הפרעת אישיות סכיזואידית | מה זה סכיזואיד ומהי אישיות סכיזואידית?

דרג פריט זה
(55 הצבעות)
אישיות סכיזואידית אישיות סכיזואידית

 

מהי הפרעת אישיות סכיזואידית?

מהי נסיגה סכיזואידית?

מיהו סכיזואיד?

 

מכון טמיר

 

מה זה סכיזואיד?

המילה סכיזואיד מציינת את הפיצול בנפשו של האדם סובל מהפרעה זו: הפיצול הוא בין עולמו החיצוני לבין עולמו הפנימי, כאשר ההעדפה היא להתכנסות בעולם הפנימי.

הסובל מהפרעת אישיות סכיזואידית יימנע מיחסים הקשורים ברגש וישאירם בעולמו הפנימי – כפנטזיה.

לעיתים נראה גם נטיה להפר בכוונה נורמות חברתיות מקובלות. בהיותם מנועים מקשרים רגשיים, הם לא ימהרו להגיע לטיפול פסיכולוגי למרות שאין נתונים מדויקים על היקף ההפרעה השכיחות המוערכת ה היא 4.9% מהאוכלוסיה והיא מאפיינת יותר גברים מאשר נשים.

 

 

SCHIZOID PERSONALITY DISORDER

סימפטומים של אישיות סכיזואידית

ניתן לזהות אצל הסובלים מהפרעה זו את המאפיינים הבאים:

  • חוסר רצון לקיום קשרים חברתיים
  • העדר חברים קרובים או כאלה אשר מתבססים על יחסי אמון
  • העדפת פעילויות הנעשות ביחידות
  • קושי לבטא רגשות מול אנשים אחרים – כולל כעס או עצבות
  • קושי ליהנות מפעילויות שונות, או לעיתים חוסר יכולת ליהנות בכלל
  • העדר תחביבים
  • קושי רב לקבל ביקורת או אפילו מחמאות
  • חוסר עניין במגע מיני, ולא בגלל העדר ליבידו אלא בגלל הדרישה לקרבה הרגשית שכרוכה בעניין
  • תחושת ניכור כלפי אחרים
  • נטייה להתכנסות וחוסר רגישות לנורמות חברתיות

 

כפי שאתם מבינים, כתוצאה מהתסמינים הללו מוצאים עצמם רבים מהמתמודדים עם הפרעת אישיות סכיזואידית בבדידות, ולא במפתיע – סכיזואידים מדווחים על מוטיבציה רבה לאהבה וליחסי חברות קרובה. אלה כנראה שתי הסיבות בגללן בכל זאת יגיעו בכל זאת לטיפול נפשי.

 

"אדם בתוך עצמו הוא גר..." - אז איפה הבעיה?

ובכן, היכולת ליצור ולפתח קשרי אהבה וחיבה יציבים היא אינדיקטור לרווחה ובריאות נפשית.

כולנו כבני אדם מחפשים יחסים, שוחרי אוביקט, זהו מרכיב אישיותי מרכזי בכולנו.

המתמודדים עם הפרעת אישיות סכיזואידית עברו תהליך הגנתי אינטנסיבי בשלב מוקדם מאוד בחיים, שהביא אותם להתכנסות ולצמצום חברתי עקבי וקבוע.

כמו אצל כולנו, לסכיזואידים יש צורך עצום בתלות רגשית באחר. אלא שההתקשרות עם האחר מעמידה את הסכיזואיד בפני איום מבהיל (טרור נפשי, אין המשגה אחרת) של היבלעות קטסטרופלית, עד כדי אובדן העצמי. 

