פיליפ ברומברג | (1931-2020) הדרך הנפשית מדיסוציאציה לאינטגרציה

פיליפ ברומברג

 

פיליפ ברומברג (1931-2020) ז"ל היה פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג אמריקאי בעל השפעה עצומה בתחומו ומאבות הפסיכואנליזה ההתייחסותית. 

ברומברג הסביר את תפקידה של הטראומה ההתפתחותית בתהליכים דיסוציאטיביים טעונים באשמה הפוגמים בשייכות.

על ידי כך העניק לאנשי המקצוע שפה ייחודית להבנת התופעה.

הוא לא רק הרחיב משמעותית את טווח ההבנה התיאורטית של מטפלים, אלא אף העניק להם דרך רעננה להביט בחיי הנפש של המטופלים ולהתחבר אליהם מזווית אמפתית. 

 

 

כתיבה:

איתן טמיר

(MA), ראש המכון

 

הנה ברומברג נושא דברים בפאנל פתיחה בכנס 50Years of Contemporary Psychoanalysis: Confluence and Influence  בניו יורק: 

 

 

דיסוציאציה לפי ברומברג

ברומברג התעניין בתהליכים דיסוציאטיביים, וגרס כי דיסוציאציה דווקא שומרת על יחסי האובייקט.

הוא טען שתהליך הניתוק משרת התקשרות, כי אם אני אהיה בקשר עם כל החלק הרגשי של כעס והשפלה שספגתי ממישהו,  לא אוכל לשמור על הקשר עם האובייקט האהוב, הפתרון הנפשי הוא ליצור דיסוציאציה וריחוק של מצבי עצמי שליליים.

ברומברג מציין כי דיסוציאציה זמינה עבורנו תמיד ושהיא תגובה נורמטיבית כאשר חיי הרגש הופכים לבלתי נסבלים. במצבים בהם קיימת טראומה רבה מדי, היכולת שלנו להתנתק הופכת למבנה פנימי ולא לבחירה.

הדיסוציאציה מצמצמת ומגבילה את חיי המטופל ויוצרת מצב עצמי מגונן ומוגבל. אדם כזה מצוי בדריכות מתמדת, תמיד מצפה, אורב ומחפש סימנים מקדימים לאירועים מסוכנים. 

בהמשך החיים, הדיסוציאציה של חלקים אלו פוגעת בנו. בעצם הניתוק הוא הדבק להיקשרות כי בלעדיו לא יתקיים קשר.

לדידו של ברומברג, דיסוציאציה בין מצבי עצמי דומה למדי לחלקי אובייקט של מלאני קליין, אלא שבראייתו של ברומברג הדיסוציאציות קשורות לטראומות חיצוניות שעובר האדם ואילו אצל מלאני קליין הטראומות מתבטאות באופן בו העולם הפנימי שלנו מתארגן ביחס לעולם. הדברים מאוד דומים בסופו של דבר אבל המקורות שונים. 

 

 

דרכו המקצועית

ברומברג העיד על עצמו כי המקומות בהם כשל ריגשו אותו הרבה יותר מהצלחותיו, משום שהיו ראיות לכך שתחום עיסוקו צופן בחובו יותר מההשקפות שאותן הוא מחשיב באותו רגע ל״אמת״, ומשום שהכישלון מחייב אותו להמשיך ולחשוב.

במהלך הכשרתו ב-White Institute, הושפע רבות משלושת מנחיו – אדגר לוונסון, ארל וויטנברג ודיוויד שכטר, שבעיניו ייצגו את הפתיחות המחשבתית שבכוחה להוליד יצירתיות.

הוא חש כי נתנו לו חופש מחשבתי בעבודתו, בצורה שהשפיעה עליו עמוקות. 

למעשה, השפעתו של לוונסון עליו הייתה כה גדולה, עד שחש כי בזכות האינטראקציה עמו, שמעבר להנחיה אקדמית הפכה לחברות, הוא עבר טרנספורמציה אישית של ממש. הוא חש שהוא קיים מול מטופל, במובן זה שחווה את עצמו ואת המטופל כישויות נפרדות שהן בו-זמנית מחוברות. 

המתנה הגדולה של בלומברג ככותב באה לידי ביטוי בכישרון יוצא דופן לתאר, דרך ראייה אינטר-סובייקטיבית של הלא מודע, את המטופל והמטפל בצורה כל כך חיה שהקורא יכול להרגיש את התהליכים הנפשיים בתוך כל אחד מהם ובין שניהם. 

 

כך סיפר ברומברג בראיון שקיים ב-2013 שפורסם בכתב העת Contemporary Psychoanalysis: 

 

״כל עולמי הפנימי היה זמין לי בדרך שבה לא היה זמין לפני כן, והפך למשהו גדול יותר, שחיבר אותנו בצורה שאפשרה לי בו-זמנית לראות מה קורה ׳שם בחוץ׳. כבר לא הייתי צריך להבין ׳מה לעשות׳. [...] לא הייתי צריך להישען על טכניקה. כבר לא הרגשתי שלהיות אנליטיקאי זו ׳עבודה׳. [...] מכיוון שחוויתי את המטופל ואת עצמי כחלקים של משהו גדול יותר מכל אחד מאיתנו בנפרד, למצוא דרך לגשת אל החלקים של החוויות המיוחדות לנו שהיו לא-מודעות הפך לעניין של למצוא זאת ביחד. [...] [הדבר] הפך לבסיס של עבודתי הקלינית״.

