מהי פסיכולוגיית האגו? סיכום תרומתה של גישת ה- Ego Psychology

דרג פריט זה
(35 הצבעות)
ego-psychology ego-psychology

פסיכולוגיית האגו

מהי גישת Ego Psychology? 

פסיכולוגיית האגו, שכונתה גם הפסיכולוגיה של האני, החלה את דרכה בארצות הברית, לקראת סוף שנות השלושים והארבעים במאה ה-20.  הגישה מתמקדת בתפקודי האגו, במנגנוני ההגנה , בתחושות השליטה בהתנהגות ובאישיות  ובשלבים הפסיכולוגיים של מחזור החיים. הגישה הסיטה את תשומת הלב הפסיכואנליטית ממיקוד בדחפים לעבר השפעת יחסים הבין-אישיים על תפקוד האדם.

מבחינת השפעתה על הפסיכותרפיה , הגישה שמה דגש רב על  האגו במקום על האיד ועל קונפליקטים לא מודעים שנובעים מהסופר-אגו.

פרשנות אופיינית תתמקד בהבנה של הישענות המטופל על מנגנוני הגנה כדי להתמודד עם קונפליקטי והתנגדויות המטופל שקשורות בהן. 

 

ANNA FREUD

 אנה פרויד עם אביה (1913) -

 מתוך Wikimedia Commons אתר Library of Congress

במה תרמה אנה פרויד לגישה?

אנה פרויד, הייתה הצעירה בין ששת צאצאיו של זיגמונד פרויד והמשיכה לפתח את התיאוריה של אביה אל תוך אמצע המאה ה-20 בצפון אמריקה.

כבר מגיל 14 נהגה להקשיב באדיקות לישיבות והדיונים במפגשי החברה הפסיכואנליטית בווינה וספגה כל מילה שנאמרה. היא החלה את הקריירה כמורה בבית ספר יסודי והמשיכה בהכשרה מקיפה בפסיכואנליזה של ילדים, בעיקר ילדים ובני נוער שעברו את תלאות מלחמת העולם השניה.

 

דיוני המחלוקת

בעקבות המלחמה, היגרה אנה ללונדון, יחד עם אנליטיקאים יהודים, נוספים וייסדה לאורך הזמן את מרפאת המסטד לטיפול בילדים ובני נוער.

בשנים אלה התפצלה החברה הפסיכואנליטית הבריטית, כמו הפסיכואנליזה כולה,  כשברקע שאלת המנהיגות המתבקשת לאחר סיום דרכו של זיגמונד פרויד. אנה עמדה בראש המחנה האחד, פסיכולוגיית האגו, כאשר את המחנה השני, גישת יחסי אוביקט, הנהיגה מלאני קליין. תקופה זו, שכונתה "דיוני המחלוקת", הייתה אחד הפרקים המכוערים והאלימים ביותר בפוליטיקה של הפסיכואנליזה, ושל הפסיכולוגיה בכלל. 

 

מהם מנגנוני ההגנה של האגו?

בספרה הראשון, "האגו ומנגנוני ההגנה" החלה אנה פרויד להרחיב את התאוריה הפסיכואנליטית. מסה זו הייתה מאמץ מקורי וייחודי בתהליך ההבנה של פסיכואנליזה לבני נוער. היא הבינה שלשימוש בטכניקת האסוציאציות חופשיות ולהדגשת קונפליקטים פנימיים לא מודעים יש שימוש פחות משמעותי בעבודה טיפולית עם ילדים צעירים. 

אנה פרויד הייתה הראשונה שהתמקדה במנגנוני הגנה ותיארה אותם באריכות. כשכתבה על ההגנות, הספר לא נחשב עדיין למהפכה אלא כהמשך ההגות של אביה. רק מאוחר יותר הובנה תרומתה לעומק. לטענתה, מטרת הפסיכואנליזה אינה רק להעלות דחפי איד למודע, אלא גם לזהות את הפעולה הלא מודעת של האגו (מנגנוני ההגנה). כלומר, המטרה היא שהאדם יבין כיצד הוא מסתיר את הדברים מעצמו. הדגש הטיפולי עבר לעבודת האגו- איך הוא עובד וכיצד הוא עוזר לנו?

