוך עליו" (עמ' 58).

מיטשל כתב עוד ספרים, והיה ממקימי כתב העת הרבעוני "דיאלוגים פסיכואנליטיים". הוא טיפל בקליניקה פרטית בניו יורק עד מותו, בשנת 2000.

 

לואיס ארון

לפני מספר שנים השתתפתי בניו יורק בכנס IARPP, העמותה לטיפול התייחסותי, שהוקדש לזכר סטיבן מיטשל.

הכנס נפתח במפגש מליאה, לקראת הרצאה של לואיס ארון (שנפטר, למגינת לבנו, ב-28 לפברואר 2019).

 

במקום לדבר, ארון הרים גיטרה ופשוט התחיל לשיר ולנגן את You Can't Always Get What You Want ... של להקת ה- Rolling Stones.

כמו כולם, קמתי על הרגליים והצטרפתי לשירה, שירתה המתחדשת והמפוכחת של הפסיכואנליזה במאה ה-21. והמילים אומרות הכל, ובמדויק: 

You can't always get what you want
You can't always get what you want
You can't always get what you want
But if you try sometimes well you might find
You get what you need

 

איתן טמיר


פיליפ ברומברג

פיליפ ברומברג היה פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי, שנפטר במאי 2020. 

ברומברג התחבר עם גילדת האנליטקאים ההתייחסותיים דאז, הכוללת את סטיבן מיטשל, ג'סיקה בנג'מין, מייקל אייגן, ועוד.

המשותף לאנליטקאים אלו הייתה השתייכותם לגישה ההתייחסותית בטיפול.

ברומברג התעניין בהבנת המרכיב של היחסים הטיפוליים, והתמקד בתהליך הטיפולי, בתמורותיו, ופחות כתכנית מוסדרת.

ברומברג התייחס למערכת היחסים בין המטפל למטופל כמרחב פתוח ובטוח בו יוכל המטופל לשאול את השאלה; ״מדוע אני חי כפי שאני חי?״

כל עוד לא נשאלה שאלה זו, לדידו, משהו מתפספס בטיפול ועשוי להביא לכישלונו.


טיפול פסיכולוגי מועיל, לפי ברומברג, הוא תהליך בו המטופל חש מחד חשוף ומאידך נראה על ידי המטפל, בתהליך הדדי של דיאדה טיפולית.

השימוש במילה המדוברת מרחיב את תפקידה כנושאת אינפורמציה ומאפשר הבנה של המשמעות הבין-אישית של הפרט.

 

דיסוציאציה התייחסותית

ברומברג מתמקד ברכיב הדיסוציאטיבי בטיפול.

הוא מאמין כי ניתוח הדיסוציאציה צריך להיעשות כחלק מתהליך הטיפול, כדי שייצור מרחב להתפתחות חדשה ואותנטית.

לפיו, הנפש האנושית אינה מתגבשת רק באמצעות הדחקה וקונפליקטים, אלא גם באמצעות טראומה ודיסוציאציה - 

לא רק במקרים פתולוגיים אלא גם במקרים נורמטיביים של האדם הבריא.

הדיסוציאציה היא הגנה, המונעת מהאדם יכולת להחזיק במגוון מצבי תודעה ולהפנים בתוכו "מודל אני" מוצק. 

לדבריו של ברומברג, בטיפול פסיכולוגי התייחסותי מתרחש תהליך אישי בו מתרחבת תפיסת המטופל לגבי המציאות בזירה ההתייחסותית.

שינוי נפשי נכנס לפעולה כאשר מתרחשת טרנספורמציה מדיסוציאציה לחוויה הניתנת לניתוח ולעיבוד. 

 

דונה אורנג', מחברת ״הזר הסובל״, מדברת על הצורך של מטופלים נפגעי טראומה במטפל שיתמקם כעד, כשותף.

רק אם המטפלים יהיו עדים לחוויה, תוכל הטראומה לעבור טרנספורמציה מעולם רגשי שהילד אינו בטוח שהתרחש במציאות לבין חומרים מנוסחים ותקפים. ברגע שהמטופל מספר את הסיפור האישי וזוכה בתיקוף ובהדהוד, הסיפור הופך למציאותי הרבה יותר, כך שניתן לעכל אותו, להכיל אותו, לנסח אותו.

 

התפתחות הנתק

ברומברג מתאר את האופן בו מתפתח מבנה אישיות הדיסוציאטיבי:

לדבריו, חייו הפנימיים של האדם הנאלץ להשתמש במבנה דיסוציאטיבי מהווים מלחמה במגוון קולות פנימיים, הנחווים כפועלים נגדו או מצמצמים אותו.