 

 

אבחון הפרעת אישיות סכיזואידית לפי ה-DSM-5


דפוס נרחב של ניתוק מיחסים חברתיים וטווח מוגבל של הבעת רגשות במסגרת בינאישית שתחילתם בבגרות המוקדמת, המוצגים בהקשרים מגוונים ב-4 או יותר מהאינדיקציות הבאות:

  • היעדר תשוקה או הנאה מיחסים קרובים, כולל היות חלק ממשפחה.
  • כמעט תמיד ישנה בחירה לפעילויות ביחידות.
  • ישנו עניין מועט, אם בכלל, בחוויות מיניות עם אדם אחר.
  • מפיק הנאה ממעט מאוד פעילויות, אם בכלל.
  • חסר חברים קרובים או אנשי סוד מעבר לקרובים מדרגה ראשונה.
  • נראה אדיש או שווה נפש לדברי שבח או ביקורת מצד אחרים.
  • מבטאים קור רגשי, היבדלות/ניתוק או רגשות שטוחים.

 

סכיזואידיות ועיסוק בפסיכולוגיה

ארווין יאלום כתב שפסיכולוגים רבים הם סכיזואידים.

גם הפסיכואנליטיקאית הלן דויטש טענה כי מטופלים סכיזואידים נוטים להזדהות העוצמה עם האנליטיקאי, מה שיכול להשפיע בחיוב ובונה, כאשר מטופלים סכיזואידים מפתחים לעתים קרובות ייעוד מקצועי להכשיר עצמם כפסיכואנליטיקאים או פסיכולוגים קליניים. 

אלו אמירות מבריקות:

רבים מאיתנו, הפסיכולוגים, עוזרים מאוד למטופלים שלנו ומביאים טוב לעולם, אבל מהיכן מגיעה המוטיבציה לשבת בקליניקה 8 שעות ביום ולהקשיב בחמלה לצרותיהם של אחרים?

יכול להיות שבסיום המאמר נוכל להבין יותר: 

 

סכיזואידיות בראיה פסיכואנליטית 

רונלד פיירברן היה הראשון לדון לעומק בנושא אישיות סכיזואידית.

פיירברן טען כי האזור הסכיזואידי בנפש הוא האזור בנפשו של התינוק שהאם אינה מקבלת, אינה מכילה ואינה מבינה.

ההתכנסות והנסיגה של התינוק יכולות להיות מלווות בהתייחסות לעגנית או ביקורתית כלפי ההזדקקות הפסיכולוגית הטבעית של התינוק.

מבחינה דינמית, מה שעומד בבסיס החשש להתערבב בקשרים אינטימיים היא חרדה ראשונית ביצירת קשר עם הסביבה,  שיכולה לגרום לאיבוד הזהות האישית  (חרדה מהיבלעות - אליה מתייחס ליאנג). 

פיירברן כתב גם, שכאשר האחר  נהרס על ידי התוקפנות הילדית ואינו הופך להיות מיוצג כאובייקט מציאותי, התינוק יוצר לו עולם של אובייקטים פנימיים. הדרמה של האובייקטים הפנימיים, מתבטאת בקולות שמדברים בתוך הנפש, מה שפוגע במשא ומתן עם אחרים מציאותיים. כל החוויה היא בפנים. למשל בדיכאון התוקפנות מופנית כלפי פנים כאשמה.

חרדת כיליון, חרדה ממוות נפשי, שכיחה יותר אצל סכיזואידים ביחס לחרדת נטישה, שאופיינית יותר להפרעת אישיות גבולית. 

 

RONALD FAIRBAIRN

 

הילד מייחל לתת ולקבל אהבה, והדבר האחרון שהוא מצפה לו זו פגיעה טראומטית. העצמי שהעז ויצא החוצה נמלט פנימה ברגע חטוף, עם ניתוק שנותר קבוע. בחזית נראה אדם מתפקד ולעיתים קרובות מצליח מאוד בתחומים שהוא אוהב וטמקבל עליהם חיזוקים לאורך השנים, אבל בעקבות חוויות הדחייה הראשוניות לומד הסכיזואיד לא להנכיח אף פעם חולשה, כי לדידו יש סכנה אמיתית בלהראות חלש. הנסיגה היא לשלב הראשוני וזהו הניתוק והפקת הנאה מהעיסוק העצמי (בניגוד לגישה הקטגוריאלית של ה-DSM שמדגישה יותר את חוסר הרצון ליצור קשרים).