זיגמונד פרויד קבע את החוק הבסיסי (FUNDUMENTAL RULE), לפיו דחפי האיד מתגלים דרך אסוציאציות חופשיות. על פי אנה פרויד, החוק הבסיסי מאפשר גם לזהות את עבודת האגו. כלומר, האסוציאציות החופשיות מתייחסות גם לדרך הייחודית בה האגו מסתיר את הדחפים המנטאליים לכדי סיפור קוהרנטי -  איך האגו שולט בדחפי האיד. תוכן הסיפור מחביא את דחפי האיד, מבנה הסיפור מחביא את עבודת האגו. לדוגמא: סיפור שבו העובדות והמחשבות מתוארות במפורט אך מנותקות מרגשות מרמז על פעולה של מנגנון הבידוד. סיפור שמתחיל גרוע ומסתיים  בסוף טוב שמופיע בפתאומיות – מרמז על תצורת תגובה.

אנה פרויד פיתחה את חוק הניטראליות: המטפל צריך למקם את עצמו במרחק שווה מהאיד, האגו, והסופר-אגו. עליו לראות את האדם בכללותו, לא להתמקד יתר על המידה באיד, לא באגו, ולא בסופר-אגו. המפה הדינמית שלו מצביעה מעכשיו על נקודות ציון אחרות – הנה הדחפים, הנה ערכי התרבות השולטים והנה האגו המווסת. חוק הניטראליות מהווה מהפכה מאחר והיא המליצה למטפלים להתמקד גם במנגנוני החוסן, בדרכי ההסתגלות, במה שמאפשר לאדם לא לפעול למימוש הדחפים ומציע למטפל שלא להיכנע לפיתוי של העדפת אנליזה של הדחפים.

 

 

 

מי היה היינץ הרטמן?

היינץ הרטמן הינו אבי הפסיכולוגיה של האגו בצורתה הפורמלית. הרטמן עבר אנליזה אצל פרויד ב- 1934 וטען שהפסיכואנליזה של האגו שואפת להרחיב את המרחב החופשי מקונפליקט של פונקציות האגו. 

 

הרמן הציע אלטרנטיבה רצינית וסיסטמטית לדוקטרינה של פרויד. המאפיין הבולט אצלו הוא השיטתיות של החשיבה: מצד אחד, היכולת להציב אלטרנטיבה לתיאוריה של פרויד ומצד שני, לעשות זאת מבלי לקרוא עליו תיגר (בשל מעמדו הרם). כלומר, הרטמן השקיע מאמץ רב להרחיב את התיאוריה של פרויד מבלי לסתור אותו במפורש. 

 

 

EGO CONFLICT

 

 

הברירה הטבעית בפסיכולוגיה

באותו אופן שפרויד שאב מדרווין את רעיון של המשכיות המינים, ולכן הדגש על האינסטינקט, הרטמן שהיה איש מדע, שאב מדרווין את רעיון הברירה הטבעית (Survival of The Fittest). רעיון זה מציב יצורים חיים, בראש ובראשונה, כאורגניזמים המסתגלים לסביבתם. מושג ההסתגלות (Adaptation) מוביל לדגש על הסביבה. באישיות האנושית הכוונה היא לאגו- האגו מסתגל לסביבה. ההסתגלות הינה אקטיבית; הפרט מחפש באופן אקטיבי את הסביבה שתתאים לו ובמקביל, הסביבה מפעילה על הפרט לחצים על מנת שיתאים את עצמו אליה. לכן, קיימים יחסים הדדיים בין האורגניזם לסביבתו.

התיאוריה של הרטמן נהגתה ב-1935. 33 שנים לאחר מכן אלברט בנדורה, מאבות הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, מפתח רעיון זהה לחלוטין- דטרמיניזם הדדי. אך הרטמן כותב בגרמנית לא מובנת, ואילו התיאוריה של בנדורה הרבה יותר ברורה וקוהרנטית.

כזכור, פרויד טען כי האגו מתפתח מתוך האיד ככורח וכי התינוק הוא יצור דחפי וחולמני שמוחו מופצץ בפנטזיות. הכפירה של הרטמן מתבטאת בכך בטענתו כי ההסתגלות האקטיבית של האדם מתאפשרת דרך האגו,  שקיים כבר מהלידה - התינוק מגיע לסביבה כשהוא כבר מוכן לפעולה, ללא צורך בהגנה של האם.  הוא מסתפק ב"סביבה מצופה ממוצעת" (Average Expectable Environment): סביבה שמאפשרת ומעודדת צמיחה של האגו -  סביבה שאינה טראומטית, אלא תומכת ומאתגרת במקביל.