כדי שהאדם יצליח לנצח את הקולות הללו, מיפתח מנגנון שישתיק אותם, כמו גם מנגנון עם בסיס אישיותי שיעזור לו לתפקד למרות קיומם של הניגודים.

כתוצאה מתהליך כזה, עלול להתפתח מבנה נפשי דיסוציאטיבי מגובש.

הניתוק של הפרט מעצמו, שהצילה אותו ממוות פיזי או רגשי, עלול להביא למוות אחר. כמו חוסם עורקים, שבכוחו להציל אדם פצוע מדימום למוות בזמן חירום, אך אם לא יוסר חוסם העורקים ותטופל הפציעה, עלולה להגיע התדרדרות שתוביל לגדיעה של האיבר הפגוע. 

ברומברג מדגיש את חיוניות המפגש האותנטי, ההתייחסותי, בין תודעת המטפל למטופל, ואת האופן שבו מפגש זה מהווה בסיס לצמיחה אישית ולארגון העצמי תוך תנועה בין מצבי עצמי מקבילים מבלי לאבד ולנתק אף אחד מהם.

רק במצב בו קיימת הכרה מקבילה בחלקי העצמי המקבילים ניתן לקיים שינוי אישיותי ארוך טווח בטיפול נפשי.

 

 

 

פנו אלינו לטיפול פסיכולוגי אונליין

או בקליניקה,

בגישה התייחסותית,

במכון טמיר בתל אביב,

או עם מטפלים ירושלים, חיפה, באר שבע

ובמרבית היישובים הגדולים בישראל,

עלות: סביב 320 ש״ח למפגש

 

072-3940004

 

לקריאה נוספת: 

פרוורסיה לפי התיאוריה ההתייחסותית: גנט, בנג׳מין ואוגדן

 


הכשרה והדרכה לאנשי מקצוע 

מפגשים בימי קורונה - הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית

"לדמיין בעינים פקוחות" היה שם הכנס הבינלאומי ההתיחסותי שקיימנו ביוני 2019 בישראל. שאלנו את עצמנו בין היתר, מהו דמיון-כיצד מושפע מהסיטואציה החיצונית והחברתית, כיצד מתבטא או נחסם בקליניקה שלנו ולמה וכיצד קשור למיניות וטראומה.

החלטנו לחזור לחלק מהרצאות הכנס, כדי שמי שלא לקח חלק בכנס, יוכל לעשות זאת באמצעות מפגשים אלה, מי שרוצה לחזור ולשמוע הרצאה שנכח בה או מי שהצר על אי האפשרות לשמוע הרצאות שהתקיימו במקביל ונאלץ לבחור אחת מוזמן גם הוא כמובן. נאפשר דיון מעמיק בהרצאות .

נמשיך ונקיים עוד שלושה מפגשי זום של שעה ורבע ובהן הרצאה ודיון. המפגשים יתקיימו בימי ראשון ב20.30, במועדים שמפורטים בהמשך.

נשמח לפגוש אתכן/ם בארועים אלה.

ההרצאות אינן בתשלום ואין צרך להרשם מראש.

לינק ישלח לקראת כל מפגש לרשימת התפוצה שנמצאת בידינו.

מי שרוצה לצרף את שמו לרשימת התפוצה מוזמן ללחוץ כאן

את המפגשים מנהל ד"ר מיכה וייס, חבר וועד הפורום ההתיחסותי.

 

14.6.20

"רבדים של אובדן ותיקון אירוטי"

פרופ' גלית אטלס

 

גלית אטלס, פסיכואנליטיקנית, מדריכה ופרופסור בתכנית לפוסט דוקטורט בפסיכואנליזה של אוניברסיטת ניו יורק. היא חברת סגל במכון האנליטי NIP ובתכנית הבינלאומית NTP וכן חברת דירקטוריון בכתב העת Psychoanalytic Perspectives. אטלס פרסמה עשרות מאמרים, בעיקר בנושאים של מיניות ומגדר. 'חידת התשוקה: מיניות, כמיהה ושייכות בפסיכואנליזה' הוא סיפרה הראשון. סיפרה השני, בשיתוף עם פרופסור לואיס ארון ז״ל הוא "דיאלוג דרמתי: פרקטיקה קלינית עכשווית". סיפרה השלישי ״סודות של אחרים״ יראה אור בסתיו 2021.

בימים אלה אטלס עורכת את הספר

When Minds Meet: The Work of Lewis Aron

******

28 ליוני 2020

"חזון, התפכחות, ותקווה. (vision, disillusion and hope)".

2 הרצאות קצרות ודיון

 

דר אבי ברמן :" אשליה, התפכחות ויצירה משותפת של תקווה מפוכחת".