אחד המאמצים הנפשיים המרתקים של הסכיזואידים הוא פיתוח של "אישיות בכאילו"- As If Personality -  מצב בו אדם יוצר רושם חיצוני שהוא נהנה ומתוגמל מקשרים בין-אישיים עם הסובבים, כאשר כל ביטוי של נטיה תוקפנית מוסוות כמעט לחלוטין על ידי נראות פסיבית. אולם בבחינה מעמיקה יותר, ניכר שהיחסים ריקים וחלולים, נעדרי עומק וריקניים. 

הדינמיקה המוקדמת הפגועה יוצרת פיצול (split) בנפש: החלק שברח פנימה מודחק ואילו הפסאדה עומדת בחזית ופוגשת את העולם הבין-אישי. אבל, המפגש עם אחרים מתקיים רק עם חלק מסוים באישיות, זה שלא פוצל. כשיש פיצול אין תחושה אינטגרטיבית, העצמי מקוטב בין מה שנמצא על פני השטח לבין כיסים אישיותיים של חלקים פחות רצויים, שאליהם אין תמיד גישה מילולית.
הספקטרום הסכיזואידי נע מגרעין מפוצל שיש לכולנו (כי כולנו נפגענו) ועד להפרעת אישיות סכיזואידית המתגלמת במלוא עצמתה.

 

 

הנסיגה הסכיזואידית 

אצל סכיזואידים נפוץ השימוש במנגנון ההגנה נסיגה קיצונית (Extreme Withdrawal), המכונה גם הגנה אוטיסטית, או פנטזיה אוטיסטית.

באופן כללי מדובר בנסיגה ממצב מודעות אחד לאחר, מכווץ יותר. בדרך כלל נסיגה ממצב מודעות ערני, המערב יצירת קשר בין אישי למצב מודעות חלופי המאפשר בידוד - שינה, פנטזיה כולל גם דרך שימוש בחומרים פסיכואקטיביים.

שימוש בהגנה של נסיגה יכול להיות תקין ושימושי: הוא מסייע לתינוק להתמודד עם מצבים של עוררות יתר, עודף גירויים, מצוקה, והבחירה של התינוק הבריא היא לסגת לתוך מצב של שינה. בהמשך החיים, שימוש מתון בנסיגה בא לידי ביטוי בנטייה קלה לחולמנות במצבים שמעוררים לחץ.

אבל התוצאה של שימוש יתר בנסיגה עשוי לבוא לידי ביטוי מאוחר יותר במבנה אישיות סכיזואידי. הבעיה היא מעגלית – בגלל הנסיגה לתוך העצמי האדם הסכיזואידי לא מתנסה בפיתוח מיומנויות בין אישיות. בהיעדר מיומנויות כאלה הוא מרגיש נחות ולא מותאם במצבים חברתיים, מה שמגביר את הצורך שלו לסגת.

משום כך אנשים בעלי שימוש יתר בהגנה זו מתקשים להפיק מטיפול פסיכותרפויטי שבו האלמנט של הקשר הבינאישי הוא משמעותי ומרפא.

היתרון היחסי של שימוש יתר בנסיגה הוא שאין פגיעה בבוחן המציאות. היות והפתרון הוא נסיגה, האדם אינו מרגיש צורך לעוות את המציאות בכדי לשאת אותה.

 

 FAIRBAIRNS STRUCTURAL THEORY

 

 

מה ההבדל בין נסיגה נרקיסיסטית לנסיגה סכיזואידית?

ב-1914 כתב פרויד את המאמר על הנרקיסיסזם, שנים מספר לאחר שפרסם את 'אבל ומלנכוליה'. הוא תיאר את האכזבה הקשה מדי שמביאה ילד לסגת לתוך עצמו וטען שזהו הבסיס לסכיזופרניה (מה שלא עמד במבחן המחקר הקליני). 

