סופר-אגו הורס-אגו בלופ הטראומטי | חבלה בריבונות הנפשית

 

 

 אחבר כאן את מושג הסופר-אגו הורס-האגו של רונלד בריטון למודל הלופ הטראומטי.

 

הרעיון המרכזי הוא שסופר-אגו הרסני אינו פועל רק דרך אשמה, ביקורת ומתקפה על האפשרות לחשוב, אלא גם דרך פגיעה ביכולת לצאת מעמדת המתנה נטולת אייג׳נסי ובהחזקת ריבונות נפשית.

 

 

מהו הסופר-אגו הורס האגו (ego-destructive superego)?

 

הסופר-אגו הורס-האגו של רונלד בריטון מאפשר להבין מצב שבו האדם אינו סובל רק מאשמה או מביקורת פנימית, אלא מאיום על אפשרות לחשוב, לדעת, להחזיק עמדה נפשית נפרדת ולהרגיש חי בתוך קשר.

בריטון נשען כאן על רעיון ההתקפה על חיבורים של וילפרד ביון, שמתארת מתקפה על הפונקציה המנטלית של חיבור חוליות פנימיות של חוויה, מחשבה ומשמעות.

אצל בריטון, מתקפה זו פוגעת גם באפשרות לפתח ״עמדה שלישית״:

היכולת להיות בתוך קשר, ובה בעת להתבונן עליו מבחוץ. כאשר עמדה זו קורסת, האדם מתקשה לשאת יחד סובייקטיביות ואובייקטיביות, ונע בין היפר־סובייקטיביות, שבה נדרשת הבנה רגשית מוחלטת, לבין היפר־אובייקטיביות, שבה הוא נסוג לעמדת צופה מרוחק ומנותק.

 

 

לפי מודל הלופ הטראומטי, טראומה נפשית אינה נשמרת רק כזיכרון כואב מן העבר, אלא כתבנית חוזרת של השעיית ריבונות, מצב בו האדם מתקשה לדעת, לבחור ולפעול מתוך עצמו.

במקום לנוע מתוך קבלת החלטות פנימית, הוא נלכד בעמדת המתנה - בציפייה שמישהו או משהו מבחוץ יאשר, יבטל, יעניש או יגאל אותו מן הצורך להכריע בעצמו.

 

הטענה המרכזית היא שהסופר־אגו הורס־האגו מסייע לשמר ולתחזק את הלופ הזה:

הוא תוקף כל תנועה של חשיבה עצמאית, כל ניסיון ליצור משמעות וכל התחלה של עמדה נפשית נפרדת.

לכן, דווקא רגעים שבהם האדם מתחיל להבין, לבחור או לראות את היחסים מבחוץ עלולים להיחוות כסכנה, ולהפעיל חזרה מהירה אל בלבול, אשמה או הזדהות עם קול פנימי הרסני.

 

 

 

כאשר הידיעה נחווית כסכנה

 

במובן זה, בריטון ממשיך את ביון ומעביר את הדגש מן השאלה “מה האדם חושב?” אל השאלה “האם מותר לו בכלל לחשוב?”. הפגיעה אינה רק בתוכן מסוים של מחשבה או רגש, אלא ביכולת לחבר בין חוויה, מחשבה ומשמעות. 

 

הידיעה עצמה נתפסת כמסוכנת. האדם אינו חושש רק ממה שיגלה, אלא מעצם פעולת החשיבה העצמאית:

כל ניסיון להבין, לפרש, לקשר או לראות את המערכת מבחוץ עלול לעורר תחושת כאוס, מחיקה או קריסה.

במצבים כאלה, האדם לא רק מפחד לטעות; הוא מאוים מעצם התחושה שיש לו מחשבה משלו. 

 

בריטון מתאר בכך סופר־אגו אנטי־אפיסטמי:

סופר־אגו שתוקף את עצם האפשרות לדעת. במצב כזה קשה לשאת בו־זמנית גם סובייקטיביות וגם אובייקטיביות, והאדם נדחק לבחירה קיצונית -  או להיות מובן לחלוטין, או להיות נפרד.

לכן כל שונות, אי־הסכמה או מבט מבחוץ עלולים להיחוות כסכנה למחיקה נפשית.