 

ברומברג טען כי הסתכלות זו עמדה בניגוד לתפיסתו ההתחלתית של הטיפול במהלך הכשרתו האנליטית:

 

"מעולם לא חשבתי שאצליח להבין מה מהדברים שעשיתי סייע למישהו. לא חשבתי שזה הגיוני שמישהו ישתנה רק בגלל שאתה אומר לו דברים מסוימים״.

 

אנשי מקצוע נוספים שהשפיעו עליו רבות היו הפסיכואנליטיקאי ההתייחסותי סטיבן מיטשל והפסיכיאטר לסטון הייבנס. 

 

 

טיפול פסיכולוגי לפי ברומברג

ברומברג מלמד אותנו כי מטופלים שחוו טראומה התפתחותית חיים במצב של סכנה מתמדת, טרור, בושה וערנות מופרזת.

לכן הוא ממליץ שקשר הטיפולי יהיה מקום שמציע בו-זמנית בטחון יחד עם תמיכה בנטילת סיכון (Bromberg, 2006; 2011).

בכל קשר טיפולי דינמי, מכניזם השינוי מחייב לחוות את כאב הטראומה המוקדמת בצורה מכוונת, ללא השלכות של דיסוציאציה מוגברת וכאב נסתר, שנובעים מהחוויה הישנה. בהקשר הטיפולי הבטוח הנוכחי, ההפרעה מותרת, לא נעצרת ומתבטאת במילים. חשוב לשיים את החוויה, להבין מה קורה ומה קרה, ובאמצעות הבנה זו להפוך את הסערה הרגשית מסכנת החיים לרכיב נפשי ניתן יותר לניהול. ברומברג מכנה זאת "בטוח אך לא בטוח מדי" (safe but not too safe) או "ההפתעה הבטוחה".

על המטפל להחזיק את המטפל המטופל בטוח מבחינה רגשית ובו זמנית לוודא תמיד שהטיפול  מצוי על סף הצמיחה.

לגבי חשיפה עצמית של המטפל, ברומברג הבחין בין גילוי עצמי שמתפתח בתוך טיפול, שהוא מבחינתו חיוני, לבין יישום מודע של חשיפה עצמית כטכניקה תרפויטית, שמובנת ע״י ברומברג כמהלך חסר אותנטיות. 

 

 

השפעת ילדותו על החשיבה הקלינית

ברומברג העיד כי יחסיו המוקדמים עם אמו עיצבו את עיסוקו בפסיכואנליזה. אמו לא רק כתבה שירה אלא הייתה, לדבריו, ״משוררת מטבעה״. היא גדלה בכפר, הרחק מהוויית העיר, ולתפיסתו של ברומברג לא אהבה ״לחשוב על דברים כעל תרגיל אינטלקטואלי״ אלא חוותה את החיים ולימדה אותו לעשות כן.

כשרונה היה בעיניו ״מתנה יוצאת דופן עבור ילד צעיר״. כילד בגילאי 4-6 נהג לשחק עם אמו במשחקים עתירי דמיון, בהם דמויות מומצאות השונות להפליא זו מזו מצליחות לתקשר ביניהן, עד שהן הופכות לחברות. 

לדבריו, אינטראקציה זו עם אמו השפיעה עליו עמוקות בעבודתו האנליטית עם המטופלים ובאופן בו נהג לשאול אותם שאלות רבות, כרכיב טבעי של הקשר האישי ביניהם. הדבר השפיע גם על כתביו והרצאותיו, בהם הוא מעלה שאלות באופן טבעי, ונהנה מההתמודדות עמן. 

 

 

ברומברג בין אומנות לאמנות

ברומברג הרבה לקרוא ספרות ושירה, וטען כי גם הכתיבה היוצרת משפיעה על עבודתו, בעיקר כתביהם של אמילי דיקנסון, רוברט פרוסט, רנדל ג׳ארל ופרננדו פסואה.

למעשה, בשלב מוקדם יותר בחייו למד לתואר דוקטור לספרות אנגלית באוניברסיטת ניו יורק, אך החליט שהלימודים אינם מתאימים לו ושינה כיוון.

בעבודתו הפסיכואנליטית נהג להדגיש את הריבוי הנורמלי של "מצבי עצמי" אותם אנו חיים ביומיום, ריבוי שנחווה בכל היבטי החיים – בחלום, בספרות, בילדות ובבגרות, לא רק כתוצר של טראומה.

 

 

 

 

מקורות:

 

Bromberg, P.M. (2006). Awakening the dreamer: Clinical journeys. New Jersey: Analytic Press

 

Bromberg, P.M. (2011). The shadow of the tsunami: And the growth of the relational mind. New York: RoutledgeBromberg, P. M. (2012)

 

השאר תגובה

מה דעתך? מוזמנים להגיב!

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין





דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

בית פנינת האילון, יגאל אלון 157, תל אביב יפו, 6745445 

072-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר

הצהרת נגישות

שעות פעילות:

יום ראשון, 9:00–21:00
יום שני, 9:00–21:00
יום שלישי, 9:00–21:00
יום רביעי, 9:00–21:00
יום חמישי, 9:00–21:00
יום שישי, 9:00–13:00
 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2021