בנסיגה הסכיזואידית האדם נסוג אך האובייקט האחר כבר קיים. כלומר, יש התפתחות יותר גדולה, זו רמה אחת מעל קשיים אישיותיים אחרים. האדם נסוג למקום שבו אנחנו מנסים להיות חסרי תלות. בנסיגה הנרקיסיסטית הנסיגה מובילה לתוך העצמי- "אני חשוב, אני גדול, אני יפה".  

ההנחה הסכיזואידית הבסיסית היא שאם לא אהיה תלוי אוכל להיות מוגן. הסכיזואיד יכעס על עצמו שהסכים או הסתכן לסמוך על אדם אחר- ושוב התאכזב.

אוטו קרנברג כתב שהאישיות הנרקיסיסטית פחות מפותחת מהאישיות הגבולית כי לנרקיסיסט יש הרבה פחות יכולת נפשית להתייחס לאחר, להכיר בזה שיש אחר.

 

 

 

האוביקט הרע 

פיירברן טען שהמישור הסכיזואידי נמצא בבסיס כל הפתולוגיות הנפשיות. הוא כתב על 'ההגנה המוסרית' (Moral Defence), מושג חשוב מאוד בהבנה של מערכות יחסים בוגרות אצל אנשים פגועים. כאשר טיפל במרפאת אדינבורו בילדים ובמתבגרים שעברו התעללות נפשית, הזנחה הורית ונטישה במלחה"ע השניה, פיירברן למד שילדים מעדיפים בכל מצב לדבוק בקשר עם הדמויות המטפלות המקוריות, אפילו אם הן מסבות להם כאב וסבל. 

פיירברן שאל ילדים מוכים ומוזנחים: "האם אתה רוצה אמא חדשה?", הילדים ענו תמיד שהם מעדיפים להישאר עם אותה אמא. הילד, הבין פיירברן, זקוק לקשר עם ההורה, בין אם הוא מתעלל ובין אם הוא אכפתי ובטוח.

עם זאת, ילדים שהבינו את מידת ההתעללות ההורית, התמודדו עם חרדה מציפה, קשיי ויסות רגשי וחוסר שליטה התנהגותית. בגלל התלות העצומה בהורה, האשמתו מפחידה מדי את הילד - הפתרון הדינמי הוא להכחיש את הרוע ההורי ולייחס אותו לעצמו, כולל את רגשות האשם המתלווים אליו ("אני ילד רע").

פיירברן (1943) כותב כך:

"עדיף לחיות כחוטא בעולם שיש בו אלוהים מאשר לחיות בעולם שנשלט על ידי השטן. אדם שחי כחוטא בעולם שיש בו אלוהים הוא אכן "רע", אבל תמיד ניתן לשאוב ביטחון מהידיעה שבעולם סביבו יש טוב. לעומת זאת, בעולם שנשלט על ידי השטן, האדם יכול להימנע מחטאים, אבל הוא רע כי כל העולם סביבו רע. בעולם כזה אין כל תחושת ביטחון ולא קיימת תקווה לתיקון וגאולה".

 

האוביקט הרע במערכות יחסים

אוביקט רע הוא אוביקט מתעתע, דוחה או מתסכל, ובהגנה המוראלית הילד לוקח על עצמו את האשמה כדי לשמור על האוביקט ולא להסתכן באסון של אובדנו.

מה זה אומר עלינו כאנשים מבוגרים?

ההגנה המוסרית של פיירברן יכולה להסביר המון על הבחירות שלנו, גברים ונשים כאחד, להישאר, להתמיד ולא לעזוב  מערכת יחסים הרסנית, זוגית או מקצועית. למה קשה כל כך לבני זוג להיפרד ממערכת יחסים רומנטית שמסבה סבל לשני הצדדים? 