דר גילה עופר : "אשליה והתפכחות - בין השתוקקות לתקוה"

 

 

אבי ברמן (PhD), פסיכולוג קליני, מדריך, פסיכואנליטיקאי, אנליטיקאי מנחה ואנליטיקאי קבוצתי. חבר ב"מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו" וב"מכון הישראלי לאנליזה קבוצתית". יוזם ויו"ר ראשון של ה"מכון הישראלי לאנליזה קבוצתית". ממייסדי עמותת "בסוד שיח" לגישור בין קבוצות בקונפליקט. ראש התכנית לטיפול קבוצתי ב"בית הספר לפסיכותרפיה של אוניברסיטת תל אביב". מורה ומדריך במוסדות אלה. כותב משותף של הספר "קורבניות, נקמה ותרבות הסליחה" (יחד עם מרים ברגר ואיון אורליץ')

גילה עפר, ,Ph.D פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה ואנליטיקאית קבוצתית. היא חברה מייסדת ויו"ר לשעבר של "מכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת זמננו(TAICP)" וחברה מייסדת של "המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית". מרצה ומדריכה ב"תוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל-אביב". היא מובילה הקמת מכונים ל"אנליזה קבוצתית" באסטנבול ובבוקרשט. מתאמת הפעילות בארצות אירופה המזרחית ב"פדרציה האירופאית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית" (EFPP) ועורכת את הג'ורנל המדעי של ה-EFPP. פרסמה את עבודותיה בג'ורנלים מובילים (בתחומים של חלומות, מגדר ומיניות, הלא מודע ועוד) והציגה אותן בישראל, אירופה וארה"ב. ספר בעריכתה "A Bridge over Troubled Water: Conflicts and Reconciliation in Groups and Society" יצא ב-2017 (בהוצאת KARNAC). קליניקה פרטית בתל-אביב.

 

******

12 ליולי 2020

"של מי האשליות האלו? על חציית הירדן והכנפיים הנמסות של איקרוס"

אודי חן

 

הערב יעסוק בהמשגה ובהבחנה בין "אשליות שפירות" ל"אשליות ממאירות" ובשאלות הנוגעות למקורן של אשליות ולמי הן שייכות?

אודי חן, פסיכולוג קליני. מנחה קבוצות יתומים ואחים שכולים במשרד הבטחון. מלמד את הגישה ההתיחסותית בביה"ס לפסיכותרפיה-"יישומים קליניים" וב"מכון מגיד" . קנדידט ב"מכון לאנליזה קבוצתית"

 

בברכה,

וועד הפורום

יואב אנטמן, ,ד"ר דניאלה דנקנר, ד"ר מיכה וייס, אודי חן,

גילי כ"ץ-בן שפר, ד"ר אילנה לאור (יו"ר), שרה מוליה, ד"ר אסתר רפפורט

חברות נילוות: נוגה אריאל גלור, ענבל מילר הללי, שירה קדם אילון


 

מקורות:

 

בנג'מין, ג. (1990). הכרה והרס: מתווה של אינטר סובייקטיביות. בתוך: פסיכואנליזה התייחסותית- צמיחתה של מסורת (עורכים: מיטשל, ס.א. וארון, ל.) תולעת ספרים, 2013

 

מיטשל, א. (2003). למה זקוק המטופל? תקווה ופחד בפסיכואנליזה. ישראל: תולעת ספרים

 

 

לאוב, א. (2019). שיחה דמיונית עם לו ארון: התסביך האדיפאלי שלי עם שני אנליטיקאים גדולים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3784

 

  

יאלום, א. (2016). על להיות אמיתי. בתוך: כולנו בני חלוף. תל אביב: כנרת, עמ' 22-35

 

 

Aron, L. (1996). "The relational orientation" (p. 1-31). In: A meeting of minds. Hillsdale, NJ: The Analytic Press

 

 

Aron, L. (2003). Clinical outbursts and theoretical breakthroughs. Psychoanalytic Dialogues, 13, 273-287

 

 

Aron, L. (2006). Analytic impasse and the third. International Journal of Psycho-Analysis, 87, 349-368ֿ

  

 

Beebe, B., & Lachmann, F. (2003). The relational turn in psychoanalysis. Contemporary Psychoanalysis, 39, 379-409

 

תודות:  

אושר שניאור

 

 

 

 

 

 

2 תגובות

  • קישור לתגובה קרן רביעי, 20 נובמבר 2019 07:58 פורסם ע"י קרן

    הסבר נהדר, מקיף וברור ממש תודה

  • קישור לתגובה עורכי האתר רביעי, 20 נובמבר 2019 17:46 פורסם ע"י עורכי האתר

    תודה רבה קרן!

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





לאן ממשיכים מכאן?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

072-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2020