 

 

איזור חופשי מקונפליקט

טענה זו הובילה את הרטמן לרעיון אחר: אם האגו קיים מהלידה והתינוק מסתגל באופן פעיל למציאות, הרי שניתן להניח שחלק מהאגו כלל לא מעורב בקונפליקטים פסיכולוגיים. הרטמן מסכים עם פרויד כי האגו צומח באופן תגובתי, דרך קונפליקט, אבל טוען גם שהאגו צומח באופן פרואקטיבי, ללא תלות בקונפליקט, וכי לכולנו יש חלקים באגו שהם בריאים לחלוטין, איזורים חופשיים מקונפליקט (Conflict Free Areas of the Ego).

גם לאנשים שמאושפזים עם פסיכוזה יש חלקי אגו בריאים וצריך לעודד אותם ולבנות עליהם בטיפול. החלקים הללו באגו עשויים גם להתמיר חלקים פתולוגיים יותר. למשל האגו יכול לשנות צורה כך שמנגנוני הגנה שפועלים באופן פתולוגי עשויים לשרת את האדם כמנגנונים אדפטיביים: הכחשה שהופכת לאינטלקטואליזציה, או השלכה שהופכת להתקה (שהוא מנגנון בוגר יותר, כי הרגש נשאר נוכח). תהליכים פתולוגיים יכולים להוביל ליצירתיות.

פרויד דיבר על סובלימציה: תיעול דחפי האיד לערוצים מקובלים. פעמים רבות, דחפי האיד (אגרסיה ומיניות) אסורים חברתית ולכן הם מתועלים, כך שיתבטאו באופן שיהיה מקובל חברתית. הרטמן מקבל את רעיון הסובלימציה של פרויד, אך לוקח אותו צעד קדימה; הוא טען שאכן סובלימציה היא כוח מאוד נפוץ, אך בגלל העוצמה הרבה שיש לאגו,  קיימים אנשים שממש משנים את הדחפים. מנגנוני ההגנה יכולים לגרום לכך שהדחף לא יתבטא בערוצים מקובלים אלא ישנה את מבנה הקונפליקט. למשל כאשר מתעלים אגרסיה מינית לערוץ אקדמי- אפשר "לשפד" מאמר של קולגה. יתכן שהאגו מוציא מהדחף האגרסיבי-מיני את הרעילות שלו והופך את תהליך הביקורת לתהליך אינטלקטואלי גרידא- והמשך לדוגמא, האדם כבר לא רוצה לשפד מישהו אלא רוצה להעמיק ולחדד את מה שכתב במאמר.  האדם למעשה עושה ניוטרליזציה - ניטרול של הדחף התוקפני כך שיתבטא בצורה לא משפילה, שלא כמו בסובלימציה. 

 

 

פונקציות האגו

הרטמן הקדים את זמנו בכך שהתכתב עם עקרונות "המהפכה הקוגניטיבית": הוא החל לתאר פונקציות קוגניטיביות שכולן שייכות לאגו, אותן כינה פונקציות אגו: שורה של יכולות קוגניטיביות המאפשרות הסתגלות (תכנון, קבלת החלטות, שיפוט בתנאי לחץ). הוא הציג תפיסה של האדם לפיה האדם הוא במהותו בריא, מסתגל וחסין גם כאשר הוא חולה וסובל. מבחינתו, ניתן להסתכל על החולי והסבל כדרך התמודדות (היום יקראו לזה פונקציות ניהוליות).

הרטמן ופסיכואנליטיקאים כמותו, היו אוהדים של המחקר האמפירי. הם הרגישו שהם לוקחים את הפסיכואנליזה מהשוליים ושמים אותה במרכז העיסוק האקדמי. לכן, אין פלא שמה ששרד בפסיכולוגיה האקדמית מהפסיכואנליזה המקורית – הוא פסיכולוגיית האגו.

גישת האגו גידלה מספר חוקרים מאוד רציניים בתוך הפסיכואנליזה, אך השפיעה על אנשים גם מבחוץ. שני אנשים שמאוד השפיעו על הפסיכולוגיה האקדמית מפרספקטיבת האגו הם לוינגר והאוזר.