 

 

 

קריסת העמדה השלישית והדרישה להסכמה מוחלטת 

 

מושג העמדה השלישית של בריטון מתייחס ליכולת להיות בתוך קשר ובו־זמנית לחשוב עליו; להרגיש בתוכו, אבל באותה עת להתבונן מבחוץ בלי לאבד את תחושת העצמי או את היחסים.

אם העמדה השלישית קיימת, האדם מסוגל לשאת אי־ודאות, נפרדות ואי הסכמה בלי לקרוס.

 

 

אם היכולת הזו קורסת, מופיעים שני פתרונות הגנתיים:

 

• בהיפר־אובייקטיביות האדם נסוג לעמדה של צופה מרוחק, מקריב את החוויה הסובייקטיבית כדי לשמור על נפרדות ולהימנע מבליעה בתוך תודעת האחר.

• בהיפר־סובייקטיביות מתרחש ההפך: האדם נצמד לחוויה הפנימית ודורש מן האחר להיות אמפתי ומאשר באופן מוחלט, תוך קושי לשאת כל נפרדות מחשבתית.

 

 

מכאן נובעת גם הדרישה להסכמה מוחלטת.

כאשר אי־הבנה נחווית כהשמדה של העצמי, אי־הסכמה כבר אינה נתפסת כהבדל בין שתי תודעות, אלא כאיום על עצם הקיום הנפשי.

פירוש של האחר עלול להיחוות לא כהצעה לחשיבה, אלא כפלישה שמחליפה את החוויה הפנימית בגרסה זרה שלה.

 

הסופר אגו ההרסני בלופ הטראומטי

 

עכשיו אפשר לחבר את בריטון עם מודל הלופ הטראומטי.

במודל הלופ הטראומטי, עמדת ההמתנה אינה מייצגת פסיביות רגילה, אלא תצורה של השעיית ריבונות.

האדם מתקשה לדעת, לבחור או להכריע מתוך עצמו, משום שעצם הידיעה נחווית כמסוכנת. הסופר־אגו הורס־האגו תוקף כל תנועה של חשיבה עצמאית, ולכן האייג׳נסי מועבר החוצה. במקום לפעול מתוך עמדה פנימית, האדם ממתין שתגיע תשובה מן החוץ, תשובה שתאשר, תבטל, תעניש או תגאל אותו מן הצורך לדעת בעצמו.

 

במונחי הלופ, היפר־אובייקטיביות והיפר־סובייקטיביות הן שתי דרכים שונות לשמר את ההמתנה:

 

• בהיפר־אובייקטיביות האדם ממתין לוודאות חיצונית שתאפשר לו לפעול בלי להסתכן בקריסה.

• בהיפר־סובייקטיביות הוא ממתין לאישור רגשי מוחלט שיאפשר לו לדעת שהוא קיים בלי להימחק.

 

בשני המצבים, הריבונות מושעית והאייג׳נסי מועבר החוצה.

 

רגעי יציאה מן הלופ אינם נחווים תמיד כהקלה, אלא לעיתים כסכנה.

דווקא כאשר האדם מתחיל לחשוב אחרת, להטיל ספק במבנה היחסים, לראות את המערכת מבחוץ או להחזיק עמדה עצמאית, מופעל כוח פנימי שמחזיר אותו במהירות למצב הקודם.

 

אם כך, הסופר־אגו הורס־האגו פועל כשומר סף הרסני. הוא מזהה כל התחלה של ריבונות נפשית בתור איום, ומנסה להחזיר את האדם אל עמדה מוכרת של תלות, בלבול והמתנה.

 

 

 

שלוש דרכי החזרה ללופ: בלבול, אשמה והזדהות הרסנית

 

 

מכאן אפשר לתאר שלוש דרכי חזרה מרכזיות ללופ: 

 

• חזרה דרך בלבול, שבה האדם אומר לעצמו “אולי אני מגזים”, “אולי אני לא מבין”, “אולי המטפל טועה”.

• חזרה דרך אשמה, שבה מופיעים משפטים כמו “מי אני שאחשוב אחרת” או “אני הורס קשרים”.

• חזרה דרך הזדהות עם הכוח ההרסני, שבה האדם מתחיל לדבר לעצמו מתוך קול תוקפני, מבטל או משפיל.