לפי ההסבר של פיירברן על האוביקט הרע, קיימת אצל כולנו משאלה עמוקה, לא מודעת, לתקן את מה שנלקח בילדות, לאחות סוף סוף את הפיצול הסכיזואידי כבני אדם בוגרים. 

בנוסף, קיים קשר ישיר בין סכיזואידיות לאובדן. לסכיזואיד אין מספיק כלים מנטליים שמאפשרים עיבוד ועיכול של אובדן ובתוך יחסים הוא יילחם להחזיק את התקווה שהאובייקט שנטש אותו ישוב, לפעמים עד כדי "התמכרות לאובייקט הרע". 

 

בספרו, אשליית האהבה, ממשיך הפסיכולוג דייוויד סלאני (1994) את החשיבה של פיירברן ומרחיב את המענה לשאלה:

מדוע אנשים מסוימים נוטים למצוא את עצמם במערכת יחסים מתעללת, או לסיים אותה בפרידה מתישה, רק כדי להיקלע שוב למערכת יחסים הרסנית אחרת?

מבחינת סלאני, ה"בחירה" לשוב לזרועותיו של בן הזוג המתעלל זהה לסיבה שהילד בוחר להישאר ביחסי תלות עם הורים מתעללים.

סלאני רואה את הצד המתעלל כגבר שנפגע בעצמו ומגיע למערכת היחסים חסוך ומורעב נרקיסיסטית.

את דימוי הקורבן האופייני הוא מייחס לאשה, פגועה אף היא, שמצליחה לפצל, להרחיק מהתודעה ולהתכחש לזכרונות הכאובים של הפגיעה הרגשית הקשה שחוותה במערכת היחסים הכובלת עם בן הזוג, מה שמאפשר לה לגייס כוחות נפשיים ותקווה ולהמשיך לחוות אותו כאוביקט ליבידנלי ומרגש (ראו בפסקה הבאה הסבר של יעל טל על האגו הליבידינלי והאנטי-ליבידינלי).

הארי גאנטריפ טען כי סכיזואידים פונים לטיפול נפשי מתוך כאב נפשי על רקע של רגשות ריקנות ומוות נפשי. הפנייה לטיפול פסיכולוגי יכולה להתעורר גם מסיבות יותר פרוזאיות, כמו מטרה להתחיל לצאת לדייטים, או משאלה לתקן מערכות יחסים זוגיות תקועות.  למעשה, מטופלות רבות מגיעות לטיפול פסיכולוגי עם משאלה עמוקה לשנות את בן הזוג, מתוך אמונה כנה ומובנת שהטיפול יאפשר ליחסי האהבה להתמשש. 

חשוב שמטפלים בתחום לא יתפתו למשאלת התיקון של אישיות בן הזוג ויתמקדו בפרשנות לגבי עוצמת התלות, על הקשר בין "שם ואז" לבין "כאן ועכשיו" ועל אתגור מנגנוני ההגנה הפרימיטיביים (בעיקר פיצול והזדהות השלכתית) המאפשרים לה לייצר תקווה לשיקום הקשר.

עם התקדמות המסע הטיפולי המטפל יפגוש רגשות קשים ביחסי ההעברה, בעיקר על היותו 'אוביקט רע', ייצוג שהופנם ומתעורר לחיים כאשר מוצע ביטחון ביחסים הטיפוליים, במקום חרדה מהיבלעות ומנטישה.  

אגו ליבידינלי ואגו אנטי ליבידינלי

מה זה ליבידו?

ליבידו, על פי פרויד, אבי הפסיכואנליזה, הינו שלל היצרים והדחפים המיניים של האדם, אשר שוכנים בחלקה הלא מודע של הנפש ומניעים את האדם.

הליבידו הוא חלק מיצר החיים של האדם, מהדחף לאושר ולסיפוק.