 

 

 

ארנסט קריס (1900-1957)

לארנסט קריס היו שני תחומי עניין – פסיכוזה ופסיכופתולוגיה ויצירתיות / אמנות. עד אז, התפיסה הייתה שמצבים פסיכוטיים לא מתאימים לעבודה אנליטית, בגלל נוירוזת ההעברה שנתפסת ממשית יותר אצל מטופלים פסיכוטיים. כמו כן, מאחר והתיאוריה של פרויד הסבירה טוב מצבים נוירוטיים, קריס ביקש להתמקד במצבים הפסיכוטיים.

 

מהי רגרסיה בשירות האני?

רגרסיה, מנגנון הגנה שהוגדר על ידי פרויד וממשיכיו, ממשיך להתפתח ולהשתכלל בכל מהלך ההתפתחות הנוירו-קוגניטיבית. 

במצבים נפשיים קשים, של לחץ פנימי או חיצוני גבוה, האגו חוזר למבנה מוקדם יותר בכדי להתארגן. במצב כזה, אדם נראה מתפקד הרבה פחות מכפי יכולותיו, כדרך להסתגל למצבים קיצוניים המאיימים על תפיסת המציאות. 

ארנסט קריס טען כי קיימים מצבים רגרסיביים שאינם נשלטים ע"י האיד, אלא ע"י האגו. זה קורה כאשר אנו רוצים לייצר משהו אחר- ולכן חשיבות לצורת חשיבה קצת פרימיטיבית. בפסיכוזה, הסינתזה הזו למעשה לא קיימת, אין קוהרנטיות. קריס הסביר מצבים פסיכוטיים קשים או הפרעות אישיות כמצבים הדומים ל"אגו ילדי", שבו הילד סבור שהוא מבין מה מתרחש בסביבה.

הוא התייחס לפסיכופתולוגיה כתהליך הסתגלותי ולכן צריך למעשה לנסות להבין את האגו הקדום שמייצגים המצבים הפסיכוטיים.  רגרסיה בשירות האגו הוא מצב שצריך לעודד. כך הוא פותח פתח לטיפול פסיכואנליטי בפסיכוזה- לא להיחרד מלשמוע קולות, כל זמן שמתקיימת מידה של קוהרנטיות -  יש לכבד ולהבין אילו קולות האדם שומע, שכן הם מהווים ביטוי לאגו שלו.  הפסיכוזה, הרגרסיה הזו, עוזרת להתקדם בהמשך.

קריס, שכתב הרבה על הפסיכואנליזה של האמנות, טוען כי אומנים עוברים תכופות רגרסיה בשירות האגו; בגלל שאמנות משתמשת בסמלים, היא קוראת תיגר על המציאות ומציעה וריאציה אחרת, בה הפכים יכולים להתקיים, מצבים לא מתכופפים מול דרישות המציאות או ציפיות מוסריות. באומנות, בדיוק כמו בפסיכוזה, חייבת להתקיים רגרסיה בשירות האגו ולכן, רבים מהאמנים נעים על גבול המציאות והדימיון כאיזור יצירה מוכר. 

 

 

 

 

ג'יין לוינגר (1918-2010)

לוינגר הייתה פסיכולוגית קלינית שפיתחה תיאוריה על התפתחות האגו לאורך החיים.

היא עסקה באופן בו יכולת ההסתגלות מתפתחת דרך יחסים בין אישיים עד שהאדם מפתח את מה שהרטמן קרא לו - אגו חופשי.

לוינגר פיתחה את מבחן השלמת המשפטים של אוניברסיטת וושינגטון (WUSCT: Washington University Sentence Completion Test). המבחן מורכב מ- 36 התחלות של משפטים ("בעתיד אני"...) והנבדק מתבקש לסיים את המשפטים. מחילים סולם על התשובות בכדי למדוד את התפתחות האגו: "כשאני עייף - - אני הולך לישון" ← השלמה שהיא נעדרת אגו. אין פה תפיסה מורכבת של המציאות, זוהי השלמה שתקבל ציון נמוך במבחן. מנגד "כשאני עייף - - אני מתכנן את השבוע כך שיהיה לי מספיק שעות שינה" יקבל ציון גבוה.

סטיוארט האוזר מהארוורד, ממשיכה של ג'ין לוינגר, עשה מחקר רב עם מבחן השלמת המשפטים. הוא הראה בהתאם לתיאוריה של לוינגר (שבנויה על התיאוריה של הרטמן) כי רמות גבוהות של התפתחות האגו מצויות בקורלציה עם רמות נמוכות של פסיכופתולוגיה, יותר חוסן נפשי, כישורים בין אישיים טובים יותר ורגשות מורכבים יותר. 

 

 

אריק אריקסון


אריקסון הרחיב את התיאוריה של פרויד בשנות ה-50 ועושה בה שינויים מהותיים.

המרכז מבחינתו אינו שינוי הדחפים, אלא מערכת היחסים שבין האדם לבין הסביבה.

הדגש, לפי אריקסון, עובר משאלות דחפיות (״האם אמא הניקה או לא הניקה אותי, ומהן ההשלכות הפסיכולוגיות של החסך?״), לעבר הקשר בין האם לתינוק.

אריקסון הרחיב את שלבי ההתפתחות הפסיכוסקסואליים של פרויד, באמצעות פיתוח התיאוריה הפסיכו-סוציאלית, 8 שלבים שבכל אחד מהם פתרון חיובי או שלילי, החל משנת החיים הראשונה ועד לסיום החיים.

המודל של אריקסון נחשב קאנוני ומשפיע מאוד בהיסטוריה של הפסיכולוגיה כולה וב״פסיכולוגיית האני״ בפרט. 

 

  

 צפו בסרטון קצר על תרומתה של אנה פרויד לפסיכולוגיית האגו:

 

 

 

 

 

 

 

 

  

מקורות:

 

 

טריאסט, י. (2013). התפקיד החברתי של הפסיכואנליזה - הרהורים בעקבות ספרה של אווה אילוז – 'גאולת הנפש המודרנית'. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 4/5/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2912 

סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק (2006). פרויד ומעבר לו. הוצאת תולעת ספרים

 

Carhart-Harris, R. L., & Friston, K. J. (2010). The default-mode, ego-functions and free-energy: a neurobiological account of Freudian ideas. Brain, 133(4), 1265–1283.

De Sousa, A. (2011). Freudian Theory and Consciousness: A Conceptual Analysis**. Mens Sana Monographs, 9(1), 210–217

Esman A.H. (2004). Ernst Kris and the art of the mentally ill. Int J Psychoanal. 85(Pt 4):923-33.

Freud, Anna. 1966. The ego and the mechanisms of defense. Translated by Cecil Baines. New York: International University Press.

Mayes LC1, Cohen DJ. (1996). Anna Freud and developmental psychoanalytic psychology. Psychoanal Study Child. 1996;51:117-41.

Rosel N. Clarification and application of Erik Erikson's eighth stage of man. Int J Aging Hum Dev. 1988;27(1):11-23.

Sandler AM1.(1996). The psychoanalytic legacy of Anna Freud. Psychoanal Study Child. 1996;51:270-84.

Suchman, N., McMahon, T., DeCoste, C., Castiglioni, N., & Luthar, S. (2008). Ego Development, Psychopathology, and Parenting Problems in Substance-Abusing Mothers. The American Journal of Orthopsychiatry, 78(1), 20–28.

Young M. (1989). Heinz Hartmann, M.D.: an introduction and appreciation. Psychoanal Q. 58(4):521-5.

 

 

 

כתיבה: דורון עמרן  ואיריס צח 

 

המאמר נסקר מקצועית על ידי איתן טמיר, MA, ראש המכון.

עריכה אחרונה: 28 לאוגוסט 2019

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:


הכניסו את הטלפון שלכם ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם


השאר טלפון(*)

מס׳ הטלפון אינו תקין

אימות

חובה





מה בא לך לקרוא היום?

דברו איתנו עוד היום להתאמת פסיכולוג או פסיכותרפיסט בתל אביב ובכל הארץ! צור קשר

מכון טמיר הוא מוסד מוכר ע״י מועצת הפסיכולוגים ומשרד הבריאות להסמכת פסיכולוגים קליניים

רח' יגאל אלון 157 ת״א, 6745445 

972-72-3940004

info@tipulpsychology.co.il 

פרטיות ותנאי שימוש באתר
הצהרת נגישות

 

© כל הזכויות שמורות למכון טמיר 2019