 

בכל אחת מן הדרכים הללו, הלופ נשמר דרך מתקפה פעילה על עצם האפשרות לדעת, לבחור ולפעול מתוך ריבונות נפשית.

 

 

אם כך, הסופר־אגו הורס־האגו אינו רק מנגנון של ענישה פנימית, אלא כוח שמבקש למנוע מן האדם לדעת, לבחור ולהיעשות סובייקט נפרד.

הבנת פעולתו בתוך הלופ הטראומטי מאפשרת לראות כיצד החזרה לטראומה אינה נובעת רק מן העבר, אלא גם מן המתקפה המתמשכת על האפשרות לחשוב את ההווה מחדש.

 

 

 

הדגמה קלינית: איך הסופר־אגו ההרסני משמר את הלופ הטראומטי?

 

אדם צעיר עם נטייה לריצוי אחרים, סיים טיפול פסיכולוגי טוב ונכנס לתקופה בה ניסה לקבל החלטות עצמאיות ביחס לקשר זוגי, נסיעה, עבודה והמשך דרכו האישית.

הוא עשה צעדים מרשימים של בחירה: התרחק מעט מהלופ, בדק באמת מה נכון לו וניסה לממש את הריבונות שלו על חייו.

אולם דווקא ברגעים שבהם הופיעה אפשרות של ריבונות נפשית, הופעל בתוכו קול פנימי חריף שהחזיר אותו עמוק ללופ.

 

הקול הזה לא הופיע רק כביקורת עצמית רגילה. 

הוא לא אמר רק “טעית” או “יכולת לעשות אחרת”, אלא תקף את עצם הלגיטימיות של החוויה שלו. ברגע שבו עלתה בו תחושת צורך, געגוע או בלבול, הופיע מיד קול פנימי מבטל: ״אתה דפוק״, ״למה אתה חלש?״ ״אתה לבד בעולם ותמיד תהיה״.

כך, עצם האפשרות להיות זקוק, לא לדעת, להתלבט או לבחור מתוך עצמו נחוותה ככישלון.

 

 

ניתן לראות את פעולת הסופר־אגו הורס־האגו בתוך הלופ הטראומטי. האדם אינו נתקע רק משום שקשה לו להחליט, אלא משום שכל תנועה של ידיעה עצמית מפעילה מתקפה פנימית. אם הוא בוחר — הוא עלול להרגיש אשם. אם הוא זקוק הוא מרגיש מושפל. אם הוא מתלבט הוא חושש שהוא מאבד את עצמו.

במצב כזה, ההמתנה הופכת לפתרון הגנתי: עדיף לא להכריע, לא לדעת, לא לרצות יותר מדי ולא לשאת את המחיר של עמדה פנימית נפרדת.

 

הדוגמה ממחישה גם את קריסת העמדה השלישית של בריטון. כאשר האדם מצליח להתבונן על עצמו מבחוץ, הוא יכול לומר: “אני בתקופה קשה”, “אני זקוק”, “אני לומד איך לבחור אחרת”. אבל כאשר הסופר־אגו ההרסני משתלט, ההתבוננות קורסת, והוא נשאב להזדהות עם קול פנימי תוקפני.

 

במקום לחשוב את החוויה, הוא נשפט על עצם קיומה.

 

 

במונחי הלופ הטראומטי, רגע היציאה מן הלופ הוא דווקא הרגע המסוכן ביותר.

כאשר האדם מתחיל לזהות את רצונו, להכיר בצורך שלו או לקבל החלטה עצמאית, מופעלת חזרה דרך בלבול, אשמה או השפלה עצמית. לכן העבודה הנפשית אינה רק “לקבל החלטה”, אלא לזהות את הרגע שבו הסופר־אגו ההרסני תוקף את האפשרות לדעת, ולשקם בהדרגה עמדה שממנה אפשר לחשוב, לבחור ולהישאר חי בתוך קשר.

 

 

 

כתיבה:

 

איתן טמיר, MA, ראש המכון

ומפתח מודל הלופ הטראומטי

 

 

 

 

מקורות:

 

Britton, R. (2018). The ego-destructive superego. In Sex, death, and the superego: Experiences in psychoanalysis (pp. 117–128). Routledge. https://doi.org/10.4324/9780429479977-10