רונלד פיירברן, פסיכואנליטיקאי שהתייחסנו כבר לחלק מתרומותיו להבנת הנפש הסכיזואידית, הגדיר את הליבידו בדרך מעט שונה: 

לטענת פיירברן, הליבידו הוא אכן היצר הבסיסי של האדם, אבל הוא אינו מכוון לסיפוק של עונג מיני אלא שוחר אובייקט, כלומר חותר ליצירת יחסים עם דמויות קרובות בחייו.

זו הבחנה מדהימה שלקחה את המחקר והפרקטיקה הפסיכואנליטית כמה צעדים קדימה. 

למעשה, מטרתו הבסיסית של האדם היא השגת קרבה לאנשים משמעותיים, כמו ההורים, האחים ודמויות נוספות במהלך החיים.

לפי פיירבורן, האגו אינו סטטי לאורך החיים, כי אם דינמי ומשתנה בהתאם לחוויות החיים של האדם ולמערכות היחסים הקרובות בחייו.

ה'אגו' בתיאוריה הפסיכואנליטית, או ה'עצמי', הוא החלק באישיות ששולט באדם ומכווין אותו בהתאם לעיקרון המציאות.

כלומר, הוא מנווט בין הדחפים העוצמתיים לבין דרישות המציאות הנוקשות. הוא מנסה למקסם את אושרו של האדם ולספק את דחפיו, תוך שמירה על כללי ההתנהגות לאורם הוא חונך ובהתאם לנורמות התנהגות תרבותיות.

 

אגו ליבידינלי

אגו ליבידינלי הוא החלק באגו המתפתח בהתאם לאנרגיית הליבידו, אשר לפי פיירברן מתפתח בהתאם למערכות היחסים של הילד עם הוריו ותגובותיהם אליו.

בבגרות, האגו הליבידינלי הוא זה שמכווין את האדם למערכות יחסים עם אחרים בעולמו.

כשילדותו של האדם תקינה ובריאה, האגו הליבידינלי מצליח להכווין את האדם אל עבר מערכות יחסים מעמיקות, מפרות ובריאות.

עם זאת, כשלילד היו יחסים מורכבים עם הוריו או כשילד עובר אירועי חיים קשים, במקרים רבים האגו הליבידינלי שלו אינו עובד בצורה תקינה וכך עשוי להוביל את האדם למערכות יחסים לא בריאות, תלותיות, מתעללות וכיוצא באלה.  

לפי פיירברן, למשל, רומן מחוץ לנישואין הוא פתרון סכיזואידי.

מדוע סכיזואידי? כי הוא מאפשר פיצול בין פנים לחוץ, בין הזוגיות המוכרת בבית לבין הריגוש הרומנטי מחוצה לו.

 

 

אגו אנטי ליבידינלי 

אגו אנטי ליבידינלי הוא החלק באגו של האדם שנבנה על ידי אירועי הילדות המתסכלים והשליליים שחווה הילד עם דמויות משמעותיות.

האגו האנטי ליבידנלי הפוך מהאגו הליבידינלי - הוא  מרחיק את האדם ממערכות יחסים חיצוניות ומושך אותו פנימה, לעולם הפנימי.

בצורתו האדפטיבית, אגו ליבידינלי נבנה על אירועי חיים מתסכלים נורמטיביים ואחראי על גיבוש זהות עצמאית ונפרדת, תוך שהוא מחזק את האמונה של האדם בעצמו וביכולת להתמודד באמצעות משאביו האישיים.

במקרים בהם הנפש חוותה הרבה אירועים שליליים ש"תחזקו" את האגו האנטי ליבידינלי, המשיכה פנימה תהיה קיצונית ומסיבית יותר. היא  עלולה להוביל להתבודדות, לניתוק מאחרים ובמקרים קיצוניים ופתולוגיים גם להפרעות אישיות.

 

למעשה, האגו הליבידינלי והאגו האנטי ליבידינלי אחראים שניהם על חלקים חשובים מאין כמוהם בחייו של האדם, והם צדדים שונים של אותו המטבע.

האחד, אחראי על נטייתו להתחבר לאחרים, על היותו יצור חברתי שזקוק למערכות יחסים מעמיקות.

השני, אחראי על שמירת האדם עצמאי, נאמן לעצמו.

במקרים של ילדות טראומטית, שני צדדיו של האגו פגועים, והם פוגעים הן בטיבן של מערכות היחסים שיוצר לעצמו האדם, והן בעצמאותו ובאמונו בעצמו.

 Schizoid Self

האני החצוי

רונאלד לאינג,  פסיכיאטר סקוטי, שכתב את הספר הקאנוני The Divided Self, דן לעומק בפתולוגיות של אישיות סכיזואידית ובחיבורים שלהן עם סכיזופרניה. לאינג טוען כי ישנו שסע כפול באדם, אשר מהווה מקור למצוקה קיומית ובהחרפתו עלול לייצר הפרעות נפשיות.

האדם החצוי של לאינג סובל מקרע בינו לבין העולם:

הוא חש מנותק ובודד ומתקשה "להרגיש בבית בעולמו".

שנית, הוא חצוי בינו לבין עצמו, כך שגם בתוכו הוא אינו מוצא את הבית.

לאינג מתאר את הפער השני כ"אי-ביטחון אונטולוגי". האדם הלא מוחשי מנותק מגופו, מרגשותיו ומעצמיותו. מעניין לראות כיצד לאינג מתאר את "האדם המוחשי" לאו דווקא כאדם חסר דאגות:

"האדם המוחשי חש את היותו בשר ודם ועצמות, היותו חי וממשי מבחינה ביולוגית. קרוב לוודאי שתהיה לו תחושת המשכיות אישית בזמן. הוא יחווה את עצמו כנתון לסכנות המאיימות על גופו, סכנות התקפה, הטלת מום, מחלה, זקנה ומוות. הוא מסובך בתשוקות הגוף, בסיפוקיו ותסכוליו. נקודת המוצא לאדם כזה משמשת חווית גופו כבסיס להיותו אדם בין הוויות אנושיות אחרות" (לאינג, 1960). 

נראה כי תחושת החיבור עם העולם מותנית בחיבור של אדם לעצמו ולגופו וכמו כן לחרדות הקיומיות העולות בהכרח ממודעות זו.

 

צפו בהרצאתו המצוינת של

איתי קינדר, עובד סוציאלי וחוקר מדיניות בתחום בריאות הנפש,

על "האני החצוי" ועל האישיות הסכיזואידית: 

 

 

 

הסכיזואיד בטיפול קבוצתי

איתן טמיר

סכיזואידים נראים אמנם מרוחקים רגשית, אבל בטיפול פסיכולוגי דינמי הם מתארים לרוב כמיהה עמוקה לקרבה בין-אישית ומשתפים בפנטזיות עמוקות למעורבות אינטימית.

בניגוד למה שרבים נוטים לחשוב, ביניהם גם אנשי מקצוע, סכיזואידים אפילו נמשכים לקבוצות טיפוליות.

יש לכך לפחות שתי סיבות, שתיהן מעניינות:

  • הראשונה היא, שכברירת מחדל בין-אישית, הסכיזואיד תמיד יעדיף קשר אינטימי רב-משתתפים על פני קשר דיאדי. המדיום הקבוצתי מאפשר בעיניי הטמעות והגחה, פנימה והחוצה, בתנועתיות חוזרת המאפשרת להישמר מפני איומים אינטימיים חזקים מדי. התהליך הקבוצתי, מעצם מבנהו, מציע רוטציה שבה התנועתיות הזו הכרחית (למגינת לבם של הנרקיסיסטים). הרבה פעמים רואים בקבוצות, שרמת החרדה של משתתפים סכיזואידיים עולה מאוד בעת נשירת משתתפים אחרים, לא רק בגלל הפרידה מהם, אלא בעקבות המעבר ליחסים יותר פרסונליים. גם ההיפך נכון, הם יישמחו על הצטרפותם של חדשים, ולא רק בגלל מיצוי היחסים עם המשתתפים הנוכחיים.
  • הסיבה השנייה היא שסכיזואידים זקוקים לביטחון רב כתנאי הכרחי לתרגול ועיצוב ה- Co-Self שלהם. למעשה, הזמן המחריד ביותר עבור משתתפים בעלי נטייה סכיזואידית במפגש קבוצתי הוא ההפסקה, בהן נפתחת ספונטניות לא נוחה ולא שמורה על ידי יחידת ההנחיה. הקבוצה הטיפולית מניחה מראש שקיים סדר מסוים. סדר זה מספק ויסות קצבי שמאפשר לסכיזואיד לנוע בין מצבי מגע-נתק-מגע וחוזר חלילה.

ההתקדמות על מפת הדרכים הנפשית שעובר המטופל הסכיזואידי בקבוצה הטיפולית מתקדמת לאיטה, צעד אחד צעד, ממאפיינים סכיזואידיים, שעלולים להתלוות גם במופעים פרנואידליים והיפוכונדריים, לעבר הפרעת אישיות נמנעת. בצעד הבא ניכרת תנועה לעבר התנסויות במערכות יחסים פחות מגוננות בעולם האמיתי, כמו ניסיונות ומאמצים להתמודד עם חרדה מדייטים, לחדש קשרים משפחתיים שקפאו בזמן ולהרחיב את העולם החברתי למרות האימה מהיחסים. להבדיל מהאישיות הנרקיסיסיטית, שהטרגדיה שלה נמצאת בקושי מהותי לראות את האחר לאורך זמן, והאישיות הגבולית שמתקשה לשאת את הכאב הטמון ביחסים ומשליכה את האוביקט הרע הפנימי כלפי האחר, לסכיזואידים יכולת הדחקה מצוינת שמאפשרת יצירה של קשר רגשי, עם הגעת ההבשלה הנפשית המתאימה.

 

פנו אלינו להתאמת מפגש ראשון עם

פסיכותרפיסט / פסיכולוג קליני מומחה ומנוסה בטיפול דינמי בתל אביב

בצוות מכון טמיר בתל אביב או

בקליניקות העמיתות בכל הארץ

1-800-509-809

נהיה בקשר,

צוות מכון טמיר

 


 כתבו: יעל טל, לאה מרקו, איתן טמיר, מילי רביד ואופיר ברגמן

 

 

 

 

מקורות:

גיל, צ. , וילינסקי, ג. , יופן, א. , בר אל, ח. (2016). בין גבוליות לסכיזואידיות: הימנעות לעומת כאוטיות ביחסי אובייקט – חלק א. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 7/3/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3362

יאלום, א. ולשץ', מ. (2006). טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה. ירושלים: כנרת.

לאינג, ר. ד. (1978). האני החצוי. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

Celani. D (1994). The Illusion of Love. 

Fairbairn, W. R. D. (1952). Psychoanalytic Studies of the Personality. London: Routledge & Kegan Paul.

Fairbairn, W. R. D. (1994a). From Instinct to Self: Selected Papers of W. R. D. Fairbairn, Vol. I. Ed., E. F. Birtles & D. E. Scharff. Northvale, N.J.: Aronson.

Fairbairn, W. R. D. (1994b). From Instinct to Self: Selected Papers of W. R. D. Fairbairn, Vol. II Ed., E. F. Birtles & D. E. Scharff. Northvale, N.J.: Aronson.

Khan, Masud. (1960). Clinical aspects of the schizoid personality: Affects and technique. International Journal of Psycho-Analysis, 41, 430-437. 

 

 

 

 

נושאים מקצועיים קשורים לקריאה:
הפרעת אישיות סכיזוטיפלית

עמדה סכיזואידית פרנואידית ביחסי אובייקט  (סכיזו פרנואידית)

הפרעת אישיות נרקיסיסטית

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים כמוסד שמכשיר ובוחן מתמחים בפסיכולוגיה קלינית

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-3-6031552

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר